אור ברסלב
שות פרחי כהונה אורח חיים › סימן יב

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אורח חיים · סימן יב

סימן יא

שאלה. מה ששאל ידיד עליון החכם רבי פינחס טבול נר"ו. על אודות איש ישראל שיש לו ריחיים של מוטו"ר לטחון בהם כל ימות החול. ובשבת הורה היתר לעצמו לטחון בהם ע"י גוי המושכר אצלו לחודש והוסיף לו עוד תוספת על שכרו שיטול שנים למאה מריוח טחינת הריחיים. ובזה הורה היתר לעצמו באמור לפי דעתו כי זה הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד, ונסתפק החכם השואל אם יש מקום להראות פנים לדבריו האם נוכל לדמות נדון זה למ"ש הש"ע סי' רמ"ג בדין שדה שמותר ליתנו לגוי באריסות וכו':

תשובה. אחר העיון בדברי הפוסקים ז"ל יוצא מפורש שאין בדברים הללו ממש להצילו מאיסור שבת וכחם דאיסורא רביע עליו כארייא. וחובה רמיא עלי לפרש דברי בס"ד אחת לאחת דלא ליהוי כמילתא בלא טעמא:

והוא הנה מה שמושכר זה הגוי לחודש לעבוד עבודת עבודה במלאכת הריחים וכל הריוח נוטל הישראל ואין לגוי זה אלא מה שמשלם לו שכרו מדי חדש בחדשו דבר זה מצינו להפוסקים ז"ל שקראו לו בשם קבלנות ודינו מפורש באר היטב בבית יוסף סי' רמ"ד בד"ה ומ"ש רבינו וה"מ בתוך התחום וכו' בא"ד מביא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו וז"ל פוסק אדם עם גוי על המלאכה וקוצץ דמים. וגוי עושה לעצמו. ואעפ"י שהוא עושה בשבת מותר. בד"א בצינעא וכו' אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה וכו' לפיכך הפוסק עם הגוי וכו' או ששכרו שנה או ב' לבנות לו חצרו או ליטע לו כרם. אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור וכו'. ואם היתה חוץ לתחום מותר וכו' עכ"ל. וכתב מרן ב"י ז"ל מכלל דברי הרמב"ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת כלומר שהישראל השוכר את הגוי בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו. מדינא ודאי שרי דגוי בדנפשיה קא עביד. אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום והוא עושה מלאכתו ע"י גוי בשבת. אסור. ומפני כך אם היתה המלאכה חוץ לתחום של עיירות ישראל דליכא רואים שרי וכתב שהח"מ שם והר"ן בספ"ק דע"ז וס"פ כל כתבי כתבו שיש מתירים בדבר. לפי שהרואים תולין באריסות, והם ז"ל חלקו על דברי המתירים ואומרים דלא התירו חכמים שהם יתלו באריסות. אלא כשהאמת כן שאם יחקרו בדבר ימצא שכן הוא. שהגוי חולק בפירות. אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, וכן דעת התוס' והמרדכי וכ"ד סמ"ק וסמ"ג וסה"ת וכ"פ הגמי"י בפ"ו. ומכאן נלמוד לתנור וריחים ומרחץ שאסור לשכור גוי בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם ומ"ש רבינו ירוחם בחי"ב בשם רב נטורנאי בריחים של מים שמותר ליתנם לגוי בקבלנות. הוא לדעת המתירים. אבל לדעת האוסרים. בקרקע משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר. ה"ה בריחים, דמאי שנא. אי נמי הא דשרי היינו חוץ לתחום כל עיירות ישראל. ויותר נראה לומר דרב נטורנאי הכי קאמר דריחים של מים הם כלים ומותר להשכירם לגוי. ופירוש בקבלנות. כלומר שהגוי מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חדש או בכל שנה. והדברים מוכיחים שכן הוא. דמייתי לה גבי שביתת כלים עכ"ל:

הראת לדעת מכל האמור שרבינו ב"י הוכיח במישור שדין קבלנות שהוא מה שמשכיר לו הישראל גוי לחדש או לשנה למלאכת שדה או תנור או ריחים או מרחץ. והישראל נוטל כל הרוחים. ואין לגוי אלא דבר ידוע שקוצב לו לחדש או לשנה. מדינא שרי ואסרו חז"ל מפני מראית העין דמחזי כשכיר יום, ועפ"י שיטה זו כתב לעיל בסי' רמ"ג בב"י על מ"ש רבינו הטור משם הרא"ש ז"ל דבמקום שנתברר ונתפרסם שמשכירם התנור או המרחץ לשנה או לחדשים בדבר ידוע. והחוכר נוטל כל הריוח. כתב ע"ז הילכך מותר בקבלנות. שאין המלאכה נקראת על שם הישראל. וכתב רב"י שצ"ל בהבלעה במקום בקבלנות. שכן הוא בפסקי הרא"ש ובדברי רבינו ירוחם בחי"ב. ומיהו אפשר דאדרבה בפסקים צריך להגיה בקבלנות במקום בהבלעה. דה"ק כיון שאין המלאכה נקראת ע"ש ישראל. הילכך מותר להשכירו לגוי בדבר ידוע לחדש. כדי שיקבל עליו כל המלאכה הצריכה. והישראל יטול כל הריוח. דגוי בדידיה קא טרח. ומשו"ה מדינא שרי. וגם מפני מראית העין ליכא. כיון שאין המלאכה נקראת ע"ש ישראל. והיינו כפי מה שהוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל כמש"ל. אלא שכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל דעתו שא"א לומר כן משום דאפילו לדעת המתירין בשוכר גוי בדבר ידוע לעשות מלאכתו בקרקעות. ה"מ בשדה משום שאעפ"י שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או בתנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום. נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור. וכתב עליו מרן ב"י ז"ל שאעפ"י שאפשר לדחות טעם זה. מ"מ הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכי דלא נשוייה להר"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה כמ"ש בסי' שאחר זה עכ"ל:

ודברי הגאון מהרי"א ז"ל שגבו מני. דקאמר מר דאפי' לדעת המתירין וכו' דמשמע מריהטת לשונו. דל"מ לדעת האוסרין בקבלנות דשדה. דהוא הדין הכא מי דאסרי בתנור ומרחץ. אלא אפילו לדעת המתירין וכו'. ולכאורה לא היא. דלפי האמור בב"י שהעתקנו לעיל. דלדעת האוסרין בקבולת. היינו משום מראית העין. דמחזי להו לאינשי כשכיר יום. א"כ הכא בתנור ומרחץ דמבואר בטור דמיירי דנתפרסם הדבר דליכא למיחש למראית העין שיאמרו שהם שכירי יום. גם האוסרין מודו דמותר בקבלנות והכי הול"ל דהכא הגם דליכא למיחש למראית העין אליבא דכ"ע. מ"מ ה"מ בשדה וכו'. אבל במרחץ וכו' ולפי"ז נמי איכא למימר למ"ש מרן ב"י דהרא"ש חולק על רוב הפוסקים אי גרסינן בקבלנות. דהא הכא דליכא למיחש למראית העין. כל הפוסקים מודו דמותר בקבלנות. זולת לדברי הגאון מהרי"א מטעמא אחריתי:

ונראה לומר דדעת האוסרין אפילו היכא דליכא למיחש שמא יאמרו שכירי יום כגון שנתברר להם שהוא בקבלנות. אפי"ה אסור. כיון שרואים שהגוי אינו נוטל חלק בפירות. מיחלף להו לאינשי כשכירות יום. וכן מצאתי מפורש להרב מטה יהודה סי' רמ"ג. והשתא א"ש מ"ש הגאון מהרי"א ז"ל דאפילו לדעת המתירין וכו' דה"ק לא מיבעיא דלדעת האוסרין בקבלנות אפילו בנתברר. משום דמיחזי להו כשכירות. דה"ה הכא בתנור ומרחץ אעג"ב דנתפרסם אסרי נמי. אלא אפילו לדעת המתירין וכו'. וא"ש נמי דברי מרן ב"י דאי גרסינן בקבלנות אעג"ב דהוא מפורסם דליכא למיחש למראית העין. הוי הרא"ש חולק על רוב הפוסקים דאסרי אפילו בהכי:

ואי קשייא שהרי כתב מרן ב"י דאם היתה המלאכה חוץ לתחום דליכא רואים שרי. וכ"פ בש"ע סימן רמ"ד והיינו כדעת האוסרין שהוא הסכמת רוב הפוסקי' דאי לדעת המתירין אפילו בתוך התחום שרי. דהם יתלו באריסות כמבואר בב"י שם. ואם הוא דלדעת האוסרין אפילו בנתברר להם שהוא בקבלנות אסור. משום דמחזי להו לאינשי הקבלנות כשכירות. הו"ל לאסור אפילו חוץ לתחום. דכל מידי דגזרו ביה רבנן משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. די"ל כיון שאין איסור זה מדינא דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. אלא שאסרו בו מפני מראית העין דמחזי להו לאינשי כשכירות. לכך לא אסרו בו חוץ לתחום. דליכא רואים דאתו למיטעי. ואין זה כשאר מראית העין דעלמא שאסרו בו אפילו בחדרי חדרים. דהתם תליא בראייה ממש. כמ"ש בסי' ש"א סמ"ה גבי מי שנשרו כליו וכו'. והכא תליא בסברא. שאעפ"י שיתברר להם שהוא קבלנות דמדינא שרי. לא מחלקי בין קבלנות לשכירות ועיין מ"ש סי' ש"א סקנ"ו מ"ש שם בתי' ענין זה דמראית העין:

חזרנו על הראשונות דלפי מ"ש מרן ב"י בסי' רמ"ד וסי' רמ"ג דקבלנות שרי מדינא אלא שאסור מפני מראית העין אפילו אם יתברר לאינשי וכאמור. ולהכי מחלק בין תוך התחום לחוץ לתחום. ולדעת הגאון מהרי"א דזה דוקא בשדה אבל במרחץ וריחים אסור מדינא. משום שהישראל נהנה ממלאכת שבת. הגם שכתב רב"י על דברי מהרי"א שאפשר לדחות טעם זה והיינו כדפירש הט"ז דדחייה זו היינו לומר דגם בזה אמרינן דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. ואף במרחץ וכו' שרי. מ"מ מצינו להוכיח שפיר שחזר בו לגמרי מרן ב"י והודה לדברי מהרי"א לאסור במרחץ וכו' מדינא. והוא לפי מ"ש שם משם הרב נטורנאי ז"ל שמתיר בריחיים של מים ליתנם לגוי בקבלנות שלא כדברי האוסרים. ותירץ שני תירוצים לדעת האוסרים. הא' הא דשרי היינו חוץ לתחום וכו'. והב' שחזר בו מתי' הא' וכתב שיותר נראה לומר דהאי קבלנות. היינו שהגוי מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה וכו' בדבר ידוע שנותן לישראל לחדש או לשנה וכו'. כאשר העתקנו לעיל עיי"ש. דהשתא יש לנו לדעת מאי דוחקיה בתי' הא' דהיינו בחוץ לתחום וכו'. הרי מבואר יוצא דבחוץ לתחום דליכא רואים כו"ע מודו דשרי. ולמה חזר בו וכתב אדרבה שיותר נראה וכו'. אלא ודאי צ"ל דעמד לנגדו בתי' הא' דברי הגאון מהרי"א דבריחיים אם לא יעשה הגוי בשבת יפסיד הישראל. ונמצא נהנה ממלאכת שבת. כו"ע מודו דאסור מדינא. דשאני מדין שדה שאם לא יעשה היום ישלים למחר. לכך חזר בו וכתב דבכה"ג דקבלנות דוקא הוא דשרי. דבהכי הוא דאמרינן בוודאי. דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. שאם לא יעשה בשבת יפסיד הגוי לעצמו. אבל בקבלנות ששוכר ישראל את הגוי בדבר ידוע לחדש. והישראל נוטל כל הריוח ליכא למישרי בריחיים. משום דגוי לא הפסיד ולא כלום שאף אם לא יעשה בשבת יקח שכרו מושלם. ואין ההפסד אלא לישראל. וכשעושה הגוי בשבת נמצא הישראל נהנה ממלאכת שבת. וכדברי מהרי"א דבריחיים ומרחץ ותנור אסור מדינא. וכ"כ המ"א סי' רמ"ג סק"ב דבמרחץ וריחיים אסור מדינא. ודלא כהב"ח שהקשה על מהרי"א. ועיין להט"ז במגן דוד סק"ב שהוכיח גם הוא כמהרי"א דלא כהב"ח. וכתב שיפה כיוון רבינו בש"ע שכתב שמותר להשכירם לכותי דהיינו בענין זה שהגוי נוטל כל הרווחים בעד דבר ידוע שנותן לישראל לחדש או לשנה וכו' עיי"ש:

ומעתה בנדון שלפנינו שהגוי מושכר אצל הישראל לחדש למלאכת הריחיים והישראל נוטל כל הריוח. אסור מדינא אפילו במקום דליכא לחוש למראית העין. דלא אמרינן בזה דגוי אדעת דנפשיה קא עביד. משום שאין מגיע להגוי הפסד. שאף שיתבטל בשבת נוטל שכרו מושלם ואין הפסד מגיע אלא לישראל כשלא יעשה בשבת. ונמצא כשעושה בשבת. הישראל הוא שנהנה ממלאכת השבת וכ"ש הכא שהמלאכה גלויה ומפורסמת לעיני כל ישראל ויאמרו שהוא שכיר יום ממש ואסיר בוודאי:

גם אין לדמות ענין זה למה שפסק מרן בש"ע סי' רמ"ד ס"ה אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג בגד. הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו וכו'. ויש מי שאוסר בשוכר אינו יהודי לזמן ע"כ. ודיעה הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל. והיש מי שאוסר הוא דעת הראב"ד ז"ל. ודעת מרן ז"ל לפסוק כדעת הרמב"ם שכתב סברתו בסתם. דאינו ענין לנדון שלפנינו. דהתם לא התיר הרמב"ם אלא בעושה מלאכה בתלוש. ונדון שלפנינו מיירי במחובר. ועוד דכתב המ"א דכוונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב. חייב הוא לכתוב לו. ובעת שאין צריך יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת. שהוא עושה בכל עת שירצה. שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת. ואם רצה עושה למחר. ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת עכ"ל. ובסי' רמ"ג סק"ב כתב דבמרחץ אסור מדינא לשכור לו גוי לעבוד בו כל השנה. ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות. דהא היהודי מרויח במה שהגוי עושה בשבת. וה"ה לריחיים אסור שאינו מותר אלא להשכירו לכותי ע"כ הרי מבואר דשאני ההיא דהרמב"ם מההיא דריחיים. דהתם אין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והכא בריחיים מרויח במה שעושה בשבת:

וכ"כ הרב נודע ביהודה תנינא או"ח סי' ל"ח דלהרמב"ם גם בקיבולת זמן כגון שכיר שנה אף שאין להנכרי תועלת בזה שהרי אף אם היה עושה יצטרך לשלם. מ"מ גם לישראל אין ודאי תועלת. דאולי גם למחר לא יהיה לו שום מלאכה ליתן להנכרי. ואעפי"כ יפה כתב המ"א בסי' רמ"ג דבמרחץ אסור מדינא לשכור לנכרי לשנה וכו'. שכאן היהודי מרויח. לא מבעיא אם רוחצין בו בכל יום ודאי אסיר שהרי אין תועלת במלאכה זו להנכרי. רק להישראל, אלא אפילו בדרך שכשבאים אנשים ורוצים לרחוץ. מחמין להם המרחץ. ובאו בשבת. ג"כ אסור. אטו הואיל ובאו היום ולא ירחצו. יבואו למחר. דאולי היום פנוים. ולמחר לא יהיו פנוים. או ילכו למרחץ אחר. וכן בריחיים אם לא יטחנו להם כאן. ילכו לטחון במקום אחר, ולכן אין זה דומה לשוכר כותי לשנה שיעשה לו מלאכתו שיצטרך כל השנה. דבדידיה תליא מלתא. ואם לא יעשה מלאכה היום הנכרי יתן לו למחר. לכן אפשר שהתיר הרמב"ם. אבל בריחיים ומרחץ לא בבעל ריחיים ומרחץ תליא מלתא. אלא באלו שבאים לרחוץ ולטחון. ודאי מדינא אסור כדברי המ"א ע"כ:

הרי ברור לעין כל דשכירות הגוי לחדש אסור מדינא לעשות מלאכה בשבת בריחיים. ומה גם שגם למה שהתיר הרמב"ם בשוכר גוי לשנה כנ"ל. היינו כמ"ש הש"ע שלא יעשה המלאכה בבית ישראל, והכא בנד"ד הרי הוא עושה המלאכה בבית שנקרא על שם הישראל. ובודאי אסור ופשוט:

ומעתה נחזור לצד האחר המוזכר בשאלה, מה שנותן לגוי חלק מהריוח שנים למאה. הנה אם זה החלק שנותן לגוי דוקא מריוח הבא ביום השבת לבד בודאי פשוט שאין כאן היתר של כלום. שהרי לא הותר להשכיר לגוי ליום השבת לחוד. כמ"ש רבינו הטור בסוס"י רמ"ג ובט"ז סק"ב. אבל אם באמת נותן לו זה החלק ב' למאה נוסף על שכרו תדיר בין בחול בין בשבת. איכא למימר בזה דגוי בדנפשיה קעביד דומיא דאריסות ושכירות. אלא דיש להתישב בדבר כיון שהוא דבר מועט מה שלקח ב' למאה. כו"ע ידעי דלאו אהכי קא משעבד נפשיה. אלא בשכר הקצוב לו מדי חדש בחדשו. וכבר כתבנו דמה שהוא מושכר לחדש אינו מועיל באיסור שבת: ונמצא לפי"ז לא אמרינן בכגון זה דבדידיה קא עביד, האמנם יש לומר דאין חילוק בין דבר מועט לדבר מרובה. דהא כתב מור"ם ז"ל בהגה סי' רמ"ג אעפ"י שלא לקחה הגוי רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהגוי עובד בשבת. שרי. דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ע"כ. הרי שאפילו בדבר מועט מיקרי בדנפשיה קא עביד כיון שנוטל חלק בפירות והכא נמי בנדו"ד איכא למימר הכי. וכן הוא מפורש בהנובי"ת סי' כ"ט בנדון שלו שכתב שדרך להנצל לגמרי מאיסור שבת שיפסקו עם הגוי ליתן לו מכל אלף שימכור. דבר קצוב אפילו פרוטה אחת חוץ משכירות שנותנים לו. וא"כ כיון שיש להנכרי חלק בריוח. דהתם היתה החנות ברחוב הנכרים מקום שאין הישראלים עוברים שם כיעו"ש. דבזה מהני הדרך הזה משא"כ בנדו"ד שהוא בתוך מקום שהישראלים עוברים שם, אעפ"י שיעשה הדרך הזה. אינו מועיל שהרואים יאמרו שהוא מושכר לחדש או ליום. ומה שהתירו בשדה בענין זה. היינו משום דכו"ע ידעי. דשדה לאריסות קימא. אבל בריחיים שאין דרך ליתנם לגוי בדרך זה. אעפ"י שנתנם בדרך המועיל מן הדין מ"מ אסור מפני מראית העין שיאמרו שהוא שכר הפועל לעשות מלאכתו. כמבואר בש"ע בדין מרחץ דאסור מהאי טעמא. ומא גם שכל ימות החול. הישראלי בעל החנות יושב בבית הריחיים, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו הפועלי'. וא"כ כשיושב הגוי בשבת יאמרו הרואים שהוא המצווה עליו לטחון בשבת. וכתב הש"ע בסי' רמ"ה ס"ה דמותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר. ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת ע"כ. הרי דאף במכירת סחורה שהוא מדרבנן אסור לומר לו לגוי למכור בשבת. כ"ש וק"ו במלאכת הריחיים שהיא מלאכה גמורה. טחינה והבערה וכיוצא שהם מאבות מלאכות דאורייתא. דאסור לומר לגוי לעשות בשבת:

העולה מזה דגם בענין שנוטל הגוי חלק בריוח בכל הימים בין בחול בין בשבת. אינו מציל מאיסור שבת להיות שאין דרך להשכיר הריחיים לגוי באחריותו אלא בעל הריחיים שוכר פועלים ועושה בשלו. וגם כאן אתו למימר הכי. כיון שהמלאכה נקראת על שם הישראל. ואין צד להתיר כ"א עפ"י זה שישכיר הריחיים לגוי בסך ידוע לשבוע או לחדש. ויהיו הריחיים והחנות נקראים על שמו של גוי. הן בכתב הרשום על פתח החנות, הן בזולתו. ולא יהיה היהודי יושב בחנות הריחיים אפילו בימות החול. וזולת זה אין להתיר בשום ענין. ואף שמגיע לו הפסד מזה' אין ללמוד היתר ממ"ש מרן הש"ע ז"ל בסי' רמ"ד סעיף ז' בענין המכס שמתיר להשכיר לו לגוי לקבל ביום השבת משום פסידא כמבואר בב"י ובהגה שם דשאני התם שמפסיד חובו שכבר קנה המכס מהממשלה ונתן ממון שהיה כבר בידו, משא"כ בנדו"ז לא הפסיד מה שבידו אלא נמנע ממנו הריוח ממה שיטחון ביום השבת וקיי"לן דמניעת הריוח לא מיקרי הפסד' כמבואר בסי' תקל"ט ס"ד גבי חוה"מ ואפילו אם תמצא לומר דיש כאן פסידא מה שמשלם שכירות הפועלים והם בטלים בשבת, אין זה מיקרי הפסד דמעיקרא כששכר הגוי אדעתא שלא יעשה בשבת שכרו וכ"כ הרב מגן דוד סי' רמ"ד סק"ז בחילוק הפסד שבין מכס למרחץ עיי"ש ועל איש הישראל בעל הריחיים לבטוח בה' וכדאי הוא שכר שבת לברך את כל מעשה ידיו כפלים לתושיה בע"ה וה' יאיר עינינו בתורתו לכוין לאמיתה של הלכה אכי""ר נאם החו"פ בע"א לאדר הב' שנת ופועל ידיו ת'ר'צ'ה לפ"ק: ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה