אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות שחיטה › סימן י

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות שחיטה · סימן י

סימן ט

בעז"ה יום ב' כ"ו מרחשון שנת תרנ"ו ווילנא

החיים והשלום ישפות ה' לכבוד הרב הגאון וכו' מו"ה אברהם יחזקאל נ"י ארלאזאראוו הגאב"ד דק"ק חארקאוו יצ"ו.

הנה באתי להשיבו ע"ד אשר שאל לנו ולדעתנו אם יש לסמוך על בדיקת הסימנים לאחר שחיטה ע"י שמרגיש שנפרדו הסימנים חלק העליון מהתחתון ואף שלא העביר את ידו לראות אם נשחט הרוב וגם לא תקף אגודל בעוף. הנה באמת לענין דיעבד נראה דיש לסמוך על זה דכיון שמרגיש היטיב שנפרד חלק העליון מהתחתון אין לך הוכחה גדולה מזו שנשחטו כל הסימנים עד גמירא דאם הי' משתייר אפי' משהו שלא נשחט הרי לא היה נפרד חלק העליון מהתחתון אך איני מבין עיקר שאלתו דהיאך יכול השוחט להרגיש שנפרדו חלק העליון מהתחתון אם לא שהעביר ידו עליהם והרגיש שנפרדו זה מזה וא"כ היינו בדיקה דהעברת יד:

ואגב ראיתי לכתוב טעם להמנהג שנהגו השוחטים מקדמת דנא דבדיקת הסימנין של שחיטת עופות עושין ע"י שתוקפין אגודל על שיפוי כובע ועל ידי בדיקה זו ידעינן שנשחטו רוב הסימנים וגם דלא נשמטו הסימנים [וכמש"כ הרמ"א בהג"ה בסימן כ"ה סעיף א' וז"ל שנהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו הסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוי שמוטה וטרפה עכ"ל הרמ"א שם] ואלו בשחיטת בהמות אין תוקפין אגודל כלל רק מעבירין את היד על מקום השחיטה ומזה מבינים אם נשחטו רוב הסימנים. ולכאורה צריך להבין דלמה אין בודקין גם בשחיטת בהמות לתקוף אגודל על שיפוי כובע כמו שנוהגין בעופות דהלא בדיקה זו דתקיפת אגודל על שיפוי כובע עדיפא טפי דע"י בדיקה זו ידעינן ג"כ דאינה שמוטה. אבל ע"י בדיקה דהעברת יד לא ידעינן רק דנשחטו רובן אבל אינו בירור כלל על שמוטה. ובאמת כבר מבואר בש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ב' דלכתחילה ראוי לחוש לדעת בה"ג ולבדוק גם אחר שמוטה דדמי לריאה דצריכה בדיקה משום דשכיחא בה סרכות ושמוטה נמי הוי מיעוט דשכיח ולכן צריך לבדוק לכתחילה. וא"כ למה לא בדקינן גם בבהמות ע"י תקיפת אגודל דוודאי דגם בבהמות יש לחוש לשמוטה כמו בעופות דלא מצינו חילוק בזה בין עוף לבהמה:

ואמנם נ"ל לתת טעם נכון למנהג זה. אך צריך להקדים לזה ג' הקדמות.

א' דנ"ל ברור דהא שכ' הר"ן בפ"ק דחולין דנראה מדברי בעל הלכות ז"ל שצריך לבדוק ג"כ אם שחט בסימנים עקורים [וכ"כ השואל בשו"ת הרא"ש ז"ל בכלל עשרים דין י"ג בשם רבינו יונה ואבי העזרי ז"ל כי צריך לבדוק ג"כ על שמוטה משום דבפעמים רבות יקרה שאחר שמשליכין העוף ימצא הסימן שמוט והשואל שם הוא רבינו יחיאל בנו של הרא"ש ז"ל] וכ"כ בספר החינוך להרא"ה ז"ל במצוה ת"מ וז"ל ומלבד ד' דברים שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבו חכמים ז"ל עוד לדעת דבר חמישי ואע"פ שאינו מהלכות שחיטה מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבלה בדבר וכו' והוא האיסור הנקרא עיקור וענינו הוא שנעקרו קנה והוושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן בלחי עכ"ל] נ"ל דאינו מצריך לבדוק רק בגרגרת דהוא עביד לאשתמוטי וכ"ה בהדיא בש"ס בחולין (דף כ"ח) ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי [ובלי ספק אצלי דמדברי הש"ס הלזו הוציא הבה"ג את דינו דצריך לבדוק אחר שמוטה מדאמר דגרגרת עבידא לאשתמוטי אלמא דהוי מיעוט דשכיח כמו הריאה] ומוכח להדיא דאבל הוושט לא עבידא לאשתמוטי ולפיכך לא הוזכר שם בברייתא רק ונשמטה הגרגרת בין ברישא ובין בסיפא משום דבוושט לא שכיח כלל שמוטה ולכן לא הזכירה הברייתא שמוטה רק בגרגרת. וא"כ נ"ל ברור דאף דשמוטה פוסל גם בוושט מ"מ לבדוק אחר זה מודה הבה"ג דאינו מחוייב לבדוק משום דהוי מילתא דלא שכיח:

עוד צריך להקדים דבר הנראה בחוש דבעת שתוקפין אגודל על שיפוי כובע אף דע"פ שדוחקין יוצאין שניהם לחוץ מ"מ אינו נראה לעין רק הקנה לבד מחמת שהוושט טמון בבשר ובקרומין שבצואר וא"א לעמוד על הבירור לא על שחיטת רוב הוושט ולא על שמוטת הוושט.

ועוד צריך להקדים מה שכתבנו לעיל בסימן ד' בשם בעל האשכול דמשו"ה אין בודקין בסימנים לאחר שחיטה למעלה ולמטה ממקום שחיטה שמא יש שם נקב בוושט או נפסק הקנה אף דהוי חזקת איסור שאינה זבוחה וצ"ל דסמוך מיעוטא לחזקה ולכה"פ איכא איסור דרבנן ומ"מ לא בדקינן משום כיון דבמקום שחיטה א"א למבדק משו"ה גם בשאר מקומות שאפשר לבדוק מ"מ אינו צריך לבדוק משום דלא מצינו בדיקה לחצאין וכ"כ הרשב"א בחידושיו דמשו"ה אין בודקין להוושט קודם שחיטה [דהוא ס"ל דיש בדיקה לוושט מבחוץ אצל נקב] משום דבקדשים א"א משום דנעשה בעל מום הלכך גם בחולין א"צ למבדק:

וע"פ ג' הקדמות אלו יתיישב שפיר המנהג הנ"ל דמאחר דכבר הקדמנו דעיקר חיוב בדיקה אחר שמוטה אינו אלא בקנה והלכך בעוף דסגי בשחיטת סימן אחד תקנו בדיקה דתוקף אגודל דעל ידה מבררינן שני דברים דנשחט הקנה כולו או רובו וגם דלא נשמט הקנה ותו לא צריך בדיקה יותר. אבל בבהמה דצריך לידע דנשחטו ב' הסימנים ובדיקה דתוקף אגודל אינו בירור אלא על הקנה בלבד והלכך ע"כ צריך לעשות בדיקה דהעברת יד כדי לידע דנשחטו שניהם כולן או רובן ואף דאינו בירור על שמוטת הקנה מ"מ לא חייבו לעשות גם בדיקה דתוקף אגודל דכמו דלא חייבו חז"ל לבדוק אחר נקב בוושט במקום דאפשר משום דלא מצינו בדיקה לחצאין מהך טעמא נמי א"צ לבדוק אחר שמוטה משום דלא תקינו בדיקה לחצאין. רק בעוף דע"י שתוקף אגודל ידעינן גם דנשחט הרוב תקנו לבדוק ע"י תקיפת אגודל משום דמהיות טוב וגו' אבל בבהמה דע"כ צריך העברת יד לא הטילו על השוחטים עוד טרחא יתירא לבדוק גם אחר שמוטה ע"י תקיפת אגודל משום דלא תקנו חז"ל בדיקה לחצאין. ובה"ג דהצריך בדיקה על שמוטה ומשמע מדבריו דס"ל דהבדיקה מעכב גם בדיעבד וכמו שכ' הש"ך בספרו הארוך בסימן כ"ה על שמו [וכן נראה להדיא מלשון הבה"ג בדיני שחיטת חולין שכ' שם ואמור רבנן טבחא דידע הלכות שחיטה ושחט וכו' צריך למבדק וושט וקנה וכו' ואי אנשי ולא בדק בתר דשחט וושט וקנה אסור למיכל מינה דההוא חיותא עכ"ל ומשמע מלשונו ז"ל דצריך למבדק על כל מיני טרפות שיש למצוא בוושט וקנה וגם שמוטה ונקבים בכלל ועל הכל מסיים דאם לא בדק אסור למיכל מההוא חיותא. ועי' בהעמק שאלה על השאילתות בפ' אחרי מות שאילתא צ"ב אות א' מש"כ בפירוש דברי בה"ג אלו] אפשר דלא ס"ל לסברא זו דלא תקנו בדיקה לחצאין וס"ל באמת דבמקומות שאפשר לבדוק בקנה ובוושט אחר השחיטה בוודאי צריך לבדוק. וכן משמע באמת מלשונו שכתבתי למעלה. וס"ל ג"כ דאם לא בדק אסורה משום דטרפות דסימנים הוי פסול בשחיטה והלכך אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואסור אף בדיעבד:

ובזה יתיישב ג"כ מה שתמה הש"ך בספרו הארוך שם על הרא"ש בתשובה הנ"ל דהיאך הקיל נגד דעת רבינו יונה ואבי העזרי וה"ג בלי טעם וראיה דוודאי יש לחוש לדבריהם ולבדוק לכתחילה אחר עיקור וכו' וכן הקשה גם על הר"ן. ומה שכ' שם הש"ך דדברי הר"ן יש ליישב דאינו חולק על הבה"ג רק מה שאוסר גם בדיעבד לא נהירא כלל דהרי הר"ן לא הזכיר כלל שבה"ג אוסר גם בדיעבד ועוד מהא דמסיים הר"ן ולא הודו לו דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא משמע דלא הודו לו כלל דאף לכתחילה א"צ לבדוק אחר עיקור:

אבל לפי הנ"ל לק"מ די"ל בפשיטות דהרא"ש והר"ן עומדים ג"כ בשיטת הרשב"א ובעל האשכול מדלא מצינו בשום מקום דצריך לבדוק הקנה והוושט במקום דאפשר ש"מ דלא תקנו חז"ל בדיקה לחצאין והך טעמא שייך גם בשמוטה:

ועוד יתיישב בזה מה דלכאורה קשה דלפי מש"כ בארוך מש"ך שם ובש"ך דאף דצריך לחוש לכתחילה לדעת הבה"ג לבדוק אחר שמוטה אבל בדיעבד בוודאי אין להחמיר דהבה"ג לשיטתו אזיל דס"ל גבי ריאה אם נאבדה בלא בדיקה טרפה ולכן מחמיר גם בשמוטה. אבל אנן לדידן דקיי"ל דגם בריאה אם נאבדה בלא בדיקה כשר פשיטא דגם בשמוטה כשר אם נאבד בלא בדיקה כ"כ הש"ך שם. ולכאורה תמוה דהא הרמ"א בהג"ה בר"ס ל"ט אדרבה פסק להחמיר בנאבדה הריאה בלא בדיקה אם לא בהפסד מרובה וא"כ גם לענין שמוטה הו"ל להחמיר בנאבד [וכבר התעורר הפמ"ג בזה ונשאר בקושיא] ועוד הקשה הפמ"ג שם כיון דשמוטה הוא פסול בשחיטה א"כ י"ל דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ולתסר גם בדיעבד. ומה שכתב לתרץ ע"פ מש"כ בס' גינת וורדים שלו דלא החמירו חז"ל אלא היכא שיש מקום לחול ונולד לנו הספק אבל להחזיק ריעותא לומר שמא בסימנים עקורים קשחיט זה לא אמרינן ומהאי טעמא לא בדקינן אחר נקיבת הוושט אף דאיכא חזקה בהדיה בניקב במקום שחיטה אלא כדאמרן עכ"ל. לענ"ד אינו תירוץ כלל דהא כתב הספר החינוך דדרך הסימנין להעקר בשעת שחיטה א"כ הוה כמו שכבר נולד הספק ולמה לא ניחוש גם בדיעבד. וגם מש"כ דמהך טעמא לא בדקינן אחר נקבים בוושט הרי כבר העיר הרשב"א בחידושיו על זה [וכן הראב"ד בס' האשכול וכמו שהבאתי דבריהם לעיל בסימן ד'] ותי' משום דלא מצינו בדיקה לחצאין הרי דהרשב"א ז"ל לא ס"ל הך סברא שכתב הפמ"ג בספרו גינת וורדים. ולכן ע"כ צ"ל דהם ז"ל ג"כ עומדים בשיטת הרשב"א ובעל האשכול הנ"ל. וגם מה שמסיים הרמ"א בהג"ה ומיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה נמשך בזה אחר דברי הרא"ש והר"ן ז"ל. ומה שכ' מתחילה שנהגו שתוקף אגודל וכו' וגם אי עביד שמוטה וכו' אין כוונתו שהוא חיוב לבדוק אחר שמוטה אלא כוונתו כיון דאם תוקף אגודל נוכל להבין ע"י בדיקה זו גם אם נשמט או לא בוודאי ראוי לעיין גם על שמוטה דאולי לא יכנסו הסימנים לפנים אחר שיסיר אצבעו ואז יבין דהוא שמוטה בוודאי. וכעין זה כתב הרמ"א ביו"ד בסימן ס"ו סעיף ח' דא"צ לבדוק הביצים אם יש בהם דם דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם עכ"ל שם. והיינו כיון שא"צ טירחא לזה לראות ולעיין אם יש בהם דם מחוייב לראות. וה"נ לענין שמוטה כן הוא כיון שבלא"ה צריך לתקוף אגודל כדי לידע אם נשחטו רוב הסימנים הנה מהיות טוב וגו' ראוי לעיין גם על שמוטה אבל להטיל טירחא מיוחדת בשביל שמוטה אינו מחוייב:

ואכן מה שכ' הרמ"א הטעם על זה משום דסמכינן ארובא כמו בשאר טרפות צ"ע לכאורה דאינו דומה לשאר טרפות כלל דהתם ליכא חזקה דמסייע למיעוט אבל בשמוטה דאין מועיל בהם שחיטה הרי איכא חזקה לאיסור ולמה לא אמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. והיותר תימה במש"כ הר"ן דמשו"ה לא הודו לבה"ג משום דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא עכ"ל. וכ"כ גם הש"ך ז"ל. וזה תמוה דמה בכך דליכא חזקה שנעקרו הסימנין מ"מ כיון דאיכא מיעוט שהם עקורים בוודאי צ"ל דסמוך מיעוטא לחזקה. וזה אין לומר דס"ל דהוי מיעוט דלא שכיח כלל דהרי אדרבה אמרינן בגמ' דגרגרת עבידא לאשתמוטי ועוד דהא הר"ן גופא לא כתב רק שאינן בחזקת שנעקרו אבל זה לא כתב שהן בחזקת שלא נעקרו ומשמע להדיא מלשונו דמיעוטא וודאי איכא שהם עקורים. ושוב ראיתי דבספר עצי לבונה עמד בזה על הש"ך ז"ל [אך לא ראה דגם הר"ן ז"ל כתב כן] וכל מה שכ' שם לתרץ אינו רק ליישב לענין עיקר הדין דעל שמוטה א"צ לבדוק מחמת דיש איזה צדדים וטעמים אחרים לזה. אבל הטעם שכ' הש"ך עדיין נשאר בצ"ע:

ואכן המחוור בזה דטעם הפוסקים שלא הודו לבה"ג דס"ל דלרבנן דקיי"ל כוותייהו דלא חיישינן למיעוטא לא מצרפינן כלל לחזקה דלדידהו מיעוטא כמאן דליתא דמי וכן משמע באמת פשטא דסוגיא דיבמות בר"פ האשה בתרא וכמש"כ לעיל בסימן ד' וכ"ה ג"כ דעת הרשב"א ז"ל במשמרת הבית וכמש"כ לעיל בסימן הנ"ל באריכות. והא דאמרינן דאם לא בדק בסימנים הוי נבלה [או טרפה ואסורה באכילה] היינו משום דהתם אין הרוב [דשוחטין רוב בפעם אחת] רוב גמור משום דהוי רובא דתליא במעשה וכמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם. וכן בהא דקיי"ל דהשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום לאחר שחיטה דאם לא שיבר בה עצם פסולה התם שאני דאיכא ריעותא לפנינו דנמצא פגום. אך דהי' מקום להתיר ולתלות דנפגם ע"י המפרקת משום דיש להעמיד הסכין על חזקתו שלא נפגם בעור רק אחר שחיטת הסימנים ע"י המפרקת. אך כיון שיש כנגדו חזקת איסור שאינה זבוחה הוי חזקה כנגד חזקה ולכן לא תלינן. והלכך שפיר כתבו הר"ן והש"ך כיון דבחיי הבהמה לא היה בחזקת שנעקרו סימנין אין לו לחוש למיעוט להצריך בדיקה ואף דאיכא חזקה לאיסור משום דרובא וחזקה רובא עדיף. אך לענין לכתחילה חשש הש"ך לדעת הבה"ג ורבינו יונה ואבי העזרי להצריך בדיקה על שמוטה משום דהוי מיעוט דשכיח ודמי לטרפות הריאה אבל לענין דיעבד שפיר כתב דיש לסמוך על הפוסקים החולקים על בה"ג ומטעם שכ' הר"ן:

ואגב שבארנו בעז"ה לעיל טעמו של הבה"ג וסייעתו בהא דס"ל דצריך לבדוק אחר עיקור סימנים וטעם מחלקותו דס"ל דא"צ לבדוק ראיתי לכתוב מה שקשה לי טובא מה שכ' הנו"ב בדגול מרבבה ביו"ד סימן כ"ה וזה לשונו דהא דמסיק הש"ך דבדיעבד אם נאבד בלא בדיקה כשרה משום דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימנים קיימא דדווקא שאין שום ריעותא לפנינו אבל אם יש ריעותא לפנינו אין תולין להקל וכו' אלא מחמירין בספיקא ומקרי ספק בשחיטה וכו' עכ"ל. דלכאורה דלמאי נצרך להטעם משום דמקרי ספק בשחיטה והלא בכל הי"ח טרפות דאם ליכא ריעותא לא צריך בדיקה כלל אפי' לכתחילה משום דרוב בהמות כשרות ומ"מ אם נמצא איזה ריעותא דיש להסתפק דשמא טרפה כגון שנמצא מחט בקורקבן צריך בדיקה מדינא דשמא ניקב מעל"ע ואם נאבד בלא בדיקה טרפה וכן כל כיוצא בזה:

והיותר תימה לי במה שכ' התה"ד בכתבים ופסקים בסימן ר"ה שהשיב שם להשואל דטבח המומחה לרבים בוודאי מהימן להעיד שלא היה שמוטה [משום דאיתא במרדכי בפ"ק דחולין בשם הרא"ם דהא דאמרינן דאין ע"א נאמן באיסורין במקום דאיתחזק איסורא היינו בגוונא דלא מהימן כבי תרי כגון שהוא מן הרקים והפוחזים אבל אם אינו מן הרקים והפוחזים נאמן אף במקום דאיתחזק איסורא וכ"ש שוחט וטבח המומחה לרבים] וכ"ש לפיר"ת דכל דבר שהיה בידו אע"ג דאין עכשיו בידו מהימן ע"א אע"ג דאיתחזק איסורא וכ"ה מסקנת תוס' בריש גיטין [ור"ל דבתוס' שם כתבו דמשו"ה ע"א נאמן על השחיטה ואף דעתה דכבר נשחטה אין בידו להכשירה מ"מ מעיקרא היה בידו לשוחטה שפיר] ושוב כתב התה"ד שם ואין לחלק דדווקא בסתם שחיטה מהימן ע"א דליכא ריעותא אבל בנדון זה דאיכא ריעותא לא. הא ליתא דהא טבל ועלה ונמצא בה דבר חוצץ וכו' ואפ"ה כי אמר ברי לי נאמן. ושוב כתב ואין לחלק דבנ"ד מקרי לא היה בידו מעולם דאם היה שמוטה קודם שחיטה לא היה בידו לתקן בשום ענין מ"מ האי חזקת איסור לא הוי ליה אדרבה הוי ליה חזקת היתר דרוב בהמות אינן שמוטות רק חזקת איסור אמה"ח והך איסורא הרי בידו לתקנו עכ"ל. והדבר תמוה דמאחר דבנידון דידיה היה ריעותא בסימנים המורה על שמוטה והיה צריך בדיקה מדינא א"כ מה חזקת היתר יש בכאן דאינה שמוטה ואדרבה כיון דאתייליד ריעותא הרי היא עומדת בחזקת איסור דהיא שמוטה עד שיתברר שאינה שמוטה והיכי נאמן ע"א דהא לטרפות דשמוטה אינו בידו להכשירה. ובאמת שמדברי התוס' דריש גיטין שכ' דמשו"ה נאמן ע"א על שחיטה משום דהיה בידו לשחוט וכ"כ רש"י שם מוכח לכאורה דלא ס"ל כבה"ג דצריך לבדוק על שמוטה ואם נאבד בלא בדיקה טריפה דאלו לדעת בה"ג היכא נאמן באמת ע"א על שחיטה הרי צריך לבדוק גם על שמוטה ואיסור שמוטה אין בידו להכשירה [ולדעת בה"ג אפשר דבאמת להעיד שלא היו הסימנים עקורים בעינן תרי רק על עיקר השחיטה נאמן ע"א] ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י בגיטין שם ד"ה ע"א נאמן באיסורין שפירש שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ותמהו התוס' שם עליו שהרי רש"י בעצמו פירש בסמוך על הא דאמרינן דהיכי דאיתחזק איסורא אין ע"א מהימן דמטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקן וא"כ אף במקום דלא איתחזק איסורא ליכא למגמר מטבל ושחיטה דשאני התם דהוא בידו. אבל להנ"ל ניחא. דבלא איתחזק איסורא שפיר איכא למגמר משחיטה מהא דנאמן להעיד גם על שמוטה אף דאינו בידו דשמוטה אף דלא איתחזק איסורא מ"מ לא איתחזק נמי להיתר דס"ל לרש"י כדעת ס' החינוך דבעת השחיטה שכיח שיתעקרו הסימנים. ואמנם א"כ שפיר יש לומר דגם לבה"ג נאמן ע"א דמ"מ לא איתחזק איסורא דשמוטה דהא הוי ספק השקול ושפיר מהימן ע"א וגם אינו מוכרח דהתוס' חולקים על הבה"ג ודו"ק:

שוב ראיתי דיש ליישב דברי התה"ד דאף דאתייליד ריעותא בסימנים המורה על שמוטה וצריך בדיקה מדינא מ"מ נהי דיצא מידי חזקת היתר מ"מ לא מקרי איתחזק איסורא דהא אינו וודאי איסור רק הוי ספק השקול. דאיתחזק איסורא דאמרינן ביה דאין נאמן ע"א היינו באם איתחזק איסור בוודאי כמו איתחזק איסורא דא"א או טבל ושחיטה אבל בספק איסור בוודאי ע"א נאמן ותדע דהא כל או"ה יכול להורות אפי' מורה אחד. ועוד יש לפלפל בזה אך אין הפנאי מסכים לזה:

כ"ר אדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא.

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה