שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אורח חיים · סימן יד
נדרשתי כמה פעמים לחוות דעתי בענין השמן שאנחנו מסתפקים ממנו לאכילה. אם יש בו איזה חשש איסור לפסח. לפי שרוב שמן המצוי בינינו הוא שמן שומשמין. ויש חשש לפי מ"ש רבינו הטור בסימן תנ"ג שיש אוסרין לאכול מיני קטניות לפי שמיני חשין מעורבין בהם. וכ"כ הרב"י בשם הגמי"י וכו':
ופניתי אני לברר הלכה זו בכל פרטיה ודקדוקיה בס"ד מפי ספרי דבי רבנן הפוסקים ז"ל. כתב הפר"ח ז"ל בסי' תמ"ז סוס"י ה' וז"ל במידי דשכיח כגון שמן שומשמין שדבר מצוי הוא שיש גרעיני חטים מעורבין בשומשמין. ושורין השומשמין במים קודם כתישתן. מילתא דפשיטא דאסור לאכלו בפסח. משום דאיכא משהו מחמץ. ומשהו אין לו שיעור. וכן אנו נוהגין לבשל בפסח. אלא בשמן זית. וכן ראוי להורות עכ"ל וכן נראה מדברי התה"ד סי' קי"ג שהביא הד"מ שם שכתב שמותר להדליק מאותן שמנים הנעשים ממיני קטנית וכו' דמשמע דלגבי הדלקה הוא דלא חיישי אבל באכילה יש ליזהר. ובמ"א שם סק"ב כתב משם מהרי"ל דגם בהדלקה יש ליזהר דחיישינן שמא יפלו בתבשיל כי כותשין אותם במכתשת ששורין בו שעורים. והד"מ שהקיל בהדלקה מיהת סבר שאף אם נתערב משהו בטל בס' קודם הפסח וכו' עיי"ש. דנראה פשוט מכל זה להחמיר:
מיהו אמת מאר"ש תצמח. דאין הוכחה מכל זה לאסור דאינהו בדידהו ז"ל בדבר מצוי ורגיל שיש בו תערובת גרעיני חטים כמ"ש הפר"ח או שכותשין אותו במכתשת ששורין בו שעורים. כמ"ש המג"א ז"ל. דהוי כודאי נתערב בו חמץ. משא"כ במקום שנוכל לשער דבר דשכיח ומצוי שיש בו גרעיני חטים. רק דמספקא לן שמא נתערב בו איזה גרעין איכא למימר שאין לאסור בזה. מכח ס"ס שמא לא נתערב בו שום גרעין ואת"ל דנתערב בו הרי נתבטל קודם פסח בס'. ואף דהרב נשמת אדם שאלה לב' כתב בענין יי"ש הנעשה מתפוחי אדמה אף אם בדקו היטיב שאין בו שום גרעין אין להקל כלל. עיי"ש מ"מ השד"ח במע' חמימ"י סי' ו' אות י"א כתב משם הרב עמק הלכה שדחה דברי הנ"א והתיר היכא שהוא מלוקט שלא יהיה בו שום גרעין. מ"מ כל טצדקי דאית למעבד עבדינן ושוב אינו נראה כמו מבטל איסור ע"כ. הרי דליכא למיחש מספיקא:
ובלא"ה אף לדברי הפר"ח דהוא דבר דשכיח. אין מקום לאסור. שהרי נתערב קודם הפסח ונתבטל. והפר"ח ז"ל שאסר אזיל לשיטתיה שפסק בסי' תמ"ז ס"ד כמ"ד חמץ שנתערב קוד"פ ונתבטל חוזר וניעור בפסח כקבלת הגאונים שהביא הרה"מ עיי"ש. וכ"כ משמו הברכ"י ז"ל בסי' תמ"ז אות י"ד שכתב כן הפר"ח בסו"ס ה' דאם הדבר ידוע אפילו דליכא אלא משהו ונתבטל בס' קוד"פ חוזר וניעור ואסור בפסח. ולא מיבעיא בידוע אפילו במידי דשכיח כגון שמן שומשמין וכו'. האמנם לפי מה שפסק מרן הש"ע ז"ל בסי' תמ"ז ס"ד אם נתערב החמץ קוד"פ ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקין וקיי"ל שדעתו כסתם להלכה. יש להתיר בפשיטות בשמן שומשמין. דהגם בהני"ח דשכיחי בו גרעיני חטים ונתחמצו הרי כבר נתערבו ונתבטלו ואינו חו"ן. וכ"כ השד"ח סי' ג' אות א' דנראה מדברי הרב מוהר"ח מודעי ז"ל דמנהג קושטא שאוכלין שמן שומששין. לפי שאין ממשו של איסור. סברי לה כדעת מרן דאין חוזר וניעור והפר"ח שאסר לאכול שמן שומשמין למאן דאית ליה חו"ן עיי"ש. וכ"כ הרב דרכי נועם או"ח סי' ו' מה שמתירין שמן שומשמין ואין חוששים לחטים הנמצאים בהם בשומשמין. היינו משום שנבללין קוד"פ ומתערבין יפה. כ"כ הרב השואל וכן דעת הרב בתשובה עיי"ש וכ"כ הרב חכמה ומוסר למהר"א ענתיבי ז"ל הלכות פסח אות ח"ן דשמן שומשמין הנוהג כדעת הסובר חוזר וניעור אסור לאכלו ע"כ:
ומעתה במדינות הללו דקיי"ל לפסק הלכה כמ"ד אינו חוזר וניעור. כמ"ש הרב בית יהודה במנהגי ארג'יל בדיני חמץ ס"ע פשוט הוא שאין להחמיר בזה כלל. ומה גם למ"ש הכנה"ג בהגהב"י שהוכיח שמרן המחבר ז"ל מדלא כתב בש"ע יש מתירין ויש אוסרין שהיה מקום לומר שלדעת הרב ז"ל הלכה זו מסופקת היא. אבל כיון שהרב ז"ל שנה לנו סברת ההתר בסתם וכתב אינו חוזר וניעור. דעתו לפסוק כן לענין מעשה. וכן מצא בתשובות רבו ז"ל משם חכם אחד ורבו ז"ל חיזק דבריו ע"כ. וכ"כ הפר"ח ז"ל שהמחבר ז"ל בכאן סתם דבריו כדברי האומרים דאינו חוזר וניעור אלמא הכי ס"ל עיי"ש בסעיף ה' ד"ה ולענין הלכה וכו'. א"כ אנן בדידן אין עלינו חובה לחדש חומרא בזה. והא לך מ"ש הרב החסיד בספר חכמה ומוסר ז"ל אות צ"ג אם אבותיו לא נהגו כסברת מ"ד חוזר וניעור. טוב יותר שלא לשנות מנהג אבותיו. דעל ידי זה ניצול ממכשולות רבים, וע"ז אמר התנא אל תהי חסיד הרבה ע"כ. ודברים ניאותים הם למי שאמרם ז"ל:
אך אוסיף להביט בדין שמן שומשמין דעסקינן ביה דאתי שפיר בכחא דהיתירא גם למאן דאמר חוזר וניעור. כיון דאין כאן רק טעמו ולא ממשו. מה שבלעו השומשמין מגרעיני חטים שנשרו עמהם. וכמ"ש הרב דרכי נועם שם בתשובה טנז' וז"ל אעג"ב שאנו מתירין שמן שומשמין שנעשה קוד"פ לפי שהשמן אין שם מממשו של חמץ כלל. משא"כ הטאחינ"ה וכו' עיי"ש וכתב השכנה"ג דבטעמו ולא ממשו לכו"ע אינו חוזר וניעור. אפילו בחזרו וחממוהו. וכ"כ המג"א סי' תמ"ז סק"ז בדין חטה שנמצאת בתרנגולת שאם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולת מותר. ואעג"ב דבס"ד יש אומרים דחו"נ היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש. אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא עכ"ד. ועיין השד"ח סי' ג' אות ד' שאסף איש טהור להקת הפוסקים דסברי מרנן דמ"ד חו"נ לא אמרינן כן אלא בממשו של איסור ולא בטעם בעלמא. אלא דהפר"ח דחה סברת השכנה"ג מתשובת רב נטורנאי על העושים יין מצמוקים. ומוצאים בהם חטים שאסור להשהותם בפסח אעפ"י דליכא התם אלא טעם החטים עיין בטור סי' תמ"ב. וכן מתבאר מתשובת הרשב"א סי' ג"ן וכן מדברי הב"י סוס"י תנ"א ועיי"ש וברור הוא. עכ"ל הפר"ח. והברכ"י ז"ל בסי' תמ"ז אות וא' כתב משם הרב מקראי קדש שהכריע דדוקא כשיש לחוש שנסחט ממשו אז אסור. אבל אי ליכא אלא טעמא גרידתא שרי עכ"ל, דהשתא אתי שפיר מה שאסר הפר"ח השמן שומשמין אעג"ב דליכא אלא טעמו ולא ממשו. היינו משום שנסחט ממשות החטים שנשרו עם השומשמין. ועם כל זה השכנה"ג ודעמיה סברי מרנן דאינו חו"נ ומ"מ כתב הרב חכמה ומוסר דף קס"ט אות ח"ן נראה דבמקום שאין ידוע מנהג בענין זה אם גם בטעמו אמרינן חו"נ הרוצה להקל יש לו סמוכין דרבנן קדישי ע"כ. נמצינו למידין דאף למ"ד חוזר וניעור. מודה דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן כן לדעת כמה מרבוואתא זולת הפר"ח ודעמיה דלא סברי להו כן. ומ"מ הרוצה להקל יש לו ע"מ לסמוך.
ואדברה וירוח לי שיש צד עוד להתיר בזה אליבא דכו"ע. והוא דיש לדקדק במ"ש הפר"ח בסי' תמ"ז ס"ד שמדברי הב'י סוס'י תנ"א מבואר דגם בטעמו ולא ממשו אמרינן דחוזר וניעור והוא הפך ממה שפירש הוא עצמו בסוס"י תנ"א דברי הב"י שכתב הא דכתב הרב"י על דברי המרדכי שהתיר בשפוד ישן שצלו בו עופות בפסח, לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח. עכ"ל המרדכי. וכתב עליו הרב"י וכבר נתבאר בסי' תמ"ז שיש חולקים בדי"ז וסוברים דחוזר וניעור ע"כ וכתב הפר"ח ולא קאי הרבז "ל אלא לסיום דברי המרדכי. אבל לא אעיקרא דדינא דהכא אף למ"ד חוזר וניעור וכן עיקר משום דליכא ודאי חמץ. אלא חשש ממלח שלא נבדק. ולפיכך לא הזכיר המחבר ז"ל בכאן מחלוקת כמ"ש בסי' תמ"ז ס"ד ע"כ, דמשמע דמפרש דעת הרב"י דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן חוזר וניעור. ונמצאו דברי קודשו סתראי נינהו:
אלא דמוכרחים אנחנו לומר דלחלק יצאת לדעת הפר"ח ז"ל דאף למ"ד חוזר וניעור גם בטעמו היינו עכ"פ בודאי חמץ כההיא דרב נטורנאי. אשר לא כן גבי שפוד וכו' דליכא אלא חשש חמץ שמא היה שם בזה מודו דלא אמרינן חו"נ. וקרוב לשמוע חילוק זה מדברי הרב"י ז"ל. דשמעיה להמרדכי שהתיר בשפוד וכו' ונתן טעם לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קוד"פ. דמשמע שאף אם היה חמץ בודאי ויתן טעם במלח הרי נתבטל קוד"פ. ועל זה כתב עליו שכבר נתבאר שיש חולקין בדין זה וסוברים דחו"נ גם בטעמו לחוד אם היה בודאי חמץ שם, ואח"כ בבדק הבית חזר לומר דהכא כיון שלא היה חמץ ידוע אלא חשש ממלח שלא נבדק. אפשר דמודו דלא אמרינן חו"נ בחשש טעמו ולא ממשו דכולי האי לא אמרינן שמא היה שם ונתן טעם ונתבטל וחוזר וניעור. דחששא רחוקה היא לומר כן. דהשתא אתי שפיר מה שהוכיח הפר"ח מדברי הב"י בסוס"י תנ"א שכתב על דברי המרדכי שכבר נתבאר שיש חולקין וכו' היינו לענין ודאי חמץ דמיירי ביה הפר"ח כמו שהקשה על השכנה"ג מתשובת רב נטורנאי דמיירי בודאי חמץ ומ"ש בסוס"י תנ"א דהכא אף למ"ד חו"נ מיירי דליכא ודאי חמץ ודו"ק:
וחילוק זה מצאתי לו סמך ממ"ש הברכ"י ז"ל סימן תס"ב אות י"א בד"ה וכי תימא וכו' אף למאן דנהיג כמ"ד חו"נ הנה בעיה"ק ת"ו אף מי שנוהג כן לא נהוג אלא בודאי לא בדאיכא ספיקא אי מעיקרא הוה איסור ונתבטל ע"כ ומזה אתה למד דגם למ"ד חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. אינו אלא בודאי שיש חמץ ולא בחשש היה חמץ. דכ"ש הוא' וכן מבואר להרב חכמו"מ סעיף נ"ד שלא אמרו חו"נ אפילו בטעמו ולא ממשו. דוקא שיש טעם בודאי אבל לא מספק. והבו שלא להוסיף עליו. דהא איכא מ"ד דבטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כך מתבאר מהפוסקים ז"ל עכ"ל. והוא סיוע גדול למה שכתבנו:
האמנם לכאורה הן נסת"ר חילוק זה ממ"ש מרן הש"ע בסי' תמ"ז ס"ה בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קוד"פ ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח וכו' והיא סברת רש"י ז"ל כמבואר בטור. ופירש הב"י כלומר שלא נבדק המלח מהחמץ וכו' ואזדו לטעמייהו דסברו דכל שיתבטל קודם הפסח בס' אינו חוזר וניעור וכו' ולכן פסק כאן כן דאזיל לשיטתיה דפסק בסעיף ד' דלא אמרינן חו"ן. ומור"ם בהגה שם כתב ובמדינות אלו המנהג שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש וכו'. והיינו לשיטתו דפסק בס"ד דבדבר יבש חוזר וניעור. ומעתה לפי מה שכתבנו לחלק דאף למ"ד חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. היינו בודאי אבל לא בחשש היה שם חמץ. והרי הכא בבשר יבש וכו' ליכא ודאי חמץ אלא חששא. ואף אם היה שם אינו אלא טעמו וכבר נתבטל ואינו חו"נ. וא"כ למה כתב מור"ם ז"ל להחמיר הרי אין מקום לחומרא זו, וליישב זה י"ל כמ"ש הד"מ שם דהמנהג שלא לאכול בשר יבש וכו' רק בשר שהדיחו אותו קוד"פ וכו' אבל תוך הפסח אסור להדיחו דחיישי' שמא יש עליו חמץ משהו וקבל ממנו טעם על ידי הדחק בפסח וכו' עיי"ש, הרי מפורש יוצא דטעם חומרא זה שכתב הרב בהגה לאו משום חו"נ. אלא משום שמא יהיה עליהם ממשו של חמץ בעין ויתן טעם בפסח:
ועיין להשד"ח ז"ל בסי' ג' אות א' שכתב על דברי מרן חיד"א ז"ל בברכ"י הנ"ז. דמדב"ק נראה דאין כוונתו לומר דמאן דס"ל חוזר וניעור מודה הוא בספק דלא אמרינן חו"נ. אלא כוונתו לומר דאף אם נאמר דמאן דאמר חו"נ אף בספק סובר כן. לא קבלו עליהם חומרא זו אלא בוודאי חמץ שנתבטל ולא בספק עיי"ש ועם היות שמשמעות כמה פוסקים דמיירי בהכי מוכח שפיר מדבריהם דבספק לא אמרינן חו"נ וכמו שנדחק מפניהם הוא ז"ל שם. מ"מ אין נפקותא מינה לדינא דהצד השוה שבהם דבספק טעמו ולא ממשו לא אמרינן חוזר וניעור:
נמצאת אומר מעתה לענין שמן שומשמין דאין בו בודאי גרעיני חטים. אלא מחשש ספק שמא נתערבו בו איזה גרעיני תבואה. ואף גם זאת אין כאן אלא טעמו ולא ממשו וכמ"ש הרב דרכי נועם ז"ל. נוכל לומר שאין בו חשש אף למאן דסבר חו"נ גם בטעמו ולא ממשו. שהרי אינו ודאי שיש כאן חמץ ונתבטל. ומה שאסר הפר"ח ז"ל ודעמיה היינו משום דקאמר מר דהוי מידי דשכיח ורגיל ומצוי הוא שיש בו גרעיני תבואה. וזה חשיב כוודאי חמץ ונתבטל. אך הפר"ח ז"ל דבר בהווה לפי מקומו ושעתו. אבל במדינות הללו שאנחנו מסתופפים בצלם לא נמצא כן באשר שאין מקום להתערב מין בשאינו מינו כי כל תבואה למינה מתמלאת מן הגורן בשקים תפורים באופן שאין חשש לתערובת והניסיון יעיד על זה שבאמת חקרתי אחר ענין זה כמה פעמים ולקחתי משומשמין הנמכר בחנויות. שיש לחוש בתערובת באשר שהוא נמכר על יד על יד, ועיינתי היטב היטב הדק. ולא נמצא בו אפילו גרעין אחד ממין תבואה. וזה יורה על שינוי המקום ושינוי הזמן ממה שנמצא בזמן הפר"ח ז"ל. ונתבטלה הגזרה בטל האיסור. וצור ישראל יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. אכי"ר החו"פ תמונשנת יע"א ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: