אור ברסלב
שות פרחי כהונה חושן משפט › סימן לט

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

חושן משפט · סימן לט

חושן משפט

למעלת הרב המפואר וכו' כמוהר"ר יצחק אביחצירא נרו' יאיר:

והנה כתוב לאמר בכתבי יד הקודש. אר"י נעשה שואל ע"ע איש אחד אשר מכר לאשתו קרקע במעות שנפלו לה בירושה. והרי הוא לה נ"מ. וכתב לה שטר שסילק עצמו מקרקע זה. והרשות בידה לעשות בו כחפו"ר תמכור ותשכיר וכו' ויהי בהיות העירה תאפיאלת במצור לתפ"צ. והבעל היה בהרח"ן מכרה האשה הקרקע ההוא לגוי. ואחר אשר היתה הרוחה ונתנה העיר ביד מלכות פראנסיס ונתיישבה העיר והעמידו בה שופטים בארץ שופט ערכי ישמעאלי. ובא הבעל הנז' וצעק לפני השופט על עסקי אותו קרקע באומרו שמכרה אשתו בלתי רשותו. והוציא האלעק"ד שיש לו על קרקע זו כתוב וחתום בערכאותיהם על שמו. ואין לאשתו שום שייכות בקרקע ההוא ונתקבלו דבריו לפני השופט וזכה בדין. והחזיר לו הקרקע. ואכלה בשופי זה כמו ז' או ח' שנים. ויהי היום נתעורר הגוי הלוקח הנז' ובא לו לפני הממשלה הצרפתית הוציא שטר סילוק הנז' שכתב הבעל הנז' לאשתו על הקרקע הנז'. ובכן הממשלה הקריבה השט"ה לפני מעכ"ת לקיים החתימות כדרכו בקודש ולהיות שהחתימות שבשטר מקויימות הם אצלו באחד מדרכי הקיום שכתוב בח"מ סי' מ"ו ס"ז שמכיר כתב ידי העדים. קיים השטר הנז'. ועוד זאת בקשה הממשלה את פני"ק לחוות דעתו הקדושה בענין זה: אם המכר קיים או לא והוברר לפני"ק שהמכר קיים וכו' אך על זאת עלה ונסתפ"ק אם דנין את הישראלי לזכות עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מלכים הי"ב ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, אם יש זכות לישראל בדיניהן. דנין לו בדיניהן. ואומרים לו כך דינכם. ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואמרים לו כך דינינו ע"כ ובכן בקש ממני מעכ"ת לעמוד על ענין זה כדת מה להשיב. אליבא דהילכתא:

תשובה. על ראשון ראשון. מה שנתברר לפני כת"ר שהמכר קיים. האמת כן הוא באה"ע סי' צ"ב ס"א שאם לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסייך וקנו מידו. מכרה ומתנתה קיים. ואף שלא בא מפורש בשאלה שקנו מיד הבעל על זה. סתמו כפירושו שקנו מידו. ומטופס שטרות נלמוד שכותבין וקנינו מיד וכו' והסופר ועד שכתב השט"ה שהוא כהרי"ע בן חיון נ"ע קיי"ל בגוייה שהיה בקי במלאכתו לעשות בכל הכתוב בטופסי דשטרי:

ועל מה שקיים מעכ"ת את השט"ה שהוא לחובת יש' הנה בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג קי"ד איתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי, ואזיל ואסהיד ליה בדייני דכותי על ישראל חבריה משמתינן ליה. מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ונמצא מפסידו שלא כדין. ולא אמרן אלא חד. אבל בתרי לא ע"כ. דשמעינן מהכא שפיר לענין קיום השטר שביד הכותי לחובת יש' חזינן אם על ידי קיום שטר זה מפקינן ממונא מהלוה בדיני ישראל. מקיימין אותו שטר לנכרי. דומייא דשני עדים שמעידין לכותי על ישראל חבריהו. ולא הוי כמפסידו שלא כדין. ואם אף כשמקיימין את השטר בבית דין לא מפקינן ביה ממון בב"ד כגון כתב יד שנתבאר בח"מ סי' ס"ט שאינו גובה בו מהיורשים ולא מהלקוחות ואפילו מהלוה עצמו אם טוען פרעתי נאמן. לא מצינן לקיימו אם הוא ביד נכרי. משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דכתב יד כמו בשטר גמור ונמצא מפסידו שלא כדין. וא"כ השתא הכא שהוא שטר גמור ויכולה האשה למכור כאמור. מקיימין השטר הזה שביד הנכרי ואף שהוא לחובת ישראל לא הוי מפסידו שלא כדין. אלא דצ"ע לפי מ"ש התו"ס שם אהא דאמרינן אבל בתרי לא דהקשו דהא לעיל שרי הפקעת הלואתו דנכרי וא"כ מפסידין אותו הרבה. כיון שאם היה רוצה יכול לכפור ותי' דמ"מ לא משמתינן ליה. כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו עכ"ל. דמשמע מדבריהם ז"ל דלכתחילה מיהת אפילו בתרי לא מסהדי לנכרי. וא"כ גם לגבי קיום שטרות שביד הנכרי אמרינן לכתחילה לא האמנם מדברי הרא"ש ז"ל נראה דגם לכתחילה נמי יכולים להעיד. וכ"פ מור"ם ז"ל בהגה בח"מ סי' כ"ה ס"ד דלכתחילה יכולים להעיד שני עדים עיי"ש:

אך מ"מ צ"ע בדעת מרן הש"ע ז"ל שהשמיט דין זה דשנים יכולים להעיד. דסלקא אדעתין לומר דסל"מ כדעת התוס' דלכתחילה לא. ונראה דלא היא. וכמ"ש הכנה"ג שם הגה"ט אוי"ג שתמה על הרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל שהשמיטו גם הם דין זה דבתרי לא. ושקו"ט בדעת הרי"ף בזה ומסקנתו דהנכון בזה דהרי"ף לא הוצרך להביא חילוק זה דבין חד ותרי, מפני שמובן הוא מעצמו, ממ"ש מ"ט כיון דכותים מפקי ממונא אפומא דחד סהדא משמתינן ליה. ומינה דבשני עדים שאף בדינינו מוציאים בטוען להד"מ, לא משמתינן להו ע"כ ועיי"ש. דהשתא גם בדעת מרן ז"ל אמרינן כן כיון שכתב הטעם דעד אחד אסור במקום שדיני עכו"ם לחייב ממון עפ"י ע"א. מינה שמעינן דבשנים דגם אנן מפקינן ממונא אפומייהו. ליכא איסורא ונראה עוד לומר דבאמת מראש לא בסתר דבר מרן ז"ל ובהדייא קאמר מר דבשנים יכולים להעיד. והוא ממ"ש שם וז"ל אם עכו"ם תובע לישראל יודע עדות לעכו"ם נגד יש' ואין עד אלא הוא וכו' דהשתא מאי אתא לאפוקי במ"ש ואין עד אלא הוא וכו' דאם כוונתו לומר דאם יש נכרי מעיד עמו על ישראל יכול להעיד. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בזמן שחק לישראל הוא שאין עכו"ם נאמן על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו וכו'. שא"כ העיקר חסר מן הספר. דמעיקרא היה לו לאשמועינן דין זה בזמן שחק וכו' וכמ"ש נמי בס"ב לענין אם ייחדו וכו' אלא ודאי דאתא לאפוקי אי איכא שני עדים יכולים להעיד: והכי קאמר אם אין עד אלא הוא אסור להעיד משום דדיני עכו"ם לחייב ממון עפ"י ע"א. הא אם יש שני עדים מותרים להעיד. וכן נראה מלשון הסמ"ע ז"ל והביאו הבאה"ט שם דלכתחילה יכולים שנים להעיד שכתב וז"ל הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאילו היה מעיד עליו בדיני ישראל. הרי זה מותר להעיד הן עד אחד או שנים. ואם מתחייב על ידי עדים טפי אזי אסור עכ"ל. והרי שמענו ראינו רבים וכן שלימים סברי מרנן דכל בי תרי דמפקינן ממונא אפומייהו בדיני ישראל יכולים להעיד לנכרי נגד ישראל אם תבע אותם ואפילו לכתחילה והתוס' ז"ל יחיד בדבר זה. ובר מן דין הרי כתב מרן ז"ל בסעיף ב' דבמקום דאיכא חילול השם אם לא יעיד כגון אם ייחדו וכו' אף לכתחילה יכול להעיד. וכתב מהרש"ל הביאו הבאה"ט דהוא הדין אם הם מרגישים שהישראל יודע בדבר. ויש לחוש לביטול קיומים של היהודים. מעיד לכתחילה ע"כ. דהשתא הכא נמי הממשלה מרגשת בדבר אם לא יתקיים שטר זה באומרם מה נשתנה שטר זה: ואיכא חילול השם בדבר ח"ו. ואין רו"מ יכול לאשתמוטי בענין זה. דבר פשוט הוא שיכול לקיים השטר לכתחילה:

וכיוצא בזה ראיתי להרב המרפ"א ז"ל בשו"ת קרני ראם סי' פ"ח בעכו"ם שהיה נושה בראובן מנה בכת"י וראובן נלב"ע, ובא העכו"ם לפני עדי ישראל כדי שיקיימו לו הכת"י של ראובן כדי לתבוע בו יורשיו. והשיב הרב ז"ל הנה בדין הכת"י איפסקא הילכתא בש"ע סי' ס"ט דכמלוה ע"פ דמי ויכול לומר פרעתי. וגם אינו גובה בו מהיורשים וכו' עיי"ש וא"כ הואיל ובדין תורתנו אינו יכול לגבות בכת"י זה. וכל מגמתו בקיום הוא כדי שילך העכו"ם לתבוע בו היורשים לפני הערכאות של ערלים. אשר הם דנים כתב יד כשטר גמור. וא"כ פשוט הוא דאינם יכולים להעיד לו. והדרן לדינא דגמרא דפ' הגוזל בתרא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי וכו' דהואל ובדינינו עפ"י עדות הקיום לא יתחייבו היורשים לשלם, ועפ"י דתם של ערלים יקומו וישלמו עספ"א. ודאי דאסור להעיד להם. דיגרמו בעדותם זאת הפסד ליורשים עיי"ש. וממוצא דבר אתה למד דאי לא דהוה כתב יד אלא שטר גמור דאנן נמי מפקינן ביה ממונא. היה מותר לעדי ישראל שיעידו על הקיום וכאמור:

ועל מה שעלה ונסתפ"ק מעלתו אם דנין ישראל הנתבע לצד זכות ממ"ש הרמב"ם וכו' הנה דין זה מוזכר בש"ס שם פ' הגוזל בתרא דף קי"ג ע"א רב אשי מוקי למתניתין דנדרים דקתני נודרין למוכסין כדי להבריח המכס. דמיירי במוכס כנעני. ופירש"י שאין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב, דתניא ישראל וכנעני שבאו לדין. אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו. ואמור לו כך דינינו. בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דיניכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי רבי ישמעאל פירש"י באין עליו בעקיפין בחכמה עד שפוטרין את הישראל רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. ופריך הש"ס לר"ע טעמא דאיכא קידוש השם. הא ליכא קידוש השם באין וגזל כנעני מי שרי והתניא מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לא שלא ימשכננו ויצא פירש"י שלא יוציאוהו ב"ד מיד כותי אלא בגאולה ומשני אלא אמר רבא ל"ק כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו פירש"י שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו ע"כ. דשמעינן מסוגיא זו דהא דקתני דדנין ישראל לצד זכות. מיירי דווקא בהפקעת הלואתו דשרי לבוא על העכו"ם בעקיפין עד שפוטרין את הישראל. אבל לא בגזילו. וכ"כ השד"ח בס' הכללים מע' ג' אות ט"ל משם רש"ל ביש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"א דלבא עליו בעקיפין. אינה אלא בהפקעת הלואתו ולא בגזל עיי"ש. דהשתא בנדון דשאילנא עליה נחזי אנן היכי דיינינן ליה אם כהפקעת הלואתו. או כגזילו. והנה הרמב"ם בריש הל' גזילה כתב אסור לגזול או לעשוק בין ישראל בין עכו"ם. ומפרש איזהו גזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה. כגון שחטף מידו מטלטלין וכל כיוצ"ב הוא גוזל כענין שנ"א ויגזול את החנית מיד המצרי ואיזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה כגון שהי"ל ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' והקשה מרן ז"ל בכ"מ דהא אמרינן בהגוזל שם דהפקעת הלואתו דעכו"ם שרי ועושק היינו הפקעת הלואתו. וכמ"ש איזהו עושק כגון שהי"ל הלואה או שכירות. ות"י דרבינו סובר כדפירש"י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם. כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו"ם בהדיא דקא משקר וכ"כ התוס' וז"ל אעג"ב דטעות עכו"ם מותר אסור להטעותו במקום שהעכו"ם יודע שגוזלו ועושה עצמו שלא ידע ע"כ. דהשתא לפי"ז נובין ונדון במאי דקמן. דמצד אחד איכא למימר דלא דיינינן ליה כהפקעת הלואתו שהרי יודע הגוי שהישראל גזלו והוציא שלו מתחת ידו שלא כדין. וקרוב לומר דהוי כגזילו ממש הואיל וביד האשה שטר סילוק מבעלה על קרקע זה מכרה קיים. וקנה הגוי. ונמצא שהוציאו ממנו שלא כדין. אך מצד אחר יש לדון דהוי כהפקעת הלואתו. כיון שעפ"י טענה זכה בדין שטוען הבעל שאין להאשה למכור בלי רשותו. אף שאין האמת כן. מ"מ יכול להיות שהגוי יחשב בדעתו בטעות שהאמת כן. ונמצא שאין כאן חילול השם שידע הגוי שהישראל גזלו. וכמ"ש רש"י בפירוש הפקעת הלואתו היינו דכי ליכא חילול השם שאין הגוי מבין שזה מכזב. גזל כזה שרי:

והן עודני נאחז בסב"ך הצדדים הללו. האיר ה' את עיני ואתבונן על השאלה והנה מתוכה כעין החשמל יוצא דבר מפורש שלא כתבה האשה לגוי הלוקח שטר מכירה על השדה, לא בעש"ג ולא בסופרי ישראל רק ואך סיפק כל צרכו במה שקיבל השטר סילוק שכתב הבעל לאשתו והלכה פסוקה היא שאין הנכרי קונה קרקע מן הישראל אלא בשטר עם נתינת הכסף. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מכירה הי"ז וז"ל העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר ע"כ וכ"פ מרן בח"מ סי' קצ"ד ס"א ומפורש שם בכ"מ דהרמב"ם כתב כן בין לענין חזקת ג' שנים. בין לענין קנייה לאלתר דלא קני כותי הקונה קרקע מישראל או ישראל מכותי, אלא בשטר עם כסף והטעם הוא דהמוכר לעכו"ם או הקונה מעכו"ם. לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב שטר משום דסתם עכו"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יריאים ממנו. ומדברי הרמב"ם בפ"א מה' זכייה משמע דטעמא משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר עיי"ש. וכתב הט"ז דלא מיירי כאן בהכחשה כלל. אלא שניהם מודים במקח רק שרוצה המוכר לחזור ומשו"ה אמר כשם שישראל המוכר לכותי קרקע. אין לכותי חזקה עד שיעשה תיקון בקרקע. לענין דלא מצי ישראל לחזור בו. הכא נמי ישראל הבא מחמת הכותי ואמר שהישראל מכר לכותי. וגם הישראל מודה בכך אלא רוצה לחזור בו. יכול לחזור. אפילו שהישראל השני החזיק ועשה תיקון בקרקע כגון נעל וגדר לא מהני. אלא צריך להראות שטר שמכר הישראל הראשון לכותי עכ"ל:

ונמצאת אומר מעתה כיון שאין שטר מכר ביד הגוי הלוקח מהאשה. מעולם לא נתקיים המקח ויכולה האשה לחזור בה ולבטל המקח. ואף הבעל נמי יכול לבטל המקח בכה"ג אף שאין בידו הרשאה מהאשה וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קכ"ב ס"ח ובא"ע סי' פ"ה ס"ד בעל שבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו. דן על העיקר ואינו צריך הרשאה ע"כ. וכתב הסמ"ע דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם. כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות עיי"ש. ואף. לדעת הש"ך שחולק דבענין דוקא שיש עתה פירות בקרקע. מ"מ הכא מודה דלא בעי הרשאה. שהרי יש לו לבעל לדון על הפירות שאכל לוקח קודם חזרה. דאמרינן בכל דוכתא הדרא ארעא הדרי פירי. וכמ"ש הש"ע סי' רל"ב סט"ו המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה. ולאחר זמן נראה לו בה מים. אם רצה להחזיר לבעלים הקרקע. מחזיר כל הפירות שאכל והוא דברי הרמב"ם פט"ו מה' מכירה וכתב הה"מ פשוט הוא בא"נ דף ס"ו בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי ע"כ וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' נ"ב עיי"ש. והכא לאו משום רבית הוא כמ"ש בסי' ר"ז סעיף יו"ד עיי"ש. אלא משום דהואיל ולא נקנה המקח. נמצא כל פירות שאכל גזל הם בידו. וכמ"ש ההמ"ע שם. דהשתא מה שהיוצא הבעל השדה מן הגוי הלוקח ע"י השופט הישמעאלי בדין זכה לו כדת של תורה:

ואף עפ"י דלאו משום טענה זו שאין שטר ביד גוי נתבטל המקח שהיא טענה אמתית. אלא בטענת שקר שמכרה האשה בלתי רשותו, אין בזה ולא כלום דכיון דמן הדין יכול לבטל המקח כדאמרן. ממילא כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. להציל את שלו מיד הגוי מצי למיעבד. ואם לא יזכה בדיניהם בטענת אמת מצי למיטען שקר. מידי דאשכחן כה"ג גבי ישראל עם חבירו אלם. כמ"ש הכנה"ג ז"ל על מ"ש מרן ב"י סי' כ"ו ס"ד בשם רבינו שרירא גאון ז"ל במי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דוא"ר של עכו"ם וכו' יש רשות לזקינים ותלמידיהם שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן עיי"ש. וכתב הכנה"ג הגהב"י או"ט אם אותו בי דוא"ר לא יתפייס במה שיאמרו לו העדים דרך כלל יכולים לשקר בדבריהם המביאין לתכלית המכוון כיון שהתכלית הוא אמת ויציב ע"כ. ועיין להרב המרפ"א ז"ל בשו"ת קר"א סי' פ"ג שעפ"י יסוד הלכה זו עשה סמוכין דרבנן למנהגן של ראשונים נ"ן שלפעמים שיזדמן דו"ד לאיזה ישראל עם עכו"ם. והערכי השופט רוצה לדון אותם עפ"י שטר שביד ישראל הכתוב בסופרי יש' וקא חזינן דבדין ישראל אין שום חיוב כלל על הישראל עפ"י אותו השטר שבידו. אך בדיניהם יהיה זכות לעכו"ם וחובה לישראל. ועל זה מנהג הראשונים ז"ל לצוות לסופרים לכתוב לו שטר אחר באופן שיזכה הישראל אפילו בדיניהם כדי להציל עשוק מיד עושקו. הואיל ועפ"י דתינו הקדושה הישראל זך וישר פעולו עיי"ש דברים נאותים למי שאמרן. והכא נמי דכוותה וכאמור באופן דעפ"י הדין והצדק זכו לו מן השמים להאיש הלזה הישראל להוציא בלעו מפיו של הגוי הלוקח. ומעתה הגוי הזה שנתעורר הפעם הזאת ובא לפני הממשלה הצרפתית לערער עוד על המקח ההוא. אדרבה הוא בא לעשוק את הישראל ולקחת את שלו מידו שלא מן הדין והוי ליה כאנס. וחובתנו היא להצדיקו בדינו במאי דניחא ליה כסוגיית הש"ס בישראל וכנעני שבאו לדין וכו' דמוקמינן ליה דמיירי בהפקעת הלואתו. ואדרבה הא עדיפא מהפקעת הלואה דפירש"י כנז':

ואכתי פש גבן לברר פסק הרמב"ם ז"ל דפסק להלכה זו כמש"ל, ומרן ז"ל השמיטה מהש"ע מה דעתו בזה והרב המרפ"א ז"ל בתשובה הנז' נתן טעם לשבח לזה להיות שנשמט מהדפוס לסיבת סכנה כידוע. ועכ"פ כמה אחרונים ז"ל משתמשים בהלכה זו. הרב תוש"י ח"ב סי' צ"ו והרב גושפנקא דמלכא דף מ"א עיי"ש וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ך ז"ל ח"ב סימן ק"ב דברירא ליה שיכול הדיין לזכות ישראל הנתבע מן הנכרי בין בדיניהם בין בדינינו כמ"ש הש"ס עיי"ש. והרב ליצחק ריח ז"ל בח"מ אות כאף כתב מטעם שהשמיטוה הטור ומרן בש"ע. משום דס"ל דווקא בזמן שידינו תקיפה עליהם ובזמן הזה אין דבר זה בנמצא. וכתב משם מהר"י באסאן ז"ל דאפילו בזמן שאין ידם תקיפה עליהם. ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה על הטור ומרן ז"ל שהשמיטוה עיי"ש. ואני בעוניי יש לי להוכיח דמרן סל"מ להאי הילכתא ופסקה בש"ע והטמינה ברמ"ז במילתא דאתיא מחמתה. והוא דהנה כתב התשב"ץ ח"א סי' נ"ב והביאו מרן בב"י ח"מ סוסי' ק"נ דהא דאמרינן בפ' חזקת דף לה' ע"ב א"ר יהודה ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. כתב הרב בעל העיטור ז"ל הרי הוא כעכו"ם דקאמר בכל דוכתא. כאלו אותו עכו"ם בא עם ישראל לדין. ותניא ב"ק דף קי"ג אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו בדיני עכו"ם זכהו. וכן יש מהאחרונים שכתבו כן עיי"ש ובסי' קנ"ד שם סוסי' כ"ט בטור הביא תשובה לגאון דלא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו"ם אלא לגריעותא וכו' דנראה מדברי מרן ב"י שם דתשובת הגאון היינו ההיא דא"ר יהודה ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. וכ"כ בהדיא הב"ח דמ"ש הגאון וכו' כ"כ התשב"ץ בשם בעל העיטור וכו'. הרי מפורש יוצא דאתיא חדא מחדא. דישראל דקאי במקום עכו"ם לגריעותא היינו ההיא דאמרינן ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. והיינו ההיא דישראל ועכו"ם שבאו לדין וכו'. ומרן ז"ל פסק בש"ע בסי' קנ"ד סי"ח כדברי תשובת הגאון דלא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו"ם אלא לגריעותא והיינו מכח דאמרינן ישראל ועכו"ם שבאו לדין שדנין ישראל לזכות. הרי לך מפורש יוצא דהילכתא זו דפסק הרמב"ם פסקה נמי מרן בש"ע אלא דכללה במילתא דאתיא מחמתה ושוב עיינתי בתשובת המרפ"א ז"ל הנז' וראיתי שרמז לזה. ואנן בעניותין לגלות מקור דברי הש"ע באתי:

ולפי דרכנו למדנו דבכל דוכתא דאמרינן דעכו"ם הבא לדון עם ישראל דיינינן ליה לגריעותא היינו היכא דבדינינו הישראל זכאי והעכו"ם חייב. ובדיניהם להיפך. ובלא"ה לא דיינין ליה לעכו"ם לגריעותא דאיכא בזה חילול השם. כיעו"ש בתשובת התשב"ץ הנז' וכמ"ש הרב המרפ"א ז"ל עיי"ש:

ובכן מעתה עינא דשפיר חזי עיני"ק לנכח יביטו במאי דקמן וישמע חכם ויוסיף לקח להוציא לאור משפט האי"ש הלזה. ועשה זאת איפוא להשיב לפני הממשלה תשובה סתמית דמשתמעא לתרי אפי. באמת באמור דמכירה זו אינה קיימת סתם. דדעת קודשו תסוב על מכירת האשה לגוי כיון שאין בידו שטר מכירה כדת של תורה. והם יחשבו בדעתם שהכוונה על מכירת האיש לאשתו. והצד השוה שבהן שבין כך ובין כך יוצא הישראל זכאי בדינו. והיה כת"ר וכסאו נקי והתענג על רוב שלום. וצוי"מ וימ"ן אמן ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה