אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן ב

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן ב

סימן א

עוד זה מדבר על ענין הראשון

למעלת הרב המופלא. וכבוד ה' מלא. מוכתר בנימוסי. נזר אלקי"ו על ראשו. קדוש צניע ומעלי, יושב בשבת תחכמוני. שלומי' אמוני' כל חיך שטועמו אומר לי לי. מר ניהו רבה'. כקש"ת כמוהר"ר שלמה הכהן נרו' יאיר ברוב עז ותעצומות. ושלום עד בלי ירח:

רב' טוב' לבית ישראל. מקבלה ואילך מכתבו הבהיר ותשובת"ו הרמת"ה חדאי נפשאי. ויאורו עיני בתורה התמימה. בנוי"ת ברמה. משנה שלימה ועיני לשמיא נטלית יתמיד בריאותו ויאריך ימים על ממלכתו ביקר ת"ת גדולתו על התורה ועל העבודה אמן:

מידי עוברי על דברי קודשו פעמים שלש ובינותי בהם והנה כולם טהורים וברורים מאירים כספירים הגם הלום שהם נגדיים לתשובתי אשר כתבתי בעניותי הנה סהדי במרומים. כי עלתה על ראש שמחתי שכך חובתנו וכך יפה לנו לשקוד על דלתותי התורה הקדושה מפי סופרים ומפי ספרים לכיון לאמיתה של תורה עד יצא כנגה צדקה הלכה ברורה. כמשה מפי הגבורה. האמנם גם אנכי לא אחשך פי עוד הפעם לתרץ דברי קודשו אחת לאחת בשובה ונחת. עם היות שדברי קודשו אענדם עטרה לראשי. ואזני עשויה כאפרקסת לשתות בצמא את דבריו. עכ"ז כאשר אוסיף להביט בעומקה של הלכה ולשאוב מבאר הרבים הנהו רבוואתא שמהם נובעים דברי מרן ב"י. ועיני הדיוט כמוני חזה הוית בקצה האר"ש כי דבק"ו לא באו לכלל ישוב. ובריש כל מראי"ן סלח נא אנכי מבקש מהדרג"ת שידוניני לכף זכות ואל יאשימיני ח"ו אם באתי באיזה פר"ט הבצי"ר להשתעשע בדברות קודשו ולדקדק בהם כי תורה היא וללמוד אני צריך. וה' ינחני בדרך אמת:

הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני כסדרן של כתובים אחרון שהוא ראשון. והוא במה שהשיב על מה שהעליתי במצודתי להוכיח דמומר דרבנן לא מיקרי מומר ממה שפסק מרן ז"ל בסי' י"א השוחט בשבת שחיטתו כשרה וכו'. דאי משום הא לא אירייא. ואין בידינו לומר דמרן ז"ל הכי ס"ל שהרי סברת התוס' שכתבו בחולין דמשום פ"א אינו נעשה מומר. לא אתיא כדעת הר"ן. דהר"ן סבר שחיטה ראשונה הוא דכשרה ומשם ואילך פסולה. והתוס' לא כן דעתם אלא גם בשחיטה שאחר הראשונה כשרה. עד שיהא רגיל בכך. וכמו שכתבו בפרק הדר דף ס"ט ד"ה והוציא וכו' כפי מה שפירש ר"י וכו' וכמ"ש רעק"א בחידושיו בשיט' התוספות הללו וכו' ואף מרן שפסק כדעת התוס' דעתו נמי הכי דאינו מומר עד שיהא רגיל וא"כ אף אם נאמר דחילול דרבנן נקרא מומר. עכ"ז שחיט' כשרה. דאינו נקרא מומר אף במלאכה גמורה בפעם ראשונה עד שיהא רגיל ע"כ תוד"ק:

האמנם כד דייקת שפיר אין מקום לסברא זו להולמה בדברי התוס' הנז'. שהרי יגיד עליו ריעו מה שכתבו בסנהדרין דף ס"א ד"ה ר"ל אומר מותרת וכו' אי נמי אפילו באכילה מותרת כיון שלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר עכ"ל דמלשון זה מוכח שפיר דמשחי' רא' ואילך שחי' פסולה שהרי בשחי' רא' נעשה מומר ואוסר מכאן ולהבא. ואם הוא שאינו נעשה מומר עד ג' או ד' פעמים. א"כ מאי קאמרי הכא דבשחיטה זו נעשה מומר. הרי עד עתה לא נעשה מומר אפי' בפעם שניה. אלא ודאי כדאמרן. וא"כ כיון שפירשו דבריהם בשמועה זו דר"ל וכו' בסנהדרין. משם אנו למידים לכל המקומות אשר כתבו ענין זה. דמשום פ"א לא נעשה מומר. שפירוש דבריהם הוא לומר דמשום פ"א לא נעשה מומר לאסור שחי' זו הרא' אלא משם ואילך. שהרי בחולין מייתי ראיה מההיא דר"ל וכו' וא"כ ע"כ לומר דמשמעותן שוה. גם לשון התוס' דעירובין שמפרש ר"י דמומר לא שייך אלא ברגיל לחלל שבתות וכו' הכי נמי משמע דפעם ב' מיקרי רגיל. ולא בא לאפוקי רק דוקא פ"א אבל בפ"ב הוי רגיל ומיקרי מומר לכל מידי. וכן משמע מלשון המרדכי פ' הדר שם וז"ל גם פסק ר"י דבחד זמנא לא הוי מומר וראיה מפ"ק דחולין השוחט בשבת שחי' כשרה ע"כ הרי דשמעינן ליה דקאמר מר. דמאי דקאמר ר"י דמומר לא שייך אלא ברגיל וכו'. פירושו דוקא בחד זמנא וכן בהג"א פ"ק דחולין הגה המתחלת פעמים ג' כמ"ש הגהות הב"ח דכצ"ל השוחט לע"ז פעמים ושלש אסור לאכול משחיטתו. דהו"ל כמו עכו"ם מיהו אותה שחי' שנעשה זה עבריין אינה אסורה. ומה שישחוט אחרי כן אין ראיה להיתירא. אעג"ב שלא עבד עכו"ם אלא פ"א. פר"י ומהרי"ח עכ"ל. דר"ל דבשחי' ב' וכ"ש ג' מיקרי רגיל ונעשה כעכו"ם ושחיטתו אסורה. אפילו שחט סתם. אך אם לא עבד עכו"ם רק פ"א ושחט סתם. עכ"ז אין ראיה ברורה להכשיר לפי שנראה שדעת התוס' הוא רק דוקא אם שחט פ"ב לעכו"ם. שאז הוי רגיל ודינו כעכו"ם ממש. אבל אם שחט סתם בפ"ב. אף שבפעם א' שחט לעכו"ם אין לאסור שחיטתו. אך הג"א מסתפק בדבר. שמעינן מיהת שדעת ר"י שכתב משמו. דבפעם ב' אם שחט לעכו"ם הוי רגיל ושחיטתו אסורה. ולא בא לאפוקי רק שחי' א' וכ"כ הר"ן בפסקים בפ"ק דחולין בשם התוספות וז"ל אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחי' הרא' כשרה. שאינו נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך והביאו ראיה לזה וכתבתיה בחידושיי, ואכמ"ל עכ"ל הרי לך דמ"ש הר"ן בשם התוס' בחידושיו שהביא הגאון רעק"א ז"ל קאי אתוס' דחולין דמשום פ"א לא מיקרי מומר. ונמצא דדעת התוס' שפסק מרן ז"ל כוותיהו ודעת הר"ן אחד הם. וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"א סק"ג שמפרש דעת הש"ע דאפי' במזיד ובפרהסיא שחי' כשרה דלא נעשה מומר באותה שחי' אלא משחיטה רא' ואילך ע"כ. וכ"כ בסי' ב' ס"ק י"ו וכ"כ הפר"ח סי' ב' וסי' י"א עיי"ש. וכ"כ הב"ח סי' י"א וכן בסי' ד' שפירש לשון התוס' הנז' כמ"ש עיי"ש. וא"כ כיון שדעת מרן ז"ל ששחיטה הרא' דוקא היא דכשי' כדעת התוס'. מינה שמעינן דדעתו ז"ל דמשום תחי' שחיטה שיש בה איסור דרבנן לא מיקרי מומר. כמ"ש הגאון רעק"א בדעת הר"ן וכמש"ל:

ועוד אני אומר לפי קוצ"ד דמילתא כדנא אינה צריכה לפנים דכל מעיין ישר יחזה בדעת התוספות דהא דקאמרי דמשום פ"א לא נעשה מומר. כונתם היא להכשיר שחי' רא' דוקא. אבל לא שחי' שאחריה אם שחט לעכו"ם או חלל שבת, שהרי מעיקרא כי קא מקשו אמתניתין דהשוחט בשבת וכ"ו דניהוי שחי' מומר סברי מרנן דאפי' בשחי' רא' הוי מומר. דבהכי איירי מתניתין. וכן משמע מהברייתא דלעיל דף ד' דהמנסך והמחלל וכ"ו דסתמא קתני. ונמצא כשתירצו בתי' א' התם בפרהסייא והכא בצנעא. שמעינן שפיר שאין חילוק בין צנעא לפרהסייא אלא בפ"א וכמ"ש המרדכי שם וז"ל אף אם עבד ע"ז או חילל שבת במזיד פ"א ואינו מפקיר עצמו לכפור ולעשות בפרהסייא, נראה דהוא לא מקרי מומר לאסור שחי' בדיעבד. מדאמר ר"ל וכ"ו ע"כ. הרי שכתב שני תנאים פעם א' ולא בפרהסייא וכתב מוהריק"ו בשורש ק"ח דדעת המרדכי כשינויא קמא דהתו"ס עיי"ש. וכ"כ הד"מ סי' ב'. והדרישה שם ולפי שנדחקו התוספות ממאי דבעי הש"ס לאוקומי מתני' כר"מ. לזה כתבו ועוד י"ל דגם את"ל דבהכא בפרהסייא. משום פ"א לא מקרי מומר. נמצא דמיקיל תי' ב' לגבי תי' א' בחד דרגא. דלתי' א' בפרהסייא אף בפ"א חשיב מומר לאסור שחיטתו הראשונה נמי ואם הוא דאמרינן דדעת התוס' להכשיר אף בשחי' שאחר הרא' בפרהסייא. נמצא תי' ב' לגבי תי' א' רחוק טפי. וזה חוץ מדרכם. ועוד בה דבתי' ב' זהו החילוק שבין צנעא לפרהסייא. דאלו בפרהסייא דוקא בפ"א הוא דלא חשיב מומר לאסור שחיטתו. אבל בצנעא עד כמה פעמים. ועיין בדרישה שם במ"ש ורבנו נלע"ד וכ"ו ולא הזכיר שבפי' בלא פרהסייא נמי. מיקרי מומר בשעבד כמה פעמים ע"כ. דזה הוי כתי' ב' ומזה הוכיח שדעת רבינו כתי' א'. עיי"ש. וא"כ אם דעת התו"ס להכשיר אף בשחי' ב' בפרהסייא מעתה אין חילוק בין צנעה לפרהסייא. אבל לפי האמור ניחא:

ומה שקשה לדעת המרדכי דנקט כשינויא קמא דבמחלל שבת בצינעא אחר פ"א הוי מומר, דזה היפך דעת רשי' ז"ל בפ' הדר שם גבי צדוקי שמחלל שבתות בצינעה דלא הוי כגוי ומבטל רשות ע"כ. כבר תי' הרב בכור שור בחידושיו לחולין שם. די"ל דבתר דאסיקנא בג"מ שם דשבת חמירא כע"ז . כו"ע מודו דדינו ממש כע"ז. ובע"ז מוכח בכמה דוכתי בג"מ כמבואר שם בדבריו. דאין חילוק בין צינעא לפרהסייא אלא פ"א עיי"ש:

ומה שדקדק הגאון רעק"א ז"ל ומצא מקום לומר בדברי התו"ס שאף בשח"י שאחר הרא' היא כשי'. ממה שכתבו ראיה מב' אוחזין וכ"ו הגם דאיהו מדנפשיה חזר בו תוך כדי דבור וכתב שם סמוך ונראה כל זה לשיטת התוס' דחולין. אבל לפי מאי דנקט הראשונים דרק אותה שחי' מותרת וכו' דנראה דכתב כן רק דרך שקו"ט אבל לא לענין דינא. עכ"ז כד תידוק שפיר תמצא שראייתם ברורה. דדוקא שחי' הרא' היא דכשרה וכשישחוט פ"ב לע"ז מיקרי רגיל ואסורה דהכי מוכחי לה התוס' מההיא דב' אוחזין וכו' דקא משני הש"ס דעסקינן בישראל מומר דר"ל שכבר שחט לע"ז ונעשה מומר. והוקשה להו השתא כיון שהוא מומר אפי' שחט סתמא בלא שום אחד מכל אלו שחי' פסולה. אבל אי בחדא זמנא לא מיתסר שחי' עד שישחוט פ"ב לע"ז דאז מיקרי רגיל. ניחא דקתני ששחט לשם אחד מכל אלו. דבלא"ה אם שחט סתם לא מיקרי רגיל לאסור שחיטתו אבל עתה ששחט לשם אחד מכל אלו הרי עבד עכו"ם שנית ומיקרי רגיל ושחי' אסורה. אלא שאינה אסורה בהנאה. כמ"ש התוס' שם בדף מ' בד"ה הא דאמר להו וכו' דמיירי שעבדו. ואעג"ב דלא חשיב אלוה לאסור תקרובתו. כמ"ש רש"י דהר אינו נעשה עכו"ם. מ"מ עובדו בסייף וכו' עיי"ש, ועיין הרא"ש מ"ש שם בשם ר"י וכו' כיעו"ש:

ושבתי אני ואראה מ"ש המל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וז"ל ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה כולה שהוא דוקא מי שרגיל בכך. הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם, והנה התוס' בפ"ק דחולין כתבו דמשום פ"א לא חשיב מומר ע"כ. הרי דס"ל דבפ"א לא הוי משומד אף שחילל בפרהסיא. וכן בע"ז וכו' מההיא דהשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז וכו' ר"ל אומר מותרת וכו'. ואין לומר דשאני התם דבאותה שחיטה שהוא נעשה מומר. הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה. משום דשחיטתו ופסלותו באים כאחד. אבל לעולם אם שחט עוד שחיטה סתם שלא חילל שבת ולא עבד ע"ז כ"א פ"א תהיה אסורה. הא ליתא. שהרי התוספות הכריחו עוד סברתם מההיא דסו"פ שני דחולין בשנים אוחזין וכו' דאוקמינן בישראל מומר וכו' ותיפוק ליה דבלא"ה פסול. אבל אי בחד זמנא לא איתסר ניחא ע"כ. הרי מבואר דס"ל דבחדא זמנא לא חשיב מומר לכל התורה כולה. ובתוס' פ' הדר כתבו דמאי דאמרינן דמומר לח"ש אינו אלא באדם רגיל וכו' ודברי התוס' הללו הם כוללים יותר ממ"ש בחולין. ואפשר דאפילו פ"א או שתים לא הוי מומר לכהת"ו כולה. ומתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' קי"ט נראה דס"ל דבעינן שיוחזק ג"פ בחילל שבת ואז עושה יי"נ משום דהוי כמשומד לכהת"ו, אבל בפ"א או שתים אינו עושה יי"נ וראיתי בהג"א בריש חולין וז"ל פעמים שלש אסור לאכול משחיטתו וכו'. ונראה דזה שכתב פעמים שלש וכו' היינו כדברי התוס' דפ' הדר דלא הוי משומד אלא ברגיל בכך. וס"ל דבתלתא הוי חזקה. וכן נמי אותה שחי' שנעשה בו משומד. לכו"ע כשרה וכו'. אך מאי דמספק"ל במה שישחוט אח"כ אין ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש"י בפ' הדר. דנראה דס"ל דבפ"א חשיב כמשומד לכל התורה. או דילמא בתוס' דעירובין דבעינן שיהא רגיל בכך. עכ"ל בקיצור לפי השייך לעניינינו:

והגם שידיעתי מכרעת כי מך ערכי עלי ומה מני יהלוך לבוא אחרי המלך את אשר כבר הסכימה דעתו דעת עליון דדעת התוס' דלא מיקרי רגיל עד ג"פ דאז הוחזק לכך. מ"מ בהורמנותיה דמר. מקום הניח לי להתגדר בדב"ק. ואחר נשיקת רצפת עפרות זהב לו כל ראיותיו יש לפקפק בהם. א' מה שהכריח מן התוס' דפ"ב דחולין ודפרק הדר דשמעינן מהם דפ"ב או שתים לא הוי משומד לכהת"ו. מעתה מה יענה מר ניהו רבה בתוס' דסנהדרין דס"א ד"ה ר"ל וכו' שכתבו שאפילו באכילה מותרת כיון שלא היה מומר מעיקרא. ובשחי' זו הוא דנעשה מומר, והרי גם בשניה עדיין לא נעשה מומר אלא ע"כ צ"ל דרצה לומר אם ישחוט פעם ב' לע"ז איגלאי מילתא למפרע. דבשחי' זו הוא דנעשה מומר לאפוקי אם שחט סתם לא הוחזק למומר. ומינה שמעינן. דמ"ש מפ"ק דחולין משום פ"א לא נעשה מומר דר"ל בההוא שחיטה לא נעשה מומר עד שישחוט פ"ב לע"ז או בשבת. שאז הוחלט למומר. ושחי' אסורה כשחי' גוי. וא"כ השתא א"ש מ"ש בפ' הדר. דלא הוי מומר אלא ברגיל. דבשני פעמים הוי רגיל. ועל כרחין צריך להשוות דבריהם בהכי. אף שיש קצת דוחק כדי שלא יהיו דבריהם סותרים ממקום למקום. גם ההיא דשנים אוחזין וכו' לשיטתייהו אזלי התוס' שכתבו בדף מ' ד"ה הא דאמר להר וכו' דמיירי שעבדו להר וכו' וכמ"ש הרא"ש בשם ר"י דהשתא הרי שחט פ"ב לע"ז והוחזק מומר. ובלא"ה אין שחי' פסולה. שהרי לא שחט רק פעם אחת:

ומה שנסתייע מתשובת הרשב"א דבעינן שיוחזק ג"פ בחילול שבת וכו' אין הכרח מזה. שהרי כתב הרב גט מקושר סי' קכ"ג סק"ו דמדברי הרשב"א בח"י לחולין שהביא משם התוס' ז"ל דאין שם מומר עליו אלא מאותה שחי' ואילך. דנראה בהדיא דבפ"א מיקרי מומר וכ"כ התב"ש סי' י"א ס"ק י"ב שהרשב"א בתה"א אף עג"ב שהביא בשם התוס' לקולא לא הביא כ"א באותה שחיטה. אבל מכאן ואילך הוה מומר. וא"כ יסתרו דבריו אלו עם מ"ש בתשובה. אלא לענין סתם יינם הקיל ולא לענין שחיטה ע"כ עיי"ש:

גם מ"ש בשם הג"א דעד ג"פ הוא דמקרי רגיל וכו' תמיהא טובא קא חזינא הכא על הנח'ה זו דא"כ בכתיבה אשורית והוא הכתב המרובעות שכותבין בה ס"ת. לפי שאין נקרא כתב אלא אשורית. וכ"כ הרמב"ם (אולי צ"ל הרמב"ן) שמותר לכתוב פסוקים בלי שרטוט בכתיבה שאינה קרויה כתב. וכ"כ הרב רבינו יונה ז"ל וה"ה שמותר לכתוב מגילה לתינוק כן ע"כ. וכ"כ עוד לקמן סי' י"ח שכתב מאש"ק אינו קרוי כתב כלל עיי"ש ודברי התשב"ץ הללו מסכימים עם מ"ש מרן ב"י ביו"ד סי' רפ"ג משם תשובת הרמב"ם שכתב אין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים, ואם נדחקנו להביא פסוק לראיה. נשנה הכתיבה ונעשה סימנים וכו' ע"כ ומ"ש נשנה הכתיבה. הוא מבואר עוד שם וז"ל מן הראוי שתדע כי כתב אשורי. כיון שנתנה בו תורה. ונכתבו בו לוחות הברית. הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בספרי קדש. ע"כ שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי חול עכ"ל הרי מבואר דשינוי הכתיבה אינו קרוי כתב. ועיין בב"י א"ח סי' תקמ"ה שכתב משם רבינו ירוחם בשם ר"ת שמתיר לכתוב בחול המועד בכתיבת משיט"א שהיא כתיבה דקה בלא שינוי שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה, כדאמרינן בשבת דף ק"ג בתיקון סופרים וכתבתם כתיבה תמה בעינן דהיינו גסה עכ"ל. הרי ממוצא דבר אתה למד דכל מקום שנאמר כתיבה בקרא אינו אלא בכתיבה אשורית א"כ הא"ז דמפסיל כתיבה דקה בגט משום דכתיב בגט וכתב לה. דעתו ז"ל לפסול בגט כל כתיבה. זולת כתב אשורי. שהוא דוקא הנקרא כתב. וכל שאר כתב לא מקרי כתב וכן מפורש עוד בפיה"מ להרמב"ם במסכת ידים פ"ד וז"ל המשנה דאיתא התם מקרא שכתבו תרגום וכו' אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית ע"כ וכתב עליו הרמב"ם וז"ל והכתב הזה אשר אנו כותבים בו התורה הוא כתב אשורי. שהוא מאושר בכתבו לפי שאינו משתנה שיפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. לפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין בזה כשאר כתיבות עכ"ל. וכן פירש הרא"ש ז"ל שם. וכן פי' רבינו הא"ג ז"ל. ומעתה דעת הא"ז והכלבו והרא"ש בתשובה דקיימי בחד שיטה ובעו כתיבה אשורית בגט כמו שכתב בב"י טעמייהו משום דקרא וכתב לה להכי הוא דאתא:

אכן הרשב"א ז"ל שכתב להכשיר בכל כתב כמ"ש בתשובה שהביא מרן בי'. דעתו מפורש בתשובות המיוחסות סי' קכב' וז"ל ואעג"ב דכתיב וכתב לה. לאו למימרא שיצטרך כתב אשורית. אלא כל כתב במשמע ולא בא למעט אלא שאינה מתגרשת בכסף. כדאיתא פ"ק דקידושין וכו' ועיי"ש שהאריך בראיות להכשיר בכתב העמים אעגב' דלא מקרי כתב ע"כ והביד' הרב ישמח לב ז"ל וכ"כ מוהריק"ו בשורש ע"א ענף ב' משם תשובת הרשב"א דלא בעינן בגט כתב אשורית אלא בכל כתב כשר עכ"ל הרי שמענו ונדע דמה שהכשיר הרשב"א בשאר כתיבות אעפ"י שאין נקראים כתב. אלא משום דקרא וכתב לה לאו להכי אתא. הלאה' הוה פסיל גם הוא כל כתב זולת כתב אשורית. וכן נמי מ"ש דכתב העמים לא מקרי כתב. כוונתו רצויה מההיא דאיתא במגילה דף ט' דמתרץ מתני' דמס' ידים מקרא שכתבו תרגום וכ"ו דמיירי שכתבו בגופן שלהן דהיינו כתב העמים. אעגב' דלא מיתוקמא הכי. מ"מ שמעינן מיהת שפיר שיש חילוק בין כתיבה שלנו לכתיבה שלהן דאינו קרוי כתב ולא מקרי ספר לטמא את הידים. ומה גם דלאו משום הכי נדחה תי' זה אלא כדפריך שם הש"ס אי בגופן שלהן מאי אירייא מקרא שכתבו תרגום וכ"ו עיי"ש אבל מ"מ שמעינן שפיר דלא מקרי כתב ופשוט (עיין פי' הרעב' על משנת תרגום וכו') וכן יש להוכיח עוד מההיא תשובה שהביא מרן ב"י משם הרשב"א דיליף להכשיר בגט כתב מאש"ק מדקא מכשרינן כתב העמים וכו' והוא שהרי אוקמינן לעיל דדעת כמה רבוואתא שכתב משקי"ט אינו חשוב כתב. ולא מצינו דפליג הרשב"א בזה. ועוד בה שהרי התשבץ בסי' ה' שהכשיר בכתב מאש"ק בגט. הביא ראיה ג"כ מתשובת הרשב"א הנז' בב"י. ושמעינן ליה להתשב"ץ שכתב בהדייא שכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. ואי לאו דשמיעא ליה דדעת הרשב"א כן לא היה מביא ראיה ממנו לדבריו. וא"כ השתא שמביא הרשב"א ראיה מכתב העמים להכשיר כתב מאש"ק. כל זה בהני"ח אם כתב העמים ג"כ אינו קרוי כתב. אתי שפיר דילפינן מניה לכתב מאש"ק. אבל אם כתב העמים קרוי כתב גמור. מאי מייתי מניה ראיה לכתב מאש"ק, דאכיא למימר שאני כתב העמים דכשר בגט. היינו משום שהוא כתב גמור. אבל כתב מאש"ק שאינו נקרא כתב בוודאי פשוט דפסול לכתוב בו גט. אלא ודאי דגם כתב העמים שוה בשיעורו עם כתב מאש"ק דשניהם לא מקרו כתב ואפי"ה כשירים בגט. משום דלא בעינן בגט כתיבה גמורה. וכמ"ש בתשובות המיוחסות הנ"ל. ומעתה כולהו רבוואתא דקיימי בשיטת הרשב"א דלא בעו כתיבה אשורית בגט כמ"ש רבינו ירוחם משם תשובת הרמב"ם ומהר"י הלוי ז"ל שנהגו לכתוב בכתב מדבדב כמ"ש בב"י. טעמייהו נמי סברי מרנן. דקרא דוכתב לה לאו להכי אתא וילמד סתום מן המפורש:

ומעתה בין תבין את אשר לפניך דעת המגמגמים דרצו לפסול כתב פרובינצאל בגט. דהכי קאמר, לא מיבעיא לדעת הא"ז ודעמיה דבעו כתב אשורית משום קרא דכתיב וכתב לה וזה לא מקרי כתב אלא אף לדעת הרשב"א ודעמיה דלא בעו כתב אשורית. דקרא לאו להכי אתא. מ"מ לא התירו אלא בכתב משקי"ט. שאעפי' שאינו כתב גמור שנאמר עליו כתיבא דאורייתא. מ"מ כיון שהוא נגזר מכתב אשורי. ודמי לו עכ"פ יש עליו שם כתב בעלמא אבל כתב פרובינצא"ל דלא דמי לכתב אשורי. והוא עצמו אינו קרוי כתב גמור שאין לנו כתב גמור אלא כתב אשורית. ועוד זאת לו שבדו אותו הדיוטות מלבם. שאף בעלמא אינו קרוי כתב לכ"ע אף להרשב"א שהכשיר בכל כתב. מודה בזה שאם כתב בו שהוא פסול. ונראה דטעמייהו כלפי מ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' גירושין. צריך שיהא הגט מבואר היטב באותו כתב שיכתבנו עד שידעו לקרותו הקטנים שיודעים אותו הכתב וכו' ולא יהיה הכתב מעוקם ולא מבולבל. שמא תדמה אות לאות. ונמצא מענין משתנה ע"כ והביאו הטור סי' קכה' וכתב עוד שאלה מהרא"ש ז"ל גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותיות משתנות ממדינה למדינה. שיש מקומות שכותבין נו"ן זקופה כמו זיי"ן. ורי"ש גג שלה קצר עד שנראה כעין יו"ד. תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו (נתינתו) לינוקא דלא חכים ולא טפש. וא"ל אין כאן גט כלל ע"כ. ועפי' זה הם אמרו הגמגמים הללו דבכתב משקי"ט שהוא דומה לאשורי. ניחא. דכיון שיודעים כתב אשורי בטוב. גם כתב משקי"ט יוכלו להכירו בטוב אבל כתב פרובינצא"ל שאינו דומה לכתב אשורי. אלא שבדו אותו הדיוטות מלבם. ואין הכל בקיאין בו. אם נכתב בו הגט. אין ינוקא דלא חכים ולא טפש יוכל לקרותו. ואינו גט כלל כמ"ש הרא"ש בתשובה. והשיב על דבריהם רבינו ב"י. שאינו מחוור בעיניו. דהא כיון שנהגו לכתוב בכתב פרובינצא"ל כתבים ושטרות וספרים. יש עליו שם כתיבה בעלמא, והכל בקיאין בו. ותינוק דלא חכם ול"ט יכול לקרותו. דוודאי דלא גרע מכתב העמים. אעפ"י שבדו אותו מלבם. מ"מ כיון שהם כתבים הסכמיים שמוסכם בכל המדינה ההיא לכתוב בו כתבים וספרים הכל בקיאין בו. ותדע שכל דעתו ז"ל להוכיח דגם כתב פרונבינצאל הוא ניכר לכל ויודעין לקרותו מדמייתי ראיה מכתב העמים וכו' דהאם נוכל לומר שכתב העמים כשר לכתוב בו הגט בכל מקום אפילו במקום שאין מכירין אותו זה לא תיסק אדעתין שהרי בעינן שיהיה נקרא לתינוק דל"ח ול"ט. וזה אינם בקיאין בו. אלא ודאי מה שהכשירו בכתב העמים היינו דוקא במקום שמכירין אותו. אעפ"י שאין בקיאין בו במדינות אחרות ושם אין עליו שם כתי' כלל. הכא נמי בכתב פרובינצאל הגם שבדו אותו הדיוטות. ואין עליו שם כתיבה כלל. באשר שלא היה כבר לעולמים. עתה שנהגו לכתוב בו כתבים ושטרות וספרים. הרי עליו שם כתיבה בעלמא. להיות שהכל בקיאין בו והגט שנכתב בו ניכר לתינוק דל"ח ול"ט. ושמעינן מינה נמי כמו שכתב העמים אף שלא נקרא כתב גמור. להיות שלא ניתן בסיני כמו כתב אשורית. אפי"ה כשר בגט הכא נמי כתב פרובינצאל אף דלא מקרי כתב גמור. מ"מ כשר בגט כדעת הרשב"א. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב רבינו ירוחם. דע"כ לא פסיל ר"י הלוי בכתיבה תלויה. משום דלא לישתמע תרי לישני בגיטא. הלא"ה לא הוה פסיל ליה משום שאינו כתב גמור, שהרי לא בעינן בגט כתב גמור. כמ"ש הרשב"א ודלא כמ"ש הא"ז ודעמיה. וא"כ כתב פרובינצאל שאינו כתיבה תלויה. פשיטא שכותבין בו לדברי ר"י הלוי. מתרי טעמי. אם משום דלא בעינן כתב אשורי בגט שהרי הכשיר בכתב מדבד"ב שהוא משקי"ט. כמו שהוכחנו לעיל מכמה דעות הפוס' ז"ל שאינו קרוי כתב. ואם משום שאינו כתיבה תלויה. שהרי כתב הגט בו מבואר היטב. הרי שו"ר לפניך שדברי המגמגמים ותשובת מרן ב"י על דבריהם. בענין כתב פרובינצאל הוא משום שיש עליו שם כתיבה בעלמא. ויהיה הגט מבואר בכתיבתו היטב. ומה שקרא להם מגמגמים. משום שנראה שדעתם נוטה לדעת הרשב"א כמו שהסכימו רוב הפוס' והם מחלקים בין כתב משקי"ט לכתב פרובינצאל אבל ליכא למימר דדעתם הוא דפליגי דלא מקרי כתב גמור והוכיח מרן ב"י מדכותבין בו ספרים וכו' דהוי כתב גמור שהרי שפיל לסוף מסקנתו שכתב דכתב פרובינצאל הוא כתב מדבד"ב שהזכיר הר"י הלוי ז"ל הוא משקי"ט שהזכיר הרשב"א. ומהיכי תיתי לומר דדעת מרן ז"ל להוכיח בכתב פרובינצאל שהוא כתב גמור. שהרי הוא עצמו בב"י יו"ד סי' שפ"ד הביא כל הפוסקים שכתבו שכתב משקי"ט אינו קרוי כתב. ופסק כשיטתם בש"ע אלא ודאי כדאמרינן:

גם מ"ש כת"ר דכתב העמים מיפשט פשיטא ליה לרבינו ב"י דמקרי כתב. מדמייתו ראיה מניה. אחר הסליחה רבה אין ראיה מזה. שהרי המקור אשר שאב ממנו מרן ב"י דכתב העמים כשר לגטין. הוא כפי מה שמפורש בתשובת הרשב"א שהביא דבריו שם. והרי הרשב"א גילה דעתו הקדושה בתש"ו המיוחס' דלאו משום דמקרי כתב הכשירו הרשב"א. אלא משום דלא בעינן בגט כתב גמור. דקרא דוכתב לה לאו להכי אתא ולהכי כתב הטעם אף שאינו קרוי כתב כשר בגט. ומאין יצא לו לרבינו ב"י לומר שהוא כתב גמור. אלא ודאי כדכתבינן דלא בא להוכיח אלא שיש עליו שם כתיבה בעלמא. כיון שהוא מוסכם במדינה. וכותבין בו הכל בקיאין לקרותו, ומייתי ראיה מזה כמו דפשיט לה הרשב"א וכנז':

ומה שחזר עוד מרן ב"י וכתב ועוד אני אומר וכו' בא להשיב עוד תשובה על דברי המגמגמים לכתוב בכתב פרובינצאל אף לדעת הא"ז ודעמיה לכאורה. וכתב שאם באנו לחלק וכו' דר"ל לפי דבריהם שרצו לחלק ולומר דכתב משקי"ט נקרא כתב בעלמא וניכר כתיבתו בטוב. כיון שהוא דומה לאשורית. אבל כתב פרובינצאל אינו כן. אדרבה איפכא היא דאיכא לפלוגי. משום דכתב משקי"ט שהוא דומה לאשורי ולא נכתב כתקנו. חיישינן שיתדמו האותיות זו לזו וישתנה הענין. וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ה' שהטעם שלא נהגו לכתוב הגט בכתב מאש"ק. לפי שהתינוקות אינם יודעין לקרותו עד שיגדלו. וזה סיוע למנהגן של ישראל שכותבין הגט בכתב אשורי בלבד עכ"ל. והיינו משום שהתינוקות יבואו לטעות בדמיון האותיות. וא"כ בכתב פרובינצאל שהוא כתב בפ"ע אין בו חשש זה שיתדמו אותיות זו לזו. דלא גרע' מכתב העמים. דלא חיישינן נמי להכי וא"כ אפשר דגם הא"ז ודעמיה מודו בהכי. ויצא לו חילוק זה לכאורה ממ"ש הא"ז שם שהביא מ"ש הרמב"ם בפ"ד ה"ג צריך שיהיה הכתב מבואר היטב וכו' ולא יהיה מעוקם וכו' שמתדמות אות לאות ונמצא הענין משתנה וכו'. וסיים על דבריו הרי הקפיד אפילו על כתב מעוקם. וכ"ש על כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאינה כתיבה כלל עכ"ל הא"ז ז"ל. ומשו"ה סלקא אדעתיה דמרן ב"י ז"ל מעיקרא לומר דהעיקר דבעי הא"ז כתב אשורי. ופוסל כתב משטי"ט. הוא מטעם זה שיהיה הכתב מבואר היטב, וא"כ בכתב פרובינצאל שהוא כתב בפ"ע. הוא ניכר היטב. מודה דכשר לכתוב בו הגט. אך חזר בו מזה. וכתב דבאמת פשט דברי הרא"ש דבעי כתיבה אשורית. כדעת הא"ז ודעמיה. אין מורין כן. אלא שכל שלא נכתב בכתב אשורית היו פוסלין. והיינו טעמא כמו שמפורש בדברי הא"ז משום דכתיב בגט וכתב לה ועל זה בנה הא"ז עיקר יסודו שצריך כתיבה אשורית שהוא דוקא הנקרא כתב. ולא כן שאר כתיבות. לא שנא משקי"ט. לא שנא פרובינצאל וה"ה כתב העמים דכולהו לא מקרו כתב. וסיים דמ"מ חומרא בעלמא הוא. משום דקיי"ל דקרא לאו להכי אתא להצריכו כתיבה אשורית. אלא כל עיקרו לא בא אלא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף. כדאיתא בפ"ק דקידושין וכו' בכתיבה מתגרשת ולא בכסף. וממ"ש הרשב"א ז"ל:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת. מעתה יש בזה די השיב על מ"ש הרמג"א בא"ח סי' ש"מ ס"ה שהקיש על הגהמי"י שכתבו דכתב גלחות אינו אלא שבות וכו' וכתיבה דקה שלנו אינו חשוב כתב לענין שבת החמורה וכו' וכתב דהא דבעי זיוני. היינו בכתב אשורית. דכל זמן דלא זיינן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור. כיון שהוא נלקח מכתיבה אשורית אבל בכתב כותים כיון שהוא כתב שלהן. למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י באה"ע סי' קכ"ו לענין גט וכו' וכוונתו רצויה שנתכוון למ"ש הרבי' שיצא לחלק ולומר דכתב פרובינצא"ל כיון שהוא כתב בפ"ע לא גרע מכתב העמים וכו'. ובאמת אחרי נשיקת רצפת כבוד מנוחתו. אין ראיה מדברי ב"י אלו כלום. דאיהו לא קאמר מר. אלא לפי דבריהם של המגמגמים. אבל לגבי דידיה הרי כבר כתב בהחלט לעיל דכתב פרובינצא"ל הוא כתב משקי"ט הוא כתב מדבד"ב. והצד השוה שבהן שכולם לא מיקרו כתב, וה"ה כתב העמים כדמוכח כל זה לפי שיטת הרשב"א כאמור לעיל ועוד בה דגם לדברי המגמגמים לא קאמרי דכתב פרובינצא"ל כתב בפ"ע ולא גרע מכתב העמים. אלא לענין שכתיבתו כתב מבואר היטב. ולא יבואו להדמות אות באות. אבל לאו למימרא דהוי כתב גמור משום כן ואף גם זאת אינו אלא לפי הס"ד דמרן בי' סבר דדעת הא"ז פסל כתיבה דקה משו"ה. אבל לפי המסקנא שכתב ב"י והוכיח דדעת הרא"ש והאז' והכל בו דכל שלא נכתב הגט בכתב אשורית פסול. לא שנא כתב משקי"ט ל"ש כתב פרובינצא"ל ל"ש כתב העמים. וא"כ מאין הרגלים לומר דדעת מרן ב"י לומר דכתב כותים כיון שהוא כתב שלהן, יהיה נקרא כתב. עד שנאמר שיתחייב עליו בשבת. וכמו שכתבנו בעניותין לעיל בתשובה הקודמת. להשיב על דברי הרב"ש כמ"ש הרב ישמח לב. ועיין מ"ש הרע"ב מס' ידים פ"ד מ"ה:

ומעתה חזרתי על המקרא מ"ש כת"ר דהתשב"ץ שפסל כתב מאש"ק למזוזה. מוכרחים אנו לומר שהוא סובר כתי' הא' שכתב ב"י שכתב מאש"ק שהוא אלמדבד"ב שהוא פרובינצא"ל שוים הם דכולהו מיקרו כתב. ושאני מזוזה דכתיב בה והיו בהוייתן יהיו ע"כ תמהתי על המראה איך פה קדוש יאמר כזה. והלא עיני"ק תחזינה מישרים בתשובת התשב"ץ הנ"ז ועד מהרה ירוץ דברו מפורש יוצא דכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. ומהאי טעמא התיר הרמב"ן לכתוב פסוקים בלי שרטוט באגרת בכתב מאש"ק לפי שאין זה נקרא כתב. ובמזוזה בעיא כתיבה וכו' ע"כ. הרי לך דקרי בחייל דכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. שאם הוא כדברי קודשו. דדוקא לענין מזוזה הוא דלא מיקרי כתב אבל בעלמא מיקרי כתב. למה חידש לנו בטובו היתיר כתיבה בלא שרטוט בכתב מאש"ק לפי שאינו כתב כמ"ש הרמב"ן. והלא לא שמיעא לן לפסול רק במזוזה ותו לא. ומה ענין כתיבה בלי שרטוט לכאן. אלא ודאי דדעתו ז"ל דלא מיקרי כתב כלל לכל מידי. דקיים ליה בשיטת הגאונים שהביא הגהמי"י כמש"ל. ובלא"ה הרי כתב כן בהדיא לעיל בתשובה סי' ב' לענין כתיבת מגילה להתלמד. שאין נקרא כתב רק כתב אשורית כמש"ל:

עוד זאת כתב כת"ר להשיב על מה שכתבתי בעניותין שדעת הרב"י בא"ח סי' רמ"ד בתי' ב' ועיי"ל וכו' דכוונתו ז"ל שנדחק לתי' ב'. משום דאולי העיקר כדעת האומרים דכתב העכו"ם הוא מדרבנן וכו' ע"כ ורו"מ כתב על זה דפירוש זה לא יצדק. דא"כ העיקר חסר מן הספר. דעיקר תי' זה הוא דחוזר לומר דכתי' העכו"ם היא מדרבנן. וא"כ היה ראוי לכתוב כן בהדיא ועל מה סמך לפרש בדבריו שאיסור כתיבה הוא מדרבנן עכד"ק:

ולפי קוצ"ד אין טענה זו מספקת לדחות סברא זו שכתבתי. שלכל הפירושים שאתה מפרש בדברי ב"י הללו. סברא זו אתיא ממילא. מכח שיצא לו לטעון טעון אחר בתי' ב', ועל זה דקדקתי בדברי קודשו דמאי דוחקיה בתי' א' עד שהוצרך לתי' ב'. אלא ודאי על כרחין לומר דסלקא ע"ד קודשו דוחק בתי' א'. דהניחא אי כתיבת הגוים היא דאורייתא. אבל אם היא מדרבנן. הדק"ל. לכך חידש לנו בטובו תי' ב' דגם במלאכה דרבנן לא שאני לן וכו'. ואלו בא לאשמועינן באמת ענין זה דכתיבת העכו"ם היא דרבנן. אין ה"נ שצריך לכתוב כן בהדיא. אבל הוא ז"ל לא נחית הכי אלא מילתא אגב אורחיה שמעינן לה מדהוזקק לתי' ב'. ופשוט הוא. ואציע לפני"ק פי' המל"מ בפ"ג מה' שבת מה שפי' בדברי ב"י ואעמיס בו סברא זו ויש בו מקום להולמה. והוא שכתב דנדון מהר"מ שהביא המרדכי שהישראל השכיר הגוי בקיבולת דודאי הגוי אדעתא דנפשיה קעביד. ואין כאן איסור. דדמי לההיא דנותנין כלים לכובס נכרי ועורות לעבדן. ואפי"ה רצה הר"מ לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע לו מלאכתו בשבת לשאינו קובע לו מלאכתו בשבת. ולזה הקשה מרן ב"י דאף דנימא שיש חילוק. מ"מ כיון שהיא מלאכה דרבנן ובקיבלנות. אף שקובע לו מלאכתו בשבת מותר לזה תירץ בתי' הרא' דהא הכא איכא מלאכה דאורייתא דכתיבה. ואף שהיא בקיבולת כיון שקובע מלאכתו בשבת אסור, ועמד לנגדו סברת האומרים דכתב העכו"ם היא דרבנן. וא"כ לפי"ז הדק"ל שאין כאן איסור דאורייתא. לזה חידש לנו בטובו תי' ב' לומר שאף שאין כאן איסור דאורייתא. מ"מ אין הפרש בין מלאכה דאורייתא לדרבנן אף בקבלנות. וזה חידוש גמור וכן נוכל להעמיס גם בפי' מהר"א ששון ז"ל שהביא שם המל"מ כיעו"ש:

ואם באנו לומר דדעת מרן ב"י בתירוץ ב' הוא במקום שאין כותבין. ודל כתיבה ואין כאן רק מלאכה דרבנן בקבלת המכס. וכמ"ש כת"ר דמעיקרא סלקא אדעתיה שאין מקבלי מכס צריכין לכתוב. וחזר בתי' א' לומר שמן הסתם צריכין לכתוב. ועוד חזר בו בתי' ב' שא"צ לכתוב. וחזר עוד חלילה בתי' האחרון לקיים תי' הא' שצריכין לכתוב וכו' ובאמת כל כי האי אפוכי מטרתא למה לי. ועוד דמרן ב"י קאמר בהחלט דמן הסתם צריכין לכתוב. ואי קאי דווקא במקום שכותבין הול"ל בתי' א' דהכא מיירי במקום שכותבין. דמינה שמעינן דמעיקרא ס"ד דמיירי במקום שאין כותבין, ועוד שהרי כתב בתי' האחרון שכן דרך מקבלי מכס לכתוב, דמשמע דלעולם דרכם לכתוב. ועיין בהמל"מ שם שכתב דלעולם איכא חשש כתיבה. אלא דלתי' א' הוי ודאי כותבין. ולתי' ב' הוי ספק. עיי"ש. ומאי דלא אסיק אדעתיה ז"ל לומר דודאי כותבין אלא שהיא מלאכה דרבנן דאז א"ש תי' ב'. היינו משום דאזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בכל כתב ובכל לשון חייב אבל אנן בדידן דיש לפנינו דרך זו נלך בדעת מרן ב"י לומר דאולי משום האי סברא דכתיבת העכו"ם דרבנן והיא דחקתו לבוא לתי' ב'. מצינן לאוקמה שפיר לעולם בודאי כותבין. והוא דמעיקרא ס"ד דמצד הכתיבה שכותב הגוי בשבת בענין המכס. רק אין דבר נוגע להישראל. משום דכל עצמו שהשכיר הגוי הוא רק בשביל המכס. אבל בכתיבה מאי איכפת ליה יכתוב או לא יכתוב. וא"כ הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד בכתיבה שנתנו המכס לידו, וכמ"ש סברא זו בנו של הגאון נוב"י ז"ל במה"ק א"ח סי' מ"ו וקילסה מר אביו ז"ל. וא"כ אין חשש כלל בקבלת המכס רק מה שאומר לגוי לקבל והיא גופא דרבנן. ולזה הקשה מרן ז"ל למ"ל להר"מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך וכו' ותירץ דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב. ונמצא דאדעתא דהכי נחית ליה והוא לצורך ישראל המשכירו וכתיבת הגוי הוי דאורייתא ולא התירו לו אלא משום פסידא וכו'. ועוד אף אם הוא כדעת האומרים דכתב העכו"ם דרבנן. הגם דאדעתא דהכי נחית לכתוב לצורך ישראל. מ"מ בין בקבלת המכס בין בכתיבה אינם אלא מדרבנן והדק"ל. לזה תי' די"ל דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא לדרבנן באמירה לגוי וכו':

ואם כל זה אינו שוה לרו"מ נגד מ"ש דסברא זו עיקרה חסר מן הספר כלך לדרך אחרת בדברי מרן ב"י ז"ל כפי מה שנתחדש לי עתה, והוא דמעולם לא זכר שר' ב"י דכתיבה שלהן הוי דאורייתא. והכא קמיירי במ"ש שמן הסתם צריכין לכתוב. ר"ל דדרכם לכתוב קשר מוכסין להראות שפרע המכס ואיתא בפ' המוציא דף ע"ח תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות ע"כ ופירש"י במשנה והר"ן שם קשר מוכסין יש לך אדם שנותן מכס. וכו' והוא מוסר לו חותם להראותו למוכסין שמחל לו המוכס או שפרע. ודרכו לכתוב לו לסימן שתי אותיות גדולות. והן גדולות משתי אותיות שלנו עכ"ל. והנה לא ביארו ענין שתי אותיות אלו. ובערוך ערך שתי גרס תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות בכתב יוני שהן גדולות מאותיות שלנו. פי' אותו קשר שהיו מכירין אותו באותו פרק עכ"ל. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל עיי"ש. ומדברי כולם נלמוד שהיו כותבין שתי אותיות לסימן שפרע המכס. וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל קשר מוכסין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב. ושיעורן שתי אותיות. וקורא אותן קשר כמו שקוראין אנשי דורנו הרשומים והצורות שמחשבין בהן הפנקסין וכו' עכ"ל. הרי דפירש לשון קשר מוכסין הוא סימן. וא"כ מה שכתב רש"י והר"ן ז"ל שכותבין שתי אותיות לסימן הוא מה שעושין שתי סימניות. להורות על פירעון המכס. ואינם אותיות ידועות רק סימנים בעלמא. והנה הרמב"ם גריס בפ' הבונה במשנה הכותב שתי אותיות וכו' משתי סימניות חייב. כדמוכח בפיה"מ וכפי' בחבורו היד החזקה בפי"א מה"ש. וכתב הה"מ משם רב הא"ג ז"ל וז"ל שני סימניות שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראים סימנים בעלמא כגון נונין הפוכין דכתיב גבי ויהי בנסוע הארון כדמפרש בפ' כל כתבי דקט"ו. אבל רשי' ז"ל פירש דרא' בדיו והב' בסיקרא ודחה הרשב"א פי' זה עכ"ל. וא"כ לפי גרסת הרמב"ם ודברי רהא"ג הכותב סימנים הללו דקשר מוכסין חייב מדאורייתא. ואף רשי' ז"ל מודה בזה. דלא פליג אלא בגירסת סממניות אבל לענין דינא מודה הוא ז"ל שאם כתב שני סימנים בעלמא. אעג"ב שאינם אותיות ידועות חייב. וכמו שפי' בדעת רבי יוסי דקתני שם לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' ע"כ וז"ל משום רושם סימן שהיו עושין בקרשי המשכן וכו' ואתא ר"י למימר דאפי' לא כתב אלא רשם שתי רשימות בעלמא לסימן חייב עכ"ל וכן פי' הרמב"ם שם הל' י"ז שהרושם וכו' חייב משום כותב. ולטעמיה אזיל שכתב בפיה"מ שהחילוק שבין ת"ק לר"י הוא כך. דלת"ק רושם הוי תולדה דכותב. ולר"י הוי אב מלאכה בפ"ע ולא קיימ"ל כר"י. ולהכי כתב שחייב משום כותב וכ"כ הה"מ שם. ואף שהרמב"ם ז"ל בפיה"מ על סימניות כתב וז"ל כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים. וכ"כ הרע"ב. מ"מ עיין בהתוי"ט שם שכתב מ"ש הרע"ב וכו' וכן לשון הרמב"ם לא נתכוונו לאחד ושנים ממש. אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתנו בשאר רשומין וסימניות קאמרה וכמו רשומין שרגילין לעשות בהן המספר. ומאנשי הודו העתיקום וכמ"ש הה"מ בשם רהא"ג וכו' עכ"ל:

הראת לדעת שהסימן שכותבין מקבלי המכס הנז' יש בה משום כותב וחייב עליו מדאורייתא. ונמצאת אתה אומר דמ"ש מרן ב"י דכתיבה דמקבלי מכס היא דאורייתא. בהכי מיירי ומעולם לא שמענו מדברי מרן ז"ל דכתיבת העמים היא דאורייתא. ותדע דבהכי מיירי דיש להוכיח כן מדקא מתרץ בתר הכי אמאי דמקשה כיון דאין בקבלת המכס אלא איסורא דרבנן. אמאי נשרי אמירה לגוי. ומתרץ דהא הכא נמי איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי מכסים ע"כ. שעכ"ז קשה דמ"מ ליכא איסורא דאורייתא. שהרי אם יכתוב הישראל הלא יכתוב בכתי' דקה כשאר שטרי הדיוטות. כמ"ש בב"י יו"ד סי' רפ"ג משם תשובת הרמב"ם דגנאי הוא להשתמש בכתב אשורי' לדברי חול, ולכן שינו כתיבתם ושמו אותותם אותות להשתמש בהם בדברי חול ע"כ וכמש"ל. ובכתיבה דקה כו"ע מודו דל"מ כתב. ואף הרמג"א שהקשה על הגמי"י בכתב העמים, מודה הוא דכתיבה דקה לא מקרי כתב כמ"ש סי' שכ"ד. וא"כ הדק"ל דאין בקבלת המכס רק איסורא דרבנן ולמה התירו בו אמירה לגוי. במקום פסידא. אלא ודאי דמיירי שיש לחוש שמא יבוא לכתוב קשר מוכסין לסימן שקבל המכס. ובהא איכא איסורא דאורייתא. וכאמור, את זה מה שהעליתי במצודתי. כתבתי לפי עניות דעתי. ועליה דמר מצוה רמיא ברוח מבינתו. יעלה ויביא בכור המבחן את הדברים האלה אם יעלו לרצון לפני"ק מה טוב. ואם לאו אתי תלין משוגתי. ותהי זאת נחמתי. שעל כל פנים בפיטפוטי אורייתא טבין שעשעתי. ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק. היטב היטב הדק. לכוין לאמיתה של תורה. בעיון וסברא. אמן כי"ר הצב"י ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה