אור ברסלב
שות פרחי כהונה אבן העזר › סימן כד

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אבן העזר · סימן כד

סימן כג

למעלת הרב המובהק. שמן תורק. ממלא מקום אבותיו. בתרומת מדותיו הוצק חן בשפתותיו כמוהר"ר יצחק אביחצירא נר"ו יאיר ברוב עוז החיים והשלום. ממלא מקום הרב בעי"ת "ארפוד" יע"א:

יקרת מכתבו הגיעני לנכון. ובינותי בדברות קודשו כי הוא עמוס התלאות עול יחיד ועול צבור. ה' ישלח עזרך מקודש. וענותו תרבני אשר קדם פני בשאלת חכם במצוה רמיא עלי לתור ולחפש בספרי רבנן הפוסקי' ז"ל להתיר הני ספיקי המסתעפים בעסק דין הבא לפני"ק באשה שמתה ולא הניחה זרע אחריה. שמובן מדב"ק שעשתה שנה ראשונה שלאחר החופה בפני בעלה ובשנה שנית נתגרשה ממנו וחזרה עוד בנישואין שניים לבעלה הראשון. ונלב"ע האשה באותה שנה. שלפי תקנת ר"ת ז"ל בשנה ראשונה להחזיר הנדוניא כולה. ותקנת שו"ם בשנה שנייה להחזיר חצי הנדוניא. כאשר נמשכים אחר מנהג זה בעי"ת תאפילאלת יע"א. והנה כת"ר עלה ונסתפק כיון שנתחדשו הנישואין. אי דיינינן לה כדין שנה ראשונה לענין חזרת הנדוניא. או כדין שנה שנייה ויחלוקו. ואת"ל דיש לה דין שנה שנייה ויחלוקו. עוד יש להסתפק. להיות שהאשה הזאת נפלה לה ירושה מאביה קודם שנשאת דהוי מוחזק כמ"ש בש"ע אה"ע סי' צ' ולא הכניסה אותה לבעלה בנישואין רק שאר נדוניותה שהעניקה לה אמה. ועכשו שמתה הבעל תובע אותה ירושה. אם הדין הוא שיחלוקו כמו שאר הנדונייא. או כולם לבעל. ואת"ל בזה גם כן יחלוקו. עוד לנו ספק על מי מוטל צרכי קבורתה אם על הבעל לבדו מחלק המגיע לו. או מהאמצע. ע"כ תורף דברי קודשו עפ"י סדר שאלתו:

תשובה לעשות רצון צדיק חפצתי. והנה לפני"ק תשובה על כל פרט ופרט כיד ה' הטובה עלי לפי קוצ"ד. ועליה דמר ליעיין וליסבר ברוח מבינתו בשורשן ועיקרן של דברים בש"ס ופוסקים. כי מראה מקום הוא לו. והוא ישפוט בצדק עפ"י שכלו. ויגזר ויקם לו. והנני כמשיב בהלכה על ראשון ראשון בס"ד נראה להוכיח שפיר דהאשה הזאת דין שנה שנייה יש לה ויחלוקו הבעל עם יורשיה כפי תקנת שו"ם. מההיא דפרק הכותב דף פ"ט שהמגרש אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה מחזירה. דהשתא הכא נמי הוא בסוג זה. כיון דלאו פנים חדשות באו לכאן בנישואין שניים מעתה אין מקום לחדש התקנה כדמעיקרא. אלא על תנאי כתובה הרא' הוא מחזירה. וחשבינן שני חזרת הנדונייא מנישואין הרא' והרי עשתה שנה רא' שלאחר החופה בפני הבעל. ועכשו בנישואין שניים הויא לה שנה שנייה ויחלוקו. ומספר כתובתה נלמוד שהוא כותב לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כמלקדמין וכו' כפי הנוסח שיש לפנינו בתיקון שטרות. דהשתא אם אמרנו דבתר נישואין שניים אזלינן. יקשה לנו היכי יהיב לה מאתן זוזי כמוהר הבתולות. והרי השתא מיהת דין אלמנה יש לה ואין לה אלא מנה. אלא ודאי בתר מעיקרא אזלינן ואין לה בנישואין שניים אלא מה שיש בראשונים:

אלא שחזו"ן הרביתי להרב נחלת שבעה סי' ט' שתמה על מ"ש מהר"מ מינץ ז"ל. דבכתובת מחזיר גרושתו א"צ לכתוב דחזו ליכי מדרבנן והקשה מ"ט לא יכתוב כן דאעג"ב דמתחלה בתולה נשאת לו. מ"מ עכשו היא כאלמנה דאין לה אלא מנה. וא"כ יכול לכתוב בפירוש כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן. והניח בצ"ע. דנראה לפי"ז דאזלינן בתר השתא דנישואין שניים. וזה הפך מנוסח שטר כתובה שהזכרנו. ונראה ליישב כלפי מ"ש התשב"ץ ז"ל בח"ב סוס"י קל"ח. וכן כתב הכנה"ג סי' ס"ו או"ג בהגה"ט. דאם פרע לגרושתו הכתובה ורוצה להחזירה. צריך להחליף לה כתובה. משום שטר שנמחל שעבודו. ואם לא פרע לה כתובה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת. והיינו דתנן המגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובה הרא' הוא מחזירה. וכ"כ הרדב"ז סי' קע"ז עיי"ש. דהשתא לפי חילוק זה מר א"ח ומא"ח ול"פ. דהנ"ש מיירי בסתמא דעלמא דגירשה ופרע לה כתובתה. וכשהחזירה. לא החזירה לו כתובה דהשתא כשכותב לה כתובה מחדש הוא כותב לה כדהשתא כדין אלמנה מנה. והנוסח שטר כתובה שלפנינו מיירי לפי המנהג דכשהוא מחזיר גרושתו. מחזרת לו דמי הכתובה שפרע לה כשגירשה והו"ל כאלו לא פרע לה. ובדין הוא שתהיה הכתובה שמחדש לה עתה באשר שכתובה הרא' נקרעה בבית דין. ומה שכותב לה עתה הוא על מנת הכתובה הראשונה. וגם להנ"ש אין חילוק אלא לענין מנה ומאתים. אבל לא לענין שאר תנאי כתובה. דלעולם על מנת שאר תנאים שבכתובה הרא' הוא מחזירה. כמ"ש בכמה דוכתי בש"ע עיין סוס"י צ"ב בהגה, וסי' ק' סי"ב וסי' קי"ב בטור וש"ע וסוס"י קי"ד בש"ע וסי' קי"ח סי"ט:

ועוד דנהרא מכיפיה מיברך. מטעם התקנה עצמה שמעינן שפיר דבתר נישואין רא' אזלינן כדקיי"ל דבתקנה אזלינן בתר טעם וסברא כמ"ש הגאון חת"ס ז"ל באה"ע ח"א סי' ק"כ, והנח עיקר התקנה בחזרת נדונייא שתיקן ר"ת ז"ל הוא עפ"י מדרש ילקוט רמז תרע"ד ובתורת כהנים ע"פ ותם לריק כחכם. יש בנ"א שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה, ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו נמצא שמאבד בתו ומאבד ממונו עכ"ל. וע"ז כתב ר"ת ז"ל בספר הישר העתיק לשונו הגאון חת"ס שם וז"ל וראינו שיעור שנה לתקנה זו ולא יותר כי אחרי שנתו נשכח מן הלב מה שנתן ולא יוסיף עצב עמה עכ"ל. הרי מפורש בהדייא מפי ר"ת ז"ל מתקן התקנה. דלאחר שנה לא יוסיף עצב עמה. וא"כ זאת האשה שעשתה שנה ראשונה בפני בעלה ונהנית ממה שנתן לה אביה. הרי לא נתקיים בו ותם לריק וכו'. וממילא בנישואין שניים שבשנה שנייה כבר חלפה הלכה לה תקנת ר"ת. ואין כאן רק תקנת שו"ם שיחלוקו. וכ"כ הנ"ש סי' כ"א סעיף ד' וז"ל וטעמא נ"ל דבשנה ראשונה עדיין עצב הרבה על איבוד גוף וממון. וכדי שלא יתקיים ותם לריק. ולכן צריך להחזיר כולו. ובשנה שנייה אינו עצב כ"כ לכן די בחזרת חצי הנכסים. ובשנה ג' כבר נשכחה כמת מלב ואין עצב עמה לכן הדין חוזר לסיני בעל יורש את אשתו. וכ"מ מתשובת מהר"מ סי' תקל"ד עכ"ל:

(וקרוב לשמוע עוד מתורתו של ר"ת ז"ל בתקנה זאת דחזרת נדונייא. דלא תיקן רק בנישואין ראשונים שנתן לה אביה נדונייא. דאז שייך תוכחת ותם לריק וכו' אבל לא תיקן בנישואין שניים שנתגרשה מבעלה הרא'. והלכה והיתה לאיש אחר ומתה. אין הנדונייא חוזרת אפילו עדיין האב קיים שהרי עכשו לא נתן לה אביה נדונייא. רק מה שנתן לה כבר בנישואין ראשונים עם בעל הרא'. וכבר נשכחו ממנו ואין לו עצב עמה וכן משמע ממ"ש מורם בהגה סי' קי"ח אבל כשהן עצמן מכניסין נדונייא לא תקנו ע"כ. דבזיווג שני הם בכלל סוג זה, ואף שהח"מ והב"ש ז"ל כתבו שעכשו המנהג פשוט ביתומה וכו' כאלו השיאה אביו בחייו ותחזור הנדונייא וכו' עיי"ש. היינו דוקא בנישואין רא' אבל לא בשניים, וכ"כ הרב נ"ש בהדיא סי' י"ב סעיף מ"א לענין כתובה. וז"ל ונראה דגם באלמנה כותבין סתם דהנעלת ליה אעפ"י שיש לה אב. מ"מ לא הכניסה הנדונייא משל אביה. ונ"מ לענין חזרה. דאם תעדר האשה בשנת החזרה א"צ להחזיר הנדן. דלא נתקן תקנת החזרה באלמון ואלמנה, ועיין בהגהת רמ"א סי' קי"ח ע"כ. דנראה דכוונתו על מ"ש כשהן עצמן מכניסין הנדונייא וכו'. ונמצאת אתה אומר בנדון דשאילנא עליה כי יהבית ליה במחזיר גרושתו דין נישואין חדשים. הו"ל דין אלמון ואלמנה דלא שייך בהו תקנת ר"ת ז"ל. ובכה"ג אמרינן לטוען כן שתיקותיך יפה לך מדיבורך. ומכ"ש שאין האמת כן אלא על מנת תנאי כתובה ראשונה הוא מחזירה. ואף כי הכא חדשו הנדונייא בשומא. מה שחדשו חדשו. ומה שלא חדשו הוא נשאר ע"מ כתובה הראשונה). אח"כ נתברר לי דמנהג "תאפילאלת" לעולם מחזיר הנכסים אף בנישואין שניים ואף אחר שנה שנייה כל זמן שלא הניחה זרע: ומעתה שזכינו בדין להוכיח במישור מכל הלין טעמי תריצי דיש לה דין שנה שנייה ויחלוקו. השתא נהדר אפין לברר דין ספק שני אם בעל חולק בנכסי מלוג כנז' בשאלה. הנה בענין זה באנו למחלוקת הרא"ש ומהרי"ל ז"ל. שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סעיף א' כתב לא ראינו לתקנת ר"ת ז"ל דהיכא שמתה האשה בתוך שנת הנישואין שהבעל מחזיר הנדונייא וכו' דוקא בנדוניא תיקן משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק וכו' אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נכסי מלוג בהא לא תקון רבנן. והבו דלא להוסיף עלה עיי"ש. וכן פסק מורם בהגה שם משם תשובת הרא"ש הנז'. אבל בתשובת מהרי"ל סי' ס"ק הבי"ד הח"מ ס"ק כ"ג כתב דמצד תקנות הקהלות יחזיר ג"כ נ"מ בשנה הראשונה ומחציתן בשנה שנייה ע"כ. וכתב הח"מ ז"ל דלמעשה צריך להתיישב הרבה אם לפסוק כהרא"ש או כמהרי"ל ז"ל וסיים שאח"ז מצא בתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דפסק כתשובת הרא"ש דלא תקנו בנ"מ עיי"ש. וכ"כ הרב ב"ש וסיים כבר האריך בזה בתשובת שארית יוסף סי' צ"ג ופסק כדעת מהרי"ל, ולדעת הרמ"א עיקר כהרא"ש עד כאן:

בין תבין את אשר לפניך שדעת הח"מ והב"ש לפסוק כהרא"ש. וגם אנן בדידן לן יאות למינקט כפסק מור"ם ז"ל דפסק כהרא"ש עפ"י מאי דקיי"ל דבמקום שלא גילה דעתו מרן ז"ל עבדינן כמור"ם ז"ל. ומה גם דמרן בב"י הביא תשובת הרא"ש בלי שום חולק משמע שכן דעתו. ומאחר דפסקה מורם ז"ל הכי נקטינן. וכלל זה הביאו הרב ליצחק ריח ז"ל סי' ס"א דף פ"ד ע"ד ד"ה ולדידן וכו' עיי"ש באר היטב משם הכנה"ג. ועיין בכנה"ג אה"ע סי' קי"ח אות כ"ט שכתב משם הרשד"ם בתשובת הראנ"ח דנכסי מלוג הכל לבעל. וכ"כ משפטי שמואל וכ"כ הרב מטראני בח"א סי' כ"ט ורי"ב ובח"ג סי' קל"ד ורי"ט עיי"ש וכ"כ הרב בית יהודה במנהגי ארגי'ל דף קי"ג ע"א מתשובת הרב כמוהר"א טווא ז"ל סי' קצ"ט וז"ל בנכסי מלוג אעפ"י שלא דברה בהם התקנה. דינן כעיקר ותוספת שהבעל יורש. דכל שאינו מפורש העמדינו על חזקתו שהבעל יורש את אשתו דבר תורה עכ"ל. וכ"כ בתשובת הרב מוהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' י"ב וי"ג דתקנת חלוקה הוא דוקא מה שנשאר בנצ"ב שלה. וכל מה שקנה אחר כך אינו בכלל חלוקה. אלא הכל לבעל. וכן נ"מ יורש הבעל. והטעם הוא דבעלי התקנה לא חששו אלא למילתא דשכיחא, וכולהו נשי אית להו נכסי צ"ב. ואחת מאלף אית לה נכסי מלוג ולפיכך לא חששו לה עכ"ל מכל הלין רבוואתא נראה פשוט דנ"מ הכל לבעל לבדו. ואין ליורשי האשה חלק בהם:

ואין ללמוד מאשר כתוב במנהגי המערב המובאים בס' זכות אבות דף מ"ו ע"ג סי' ע"ה ובכרם חמר דף כ"ו ע"ג סי' קמ"ג משם מוהריעב"ץ ז"ל שכתב שנ"מ בכלל החלוקה, דשאני אינהו בדידהו שמנהגם לחלוק בכל הנכסים שימצאו לבעל בכל אופן שבעולם. וכן כל הנכסים שימצאו לאשה ל"מ נצ"ב אלא אפילו נ"מ שנפלו לה מבית אביה וכו' הכל יכנס בכלל החלוקה כמפורש שם. ומנהג זה אינו שוה בכל ערי המערב. שהרי כתב שם בתחלת דבריו משם מהריב"ט ז"ל שתקנה שתקנו ק"ק "פאס" המגורשים וגרירי אבתרייהו כל ערי המערב חוץ מערי "תאפילאלת'' ואגפיה וכו' עיי"ש. הרי דקאמר מר בהדיא דתאפילאלת ואגפיה לא גרירי בתר מנהג זה.

וקושטא קאי מאחר שאין בידי"ק תקנה כתובה על ספר חוק"ה בכתב מפרש דנכסי מלוג בכלל מעתה העמד דבר על חזקתו והדין חוזר לסיני דהבעל יורש את אשתו בנ"מ מיהת. כמ"ש הפוס' ז"ל דכל ספק בתקנה יד בעל התקנה על התחתונה. משום דהבעל יורש ודאי ובעל התקנה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עד שיביא ראיה למנהג. או שהלשון שבכתובה מוכיח שיחלוקו גם בנ"מ ואם יתברר המנהג שיחלוקו בנ"מ, המנהג עיקר גדול בדיני ממונות והמנהג מבטל הלכה. וכל הנושא אשה על דעת אנשי המקום הוא נושא. אבל כל עוד שלא נתברר. יד בעל התקנה על התחתונה כיון שבאים להוציא מיד הבעל שיורש מדינא ע"כ. וכ"ג הכנה"ג אות מ"ו משם תומת ישרים סי' קע"ג בשם מהר"י טאיטסאק ז"ל:

עוד זאת אודיע לכת"ר כי מה שיצא לחלק הח"מ ז"ל שם בדברי הרא"ש. דדוקא נ"מ שנפלו לה בעודה תחתיו הוא דלא יחלוקו אבל נ"מ שהיו לה קודם נישואין. בזה נוהג תקנת הקהלות ויחלוקו. דגם בזה שייך עגמת נפש. וק"ו הוא מנדוניא שהכניסה לו בתורת נצ"ב ע"כ, הנה חילוק זה לא עלה בהסכמת הפוסקים ז"ל. שהרי כתב עליו הב"ש ז"ל דאין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר. גם הרב תשובת בצלאל ז"ל שם דחה זה דדייק מדברי הרא"ש שכתב אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ ומדקאמר דהיינו משמע דדין אחד להם. ותו דלא מצינו תרי גווני נ"מ ותו דטעמא דשייך בהני שייך בהני והבו דלא להוסיף עלה במאי דתקון תקון. במאי דלא תקון לא תקון ע"כ וכ"כ בשמו הכנה"ג שם אות ל"ד. וכ"כ משם הרדב"ז ח"ב סי' ל"א. ובאות ל' כתב משם מג"א כן והוסיף בין היו ידועים לבעל בין לא היו ידועים לבעל ע"כ:

ומעתה שהוברר לנו שהבעל יורש נ"מ לבדו לא נשאר מקום עוד לספק השני בענין צרכי קבורה מי מיתחייב בהו. דפשוט הוא שהבעל קוברה ועליו צרכי קבורתה לבדו כמ"ש הב"ש שם וכ"כ לעיל סימן נ"ה עיי"ש:

אך בזאת אם יתברר שהמנהג הוא שיחלוקו בנ"מ. מעתה חל עלינו חובת ביאו"ר אם קוברין אותה מהאמצע. או דילמא הבעל לבדו הוא חייב בקבורתה והנה בזה נחלקו הח"מ והב"ש ז"ל בסי' נ"ה דהח"מ בס"ק י"ז כתב דבשנה שנייה שאביה ובעלה חולקין. נראה דהקבורה מוטלת על שניהם. והב"ש בס"ק י"א חולק על הח"מ בזה וכתב דעל הבעל לבדו הוצאות הקבורה דהא שומרת יבם חולקים נמי היבם עם היורשים ומ"מ היבם חייב בקבורתה לבדו. מכ"ש הבעל שהוא יורש נ"מ אפילו החצי עליו כל הוצאות הקבורה. וכן משמע מתשובת מהרי"ל וכו' ע"כ:

ועיין בפ"ת שם סק"ה שהביא פוסקים שנמשכו אחר מחלוקת זה למר כדאת"ל ולמר כדא"ל. וכשאני לעצמי הדיוט כמו שאמרתי לא זכיתי להלום דברי הב"ש ז"ל הללו. דמאיזה טעם יתחייב הבעל לבדו בקבורה מאחר שהם חולקים הבעל עם היורשים בשוה. הרי חיוב קבורתה על כתובתה. ומאחר שחולקים בכתובה גם הקבורה תהיה בין שניהם. ויתר על זה מ"ש הוא ז"ל כשהבעל יורש נ"מ אפילו חצי חייב לבדו. והרי חיוב הקבורה אינו על נ"מ אלא הנדונייא. כדאיתא בפ' נערה דף מ"ז ע"ב וקבורתה תחת כתובתה. ופירש"י תחת הנדונייא שהכניסה לו וכו'. ובסימן פ"ט מפרש הוא עצמו הב"ש ז"ל בסק"א קבורה תקנו חז"ל תחת הנדונייא ולא תחת הכתובה מנה ומאתים ולא תחת נ"מ וכו' עיי"ש. דבשלמא מ"ש הב"ש בסי' קי"ח ס"ק כ"ג דאם תופש נ"מ חייב לקברה. אתי שפיר. דהא מ"מ יש לו ייפוי כח בחלק נ"מ יותר על היורשים שנוטלן לבדו דבזה נקרא יורש וחייב בקבורתה, אך אם תופש רק החצי מנ"מ למה יהיה חייב הוא לבדו. והרי אין לו שום ייפוי כח יותר על היורשים. וכמ"ש התוס' פ' האשה שנפלו דף פ' ע"ב ד"ה או דילמא יורשי האב וכו' דמקשו מאי קמיבעייא ליה והתנייא לעיל קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייא ולא נ"מ. וא"כ אפילו כי ירתי יורשי האב נ"מ לא יתחייבו. ותי' דלאו דוקא נקט תחת כתובתה דה"ה נמי נכסי מלוג. אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבעלה נצ"ב מנ"מ ע"כ. הראת לדעת דאם יורש הבעל נ"מ לבדו מיקרי תחת כתובתה וחייב בקבורתה. אלא אם אינו יורש רק החצי למה יתחייב הוא לבדו. שהרי יש לה שני יורשין וקבורתה חלה על שניהן. וכמ"ש הר"ן שם דלא חייבו הבעל לקבור אותה תחת כתובתה. אלא במי שאין לה יורשים אחרים. אבל זו שיש לה יורשים אחרים יקברוה גם הם כדין שני יורשים דעלמא ע"כ:

ותבט עיני בשור"י להתשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רצ"ב בתקנה ג' שכתב כשהבעל חולק עם הזרע. ונוטל חצי הנדונייא והכתובה דהיינו מנה ומאתים והתוספת. והזרע נוטל חצי הנדוניא. קבורתה בלא ספק היא על הבעל. דתנאי ב"ד שהבעל יקבור את אשתו. ואפילו יש לה יורשים בקצת נכסיה מדין שומרת יבם שיורשי הבעל ויורשי האשה חולקין בנדונייתה כדעת הרמב"ם שאנו דנין על פיו. ואפי"ה יורשי הבעל חייבים בקבורתה ועוד שהרי חיוב קבורתה על הבעל אינו מפני הנדונייא בלבד. אלא אף מפני עיקר כתובה והרי הוא יורש אותו וכ"כ רש"י ז"ל שאם לא הכניסה לו כלום. שהבעל קוברה והכי איתא בירושלמי ע"כ:

ובהורמנותיה דמר אחר נשיקת עפרות זהב לו. לדבר הזה יסלח לנו אדונינו הרב ז"ל. דאין לימוד זה דדין שומרת יבם עולה יפה. דשאני התם. דמנה ומאתים שיורש היבם הוו להו דין נדונייא. כדאיתא התם בג"מ דיבם נמי כאחר דמי. ופירש רש"י כאחר דמי וכיון שהתירתה מיתת הבעל לינשא ליבם. מאותה שעה זכתה בנכסים ע"כ, דמוכח מזה דחשבינן כאלו גבתה כתובתה וזכתה בה. ואח"כ חזרה והכניסה אותם ליבם דהוו להו דין נדונייא. וכ"כ התוס' לעיל ד"ה יורשי הבעל וכו' דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים, כדמסקינן דיבם כאחר דמי. והוי כאלו הכניסה לו נדונייא. והרי הוא כאלו נטלה והחזירה לו עיי"ש, דנמצאת אומר מעתה כשמתה שומרת יבם. היבם יורש זאת הכתובה שהיא כעין נדונייא לבדו. זולת חצי נדונייא שחולק עם היורשים ולהכי בדין הוא שיהיה חייב בקבורתה הוא לבדו שהרי יש לו צד ייפוי כח שיורש הוא לבדו ואינו חולק עם היורשים. מה שאין הדין כן באשה דעלמא. דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ולא שייך בה שם ירושה וכמ"ש בשיטה מקובצת לכתובות שם שמפרש דעת רש"י שפירש קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדונייתה ולא מצינן לפרש תחת כתובתה תחת מנה ומאתים. דהרי משמע דבעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו, ואי מנה ומאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה. ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה עיי"ש. הרי נראה בעלי"ל שאין חיוב קבורת האשה תחת עיקר כתובה מנה ומאתים. ואיך העלים עין הבדולח עיני"ק ז"ל מפירש"י ותוס' ואף דמפרשי הכי תחת הנדונייא ולא תחת עיקר הכתובה ומה שהביא ראיה מרש"י דאשה אעפ"י שלא הכניסה לו כלום חייב לקוברה, אין הכי נמי שהוא חייב בתנאי ב"ד אף אם הכניסה ערטילאה. אך אם יש לה ואחרים יורשים או אפילו רק חולקים, הבעל אינו חייב בקבורתה לבדו. דאי לא תימא הכי. לדעת ר"ת באם לא נתן הנדונייא לחתן ומתה הכלה כמ"ש מור"ם בהגה סימן ג"ן. או במתה בשנה ר"א שיחזיר הנדונייא יהיה חייב הבעל בקבורתה אעפ"י שאינו יורש כלום. ולא מצינו כן שהרי כבר כתב מור"ם סי' נ"ה ס"ה במקום שלא זכה בנדונייא אינו חייב בקבורתה. כדרך שנתבאר סוסי' ג"ן. וכ"כ הב"ש סי' פ"ט סק"ו על מ"ש התוס' ריש פ' אלמנה כשהבעל אינו יורש אינו חייב בקבורתה והרי קיי"ל הבעל חייב בקבורתה אפילו אינו יורש כלום וצ"ל דכוונתם כשאין לו דין ירושה דהיינו שהנדונייא חוזרת ליורשים עפ"י התקנה אינו חייב בקבורתה. אבל אם הוא ראוי לירש. אפילו לא ירש חייב בקבורתה. דהיינו אם לא הכניסה לו כלום ע"כ:

ועוד חזון הרביתי להרב מוהריט"ץ ז"ל בתשובה סימן ס"א שדרך ובא לו בדרך זו בשתים ועלתה לו. לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"א בדין אלמנה שמתה קודם שנשבעה שיורשי הבעל חייבים בקבורתה. וקשה טובא כיון דאמרינן בפ' נערה קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה ולא תחת מנה ומאתים. דהשתא לפי"ז למה יהיו יורשי הבעל חייבים בקבורתה. הרי כתב שם הרמב"ם שהיורשים נוטלים נדונייתה וכו' וא"כ הם יהיו חייבים בקבורתם ולא יורשי הבעל. ותירץ דהנדונייא שנוטלים יורשיה היינו דוקא מה שהוא בעין אבל לא מה שנאבד. וא"כ מה שיורשיה יורשי נדונייתה שהוא בעין אינו מכח כתובה אלא שהם בחזקתה. וזה אינו נקרא כתובה שאינה זוכה בהם מטעם כתובה. אלא מטעם שהם כליה כיון שהם בעיניהו. אבל מה שנאבד מהנדונייא שאם היתה בחיים ובאת לתבוע אותו הפחת מכח כתובה שכתב לה שקבלם על עצמו באחריותו, זהו שנקרא כתובה שבאה לזכות מכח כתובה דהשתא כשמתה בלא שבועה. יורשי האשה אינם יורשים כלום ממה שהוא נקרא כתובה. אלא יורשי הבעל הם יורשים כל מה שהוא בשם כתובה יקרא. שהוא מה שנאבד או נפחש מהנדונייא שהיה הבעל חייב לשלם מכח כתובה כנז'. וכן מנה ומאתים שהם עיקר כתובה אמטו"ל יורשי הבעל אינהו חייבים בקבורתה תחת מה שירשו כתובתה כמדובר. וכן לענין שומרת יבם נמי כתב שם. מה שהיבם חייב בקבורתה. היינו משום דעיקר כתובתה מנה ומאתים מיקרי נדונייא כיון שזכתה בהם מבעלה והכניסה אותם ליבם שיזכה בהם כמו נדונייא הם. ולכך יורשיה יורשי כתובתה שהוא היבם חייב בקבורתה. שהוא יורש כתובתה שהיא נדונייתה כמבואר ועוד חצי נצ"ב:

עתה דע וראה מכל האמור דדעת מהריט"ץ ז"ל נמי דלא מיחייבי יורשי הבעל והיבם בקבורת האלמנה אלא משום שהם נקראים יורשי כתובתה שהיא נדונייתה יורשי הבעל באלמנה הם יורשים מה שנאבד או נפחת מהנדונייא שהוא נקרא כתובה. והיבם נמי בשומרת יבם יורש מנה ומאתים שהם נקראים נדונייא לגבי יבמה כאמור, ועפי"ז ואשתומם על המראה מ"ש הפ"ת בסי' נ"ה ס"ק ה' שהמהריט"ץ כתב בהדייא דכל שהיבם ויורשי הבעל יורשים קצת נדונייא הם חייבים בקבורתה דמשמע שחולק על הח"מ בזה ומסכים עם הב"ש: ולפענ"ד אדרבה איפכא מסתברא שחולק על הב"ש שהביא ראיה משומרת יבם וכו' שהרי המהריט"ץ כתב באר היטב דין שומרת יבם דמתחייב היבם בקבורתה לאו משום שחולק בנדונייא לבד, אלא משום שהוא יורש לבדו נדונייא שהכניסה לו עתה שהם מנה ומאתיים כאמור. ואפשר שיודה להח"מ בנדון שחולקים הכל בשוה ואין לבעל שום צד יתרון על היורשים. שגם הקבורה תהיה על שניהם ודו"ק:

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת. מעתה אחר אחרון אני בא. מ"ש בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל סי' נ"ט שהסכים עם הח"מ ודחה ראיית הב"ש שהביא משומרת יבם וכו'. שכתב דלא דמי. די"ל שכך היתה תקנת חז"ל דנגד זכות שנתנו להבעל עדיפות מהאב שיהיה הוא יורשה ולא האב. אף אם אינו יורש הכל מ"מ אם במין אחד מהנכסים זוכה בהם הבעל לבדו חלה חיוב קבורה על אותן הנכסים שזוכה בהם הבעל לבדו. משו"ה בשומרת יבם אף למאי דקיי"ל דבנצ"ב יחלוקו מ"מ כיון דלגבי יבם אף המנה ומאתים הן מדין ירושה כאלו הכניסה לו, וכמ"ש התוס' כתובות דף פ"ב ד"ה יורשי הבעל וכו'. הדרינן לסברא הנ"ל כיון דלגבי עיקר כתובה הבעל לבדו הוא שם יורשי האב. שייך תקנת חז"ל שהחיוב קבורה חל על אלו הנכסים דהבעל לבדו יורשה. משא"כ בתקנת שו"ם בשנה שניה דמצד מנה ומאתים לא מיקרי יורש דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ולגבי אינך נכסים כל אימת דהבעל יורש גם יורשי האב יורשים, ואין בנמצא שום מין נכסים שיהיה הבעל לבדו שם יורש עליהם וא"כ מכל הנכסים שבשבילם חיוב הקבורה. כמו כן חל החיוב ג"כ על האב, ובזה נסתר ראיית הב"ש והנ"ש ממהרי"ל וסיים דהעיקר כהח"מ דהקבורה מאמצע, וכ"כ משם הרדב"ז סי' קכ"ד בהדייא דהוצאות הקבורה על שניהן ושכן העלה להלכה בשו"ת שב יעקב אה"ע סי' כ"ט וכ"פ הפ"ת שם. וכן העלה הרב טיב קידושין דהעיקר כדברי הח"מ דהוצאת קבורה לחצאין וכו' וכן נראה דעת הגאון התס' ז"ל באה"ע סי' קכ"א חא' דהוצאת הקבורה מהאמצע זה מה שהעלתי במצודתי. וה' יהיה בעזרתי שלא נכשל בדבר הלכה מעתה ועד עולם אנס"ו. ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה