שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל
חידושים מענינים שונים · סימן נח
ראיתי להדפיס בכאן מש"כ מכבר בעז"ה בחידושי ביאור על המשנה דחגיגה י"ז בעצרת שחל להיות בע"ש וזה לשוני בחידושי:
הנה לכאורה ראוי להבין כוונת רבינו הקדוש ששנה בחגיגה פ"ב [דף י"ז ע"א] פלוגתא דב"ש וב"ה בעצרת שחל להיות בע"ש דב"ש סברי דיום טבוח אחר השבת וב"ה סברי דאין יום טבוח אחר השבת דלכאורה גם בחג המצות ובחג הסוכות שייך הך פלוגתא וכדתני ברישא דמשנה הלזו בש"א מביאין שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן וכן שנינו ג"כ פלוגתא זו כלשונה בביצה (דף י"ט) הרי להדיא דב"ש סברי בכל המועדים כן דהעולות ראיה אין דוחה יו"ט ובשלמא מה דהוצרך למתני זה דווקא כשחל בע"ש כבר תרצינן בש"ס דחגיגה שם דאשמעינן רבותא דאפי' בע"ש דא"א למחר מ"מ פליגי ב"ש אבל במה דנקט זה דווקא בעצרת קשיא [וקצת י"ל דגם בזה איכא רבותא דלא מבעיא בחג המצות ובחג הסוכות דוודאי יכולין לדחות הטביחה לאחר השבת דהא מ"מ תוך המועד הוא בזמן שנוהג מצות ראיה וחגיגה אלא אפילו בעצרת דלאחר השבת הוא חול גמור והו"א דמודה ב"ש דלא דחינן עד לאחר השבת קמ"ל. ועוד י"ל דמשו"ה לא תנא זה בחג המצות ובחג הסוכות משום דב' המועדים אלו אינו חל לעולם יו"ט ראשון שלהם בע"ש דהא לא בד"ו פסח ולא אד"ו ר"ה וסוכות וזה נ"ל תירץ נכון מאוד בעז"ה]:
והן אמת דלר' אושעיא שם דף ט' דבשאר המועדים כל ז' ימי החג הן תשלומין זה לזה והיינו דכל יום ויום של ז' ימי החג יש לו חיוב בפני עצמו אם לא קרב ביום הראשון [ולכן אם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני חייב לר"א] וגם הוא תשלומין של יום אתמול אם היה חייב בראיה ביום אתמול ולא הביא. ולדידיה שפיר י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' ביו"ט של עצרת דהוא תשלומין דראשון לד"ה וכמו שכ' התוס' בחגיגה שם (דף ט' ע"א) והוה אמינא דמודה ב"ש דמותר להקריב ביו"ט גופא משום דמקרי זמנו קבוע דהא עיקר מצות ראיה וחגיגה אינו נוהג רק ביו"ט קמ"ל דאף בעצרת מקרי אין זמנו קבוע דאף דעיקר חיובו אינו אלא ביו"ט לבד מ"מ הא יש לו תשלומין כל שבעה וכן תניא בתוספתא דחגיגה פ"ב ומייתי לה בש"ס ביצה (דף י"ט ע"ב) דאמר ב"ש לב"ה אף ראיה אין זמנה קבוע דמי שלא חג ביו"ט ראשון חוגג והולך כל הרגל כולו וכו' [ובתוספתא שם הגירסא אף חגיגה אין זמנה קבוע והועתק התוספתא הלזו בירושלמי דביצה שם הלכה ד' ובחגיגה פ"ב הל' ג' והובא התוספתא הלזו גם בתוס' בחגיגה שם והוכיחו מזה דגם בשלמי חגיגה ס"ל לב"ש דלא דחי יו"ט והוא נגד ש"ם דילן בביצה (דף י"ט) דאמרינן שם דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה לקרב ומבואר להדיא דבשלמי חגיגה מודה ב"ש לב"ה דמביאין ביו"ט ולא פליגי רק בסמיכה ולקמן יבואר תירוץ נכון ע"ז בעז"ה] אבל לר' יוחנן שם דס"ל דגם בכל המועדים הן תשלומין דראשון הדרא התמיה הנ"ל לדוכתיה:
ולכן נראה דזה דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהא דאמרי ב"ש דיום טבוח הוא אחר השבת היינו ראיה וחגיגה דאפילו החגיגה אינה קריבה בי"ט לב"ש וכן משמע באמת פשטיות לישנא דמתני' דאמר דיום טבוח אחר השבת ומשמע להדיא דביו"ט ליכא טביחה כלל דאם איתא דחגיגה קריבה ביו"ט גופא הו"ל לומר דיום טבוח של העולות הוא אחר השבת אלא וודאי דס"ל לב"ש דביו"ט ליכא טביחה כלל וכן הביאו התיס' שם ד"ה יום טבוח מדברי הירושלמי שם דגם החגיגה אינה קריבה בי"ט דב"ה אמרו דלא דמי חגיגה לנו"נ דנדרים ונדבות אין זמנן קבוע וחגיגה זמנה קבוע והשיב ב"ש דחגיגה נמי אין זמנה קבוע דהא יש לה תשלומין כל ז' והרי להדיא דגם בחגיגה פליגי:
אך לכאורה תימה דהא בהדיא ס"ל לב"ש ברישא דשלמים קרבין ביו"ט ואמר עולא בביצה (דף י"ט) דמחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך הרי דמפרש הש"ס דב"ש מיירי בשלמי חגיגה ומודי דקריבין וזה סתירה גדולה על פי' רש"י לכאורה והתוס' בחגיגה שם הקשו על רש"י ז"ל מצד הסברא בעלמא דלמה יגרע שלמי חגיגה משלמי שמחה דקריבין ביו"ט גם לב"ש וכמו דתנן שם ומשמע דמפרשים דהא דאמרי ב"ש דמביאין שלמים ואין סומכין עליהם בשלמי שמחה מיירי ולכן לא הקשה דלמה יהיה חמיר חגיגה משלמי שמחה ותמהני דהאיך נעלם מעיניהם הסוגיא דביצה הנ"ל דאמר שם בהדיא דבשלמי חגיגה מיירי ובאמת לפי דעתם דמיירי בשלמי שמחה אין מקום לקושייתם כלל דוודאי שנא ושנא דשלמי שמחה דמחויב לאכול בכל יום ויום וודאי מקרי זמנו קבוע דא"א לדחות למחר משא"כ שלמי חגיגה דאין מצותו רק יום אחד וגם יכול לדחותו למחר משו"ה אינו דוחה יו"ט וכבר העיר על התוס' בזה הגאון בעל טו"א ז"ל באבני שהם על המשנה הנ"ל [ומיהו מש"כ שם דלמ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ש"ש נמי הוו אין זמנו קבוע דהרי יכול לשוחטן מערב יום טוב נ"ל דזה אינו דהא גם בליל מוצאי יום טוב הראשון מחוייב בש"ש דהלל והשמחה שמונה גם הלילות בכלל וכמו דפי' רש"י ז"ל בסוכה ודף מ"א) וכן התוס' בר"פ לולב וערבה. וא"כ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט ראשון בשביל מצות שמחה דלילה דשלמים אינן נאכלין רק לשני ימים ולילה בינתים וזה פשוט וגם מה שנסתפק שם דאפשר דאף למ"ד דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ויכול לשוחטן מעיו"ט מ"מ אם לא שחט מערב יו"ט דמוכרח לשוחטו ביו"ט מ"מ דוחה יו"ט ולא דמי לשלמי חגיגה דיכול לשוחטו למחר ושוב דחה זה מצד הסברא והכריח דאין חילוק מהא דמשמע דשלמי חגיגה ועולת ראיה אינו דוחה יו"ט לב"ש אף אם עבר כל ימות הרגל עד יום האחרון של חג דתו אין לו תשלומין למחר ואעפ"כ אינו דוחה יו"ט ואמנם לא הביא ראיה ברורה לזה דהא י"ל באמת דביו"ט האחרון מודה ב"ש דדוחה יו"ט. אבל לענ"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מהש"ס דביצה (דף כ') דמביא הש"ס ראיה דנו"נ אינו דוחה יו"ט מה"ת ולאו מחמת גזירה מדרבנן דהא שתי הלחם חובת היום נינהו ולא דחי לא שבת ולא יו"ט וא"כ מוכח להדיא דאף אם עבר ולא אפה מעיו"ט ג"כ אינו דוחה אפיתו יו"ט דאל"כ מנ"ל להש"ס דאסור מה"ת דילמא התם נמי אינו אלא מדרבנן בעלמא דתקנו לאפות אותן בעיו"ט אלא וודאי דהוציאו חז"ל מלשון המשנה דתנא דאינו נאכל בפחות משתים ומלשון זה משמע דאינו במציאות כלל דיהא נאכל בו ביום וע"כ דאם לא אפאן מעיו"ט אין מביאין שתי הלחם כלל באותו יו"ט של עצרת וע"כ דמה"ת לא דחי יו"ט משום דהיה אפשר מעיו"ט דאל"ה האיך העמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע של תורה ואף דמצינו כמה פעמים דהעמידו חכמים דבריהם במקום ביטול מ"ע וכמו בשופר ונבי לולב מ"מ היינו דוקא בגבולים אבל לא במקדש ותדע דהא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה וכן בלולב אם היה חל יו"ט הראשין בשבת היה הלולב ניטל גם בשבת אלא ע"כ דמה"ת לא דחי. וא"כ ה"ה לשלמי שמחה וזה ראיה ברורה אך כבר כתבתי דזה טעות דאף דיכול לשוחטו מעיו"ט מ"מ ע"כ צריך לזבוח גם ביו"ט בשביל אכילה דליל מוצאי יו"ט וכמ"ש לעיל]:
ואמנם יש ליישב כל הקושיית הנ"ל על רש"י ז"ל בחדא מחתא בעז"ה והוא דרש"י ז"ל סובר דוודאי בכל המועדים זולת חג השבועות בוודאי קרב החגיגה ביום טוב גם לב"ש דהא בהדיא כתיב בתורה גבי חג הסוכות בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' והך אותו קאי על יו"ט הראשון הרי בהדיא התירה התורה להקריב ביו"ט אך דב"ש סברי דלא התירה התורה רק החגיגה דכתיב וחגותם חגיגה אין עולת ראיה לא וב"ה סברי לד' כל דלד' וגם העולות בכלל וכן בחג המצות כתיב בפ' בא וחגותם אותו חג לה' וקאי נמי על יו"ט ראשון וכמו דאיתא במכילתא בפ' בא שם במקומו [ובט"א ז"ל בחגיגה י"ז כתב כן מסברא דנפשיה וכבר תמה עליו מר אחי הגאון ז"ל בספרו ראשית ביכורים (דף י"ג ע"ב) בשולי הגליון דלא עיין דכ"ה להדיא במכילתא ועי"ש שהאריך קצת בזה] וכיון שיש קרא מפורש להתיר בחג המצות ובחג הסוכות לא היה יכולת ביד החכמים לאסור ואף שיש קצת סברא לאסור מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בסמוך אי"ה מ"מ כיון שהתירו מפורש בתורה אין יכולת ביד החכמים לאסור וכמו שכ' הט"ז בג' מקומות באו"ח וביו"ד בסימן קי"ז ס"ק א' [והטעם שהתירה התורה בשלמי חגיגה טפי משתי הלחם בעצרת דאסור מה"ת וכדאיתא בש"ס דביצה הנ"ל ואף דשם ג"כ יש אכילת הדיוט נ"ל דהטעם דשאני התם דאין האפיה מן המצוה ורק עיקר המצוה הוא התנופה עם הכבשים ואכילה והלכך כיון שיכול לאפות מעיו"ט אינו דוחה יו"ט דאף דיש בה אכילת הדיוט מ"מ כהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו וגבי יו"ט כתיב לכם ודרשינן לכם ולא לגבוה אבל גבי שלמי חגיגה עיקר מצותן היא הזביחה ועיקר חיובו הוא ביום ראשון דווקא ומכאן ואילך אינו אלא מצד תשלומין ומקרי זמנו קבוע והלכך התירה התורה ביו"ט והא דאסור בשבת נ"ל דאינו אלא מדרבנן דרבנן חשבוהו כמו דאין זמנו קבוע ורק ביו"ט דיש קרא מפורש להיתר לא היו יכולין לאסרו אבל בשבת דליכא קרא מפורש להתיר היה יכולת בידם לאוסרו ומ"ד דס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט נ"ל דלא דמי לשתי הלחם דאינו נאכל אלא לכהנים וכהנים וודאי משולחן גבוה קזכו ולכן נמעט מלכם ולא לגבוה משא"כ נו"נ דנאכל לבעלים ואף דגם בבעלים אמרינן דמשולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה כהנים מ"מ הממון הוא שלהם דהא יכולין לקדש האשה בהם וכמו שכ' התוס' שם בד"ה אבל ובב"ק (דף י"ב ע"ב) ד"ה וא"א למעט אותם מלכם ולא לגבוה דכיון דהממון שלהם שפיר קרינן ביה לכם [ועוד נ"ל והוא העיקר לפענ"ד דהפלוגתא אי נו"נ קרבין ביו"ט אי לא פליגי בזה גופא אי אמרינן בחלק הבעלים דמשולחן גבוה קזכו ולא מקרי ממון בעלים או לא ועי' בשיטה מקובצת בב"ק (דף י"ב) שהביא כמה דעות חלוקות אם לאחר שחיטה נמי מקרי ממון בעלים לר"י הגלילי לענין נזקין וקרבן שבועת הפקדון ולענין לקדש בו את האשה או לא ותליא בחילופי הגירסאות אי גרסינן שם במסקנא אלא מתנות כהונה שאני ולפי גירסא זו משמע דלגבי שלמים אין חילוק כלל בין מחיים לאחר שחיטה וגם לאחר שחיטה מקרי ממון בעלים משא"כ לגי' דידן דלא גרסינן אלא רק דהגי' הוא מתנות כהונה קאמרת וכו' א"כ אדרבה משמע דהחילוק שחילק הש"ס בתחילה בין מחיים ובין לאחר שחיטה לא מקרי ממונו ומודה בהם ר"י הגלילי דלא הוי ממון בעלים ע"ש היטב ודו"ק:
ואמנם כל זה בחג הפסח וחג הסוכות דכתיב קרא מפורש להיתר אבל בחג השבועות דלא כתיב קרא בהדיא והלכך אף דמה"ת בוודאי מותר דהא הוקשו כל המועדים זה לזה וגם אין שום טעם לחלק ביניהם מ"מ חז"ל מצאו מקום לאסור בחג השבועות וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו דבחג הפסח וסוכות דכל ימות המועד חייבין בשלמי שמחה אם נדחה להקריב שלמי חגיגה למחר בחוה"מ לא יהיה הכירא כלל דזובח בשביל שלמי חגיגה דהא הרואה יאמר דשלמי שמחה הוא ואף דאנו רואים דהיום זבוח יותר מאתמול מ"מ יאמרו דילמא איקלע ליה היום אורחין מרובין וצריך לבשר הרבה וזובח בשבילם וכעין זה מצינו בסוכה (דף כ"ח) לענין תשלומין דאכילת ליל יו"ט ראשון דמקשה שם הש"ס משלים במאי אילימא בריפתא סעודה דיומא קא אכיל אלא מאי ישלים ישלים במיני תרגימא הרי דבריפתא אין זה השלמה רק במיני תרגימא. אבל בנד"ד דאידי ואידי בשר נינהו אינו ניכר כלל דהוא השלמה ולכן לא ראו חכמים לדחותו מיו"ט ראשון משא"כ בעצרת דשמחה אינו נוהג רק יום אחד בלבד ולמחר חול הוא שפיר ניכר דהוא השלמה לשלמי חגיגה דהא שלמי שמחה ליכא כלל בתשלומי עצרת ועפ"ז עולה לנו המשנה כמין חומר בעז"ה דמתחילה תני דבש"א מביאין שלמים ביו"ט אבל אין סומכין עליהם ומיירי בשלמי חגיגה ובשאר יו"ט של פסח וסוכות והדר אמר דעצרת שחל להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת דבעצרת גם שלמי חגיגה נידחין למוצאי שבת ועיקר יום טבוח הוא אחר השבת והטעם כנ"ל:
ובזה עולה לנו דברי רש"י כמין חומר בעז"ה ואין מקום לקושיית התוס' על רש"י ז"ל:
שוב אח"כ מצאתי בהגהות הש"ס החדשים דפוס ראם מהגאון מו"ה יעקב עמדין זצ"ל שעמד ג"כ על מדוכה זו שרש"י מחלק בין חג עצרת לחג המצות וחג הסוכות ואמנם דחק מאוד בטעם החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות ואכן לפי מה שבארתי בעז"ה למעלה הטעם פשוט בזה לכל מבין ונכון הדבר לחלק בזה ועל פי דברינו הנ"ל הרווחנו בזה ליישב סתירת הגירסאות בתוספתא בפ"ב דחגיגה שהובא בירושלמי דביצה ובחגיגה וגם בש"ס דילן בביצה (דף כ') דבתוספתא עצמה וכן בירושלמי הגירסא אמר להן ב"ש אף חגיגה אין זמנה קבוע ואם בש"ס דילן הגירסא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע ומשמע דהחגיגה מודו דקריבה ביו"ט והיינו דבש"ס דילן בביצה שם מיירי לענין כל המועדים בכלל ולא פסיקא ליה למתנא אף חגיגה אין זמנה קבוע דהא ברוב המועדים ס"ל דמותר להקריב החגיגה ביו"ט ואף שאין זמנה קבוע ולכן העתיק הש"ס בדברי התוספתא תאמר בראיה שאין זמנה קבוע דבעולת ראיה פסיקא ליה למתני דאין דוחה יו"ט לב"ש דמשום דבכל המועדים הוא כן אבל בתוספתא עצמה וכן בירושלמי מיירי שם כולי עניינא בחג השבועות ולכן העתיק הירושלמי להתוספתא כלישנה תאמר בחגיגה וכו' וזה פשוט:
ועוד הרווחנו בזה ליישב דברי הירושלמי הנראה לכאורה בתחילת ההשקפה דהן דברים סותרין דבתחילה הביא שם לדברי התוספתא הנ"ל דמשמע מינה דאף החגיגה אין דוחה יו"ט ואחר כך תיכף בסמוך בההוא עניינא מקשה הירושלמי שם מאן דלא מפסיק האי קרא דדברי הימים (א') [כ"ט] ויזבחו לד' זבחים באתנחתא ולפי זה משמע דהכל הקריבו למחרת אפילו הזבחים ואמאי הא שלמים גם ב"ש מודו דקריבין ביו"ט אלא משום דהיו כל ישראל אוננין דהיו טרודין במיתת דוד וטרדא פוסלת בקדשים וכדאמרינן ביומא (דף י"ד) משום דכתיב למשחה ואגב שמעינן דגם אכילת הבעלים בעינן למשחה לגדולה ואינן נאכלות אלא צלי ובחרדל דהא חזינן דפסלה טרדה בהם והבעלים נמי משולחן גבוה קזכו וכמו שכ' רש"י בביצה והבאתיו לעיל. [ומ"ש דמ"ש בירושלמי דהוי כל ישראל ממש אוננין לאו דוקא אלא ר"ל טרודים כ"כ המל"מ בפ"ג מהלכות אבל ה"י וע"ש ובשו"ת ושב הכהן סימן צ"ד שהאריכו בזה] ומיהו שוב ראיתי שאינו ראיה כלל דאף דבעלים טרודים מותרים לאכול קדשים מ"מ גם הכהנים היו טרודים ואסורים להקריב והוא ק"ו מאכילה] ולכאורה תמוה דהא לעיל בסמוך הביא הירושלמי לדברי התוספתא דתניא שם דאף החגיגה אינה קריבה ביו"ט לב"ש משום דחגיגה נמי אין זמנה קבוע כמו נו"נ וא"כ מאי מקשה ואין שלמים באים כב"ש כו' בתמיהה והלא האמת הוא כן דאין שלמים באים אבל לפי מה שכ' לעיל דאף בעצרת דאסור אינו אלא מדרבנן דהא חזינן להדיא דהתורה התירה להקריב שלמי חגיגה ביו"ט של פסח וביו"ט של חג הסוכות ופשוט דה"ה בעצרת דמה"ת לא שייך לחלק בין עצרת לשאר המועדים ורק דחז"ל אסרו בעצרת משום דכיון דאין זמנו קבוע אתי לאיחלופי בנו"נ ופשוט דגזרת חכמים עדיין לא היה בימי דוד ושלמה דתקנה זו לא נתקן רק בימי בית שני ושפיר מקשה ואין שלמים באין כב"ש ומיהו שוב ראיתי דבלא"ה מקשה שפיר דהא כבר כתבנו לעיל דבשלמי שמחה מודו ב"ש דקריבין ביו"ט דהא אין לו תשלומין למחר דבכל ימות החג צריך לאכול שלמי שמחה דההלל והשמחה שמונה וא"כ זמנו קבוע בכל יום ובקרא דד"ה משמע דהכל הקריבו למחר ואפילו שלמי שמחה דהא דכתיב ויזבחו לד' זבחים ומשמע דכל הזבחים הקריבו למחר ושפיר מקשה ואין שלמים באין בתמיהה:
ונראה דהא דסברי ב"ש בביצה דהא דכתיב וחגותם אותו חג לד' דלא קאי רק אחגיגה ואף דכתיב לד' למד מקרא דד"ה דכתיב ויזבחו לד' זבחים דמה כאן זבחים אף להלן זבחים ואף דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן מ"מ אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דהן לד' קאי אזבחים:
ועפ"י הדברים שכתבתי לעיל דיש חילוק גדול בין פסח וסוכות לבין תג השבועות בחגיגת ט"ו לב"ש דאף דב"ש מודו דבחג הפסח ובחג הסוכות החגיגה קריבה ביו"ט ולא גזרו בה רבנן מ"מ בחג השבועות ס"ל דאף החגיגה אינה קריבה מתרי טעמי שכתבתי לעיל בעז"ה. יתיישב הרבה תמיהות שתמה הטורי אבן ז"ל באבני שהם לש"ס דחגיגה (דף י"ז ע"א) על רש"י ז"ל הנ"ל דהקשה שם דהאיך שביק רש"י דברי הש"ס דילן דמפורש בכ"מ דחגיגה מודו ב"ש דקריבה ביו"ט כגון במגילה (דף ח') דתניא שם חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין ומפרש ר"א דחגיגה בשבת ועולת ראיה אפילו ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין ומני ב"ש היא הרי להדיא דביו"ט הוא זמן חגיגה גם לב"ש רק דאם חל בשבת מאחרין ונקט שימת הירושלמי ואכן לפמש"כ אינו קושיא כלל די"ל דהתם מיירי בחגיגת ט"ו דפסח וסוכות והא דלא הוזכר בברייתא לענין חגיגת עצרת דגם כשחל בחול מאחרין היינו דזה לא הוצרך לאשמעינן דהא משנה ערוכה היא עצרת שחל להיות בע"ש בש"א יום טבוח אחר השבת וכמו שפי' רש"י דאפילו החגיגה קריבה אחר השבת מדאמר בלשון יום טבוח אחר השבת ומשמע להדיא דביו"ט אינו יום טבוח כלל אפילו לחגיגה ולא הוצרך הברייתא לאשמעינן זה ולא בא לאשמעינן רק חידוש דין לענין עולת ראיה לב"ש דמאחרין דמן המשנה דביצה וחגיגה י"ז היה יש לפרש דמיירי בעולות של נדרים ונדבות בזה ס"ל לב"ש דלא קרב ביו"ט וב"ה אף בזה פליג וס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט [דהא לרשב"א בביצה שם אמר בברייתא דב"ה פליגי אף בשלמים שאינן של יו"ט דיביא וא"כ יש מקום לטעות דעולות נמי מיירי בעולות שאינן של יו"ט קמ"ל הברייתא דב"ש פליג אף בעולת של יו"ט] ועוד י"ל דקמ"ל הברייתא חידוש דין גדול דהא דאמרי ב"ש במשנה שם דאבל לא עולות היינו ביו"ט ראשון דיכול להקריב בחוה"מ אבל ביו"ט האחרון דתו אין לו תשלומין יכול להקריב ביו"ט והך ברייתא ס"ל דב"ש לא אסרו מה"ת דאי הוה אסור מה"ת לא שייך לחלק בין יו"ט ראשון לאחרון דהא מ"מ היה יכול להביא בחוה"מ וכל דבר שאפשר לעשות מאתמול אינו דוחה יו"ט וכמו בפסח ומילה וקצירת העומר וכמו שהוכיח שם הטו"א ז"ל באבני שהם אכן הברייתא ס"ל דב"ש לא אסרו רק מדרבנן משום דיכול לאחר אבל אם כבר עבר כל ז' ימי החג ולא הקריב מודו ב"ש דקרב ביו"ט האחרון ועולא דאמר שם בביצה דב"ש נפק"ל מקרא אינו מפרש הברייתא כרב אושיעא רק מפרש כרבא שם או כרב אשי שם:
וגם מה שהקשה הטורי אבן עוד שם על רש"י ז"ל מהמשנה דחגיגה (דף ז' ע"ב) יו"ט הראשון של פסח ב"ש אומרים מן החולין וב"ה אומרים מן המעשר הרי דס"ל לב"ש בהדיא דשלמי חגיגה קריבין ביו"ט ואכן לפי מש"כ אין מקום לקושייתו כלל על רש"י דרש"י והירושלמי לא מיירי רק ביו"ט של עצרת ואדרבה משם ראיה לפירש"י דאל"כ מ"ש פסח דנקט והן אמת דבגמ' מקשה שם דמ"ש פסח דנקט ותי' הש"ס דקמ"ל דדווקא חגיגת ט"ו אינו בא אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה אף מן המעשר משום דחגיגת י"ד לאו דאורייתא. אבל באמת י"ל דהש"ס מקשה דלמה נקט פסח ולא נקט נמי בחג הסוכות אבל בעצרת בוודאי לא מצי מיירי ומיהו לפי תי' הש"ם דהוצרך למתני' זה בפסח למעט חגיגת י"ד אין מכאן ראיה לדברי רש"י אבל קושיא בוודאי ליתא וכל זה נ"ל ברור בעז"ה ואף דאין הלכה כב"ש מ"מ נ"מ טובא לדינא במה שכתבנו לפי מה שכתוב בספרי אמת דלעתיד לבוא יהי' הלכה כב"ש. וא"כ איתן אנשים המקיימים ונשלמה פרים שפתינו ואומרים כל סדר העבודה בכל יום וגם רבותינו מסדרי התפילה תקנו לומר במוסף ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך נכתוב בתורתך נראה דבעצרת צ"ל למחר באסרו חג נוסח הזה דהא לעתיד לבוא יקריבו העולות וחגיגה למחר. הנלע"ד כתבתי בעז"ה.
שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא