אור ברסלב
שות פרחי כהונה אורח חיים › סימן לח

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אורח חיים · סימן לח

סימן לז

למעלת החכם השלם רבי דוד בן כליפא נר"ו יאיר

אשר שאלת בענין חיטי דפסחא שנמצא בהם איזה חיטים נשוכים בראשיהם ולא נודע אם עכבר או צפר'ם או תולעים:

הנה מקור דין זה נפתח בהגהות מיימוניות פ"ה מה' חו"מ כתב משם הסמ"ק שאין להקל בבירור חיטי מאכילת עכבר וכו'. אם מטעם שהרוק מחמיץ כדתנן לא ילעוס חיטין וכו' וה"ה לרוק עכבר. ואם מטעם דהוי מי פירות עם מים וכו':

וכתב עליו רבינו הטור בסי' תג"ן שאין לחוש לזה כלל דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר וכו'. ועוד אפילו יש בה נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן ואין כאן מבטל איסור לכתחלה וכו'. וכתב רב"י שכן דברי תשובת הרמב"ן והיא בתשובת הרשב"א כדעת רבינו הטור וכ"פ בש"ע ס"ב וכו'. ומבואר בט"ז שהטעם שכתב רביהט"ו דמתבטלין הם כשיטחן היינו משום דקיי"ל דקמח עם קמח הוי לבל"ח. דלא כהגהת סמ"ק דכתב דהוי יבש ביבש. אלא כסמ"ג דקיי"ל דהוי לבל"ח. כ"כ בת"כ סי' קי"ד וכ"מ בתוס' ר' ע דף מ"ד ד"ה איתיבה וכו':

ומ"ש הט"ז האי טעמא היינו משום דס"ל דמ"ש הרמ"א בהג"ה מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא בו ס' מן ההיתר כנגדו קאי גם אאכילת עכבר ולהכי הוצרך לה"ט שמתבטלין כשיטחן. מיהו כתב הרמג"א דדברי ההג"ה לא קאי אלא אדגן שצמח וכו' ואפי' אין ס' נגד הנשוכין אאכילת עכבר שרי בדיעבד. שהרי ה"ט הוא דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה וכ"כ הח"י וכו' אלא דצריכא לי עיון דהא רביהט"ו כתב הב' טעמים ולטעם ב' היינו מדין ביטול נגע בו שכתב דאפילו יש בו נישוכין אינו א' מאלף ומתבטלין וכו' דמשמע דאם אין בו כדי לבטלו לא שרי ולכאורה דלא כהמג"א. ונראה לומר דהט"ז נמשך אחר דעת חמיו הרב"ח שכתב על רבינו הטור שכ' שרחוק הוא לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק וכו' שאין השגתו השגה דהלא כתב ר"פ שאין להקל מלחלק בין רוק אדם לשאר רוקים. וה"ה שאין להקל גם בזה ע"כ. ואפשר דמשו"ה שגם הט"ז לא ס"ל כטעם הא' אלא כטעם הב', אמנם המג"א סב"ל דטעם הא' שכתב רביהט"ו הוא העיקר ועליה קא סמיך דהכי מדויק מלשונו הטהור דקאמר מר שאין לחוש לזה כלל דחששא רחוקה הוא וכו': והא דנקט טעם ב' משום ביטול לדברי הר"פ קאמר דאפילו לדידיה דסבר דמחמיץ אפי"ה הרי הוא מתבטל וכו'. ומה שהשיג הרב"ח על רבינו הטור דלא מחלק ר"פ בין רוק אדם לשאר רוקין. ס"ל להרב מג"א בדעת הביהט"ו דבאמת יש לחלק דשאני רוק אדם שהוא מרובה ונכנס הלחלוחית בחטה ומהפכה עד שתחמיץ משא"כ מעט רוק שבפי העכבר אין בו כח לרכך חטה קשה ולחמצה. לכך ס"ל דהעיקר כטעם הא' ולהכי אפי' אין ס' כנגדן שרי אלא שלכתחלה יש לחוש לדעת הר"פ. וזהו הנפקותא שיש בין ב' הטעמים דלטעם הא' אפילו אין בכל החטים כדי לבטל הנשוכין אפי"ה שרי שאין כאן חשש חימוץ. אמנם לטעם הב' אם אין בהם כדי לבטל הנשוכין אסור דהא מחזיקנן להו שנתחמצה ברוק העכבר:

ומעתה בנדון שלפנינו שכבר נטחן הקמח קודם שבא לישאל ליכא למיחש למידי דהגם דמצינו לומר שהחטים הנשוכים הם מאכילת עכבר הרי זכינו בדין דאליבא דכולהו טעמי שרי דאותן הנישוכין כבר נתבטלו בטחינה וכדקיי"ל דקמח בקמח הוי לח בלח ומתערב יפה. ובפרט בטחינה ביחד שמתערב היטב היטב הדק כמ"ש הט"ז שם בתירוץ פסקי הש"ע וכו' עיי"ש ומה גם דהחטים הנשוכין הם מועטין מיעוט אחר קרוב לאחד מאלף ואין צריך לומר דיש ס' כנגדן ומה גם למ"ש השד"ח בס' אסיפ"ד ה' חו"מ סי' ת"ד סעיף ח' שאין צריך לשער כ"א נגד מקום הנשיכה ולא בכל החטה ובוודאי דוודאי שהם בטלין בשיעורן:

וגם אמנם אפילו אם בא לישאל קודם הטחינה היינו מורים להתיר דהא משמע מדברי הטור דאפילו לכתחלה א"צ לברור וכ"כ הלבוש והר"ז אות ה'. והש"ע שכתב לשון דיעבד מיירי באין ס' כנגדן א"ע אות ה' כן מצאתי כתוב להרב כף החיים הנד"מ, דמשמע שאם יש ס' הנגדן אפילו לכתחלה והכא הרי יש למעלה מס' וכאמור:

אלא דאכתי נשאר לפנינו ספק א' מה שהשיב בהגהות סמ"ק על המתירין אכילת עכבר משום דהוי מי פירות וכו'. דהא לאח"כ כשמערבין בו מים מחמיץ כדין מי פירות עם מים שמחמיצין. כבסי' תס"ב ולהתיר הספק הזה הנה כתב הפר"ח בסי' תס"ב ס"ד ז"ל דע שאם נתבטלו המ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אח"כ במים. כדמוכח מתשובת הרשב"א סי' תפ"ח ומתשוב"ה להרמב"ן סי' ק"ן למאי דהוה ס"ל מתחלה דרוק העכבר אינו כרוק האדם נראה להרשב"א פשוט דמותר דאע"ג דבתר הכי לש עיסה במים ודלא כהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק ע"כ. וכן כתב הח"י בסי' תנ"ג ס"ק כ"ב דדעת סמ"ק לאסור אף לאחר שנתייבשו המ"פ ודעת המתירין להתיר כשנתייבשו והוא הניחה בצ"ע:

אמנם בסי' תס"ב סק"ג כתב בפשיטות דאפילו בנתייבשו המ"פ תוך הקמח אם אח"כ בא למים מחמצת ע"כ, ואפשר דלא קאמר מר אלא בקמח הוא דפשיעא ליה דמחמיץ אף בנתייבש משא"כ בחטים שנטחנו אח"כ וכן מצאתי להרב כף החיים אות טו"ב שכתב משם המאמ"ר בסי' זה אות א' שהביא סמוכות להתיר בנתייבשו המ"פ אלא שסיים דיש לסמוך ע"ז דוקא בנפלו על חטין אבל לא קמח אעפ"י שנתייבשו המ"פ אין להקל. וכ"פ הר"ז להתיר בנתייבשו המ"פ. וכ"כ השד"ח שהביא מ"ש הח"י כנ"ל וסיים וכיון שבשעת לישה נזהרין כמנהגם אין ממהר להחמיץ בשביל המעט מ"פ שכבר נתבטלו. וכ"כ הרב כף החיים כדי לצאת ידי כל הדעות:

והנה עד עתה דברנו אם היו נשוכין מאכילת עכבר. האמנם חל עלינו חובת ביאו"ר אם הם נשוכון מאכילת צפורים, אם דינם שוה לאכילת עכבר או גריעי מנייהו. והנה השד"ח ה' חו"מ סי' י' סעיף ז' הביא משם הרב שואל ומשיב מה"ת ח"ג סי' פ"ב שגם שבא מנשיכת צפורים אין שום חשש ויישב התמיהא מאי דמשמע ממתניתין דפרה פרק ט' מ"ג דצפורים גריעי מעכברי. דהא גבי עופות תנן סתמא דפוסלין מי חטאת שהמים והרוק שבפיהן מתערבין במי חטאת. ואילו בעכבר שנוי במחלוקת דלהא' פוסל דחייש לרוק שבפיו. ולת"ק דקיי"ל כוותיה אינו פוסל משום דאינו פולט רוק שבפיו. ויצא לחלק דדוקא בשתייה הוא דאיכא למיחש בעופות טפי מעכבר. אבל באכילה יש לומר בהיפך דדוקא עכברים דסורן רע ונשיכתן בחוזק ומחמת חוזק הנשיכה פולטין רוק בהחטים משא"כ צפורים שאין נושכין בחוזק אין מטילין רוק בהחטים כלל ולכן אין לחוש לנשיכתן. כן ביאר כוונתו הגאון שד"ח ז"ל וכתב שהגאון המחבר הנז' הודה לדברי השואל המיישב התמיהא הנז'. וכן כתב לענין אם יש לחוש שנשוכו מזבובים שאין בהם חשש חימוץ דרוקם מועט ואין בו כדי לחמץ:

ועוד בה אם אמרנו נבוא אל בית הספק במידי דמוכח טפי דהאי נשוכין שבראשי החטין הם מאכילת תולעים שבתבואה. עם כל זה יש להוכיח בס"ד שאין כאן חשש חימוץ. והוא ממ"ש הברכ"י סי' תנ"ג אות ו' ובמחב"ר אות ב' הדירה והכנה שבתבואה אף לכתחלה א"צ לברר החטים המתולעים כדמוכח מדברי הרמב"ן והביאו מרן בב"י סי' תנ"ד לענין פת הדראה שכתב רבינו הטור עיי"ש. וסיים הברכ"י דלא כדמשמע מדברי הרב שיירי כנה"ג בסי' זה דחטים המתולעים יש בהם חשש חימוץ ודוחק לומר דהרב ז"ל מיירי במין תולעים דאתו מעלמא ורמז לעיין בשו"ת מקו"ש סי' א' ע"כ. ובמחב"ר כתב שכן דעת הזר"א סי' נ"ז דבאכילת תולעת ליכא שום חשש חימוץ. וכ"כ הרב כף החיים אות ד"ן משם הרב חזון נחום דלא כהשכנה"ג והביאו הער"ה אות ו':

ולענין איסור תולעת הנה רבינו ב"י ביו"ד סי' פ"ד הביא משם תה"ד שכתב ששמע שמקילין בדבר מ"ט שאין דרך כלל שיטחנו התולעים. כי מפני קול ונדנוד הריחיים בורחים דרך האפרקסת. ואף את"ל שאין זה דבר ברור מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים, בטלים בס' בתוך הקמח. ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דס' אם יתערב שם איסור כלל. וגם אינו מכוין לבטל. אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח דהחיים עכ"ל. ופסקו בש"ע סי"ד. ומ"ש הש"ך סקל"ט משם הגהות ש"ד שאמר משום אביו שאסר בחטים מתולעים וכו'. וכתב הש"ך דנראה לחלק דאם הם מתולעים ברוב דא"א לבררן אסורין וכו' עיי"ש כתב עליו הרב גיליון מהרש"א משם חיניך ב"י דגרסא מוטעת נזדמנה להש"ך וצ"ל. קמח חטים. אבל בחטים גם לברר א"צ קודם הטחינה ע"כ ועיין פר"ח אות ט"ל ועיין פרי תואר אות כ"ה. וה' ינחנו בדרך אמת לאמיתה של תורה אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה