אור ברסלב
שות עצי ברושים הלכות טרפות › סימן יז

שות עצי ברושים· הרב שלמה כהן־אברבנאל

הלכות טרפות · סימן יז

סימן טז

הנה ראיתי להפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט שכתב דבדברי רש"י ז"ל בחולין (דף מ"ו ע"ב) שכ' הטעם דסרכא כסדרן כשרה ואף דאין סרכא בלא נקב מ"מ כיון דהוא כסדרן זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק וכו' עכ"ל. יש בו ד' פירושים ולכל הפירושים אם יש נקב בפועל בלא סרכא טרפה ולא מהני מה שאונא חבירתה סותם הנקב והב"י שהביא בשם העיטור מסתברא אף דמפקא זיקא כשרה. והבין הב"י שסובר כרש"י ז"ל פירוש חמישי [נראה דצ"ל שסובר ברש"י] דכסדרן היינו רביתייהו שוכבין זה על זה ולא איכפת לן בנקב ומיהו זו דעה בפני עצמה ואי אפשר להעמיס זה ברש"י דכתב דהקרום הולך וחזק עכ"ל הפמ"ג שם. ואכן לפנינו בב"י ליתא כלל דהבעל העיטור כתב כן בדעת רש"י רק שהביא דברי בעה"ט לדעה בפני עצמה שסובר דבסרכא כסדרן אע"ג דמפקא זיקא כשרה:

ומיהו המעיין בבעה"ט עצמו באות אונא יראה דאין מוכרח כלל לומר דס"ל דאף דמפקא זיקא בעוד שהסרכא בה כשרה די"ל דמש"כ אע"ג דמפקא זיקא כי מתפרקא ונפחא לה כשרה'. ר"ל אע"ג דאם יתפרקו זה מזה וינתק הסרכא אז יהא מפקא זיקא כשרה משום דמ"מ השתא הסירכא סותם הנקב ולא מפקא זיקא. וכן מפרש שם הגאון מו"ה מאיר יונה זצ"ל בביאורו שער החדש על בעה"ט וכן המהרש"ל ביש"ש בפ' אלו טרפות סימן כ"ה אף שלא היה לפניו ספר בעל העיטור עצמו לעיין בו ולא ראה רק לדברי המפרשים שהביאו לדברי בעה"ט שהשמיטו תיבות אלו כי מתפרקא מ"מ היה חכם עדיף מנביא וכתב דלא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיקא כשרה דאי לא הוי נחתך הוי סתימה מעליותא עכ"ל. ויפה כוון בדברי בעה"ט ז"ל:

ולענין מש"כ הפמ"ג דמדברי רש"י ז"ל שכתב דמשו"ה בסרכא כסדרן כשרה משום שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק מוכח דתרתי בעינן דיהי' סירכא בין אונא לאונא כסדרן אז כשר אבל האונא גופא בלא סירכא אינו סותם. אין לתמוה על זה מהא דכ' רש"י (דף מ"ג) ד"ה אינו קרום דהטעם דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום משום דכל נקובי דטרפות לא מהני להו סתימא דסלקא לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במכה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן דההיא סתימה דמעיקרא היא עכ"ל. וא"כ אדרבה משמע מרש"י דהעיקר תליא אם הוי סתימה דמעיקרא או דהוי סתימה דלאחר זמן דאם נעשה הסתימה לאחר זמן תו לא תוכל לחזור להכשרה. וא"כ קשה דלמה בסירכא כסדרן כשרה הלא כל סירכא סתימה דלאחר זמן הוא ומה בכך דהאונא מגין על הסירכא שלא תסתר הא מ"מ כבר נטרפה קודם שעלה הסירכא וע"כ צ"ל דהטעם דסירכא כסדרן כשרה משום דהאונא הסמוכה לה סותם הנקב וסתימת האונא הוא סתימה דמעיקרא. וא"כ תקשה דגם אם נמצא נקב באונא בלא סירכא יהא האונא הסמוכה לה סותמתה דהא סתימת הסרכא אינו לא מעלה ולא מוריד דהא היא סתימה דסלקא לאחר זמן:

ואמנם אחר העיון אינו קושיא כלל דוודאי עיקר הטעם דסרכא כסדרן כשרה הוא משום דאונא שבצידה סותמתה והוי כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה. ואמנם גם בריאה שניקבה ודופן סותמתה בעינן דווקא שיהא סביך בבשרא ובגרמא. אבל אם אינו סביך אינו מגין. והטעם בזה דאם אינו מהודק היטיב להדופן לא עדיף יותר מחלב טמא דקיי"ל דאינו סותם ואף שהחלב מונח על הקרב ממש מ"מ כיון דאינו מהודק להקרב אינו סותם והלכך ריאה הסמוכה לדופן נמי אין הדופן סותמתה רק אם סביך בבישרא ומהודק היטיב לדופן. ולכן ג"כ ביש נקב באונא בחיתוך שבינה לחבירתה אין האונא סותמתה אם לא דאיכא סירכא המחברת אותן שלא יתפרקו [ואף דגבי ריאה הסמוכה לדופן בעינן שיהא סביך בבישרא ובגרמא אבל אם אינו סביך רק דסריך לדופן לא מהני וגבי סירכא כסדרן לא בעינן שיהא סביך באונא חבירתה ואף דבר"ן הביא דיש מי שכתב דלא התירו רק בסמוכות לגמרי אבל אם אינן סמיכות רק סריך לבד אפי' בכסדרן טרפה מ"מ אנן לא קיי"ל הכי צריך לומר דהאונות סמוכות להדדי יותר ממה שהיא סמוכה לדופן במיצר החלל והלכך אף בסרוכות לא מפרקי אהדדי]:

ומש"כ רש"י הטעם דמשו"ה בסרכא כסדרן כשרה דמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אין כוונתו דעיקר הסתימה הוא ע"י הסירכא ואף דקיי"ל דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום התם הטעם דסופו לסתור אבל הכא אדרבה הקרום הולך וחזק דזה א"א לפרש בדברי רש"י דא"כ יהי' דברי רש"י אלו סותר למש"כ בעצמו לעיל (דף מ"ג) דעיקר הטעם דקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום משום דהיא סתימה דסלקא לאחר זמן וסירכא נמי סתימה דלאחר זמן היא ולמה סירכא כסדרן כשר. ולכן ע"כ צ"ל דוודאי עיקר הסתימה הוא מה שאונא חבירתה סותמתה ומ"מ בעינן נמי שיהא סירכא יוצא מהאונא לאונא דבלא סירכא מתפרקין לפעמים האונות זו מזו אבל הסירכא מחברתן שלא יתפרקו. ומה שהוצרך רש"י ז"ל לומר מתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק הוא בא ליישב דלמה סירכא שלא כסדרן טרפה דמה בכך שהסירכא נסרך לאונא השלישית מ"מ כיון שהנקב הוא בין החתוכים הלא האונא שבצידה סותם הנקב וגם לא יתפרקו זו מזו מחמת שהסירכא שעוברת מתחת האמצעית או למעלה מהאמצעית לאונא השלישית היא מחברת לאונא הראשונה לאונא האמצעית שלא יתפרקו זו מזו. וע"ז בא רש"י וכתב הטעם לחלק בזה דאם הוא סרוך לאונא שבצידה מעולם לא תנתק הסירכא דמתוך ששוכבות זו על זו הקרום והיינו הסירכא הולך וחזק ולא יתנתק הסירכא כלל. משא"כ בסרוכה לאונא השלישית סוף של הסירכא להתנתק ואם תתנתק שוב לא יוכל האונא לסתום הנקב משום דבעינן שיהא סירכא מחברתן:

ולפי"ז יהיה מוכח דסירכא מגב לגב מקרי שלא כסדרן לדעת רש"י דהרי הכא ליכא סתימה דאונא רק סתימה דסרכא לחוד והרי סתימה דסירכא לאו כלום הוא דהוא סתימה דסלקא לאחר זמן. וכ"כ הר"ן באמת דלפי שיטת רש"י ז"ל ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסירכא הולכת מגב לגב או מחיתוך לגב וכו' לפי שאפשר שבאותו מקום מגולה היה הנקב וכו' עכ"ל. ומיהו מש"כ דאף מחיתוך לגב טרפה דשמא באותו מקום מגולה היה הנקב. לענ"ד אין הכרח לזה דהא בזמן הגמ' הוו בקיאין בבדיקה ומשכ"ל דכשר אם בדקו ע"י בדיקת פושרין וראו דבגב ליכא נקב ומוכח דהסירכא יצאה מחיתוך לגב:

והנה כל זה כתבנו לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב אבל כבר הסכימו כמעט כל הראשונים ז"ל לדעת התוס' דאם יש נקב תחת הסירכא אף אם הסירכא כסדרן טרפה משום דסתימת האונא והסירכא שעל הנקב אינו כלום והא דאמרינן כסדרן כשרה בדליכא נקב:

ולכאורה יש לדקדק לפי הלשון שכ' הרשב"א בחידושיו ובתו"ה דדעת התיס' דיש סירכא בלא נקב משמע דיש ג"כ סירכא שבאה ע"י נקב. וא"כ קשה טובא מש"כ הסמ"ג בעשין. והובא בב"י בסימן ל"ט דמחלוקת הגאונים בסרכא כסדרן אי צריך בדיקה תליא באי יש סירכא בלא נקב דלפי דעת רש"י דאין סירכא בלא נקב בעי בדיקה ולדברי האומרים דיש סירכא בלא נקב לא בעי בדיקה ע"ש. ולכאורה אדרבה לדעת התוס' יותר מסתבר דצריך לבדוק דשמא סירכא זו באה ע"י נקב וטרפה. אבל לדעת רש"י שאין הבדיקה רק שמא תבצבץ אף כשהסירכא עליה וזה דבר שלא שכיח כ"כ שתבצבץ דמן הסתם הסירכא סותם כל הנקב. ואכן באמת בתוס' גופא לא הוזכר כלל הלשון דיש סירכא בלא נקב רק כתבו דרגילה הסירכא לבוא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקין עכ"ל. ומשמע בהדיא מלשונם דסתם סירכות הוא שלא מחמת נקב דבריאה הדבר רגיל לבוא סירכות שלא מחמת נקב. וכן הדבר מוכרח לומר כן שהרי התוס' בעצמו כתבו שם דמתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים משמע נמי כרש"י שהסירכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן וכו' והשתא אם הסרכות באות בלא נקב א"כ כסדרן למה צריך נפיחה וכו' הרי דס"ל דבסירכא א"צ לחוש כלל שמא יש נקב משום דסתם סרכות אינן מחמת נקב:

וקצת קשה לי לפי דעת רש"י ז"ל דהטעם דסירכא כסדרן כשרה משום דהאונא מחזק להסירכא שלא תתנתק והוי סתימה יפה א"כ ביש סירכא מהדקין לחלב טמא שעליהם יהיה כשר דנהי דסתימה דהחלב לבד לא הוי סתימה יפה משום דאינו אדוק. אבל אם יש סירכא המחברת אותם למה לא יהא נחשב סתימה יפה דהא כל אונא לחבירתה ג"כ אינם אדוקים זה לזה ולא עדיפא מחלב טמא ומ"מ אם יש סירכא כסדרן הוי סתימה:

ולכאורה רציתי ליישב דסירכא דריאה שאני משום דהיא יוצאה מעיקר הנקב ונעשה סירכא מחמת דהריאה שואבת כל מיני משקין והסירכא אדוק יפה בריאה ומשו"ה שלא כסדרן טרפה דוודאי הי' נקב בריאה ומשם יצאה הסירכא [או לדעת התוס' טרפה משום דכיון דהיא אדוקה יפה בריאה ולפיכך סופה לנקוב הריאה בעת שתנתק הסירכא] והלכך הוי סתימה מעלייתא משא"כ בשאר אברים דאין דרכן להעלות סירכא כלל ואם נמצא בהם סירכא אינו אלא ריר בעלמא ואינו מחובר כלל להאבר ומשו"ה קיי"ל להלכה דאין סירכא פוסלת בשאר אברים וכמש"כ בשו"ע בס"ס ל"ז ובסימן מ"ב סעיף א' בהג"ה ובס"ס מ"ו ומשו"ה אינו מועיל הסירכא לסתום כלל:

ואמנם עדיין תקשה לדעת המהרש"ל ביש"ש בפא"ט סימן נ"ו שהובא בש"ך בסימן מ"ב ס"ק ג' וכן הוא ג"כ דעת התה"ד וכמה אחרונים דגם בשאר אברים פוסל סירכא למה אינו מועיל הסירכא גם להכשיר. ונראה דמזה ראיה לדעת שו"ת הר הכרמל שהובא בפ"ת בסימן ל"ט ס"ק ג' שכתב דבגדיים וטלאים או בעגלים הרכים דסירכות שלהם הוא רך מאוד ולכן אין מועיל מיעון בהם והלכך אין מועיל הסירכות שלהם לסתימה אף לדעת רש"י משום דכיון דהסירכא שלהם הוא רך סופה לסתור ע"ש. וא"כ סרכות דשאר אברים ג"כ יש לומר כן ותדע דהא לא מצינו דיהא מועיל מיעוך בסירכא דשאר אברים לדעת הפוסלים סירכא בשאר אברים:

ויש לעיין במרה שניקבה וכבד סותמתה דמבואר בש"ס דחולין (דף מ"ג) ובפוסקים דכשרה ומשמע דאפילו אם אינה דבוקה לכבד ע"י סירכא ג"כ כשרה. ולכאורה תמוה דמ"ש מריאה שנקבה ודופן סותמתה דבעינן דווקא שיהא סביך בבישרא ובגרמא. ושוב ראיתי דרש"י ז"ל נשמר מזה וכתב וז"ל וכבד סותמתה שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותם את הנקב עכ"ל. ומשמע בהדיא דדווקא שניקבה במקום דהיא יוצאה מהכבד דשם היא דבוקה בכבד דיבוק אמיתי אבל אם ניקבה למטה במקום דתלויה על הכבד אין הכבד סותם ואף שמונחת על הכבד. ושוב עיינתי בפמ"ג בסימן מ"ב בש"ד סק"ב וראיתי שכתב ג"כ בפשיטות דאינו סותם רק בדסביך ואדיק ביה כמו בריאה הסמוכה לדופן ואף דהתם אנו מטריפין משום דאין אנו בקיאין הי מקרי סביך כאן אנו מכשירין והטעם פשוט דכאן א"צ בקיאות כ"כ] וסיים וכתב דמדברי רש"י הנ"ל נראה דס"ל דאינה כשרה כי אם במקום דיבוק הכיס בכבד מתחילת ברייתה. אבל במקום שאין מחובר אף שסמוכה לכבד טרפה לדידן דבריאה ודופן סותמתה דאין אנו בקיאים הי מקרי סביך ה"ה כאן עכ"ל. והנה מה שמדייק מדברי רש"י דבמקום שאינה מחובר לכבד מתחילת ברייתה לא מהני סתימת הכבד ואף דסרוכה לכבד כן משמע באמת מלשון רש"י ז"ל שהרי דייק וכתב שנקובה במקום דיבוקה בכבד ומשמע דדווקא במקום שדרכה להיות דבוק תמיד מתחילת ברייתה ולא שנדבקה עתה ע"י סירכא. אבל מש"כ הטעם משום דא"א בקיאין הי' מקרי סביך זה לא נהירא כלל דהא דמבואר בשו"ע בסימן ל"ט סעיף י"ח בהגה"ה דאין להכשיר שום סירכא בריאה אם לא בב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחצין זהו חומרות הגאונים שנהגו להחמיר באשכנז וצרפת אחר זמנו של רש"י ובזמן רש"י בוודאי נהגו להכשיר בריאה שנקבה ודופן סותמתה כפי דינא דגמ' וא"כ א"א כלל דרש"י ז"ל אוסר במרה הסרוכה לכבד מטעם דא"א בקיאין אלא עיקר הטעם של רש"י ז"ל נ"ל דס"ל כמו שכתבנו למעלה דסירכות דשאר אברים רכים נינהו ואין מועילים לסתימה:

ויותר נ"ל לומר שרש"י ז"ל שכ' דאינו סותם רק במקום דיבוקה בכבד אין כוונתו לומר דדווקא במקום שיוצאת מן הכבד מתחילת ברייתה דבאמת ע"פ רוב כל המרה דבוקה בכבד ואינה מתפרדת ממנה כלל ולא בא אלא לאפוקי אם נקבה למטה בסוף המרה אצל עוקצה דשם מתפרדת מן הכבד ואינה דבוקה שם ונראה דלזה כיון גם הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שחיטה הלכה ו' שכ' דמרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם לא נסתם הנקב אע"פ שהוא סמוך לכבד טרפה עכ"ל. כוונתו לומר דדווקא אם חזינן שנסתם הנקב ע"י הכבד והיינו במקום דיבוקה בכבד אבל אם לא נסתם הנקב ע"י הכבד דהיינו דנראה הנקב לעין ואף שהוא סמוך לכבד אינו סותם ומה שלא כתב הרמב"ם סתם דאם ניקב שלא במקום דבוקה טרפה משום דבאמת אין גידולי המרות שוות דלפעמים נמצא דדבוקה כל המרה בכבד ולפעמים נמצא שנפרדה מן הכבד ולפיכך כתב דתליא לפי ראות עיני המורה אם רואה דהיא דבוקה שם במקום הנקב ואין הנקב נראה כשר ואם לאו טרפה ונראה דדייקו הרמב"ם ורש"י כן מלישנא דגמ' דאמרינן וכבד סותמתה ומשמע דניכר שהכבד סותם הנקב והיינו שאין הנקב נראה:

ובזה מובן בש"ס בחולין (דף מ"ח) דעל הא דאמרינן דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא עלה והוא דסביך בבישרא ופירש"י דסביך בבישרא שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין ב' הצלעות דהוי סתימה שרירא דלא מפרקי אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת עכ"ל רש"י שם. ומשמע קצת מלשון רש"י דרבינא בא להוסיף דבעינן שיהא סביך בבשרא דווקא אבל אם סביך בגרמא לא. אבל בעיקר הדבר דבעינן שיהא סביך לא הוצרך לאשמעינן והיינו משום דזה ידעינן מלשון הבעל המימרא גופא מדאמר ודופן סותמתה ולא אמר שנקבה כנגד הדופן משמע דבעינן שדבוקה לדופן ואין ניכר שום נקב משום דהוא סביך בדופן ולא בא רבינא רק לפרש דבעינן שיהא סביך בבשר אבל אם סביך בעצמות אינו מועיל כלל ודו"ק:

ולענין מש"כ הרמ"א ז"ל בסימן ל"ט דהאידנא מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם וכל סירכא שיתמעך תולין להקל ומקורו מדברי הרא"ש בתשובה ובכל בו ומהרי"ו והמהרש"ל והאחרונים ורבים תמהו דאם איתא דהמיעוך הוא ראיה דאינו סירכא אלא ריר בעלמא למה לא הוזכר תקנה זו בש"ס ולא אישתמיט בשום דוכתא למתני דסירכא שעוברת ע"י מיעוך אינו סירכא. וכבר התעורר על זה גם הרשב"א ז"ל בתשובה בסימן ש"ד והובא בקוצר בב"י ובביאורי הגר"א ז"ל בסימן ל"ט ס"ק כ"ו וכתב שזה הענין לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד ולא ידענו לו עיקר וכו':

ולכן באתי לחזק דעת המתירין במיעוך ולבאר כי בזמן הש"ס לא היה שייך כלל תקנה למעך הסירכות ולכן לא הוזכר זה בתלמוד. אבל האידנא שפיר יש לנו לסמוך על המיעוך וגם יש לסברא זו מקור בתלמוד דכל סירכא גמורה אינה עוברת ע"י מיעוך וכמו שאבאר בעז"ה:

ונקדים בתחילה במה שיש להעיר על דברי הט"ז בסימן ל"ט ס"ק ו' על מש"כ הרמ"א ז"ל דאפי' בסירכא כסדרן כיון די"א דצריך בדיקה ממילא לדידן דלא בקיאין בבדיקה טרפה וכתב הט"ז על זה וז"ל ולפי זה צ"ל דמה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על הסירכא וסומכין על זה להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש וכמו שכ' בסעיף י"ג ממילא לא הייתה כאן סירכא כלל בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא וכו' ודלא כהרבה בודקים סומכין להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילים טרפות דא"כ למה לנו המיעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותו בסכין ויראה אחר הבצבוץ עכ"ל. והנה דברי הט"ז אלו אין לו שום ביאור והבנה דחדא מה שכתב דהבודקים סומכין להתיר גם בספק איסור דבאיזה ספק איסור איירי דזה אין לומר כלל דראה לאיזה בודקים דהן מקילין גם בסירכא שלא כסדרן להתיר ע"י בדיקה לחוד בלא מיעוך דזה וודאי א"א כלל דהא בהדיא אמרינן בגמ' דלית להו בדיקותא כלל וטרפה. וגם מה שאנו מתירים ע"י מיעוך הוא ג"כ קולא גדולה והיאך יעברו הבודקים בשאט נפש בדבר המפורש בגמ' ובפוסקים דהיא טרפה ויסמכו על הבדיקה שלהם. וגם לא שייך מה דמקשה עליהם דא"כ למה לנו המיעוך הא הם סוברים באמת דלא בעי מיעוך רק בדיקה. וגם אין לומר דר"ל דהם מקילין בספק איסור דמדינא דגמ' סגי בבדיקה כגון בסרכא כסדרן למטה מחצין דצריך בדיקה וכמו שכ' הרמ"א כאן די"א דצריך בדיקה או בריאה הסמוכה לדופן דמדינא דגמ' מהני בדיקת פושרין אך האידנא אין אנו בקיאין בבדיקה. דג"כ קשה דהיאך מקילין הבודקים ע"י בדיקה הלא בהדיא מבואר בדברי הרמ"א כאן ולהלן בריאה הסמוכה לדופן דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה והו"ל להקשות בפשיטות עליהם דהיאך סומכין ע"י בדיקה הא מבואר כאן בשו"ע דלא מהני בדיקה. וגם אינו מובן מה דמקשה עליהם דא"כ למה לנו המיעוך דוודאי בסירכא שלא כסדרן דלא מהני בדיקה אפי' מדינא דגמ' ולכן ע"כ אין להתיר רק ע"י מיעוך אבל הם אין מתירין בבדיקה רק במקום דמהני בדיקה מדינא דגמ' כגון בסרכא כסדרן או בריאה הסמוכה לדופן. וכבר התעורר הגאון בעל בית אפרים ז"ל על הט"ז בזה בספרו פרי תבואה בזר זהב ופירש דבריו דר"ל דלא כהבודקים שסמכו להתיר בסרכא כסדרן ע"י בדיקת פושרין דסברי דמש"כ הרמ"א דאין אנו בקיאין בבדיקה וטרפה היינו דווקא בבדיקת נפיחה בעלמא דאינה בדיקה מעליא אבל בבדיקת פושרין סברי דמודה הרמ"א דסמכינן גם האידנא ולמדו זה מהא דאנו בודקין בפושרין בסירכא שלא כסדרן אחר המיעוך ועל זה הקשה עליהם דמשם אין ראיה כלל דהבדיקה דהתם אינו אלא להחמיר משא"כ כאן הוא להקל ולפי דעתם דמהני בדיקת פושרין גם להקל למה לנו המיעוך כן ביאר הבית אפרים לדברי הט"ז. אבל עדיין לא נח דעתי בביאור הזה דגם אם כוונת הט"ז לומר דלפי דעתם תקשה למה לנו המיעוך ג"כ אינו קושיא כלל דהא התם אמרינן בגמ' בהדיא דלית להו בדיקותא ומשמע דאינו מועיל שום בדיקה כלל אפי' בדיקת פושרין. וע"כ א"א להתיר רק על ידי מיעוך משא"כ בסירכא כסדרן הא מהני בדיקה מדינא דגמ' שפיר י"ל דמהני בדיקת פושרין גם האידנא:

ועוד דמהלשון שמסיים הט"ז אלא וודאי דלא מהני להקל משמע קצת דהאידנא לא מהני להקל משום דאין אנו בקיאין אפי' בבדיקת פושרין אבל בזמן הגמ' היו בקיאין וזה אינו דהא בהדיא אמרינן בגמ' בסרכא שלא כסדרן דלית להו בדיקותא ומשמע דאינו מועיל שום בדיקה כלל:

ואמנם נ"ל דכוונת הט"ז לומר דוודאי בזמן הגמ' כמו דהיו בקיאין בבדיקה ה"נ היו בקיאין להכיר גם בלא מיעוך אם הוא סירכא גמורה או דאינו אלא ריר בעלמא ולכן אמר רבא דהני אוני דסריכין להדדי [והיינו דאנו מכירין דהוא סירכא גמורה] לית להו בדיקותא ור"ל דלא מהני לא בדיקת מיעוך ולא בדיקת פושרין כיון דהוא סירכא גמורה בוודאי היה נקב [או דסופה לנקוב] ואף דעברה ע"י מיעוך וגם אינו מבצבץ אחר הבדיקה אמרינן דהסירכא הייתה רכה ולכן עברה ע"י מיעוך ומה שאינו מבצבץ אפשר דלא בדק יפה יפה או דעלה עליה איזה קרום מחמת מכה ובשביל זה אינו מבצבץ [וכמו דקיי"ל דלא מהני מיעוך בגדיים וטלאים ובעגלים הרכים משום דסרכות כשרות שמחמת ריר אינו מצוי בהם ובוודאי סירכא גמורה היא והא דעברה ע"י מיעוך הוא משום דהסירכא רכה ועוברת ע"י מיעוך] דמיעוך אינו מועיל רק אם ספק לנו אם הוא סירכא או דהוא ריר בעלמא ואז מועיל המיעוך לברר דהוא ריר אבל אם ידוע בבירור דהוא סירכא אין סומכין על המיעוך ולכן לא הוזכר בגמ' בדיקה דמיעוך. אבל האידנא דאין אנו בקיאים כלל להבין בין סירכא לריר שפיר מועיל מיעוך לברר שהוא ריר. ועפ"ז שפיר כתב הט"ז דלפי דעתם דאנו בקיאין בבדיקת פושרין א"כ למה לנו המיעוך נסמוך על בדיקת פושרין כיון דאינו מבצבץ ע"כ דאינו סרכא גמורה שבא ע"י נקב רק ריר בעלמא דאלו היה סירכא גמורה הי' נמצא נקב [ור"ל לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב היה מועיל בדיקת פושרין לברר שאינו סירכא] וכמו שאנו סומכין על בדיקת המיעוך לברר שאינו אלא ריר ה"נ הוה לן לסמוך על בדיקת פושרין אלא וודאי דאין אנו סומכין על בדיקת פושרין אפילו האידנא שהדבר ספק אם הוא סירכא או ריר מ"מ אין יכולין לסמוך על בדיקת פושרין מצד שאין אנו בקיאין בבדיקה כנ"ל פירוש הט"ז. ועפ"ז עולה לנו דברי הט"ז כמין חומר וגם נסתלק תמיהת הרשב"א במאי דלא הוזכר בדיקת מיעוך בש"ס משום דבזמן הש"ס שהיו בקיאין לידע שהוא סירכא לא היה מועיל מיעוך באמת וכמו שכ' בעז"ה:

וב עיקר הדבר שסירכא שמתפרקת כשמכניס הבודק ידו או ע"י מיעוך אינה סירכא רק ריר בעלמא כבר כתב הגר"א ז"ל בביאוריו בסימן ל"ט ס"ק כ"ה דיש לזה סמך בש"ס בסוף מס' ביצה דמקשה שם הש"ס דלמ"ל משקין ושוחטין וכו' ומשני מילתא אגב אורחא קמ"ל דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט משום סירכא דמשכא ועי' בפירש"י. ואכן רב אלפס ז"ל גריס משום סירכא ופירש על זה דאי איכא סירכא משתמטא ופשוט דכוונתו דהתנא עצה טובה קמ"ל דזימנין דנמצא על הריאה רירין דנדבקין הרבה בקרומי הריאה ונראין כעין סירכא גמורה ובקל יוכל הטבח שאינו בקי לטעות דהן סירכא גמורה ויטריף בחינם. ולכן נתן התנא עצה דישקה את הבהמה מתחילה קודם שחיטה ואז אם היא ריר בעלמא תעבור ע"י הכנסת ידו או מיעוך [דסרכא גמורה לא תעבור ע"י מיעוך ואפי' אם ימעך אותה כל היום כולו והגם שהשקה אותה מתחילה] וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריעותה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת עכ"ל. ופשוט דנמשך בזה אחר גירסת הרי"ף ז"ל ופירושו דהשקאה הוא תועלת לסירכות חלושות והיינו לסירכות כשרות שאינן אלא רירין בעלמא דע"י ההשקאה יעברו ממילא בעת שיכניס ידו או ע"י מיעוך ומה שהזהיר התנא זה כאן במס' הלזו דמיירי לענין יו"ט היינו משום דביו"ט צריך לזהר ביותר להשקותה שלא יטריפה בחינם ויבוא לאמנועי משמחת יו"ט ולא יהי' לו מה לאכול ביו"ט ועוד דאם יטריף אותה נמצא שחילל יו"ס שעשה מלאכה שלא לצורך נפש ולכן הזהיר התנא ביו"ט ביותר להשקות הבהמה:

ועכ"פ יש לנו סמך גדול מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דדרך רירין לעבור ע"י הכנסת ידו או מיעוך אם משקין הבהמה מתחילה. ומ"מ לא הוזכר בש"ס מיעוך משום דרוב טבחים היו בקיאין להבחין בין סירכא לריר:

והן אמת דהגאונים שלא התירו רק סירכא שעוברת ע"י נענוע בעלמא או שעוברת ע"י שהטבח מכניס ידו יפרשו דהשקאה מועיל שתעבור הסירכא [אם הוא ריר] ע"י נענוע או על ידי הכנסת יד. ואכן מה שתמה הרשב"א וסייעתו דלמה לא הוזכר בגמ' תקנה דמיעוך לפי מש"כ לק"מ דבזמן הגמ' דהיו בקיאין מהו סירכא ומהו ריר לא היה שייך כלל בדיקת מיעוך כלל וכלל דאם נראה בבירור דהוא ריר א"צ מיעוך כלל ואם נראה שהוא סירכא גמורה אז אינו מועיל מיעוך ולא שום דבר כנ"ל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

שות עצי ברושים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה