אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות נדה › סימן לט

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות נדה · סימן לט

הלכות נדה

בעז"ה יום א' י"ד שבט תרנ"ח

העתק ממה שהשבתי להגאון אב"ד דק"ק טרעסטינא מו"ה בנימין בישקא נ"י בנידון בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה אם גם הוא נטמא ז' ימים או דאינו טמא רק טומאת ערב [וכן יש להסתפק בבועל ביום הראשון והיא ראתה גם ביום השני דקיי"ל דמטמאה משכבות ומושבות שלה למפרע מה"ת מה ששכבה עליה ביום השני קודם הראיה ודלא כר"י בפסחים דף פ' דס"ל דאינה מטמאה למפרע רק מדרבנן אם גם הוא חוזר ונטמא גם ביום הב' עד הערב או לא וכן יש להסתפק בבועל יולדת נקבה אם טמא י"ד יום כמותה] ומצא בהדיא בביאור הראב"ד ז"ל על התו"כ בפ' מצורע דאם נעשית זבה גדולה טמא הבועל ז' ימים אבל בכל זבה קטנה אינו טמא רק יום אחד. כן מצא בראב"ד ז"ל ותמה על הגאון בעל מנחת חינוך דפשוט אצלו דגם בבועל זבה קטנה ג"כ טמא ז' ימים דזה אינו עולה על הדעת כלל ובראב"ד מפורש בהדיא דלא כוותיה. וזה אשר השבתי לו דבתחילה ראיתי לעמוד על לשון הראב"ד ז"ל שהעתיק כת"ר נ"י שכ' שאם תראה היא ג' ימים רצופים גם הוא סופר שבעה כמותה עכ"ל. ולשון סופר שבעה אינו מדוקדק לכאורה דמה שייך לשון ספירה בבועל דגבי הזבה בעצמה כתוב בתורה וספרה לה משום שצריכה לבדוק בכל ימי הנקיים שמא ראתה וכמש"כ בחוות דעת בסימן קצ"ו דצריכה בדיקת עד מה"ת וזהו ספורין שלה:

ואמנם אפילו לדעת החת"ם בסימן קע"ז דהבדיקה בעד אינו אלא מדרבנן מ"מ צריכה שתדע בעצמה שלא הרגישה וצריכה ליתן דעתה על זה דאל"ה חיישינן דילמא הרגישה וזהו מקרי ספירה והובא מחלקותם בקוצר בפ"ת בסימן קצ"ו ס"ק ה'. ובמק"א הבאתי ראיה לדעת החוות דעת דגם הבדיקה בעד הוא מה"ת דאל"כ למ"ל קרא וספרה לה לעצמה דהאשה נאמנת ואם הספירה אינו אלא שצריכה לידע דלא הרגישה למ"ל קרא הא ע"כ אנו צריכין לסמוך עלה דהא מי יוכל לידע זה ואם לא נאמין לה לא משכחת לה ספירה כלל ודוחק לומר דאיצטריך קרא דאם ראינו שיצא דם ממנה מ"מ נאמנת לומר שלא הרגישה ואינו סותר הנקיים דמה"ת אינה טמאה רק אם יצאה בהרגשה. דדין זה אינו ברור להלכה דהא דעת החות דעת שם דאפילו ראיה שלא בהרגשה סותר הנקיים משום דמקור מקומו טמא ואף דבשו"ת חתם סופר שם הביא בשם האבני מילואים דחולק עליו וס"ל דכיון דלא נטמאת רק לאחר שתצא לחוץ ונגע הדם בבשרה הרי חזינן דאינה טמאה משום ראיה רק משום טומאת מגע ואינו יכול לסתור מ"מ אין דבריו מוכרחים והרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ אבל בבועל לא שייך ספירה כלל רק דטמא ז' ימים וגם נראה לי ברור דאף אם ראתה דם בתוך ימי הספירה וסתרה להנקיים מ"מ הבועל אינו טמא רק ז' ימים דהא עיקר דין בועל זבה דנטמא ג"כ ז' לא כתיב בתורה רק דילפינן מנדה. א"כ א"א להחמיר בבועל זבה יותר מנדה דדיו להיות הלמד כהמלמד:

ועוד כיון דאמרינן בתו"כ בפ' מצורע והובא ברש"י בחומש דיכול דיעלה לרגלה ת"ל וטמא ז' ימים למד דלעולם טמא ז' ואפילו בבא עליה ביום ז' לנדתה. וא"כ מהך קרא איכא למילף לקולא נמי דלעולם אינו טמא רק ז' ולא יותר ואפילו אם היא טמאה יותר מז' דכמו דילפינן מהך קרא דאינו פחות מז' ה"נ איכא למילף דאינו יותר מז' וכן יש ללמוד מזה דגם בבועל יולדת נקבה אינו טמא רק ז' דהא חזינן מהתו"כ דהך וטמא שבעת ימים הוא דווקא [וזה כארבעים שנה למפרע שמעתי מכבוד מו"ר הגאון מוהר"י באריט זצ"ל שנסתפק בזה]. ואמנם לענ"ד הדבר פשוט כמש"כ:

וכעת נבוא לדברי כת"ר נ"י במה שתמה על הראב"ד ז"ל מסוגיא דפסחים דף פ"א דאמרינן שם דלר' יוסי לא משכחת לה טומאת התהום דזיבה ואם איתא כהראב"ד משכחת לה בבועל זבה קטנה ואח"כ נעשית זבה גדולה זה תוכן קושייתו. והנה מעכ"ת נ"י קיצר בקושייתו ואני אפרש דוודאי ר"ל דבשלמא לענין הזבה בעצמה [דמחויבת ג"כ לעשות פסח לר' יוסי לשיטתו דס"ל בפסחים צ"א דנשים אפילו בפסח שני חובה וכ"ש בראשון] לא משכחת לה טומאת התהום דמ"נ דאם ראתה ביום ראשון ועשתה פסח ביום השני אחרי שכפרה מקצת היום אף קודם שטבלה בוודאי יוצא בו ידי מצות פסח דהא כיון שהפרה מקצת ואף דצריכה טבילה ועה"ש מ"מ הא אנן איירינן למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואף דסוף אירע דחזרה וראתה בו ביום מ"מ כיון דלא מטמאה רק מכאן ולהבא לא הוה טומאה התהום דבאותו שעה שהקריבו עליה הפסח לא היה עליה רק טומאת ערב כמו דאם נגעה בשרץ ואם שחטו וזרקו עליה ביום הראשון פשיטא דמחויבת לעשות פסח שני דאף אם נימא דלר"י ספירה דלילה נמי ספירה היא וכמו שנראה מפרש"י שם מ"מ הא אסורה באכילה בלילה ואף לאחר שתספור מקצת לילה ותטבול מ"מ הא צריכה הע"ש ואסורה בקדשים עד ליל שלישי והלכך אינו טומאת התהום רק טומאת וודאי וכ"ש אם ראתה בשני בהמ"ש דוודאי לא משכחת לה טומאת התהום. אבל בבועל דלא בעי ספירה וגם קיי"ל דבועל נדה טבילתו ביום דאמרינן בי' מקצת היום ככולו וכמו שמבואר ביומא (דף ז') שפיר משכח"ל טומאת התהום דזיבה גביה כגון אם ראתה בהמ"ש דטמאה כל יום המחרת מה"ת דהוא יום הראשון שלה ואם בא עליה בלילה אחר הראיה או ביום המחרת דמצד בועל זבה קטנה היה דינו כטמא שרץ ואם שחטו וזרקו עליו יוצא בזה דהא בידו לטבול ולעביד הע"ש אבל אם ראתה גם ביום המחרת בהמ"ש דאז נעשית זבה גדולה למפרע גם לר"י ונמצא דגם הבועל טמא טומאת ז' אך דהיה טומאת התהום דבעת שעשה הפסח לא נודע לשום אדם בעולם דהוא טמא ז' ימים וע"ז בא הלמ"מ דטומאת התהום דזיבה לא מרצה זהו תוכן קושייתו:

אכן לענ"ד לק"מ מתרי טעמא חדא דהא זהו פשוט דלפי מה דאמרינן דטומאת שרץ ג"כ טומאת התהום מרצה הא דאמרינן אלא למת בלבד בא לאפוקי רק טומאת התהום דזיבה. ע"כ הטעם דטומאת התהום דזיבה חמור מטומאת התהום דמת ושרץ משום דטומאת מת ושרץ הוא טומאת מגע משא"כ זיבה הוי טומאה היוצא מגופו וכן בפסח דאין ציבור נדחין מ"מ זבין ומצורעין אסורין לעשות בטומאה משום דהא דקרבן ציבור דוחה טומאה אינו רק בטומאת מגע וא"כ היכי פשיטא ליה לכת"ר נ"י דבועל זבה ונדה מקרי טומאה שיוצא עליו מגופו כמו הנדה והזבה בעצמה ואדרבה מצד הסברא נראה דאינו נחשב רק בטומאת מגע:

ועוד יש ראיה גדולה דאינו אלא טומאת מגע מדלא אישתמיט בשום דוכתא בש"ס דאם הי' רוב ציבור טמאין מטומאת מת דבועלי נידות אינן יכולין לעשות הפסח בטומאה דלא מצינו רק דזבין ומצורעים דאסורין לעשות הפסח וכן בראב"ד בפ"ז מהלכות קרבן פסח הלכה ח' כתב להדיא אבל הטמאים שהטומאה יוצא עליהן מגופן כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו וכו' ואלו בועלי נדות לא הזכיר אלמא שהם מותרים לעשות בטומאה כמו טמאי מתים וכל טומאת מגע:

והא דתניא בפסחים דף צ"ג אלו שעושין את הפסח שני הזבין והזבות וכו' ובועלי נדות וכו' התם מיירי שעשו רוב הציבור בטהרה אלו עשו בטומאה אז אין עושין הזבין ומצורעים לא הראשון ולא השני וכמו דס"ל לרב הונא בפסחים דף פ' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' פסח] ואז גם טמאי מתים נדחים לפסח שני וכמו דמסיים שם בברייתא שם והטמא ופירש"י טמא מת והא דנקט זבין ומצורעים ובועלי נדות בפרט כבר תירץ רש"י משום דכל אלו טומאתן ארוכה וא"א לשחוט ולזרוק עליהן:

איברא דראיתי להרמב"ם ז"ל שם בהלכה ד' שכ' שם דאם היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אין עושין בראשון וכו' וגם אין עושין בשני משום דלא עשאו רוב הקהל בראשון וכו' הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דבועלי נדות מצטרפין לזבין ומצורעים לרוב ולכן אין עושין כלל את הפסח והוא ההיפך מדברינו אבל איני יודע דמנ"ל להרמב"ם ז"ל זה דהרי דבמימרא דרב וכן בפלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה בפסחים דף פ' דמשם הוא מקור דברי הרמב"ם לא הוזכר בועלי נדות רק זבין לחוד וכן הרמב"ם בעצמו שם בהלכה ה' ובהלכה ח' לא הזכיר בועלי נדות כלל וראוי לתת לב לזה:

איברא דיש לי ראיה ברורה מהש"ס דיומא דף ו' דמקרי טומאה היוצא מגופו דמקשינן שם ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו תפרישהו מטומאת המת ומתרץ רב תחליפא משמיה דרבא דזאת אומרת דטומאת המת הותרה בציבור ופירש"י שם בריש דף ז' ד"ה כל טומאת מת בציבור רחמנא שריא פירש"י ע"ז דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה וכו'. אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתן יוצא עליהן מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה עכ"ל רש"י. הרי להדיא דבועל נדה לא הותרה אצלו טומאה ולא דמי לטומאת מת ושאר טומאות מגע. ואף דמלשון רש"י אין להוכיח רק דלא הותרה אצלו. אבל מ"מ י"ל דדחויה אצלו אבל ע"כ לשון רש"י אינו מדוקדק כלל במש"כ בזבין ומצורעים לא הותרה דהא בזבים ומצורעים אסורים לעשות הפסח כלל ואף דא"א לעשות בטהרה כגון אם היו רוב הציבור טמאין בטומאת זבין. וע"כ דהא דכ' רש"י לא הותרה לאו דווקא. וא"כ ה"ה בועל נדה:

אלא דקצת קשה על זה מהא דמתרץ שם דבועל נדה כטמא מת היינו לטומאתם או לטבילתם ומשמע דשוה לטומאת מת גם לענין זה דנחשב כטומאת מגע דאל"כ הו"ל נמי דשוה לנדה דהוי טומאה היוצא מגופו. וכן משמע להדיא מלשון התוס' שם בד"ה סיפא בהא שכ' שם דלמאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמותו לטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו עכ"ל [ואף דהתוס' על יומא הוא תוס' של מהר"מ ב"ר ברוך זצ"ל מ"מ הא גם מהר"ם ז"ל הוא גאון קדמון ונחשב כאחד מבעלי התוס']. ובאמת שמהש"ס אין ראיה דבועל נדה הוי כנדה ממש דלא אמרינן רק דלא הותרה אצלו אם יש טהורין באנשי בית אב שלו דמצי עבדי בטהרה. אבל לענין פסח אם היו רובן בועלי נדות שפיר י"ל דעושין בטומאה:

שב דברי הרמב"ם נ"ל דכיון דמן הש"ס אין מבואר בבירור דבועל נדה הוי כטומאה היוצא עליו מגופו ממש דהא יש לפרש דלא הותר אצלם להקריב בטומאה ואינו אלא דחוי והלכך בהלכה ה' דמיירי דהיו רובן טמאי מתים ועשו פסח בטומאה דזבין ומצורעים אסורים לאכול ואם אכלו אינן חייבין כרת לא הוזכר בועלי דות משום דלא פסיקא ליה דאפשר דהם מותרים להקריב בטומאה לאכול כמו הטמאי מתים [וקצת תימה לי דמה הוצרך להרמב"ם ולכתוב דאסורים לאכול בטומאה הא בלא"ה כיון דהם אינם מקריבים נפסח ולאכול מפסח של אחרים בלא"ה אסור דאין הפסח נאכל אלא למנויו ובגמ' לא איירינן אלא לענין חיוב כרת וחטאת אך לענין איסור לכתחילה לא הוצרך לאשמעינן ודברי הרמב"ם צ"ע] אבל בהלכה ד' דאם היה זבין ומצורעים הרבה מסתבר ליה להרמב"ם דבועלי נדות מצטרפין לרוב זבין ומצורעים משום דטומאתן בא מטומאת נדות וזבות ותולדה מצטרפת עם האב ואפשר שהיה גורס להדיא בדברי רב היו רובן זבין ומצורעין ובועלי נדות:

ומה שלא הזכיר בהלכה ה' בועלי נדות אפשר דסמך על מש"כ בהלכה ד':

אבל עכ"פ מה שהקשה כת"ר נ"י על הראב"ד ז"ל מהסוגיא דהתם לק"מ די"ל דס"ל להראב"ד ז"ל בפשיטות דבועלי נדות אינן נחשבות רק כטומאת מגע והותר להם טומאת התהום כמו טמאי מת וטמאי שרץ:

ובר מן דין בלא"ה לק"מ דנראה פשוט דלר"י כיון דס"ל דאינו מטמא רק מכאן ולהבא אפי' בראתה שני בהמ"ש מ"מ לא נעשית זבה גדולה רק לאחר שראתה בבהמ"ש השני. וא"כ הבועל אינו טמא רק יום אחד לעולם לר"י והראב"ד לא כתב זה רק לדידן דנעשית למפרע זבה גדולה:

אך מה דיש נ"מ לר"י בין אם ראתה בימים לבין אם ראתה בהמ"ש היינו דאם ראתה בימים כיון דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומכאן ולהבא מטמא הו"ל כל יומא טומאה באנפי נפשיה [כ"ה לשון רש"י שם ולשונו צריך ביאור במש"כ דאית ליה דמקצת היום עולה לה לספירה ומשמע דאנן לא קיי"ל כן והא גם רבנן ס"ל כן דסגי דתספור רגע אחד ביום המחרת וכדתנן במגילה (דף כ"ז) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתניץ החמה ומשמע להדיא דתיכף אחר הנץ החמה מותרת לטבול והיא טהורה מיד לאכול במעשר. ואמנם כוונת רש"י ז"ל דלדידן דקיי"ל כרבנן נהי דסגי בספירה דרגע אחד מ"מ עדיין היא עומדת בספק טומאה כמו דתנן בסוף נדה דמגעה תלויין דשמא תראה אח"כ בו ביום ותהא טמאה למפרע ולכן מצטרפין ג' הימים להדדי. אבל לר"י לאחר שעבר מקצת היום בטהרה בטל טומאה הראשונה ואפי' אם תחזיר ותראה בו ביום מ"מ בשעות שבנתיים היא מקריא אשה טהורה ושפיר מקשה זבה גדולה היכי משכחת לה והוצרך לתרץ דמשכח"ל דראתה שני בהמ"ש דלא היה ספירה בנתיים והא שכ' רש"י דאית ליה מקצת היום עולה לה לספירה ר"ל דאית ליה מקצת היום עולה לה ואפי' אם תחזור ותראה בו ביום. אבל לדידן אף דגם אנן ס"ל כן דמקצת היום עולה לה היינו אם לא ראתה בו ביום אז הוברר הדבר למפרע דכבר נעשית טהורה תיכף לאחר הנץ החמה. ולכן מה שנגעה בו ביום לאחר שטבלה הן טהורין. אבל אם חזרה וראתה בו ביום אז בטל הספירה למפרע ושוב ראיתי דכל זה ליתא דכיון דראתה בהמ"ש ולא היה לה שום הפסק טהרה בנתיים אין שום נ"מ בין ר"י לרבנן דהא כל הג' ימים היו רצופין:

אבל מחוורתא כמש"כ בתירוץ הראשון דבועל נדה הוי כמגע טומאה ואם טומאת התהום הותר בטומאת שרץ ה"ה בטומאת בועל נדה נמי הותר. ולפיכך לא מוקים הש"ס טומאת התהום דזיבה לענין בועל נדה. והנלע"ד כתבתי בעז"ה. ודע דנ"מ טובא אם בועל נדה מקרי טומאת מגע או דמקרי טומאה היוצא עליו מגופו לעניין חלת חו"ל דקיי"ל בבכורות (דף כ"ה) דאינה אסורה רק למי שהטומאה יוצא עליו מגופו א"כ נמי טובא כהן שבעל נדה בשוגג אם מותר לו לאכול חלת חו"ל ולפי מה שהוכחנו דלא הוי טומאה שיוצאה עליו מגופו לדעת הראב"ד מותר לו לאכול חלת חו"ל:

שוב ראיתי חזות קשה בדברי הירושלמי דפסחים פ"ז הלכה ז' דמקשה שם על זקני דרום דס"ל דכהן טמא מת שהקריב קרבן יחיד הציץ מרצה בדיעבד והקרבן כשר דמתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד. מהא דתנן בזבחים ברפ"ב דכל הזבחים שקיבלו דמן זר ואונן וטבול יום ומחוסר כיפורים וטמא והאי טמא מיותר הוא דכ"ש הוא ממחוסר כיפורים וטבול יום. וע"כ דבא ללמד על טמא מת דמחלל דאי מטבול יום ומחוסר כיפורים הו"א דווקא מחוסר כיפורים דזב משוה דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי. וכן טבול יום הו"א דווקא טבול יום דזב כגון בזב בעל שתי ראיות בשביעי שלו לאחר שטבל וכ"ש זב קודם שטבל. אבל טומאת מת הו"א דאפי' אם עבד קודם שטבל עבודתו כשרה וכסברת זקני דרום מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד קמ"ל דאפילו בטמא מת אינו מרצה. אבל לזקני דרום דבטמא מת מרצה באמת למאי איצטריך למתני טמא דע"כ האי טמא בטמא טומאת זיבה ומצורעים וא"כ נלמוד במכ"ש מטבול יום ומחוסר כיפורים. ומתרץ הירושלמי בשם ר' שמואל רב יודן במגעי זבין דטמא דתנן מיירי במגעי זבין וסברי זקני דרום דמגע זב כזב וילפי' להו לזקני דרום דמגע הזב כזב מהא דאמרינן ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבין ולא עון המקריבין ועון הקריבין ע"כ היינו שנגעו בזב וכה"ג דממעטינן דעון המקריבין לא מרצה מיירי אפילו במגע הזב ומסיים הירושלמי הדא אמרה דהיה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי:

וא"כ שמעינן מדברי הירושלמי אלו דין חדש דאף דשאר טומאת מגע הותר בציבור כגון מגע שרץ ונבלה כגון כהנים שנטמאו בטומאת שרץ ונבלה [או הבעלים בקרבן פסח למ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ביחיד שנטמא ובציבור שנטמאו במגע שרץ ונבלה עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה. וכמו דאמרינן בזבחים (דף כ"ב) אך הזקני דרום סברי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ומעולם לא הותר אצל מתכפרין והלכך מכפרין נמי לא הותר טומאת שרץ אפילו בקרבן ציבור בין בבעלים ובין בכהן אך דאנן לא ס"ל הכי] דמותר להקריב בקרבן ציבור מ"מ אם היו מגעי זבין אסורים דמגע הזב כזב וזה דין חדש ואף דהירושלמי לא אמר זה רק לזקני דרום מ"מ לא מצינו דפליגי אמוראי עליהו בהא דהא דין זה לא תליא כלל בפלוגתא דזקני דרום ורבנן:

ועוד נשמע מדברי הירושלמי דגם טמא שרץ ונבלה הותר בציבור גבי כהן המכפר גם לזקני דרום ואדרבה דאפי' בקרבן יחיד מרצה בדיעבד והא דתנן דטמא שקבל הדם פסול מיירי בטמא טומאת מגע הזב. אבל מגע שרץ ונבילה גם בקרבן יחיד כשר מתוך שמרצה בציבור. אבל בש"ס דילן בזבחים (דף כ"ב) מבואר דלזקני דרום גם בציבור לא הותר טומאת מגע שרץ ונבלה גבי קרבן פסח משום דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ והלכך גם בכהנים לא הותר טומאת שרץ אף בציבור דלא הותר רק בטומאת מת בלבד דגבי פסח ביחיד אין שוחטין וזורקין עליו והלכך בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והלכך אם נטמא הכהן בטומאת מת ג"כ יכול להקריב קרבן ציבור ומתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד כן מתבאר בש"ס דילן:

ואגב דאיירינן בדין מגע שרץ ונבלה אי הותרה בציבור או לא ראיתי להעתיק בכאן מש"כ מכבר על גליון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש הלכה י"ב שכ' שם וז"ל כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותה קרבן והיה רוב הקהל טמאין למת וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן ולא יתעסקו [נ"ל דצ"ל לא יתעסקו] ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה עכ"ל. וכתבתי על הגליון וזה לשוני דברי הרמב"ם ז"ל אלו שהשוה טמאי שרץ ונבלה לזבין וזבות דלא נדחה טומאה אצלם אפי' בקרבן ציבור צ"ע טובא דהא בכמה דוכתי בש"ס מבואר ומהם בש"ס דפסחים ס"ט ודף פ' דלמ"ד דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ בציבור עבדי בטומאה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה והרמב"ם בעצמו ברפ"ו מה' קרבן פסח פסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והיאך כתב דלא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ובפרט אם כל הכהנים טמאים במגע שרץ ונבלה בוודאי ע"כ צריכים לעבוד בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי טבול יום ג"כ מחלל עבודה. וכבר העיר על דברי הרמב"ם ז"ל אלו הלח"מ בפ"ו מה' ק"פ ונשאר בצ"ע. ועי' בצל"ח בפסחים (דף ס"ט) מה שדחק מאוד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. והיותר תימה למה שדימה רבינו טומאת מגע שרץ לטומאת זבין וזבות:

והרי בזבין וזבות אין עושין הפסח כלל דהרי אינם יכולים לאכול את הפסח בלילה:

ואמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות דברי רבינו דמיירי בק"פ לענין הבעלים בגווני דכל דרוב הקהל וכן הכהנים הי' טמאים בטומאת מגע בגוונא דיכולים לאכול הפסח בערב דאף דהכהנים ע"כ צריכין לעשות הפסח בטומאה דאף אם יטבלו מ"מ הרי הן טבולי יום וטבול יום ג"כ מחלל עבודה בקרבן יחיד מ"מ הבעלים אם יש להם מקוה לטבול בהם מחוייבין לטבול ולשחוט ולזרוק עליהם אח"כ ובכה"ג כתב הרמב"ם דאסורין לכנס לעזרה מחמת דהן טבולי יום וכן אסורין להתעסק [ור"ל דאסורין ליגע בבשר הפסח דטבול יום מטמא את הקדשים] ומה שמסיים ואע"פ שנעשה בטומאה ר"ל דאף שהכהנים עושין הפסח בעת שהם טבולי יום מ"מ הבעלים אסורים לכנס לעזרה ולהתעסק בתיקון בשר הפסח ונ"ל דהרמב"ם הוציא זה מדברי הירושלמי בפסחים בפ"ו הלכה ו' דאמר שם דרב דאמר דמטמאין אחד מהן בשרץ אתיא כר"א דאמר ר"א היו הציבור מגעי נבלות עושים בטומאה שאין שם מים לטבול אבל אם יש מים לטבול אין עושין בטומאה עכ"ל הירושלמי שם. ופשוט דר"ל דאין עושין בטומאה אלא דשוחטין וזורקין עליהם לאחר הטבילה ולערב אוכלין את הפסח ובלי ספק דהרמב"ם כוון לדברי הירושלמי הלז. ואכן מש"כ הרמב"ם שם כגון זבים וזבות נ"ל דטס"ה וצ"ל כגון מגע זבים וזבות [ובא לאפוקי ממה דאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל דלזקני דרום מגע הזב הוי כזב עצמו. ולכן כתב הרמב"ם כאן דאינו כן דמגע הזב הוי כמגע שרץ ולא כזקני דרום ובפרט לפי ש"ס דילן בזבחים כ"ג אינו מוכרח כלל דזקני דרום ס"ל הכי ודו"ק] ובזה עולין דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר בעז"ה ונתיישב כל הקושיות שהעירו הלח"מ והצל"ח על דברי הרמב"ם ז"ל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

כ"ד הדו"ש שלמה הכהן מו"ץ דפ"ק ווילנא:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה