שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
אבן העזר · סימן ז
נדרשתי לאשר שאלוני בעובדא שבא איש אחד מאנשי הצבא לעי"ת "ג'ירויל" ובקש ליקח לו אשה ישראלית. והוא מחזיק עצמו כאחד מבני ישראל ואומר יהודי אני ונסתפקו בו אם נאמיניהו עפ"י דבריו שהוא ישראל ומותר בישראלית או לא:
תשובה בס"ד. הנה מצינו לרבנן דפתחי לה פתחא מההיא דאיתא בפסחים דף ג' ע"ב בההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל בפסחים בירושלים וכו'. וכתבו התוס' בד"ה ואני אכילנא משופרי שופרי. מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני דשאני הכא דרוב ישראל הוו ואזלינן בתר רובא אך יש להביא ראיה מפרק החולץ דף מ"ה ע"א. דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך. וכן מההוא דאתא לקמיה דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך היינו משום דמצי למימר ישראל אני ע"כ. וכן כתבו בפרק החולץ דף מ"ז. ד"ה במוחזק לך. אור"ת דוקא בידעינן דהוה נכרי מעיקרא. דאי לא הוה ידעינן מהימן. מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש פסחים וכו'. ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל. דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם. ועוד ראיה משמעתין דאמ"ל ר"י אי אתה נאמן לפסול את בניך. ואיהו גופיה כשר אלא דשוי אנפשיה חתיכא דאיסורא, אבל אם בא על בת כהן לא פסלה. כדפי' לעיל דמ"ה. ומההיא דא"ל זיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו. אבל במשפחתו לא היו בודקין עכ"ל:
והרואה יתמ"ה דהתוס' הללו סתראי נינהו. דבפסחים קאמרי דמההיא דהוה סליק ואכיל וכו' אין ראיה דשאני הכא דרוב ישראל הוו אזלינן בתר רובא. וביבמות קאמרי דאין לומר כן. דהא בכ"מ נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ותו דבפסחים עיקר ראיתם מההיא דא"ל זיל גלי וכו' וביבמות קאמרי היפך מזה דההיא דזיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקין אלא עליה דידיה אם הוא ישראל או לא. אבל לא על משפחתו:
ועיין להרב י"מ כללי התוס' אות כ' מה שכתב על זה דהסיבה דסתראי נינהו להיות שבמקום אחד הם דברי ר"ת ובמקום השני הם דברי ר"י וריב"א ויתר החולקים וכן במקום אחד תמצא תימא ועלה בקושיא ובסוגיא השניה תמצא מתורץ וכו' עיי"ש. ודברי קדשו צדקו בכאן דבאמת בפסחים הוקשה להם קושיא דשאני הכא דרוב ישראל הוו ולהכי לא הביאו ראיה מההיא דהוה סליק ואכיל וכו' ועתה נתחדש להם זה התירוץ דגם הכא איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתו' יהדות ישראל הם. ולהכי למדו ממנה ביבמות. וגם ההיא דזיל גלי מעיקרא הוה סלקא דעתייהו לומר דלא הוו בדקי לא בו ולא במשפחתו. ולהכי מייתי מינה ראיה בפסחים. אבל עתה נתחדש להם זה החילוק דשמא דוקא במשפחתו לא הוו בדקי אבל עליה דידיה הוו בדקי אם הוא ישראל או לא. ולהכי דחו לה הכא ביבמות:
ועיין עוד מ"ש מהר"י קארו בשו"ת דיני יבום וחליצה שאלה ג' שהביא דברי התוס' סתראי ביבמות ובכתובות. וכתב לכן אני היה עולה בדעתי לומר שאותו לשון שבפרק החולץ הוא לבדו עיקר. ואותו לשון שבכתובות הוא הג"ה או תוספות מאיזה תלמיד חריף על דרך שקלא וטריא להסכים ר"י ז"ל על דברי ר"ת ז"ל או נאמר שאלו מתוס' טו"כ ואלו מתוס' שאנץ ע"כ. ולפי"ז יש לומר עוד שבדרך זו תלך בדבורי התוספות שלפנינו. ודו"ק:
איך שיהיה מדברי קודשם נלמוד שכל מי שבא ואמר ישראל אני. שהדין הוא שנאמיניהו ונחזיקיהו בחזקת ישראל גמור. ואין חילוק בכל מקום ובכל זמן אפי' במקום שרובא לא הוו ישראל. דהכא נמי בכ"מ איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם. ומשמע נמי מדבריהם דנאמן אף להשיאו אשה וא"צ להביא ראיה. כפי מה שהביאו ראיה ממ"ש שא"ל רב יהודה לההוא דאתא לקמיה זיל גלי למקום שאין מכירין אותך ויתנו לך בת ישראל בלא בדיקה וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל: וכן דעת הסמ"ג בהלכות איסורי ביאה לאוין קי"ו וז"ל בפרק החולץ אמרינן מי שבא לפנינו ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר. אתך במוחזק לך. כלומר שיביא עדים. ומפרש רבינו יעקב. בד"א שאנו מכירים בו שהוא גוי מעיקרא. אבל אם אין אנו מכירין בו נאמן במינו שהיה יכול לומר ישראל אני והיה נאמן כמו שהיו חכמים אומרים בפרק החולץ לבני אדם שהיו פגומים שיגלו או יקחו אשה פגומה כיוצא בו. ובפסחים פ"א גבי ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולא היו בודקין אחריו. ומעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהם. ושותין אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתן עכ"ל הראת לדעת דדעת הסמ"ג ג"כ שלא לחלק במקום ובזמן. שמ"מ נאמן אף להשיאו אשה. כדמייתי ראיה מההוא דאמ"ל זיל גלי וכו' וכ"כ הרשב"א בשו"ת דיני ממונות סי' ט"ז. ומשמעות דבריו ג"כ דנאמן אף להשיאו אשה דקאמר מר והרי הם כישראל גמורים כמיוחסין שבישראל וכו' עיי"ש:
אמנם מצינו להרמב"ם ז"ל היפך מזה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי"ג הלכה יו"ד וז"ל אבל מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בבית דין נאמן. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. בד"א בארץ־ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחו"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה עשו ביוחסין עכ"ל. וכתב ה"ה שדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש רוב המפרשים. דכי אמרינן צריך להביא ראיה בידעינן ביה מעיקרא שהיה גוי. ובהכי מיירי בסוף הלכה ז' דאינו נאמן עד שיביא עדים. והכא מיירי בדלא ידעינן ביה מעיקרא שהיה גוי דנאמן במינו וא"צ להביא עדים. והוסיף רבינו להחמיר דאעג"ב דנאמן משום מגו. בחו"ל אין משיאין לו אשה עד שיביא ראיה ואפשר שיצא לו משום דההוא עובדא בא"י הוה והוו כולם ישראלים. אבל בחו"ל צריך להביא ראיה. ואפילו לחכמים דסברי כל המשפחות בחזקת מיוחסות הן. כיון שאין לזה חזקת משפחה צריך להביא ראיה ע"כ. הרי מצינו לפי סברת הרמב"ם עפ"י פירוש הרב המגיד דבזמן הזה מי שבא לפנינו ואמר שישראל הוא אילו נאמן להשיאו אשה עד שיביא ראיה. כיון שאין כאן רוב כשרים. ונמצא דדבר זה תלוי בפלוגתא דאשילי רברבי דלהתוס' והסמ"ג והרשב"א והרא"ש נאמן לכל מילי אף להשיאו אשה. ולדעת הרמב"ם אינו נאמן להשיאו אשה והנה מרן בש"ע יו"ד סי' רס"ט פסק בדין גר כהרמב"ם ולא כתב שיש חולקין עליו. ולכאורה נראה דגם בדין מי שבא ואמר ישראל אני דאינו נאמן להשיאו אשה. דהרי הרמב"ם למד דין זה דמי שבא ואמר גר אני דנאמן מדין מגו דיכול לומר ישראל אני מעיקרא ונאמן. ונמצא דדין שניהם שוה. דבין שבא ואמר ישראל אני מעיקרא ובין שבא ואמר גוי היה ונתגייר דנאמנין. מ"מ לענין להשיאן אשה אינם נאמנין עד שיביאו ראיה שהרי פסק מרן הש"ע כן בגר ובתריה גררינן:
אמנם הב"ח שם כתב דהתוס' והרא"ש אין מחלקין וכו'. וכ"כ סמ"ג וכו'. אבל הרמב"ם מחלק וכו'. ומיהו נוהגים להקל להאמינו אף להשיאו אשה ישראלית. ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחי' שבאים והם בחזקת ישראל שנאמן אף עכשיו שרובם נכרים אף להשיאו ישראלית. שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמו שנתבאר באה"ע סי' ב'. ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בנכרי ובא ואמר נתגיירתי בבי"ד דנאמן מדין מגו. התם קאמר הרמב"ם דאפי"ה מעלה עשו ביוחסין ואין משיאין אותו ישראלית מדין מגו עד שיביא ראיה והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ הש"ך בשמו שם יצא לנו מדברי הב"ח אלו דלא אמרינן דין אחד להם. וכל חד כדאיתיה, באופן דהגם שפסק מר"ן הש"ע כהרמב"ם. מ"מ לאו לכל מילתא היא אלא דוקא לענין זה שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר. וכמו שחילק הב"ח גם בדעת הרמב"ם בעצמו כדלעיל:
והנה דברי הב"ח ז"ל שיצא לחלק בזה הם בנוים על יסוד תירוץ הב' שתירץ הה"מ. והא לך דברים כהויתן. הנה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ה' כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו ע"כ. וכתב הה"מ וכבר שאלו המפרשים למה צריך שום עדות להשיאו אשה. דהא ודאי לא חיישינן לנתין ולממזר דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות כנזכר פי"ט ונ"ל שקושיא זו הכריחו לרבינו לומר מ"ש בפי"ג שמי שבא ואמר ישראל אני שנתגיירתי. אין משיאין אותו אשה אא"כ יביא ראיה. ואעפ"י שלא היה ידוע שהיה נכרי מעולם ודין זה הוא בחו"ל או בזה"ז בארץ כמ"ש שם. ואפשר לדבריו דה"ה במי שבא ואמר שהוא ישראל מעיקרא שצריך ראיה לענין היוחסין מפני מעלת היוחסין. דאי לא מי שבא ואמר נתגיירתי יהיה נאמן מדין מגו. ואעפ"י שכל המשפחות בחזקת כשרות. ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה. אבל יש מן המפרשים שכתבו דלהשיאו אשה לאו דוקא. אלא שאינו נאמן ליוחסין. וכל כהן שהוא בודק אינו נושא בתו וכו' אבל אם לא רצה לבדוק ולהחזיק משפחתו בדוקה לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא. שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל ע"כ:
הראת לדעת שחילוק הב"ח ז"ל א"ש כתירוץ ב' שתירץ הה"מ דבהכי מי שבא ואמר ישראל אני מעיקרא נאמן אף להשיאו אשה. למי שלא רצה לבדוק ולהחזיק משפחתו בדוקה וכו' ובהא מודה הרמב"ם. אבל לפי תירוץ הא' דאף מי שבא ואמר ישראל אני מעיקרא שצריך ראיה לענין יוחסין לא אתיא כהב"ח. וזה התירוץ הא' א"ש כדעת הרמ"ה שהביא הטור באה"ע סי' ב' דמפרש לישנא דגמרא דקאמר כל המשפחות בחזקת כשרות. היינו מאן דאית ליה חזקת כשרות א"צ לבדוק אחריו אבל מאן דלית ליה חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידועה לנו. צריך ראיה ליוחסין ע"כ, והגם שרבינו הטור לא הסכים לסברא זו. מ"מ הרי כתב הב"ש שם סק"ג דהש"ע בסימן שאח"ז ס"ל דמי שאין משפחתו ידועה לנו חיישינן שמא ממזר הוא. דס"ל כתירוץ הא' שתירץ הה"מ. והוא ממ"ש מרן הש"ע בסי' ג' זכור כשהיתי תינוק והייתי מורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר וכו' דמזה מוכח דס"ל כתירוץ הא' דהה"מ דמדקאמר הייתי מורכב על כתיפו של אבא. הרי שיש לו אב ואינו ממזר. והוציאני מבית הספר הרי דאינו עבד דאסור ללמד עבדו תורה. ועיין בב"ש שם סק"ה הרי דס"ל להש"ע דמי שאין משפחתו ידועה לנו חיישינן שמא עבד או ממזר הוא. ולכן פסק הב"ש דיש להחמיר דמי שאין ידוע לנו יש לחוש שמא ממזר הוא. וכ"כ הבאה"ט סק"ד משמו. וכתב עוד משם בה"י מי שבא מארץ רחוקה הן איש הן אשה וכו'. צריך ראיה שהוא ישראל, ואף שמתנהגים בדת ישראל ומדברים בלשוננו ויודעים בכל טוב היהודים. אעפ"כ צריכין ראיה, וכן הוא תקנת מדינת "ליטא" שאין לסדר שום קידושין אא"כ שיש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע"כ וא"כ לפי"ד הב"ש דמרן הש"ע דאתכא דידיה סמכינן. ס"ל כתירוץ הא' שתי' הה"מ ליכא למימר כחילוק הב"ח. ולעולם דין שניהם שוה. בין שבא ואמר ישראל אני מעיקרא. ובין שבא ואמר נתגיירתי. לעולם צריכין ראיה ליוחסין:
והנה סברת הב"ש הנ"ל אינה מוסכמת. עיין להפ"ת שם סק"כ שכתב משם שער המלך פ"ב מהא"ב דין ד' שהוכיח שדעת מרן המחבר אינו כן דלא כהב"ש ולקמן סימן ג' סק"ז הביא דברי שעה"מ בפירוש בסק"ב וז"ל לענין הלכה. הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים. דאפילו מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה. אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות. זולתי דעת הרמ"ה שכתב הטור ולחד תירוץ שכתב הה"מ לדעת הרמב"ם. ודלא כהב"ש וס' בה"י שייחסו סברא זו לדעת מרן והטור דליתא וכו'. ובסי' ג' סק"ז כתב משם השעה"מ הנז' שכתב על דברי הב"ש הנז"ל דודאי מרן המחבר לא ס"ל הכי. שהרי בראש הסימן כתב כלשון הטור. דמי שבא ואמר כהן אני וכו' אוסר עצמו בגרושה. ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור וכו' ומה שהכריח ממה שהעתיק לשון הרמב"ם והוציאני מבית הספר אין זו ראיה כלל. דע"כ לא אמרינן דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישינן שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקיים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא. ומשו"ה לא חיישינן ונאמן ע"י עצמו. משא"כ ההיא דביה"ס דאיהו גופיה לא קיים ליה אם הוא כשר אלא שבא להעיד בגודלו מה שראה בקטנו. בהא ודאי פשיטא דחיישינן שמא עבד הוא. וחילוק זה מוכרח מדברי התוס' וכו' ע"כ:
ומעתה נוכל לומר דלפי דברי השעה"מ דברי הב"ח נכונים אליבא דהלכתא כדעת הש"ע. וגם נראה להוכיח בדעת הב"ח שדעת הש"ע ס"ל כתירוץ הב' שתירץ הה"מ והוא ממ"ש הב"ח בדבריו שכל המשפחות בחזקת כשרות הם כמו שנתבאר באה"ע סי' ב'. ואם ס"ל להב"ח דהש"ע שכתב שכל המשפחות בחזקת כשרות הם. מפרש לה כדעת הרמ"ה שהביא הטור. דהיינו במי שמשפחתו ידועה. אבל מי שאין משפחתו ידועה צריך ראיה וכתירוץ הא' שתירץ הה"מ מאי ראיה מייתי לדבריו אדרבה זה היפך דבריו. א"ו דהב"ח ס"ל דהש"ע ס"ל כתירוץ הב'. ומ"ש בסי' ג' והוציאני מבית הספר שממנה הוכיח הב"ש דמרן הש"ע ס"ל כתירוץ א'. איכא למימר דמפרש לה כהשעה"מ כנ"ל ועיין בט"ז סי' ג' סק"א מ"ש בהג"ה לתרץ מ"ש הש"ע והוציאני מביה"ס וכו' בס"א מסי' ג'. ולא כתב כן בסעיף ה' מוכח שפיר דסבר דכל המשפחות בחזקת כשרות ולא חיישינן שמא עבד. וממאי דכתב בסעיף א' והוציאני מביה"ס וכו' אינו מוכח דשם העתיק לשון הגמרא ומעשה שהיה כך היה ע"כ. ועוד האריך בזה והברכ"י א"ה שם אות ו' הקשה על הגהת הט"ז זאת דהא מרן בח"מ סי' ל"ה דין ז' כתב וז"ל ונאמן לומר שהיה פ' יוצא מבית הספר לטבול וכו'. והתם ליכא למימר מעשה שהיה כך היה. ומוכח בפירוש כמ"ש הרב בית שמואל עיי"ש ע"כ. משמע שדעת הברכ"י בדעת מרן כהב"ש. אלא דלי ההדיוט קשה לי דרבינו חיד"א הי"ל להקשות ג"כ על השעה"מ שגם הוא פליג על הב"ש בדעת מרן הש"ע כדאמרינן לעיל וי"ל דרבינו חיד"א בברכ"י לא ברירא ליה דעת מרן הש"ע היכי סבירא ליה אם כתירוץ הב' שתירץ הה"מ ז"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות. או כתירוץ הא'. אלא דמצא מקום להקשות על הגהת הט"ז דסבר הא דכתב הש"ע והוציאני מביה"ס וכו' שמעשה שהיה כך היה ממ"ש בח"מ דהתם לא שייך לומר מעשה היה וכו'. אמנם על דברי השעה"מ לא היה מקום להקשות עליו מההיא דח"מ דיכול השעה"מ לתרץ התם כמו שתירץ בכאן דלעולם מרן ז"ל בש"ע ס"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות ומה שהצריך לומר שהיה פ' יוצא מבית הספר לטבול. היינו משום דאותו שמעידין עליו לא קיי"ל בעצמו שהוא כשר ודאי. אלא רק עפ"י עדות זה שבא להעיד בגודלו מה שראה בקטנו, ובהא ודאי פשיטא דלא סגי דלא אמר הכי דחיישינן שמא עבד הוא. אלא שיש דוחק קצת דהו"ל לרמוז מיהת דבר מה מדברי השעה"מ ויותר נראה לומר דעיני קודשו לא שלטה בהם בדברי השעה"מ. ואלו ראה דבריו. אפשר לומר שהיה מכריע בדברי מרן כוותיה:
ומעתה שעינינו הרואות שגדולי הפוסקים התוספות והרא"ש והסמ"ג והרשב"א ז"ל לפי תירוץ הב' שתירץ הה"מ. ולפי מה שחילק הב"ח בדברי הרמב"ם דכולהו סברי לה דכל המשפחות בחזקת כשרות ואפילו מי שבא מארץ רחוקה שאין לו חזקת משפחה. ובא ואמר שהוא ישראל שהוא נאמן אף להשיאו אשה. ומה שאנחנו מסופקים הוא בדעת מרן הש"ע ז"ל אם כדברי הב"ש ובה"י שמכריעים בדעת מרן דס"ל כתי' א' שתירץ הכ"מ. או כדעת השעה"מ וט"ז בהגה שהוכיחו שדעת מרן הש"ע כתירוץ הב'. לפי זה לכתחלה במקום שנוכל לברר שהוא ישראל יש לחוש לדעת הב"ש ודעמיה ואין להתירו ליש"א אשה ישראלית עד שנשיג כתב ראיה מאנשי מקומו המבררים את טיב חזקת משפחתו. וא"ל נוכל לסמוך על דעת השעה"מ ודעמיה שכן דעת מרן הש"ע. ונאמן הוא עפ"י עצמו אף להשיאו אשה. כיון שכל גדולי הפוסקים סוברים כן ואפשר שגם הב"ש לא החליט כן מן הדין, אלא שכתב יש להחמיר. לכן יש לחוש לכתחלה אבל לא בדיעבד ושעה"ד שלא נוכל להשיג כתב ראיה:
האמנם אכתי פש גבן לחלק ולומר דעד כאן לא אמרינן דנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל הוא אלא במי שבא לפנינו והוא מתנהג בכשרות. דהיינו שמתנהג ביהדות בעול תורה ועול מצות. דבהכי מיירי הסמ"ג והרשב"א ז"ל שהעתקנו דבריהם לעיל דאותם שבאו לפניהם מתנהגים ביהדות כיעו"ש. אבל כגון נדון שלפנינו שעינינו הרואות שאינו מתנהג כבני ישראל כשרים. לא עליו עול תורה ולא עו"מ. מהיכי תיתי לומר שנאמיניהו שהוא ישראל גמור ולהשיאו אשה. ובפרט שלא גילה דעתו מתחלת ביאתו לפנינו שהוא ישראל עד לאח"כ שבא לידי סיבה זו ליקח אשה ישראלית בודאי חיישינן דילמא אערומי קא מערים. וכ"ע מודו שאינו נאמן עפ"י עצמו. מכיון שלפי עינינו נחשב כנכרי עפ"י מעשיו החופשיים. ודומה זה למאי דאמרינן בפרק החולץ מי שבא לפנינו ואמר גר אני יכול נקבלנו. ת"ל וכי יגור אתך גר. אתך במוחזק לך עד שיביא עדים. ופירשו התוס' דהא דצריך להביא עדים. דוקא במי שהכרנו בו שהיה נכרי מעיקרא. וכ"כ הסמ"ג וכפי' הה"מ בדברי הרמב"ם שם וה"נ דכוותה כיון שהכרנו בו מעיקרא עפ"י מעשיו וחשבנוהו כנכרי תו לא מהימן לומר ישראל אני מעיקרא שהרי החזקנוהו כנכרי:
אכן נראה דכד דייקת שפיר מצית אמרת דשאני ההיא דהחולץ, דהתם הוחזק לנו בבירור שהוא נכרי על פי דבורו שאומר בפיו בפירוש שהוא נכרי. וגם הוחזק עפ"י מעשיו אשר לא יעשו אותם כ"א נכרים גמורים כעבודה כו"מ ודומיהם. ולהכי אינו נאמן לומר שנתגייר עד שיביא עדים. משא"כ זה שבא לפנינו שלא שמענו מפיו דבר שהוא נכרי שנחזיקהו בכך, וגם לא הוחזק במעשים אשר לא יעשו אותם כ"א נכרים גמורים. כהליכה לבית תפלתם וכו'. הגם שראינוהו מתנהג בחופשיות וחשוד על האיסורין. מ"מ אין בזה כדאי להחזיקו בנכרי. שהרי רבים המתפרצים מבני עמינו בעוה"ר (אוי לדור שכך עלתה בימיו) ונמצא זה שראינוהו מעיקרא מתנהג בחופשיות אין לנו להחזיקו בנכרי, דשמא ישראל הוא עובר עבירות לשאט נפש. וכשיבוא ויאמר ישראל אני נאמן:
וראיה לזה ממ"ש מרן הש"ע ביו"ד סי' קכ"ד. מומר אעפ"י שהוא מהול עושה יי"נ במגעו. ונאמן לומר ששב בתשובה ע"כ. וכתב בב"י שדין זה נובע ממקור ספר אורחות חיים ז"ל. והקשה הש"ך שם ס"ק ט"ו שהרי מבואר שם בב"י שהר"י והרשב"א פליגי על הא"ח בזה ואיך פסק הש"ע כוותיה ותי' דיותר נראה לחלק דהיכא שידוע שהיה מומר דבכה"ג מיירי הרשב"א ז"ל אינו נאמן לומר שנתגייר. אבל היכא שאינו ידוע שהיה מומר אעג"ב דאינו ידוע ג"כ שהיה ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי. במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר וישראל הוא. ובכה"ג מיירי הא"ח והמחב"ר. וכ"כ הפוסקים והטור לקמן גבי גר וכו' ע"כ:
וצריכין לדעת היכי משכחת לה בכה"ג שאינו ידוע שהיה מומר אעג"ב דאינו ידוע ג"כ שהיה ישראל וכו'. וצריך לומר כגון שראינוהו מתנהג בחפשיות וחשוד על שאר איסורין. אבל לא ראינוהו עובד עכו"ם שכל הרואה איש כזה שופט בדעתו לומר מה משפט האיש הזה ומה מעשיו אם הוא נכרי גמור או הוא ישראל הולך בתאוות נפשו. אבל לא יוכל לומר בהחלט שזה נכרי גמור להיות שלא ראהו עובד עכו"ם. ומה שהולך בתאוות נפשו הרי גם רבים המתפרצים בבני ישראל עושים כזה, ונמצא שזה האיש אעפ"י שיש צדדין המראין עליו שהוא נכרי מ"מ כל שלא ראינו בו דבר המחזיקו לנכרי גמור כעכו"ם. כשיבוא לפנינו ויגלה עצמו שהיה מומר ושב בתשובה נאמן. במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר. ואף שהיה חשוד באיסורין לא נחזיקהו בכך למומר גמור. ולא איתרע ליה מגו דידיה:
ומעתה שעלה בידינו שכל למי שבא לפנינו ואמר ישראל אני דנאמן אף להשיאו אשה ישראלי' כמבואר לעיל אלא דיש לחוש למ"ש הב"ש בדעת מרן הש"ע דלא אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות במי שאין משפחתו ידועה לנו כגון שבא מארץ רחוקה וצריך להביא ראיה שהוא ישראל כשר. לכן גם זה האיש צריך להשתדל להביא כתב ראיה מאנשי מקומו המעידים על טיב חזקת משפחתו. ואח"כ יש"א ישראלית אשר תיטב בעיניו. וכן עשה שהביא כתב ראיה מעי"ת "טורקיא'' המעיד עליו ועל משפחתו. וכן עשינו מעשה פעמים שלש שלא נשאו נשים עד שהשגנו וראינו כתב ראיה מרבני מקומם המעידים עליהם ועל טיב משפחתם שאז יצאנו מידי פלוגתא דרבוואתא. ומעתה עינינו תלויות לפני צור ישועתנו יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה מעתה ועד עולם אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט.