אור ברסלב
שות פרחי כהונה חושן משפט

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

חושן משפט

אבן העזר

סימן לט

למעלת הרב המפואר וכו' כמוהר"ר יצחק אביחצירא נרו' יאיר:

והנה כתוב לאמר בכתבי יד הקודש. אר"י נעשה שואל ע"ע איש אחד אשר מכר לאשתו קרקע במעות שנפלו לה בירושה. והרי הוא לה נ"מ. וכתב לה שטר שסילק עצמו מקרקע זה. והרשות בידה לעשות בו כחפו"ר תמכור ותשכיר וכו' ויהי בהיות העירה תאפיאלת במצור לתפ"צ. והבעל היה בהרח"ן מכרה האשה הקרקע ההוא לגוי. ואחר אשר היתה הרוחה ונתנה העיר ביד מלכות פראנסיס ונתיישבה העיר והעמידו בה שופטים בארץ שופט ערכי ישמעאלי. ובא הבעל הנז' וצעק לפני השופט על עסקי אותו קרקע באומרו שמכרה אשתו בלתי רשותו. והוציא האלעק"ד שיש לו על קרקע זו כתוב וחתום בערכאותיהם על שמו. ואין לאשתו שום שייכות בקרקע ההוא ונתקבלו דבריו לפני השופט וזכה בדין. והחזיר לו הקרקע. ואכלה בשופי זה כמו ז' או ח' שנים. ויהי היום נתעורר הגוי הלוקח הנז' ובא לו לפני הממשלה הצרפתית הוציא שטר סילוק הנז' שכתב הבעל הנז' לאשתו על הקרקע הנז'. ובכן הממשלה הקריבה השט"ה לפני מעכ"ת לקיים החתימות כדרכו בקודש ולהיות שהחתימות שבשטר מקויימות הם אצלו באחד מדרכי הקיום שכתוב בח"מ סי' מ"ו ס"ז שמכיר כתב ידי העדים. קיים השטר הנז'. ועוד זאת בקשה הממשלה את פני"ק לחוות דעתו הקדושה בענין זה: אם המכר קיים או לא והוברר לפני"ק שהמכר קיים וכו' אך על זאת עלה ונסתפ"ק אם דנין את הישראלי לזכות עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מלכים הי"ב ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, אם יש זכות לישראל בדיניהן. דנין לו בדיניהן. ואומרים לו כך דינכם. ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואמרים לו כך דינינו ע"כ ובכן בקש ממני מעכ"ת לעמוד על ענין זה כדת מה להשיב. אליבא דהילכתא:

תשובה. על ראשון ראשון. מה שנתברר לפני כת"ר שהמכר קיים. האמת כן הוא באה"ע סי' צ"ב ס"א שאם לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסייך וקנו מידו. מכרה ומתנתה קיים. ואף שלא בא מפורש בשאלה שקנו מיד הבעל על זה. סתמו כפירושו שקנו מידו. ומטופס שטרות נלמוד שכותבין וקנינו מיד וכו' והסופר ועד שכתב השט"ה שהוא כהרי"ע בן חיון נ"ע קיי"ל בגוייה שהיה בקי במלאכתו לעשות בכל הכתוב בטופסי דשטרי:

ועל מה שקיים מעכ"ת את השט"ה שהוא לחובת יש' הנה בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג קי"ד איתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי, ואזיל ואסהיד ליה בדייני דכותי על ישראל חבריה משמתינן ליה. מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ונמצא מפסידו שלא כדין. ולא אמרן אלא חד. אבל בתרי לא ע"כ. דשמעינן מהכא שפיר לענין קיום השטר שביד הכותי לחובת יש' חזינן אם על ידי קיום שטר זה מפקינן ממונא מהלוה בדיני ישראל. מקיימין אותו שטר לנכרי. דומייא דשני עדים שמעידין לכותי על ישראל חבריהו. ולא הוי כמפסידו שלא כדין. ואם אף כשמקיימין את השטר בבית דין לא מפקינן ביה ממון בב"ד כגון כתב יד שנתבאר בח"מ סי' ס"ט שאינו גובה בו מהיורשים ולא מהלקוחות ואפילו מהלוה עצמו אם טוען פרעתי נאמן. לא מצינן לקיימו אם הוא ביד נכרי. משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דכתב יד כמו בשטר גמור ונמצא מפסידו שלא כדין. וא"כ השתא הכא שהוא שטר גמור ויכולה האשה למכור כאמור. מקיימין השטר הזה שביד הנכרי ואף שהוא לחובת ישראל לא הוי מפסידו שלא כדין. אלא דצ"ע לפי מ"ש התו"ס שם אהא דאמרינן אבל בתרי לא דהקשו דהא לעיל שרי הפקעת הלואתו דנכרי וא"כ מפסידין אותו הרבה. כיון שאם היה רוצה יכול לכפור ותי' דמ"מ לא משמתינן ליה. כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו עכ"ל. דמשמע מדבריהם ז"ל דלכתחילה מיהת אפילו בתרי לא מסהדי לנכרי. וא"כ גם לגבי קיום שטרות שביד הנכרי אמרינן לכתחילה לא האמנם מדברי הרא"ש ז"ל נראה דגם לכתחילה נמי יכולים להעיד. וכ"פ מור"ם ז"ל בהגה בח"מ סי' כ"ה ס"ד דלכתחילה יכולים להעיד שני עדים עיי"ש:

אך מ"מ צ"ע בדעת מרן הש"ע ז"ל שהשמיט דין זה דשנים יכולים להעיד. דסלקא אדעתין לומר דסל"מ כדעת התוס' דלכתחילה לא. ונראה דלא היא. וכמ"ש הכנה"ג שם הגה"ט אוי"ג שתמה על הרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל שהשמיטו גם הם דין זה דבתרי לא. ושקו"ט בדעת הרי"ף בזה ומסקנתו דהנכון בזה דהרי"ף לא הוצרך להביא חילוק זה דבין חד ותרי, מפני שמובן הוא מעצמו, ממ"ש מ"ט כיון דכותים מפקי ממונא אפומא דחד סהדא משמתינן ליה. ומינה דבשני עדים שאף בדינינו מוציאים בטוען להד"מ, לא משמתינן להו ע"כ ועיי"ש. דהשתא גם בדעת מרן ז"ל אמרינן כן כיון שכתב הטעם דעד אחד אסור במקום שדיני עכו"ם לחייב ממון עפ"י ע"א. מינה שמעינן דבשנים דגם אנן מפקינן ממונא אפומייהו. ליכא איסורא ונראה עוד לומר דבאמת מראש לא בסתר דבר מרן ז"ל ובהדייא קאמר מר דבשנים יכולים להעיד. והוא ממ"ש שם וז"ל אם עכו"ם תובע לישראל יודע עדות לעכו"ם נגד יש' ואין עד אלא הוא וכו' דהשתא מאי אתא לאפוקי במ"ש ואין עד אלא הוא וכו' דאם כוונתו לומר דאם יש נכרי מעיד עמו על ישראל יכול להעיד. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בזמן שחק לישראל הוא שאין עכו"ם נאמן על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו וכו'. שא"כ העיקר חסר מן הספר. דמעיקרא היה לו לאשמועינן דין זה בזמן שחק וכו' וכמ"ש נמי בס"ב לענין אם ייחדו וכו' אלא ודאי דאתא לאפוקי אי איכא שני עדים יכולים להעיד: והכי קאמר אם אין עד אלא הוא אסור להעיד משום דדיני עכו"ם לחייב ממון עפ"י ע"א. הא אם יש שני עדים מותרים להעיד. וכן נראה מלשון הסמ"ע ז"ל והביאו הבאה"ט שם דלכתחילה יכולים שנים להעיד שכתב וז"ל הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאילו היה מעיד עליו בדיני ישראל. הרי זה מותר להעיד הן עד אחד או שנים. ואם מתחייב על ידי עדים טפי אזי אסור עכ"ל. והרי שמענו ראינו רבים וכן שלימים סברי מרנן דכל בי תרי דמפקינן ממונא אפומייהו בדיני ישראל יכולים להעיד לנכרי נגד ישראל אם תבע אותם ואפילו לכתחילה והתוס' ז"ל יחיד בדבר זה. ובר מן דין הרי כתב מרן ז"ל בסעיף ב' דבמקום דאיכא חילול השם אם לא יעיד כגון אם ייחדו וכו' אף לכתחילה יכול להעיד. וכתב מהרש"ל הביאו הבאה"ט דהוא הדין אם הם מרגישים שהישראל יודע בדבר. ויש לחוש לביטול קיומים של היהודים. מעיד לכתחילה ע"כ. דהשתא הכא נמי הממשלה מרגשת בדבר אם לא יתקיים שטר זה באומרם מה נשתנה שטר זה: ואיכא חילול השם בדבר ח"ו. ואין רו"מ יכול לאשתמוטי בענין זה. דבר פשוט הוא שיכול לקיים השטר לכתחילה:

וכיוצא בזה ראיתי להרב המרפ"א ז"ל בשו"ת קרני ראם סי' פ"ח בעכו"ם שהיה נושה בראובן מנה בכת"י וראובן נלב"ע, ובא העכו"ם לפני עדי ישראל כדי שיקיימו לו הכת"י של ראובן כדי לתבוע בו יורשיו. והשיב הרב ז"ל הנה בדין הכת"י איפסקא הילכתא בש"ע סי' ס"ט דכמלוה ע"פ דמי ויכול לומר פרעתי. וגם אינו גובה בו מהיורשים וכו' עיי"ש וא"כ הואיל ובדין תורתנו אינו יכול לגבות בכת"י זה. וכל מגמתו בקיום הוא כדי שילך העכו"ם לתבוע בו היורשים לפני הערכאות של ערלים. אשר הם דנים כתב יד כשטר גמור. וא"כ פשוט הוא דאינם יכולים להעיד לו. והדרן לדינא דגמרא דפ' הגוזל בתרא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי וכו' דהואל ובדינינו עפ"י עדות הקיום לא יתחייבו היורשים לשלם, ועפ"י דתם של ערלים יקומו וישלמו עספ"א. ודאי דאסור להעיד להם. דיגרמו בעדותם זאת הפסד ליורשים עיי"ש. וממוצא דבר אתה למד דאי לא דהוה כתב יד אלא שטר גמור דאנן נמי מפקינן ביה ממונא. היה מותר לעדי ישראל שיעידו על הקיום וכאמור:

ועל מה שעלה ונסתפ"ק מעלתו אם דנין ישראל הנתבע לצד זכות ממ"ש הרמב"ם וכו' הנה דין זה מוזכר בש"ס שם פ' הגוזל בתרא דף קי"ג ע"א רב אשי מוקי למתניתין דנדרים דקתני נודרין למוכסין כדי להבריח המכס. דמיירי במוכס כנעני. ופירש"י שאין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב, דתניא ישראל וכנעני שבאו לדין. אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו. ואמור לו כך דינינו. בדיני כנענים זכהו ואמור לו כך דיניכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי רבי ישמעאל פירש"י באין עליו בעקיפין בחכמה עד שפוטרין את הישראל רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. ופריך הש"ס לר"ע טעמא דאיכא קידוש השם. הא ליכא קידוש השם באין וגזל כנעני מי שרי והתניא מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לא שלא ימשכננו ויצא פירש"י שלא יוציאוהו ב"ד מיד כותי אלא בגאולה ומשני אלא אמר רבא ל"ק כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו פירש"י שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו ע"כ. דשמעינן מסוגיא זו דהא דקתני דדנין ישראל לצד זכות. מיירי דווקא בהפקעת הלואתו דשרי לבוא על העכו"ם בעקיפין עד שפוטרין את הישראל. אבל לא בגזילו. וכ"כ השד"ח בס' הכללים מע' ג' אות ט"ל משם רש"ל ביש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"א דלבא עליו בעקיפין. אינה אלא בהפקעת הלואתו ולא בגזל עיי"ש. דהשתא בנדון דשאילנא עליה נחזי אנן היכי דיינינן ליה אם כהפקעת הלואתו. או כגזילו. והנה הרמב"ם בריש הל' גזילה כתב אסור לגזול או לעשוק בין ישראל בין עכו"ם. ומפרש איזהו גזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה. כגון שחטף מידו מטלטלין וכל כיוצ"ב הוא גוזל כענין שנ"א ויגזול את החנית מיד המצרי ואיזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה כגון שהי"ל ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' והקשה מרן ז"ל בכ"מ דהא אמרינן בהגוזל שם דהפקעת הלואתו דעכו"ם שרי ועושק היינו הפקעת הלואתו. וכמ"ש איזהו עושק כגון שהי"ל הלואה או שכירות. ות"י דרבינו סובר כדפירש"י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם. כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו"ם בהדיא דקא משקר וכ"כ התוס' וז"ל אעג"ב דטעות עכו"ם מותר אסור להטעותו במקום שהעכו"ם יודע שגוזלו ועושה עצמו שלא ידע ע"כ. דהשתא לפי"ז נובין ונדון במאי דקמן. דמצד אחד איכא למימר דלא דיינינן ליה כהפקעת הלואתו שהרי יודע הגוי שהישראל גזלו והוציא שלו מתחת ידו שלא כדין. וקרוב לומר דהוי כגזילו ממש הואיל וביד האשה שטר סילוק מבעלה על קרקע זה מכרה קיים. וקנה הגוי. ונמצא שהוציאו ממנו שלא כדין. אך מצד אחר יש לדון דהוי כהפקעת הלואתו. כיון שעפ"י טענה זכה בדין שטוען הבעל שאין להאשה למכור בלי רשותו. אף שאין האמת כן. מ"מ יכול להיות שהגוי יחשב בדעתו בטעות שהאמת כן. ונמצא שאין כאן חילול השם שידע הגוי שהישראל גזלו. וכמ"ש רש"י בפירוש הפקעת הלואתו היינו דכי ליכא חילול השם שאין הגוי מבין שזה מכזב. גזל כזה שרי:

והן עודני נאחז בסב"ך הצדדים הללו. האיר ה' את עיני ואתבונן על השאלה והנה מתוכה כעין החשמל יוצא דבר מפורש שלא כתבה האשה לגוי הלוקח שטר מכירה על השדה, לא בעש"ג ולא בסופרי ישראל רק ואך סיפק כל צרכו במה שקיבל השטר סילוק שכתב הבעל לאשתו והלכה פסוקה היא שאין הנכרי קונה קרקע מן הישראל אלא בשטר עם נתינת הכסף. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מכירה הי"ז וז"ל העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר ע"כ וכ"פ מרן בח"מ סי' קצ"ד ס"א ומפורש שם בכ"מ דהרמב"ם כתב כן בין לענין חזקת ג' שנים. בין לענין קנייה לאלתר דלא קני כותי הקונה קרקע מישראל או ישראל מכותי, אלא בשטר עם כסף והטעם הוא דהמוכר לעכו"ם או הקונה מעכו"ם. לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב שטר משום דסתם עכו"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יריאים ממנו. ומדברי הרמב"ם בפ"א מה' זכייה משמע דטעמא משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר עיי"ש. וכתב הט"ז דלא מיירי כאן בהכחשה כלל. אלא שניהם מודים במקח רק שרוצה המוכר לחזור ומשו"ה אמר כשם שישראל המוכר לכותי קרקע. אין לכותי חזקה עד שיעשה תיקון בקרקע. לענין דלא מצי ישראל לחזור בו. הכא נמי ישראל הבא מחמת הכותי ואמר שהישראל מכר לכותי. וגם הישראל מודה בכך אלא רוצה לחזור בו. יכול לחזור. אפילו שהישראל השני החזיק ועשה תיקון בקרקע כגון נעל וגדר לא מהני. אלא צריך להראות שטר שמכר הישראל הראשון לכותי עכ"ל:

ונמצאת אומר מעתה כיון שאין שטר מכר ביד הגוי הלוקח מהאשה. מעולם לא נתקיים המקח ויכולה האשה לחזור בה ולבטל המקח. ואף הבעל נמי יכול לבטל המקח בכה"ג אף שאין בידו הרשאה מהאשה וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קכ"ב ס"ח ובא"ע סי' פ"ה ס"ד בעל שבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו. דן על העיקר ואינו צריך הרשאה ע"כ. וכתב הסמ"ע דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם. כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות עיי"ש. ואף. לדעת הש"ך שחולק דבענין דוקא שיש עתה פירות בקרקע. מ"מ הכא מודה דלא בעי הרשאה. שהרי יש לו לבעל לדון על הפירות שאכל לוקח קודם חזרה. דאמרינן בכל דוכתא הדרא ארעא הדרי פירי. וכמ"ש הש"ע סי' רל"ב סט"ו המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה. ולאחר זמן נראה לו בה מים. אם רצה להחזיר לבעלים הקרקע. מחזיר כל הפירות שאכל והוא דברי הרמב"ם פט"ו מה' מכירה וכתב הה"מ פשוט הוא בא"נ דף ס"ו בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי ע"כ וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' נ"ב עיי"ש. והכא לאו משום רבית הוא כמ"ש בסי' ר"ז סעיף יו"ד עיי"ש. אלא משום דהואיל ולא נקנה המקח. נמצא כל פירות שאכל גזל הם בידו. וכמ"ש ההמ"ע שם. דהשתא מה שהיוצא הבעל השדה מן הגוי הלוקח ע"י השופט הישמעאלי בדין זכה לו כדת של תורה:

ואף עפ"י דלאו משום טענה זו שאין שטר ביד גוי נתבטל המקח שהיא טענה אמתית. אלא בטענת שקר שמכרה האשה בלתי רשותו, אין בזה ולא כלום דכיון דמן הדין יכול לבטל המקח כדאמרן. ממילא כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. להציל את שלו מיד הגוי מצי למיעבד. ואם לא יזכה בדיניהם בטענת אמת מצי למיטען שקר. מידי דאשכחן כה"ג גבי ישראל עם חבירו אלם. כמ"ש הכנה"ג ז"ל על מ"ש מרן ב"י סי' כ"ו ס"ד בשם רבינו שרירא גאון ז"ל במי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דוא"ר של עכו"ם וכו' יש רשות לזקינים ותלמידיהם שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן עיי"ש. וכתב הכנה"ג הגהב"י או"ט אם אותו בי דוא"ר לא יתפייס במה שיאמרו לו העדים דרך כלל יכולים לשקר בדבריהם המביאין לתכלית המכוון כיון שהתכלית הוא אמת ויציב ע"כ. ועיין להרב המרפ"א ז"ל בשו"ת קר"א סי' פ"ג שעפ"י יסוד הלכה זו עשה סמוכין דרבנן למנהגן של ראשונים נ"ן שלפעמים שיזדמן דו"ד לאיזה ישראל עם עכו"ם. והערכי השופט רוצה לדון אותם עפ"י שטר שביד ישראל הכתוב בסופרי יש' וקא חזינן דבדין ישראל אין שום חיוב כלל על הישראל עפ"י אותו השטר שבידו. אך בדיניהם יהיה זכות לעכו"ם וחובה לישראל. ועל זה מנהג הראשונים ז"ל לצוות לסופרים לכתוב לו שטר אחר באופן שיזכה הישראל אפילו בדיניהם כדי להציל עשוק מיד עושקו. הואיל ועפ"י דתינו הקדושה הישראל זך וישר פעולו עיי"ש דברים נאותים למי שאמרן. והכא נמי דכוותה וכאמור באופן דעפ"י הדין והצדק זכו לו מן השמים להאיש הלזה הישראל להוציא בלעו מפיו של הגוי הלוקח. ומעתה הגוי הזה שנתעורר הפעם הזאת ובא לפני הממשלה הצרפתית לערער עוד על המקח ההוא. אדרבה הוא בא לעשוק את הישראל ולקחת את שלו מידו שלא מן הדין והוי ליה כאנס. וחובתנו היא להצדיקו בדינו במאי דניחא ליה כסוגיית הש"ס בישראל וכנעני שבאו לדין וכו' דמוקמינן ליה דמיירי בהפקעת הלואתו. ואדרבה הא עדיפא מהפקעת הלואה דפירש"י כנז':

ואכתי פש גבן לברר פסק הרמב"ם ז"ל דפסק להלכה זו כמש"ל, ומרן ז"ל השמיטה מהש"ע מה דעתו בזה והרב המרפ"א ז"ל בתשובה הנז' נתן טעם לשבח לזה להיות שנשמט מהדפוס לסיבת סכנה כידוע. ועכ"פ כמה אחרונים ז"ל משתמשים בהלכה זו. הרב תוש"י ח"ב סי' צ"ו והרב גושפנקא דמלכא דף מ"א עיי"ש וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ך ז"ל ח"ב סימן ק"ב דברירא ליה שיכול הדיין לזכות ישראל הנתבע מן הנכרי בין בדיניהם בין בדינינו כמ"ש הש"ס עיי"ש. והרב ליצחק ריח ז"ל בח"מ אות כאף כתב מטעם שהשמיטוה הטור ומרן בש"ע. משום דס"ל דווקא בזמן שידינו תקיפה עליהם ובזמן הזה אין דבר זה בנמצא. וכתב משם מהר"י באסאן ז"ל דאפילו בזמן שאין ידם תקיפה עליהם. ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה על הטור ומרן ז"ל שהשמיטוה עיי"ש. ואני בעוניי יש לי להוכיח דמרן סל"מ להאי הילכתא ופסקה בש"ע והטמינה ברמ"ז במילתא דאתיא מחמתה. והוא דהנה כתב התשב"ץ ח"א סי' נ"ב והביאו מרן בב"י ח"מ סוסי' ק"נ דהא דאמרינן בפ' חזקת דף לה' ע"ב א"ר יהודה ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. כתב הרב בעל העיטור ז"ל הרי הוא כעכו"ם דקאמר בכל דוכתא. כאלו אותו עכו"ם בא עם ישראל לדין. ותניא ב"ק דף קי"ג אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו בדיני עכו"ם זכהו. וכן יש מהאחרונים שכתבו כן עיי"ש ובסי' קנ"ד שם סוסי' כ"ט בטור הביא תשובה לגאון דלא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו"ם אלא לגריעותא וכו' דנראה מדברי מרן ב"י שם דתשובת הגאון היינו ההיא דא"ר יהודה ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. וכ"כ בהדיא הב"ח דמ"ש הגאון וכו' כ"כ התשב"ץ בשם בעל העיטור וכו'. הרי מפורש יוצא דאתיא חדא מחדא. דישראל דקאי במקום עכו"ם לגריעותא היינו ההיא דאמרינן ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. והיינו ההיא דישראל ועכו"ם שבאו לדין וכו'. ומרן ז"ל פסק בש"ע בסי' קנ"ד סי"ח כדברי תשובת הגאון דלא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו"ם אלא לגריעותא והיינו מכח דאמרינן ישראל ועכו"ם שבאו לדין שדנין ישראל לזכות. הרי לך מפורש יוצא דהילכתא זו דפסק הרמב"ם פסקה נמי מרן בש"ע אלא דכללה במילתא דאתיא מחמתה ושוב עיינתי בתשובת המרפ"א ז"ל הנז' וראיתי שרמז לזה. ואנן בעניותין לגלות מקור דברי הש"ע באתי:

ולפי דרכנו למדנו דבכל דוכתא דאמרינן דעכו"ם הבא לדון עם ישראל דיינינן ליה לגריעותא היינו היכא דבדינינו הישראל זכאי והעכו"ם חייב. ובדיניהם להיפך. ובלא"ה לא דיינין ליה לעכו"ם לגריעותא דאיכא בזה חילול השם. כיעו"ש בתשובת התשב"ץ הנז' וכמ"ש הרב המרפ"א ז"ל עיי"ש:

ובכן מעתה עינא דשפיר חזי עיני"ק לנכח יביטו במאי דקמן וישמע חכם ויוסיף לקח להוציא לאור משפט האי"ש הלזה. ועשה זאת איפוא להשיב לפני הממשלה תשובה סתמית דמשתמעא לתרי אפי. באמת באמור דמכירה זו אינה קיימת סתם. דדעת קודשו תסוב על מכירת האשה לגוי כיון שאין בידו שטר מכירה כדת של תורה. והם יחשבו בדעתם שהכוונה על מכירת האיש לאשתו. והצד השוה שבהן שבין כך ובין כך יוצא הישראל זכאי בדינו. והיה כת"ר וכסאו נקי והתענג על רוב שלום. וצוי"מ וימ"ן אמן ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

סימן מ

עוד זאת לו להרב הנז' נר"ו דרש דרש כת"ר בשאלת חכם ע"ע שני אחים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ויש שם אלמנת אביהם ופרנסת נדונית הבת. ואחד מהם בכור. ונסתפק מעלתו אם הבכור נותן פי שנים במזונות האלמנה ופרנסת הבת. או רק דוקא שניהם שוים:

תשובה. פשוט מיהא פלגא. שמזונות האלמנה הם חוב אביהם. מתנאי כתובה שהוא כותב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסאי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי. וכיון דקיי"ל בפרק יש נוחלין דף קכ"ד יצא עליהם שט"ח בכור פורע בו פי שנים וכו' וכן פסק מרן בש"ע חמ"ש סי' רע"ח ס"י עיי"ש. כי מעתה גם מזונות האלמנה שהוא חוב אביהם. הבכור נותן בו פי שנים. וכן הוא מפורש בכמה מקומות שמזונות האלמנה הם חוב אביהם וכדאיתא בפ' מציאת האשה דף ס"ח. האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו וכו'. ופירש"י דהא אישתעבד בתנאי כתובה ע"כ. וה"ה נמי במזונות האלמנה אישתעבד מתנאי כתובה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה"א הי"ג מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה. כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו או אל תיזון אלמנתו מנכסיו וכו' אין שומעין לו. ופירש מרן בב"י סי' צ"ג הטעם שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו. כדאמרן האומר אל יזונו בנותיו וכו'. הרי ברור הוא שמזונות האלמנה הוא חוב אביהם. וכן הוא בהדיא בהר"ן ז"ל פרק מציאת האשה שכתב היכא דאיכא אלמנה תובעת כתובה או מזונות. ובת תובעת פרנסתה. אלמנה קודמת. דהויא לה בעלת חוב דאב. ובת בעלת חוב דאחין וכו' עיי"ש. וכ"פ מרן סי' קי"ג ס"ו ועיי"ש בב"ש מ"ש בזה.

ואף גם זאת רעותה אחריה מבואר"ת דפרנסת נדוניא דבת. הבכור נותן בה פי שנים. דאעג"ב דאסיקנא בפרק מציאת האשה דף ס"ט דבת בעישור נכסי הויא לה בעלת חוב דאחי ולא דאבא מ"מ לא מיחייבי האחי אלא מחמת הני נכסי דשבק אבוהון. ואיכא למדיינה כבעלת חוב דאבא. דכיון שלא צוה האב שלא תתפרנס הרי חיובא מוטלת על הנכסים דשביק אבוהון והויא לה כבעלת חוב דאבא. ותדע שהוא כן דאילו זבני אחי נכסי אחריני מעלמא. מי הוה שקלא מינייהו מידי. ואם הוא דבעלת חוב דאחי ממש. שקלא בשעת נשואין שלה. מכל אשר ימצא להם. ולא כן הוא. שאין האחים חייבים לפרנס את אחיותיהם מנכסיהם. כמ"ש הרב באה"ט משם כמה פוסקים ז"ל עיין סי' קי"ג סק"א. אלא ודאי מוכח שפיר דמאי דאמרינן דבעלת חוב דאחי הוייא היינו לענין למיגבא בבינונית בלא שבועה מנייהו דאחי. או מיתמי דידהו זיבורית ובשבועה. כדאיתא התם או ליטול בראוי כמ"ש הרא"ש בפסקים וכמו שפסק מרן הש"ע סי' כי"ג ס"ב. וכדמפורש בב"ש משום דהרא"ש ז"ל ס"ל שאין בעל חוב גובה מן הראוי ובעישור נכסי אם היתה בע"ח דאביהם. לא היתה גובה מן הראוי כשאר בעלי חוב, אבל עכשיו דאמרינן שהיא בעלת חוב דאחים והם עדיין בחיים גובה מן הראוי. אבל לשאר מילי הויא כבעלת חוב דאבא משום שהנכסים משועבדים לעישור נכסי שהניח האב. את זה למדתי מפירוש הסוגיא ההיא בשיטה מקובצת עיי"ש וכיון שכן הדין נותן פי שנים בפרנסת נדוניא דבת וכמ"ש הרשב"ם ז"ל בפ' י"נ דף קכ"ד יצא עליהם שט"ח הבכור פורע פי שנים כי היכי דנוטל פי שנים שאותן נכסים נשתעבדו כולן למלוה ע"כ, והכא נמי הרי נשתעבדו נכסי דשבק אבוהון לעישור נכסי:

וקרוב לשמוע חילוק זה מגופא דשמעתא. דקבעי התם השתא דאמרת בעלת חוב הות. דאבא או דאחי למאי נפקא מינה. למיגבא בבינונית שלא בשבועה וזיבורית בשבועה ע"כ, דהשתא אי הוה פשיטא לן דהיא בעלת חוב דאחי ואין הבכור נותן פי שנים מאי קפריך למנ"מ. הרי נפקא מינה טובא. לענין בכור דאי אמרינן דהיא בע"ח דאחי אין הבכור נותן פ"ש, אלא ודאי זה פשוט דאף אי אמרינן דהויא בע"ח דאחי. מ"מ הבכור נותן פי שנים. ולהכי קמיבעייא ליה למאי נפ"מ ומשני למיגבא וכו'. ועוד יש להוכיח ממ"ש הרשב"א הביאו דבריו הה"מ פ' כ' מה"א בפ' מציאת האשה. דכל היכא דאזלינן בתר אומדן האב. אעפ"י שאין מוציאין עד שעת נישואין. מעכשיו אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נישואין ע"כ וכ"פ מור"ם ז"ל בהגה ס"ד דנראה מזה דחלק עישור נכסי נטל בראש קודם שיחלקו שאר האחין אלא שיהיה ביד האחים עד שעת נישואין. וא"כ כשחלקו כבר קודם שינטל עישור נכסי, נמצא הבכור נוטל פי שנים בעישור נכסי. לכך הדין נותן שיתן פי שנים כפי מה שנטל כבר. שאם יתן הבכור כפשוט דוקא נמצא הפשוט נתן יותר מעישור מה שנטל והבכור נתן פחות מעישור. לפיכך יתן הדין שהבכור נותן פי שנים והדבר ברור הוא. וכן משמע נמי ממ"ש מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' כ"ט בסוף התשובה וז"ל שהעישור הוא לפי הממון שנשאר בשעת מיתתו. ונראה שזה העישור הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנתפזר וקבורתו. אלא מהנכסים הראוים לירש ע"כ מדקאמר מר כנכסים הראוים לירש. משמע שאף חלק בכורה בכלל זה:

אחר כל זה מצאתי הדין הזה מפורש בהדייא בשו"ת דברי ריבות למהר"י אדרבי ז"ל סי' קע"ו שנשאל כנדון זה ממש באחים שחלקו ויש בהם בכור. וטענו האחים כיון דאמרינן בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח בכור נותן בו פי שנים. הדין הוא שיתן הבכור פי שנים בהנכסים שנטלו אחיותים בנישואיהן שהרי הן ג"כ כבעלי חובות. כדאמרינן בפרק מציאת האשה לפרנסה פי' נדוניא. טרפא ממשעבדי. ופירש"י דשויוה רבנן בבעל חוב וכו'. והשיב הרב ז"ל נראה שהברור נותן שני חלקים, משום דהבת בעישור נכסי בע"ח דאחים היא ולא דאב, וכיון שהחוב על היתומים היה אפשר לומר שיתנו כולם חלקים שוים. אלא שאי אפשר לומר כן לפי שהם האחים לא נכנסו בזה החוב. אלא מכח הנכסים שנשארו מאביהם, שאם לא נשארו נכסים אינם חייבים כלום. והטעם דזיל בתר טעמא דטעמא מאי תקנו דרבנן פרנסת הבת. משום דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, הא קמל"ן דנלבשה וניכסייה וניתיב ליה מידי כי היכי דקפצי עלא ואתו נסבי לה. דוקא לבת ולא לאחותו וכ"כ הטור בסי' קי"ג מי שמת והניח בת משיאין אותה מנכסיו. וכיון שכן איך יתן הפשוט חלק שוה כבכור. נמצא שנותן יותר מעישור הנכסים שנפלו לחלקו. והוא לא בא לידי חיוב זה. אלא מכח הנכסים שנפלו לחלקו. אלא האמת הוא כמו שכתבתי שהבכור נותן שני חלקים שיהיה עישור נכסים שלקח. וכן כולם ע"כ תוד"ק והוא מכוון למה שכתבתי בעניותי: וכן מוכח שפיר מתשובת הגאון חת"ס חח"מ סי' קמ"ט בנדון יתומים ובהם בכור לנחלה שבאו לחלוק בנכסי אביהם. ועליהם לסלק אלמנה ופרנסת נדונית בנות ושאל השואל אי רשאי אפוטרופוס של יתומים לסלק הכל מהמוחזק. ויפסיד הבכור מחלק בכורתו. או ישלמו הכל מהראוי וירויח הבכור בחלק בכורתו מהמוחזק או ישלמו לפי ערך ממון מהמוחזק ומהראוי. והשיב הגאון ז"ל כיון דמ"ע מדאורייתא על היורשים לתת פ"ש להבכור בכל המוחזק. וכן נמי מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מן הנכסים המשועבדים לבע"ח לפי ערך הממון לזאת בין פירעון בע"ח בין כתובת אשה בין פרנסת הבנות. אעג"ב דהויא בע"ח דאחי, היינו מנכסי אביהם. את הכל יפרעו לפי ערך החוב מראוי וממוחזק בשוה עיי"ש. הרי דקאמר מר כיון דנכסי אביהם נשתעבדו לפרנסת הבת הו"ל בעלת חוב דאביהם דהבכור נותן בה פי שנים. כל זה הוצרכתי לברר לאפוקי ממה שכתוב בשאלה לאמר אם נוטלין חלק בכורה בראשונה ואח"כ נוטלין עישור נכסי. דזה אינו. כמו שכתבנו ודו"ק:

ואחרי הודיע אלקי"ם אותנו דבכור נותן פי שנים בפרנסת הבת. מעתה נשוב עוד אל הבא"ר לברר עד כמה הם נותנים לפרנסתה ובפרט זה נחלקו בו גאוני עולם ז"ל כמו שהביא הרי"ף ז"ל בפ' מציאת האשה גבי מאי דאמר שמואל לפרנסה שמין באב. כלומר אומדין דעתו של אב אם היה קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת נדוניא ואותבינן עליה דשמואל ממתניתין וחכ"א פעמים וכו' אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. אלמא לא אזלינן בתר אומדנא דאב ומסקינן הוא דאמר כרבי יהודה דתנן ר"י או' אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וכתב הרי"ף ז"ל דגאון אחד ז"ל הוא ר"ח כמ"ש בתוס' פ' נערה שנתפתתה כתב הא דאזלינן בתר אומדן דעתו של אב היא דוקא לאגרועי מעישור נכסי. אבל לא לאוסופי דלא משכחן מאן דאמר מוסיף על העישור וכו' הילכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים טפי מעישור נכסי. וגאון אחד אמר. הא דאמר ר"י אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלמא בתר אומדן דעתיה דאב אזלינן. סתמא קאמר לא שנא לפחות מן העישור. ל"ש להוסיף על העישור. וכיון דפסקינן הילכתא כר"י. כוותיה עבדינן דהיכא דידעינן דעתא דאב. כגון שהשיא בת ראשונה. יהבינן לה לשניה כמה דאמיד בין לפחות בין להוסיף על עישור נכסי. ואי לא ידעינן דעתיה יהבינן לה עישור נכסי ע"כ. וכתב הב"י בסי' קי"ג שהרי"ף ז"ל לא הכריע בין ב' הסברות הללו והרא"ש ז"ל כתב שדעת התוס' נוטה לסברת האומרים שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו'. ובסוף דבריו כתב כגון דאיכא פלוגתא דרבוואתא. לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים. והר"ן ג"כ הסכים לדיעה זו שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו' וכן דעת מוהריק"ו בשורש ע"ח. אבל הה"מ ז"ל בפ"כ כתב שדעת הרמב"ם והרבה מהגאונים. כדברי האומרים שהולכין אחר האומד בין לגרוע מהעישור בין להוסיף עליו ועיקר וגם הר"ן כתב שם שכן דעת הראב"ד ורש"י והרמב"ן ז"ל ע"כ:

והנה ממ"ש מרן ז"ל בש"ע כלשון הרמב"ם ז"ל ממש דאם השיא בת בחייו אומדים בה ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור וכו' מוכח שפיר דסבר לה מר כדעת הרמב"ם דאומד זה בין לגרוע בין להוסיף על העישור, וכ"כ הח"מ בדעת הש"ע עיי"ש ובב"ש ואף שהכנה"ג בהגה"ט כתב משם כמה פוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דלא נאמרה אומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף. מ"מ אנן דאתכא דמרן ז"ל סמכינן. נקטינן כוותיה. דאומד זה בין לגרוע בין להוסיף. ואף למאי דכתב מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ר"ו דיכולים היתומים לומר קיים לן כהני אשלי רברבי דסברי מרנן דשמין באב לגרוע אבל לא להוסיף ולא יתנו לה אלא עישור נכסי לחוד. אנן שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל אין היתומים יכולים לומר קיים לן. וכמ"ש הכנה"ג בחומ"ש סי' כ"ה בכללי הקיים לי אות ל' דבמקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם או כדעת הרא"ש ז"ל אין המוחזק יכול לומר קיים לי כנגדם עיי"ש. והכא נמי אנן בדידן שפסקינן כדעת מרן ז"ל. וכ"כ הרב זכות אבות ז"ל סי' י"ב דף כ"א סוף ע"ג כי אחר חבור הש"ע וספר המפה נהגו רבותי וכל ב"ד שלפנינו לילך אחר הכרעת מרן ז"ל. ובמקום שלא דבר מרן ז"ל הולכים אחר הכרעת מור"ם ז"ל. ואין יכול לומר קיים לי כנגדם וכ"כ הרב ויאמר יצחק ז"ל בחלק שני בליקו"ד אות ק' עיין שם. מעתה הדבר ברור דנותנים האחים לפרנסת נדוניית בת זו. כמו שנתן אביהם בחייו לבת הראשונה שהשיא בחייו. בין פחות בין יותר על עישור נכסים שהניח אביהם. כפסק מרן ז"ל. וכן הוא מור"ם ז"ל בהגה שהביא שתי הסברות בשם י"א וי"א וקייל"ן דהלכה כי"א בתרא:

ונראה פשוט דהבכור נותן שני חלקים בכל מה שנותנין לפרנסה. אעג"ב שכתב מהר"י אדרבי ז"ל בסי' קע"ו דהבכור נותן שני חלקים בפרנסת הבת דוקא מעישור נכסי. ר"ל שישערו כמה הניח אביהם בשעת מיתתו. ומאותו עישור הוא שיתן הבכור שני חלקים אבל במה שנתנו יותר מאותו השיעור. פשיטא דלא יתן. אלא חלק כחלק. הרב ז"ל לשיטתיה אזיל דפסק בסי' ר"ו וסי' שט"ו כמ"ד דאזלינן בתר דעתו דאב לאגרועי מעישור אבל לא לאוסופי על העישור. ואם כן נמצאת אומר לפי דעתו ז"ל דלא התקינו חז"ל פרנסת הבת ורמו שעבודה אנכסי אבוהון. אלא בעישור נכסי אמטו"ל הבכור נותן בו פי שנים. אבל טפי מן העישור לא התקינו ולא אישתעבידו ליה נכסי דאבוהון. אמנם אנן בדידן דקייל"ן כמ"ד דאומד זה אף להוסיף כפסק מרן ז"ל נמצא דנשתעבדו נכסי האב לכל אומדן דעתו דנותן לפרנסת בתו. ואף הבכור נותן פ"ש. וראיה לזה ממ"ש רבינו הטור בשם הראב"ד ז"ל דקאי בשיטת מרן הש"ע אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב"ד אומדין דעתו שאילו היה חי היה נותן הכל לשניה והוא יטרח לחזור אחר נכסים אחרים וכופין ג"כ את היורשים ליתן לה כולו ע"כ. וכ"פ מור"ם ז"ל בהגה. דמשמע מזה דשיעור מה שנתן לבת הראשונה שהשיא בחייו משועבד לבת שניה זו ואין בו חלק ליורשים. וא"כ הבכור שנטל פי שנים מנכסי אביו. קודם שנתנו לבת זו נותן ג"כ שני חלקים שהרי מנכסים המשועבדים לה נטל ואף דנגרע מחלקו חלק בכורה שזכתה לו תורה. וכמ"ש הב"ש ס"ק י"ד על מ"ש מור"ם ז"ל כדברי הראב"ד דנותנין הכל לשניה. אעג"ב לא ירשו כלום ומיעקרא נחלה דאורייתא עיי"ש וברור. ואל ה' ויאר לנו מתורתו הקדושה. אליבא דהילכתא מילתא דתריצא. אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

סימן מא

שאול שאל איש נעמ"י, גם איש שלומ"י. מעלת החכם השלם כבוד רבי אפרים פרטוש נר"ו מעי"ת גרדאייא יע"א. אודות שלשה אחים אשר ישבו יחדיו ומת אחד מהם ראובן ובנים יש לו. ואח"כ מת אחיו השני שמעון ובן אין לו. וייבם לוי את אשתו. ובאו בני ראובן במקום אביהם לחלוק עם לוי בנכסי שמעון. ולוי טוען כי הוא זכה בכל נכסי שמעון. שזולת מה שזכתה לו תורה נכסי המת כיון שהוא יבם. עוד זאת לו יש בידו צואה בחתימת יד שמעון שהוא יזכה בכל הנכסים ובני ראובן יצאו לטעון כיון שהצואה לא נעשית ע"י הנוטר"י כחקי הממשלה מגן שוייא. ובכן יצא לשאול את פי כדת מה לעשות בענין נחלה זו:

תשובה דבר זה פשוט הוא כביעתא בכותחא איבע"א קרא איבע"א גמרא. כדאיתא בפ' החולץ דף מ' משנה הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ובגמרא מפרש מאי טעמא. יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם ע"כ. וכן פסקו הפוסקים ז"ל. וכמ"ש מרן הש"ע באה"ע סי' קס"ג ס"א המיבם את יבמתו זוכה בנכסי המת וכו'. ומעתה פשוט הוא שאין לבני ראובן חלק בנכסי המת. אלא הכל ללוי שהוא היבם:

ומה שטענו בני ראובן על הצואה שלא נעשית ע"י הנוטר"י כחקי הממשלה. טענתם מגן שוייא. דדל צואה מהכא כמי שאינה הרי זכתה לו תורה נכסי המת כדאמרינן יקום על שם אחיו לנחלה. ואם טענתם היא לומר כיון שכל מדינות אלגירי מתנהגים עפ"י חקי הממשלה והשתא שלא נכתבה הצואה ע"י הנוטר"י. תחזור הירושה עפ"י החק של הממשלה. שאין ליבם בנכסי המת אלא כשאר האחין. זו קשה מן הראשונה שחלילה לנו לעקור ירושת יבם שהיא דאורייתא. ולחבק חיק נכריה. מנהגי הממשלה. שהוא נגד תורתנו הקדושה וכבר צווחו רבנן קמאי ובתראי על דבר זה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביאו מרן ב"י ז"ל בחומ"ש סי' כ"ו ס"ו שנשאל באחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות ש"ג שיחזיר לו כל הנדונייא, בטענה שאעפ"י שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו. כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני העכו"ם. הרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן. והשיב ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם. וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה דאורייתא. והסומך על משענת קנה רצוץ הזה ועושה אלה. מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף. והתורה מידו תבקש. וכתב עוד שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא טועה וגזלן הוא, ואפילו גזילה ישיב רשע מיקרי ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה עיי"ש. ובתשובה אחרת כתב עוד הביאה מרן ב"י שם. דלא אמרינן דד"ד אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא בדברים שהם מדיני המלכות כגון דבר שיש בו הנאה למלך. או שהוא לתקנת בני המדינה. אבל לא בדינים שדנים בערכאותיהם כמו שימצאו בספרי דייניהם. שאם אתה אומר כן. בטלת ח"ו דיני ישראל ע"כ. ושתי תשובות הללו פסקם מור"ם ז"ל בסוף סי' שס"ט בהגה עיי"ש:

ואף שהריב"ש ז"ל חולק על זה וכתב בתשובה סי' נ"ב דבמקום שמעולם נהגו לדון בדיני הגוים לא אמרינן שילכו לארץ מרחקים וידונו בדיני ישראל דמיירי לענין ירושה. ואעג"ב שדיני הגוים היפך מדיני ישראל עיי"ש ופסקה מור"ם ז"ל בסי' רמ"ח ס"א. עיין בסמ"ע סי' שס"ט שתירץ יתיב דברי מור"ם ז"ל דלא תיקשי ליה מהכא להתם. ובר מן דין מצאנו ראינו שכמעט כל הפוס' ז"ל יצאו לריב מהר נגד הריב"ש ז"ל בזה. עיין בהתשב"ץ ז"ל ח"א סי' ס"א שהשיב על הריב"ש ז"ל בחוזק יד שכתב גם כי יהיה הדבר כן שנהגו מעולם לדון בדיני הגוים. אין מביאין ראיה ממנהג של איסור ותא חזי מאי סלקא בהו שכולם נשתמדו רח"ל. וחלילה לנו להפקיע הישראל היורש דבר תורה. ולמיעבד ביה תרתי לריעותא. לדון בדיני גוים ולאבד זכות ישראל עיי"ש. גם מהרימ"ט ז"ל בח"ב ח"מ סי' ו' הביא דברי הריב"ש ז"ל ונדחק ליישבם. ולענין דינא פסק כהרשב"ץ ז"ל כנז'. וכן עשה מעשה עיי"ש. ועיין להכנה"ג ח"מ סי' כ"ו הגב"י אות כ' שכתב להשיב בתשובה על ענין זה שאין נראה בעיניו לפסוק כהריב"ש במקום שהרשב"ץ ז"ל חולק עליו בנדון ההוא עצמו. והרשב"א ז"ל סבר לה כוותיה גם רבינו ב"י ז"ל תפס להלכה דברי הרשב"א והשמיט דברי הריב"ש ולא הזכירם לא בסי' זה ולא בסי' רמ"ח ששייך דין הריב"ש ז"ל. וכן דעת הרשד"ם בחא"ה סי' קל"א ומהר"י אדרבי סי' קכ"ב והרב משפט צדק ח"ב סי' ס"ח. ועד אחרן הכביד הגאון חת"ס סי' קמ"ב שפסק כהתשב"ץ. וכתב דאילו ראה רמ"א ז"ל דברי התשב"ץ לא היה פוסק כהריב"ש ז"ל עיין שם והביאו הפ"ת סי' רמ"ח וסי' שס"ט עיי"ש. ועיין חוט המשולש טור א' סי' י"ז וטור ג' סי' ו'. ועיין צוף דבש להרב מוהר"ר דוד מועטי ז"ל ח"מ סי' ע"ו באמצע התשובה עיי"ש. ועיין להרב כרם חמר למהר"א אנקאווא ז"ל בחלק אה"ע סי' ק"ט מ"ש בענין זה, דמעתה אין מקום לבני ראובן לערער נגד לוי היבם הזוכה בנכסי המת ועל כל ישראל החיים והשלום. ואל ה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה. לעד לעולם אמן נאם הצב"י מסעוד הכהן ס"ט:

סימן מב

למעלת רח"ם רחמתי"ם יתיב בתואני דליבא. יניק וחכים מרבה חכמה מרבה ישיבה. בעולם חטיבה, כבוד רבי נסים אמסללם נר"ו משרת בקודש בעי"ת "בני־וניף" יע"א:

מכתבו הבהיר הגיעני לנכון במועדו. ויען כי אין הפנאי מסכים להשיב מפני הכבו"ד על אתר מפני שכבר קדמוני שאלות אחרות בענינים שונים. ואחר עד עתה, ואז שמתי את פני לעיין בדב"ק ולהפיק רצון צדיק כאשר עם לבבו:

ידעתי בינ"י ידעתי את כל מעשה הקצב המתנגד לכבודו. גם כל מעשה השוחט המסיג גבולך אך על כל זה אין בידי להשיב שום תשובה. דבר קטן או גדול. כל זמן שלא שמעתי טענות צד שכנגדך. וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קע"ט וז"ל הנה בריב זה כבר שאלני עליו רבי מכלוף בן חנן. ואילו ידעתי שהוא בעל דבר לא הייתי משיב לו. כי העונה על ריב ומשיב על דבר בטרם ישמע כל טענות ב' כתות יחד. אולת היא לו וכלימה. יען צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו ויהיה המשיב צריך לסתור תשובתו הא' ולעזה עליו המדינה וכו' עיי"ש. ופסק כן מורם בהגה בחמ"ש סי' י"ז סעיף ה'. וז"ל ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבע"ד בדרך א"כ. או שיכתוב לו דעתו בלא פסק. כל זמן שלא שמע דברי שניהם. שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר. גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר, ויצטרך לכתוב בהיפך ואיכא זילותא לחכם עכ"ל גם הרב ויאמי"צ ח"מ סי' קכ"ד כתב על זה מכמה פוסקים רא' ואחרונים ז"ל שאוסרים דבר כזה עיי"ש. מעתה ישמע חכם ויוסיף לקח, מאחר שכבודו הוא בעל דבר. אינו משורת הדין להשיבך דבר מה שנוגע לדינא. לפי מ"ש הריב"ש ז"ל, ודי לחכם שכמותו בהערה זו:

ועל ענין חשש איסור הכלים. הנה אם השוחט הזה נבדק ע"י מומחה ונמצא שאינו בקי בבדיקת הסכין אעפ"י שכבר נטל כתב קבלה פעם רא'. מ"מ כיון שבא בכור המבחן ונמצא שאינו בקי. איתרע חזקתו, וכל מה ששחט אחר זה. הוי טריפה. גם הכלים צריכין הכשר. וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' א' אם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע. אם נטל פ"א קבלה. אין מטריפין למפרע מה ששחט. דאמרינן השתא הוא דאיתרע אבל אם לא נטל קבלה מעולם. כל מה ששחט טריפה. גם כל הכלים שבשלו בהן מה ששחט. צריכין הכשר עכ"ל. וכבר כתבתי בתשובה אחרת דגם אם נטל פעם א' קבלה, אלא שנבדק אח"כ על ידי מומחה ונמצא שאינו יודע. דאיתרע חזקתו. וכמי שלא נטל קבלה מעולם דמי וכל מה ששחט אח"כ טריפה והכלים צריכין הכשר אליבא דכו"ע וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תרי"ט הביאו הפר"ח שם ס"ק יו"ד וז"ל אמרת שנסתפקת אם הכלים מותרים. מחמת שיצא שמעון חשוד. מפני הבדיקה שפשע בה ועוד פעם א' שחט שמעון זה הנז' בהמות רבות. ולאחר שחיטה לא בדק הסכין רק שני פעמים. והתיר הבהמות. ובא לוי לשחוט מיד ובדקו אחריו ומצאו פגום. ולאחר מעשה זה שחט בהמות רבות. והשיב הרב ז"ל. זה שמעון חשוד הוא שאינו בודק סכינו. ולפיכך כל מה ששחט למפרע אסור. והכלים שנתבשל בהם הבשר אסורים עכ"ל. וכתב הפר"ח ז"ל שכוונת התשובה ההיא. לפי שבאותו נדון שנשאל עליו הרב ז"ל. שמעון נחשד שני פעמים בבדיקת הסכין בזמנים שונים. ולא העבירוהו בפעם ראשונה. באופן שלא קבל עליו דברי חברות. בין חשד ראשון לחשד שני, וע"ז השיב הרב יפה שכל מה ששחט למפרע. ר"ל מתחלת חשד ראשון עד עכשיו הכל אסור עיי"ש. הראת לדעת שהרשב"א ז"ל מיירי במי שהיה מוחזק כבר לבודק מומחה. ונחשד אח"כ. ומשעה שנחשד. איתרע חזקתו. וכל מה ששחט אחר כך אסור למפרע והכלים אסורים דהוי כמי שלא נטל קבלה מעולם. וכ"פ הרב בית יהודה ח"א סי' מ"ד. שאם נחשד כבר ולא העבירוהו. יש לאסור למפרע מתחלת החשד עיי"ש. וכ"כ הגאון חת"ס ז"ל יו"ד סי' ב' עובדא בכהאי גוונא עיי"ש:

אך על זאת אוכל להשיב. מה ששאלת אם תוכל לעכב על השוחט שלא יבוא עוד להקצב לשחוט לו. דבענין זה לא דינא ולא בר דיינא. כמ"ש מרן בחמ"ש סי' רל"ז אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו. אם לא שיאמר הבעה"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי ע"כ. והכא אינו יכול הקצב המתנגד לומר. אין רצוני שישחוט לי השוחט הזה. דלאו בדידיה תליא מילתא אלא בדעת הקהלה שאתה מושכר אצלם. אך דע לך שכשם שאתה מעכב על יד השוחט האחר שלא ישיג גבולך כך אין אתה רשאי שלא לשחוט להקצב ההוא. שא"כ אתה אוחז החבל בשני ראשים. אלא או אתה תשחוט לו. או יביא שוחט אחר וכמו שמבואר בחמ"ש סי' של"ג של"ד דדין מלמד ושוחט וש"צ כולם דין פועל וקבלן יש להם. שאם ביטלו מלאכת בעה"ב שוכר עליהם פועלים אחרים לעשות לו מלאכתו כמבואר שם כמה פרטים מדינים אלו. ואם מפני הקצב שעשה שלא כהוגן. שים הדבר לפני ועד הקונסיסטואר אשר במח"ק ויוכיחו בין שניכם. ואם נמצא שלא עשה כהוגן יגערו בו בנזיפה. וסוף הכבוד לבוא שיתרפס ויבקש פניך. לזאת שמע בקולי איעצך. ויהי אלקי"ם עמך, קיים בנפשך מרז"ל הנעלבים ואינן עולבים וכו' ומה גם שמעלתו כלול מן השלשה הכי נכבד. ש"צ שו"ב ומוהל יאות לך להיות סבלן וענותן ושפל ברך ומוחל על עלבונך ולא תחוש על כבוד המדומה. כי בדבר הזה תרבה עליך שנאה וקטטה. ורבו המתפרצים זה בכה וזה בכה ח"ו. והא לך מ"ש הרב כף החיים החדש או"ח סימן ג"ן אות כ"ב וז"ל יזהר החזן אם יש רוב בני שני בעלי בתים. שיהא בשב ואל תעשה. הן בדבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר. ואם יש לו שום קטטה או איבה עם אחד מהקהל אז צריך להעמיד אותו דבר על הרב או על הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון ואם יהיה חסרון ומניעה מצד שכנגדו. אז הוא נקי ע"כ משם הרמ"מ. ודי בהערה זו לחכם שכמותו. וישמע חכם ויוסף לקח. נאם החותם בעתרת החיים והשלום ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה