אור ברסלב
שות פרחי כהונה אורח חיים › סימן ז

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אורח חיים · סימן ז

סימן ו

בענין בין השמשות זה לי עידן עידנין ולבי ער ברעיונו' עתים ממללות עתים חשות. באמור אלי קום קרא בספרא דבי רב ופשיט הערות המתרגשות ואשתבנש כהנ"י בסברות שונות והפוכות מקצות הארץ ועד קצות. עד עמוד כה"ן על פרק במה מדליקין במסכת שבת אגב לימודי אמרתי עת לעשות. ואשפוך את נפשי לפני רוקע שחקים וארצות. יעזרני וינחני במעגלי צדק לכוין את שיחותי אליבא דכולהו רבוואתא בדעות הקדושות. בעזרת צורי וגואלי:

איתא בפרק במה מדליקין דף ל"ד ע"ב ברייתא. איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי ר' יהודה ופריך הא גופא קשייא וכו'. ואיפליגו האמוראים בפי' הברייתא. ואמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי ביה"ש וכו' ורב יוסף אמר וכו'. ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור ביה"ש בכמה אמר רבה אר"י אמ"ש תלתא רבעי מילא. ורב יוסף אמר וכו'. ופסקו גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם בפ"ה מה"ש והרא"ש כרבה דמשתשקע החמה מתחיל ביה"ש עד תשלום ג' רבעי מיל שזהו שיעור שיכסיף העליון וישוה לתחתון ואז הוי לילה. ולקמן בדף ל"ה ע"ב איתא עוד אמר רב יהודה אמ"ש כוכב אחד יום: שנים ביה"ש ג' לילה. תניא נמי הכי וכו' אר"י לא כוכבים גדולים הנראין ביום. ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה. אלא בינונים ע"כ: וגם זו פסקוה להלכה גדולי ההוראה הנז' ושנאה הרמב"ם עוד בהלכות קידוש החדש פרק כ' ה"ט:

אלא שצריכין אנו למודע"י. אם דעת רבה דנקטינן כוותיה דביה"ש הוי ג' רבעי מיל. משתשקע החמה ועד הלילה. הסכמת להא דרב יהודה אמר שמואל. כוכב אחד וכו' והוי שיעורם שוה דמשיצאו ב' כוכבים עד שיראו ג' הוי ג' רבעי מיל. או חלוקים בשיעורם. והנה רב"י בכסף משנה בה"ש שם הביא מה שהקשה הרמ"ך על הרמב"ם והרי"ף שהביאו ב"י דינים אלו ונראה שהם חולקים וצ"ע. ותירץ וי"ל שרב יהודה אמ"ש אמרה לתרויהו שמע מינה חד שיעורא הוא עכ"ל:

גם מהרלב"ח בהלכות קידוש החדש שם הרבה להשיב שמימרא דרבה מסכמת עם מימרת ריא"ש כוכב א' וכו'. אלא דקשיתיה דלא ימנע הא דאמר ריא"ש כוכב א' וכו' באיזה זמן נראה זה הכוכב אם קודם ביאת השמש פשיטא דהוי יום דהכי שנינו בשבת פרק א' דף י"ז י"ח ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואם נראה אחר שקיעת החמה וקא קרי ליה יום. הרי קאמר רבה דמיד משתשקע החמה הני ביה"ש. וא"כ אינו מסכים למימרת כוכב אחד וכו'. ועפ"י הצעתו העלה מן הישוב לנכון דשניהם עולות בקנה אחד ושיעורם שוה. ועל המעיין לרוות צמאונו מדברי קודשו. אך זאת היא לבוא בקציר"ת האומ"ר בדברי ק"ו להיות לי לזכרון והוא כי זמן הראות הכוכבים אינו אחד בכל ימות השנה. דרך משל לדעת רבה יש ימים שכוכב אחד בינוני נראה קודם שקיעת החמה. ויש ימים שלא יראה עד אחר השקיעה. גם ב' כוכבים בינונים. יש ימים שנראים בסמוך ממש לשקיעת החמה. ויש ימים שלא יראו עד אחר זמן מה מהשקיעה. אבל לעולם לא יראו אלא לאחר השקיעה. ולעולם לא יתאחרו יותר משיעור מהלך קס"ז אמות: וזה כפי מצב השמש בגלגל וכפי ריחוק הכוכבים ממנו. וא"כ לדעת רבה. מהלך קס"ז אמות. שהוא חצי שתות מיל אחר שקיעת החמה יש ימים שיהיה כולו ביה"ש אם נראו הב' כוכבים סמוך לשקיעה"ח. ויש ימים שיהיה קצתו ביה"ש אם יתאחרו הכוכבים ליראות עד עבור מהלך איזה אמות אבל לעולם אחר זמן מהלך קס"ז אמות הוא ביה"ש תמיד כל ימות השנה. כי כבר נראו הב' כוכבים בינונים. ואם המביט אינו רואה אותם אולי הסיבה לקוצר ראותו. או אינו מסתכל במקום הראוי להסתכל. ועפי"ז אין קושייא כלל בסוגייא. שמה שאמר שמואל כוכב אחד יום. מדבר בין קודם שקעה"ח בין אחר שקיעת החמה. והחידוש הוא שהודיענו שביום שהוא אחר שקיעת החמה עדיין הוא יום כ"ז שלא נראו ב' כוכבים. ועכ"ז אינו סותר לדברי רבה. שדעתו הוא. שהאמת שזמן ביה"ש אינו מתחיל כפי הדין עד שיראו ב' כוכבים אבל כיון שזמן הראות ב' כוכבים. יש זמן בשנה שהוא עם שקיעת החמה יש לנו לומר שמתשקע החמה. תמיד יש לו דין ביה"ש. כי אולי הם נראים והמביט לא יוכל לראותם לקוצר ראותו. ואעפ"י ששני המאמרים לשמואל אין קושייא כלל. כי במאמר א' הודיענו זמן ביה"ש כפי האמת ושורש הדין. ובמאמר השני הודיענו שיעורו כפי הזמן שאפשר להסתפק בו. והרי דינו לחומרא כדין ביה"ש. כלל הדברים נתישבה הסוגייא בלי שום קושייא כלל. וגם דעת הרמב"ם. שלענין שבת וכל דבר חומרא כמו בזב בין השמשות מתחיל משתשקע החמה. ואעפ"י שלא ראה המביט ב' כוכבים" יש לנו לומר כי הגיע זמן ביה"ש וקוצר ראותו גרם שלא נראו לו הכוכבים. ע"כ מה שמציתי סולת דברי קודשו. ועל המעיין לטייל ארוכות וקצרות בדבריו הקדושים ויחכם עוד:

נמצינו למידין מפשט הגמרא ומדברי הרלב"ח ז"ל לדעת רבה דנקטינן כוותיה. דמיד שתשקע החמה מתחיל ביה"ש עד שיעור ג' רבעי מיל. שזהו שיעור משיראו ב' כוכבים בינונים עד שיראו שלשה כוכבים בינונים:

איברא. דכתבו התוספות שם בד"ה תרי תלתי מיל הקשו דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא רבעי מיל ורבי יהודה גופיה בפסחים דף צ"ד. סבר דמשקיעת החמה עד צה"כ ארבע מילין וצה"כ לילה הוא, וכו' ואור"ת דהתם מיירי בתחלת השקיעה. והכא משתשקע מסוף השקיעה אחר שנכנסה החמה בעובי הרקיע ע"כ, והבי"ד הה"מ בשם ר"ת והרמב"ן מבוארים הדברים באורך לז"ל ודע שר"ת והרמב"ן ז"ל פירשו ששתי שקיעות הן. הא'. משתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל הארץ. והיא מהלכת אחרי כיפת הרקיע. פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה והביאו ראיה לזה שיום הוא משהחמה נעלמת ממנו עד סוף השקיעה הזאת ובתחילת השנית. וכן נראין הדברים: וכתבו הם שהוא מהלך ג' מילין ועוד: ובזה"ז הוא תוספת מחול על הקדש ע"כ, גם הרב"י הביאם באו"ח סי' רס"א וכתב כן גם משם הר"ן ז"ל ומפורש יותר בדברי הר"ן עיי"ש. וכתב שם הרב"י שנראה שהרא"ש שלא הזכיר דבר זה במסכת שבת. הוא מפני שנסתפק בזה. מיהו במסכת תענית פ"ק לענין מקבל תענית סתם עד שקיעת החמה, כתב דשקיעת היינו עד צאת הכוכבים כפיר"ת דשקיעת החמה היינו סוף השקיעה שהוא זמן צה"כ. אלמא דס"ל הכי. ועל כן תמה רב"י על רביהט"ו שלא כתב דברי ר"ת וכתב משם הגאון מהרי"א ז"ל שרבינו הטור סבר כדעת ר"ת ונדחק בפירוש לשון הטור. שמוכח מזה שדעת רבינו ב"י נוטה לדעת ר"ת וכן פסק בהדייא בש"ע שם ס"ב שזמן תוספת מחול על הקדש. הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית עוד על הארץ. עד זמן ביה"ש. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה וכו'. וזמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה ע"כ. הרי דסבר לה מר דשתי שקיעות הם. דמשקיעה ראשונה עד שיעור ג' מילין ורביע. הוא יום גמור. ואז הוא סוף שקיעה. ומתחיל זמן בין השמשות שהוא זמן ג' רבעי מיל. עד צאת הכוכבים שאז הוי לילה גמור. וזה אדעת ר"ת. דנמצא מתחלת השקיעה עד צה"כ ד' מילין. ומעתה לפי פסק זה במוצאי שבת אסור לעשות מלאכה עד עבור שעה וחומש מתחלת השקיעה, שהוא שיעור מהלך ד' מילין לפי שיעור מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום. דהשתא לפי"ז לא מצאנו ידינו ורגלנו במנהג העולם שאין שוהין מלהדליק האור במוצאי שבת עד זמן זה ועל מי יש לנו לסמוך אם לא על פי פסק מרן הש"ע דאתכא דידיה סמכינן. ועין רואה שאין מי שחושש לזה, וכבר קדמוני בתמיהא זו כל הפוסקים המתמיהים על דעת ר"ת יעו"ש, והתמיהא היותר חזקה היא. שאין הפסק זה מסכים לחוש המ- ציאות. כי כל אדם חזו בו בבירור בלתי ספק. שג' כוכבים בינונים ואפילו קטנים ורצופים הם נראים קודם לזמן הזה שאינו מתאחר יותר משני שלישי שעה מתחלת השקיעה. ואז כל הרקיע נתמלא כוכבים בינונים וקטנים ורצופין. ואיך תיסק אדעתין שאותה שעה יהיה מותר במלאכה בערב שבת ואם הוא דקיים ליה לר"ת וסיעתו דלא נגמרה השקיעה עד עבור זמן זה. ואף אם יראו כל כך כוכבים לא מעלין ולא מורידין. א"כ לפי"ז תיקשי לן מימרא דאמ"ר יהודה אמר שמואל דג' כוכבים הוי לילה, והרב"י בסי' רס"ג תמה על רבינו הטור דהשמיט האי מימרא דכוכב אחד יום. שנים ביה"ש ג' הוי לילה משמע דנקטינן לה להלכה. וכ"פ בש"ע שם ס"ב וז"ל צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבי' קטנים ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים וכו'. וכתב הדגמ"ר שש נ"ב הנה זה פשוט דג' כוכבים קטנים אף שאינם רצופים הוא ודאי לילה. ומה דבעינן כאן רצופים היינו להוסיף מחול על הקדש ע"כ. וכן לעיל סי' רל"ה פסק בש"ע זמן ק"ש בלילה משעת יציאת ג' כוכבים קטנים ומפורש יוצא בב"י שם משם הר"י דהא דאמרינן מצאת הכוכבים ואילך הוא לילה. דוקא ג' כוכבים בינונים וכדאמרינן בס"פ במה מדליקין דף ל"ה. וכיון שאין הכל בקיאין בין בינונים לגדולים. צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ע"כ. הרי לך דפסק דג' כוכבים בינונים או אפילו קטנים הוי לילה גמור לכל דבר. וא"כ כיצד יתקיים פסק זה עם מה שפסק בסי' רס"א דלא הוי לילה גמור עד מהלך ד' מילין מתחילת השקיעה. ואלו ג' כוכבים בינונים או קטנים הם נראים לעין כל לא יותר ממהלך שני מילין. ונמצאת אומר לא ראי זה כראי זה. ולא ראי זה כראי זה. והן יקר ראתה עיני להרב פקודת אלעזר בא"ח סי' נ"ח דף פ"ו שהביא מ"ש הרב דברי יוסף בדמ"ב ב' שהאריך להקשות על דברי ר"ת בענין ב' השקיעות שאי אפשר לפרש סברא זו עפי" המציאות וכל רואי שמש מודה בזה, ועיי"ש מה שתירץ קושיית התוספות דרבי יהודה סותר דבריו משבת דפסחים דמשקה"ח עד צה"כ ד' מילין וכו' וכתב שם בהגה, ואם תקשה איך יעלה על הדעת לומר שלא הבין הגדול הזה פעם אחת המציאות שלא יש בין שקיעת החמה ובין צה"כ זמן גדול כזה. ואען ואשיב ידוע תדע שאיש האלהים זה היה במדינת צרפת. ובחלק הצפוני מדינה זאת השחר והנשף מתקופת ניסן ועד תשרי כערך שנים עד ג' שעות ויותר. ואפשר דלא משערינן כ"א בכוכבים יותר קטנים הנראים זמן הרבה אחר השקיעה. וא"כ בשני אופנים אלה. נמצא לפעמים שיש זמן ארבעה מילין בין שקה"ח עד צה"כ. ומוכח שכל דבריו עפ"י המציאות אשר לפניו במדינה ההיא אשר יושב בה. (אמר הצעיר אלעזר מה נתרץ בזה על כמה גדולי עולם ראשונים ואחרונים ובפרט מרן ומור"ם ז"ל שפסקו כדעת ר"ת בלי חולק. הגם שאינם דרים במקום ר"ת ומוכרח לומר שאין חושבים כוכבים הראוים לדון עליהם שהוא לילה כ"א עד זמן לילה דר"ת. והקודמים לזה בכללמ"ש רז"ל לא כוכבי' הנראי' ביום וכו'). אבל מאחר שכבר ידענו שכל שעות בענין זה הם זמניות. והכל יש לחשב א' על פי מצי' א"י א' עפ"י מצי' בקו המשוה אמצע העולם. וא"כ כל הקושיות והתמיהות שכתבתי כנגד סברא הנ"ל כולם אמת ויציב והבן. והביא ראיה לדבריו ממ"ש התס' במס' עירובין נ"ז א' בד"ה ואין בין תקופה לתקופה וכו' שנזכר שם שיום ארוך ולילה ארוך הוא י"ח שעות. וזה דוקא באופק חלק הצפון. לא באופק ארץ ישראל ובבל עכ"ל: אמור מעתה דצדקו יחדו פסקי מרן ז"ל. דבאמת סל"מ כדעת ר"ת כמ"ש בסי' רס"א. ומ"ש בסי' רל"ג ורצ"ג דג' כוכבים בינונים או קטנים הוי לילה לכל דבר. מיירי בכוכבים הנראים בזמן לילה דר"ת וכ"כ הרב גט מקושר בביאור לתוספי הרא"ם סוף הלכות כפור אשר אעתיק דבריו לקמן בס"ד. דלפ"י ר"ת צ"ל שאין אנו בקיאים בשיעור כוכבים בינונים שהרי כל העולם מלא כוכבים ועדיין לא עבר חצי שעה משקה"ח ע"כ. וכ"כ הרב בתי כהונה דלכ"ע ההיא דשמואל דג' כוכבים בינונים הוי לילה. אלא דלר"ת אינם יוצאים אלא אחר ד"מ משקיעה ראשונה ע"כ. ומעתה אשובה ואראה על מה הוטבעו אדני סוגיין דעלמא שעושין מלאכה במוצאי שבת קודם זמן לילה דר"ת ולא חיישי לפסק מרן ז"ל. ואל ה' ויאר לנו במ"ש הגמ' הנז' שם דמדברי מרן בש"ע סי' רס"א ס"ב נראה שפוסק כר"ת. וא"כ נ"מ קולא לענין ע"ש. שיכול לעשות מלאכה אחר שקיעת החמה שאין השמש נראית על הארץ. כל זמן שלא הגיע שיעור ביה"ש. שהוא שיעור ג' רבעי מיל. ולענין מוצאי שבת חומרא שחייב העושה מלאכה אף שאין כאן שמש כלל. כל זמן שלא עבר ג' מילין ורביע שהוא ודאי יום. ולצאת ידי ספק ביה"ש נמצא צריך להמתין שעה ורביע אחר שקה"ח. ודבר זה לא נהגו העולם. ונראה שמנהג העולם נתייסד עפ"י סברת הגאונים ז"ל שאמרו שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש. שהוא ג' רבעי מיל והוא ספק יום ספק לילה. ולפי"ז התוספת צריך להוסיף מחול על הקודש קודם שקה"ח בכניסה. וכן נוהגין לקבל שבת מבעוד יום והשמש על הארץ ובמו"ש כל ששוהין שיעור מיל אחר שקה"ח יוצאין ידי ספק ביה"ש ותוספת מחול עה"ק. שהרי שיעור ביה"ש הוא ג' רבעי מיל ורביע אחד לתוספת. וסברא זו יראה המעיין שהיא קרובה לדעת יותר. ויהא שוה עם שיעור הכוכבים שאמרו רז"ל. דאלו לפיר"ת צ"ל שאין אנו בקיאין בשיעור כוכבים בינונים וכו'. ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו הגאונים ז"ל. ומ"מ מי שירצה להחמיר על עצמו כפיר"ת תבא עליו ברכה. אכן אין למחות ביד המקילין בזה כסברת הגאונים ז"ל. שאחריה נהגו כל ישראל בקולא זאת נגד ר"ת. ודוקא לענין חומרא טוב להחמיר כסברת ר"ת. אכן לענין הקולא דנפיק מינה. נלע"ד ודאי שאין להקל הפך המנהג. וכמ"ש מהר"ם אלשקאר בסי' צ"ו לענין נולד בע"ש או במו"ש אחר שקה"ח דנימול ביום א' ולא חשבינן ליה יום כר"ת ויהיה נימול הנולד במו"ש בשבת כסברת ר"ת עכ"ל: והמחב'ר ז"ל בסי' רס"א הביא דברי הגמ' הנז' בקיצור ובקונטרס אחרון שם וז"ל לפנים כתבתי שמורי הרב ג"מ זלה"ה כתב שמנהג העולם כסברת הגאונים וכו'. ועתה ראיתי למורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' שכתב. גם כן דסוגיא דעלמא דלא כר"ת. ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל כסברת החולקים. אף כי לפי הספרים הנמצאים רוב הראשונים כר"ת סבירא להו. הואיל ובמספר הדורות דעלמא סוגיין דלא כוותיה. אית לן למימר דמאז ומקדם סברו רוב הרא' דלא כר"ת. אלא שלא זכינו לדבריהם. וכתב עוד שאחר הכאת י"ב שעות מהיום בתקופת ניסן ותשרי מוחש שהוא אחר השקיעה. ורביע משעה א' העתידה הוא ביה"ש. ואחריו לילה עיש"ב ע"כ. וכתב עליו המחב'ר ז"ל הגם שיש להשיב על דבריו קצת במ"ש דגמרו רוב הראשונים וכו'. דהכא דמרן ז"ל כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים וחזינן דפסק כר"ת שמע מינה דבימיו לא פשט המנהג הזה בכל העולם אמנם קושטא הוי דמנהג העולם כך. וכמ"ש הרב המוסמך מוהר"ח אבולעאפיא הזקן שהיה תלמיד מהרימ"ט וקרוב לזמן מרן. ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת. ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה. לא רצה לומר סוגייא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. ודו"ק עכ"ל. ובברכ"י שם כתב משם הגו"ר בתשו' כת"י שהעולם נהגו בכל גלילות ישראל כסברת הגאונים, ובמו"ש בכדי שהות שנים ג' מילין מדליקין ומהרלב"ח פ"ב דקדוש החדש ייחס דיעה זו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ודברי הנגיד רבינו אברהם בן הרמב"ם כסברא זו. וכמ"ש מהר"ם אלשקאר בתשו' סי' צ"ו משמע דקיי"ל כסברת הגאונים, ואפי' תימא שהמחלוקת שקול אין בידינו לבטל המנהג ע"כ:

והגם דאכתי יש לפקפק ולומר. מאחר דהכל מודים ואומרים דמרן פסק כר"ת. א"כ אנן בדידן דאשיפולי גלימיה דמרן נקטינן. אין לנו לזוז מאחרי פסקו ואחרי דבריו. אך אמנם ניחא לי במה שראיתי להרב ארץ החיים שם למהר"ח סתהון ז"ל שכתב משם הרב נחפה בכסף זולת מ"ש בספרו גט מקושר כנזכר עוד לו שם בביאורו לתוספי הרא"ם דף קנ"ד ע"ג כתב דגם בעיה"ק ירושלם תובב"א אתריה דמרן ב"י ז"ל לא נהגו כוותיה בהך דפסק כר"ת, וכתב דבודאי שהוא מנהג קדום להתפשטות קבלת הוראות מרן ז"ל ולא קבלנו עלינו הוראתו בפרט זה עיי"ש ע"כ:

ונלע"ד טעם שלא קבלו הוראת מרן ז"ל בפרט זה. היינו משום דאמרינן משם הפוסקים דמרן משער בכוכבים היותר קטנים הנראים זמן הרבה אחר השקיעה בזמן דהוי לילה לדעת ר"ת. והויא הוראה שאין יכולין רוב הצבור לעמוד בה. לפי שאין אנו בקיאין בשיעור כוכבים בינונים או קטנים כמ"ש הג"מ ויבואו לשער לפי ראות עיניהם בכוכבים הנראים קודם לזמן ההוא. באשר ישר יחזו כי כל העולם מלא כוכבים לפי המקום ולפי הזמן. ויתחייבו בעשיית מלאכה במו"ש בחושבם לפי ראות עיניהם שהוא לילה גמור ולפי פסק מרן ז"ל עדיין היא שבת. והויא חומרא דאתיא לידי קולא. לכן על צד היותר טוב. תפסו עיקר כסברת הגאונים שהיא דרך היותר בטוחה בלתי שום מכשול ח"ו. שהיא קרובה לדעת. וכולי עלמא יכולין לעמוד בה בקולא ובחומרא. וכיוצא בזה כתב הרב חכמה ומוסר למהר"א ענתיבי ז"ל בה"פ אות צ"ג דאם אבותיו לא נהגו כסברת מ"ד חוזר ונעור. טוב יותר שלא לשנות מנהג של אבותיו. דע"י זה ניצול ממכשולות רבים. וע"ז אמר התנא אל תהי חסיד הרבה ע"כ. והכא נמי מאחר שהיה מנהג אבותיהם בידיהם כסברת הגאונים. לא קבלו עליהם הוראת מרן כר"ת להחמיר על עצמם, כי בזה ינצלו ממכשולות רבים. כמדובר. ונכון הוא:

ובפרט שהצד השוה שבשניהם כמו שבסברת ר"ת יש קולא בע"ש וחומרא במו"ש כמ"ש הג"מ כמו כן בסברת הגאונים יש קולא וחומרא. חומרא בע"ש שמקבלין שבת מבעו"י. וקולא ששוהין שיעור מיל ומדליקין. ואין הכרע לצד חומרא בשיטת ר"ת יותר משיטת הגאונים. אשר לפי"ז צריך עיון קצת במ"ש רבינו חיד"א ז"ל בקונטרס אחרון שבמחב"ר הנז'. ואולי דגם מרן ידע וכו' ולרוב קדושתו פסק כר"ת ע"כ דמשמע מדב"ק דבשיטת ר"ת משכחת לה לחומרא אי לזאת. מרן ז"ל לרוב קדושתו פסק כוותה ובאמת אין כאן צד חומרא. ומא לי אפוקי יומא מעיולי יומא (עיין לקמן מה שאכתוב בזה) ומ"ש הג"מ ומי שירצה להחמיר כפיר"ת תבא ע"ב היינו לומר דבעיולי יומא יעשה כשיטת הגאונים ויקבל שבת מבעו"י ובאפוקי יומא יעשה כר"ת ולא ידליק עד אחר שיעור מהלך ד' מילין שהוא שעה וחומש וכמו שסיים שם דדוקא לענין חומרא טוב להחמיר כסברת ר"ת אבל לא לענין קולא היפך המנהג וכו'. ואולי יש לומר דלזה נתכוון רבינו חיד"א ז"ל בדעת מרן ז"ל דלרוב קדושתו פסק כר"ת כלומר בין להאי גיסא ובין להאי גיסא אזיל לחומרא דבע"ש רצה לעשות כולו קודש. הרי כאן כשיטת הגאונים. דמתחילת השקיעה הוי קודש: ובמו"ש כשיטת ר"ת. ונמצא דנקיט חומרי דכולהו. וליכא הכא משום מאי דאמרינן בערובין דמאן דעביד כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה היכא דסתרי אהדדי כההיא דשדרה וגילילת וכו'. עליו נאמר הכסיל וכו'. דשאני הכא משום חומר שבת כההיא דפרק כל כתבי דקי"ח אמ"ר יוסי יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי. ומצינו שהיה רבי יוסי בציפורי. כדאיתא בפרק במה מדליקין דף ל"ג ר"י יגלה לציפורי ובסנהדרין דף ל"ב אחר רבי יוסי לציפורי. וכן פירש רבינו נסים גאון ז"ל גבי כשהלך רבי יוסי לציפורי דפ' כירה דל"ז ע"א וכיון שהיה דר בציפורי. אין עליו חיוב בהכנסת שבת אלא כפי מקומו. ואפילו הכי היה מקבל שבת כשיעור טבריא משום סייג חומר שבת ותוספת מחול על עה"ק וכ"כ הר"ן גבי הלכה כרבי יהודה לענין שבת. כלומר ערב שבת וכו'. וכרבי יוסי לענין מוצאי שבת וכו' וכפ"י רבינו הטור בסי' רס"ז וסי' רצ"ג להקדים ולאחר והביא ראיה מרבי יוסי עיי"ש:

ככל הדברים האלה דברו בקודשם הרב ויאמר יצחק בסוף ח"ב. וכן נמי הרב בקש שלמה זלה"ה סי' כ"ח שהביאו מ"ש הברכ"י ז"ל הנז'. משם הפוסקים הנז'. וגמרו אומר דסוגייא דעלמא כשיטת הגאונים ז"ל ולא קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל בפרט זה. וכן דעת הרב ליצחק רי'ח ז"ל שהביא בליקו"ד לאו"ח אות פ"א ס"ק ז' מ"ש הרב דברי יוסף שווארץ ז"ל דזמן שאיבת מים למצה. הוא בערך עשרה דקים קודם קריאת "למג'רב" שאז רגע שנכנס השמש תחת "תואפק" והוא תחלת בין השמשות עכ"ל. ועיין עוד לקמן אות שי"ן ס"ק יו"ד. הראת לדעת דשלשה המה מטיבי סעד אלו עמודי הוראה דכל בית ישראל נשען עליהם בערי המערב העי"א. ולעולם גרירי בתר פסקי מרן ז"ל מ"מ קיימו וקבלו עליהם סוגייא דעלמא כשיטת הגאונים ז"ל. ומ"ש הרב תועפות ראם ז"ל סי' מ"ט בענין זה לא יכולתי לכוין את שמועתו וכו' במחיל'ת הדרת גאון תורתו. והנה הרב כמוהר"י עייאש ז"ל בשו"ת בית יהודה ח"א באו"ח סי' כ"ח דעתו כפסק מרן הש"ע בסי' רס"א דזמן תוספת מחול עה"ק לא שייך אלא בשקיעה א' שהוא שיעור ג' מילין ורביע וכו'. וכן כתב עוד במטה יהודה ריש סי' רצ"ג דזמן ביה"ש הוא ג' רבעי מיל שהם אלף ות"ק אמה קודם הלילה שהוא מתחילת שקיעה שנייה עיי"ש. אך לא זכיתי להלום עפ"י שיטה זו מ"ש עוד במנהגים השייכים למילה וכו' ס"ג וז"ל אמר מורי ז"ל דבעת שקורא הקורא שלהם סמוך לחשיכה שקורין לו בערבי "למג'רב". הוא חצי בין השמשות. ונ"מ דאם נולד תינוק ערב שבת קודם "למג'רב". או אחריו. סמוך כחצי שעה מלפניו ומלאחריו דאסור למולו עד יום ראשון. והכלל מעת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים ג' בינונים. הוא ספק שנכנס בסוג ביה"ש עכ"ל: שהרי דעתו ז"ל דעת עליון בין השמשות הוא בתחילת שקיעה שנייה אחר עבור שלשה מילין ורביע משקיעה ראשונה וקול הקורא "למג'רב" אימת הוי. בתחילת שקיעה ראשונה אחר עבור יו"ד דקים כמ"ש הרב דברי יוסף. וא"כ היכי משכחת לה שיהיה "למג'רב" חצי בין השמשות: והלא מרחק רב ביניהם. והגם אם נדחוק עצמנו ולומר שמשונה קריאה זו "למג'רב" שהיתה בימי הרב ז"ל שהיה קורא אחר עבור שקיעה שנייה בזמן בין השמשות. מ"מ למה לו להכנס לבית הספק כל חצי שעה אחר "למג'רב" בסוג ביה"ש. הגם שאינו מדינא אלא מצד חומרא. אין מקום לחומרא זו. שהרי כל עצמו ז"ל כייל לן בסוף דבריו שהספק הוא עד שיראו ג' כוכבים בינונים ותו לא. ומצינו דזמן צאת ג' כוכבים בינונים. הוא אחר שעה וחומש משקיעה ראשונה לדעת ר"ת שהם ארבעה מילין שיש מתחלת השקיעה עד צה"כ. ועיין במט"י סי' רצ"ג שכתב על מ"ש ה' חמ"י ז"ל ששוהין מלהבדיל במו"ש עד אחר שעה ומחצה מתחלת השקיעה כדי להוסיף מחול עה"ק. וכתב עליו הרב ז"ל דשעה ומחצה הוא שיעור ה' מילין לפי חשבון עשרה פרסאות ליום וכו'. ואין צריכין להמתין רק ד' מילין ורביע שיש שם שיעור שיראו ג' כוכבים קטנים ויש בזה זמן ביה"ש דרבי יוסי. ותוספת מחעה"ק מרווח. עיי"ש. וכ"ש ג' כוכבים בינוניים שהם נראים קודם לזמן הזה. וא"כ חצי שעה אחר קריאת "למג'רב" הוא יותר משעה ומחצה מתחלת השקיעה. דוק ותשכח. ומה מקום לחומרא זו:

וחזו'ן הרביתי להרב הגדול כמוהר"ש אבן דאנאן ז"ל בשו"ת בקש שלמה הנז' שהביא דברי הבי'ת יהודה הנז'. ותמה עליהם דאיך קא חשיב לכל זמן זה ביה"ש וכו'. ותירץ דנראה דדעת הרב ז"ל דודאי מדינא דש"ס וגם להפוס' ר"ת והגאונים ז"ל דביה"ש הוא ג' רבעי מיל מר כדאית ליה ומר כדא"ל ולהיות דמספקא לן כמאן הילכתא. אי כר"ת. או כהגאונים. להכי הטיס בסוג ביה"ש כל זמן זה דאיתיה בפלוגתא. ומ"ש חצי שעה מלפניו וכו' לא נחית הרב לדקדק בשיעורא. כי צריך לומר חצי שעה וששה מינוטין מלפניו. וכן מלאחריו. עכתד"ק:

ואני בעוניי שמעתי ולא אבין מה שדבר בקודשו דמשום דמספק"ל מילתא כמאן הילכתא פסק. כן דהרי מפורש יוצא בדברי הרב בבית יהודא ח"א באו"ח סי' כ"א ובמט"י סי' רצ"ג שדעתו כר"ת בהדייא כמש"ל. וא"כ מה מקום לספיקא זו. וכמו שכתב הוא ז"ל שם דאמאי מספקא ליה וכו' עיי"ש. ועוד שהרי כתב הרב בבית יהודה ח"ב סי' נ"ז ז"ל ודע דמה שמקובל בידינו דזמן "למג'רב" הוא חצי זמן בין השמשות. וחצי שעה קודם לו וחצי שעה אחריו הוא שיעור בין השמשות. נראה דהוא שלא בדקדוק, דבסי' רס"א מבואר דשלשה רבעי מיל הוא שיעור ביה"ש ואינו מגיע לשיעור רביעית שעה וכו'. ולא נהגו הראשונים שיעור זה המוזכר "באלמג'רב" אלא לחומרא לענין מילה שאינו נימול אלא בתשיעי ואינו נימול בשבת. אבל לשאר מילי אוקמה אדינא וכדכתיבנא בס"ד עכ"ל. הרי דקאמר מא "דאלמג'רב'" הוא חצי זמן ביה"ש לעולם בין שיהיה שיעורם רב כמו לענין מילה שהוא שיעור שעה. בין שיהיה שיעורם מועט כמו לשאר מילי דחשבינן להו לביה"ש שיעור ג' רבעי מיל, וזמן ביה"ש דקאמר הרב הוא בתחלת שקיעה שנייה. ועל כרחין על אותו זמן קאמר "דהאלמג'רב" הוא חצי ביה"ש. וא"כ אפילו לענין מילה דחשבינן חצי שעה מלפני "למג'רב" וחצי שעה מלאחריו ביה"ש. אותו חצי שעה המוקדם אינו נכנס בסוג שיטת הגאונים. ונמצא לפי שיטתו ז"ל עד עבור חמשה ושלשים מינוט מתחלת השקיעה אינו בכלל הספק והוא יום גמור ומשם והלאה יש ספק לענין מילה. ונמצאת אומר דאותו זמן שהוא לילה לשיטת הגאונים. הרב בית יהודה חשיב ליה יום גמור בלתי שום ספק. ועוד אפילו יהבינן ליה כל דיליה ז"ל קשיא דידיה אדידיה: דלפי דב"ק קריאת "למג'רב" דאתנח ביה סימנא שהוא חצי ביה"ש יהיה אחר ששה ושלשים מינוט מתחלת השקיעה. והרי כתב לעיל והוכיח במישור דקול הקורא "למג'רב" הוא אחר שמנה מינוט מהשקיעה. ואיך תוך זמן שלא נתייבש דיו מעל הקולמוס סתר דבריו אחר נשיקת עפר רצפת קבר מנוחתו ז"ל:

אשר על פי לחצנו זה הדחק שאי אפשר להלום מנהג זה עפ"י שיטת ר"ת. נראה לפי קוצ"ד לומר דאעפ"י דמעיקרא נטתה דעת הרב ז"ל אחר שיטת ר"ת לבסוף חזר בו כאשר עיני צדיק תחזינה סוגייא דעלמא דלא כר"ת. אמטו להכי עשה סמוכין דרבנן למנהג עפ"י שיטת הגאונים ז"ל. ואף אם לא גילה דעתו בזה בשום מקום בספריו הקדושים. אפשר שכתב כן ולא זכינו לה. ועל כרחין לומר כן שהרי אתנח ביה סימנא "שהאלמג'רב" הוא חצי ביה"ש וזמן זה אינו אלא בתחלת השקיעה. ואתי שפיר לפי שיטת הגאונים. דבין השמשות זמנו משקיעת החמה שאינה נראית עוד על הארץ עד י"ג מינוטין וחצי כמש"ל ומה שנהגו להחמיר לענין מילה בשיעור חצי שעה מלפני "אלמג'רב" וכן מלאחריו משא"כ בשאר מילי כמ"ש בבית יהודה ח"ב כנז'. היינו משום דלאו כו"ע בקיאי בזמן התחלת ביה"ש וסופו. להכי נתנו שיעור מרווח דלא אתו למטעי שיש קרוב יותר מרביע שעה לפני השקיעה שהוא ודאי יום בתחלתו, וכמו שפסק מרן הש"ע בסי' רס"א ס"ג מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות. וכתב הרו"ח אות ב' והפת ה"ד או"ג דהנכון להדליק שליש שעה קודם שקיעת החמה הבי"ד הכ"ף החיים הנד"מ עיי"ש אות כ"ג. והיינו שיש חצי שעה מלפני "למג'רב" שליש שעה קודם השקיעה ועשרה דקים אחר אחר השקיעה לפני "למגר'ב". דאז ליכא למיטעי להכנס בספק איסור ביה"ש. וכן בחצי שעה מלאחרי "למג'רב": שיעור שיראו ג' כוכבים בינונים שאז הוא ודאי לילה וכמ"ש הש"ע בסי' תקס"ב ס"א כל תענית שלא שקעה עליו חמה דהיינו שלא השלימו עד צה"כ דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים ע"כ. ושיעור זה הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ כמ"ש הכ"פ החיים בסי' רס"א וסי' של"א עיי"ש. וכ"כ הרב בן איש ח'י פרשת ויצא אות א' דמאחרין תפלת ערבית במוצ"ש וכו'. ובעיר "בגדאד" נוהגין להמתין עד שיעבור שליש שעה מקריאת "המוג'רב". ומר אביו זלה"ה היה מחמיר להמתין עד חצי שעה ע"כ. וכן נמי לענין מילה כדי שיצא הספק מלבו. כתב הרב בית יהודה דנהגו לחשוב חצי שעה אחר "למג'רב" לביה"ש למי שנולד אז שאין מלין אותו לשמנה בשבת. עד יום ראשון והנולד אחר זמן זה נימול בשבת שאז ודאי לילה ובזה יצאו מידי ספק איסור שבת. ועפ"יז מדוקדק מאי דנקט בלשונו הטהור והכלל מעת שקיעת החמה וכו' ולא נקט משתשקע וכו' דהוה משמע מסוף השקיעה כמ"ש התוספות בשבת שם. וכ"כ הרה"מ בשם ר"ת והרמב"ן ז"ל דמשתשקע משמע מסוף השקיעה ששקעה כבר. ומשקיעת החמה הוא תחלת השקיעה. ומדנקט מעת שקיעת החמה משמע מתחלת השקיעה דאתי שפיר כשיטת הגאונים ז"ל. וכן נמי מדוקדק דנקט מעת וכו' ולא משקיעת וכו'. דר"ל מעת שרוצה החמה לשקוע ועדיין לא שקעה. דמשקיעת משמע מתחלת השקיעה כמש"ל. וכוונתו ז"ל לומר מעת שרוצה החמה לשקוע הוא בסוג בין השמשות לענין מילה עד שיראו ג' כוכבים בינונים:

ואתי שפיר מ"ש בפרטי דינים לחמץ ס"ז דזמן שאיבת המים ללישה הוא מעת שקיעה"ח עד יציאת ג' כוכבים בינונים שכל זמן זה נקרא ביה"ש וכו'. דהכא נמי נקט מעת שקיעת וכו' שצריך להקדים מעט מבעוד יום. כמ"ש מרן הש"ע בסי' תנ"ה ושואבין אותם מבעו"י וכו' עיי"ש ובמפרשי הש"ע וכו':

אך צריך עיון קצת במ"ש הרב אשר לדוד דף ה' וז"ל הנה אעפ"י שכתב מורנו בספר בית יהודה דזמן שאיבת מים וכו' הנה בספר מחזיק ברכה בסי' תנ"ה כתב וז"ל ונראה דלמה שנתפשט המנהג בענין ביה"ש כסברת הגאונים צריך להקדים לשאוב ע"כ והרי הוכחנו בעניותין דגם הרב בית יהודה חזר בו וקיים המנהג כסברת הגאונים. ומה חידש בטובו המחב'ר ז"ל. ונראה דהחילוק הוא דלפי דעת הבי'ת יהודה ז"ל יש זמן לשאוב עד יציאת ג' כוכבים בינונים. ששיעור זמן זה הוא חצי שעה אחר קריאת "למג'רב. שעד אותו זמן יש לו דין ביה"ש. והמחב'ר ז"ל כתב עליו דלפי שיטת הגאונים המשך זמן ביה"ש דוקא עד תלתא רבעי מיל אחר השקיעה. שאז הוא ודאי לילה ולכן צריך להקדים. אבל מודה הרב דביה"ש הוא בתחלת השקיעה כסברת הגאונים כמש"ל.

וכענין זה כתב הרב ארה"ח ז"ל שם דהפר"ח ז"ל הגם שבקונטריס בי שמשא הנדפס בסוף ספר שמן למאור. קאים בשיטת ר"ת. אך ממ"ש עוד בסי' תער"ב נראה דהדר ביה ע"כ והוא מ"ש שם על מ"ש הש"ע אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה, פי' דהיינו צאת הכוכבים. וזהו לפי' ר"ת דשקיעת החמה קודמת למשתשקע. ואינו עיקר. אלא היינו תחלת שקיעת החמה וכו' ע"כ עיי"ש והיינו מאחר שראה סוייגא דעלמא דלא כר"ת חזר ויישב המנהג עפ"י שיטת הגאונים. גם כל דבר מצוה שנוהג בליליה כחנוכה וזולתה יישבו עפ"י שיטה זו כמ"ש כאן בסימן תער"ב:

וכן נמי כתב רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ב שהרבה להשיב בענין זה. ויישב קושיית תוס' דמ"ש בפסחים צה"כ. היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראין עד שיהא לילה ממש וטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים. וצה"כ שאמרו בשבת שהוא לילה בכל מקום הוא בשלשה כוכבים בינונים לבד. והם נראין בהכסיף העליון והשוה לתחתון, ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים, לכך נתנו שיעור בהכסיף וכו'. ולפי האמור א"צ לשתי השקיעות. דכל השקיעות חדא היא. והשיעור לפי"ז מן השקיעה עד הלילה אינה אלא ג' רבעי מיל. ואף שבמדינתנו יותר היא היינו לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן. דהזמן של הד' מילין ושל ג' רבעי מיל. הכל על אופק שלהם בא"י ובבל. אבל כאן מאורכת יותר. וכן הזמן הוא על הימים השוים כיום תקופת ניסן ותשרי. שבהן הם משתער וכו'. ולפי מ"ש מתחיל ביה"ש תכף בשקיעת החמה. וזהו ביה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים. וכן אין להתפלל מנחה אז. וז"ש בברכות דף כ"ט, לייטי במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה. ואלו לדברי ר"ת עוד היום גדול. וכן אז מתחיל שבת, וז"ש בשבת די"ז ב"ה מתירין עם השמש. ותוספת שבת לית להו כמ"ש תוספות בפ"ק דר"ה דף ט' ע"א ד"ה וכו' ע"כ תוד"ק. וכ"כ עוד באורך בשנות אליהו פירוש עה"מ בריש מסכת ברכות עיי"ש ותמצא נחת. אך הגאון חת"ס ז"ל בחא"ח סי' פ' (אף שהיה מקום כבודו במדינות אשכנז שאינם שוין באופק לא"י כמ"ש הגאון רעק"א ז"ל) דעתו כשיטת ר"ת שכתב שם והנה אנחנו כולנו במדינות אלו עושים מלאכה עש"ק עד קרוב לשעה או ג' רבעי שעה קודם צה"כ. נמצא אנו תופסים בהחלט כשיטת ר"ת ע"כ עיי"ש. והגם דמוכח שפיר מתשובתו זאת שעיני קדשו לא שלטו בתשובת הגאונים שהביא מהר"מ אלשקאר ז"ל. דאיכא למימר שאלו ראה אותה היה נמשך אחרי שיטתם. והוא לא ראה רק מ"ש המרדכי בפרק במה מדליקין משם הרא"ם ז"ל והרוקח בסי' נ"א דסברי מרנן דהתחלת השקיעה הוה לילה גמורה מדאוריתא. וג' רבעי מיל קודם לזה הוא בין השמשות ואלו לשיטת הגאונים מתחלת השקיעה מתחיל ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל. ואחריו לילה גמור שהכוכבים ג' בינונים נראים: והיא קרובה לדעת כמ"ש הרב גט מקושר. והיה נמשך אחריהם. מ"מ להיות שהגאון חת"ס ז"ל היה דר במדינות הצפוניות שעד עבור ב' וג' שעות מהשקיעה ועוד הרקיע מזהיר בהיר הוא בשחקים ואין הכוכבים נראים מהר. לזאת תפסו בהחלט כשיט' ר"ת. וכמ"ש הרב דברי יוסף ז"ל שהבאנו דבריו לעיל לפי דעת ר"ת:

והנה הרב מנחת כהן ז"ל בספר מבוא השמש במאמר ראשון האריך הרחיב בפרט זה לקיים שיטת ר"ת בכמה ראיות והוכחות ברורות להפליא ובמאמר השני במסקנתו להלכה ולמעשה עפ"י שיטה זו, עלה ונסתפק אם השיעור זה דג' מילין ורביע שיש מן השקיעה עד בין השמשות שהוא שיעור שעה אחת פחות מינוט וחצי דחשבינן ליה יום גמור. וכן ג' רבעי מיל שיש בזמן ביה"ש עד צה"כ שהוא שיעור י"ג מינוט וחצי. אי חשבינן להו משעות השוות שלעולם לא ישתנה שיעור זה בין שיהיה היום ארוך או קצר. או דילמא דחשבינן להו משעות זמניות. ר"ל שלעולם העשירית מן היום שיעור הזמן שמשקיעת החמה עד צה"כ. ולפ"ז ביום ארוך יהיה יותר מד' מילין שהם שעה וחומש. וביום קצר יהיה פחות מזה ועל דרך זה נרבה ונמעיט בשיעור הג' מילין ורביע. וכן בשיעור ג' רבעי מיל של ביה"ש. והוא ז"ל הראה פנים לכאן ולכאן. ולמסקנה הוכיח במישור דחשבינן להו משעות זמניות. על זה הדרך דהיינו דחשבינן כמה זמן שיש מן השקיעה עד צה"כ וחולקין אותו לי"ו חלקים. י"ג חלקים הוא יום גמור. והג' חלקים הוא ביה"ש. אך נדחק בזה שא"כ נבוא להקל לחשוב ליום גמור אחר השקיעה יותר משיעור ג' מילין ורביע שאמרו הפוסקים. ושמא לעולם בשום זמן אין לנו לחשוב ליום גמור יותר משיעור זה. וכן ביה"ש נבוא להקל לחשוב פחות מג' רבעי מיל שאמרו בגמר"א. ושמא לעולם אינו פחות משיעור זה:

אמטו להכי חזר ליישב בדרך אחר דחשבינן להו בשעות שוות ושעות זמניות ביחד. בזה האופן שלעולם יש מן השקיעה עד צה"כ אחד מעשרה ביום. ובתקופת ניסן ותשרי שהיום י"ב שעות. שיעורו ד' מילין שהוא שעה וחומש. ואז נחשוב ג' מילין ורביע שהם שעה אחת פחות מינוט וחצי ליום גמור. וג' רבעי מיל שהם י"ג מינוט וחצי לבין השמשות. ובתקופת תמוז שהיום ח"י שעות. שיעור שיש מן השקיעה עד צה"כ הוא ששה מילין שהוא קרוב לשתי שעות. הנה נחשוב ליום גמור אחר השקיעה שיעור ג' מילין ורביע דוקא. ומה שנשאר עד צה"כ. חשבינן אותו בין השמשות. אף שהוא יותר הרבה מג' רבעי מיל. אין קפידא. כיון שהוא לחומרא וכן בתקופת טבת שהיום ט' שעות. שיש מן השקיעה עד צה"כ ג' מילין שהוא נ"ד מינוטין. הנה נחשוב מתחלה לבין השמשות ג' רבעי מיל. והנשאר חשבינן ליום גמור אחר השקיעה אף שאינו אלא ב' מילין ורביע אין קפידא כיון שהוא לחומרא. ונמצא לפי"ז החשבון שאין לנו לעשות ליום גמור אחר השקיעה שיעור שלשה מילין ורביע שאמרו הפוסקים. אא"כ נסתכל ראשונה בזמן הנשאר עד צה"כ שיהיה שם שיעור ג' רבעי מיל או יותר לביה"ש. וכן לא נעשה זמן ביה"ש שיעור ג' רבעי מיל בלבד קודם צה"כ. אא"כ נסתכל שלא ישאר משקיעת החמה עד התחלת זמן ביה"ש. יותר משיעור ג' מילין ורביע. שאם נשאר יותר מג' מילין ורביע נוסיף אותו השאר על זמן ביה"ש. ונניח ליום גמור אחר השקיעה דוקא ג' מילין ורביע. ובזה אתי שפיר שאין להקל נגד מה שאמרו בגמ' ופוסקים זהו תוד"ק:

והקורא נעים עיני קודשו תחזינה מישרים בדברי הרב ז"ל הנז'. ובפה מלא יסכי"ם ויאמר לאמיתה של תורה דשיטה זו אליבא דר"ת אינה מסורה לכל אדם לעמוד בשיעורה. רק דוקא לבקיאין בשיעורין הללו וכבר מלתי אמורה דמטעם זה סוגיין דעלמא לא אתיא כפסק מרן ז"ל אליבא דר"ת. כי לאו כו"ע שיעורין הללו גמירי. אשר לא כן שיטת הגאונים ז"ל שהוא דבר השוה לכל אדם לבקי ושאינו בקי. וכמ"ש הרב ג"מ על שיטת הגאונים שהיא קרובה לדעת שלא נאמרו בה כל השיעורין הללו. ויכול כל אדם לעמוד עליה. וגם הרב מנחת כהן ז"ל הנ"ז כתב כן בהדייא שאם אינו בקי בשיעור זמן ביה"ש. על כיוצא בזה אמר רבא לעבדיו אתון דלא קיים לכו בשיעורי דרבנן. אדשמשא בריש דיקלי איתלו שרגא. וצריך לחשוב זמן ביה"ש מן השקיעה או משעה שנסתלק אור השמש מראש האילנות ואפילו נולד תינוק מיד אחר שקיעת החמה נימול לט' מאחר שאין שם בקי בשיעור זמן ביה"ש. דאל"כ נתת דבריך לשיעורין עיי"ש. הרי דמורה הרב ואזיל למי שאינו בקי בשיעור הנז' שיחשוב זמן ביה"ש מתחלת השקיעה כשיטת הגאונים ז"ל:

ופן יקשה לבך לומר דשאני ההיא שכתב הרב הנז' דהוי לחומרא דמי שאינו בקי צריך לחשוב זמן ביה"ש מתחלת השקיעה עד סוף השקיעה. שהוא שיעור ד' מילין. אבל סוגיין דעלמא דנקטינן כשיטת הגאונים הוייא לקולא. שחושבין זמן ביה"ש מתחלת השקיעה עד תלתא רבעי מיל ותו לא מידי. האמנם גם בסוגיין דעלמא משכחת לה לחומרא. מיהת גבי שבת באפוקי יומא שאין עושין מלאכה עד לאחר שני שלישי שעה מן השקיעה. וכן נמי לענין תינוק שנולד בע"ש בתוך שני שלישי שעה מהשקיעה שנימול לט'. ובזה יוצאים ידי חובתנו אף לשיטת ר"ת והוא במה שנדקדק במ"ש רבא לעבדיו אתון דלא קיי"ל וכו' דהתינח בתחלת ביה"ש. אלא עד כמה ליחשוב וליזיל זמן ביה"ש זה שאינו בקי ונראה לומר דזה תלוי בראיית ג' כוכבים בינונים. ואז הוא לילה ודאי אף למי שאינו בקי בשיעור זמן ביה"ש שכתב המ"כ ז"ל. וכ"כ שם הרב הנז' וז"ל ונ"ל שאם במוצ"ש נראו ג' כוכבים בינונים. שכבר הוא לילה גמור ומותר לעשות מלאכה. אעפ"י שלא עבר שיעור שעה וחומש אחר שקיעת החמה. דאמרינן דילמא טעה בחשבון הד' מילין. או שאין באותה מדינה בין השקיעה לצה"כ שיעור ד' מילין שאמר ר' יהודה. וא"כ להיות לילה ודאי אין סומכין כלל על שיעור הזמן שיש משקה"ח עד צה"כ לא לקולא ולא לחומרא. אלא על ראיית שלשה כוכבים בלבד ע"כ הרי לך דגם לבקי בשיעור שכתב הרב הנז'. מ"מ ראיית ג' כוכבים הוא העיקר ולא השיעור. כ"ש למי שאינו בקי שראיית ג' כוכבי' בינוני' מוציאתו מידי ספק. והרי כבר כתבנו בעניותין משם הפוסקים ז"ל דשיעור שיראו ג' כוכבים בינונים הוא עד שיעור שני שלישי שעה אחר השקיעה. כמו שפסק הרב בית יהודה ז"ל לענין תינוק שנולד תוך חצי שעה אחר "למג'רב" שנימול לט'. שעם י' מינוטים מהשקיעה עד קריאת "למג'רב" הוא שני שלישי שעה וכמו שכתב הרב בן איש חי ז"ל שאין מדליקין במוצ"ש עד חצי שעה אחר "למג'רב". שזהו שיעור שיראו ג' כוכבים בינונים בכל המדינות שהם בתוך קו השוה. וכמ"ש הרב מ"כ הנז' שבמדינתו "האמבורג" (כמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשה"ג) שיעור שיש בין שקעה"ח משנכנסה תחת האופק עד שיראו ג' כוכבים בינונים בתקופת ניסן ותשרי אינו אלא ד' חומשי שעה בקירוב שהם שני מילין ושני שלישי מיל. שהוא מ"ח מונוטין. שאחר שעה וחומש מהשקיעה כבר חשך אור היום לגמרי עד שנראים ברקיע הרבה כוכבים קטנים עיי"ש, הרי לך דדברי הרב מ"כ ז"ל אליבא דר"ת וסוגיין דעלמא דנקטינן מיהת לענין שבת החמורה. שוו בשיעוריהן:

אך אכתי יש לפקפק מנין לנו לומר שהכוכבים הנראים לעינינו אחר שני שלישי שעה הם ג' כוכבי' בינוני' שהם ודאי לילה. דילמא הם הנראים ביום. והנה עפ"י דברי הרב מ"כ שם נתברר לנו פרט זה. והוא מה שפירש בדברי רבינו יונה ז"ל שהביא הב"י ז"ל שכתב דכיון שאין הכל בקיאין בכוכבים הבינונים צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים ע"כ. והקשה לכאורה איך נכיר שהם קטנים שמא גדולים הם. ותירץ שכוונתו לומר שבג' כוכבים הנראי' תחלה ברקיע. אין לעשות מלאכה שמא הם גדולים כיון שאין אנו בקיאין בין גדולים לקטנים. ולכן צריך להמתין עד שיראו ג' כוכבים אחרים שאנו רואין שהם קטנים מן הכוכבים הראשונים ואז כבר הוא לילה. והוסיף עוד לומר דנראה לפי"ז הוא הדין אם נראה כוכב אחד בלבד. ואח"כ נראו עוד ג' כוכבים שהם קטנים מן הכוכב הראשון. הרי זה לילה ודאי. שהרי אנו רואין שהם קטנים אצל הכוכב הגדול הנראה בראשונה. ובין שיהיו קטנים ממש או בינונים. הרי הוא לילה גמור עכ"ל. ונמצאת אומר מעתה שבמקומות הללו שעינינו רואות שלאחר שני שלישי שעה מהשקיעה. הרקיע מלא כוכבים בינונים וקטנים מערך הכוכב הנראה בראשונה ודאי שאין להסתפק עוד אף לפי דעת ר"ת ז"ל:

ועיין להרב מטה יהודה ז"ל סי' רל"ה סק"א שפירש בדברי רבינו יונה הנז'. דהכי קאמר עד שיראו ג' כו' קטנים. ר"ל שמתחלת צה"כ הם נראים קטנים. ואותם הקטנים עצמם נראים אח"כ יותר גדולים. ואחר גודלם יוצאים עוד כוכבים קטנים. והן הנה האמורים שצריך ליזהר עד שיראו הקטנים ר"ל הקטנים השניים ע"כ. וקרובים דברי המט"י אלו להיות כדברי הרב מנחת כהן הנז' דלדברי שניהם צריך ליזהר עד שיראו הכוכבים השניים שהם קטנים בערך הראשונים.

והנה עפ"י דברי הרב מט"י ז"ל הנז' נראה ליישב תמיהת הפר"ח ז"ל בליקוטי יו"ד שתמה על הש"כ ז"ל במה שפירש בדברי הש"ע סי' רס"ב ס"ה אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד יש לסמוך על הכוכבים לספק ולמול למחרת וכו'. דדוקא משום שהם קטנים מאד אין לסמוך עליהם למול בשבת. אבל בכוכבים בינונים בסעיף שאח"ז. יש לסמוך עליהם למול אפילו בשבת עכ"ל הש"כ. וכתב עליו הפר"ח ז"ל שאין לדבריו טעם. דאי מהני כוכבים בינונים כ"ש קטנים וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה שעפ"י מ"ש המט"י סרה מהר תמיהא זו. דהש"כ מיירי בכוכבים היוצאים בתחלה שלמראית עינינו הם קטנים מפני זהרורי הרקיע לאור יום ואחר שמחשיך היום הם נראים גדולים. באלו קאמר הש"כ שאין לסמוך עליהם שהוא לילה בעודם קטנים. אבל יש לסמוך עליהם לספק שהוא ביה"ש. כדאמר שמואל כוכב אחד יום שנים ביה"ש וכו' אבל בכוכ- בים בינוני' שנראים אחר אלו. ודאי הוא לילה וסומכי' עליהם למול למחרת אפי' הוא שבת. וכ"כ המ"כ ז"ל עיי"ש. וכ"כ הברכ"י סי' תער"ב בא"ח וכ"כ הרב זכות אבות דף ל"ג ע"ב:

ונראה לפי קוצ"ד לומר עוד בענין זה שלפי מ"ש מרן הש"ע ז"ל שם בתינוק הנולד כשנראו שלשה כוכבי' בינוני' שיש לסמוך עליהם שהוא לילה ולמול בשבת. אעג"ב דבא"ח סי' רס"א פסק כשיטת ר"ת ז"ל דעד ג' מילין ורביע הוי יום גמור. וג' רבעי מיל אח- רונים הוא זמן ביה"ש. מודה הוא ז"ל שאם נראו הג' כוכבים בינונים. קודם שעבר זמן זה. דהוי לילה גמור דאל"כ תקשה הכא דבמאי עסקינן שאם הוא שנראו הג' כוכבי' בינוני' אחר שיעור ד"מ פשיטה דהוי לילה גמור. ואם עדיין לא עבר השיעור הזה. אם נראו בתוך שיעור ג"מ ורביע. יום גמור הוא. ואם בתוך שיעור ג' רבעי מיל ביה"ש הוא. והיכי קאמר מר שיש לסמוך עליהם שהוא לילה. אלא ודאי על כרחין לומר שנראו קודם שעבר שיעור ד"מ. ואפי"ה פסק שיש לסמוך עליהם שהוא לילה. דבראיית ג' כוכבי' בינוני' תליא מילתא ולא בשיעור ד"מ. ומה שפסק בסי' רס"א שיעור ד"מ. מילתא פסיקתא נקט לאשמועינן שיטת ר"ת ככתבו וכלשונו. אבל מודה הואז"ל במקומות שיציאת הג' כוכבים בינוני' קודם זמן ד"מ. הוי לילה גמור. וחשבינן במוקדם ליציאתם למפרע ג' רבעי מיל לזמן ביה"ש והנשאר ליום גמור כמ"ש המ"כ ז"ל כמדובר לעיל:

והשתא דאתינא להכי. אף דסוגיין דעלמא בשאר מילי שמצותן בלילה כשיטת הגאונים ז"ל. דעד ג' רבעי מיל מהשקיעה הוי לילה גמור. מי שחושש לדעת מרן ז"ל. יש לו להמתין מלקרות ק"ש בלילה וכן לענין מגילה וספירת העומר וכיוצא עד שיעבור שיעור שני שלישי שעה מהשקיעה. שאז הוא שיעור שיראו ג' כוכבים בינונים וקטנים ורצופים והוא לילה ודאי אליבא דכו"ע לפי שהמקומות הללו שהם תחת קו השוה, והכוכבים נראים לרוב אחר שני שלישי שעה מהשקיעה כמש"ל. שהוא חצי שעה אחר קריאת "למג'רב" כמו שכתבנו לעיל משם הפוסקים ז"ל:

גם עפ"י האמור יתיישב מה שהקשינו לעיל בתחלת הענין. בדעת מרן ז"ל דהיאך וכיצד יתקיימו דברי קודשו מה שפסק בסי' רס"א כשיטת ר"ת דמה- שקיעה עד צה"כ ד"מ. עם מה שפסק בסי' רל"ה ורצ"ג דתלה בראיית ג' כוכבים בינונים או קטנים, דלא שוו בשיעוריהן דהג' כוכבים הנ"ל נראים קודם לזמן שיעור ד"מ דהשתא אתי שפיר דבאמת קיים ליה כשיטת ר"ת אבל מ"מ מודה הוא ז"ל דבראיית ג' כוכבים בינונים תליא מילתא. ובמקומו' שהם תחת קו השוה שהכוכבי' נראים קודם לזמן ד"מ הוי לילה ודאי, ומותר במלאכה במוצ"ש, וכן לענין ק"ש וכיוצא. ודו"ק:

ונמצא פסקן של דברים מזא"ת תור"ת העול"ה. משנכנסה החמה תחת האופק ואין נראית זריחתה על הארץ. מאותה שעה מתחיל זמן בין השמשות ונמשך עד י"ג מינוטים וחצי. שהוא שיעור ג' רבעי מיל. כדקיי"ל כפסק מרן ז"ל בא"ח סי' תנ"ט ס"ב וביו"ד סי' ס"ט ס"ו דשיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מהשעה. ולעולם חשבינן קול הקורא "למג'רב" הוא חצי ביה"ש. כמ"ש הרב בית יהודה במנהגים, ובחלק שני סי' נ"ז דלשאר מילי חוץ לענין מילה שיעור הוא ג' רבעי מיל וקריאת "למג'רב" הוא חצי ביה"ש ואף שכתבנו לעיל משם הפוסקים דקריאת "למג'רב" הוא בזמן י' מינוטים אחר השקיעה. וא"כ לא נשאר אחר "למג'רב לשיעור ביה"ש רק ג' מינוט וחצי: מ"מ הכי עדיף שהוא לחומרא. דילמא אתו למיטעי בקריאתו להקדים או לאחר מינוט א' או ב'. ועוד משום שדעת הרא"ש ז"ל בפרק במה מדליקין. להוסיף שיעור ביה"ש דרבי יוסי שהוא שיעור מ"ט אמות והוא אחר ביה"ש דרבי יהודה כמ"ש בגמרא, ושיעור מ"ט אמות הוא קרוב לחצי מינוט. להכי חשבי קריאת "למג'רב" לחצי ביה"ש. וחצי האחרון להשלים בריוח ביה"ש דר"י:

ואחר עבור זמן ביה"ש הנ"ל הוא לילה. לענין מצות הנוהגות בלילה. כגון קריא"ש וספירת העומר ומגילה ותענית וכיוצא. כפי סוגייא דעלמא דאזלי בשיטת הגאוני' ז"ל, שהביא מהר"ם אלשקאר ז"ל:

ובערב שבת פורשין ממלאכה ומדליקין הנרות מבעו"י בשיעור רביעית שעה בקירוב קודם השקיעה. משום תוספת מחול עה"ק. ובמוצ"ש. משום חומר שבת חיישינן לשיטת ר"ת ואין מדליקין עד עבור חצי שעה אחר "למג'רב" שיעור שיראו ג' כוכבים בינוני' ורצופים כמ"ש לעיל:

ולענין תינוק שנולד בזמן ביה"ש. אם נראה שמש אפילו משהו אפילו בראש דבר הגבוה יותר שיש בעיר. מונין מאותו יום. וכשאין נראה כלל בשום דבר גבוה. נימול למחרת אם הוא חול כמ"ש הרב בית דוד א"ח סי' קכ"ז. וכתב הברכ"י בסי' של"א דכן נתפשט המנהג בעיר קדשנו ירושת"ו ועיר עז לנו חברון תוב"ב מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו עכ"ל. וכ"כ במחב"ר שם דהנכון כמנהג א"י וכהוראת הב"ד וכן מוכח מדברי מורו הרב בס' גט-מקושר ע"כ. ואם נולד בערב שבת כשאין נראה כלל שמש בראש דבר גבוה. עד עבור חצי שעה אחר "למג'רב" נימול ליום א'. ואחר חצי שעה נימול בשבת. כמ"ש הרב בית יהודה ז"ל:

ודע עוד דיש סברא ג' בזמן בין השמשות. והיא שיטת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל שכתב בספר יריאים עמוד זמנים סי' ק"ב. הא דקאמרינן בפ' ב"מ איזהו ביה"ש משתשקע החמה וכו', פירושה כשמתחלת לשקוע שנוטה מעט ומכירין כל בני העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע דהיינו מעט קודם שקעה"ח. ולשון משתשקע החמה. משעת הקדמה. ופליג על פיר"ת. שפירש משתשקע היינו סוף השקיעה וכו'. מדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים משיפקסו. עד שיפקסו מבעי ליה. עיי"ש דף פ"ח ע"ב וכו'. וג' חלקי מיל קודם השקיעה הוא זמן ביה"ש. ומששקעה החמה ואינה נראית על הארץ הוי לילה דאורייתא ויליף לה מדכתיב בעזרא ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ופירוש צה"כ דעזרא. התחלת צאת הכוכבים בהכנסם בעובי הרקיע לצאת ולמשול בלילה. ומתחלת צאתם עד גמר יציאתם שנראין כולן לחוצה שעברו עוביו של רקיע מהלך ה' מילין. וכשהחמה נכנסת מלמטה ומתחלת לעלות כוכבים נכנסים מלמעלה ומתחילין לירד. גמרה חמה עלייתה שעברה בעובי הרקיע. גמרו כוכבים ירידתן שעברו בעוביו של רקיע ונראין כולן. ובאותה עליית החמה וירידת כוכבים מהלך ה' מילין. כמ"ש בפ' מי שהיה טמא דף צ"ג אמר רבב"ח וכו' עיי"ש. ומה שהזקיקו חז"ל לפרש צאת הכוכבים דעזרא. הוא תחלת יציאתן ולא פירשו סוף יציאתן. דסברי דומייא דעלות השחר דכתיב בהדיה. דהיינו כשמתחלת החמה להכנס בעובי הרקיע מבפנים לעלות ולצאת לזרוח. כך פירוש צאת הכוכבים. כשמתחילין לצאת. וקא קרי ליה לילה דכתיב והיה הלילה משמר והיום למלאכה, ש"מ דקודם מהלך ד' מילין קודם שיראו כל הכוכבים לילה דאורייתא והוא מתחלת השקיעה ולפי זה צריכין להקדים שבת בכניסתו, ע"כ תוד"ק: ובהגהות.

ובהגהות מרדכי פרק ב"מ הביא שיטת הרא"ם ז"ל הלזו בקיצור. וכן הב"ח באו"ח סי' רס"א. וסיים משמע ודאי מדהביאו דבריהם המרדכי והאגודה אלמא דדעתם להורות לחומרא כמותם באיסורא דאוריי- תא. מיהו כבר נהגו העם להקל עפ"י פר"ת אבל ודאי המחמיר לעצמו בהכנסת שבת כדעת הרא"ם תבא עליו ברכה. וצריך לקבל עליו שבת מיד בסוף שעה כ"ב שהרי לדעתו התחלת ביה"ש הוה שתי שעות בקירוב קודם גמר צה"כ מלבד תוספת שבת. וצריך להקדים הרבה בהכנסת שבת מקמי התחלת השקיעה. וכן משמע ממ"ש מהרא"י בתה"ד סי' א' וכו' וכן נראה לפענ"ד שדעת הרא"ם עיקר. וכמה רבים וגדולים קדמונים תפסו דעת הרא"ם ומ"ש הב"ח שצריך לקבל עליו שבת בסוף שעה כ"ב. נראה שהם מונין שעות היום והלילה מצאת הכוכבים שהוא תחלת הלילה עד מעת לעת הוי כ"ד שעות. והמחמיר כדעת הרא"ם דחשיב התחלת ביה"ש ג' רבעי מיל קודם השקיעה. צריך לקבל עליו שבת שתי שעות קודם צה"כ. וכמו שפירש המחה"ש שם ס"ק ט' דבגמרא איכא פלוגתא בשיעור מתחילת השקיעה עד צה"כ. דאיכא דס"ל דהוי מהלך ד' מיל ואיכא דס"ל דהוי מהלך ה' מיל. ובפוסקים איכא מחלוקת בשיעור מיל. די"א דשיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מכ' מן השעה בשעות ההשואה. דהיינו ח"י מינוטין. (והיא דעת התה"ד סי' א' דחשיב י"ב שעות היום מתחילת עמוד השחר עד צה"כ לפי שיעור מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום. מגיע לכל מיל ח"י מינוטין עיין במעדני יו"ט פ"ק דברכות סי' י' ובדברי חמודות פ' תפלת השחר סי' וי"ו ובחק יעקב סי' תנ"ט) ואיכא מאן דסבר ששיעור מיל הוי ב' חומשי שעה והוא כ"ד מינוטין. (והיא דעת הרמב"ם). א"כ י"ל דהני אנשי מעשה שפורשין ממלאכה ומקבלים שבת שתי שעות קודם צה"כ, ס"ל דמתחילת השקיעה עד צה"כ הוא שיעור ה' מילין. וס"ל כמ"ד דשיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' מהשעה, וא"כ ה' מיל עולה שעה ומחצה וג' רבעי מיל לפני השקיעה שהוא ביה"ש לדעת הרא"ם עולה קרוב לרביעית שעה. וקצת קודם ביה"ש צריך להוסיף מחול על הקדש. עולה יחד קרוב לשתי שעות או דס"ל כמ"ד מתחילת השקיעה עד צה"כ ד' מילין. אלא דסבירא להו כמ"ד דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה דשיעור ד' מיל הוי שעה ול"ו מינוטין. וג' רבעי מיל שיעור ביה"ש הוי ח"י מינוטין. עולה יחד שעה ונ"ד מינוטין. ולכן פירשו ממלאכה שתי שעות משום תוספת שבת. דנקטו לחומרא כדעת הרא"ם וכדעת ר"ת:

ומעתה כל לגבי דידן דנקטינן כדעת הגאונים דביה"ש הוא בתחילת השקיעה עד ג' רבעי מיל שהוא זמן צה"כ. הגם אם באנו להחמיר כדעת הרא"ם מ"מ אין צריך לקבל שבת ולפרוש ממלאכה רק שיעור חצי שעה קודם קריאת "למג'רב". דכולהו שיעורי איתנהו שהרי יש עשרים מינוט קודם תחילת השקיעה. דלי"ג מינוטין וחצי שיעור ביה"ש דהרא"ם דאתייא לפני השקיעה פשו להו ששה מינוטין וחצי לתוספת שבת:

וכן נמי מ"ש מרן הש"ע סי' רס"ג ס"ד וסי' רס"ז ס"ב ומור"ם סי' רס"א ס"ב בהגה דאם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו. צ"ל דחשבי לשעה ורביע שמפלג המנחה עד הלילה היינו עד צה"כ. ונמצא התחלת פלג המנחה היינו ג' מינוטין קודם התחלת השקיעה. ויש ד' מילין מהשקיעה עד צה"כ שהם שיעור שעה וחומש שהוא י"ב מינוטין עולה יחד שעה ורביע. וכמ"ש בתחילת הסעיף שזמן תוספת מחול עה"ק הוא מתחילת השקיעה עד ביה"ש שהוא שיעור ג' מילין ורביע וג' רבעי מיל שיעור ביה"ש עולה הכל ד' מילין. ושיעור מיל כתב בסי' תנ"ט לקמן שהוא רביעית שעה וחלק כ' מהשעה וכ"כ המ"א סי' רס"א ס"ק יו"ד שפלג המנחה הוא חלק כ' מהשעה שהוא ג' מינוטין קודם התחלת השקיעה עיי"ש. שנמצאת אומר לפי"ז אין צריך לקבל השבת בעוד השמש בגבהי מרומים שעה או יותר לפני תחילת השקיעה.

מיהו לדעת הלבוש ז"ל דחשיב י"ב שעות היום מהנץ החמה עד השקיעה. סבר לה מר דשעה ורביע שיעור פלג המנחה. חשבינן לה קודם תחילת השקיעה דלא כהמ"א ז"ל שכתב בסי' רל"ג סק"ג דכוונת הלבוש עד סוף השקיעה. וכמ"ש בסי' רס"ז ס"ב וז"ל עיין בסי' רל"ג ששיעור פלה"מ הוא שעה ורביע קודם שתשקע החמה. דבזה יתורצו הרבה ספיקות שספקו בזמן תפלה זו והספק היותר גדול הוא זה שכולם מפרשים פלה"מ דקאמר ר"י הוא שעה ורביע קודם הלילה שהוא צה"כ וכבר אמרנו דלכ"ע מעת השקיעה עד צה"כ מהלך ד' מילין שהוא שעה וי"ב מינוטין. ובאותו זמן אין ספק שמותר להתפלל תפלת ערבית בשבת לכ"ע כיון שיכול להוסיפו על הקדש. כמ"ש סי' רס"א. וא"כ לא יהיה הפרש בין רבנן לר"י בקבלת שבת ותפלת ערבית בע"ש רק חומש מרביע שעה. וזה דוחק מאד לחלוק בזמן קצר כזה אבל לפי מה שפירשתי שתחשוב שעה ורביע דהיינו פלה"מ מקודם השקיעה. עד השקיעה משעות זמניות ואח"כ תצרף עמה ד' מילין משעת השקיעה עד הלילה ויהיה הכל ב' שעות ומחצה פחות חלק כ' מהשעה. לא יקשה כלום למנהגנו שאנו נוהגים להתפלל לפעמים ערבית זמן רב קודם הלילה. דקיי"ל כר"י בדיעבד. וזה נ"ל נכון וברור. וכן הוא משמעות הג"מ בכ"מ שהוזכר שעות וכו' כולהו משמע דמעת הזריחה חשבינן וא"כ ממילא הוא כן בתפלת מנחה וערבית עכ"ו. הרי קחשיב הרב ז"ל ב' שעות ומחצה פחות ג' מינוטין מפלג המנחה עד צה"כ. דהיינו שעה ורביע מקודם השקיעה עד תחלת השקיעה ומתחילת השקיעה עד צה"כ שעה וי"ב מינוטין שיעור מהלך ד"מ. בין הכל יעלה חשבון הנז'. דנמצאת אתה אומר דחשיב שיעור פלה"מ שהוא שעה ורביע קודם תחילת השקיעה:

אלא דלגבי דידי דברי קודשו צריכים אצלי תלמוד דמאחר דקחשיב י"ב שעות היום מהנץ החמה עד השקי' נמצא דמהשקיעה הוי לילה. והיכי קאמר בסי' רס"א דמתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עדיין יום. תירץ אעפ"י ששקעה החמה עד בין השמשות וכו' דמשמע דלא הוי לילה עד צאת הכוכבים:

כי עפ"י זה הלח'ץ השיאני לומר דמאי דקאמר הרב הלבוש ז"ל דחשבינן י"ב שעות היום מהזריחה, לא קמיירי אלא לענין שעות המוזכרות בג"מ לענין תפלה וכיוצא. שמחלקין שעות שיש מהזריחה עד השקיעה לי"ב שעות והם נקראות שעות זמניות. אבל לעולם יום של תורה הוא מעלות השחר עד צה"כ. וכמ"ש במסכת ברכות דף ב' סי' לדבר צאת הכוכבים. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (נחמיה ד') ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר עד צאת הכוכבי'. ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. עיי"ש:

אשר עפ"י זה נבא לכלל יישוב תמיהת הרב "מעדני- יו"ט ז"ל שהפליא על הרב ז"ל דכיון שביאר דעתו דחשבינן י"ב שעות היום מהנץ החמה עד השקיעה וחשיב ד' מילין מעמוד השחר עד ההנץ וכן מן השקי' עד צה"כ. נמצא מה שנשאר מהנץ עד השקיעה. מהלך לב' מילין. וכשתחלקהו לי"ב שעות. מגיע לכל מיל רביעית שעה וחצי רביע שעה. שהוא כ"ב מינוטין וחצי והוא ז"ל קחשיב לכל מיל י"ח מינוטין כדעת התה"ד דקחשיב י"ב שעות היום מעה"ש עד צה"כ:

ועפ"י האמור ניחא דאיכא למימר דכיון דסבר הרב הלבוש ז"ל שיום של תורה הוא נחשב מעה"ש עד צה"כ. הוא הדין נמי לענין מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום. דחשבינן להו מעמוד השחר עד צה"כ ולא קאמר דחשבינן מהזריחה עד השקיעה. אלא לענין שעות תפלה וכיוצא. כגון משל בתקופת ניסן ותשרי. שהיום והלילה שוין. ויש י"ב שעות שוות מעה"ש עד צה"כ. ואדם בינוני מהלך בהם עשרה פרסאות. שנמצא מגיע לכל מיל ח"י מינוטין. וכשתנכה ד' מילין שיש מעה"ש עד הנץ החמה כדעת ר"י דקאי הלבוש בשיטתי' וכן ד' מילין מהשקיעה עד צה"כ. שהוא שיעור ב' שעות ושני חומשי שעה. נשאר מהנה"ח עד השקיעה ט' שעות וג' חומשי שעה. בזה קאמר הלבוש ז"ל דמחלקין אותן השעות לי"ב שעות זמניות. ומשערינן בהו שעות המוזכרות בגמ' לענין תפלה. כל יום לפי מה שהוא. ומ"ש הלבו'ש ז"ל בסי' רס"ז על דעת התה"ד ז"ל דקא חשיב שעות היום מעה"ש עד צה"כ שהוא טעות גמור לא קאמר אלא לענין שעות התפלה. שהתה"ד חשיב להו מעה"ש עד צה"כ. כמ"ש שם דחשיב פלה"מ שעה ורביע קודם צאת הכוכבים:

ויצאתי לחפש בספרן ש"צ המפרשים ז"ל אולי אמצא מי שנתעורר בזה בדברי הלבו'ש ז"ל. ומצאתי את שאהבה נפשי להרב ספר מבוא השמש במאמר שני פרק ששי. שנתעורר באופן קרוב לזה וז"ל אלא שראיתי לבעל הלבושים שאעפ"י שפסק כדעת ר"ת וכתב בסי' רס"א שאעפ"י ששקעה חמה עדיין יום גמור הוא: שיעור ג' מילין ורביע. עם כל זה כתב בסי' רל"ג שכל השעות הנזכרות בדברי רז"ל. בין לפלג המנחה בין לדינים אחרים צריך שנשער אותם מן הזריחה עד השקיעה. לא מעה"ש עד צה"כ עיי"ש. ובפרק תשיעי תירץ קושייא זו וז"ל שאעפ"י שהזמן שמעלות השחר עד הנץ החמה ומן השקיעה עד צה"כ נקרא יום. היינו לענין שאם עשה אז בדיעבד דברים שמצותן ביום שיוצא ידי חובתו. אבל מ"מ אסור לעשותן לכתחילה שלא בעת הצורך. אלא ביומה של חמה. דהיינו מהנץ החמה עד שקיעתה, וכמו ששנינו בפ' ב' דמעילה אין מלין ואין מזין ואין טובלין עד שתנץ החמה. והוא הדין שאסור לעשותן אחר השקיעה. כי שני הזמנים שוים הם. וכיון שזמן עשיית המצות שצריכים יום אינו לכ- תחילה אלא ביומה של חמה. לכן חלקו רבותינו ז"ל י"ב שעות היום מהנץ החמה עד שקיעתה. וי"ב שעות הלילה מן השקיעה עד הזריחה. כיון שכל הזמן ההוא ללילה יחשב לענין שאסור לעשות בו לכתחילה דברים שמצותן ביום. עיי"ש הרי שביאר בדעת הלבו'ש ז"ל דסבר לה מר שיום של תורה חשבינן מעה"ש עד צה"כ אלא שדברים שמצותן ביום לכתחילה אין לעשותן אלא ביומה של חמה. ובבחינה זו חלקו רז"ל שעות היום מהנץ החמה עד שקיעתה. וכמדובר. זהו מה שאספתי באומרי"ם והעליתי על ספר חוק"ה. ואתה הקורא נעים שים עיניך ושכלך במקורן של דברים ויאורו עיניך במאורה של תורה. ואל שד'י ינחני במעגלי צדק. הטיב הטיב הדק. למען שמו ולמען תורתו אמן ע"ה מסעוד הכהן ס"ט אכי"ר.

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה