שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן כ קונטרס בית הנשים
קונטרס בית נשים:
א הנה כשמשיאין קטנה נ"ל דיש לחוש למ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' כ"ה) דבקידושי קטנה יש החשש דאל ישהה אדם עם אשתו בלא כתובה ולכן צריך אביה לתפוס מטלטלין עבור הכתובה וראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפאפורט (חאה"ע סי' א') שהרבה לתמוה עלי' ולדעתי צדקו דברי הכנ"י (דמ"ש רח"כ וז"ל אשתמיטתי' מ"ש רש"י בכתובות (דצ"ב) דהא דאמר רב הונא לא שנו אל' מנה ומאתים כו' וז"ל רש"י מנה ומאתים שהן בתנאי ב"ד דאלו בשטר לא גבי דחספא בעלמא עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דשטרא דקטן חספא הוא מ"מ אית לה כתובה מתנאי ב"ד וא"כ ליתא לדברי הגאון בתשובה הנ"ל שכ' דטעמייהו דהאוסרים לקטן לישא הוא משום דשרי בלא כתובה והוי בעילת זנות שהרי אית לה כתובה בתנאי ב"ד כמ"ש רש"י שם וכ"כ הרמב"ם והטוש"ע סי' מ"ז עכ"ל ותמהני דאדרבה ממקום שבא משם מוכח להיפוך דהכתובה אינו אלא לאחר שיגדיל וכמבואר להדיא ברמב"ם ובטוש"ע אבל בעוד' בקטנות' לית לה כתובה כלל וא"כ צדקו דברי הכנ"י וז"ל הש"מ בכתובות דצ"ב בשם הר"י מטראני ודוקא אם הגדיל אבל אם עת בעודו קטן אין לה כלום כו' ע"ש מבואר כמ"ש וגם לאחר שיגדיל מבואר בחי' הרשב"א ובפוסקים והוא מהירושלמי דדוקא בשבעל אח"כ ואם לא בעל לית לה כתובה גם לאחר שיגדיל וא"כ שפיר כ' הכנ"י דתהי' קלה בעיניו להוציאה ומש"ש עוד מהרח"כ וז"ל עוד מצינו למימר דלא הוי שרי בלא כתובה עפ"י דברי הרא"ש בר"פ חרש שכ' וז"ל והא דאמרינן פיקחת וחרש לית לה כתובה ה"מ דאיתנסבא לי' מעצמו אבל אי אינסבה לה ב"ד וכתב לה כתובה אית לה כו' עכ"ל. א"כ בקטן נמי הב"ד מנסבין לי' שהרי מצות חכמים שיהא סמוך לפרקן וכותבין הכתובה ברשות ב"ד ושפיר אית לה כתובה עכ"ל תמהני דאינו דומה זה לזה דבחרש תקנו לי' רבנן נשואין ולכן יכולין לכתוב הכתובה משא"כ בקטן דלא תקנו רבנן נישואין ואף בסמוך לפרקן לא תקנו נישואין רק שחשו דלא יהי' בעילתו בעילת זנות אבל לא דיהי' נקרא נישואין דהא הלכה רווחת בישראל דקטן לא תקוני רבנן נישואין וא"כ אין להם כח ג"כ לפסוק שיהי' לה כתובה וה"ה לקטנה וכן מבואר בנמ"י פ' חרש בשם הריטב"א והובא בב"י (סי' ס"ז) וז"ל אבל קטן ושוטה שאין להם נישואין אין להם רשות בכך דנישואין אין כאן כתובה אין כאן עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ונ"ל דזה כוונת הרמ"א (סי' ס"ז סי"א) שכ' על מש"ש בש"ע אבל תו"כ שכ' ליה בקטנותה אין לה כ' הרמ"א ואפי' השיאה ב"ד והקשו הח"מ והב"ש דמאי שיאטה ב"ד לכאן ע"ש ועם האמור א"ש דכוונת הרמ"א דלא נטעה לומר כדעת הרח"כ דבסמוך לפרקן כיון דתקוני רבנן דלא יהי' בעילתו בעילת זנות א"כ יש להם ג"כ כתובה מתנאי ב"ד ומה שפסקו הכתובה פסקו קמ"ל הרמ"א דלא כן הוא דלענין כתובה אין לה רשות כלל לפסוק דלא דמיא לחרש דתקוני נישואין גמורין משא"כ כאן. וראיתי בספר בית מאיר (סי' א') שגם הוא השיג על הכנ"י באופן אחר וז"ל ומאד עמודי אש תמוהים דבריו דהא מבואר בטור (סי' ס"ז) דאפי' קטן שהשיאו אביו אין לה כתובה טרם שיגדלו עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהא כ' הכנ"י דדוקא כשמתפיס אבי' משלו אז מהני וא"כ אף שאין לה כתובה דשטרא חספא בעלמא הוא עכ"ז היכא דאבי' יתפוס עבור הכתובה מטלטלין אז תנאי אבי' קיים והטור לא מיירי כשהתפיס אבי' מטלטלין וא"ש דברי הכנ"י ומ"ש הבית מאיר דכי היכא שכתב הנמ"י דבחרשים דלא בר מיכתב כתובה נינהו לא איכפת לן אם שהה בלא כתובה ה"ה קטן י"ל דלא דעי דבשלמא חרש לא הי' עלי' כלל הגזירה דלא ישהה אדם כו' כיון דלא בר מיכתב כתובה היא אבל קטן נקרא בר מיכתב כתובה כיון דכשיגדל יהי' יכול לכתוב כתובה וחלה עלי' הגזירה דלא ישהה אדם בלא כתובה וכה"ג מצינו בכמה דוכתי לחלק בין חרש לקטן וע"כ יש לחוש לדעתי לדברי הכנ"י ומצאתי בשו"ת מהר"י היילפירן כת"י (סי' ל"ב) שבנו חשש שם לדברי הכנ"י. וראיתי שם שחקר בקידושי קטן לענין הז' ברכות וכ' דכשיגדל צריך לברך מחדש הז' ברכות רק אם השיאו אותו סמוך לפירקו א"צ ע"ש והנה ראיתי בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' ע"ד) שנסתפק בזה וכ' שלא מצא מי שידבר בזה ובשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' צ"ה) נשאל בזה והעלה דתליא בפלוגתת הרא"ש והרשב"א ע"ש ותמהני עליהם שלא זכרו מדברי הר"ש בר' אברהם שבשו"ת הגמי"י השייכים לה' אישות (סי' י"ט) שכ' בפשיטות דמוכח מהש"ס דא"צ בקידושי קנון כשיגדל ז' ברכות דהם גדלים בהדי' וכ"ה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ח) ומהרי"ו (סי' ז') ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ"ה) ומדברי ההגמי"י מבואר דאף בקטן שלא הגיע לפירקו א"צ לברך אח"כ ז' ברכות ועשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (ח"ג סי' תק"ד) שחילק על הרשב"א שבהגמי"י בקידושי טעות אבל בקידושי קטן י"ל דמודה לי' והחילוק ביניהם מובן ובזה י"ל דברי החכם שבשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ט) שפסק דצריך ז' ברכות והב"ש (סי' נ"ט סק"ז) תמה עליו דהוא היפוך דברי הרשב"א ועם האמור א"ש דהחכם סובר כמהר"ם מרויטנבורג החולק על הרשב"א וע' תשב"ץ (ח"ג סי' י"ז) ויש"ש כתובות (פ"א סי' ט"ו) ע"ש:
ב נשאלתי איש א' מעיר מאזיר נשא אשה ושהה עמה יותר מי' שנים ולא ילדה לו בנים וגרשה בעלה ונשאת לאיש אחר וילדה לו בנים וראובן נשא אשה אחרת ושהה עמה ערך ה' שנים ולא ילדה לו בנים ואח"כ נתעברה ויצא עלי' לעז ורינון גדול בכל העיר שהוא הרה לזנונים יען שראו עליה כמה עניני פריצות וחציפות ונבלות שאין לשער וכאשר הביאו אותה לב"ד ואיימו עליה כדת הודית שזינתה עם עכו"ם רק שאמרה שהיתה באונס ונתגרשה מבעלה וילדה ולד קיימא ואומרת שהולד מבעלה הנ"ל אך הוא הי' מסופק אם הולד הוא ממנו או לא ואח"כ נעשית האשה הנ"ל זונה מופקרת בפרהסיא וילדה בנים זרים והאיש הנ"ל נשא אשה אחרת ושהה עמה ח' שנים ולא ילדה לו בנים ואח"ז מת וקודם מיתתו כשחלק נכסיו לא רצה ליתן להולד של המופקרת שום חלק ונחלה בהירושה והלך לעולמו ויש אח א'. עתה צריך לדעת אם נפטרה אשתו הג' מחליצה עכת"ד השאלה וזה אשר השבתי הנה לכאורה הי' נראה לדונה כדין פרוצה ביותר מחמת שראו עליה כמה מיני נבלות בעודה תחתי' וכמבואר בש"ע אה"ע (סי' ד') דבפרוצה ביותר לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל וחוששין אף לבניה דאומרין רוב בעילות הם מאחרים וכמ"ש רש"י סוטה (כ"ז א') וא"כ פשיטא דהולד אינו פוטר האשה הג' מחליצה והן אמת שבשו"ת מהרי"ו (סי' פ"ח) כ' בפשיטות דאף בפרוצה ביותר פוטר הבן מחליצה האשה האחרת ולמד כן מדברי בה"ג שהביא הרא"ש פ' יש נוחלין דאף בפרוצה ביותר אמרינן רוב בעילות אחר הבעל והיינו דמפרש הסוגיא דסוטה לענין כהונה. אולם ראיתי להבית מאיר (סי' ד') שהשיג על המהרי"ו דמבה"ג אין ראי' דמפרש הסוגיא לענין כהונה רק כיון דבפרוצה ביותר הוי איבעיא דלא איפשטא בסוטה פסק הבה"ג לקולא כיון דהוי דרבנן דס' ממזר מדרבנן משא"כ לענין יבום דהוי מה"ת מניין לו למהרי"ו ללמוד מבה"ג דפוטרות דהא הוי ד"ת עכ"ד. ולדעתי הי' נראה ליישב דברי מהרי"ו כשנדקדק מדוע פסקו הפוסקים האיבעיא לחומרא כיון דהוי דרבנן ורוב הפוסקים פסקו איבעיא דלא איפשטא בדרבנן להקל גם קשה מדוע לא כתבו דהדין הזה הוא איבעיא דלא איפשטא ויכתבו דהולכין להחמיר כדרכם בכל מקום (זולת באגודה סי' י"ח שכ' היתה פרוצה ביותר בעיא הוא אם בניה כשרים ולא איפשטא) וע"כ נ"ל מזה לחזק דברי החכם שבשו"ת הר"ח כהן ראפופרט (חיו"ד סי' ל"ז) דהלכה כר' יצחק בשם ר' אמי דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה יעו"ש ומהרח"כ חולק עלי' מזה יהי' מוכח כדברי החכם הנזכר [ע' רש"י יבמות ס"ד שכ' ג' עיבורים כ"ז חדשים לימי הולד וחודש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה עכ"ל וע' ירושלמי תענית (פ"א ה"ה) תאיבי בנים משמשים מטותיהן א"ר יוסי ובלבד ליום שטבלה וכ' הקה"ע דסמוך לטבילה האשה מתעברת מבואר לכאורה דלהירושלמי אשה מתעברת סמוך לטבילתה ולא סמוך לוסתה דאל"כ ה"ל להתיר גם סמוך לוסתה אך לפי מה שפי' הב"י בא"ח (סי' תקע"ד) דברי הירושלמי דקאי אלמעלה כו' ע"ש לא מוכח מידי. אולם המ"א שם פי' כהקה"ע וע' באגודה תענית (סי' ה') שכ' דאשה מתעברת סמוך לטבילה ועש"ג ספ"ב דשבועות שכ' וז"ל ועוד דחזקה דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או בליל טבילתה וכ"ה במהרי"ל ה' עיו"כ ובמ"א (סי' תר"ז סק"ח) וע' בא"ז ח"א (סי' תרי"ג) שכ' ולא איתברר לן הלכתא בהא ושמא איתא למר ואיתא לדמר עכ"ל וכ"ה ברוקח (סי' שי"ז) שכ' בפ' המפלת אין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה עכ"ל הרי שסובר דהלכה כתרווייהו ועזוה"ק ויקרא (י"ט א') ובמקדש מלך שם] וא"כ כיון דאמרינן בסוגיא דסוטה שם אליבא דמ"ד אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה לא תיבעיא לך א"כ לא הוי איבעיא דלא איפשטא רק פשיטא דאסורה וא"כ תקשה על הבה"ג מדוע פסק להקל אע"כ דסובר דהסוגיא אזל' לענין כהונה וא"כ נכונים דברי מהרי"ו (גם מש"ש הבית מאיר על מ"ש הב"ש שכ"ד ההגמי"י פי"ט וכ' הב"מ ע"ז ולא מצאתי דבר עכ"ל. אולם כוונת הב"ש לתשו' הגמי"י סי' ד' השייכים לפי"ט ששם הביא דברי הבה"ג הללו. אולם גם להב"ש הא הוי ס' דדינא ופשיטא דצריכה חליצה מספק דהא הוי מחלוקת הפוסקים ובפרט דמשמע דהסוגיא לא מיירי לכהונה כמבואר בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ב') [וצלע"ק על הפר"ח סי' קי"ט שכ' בפשיטות דהאיבעיא לא נפשטה והבנים הוי ס' ממזרים ולא הזכיר כלל מדברי בה"ג הללו] ואף אם נדון אותה כאינה פרוצה ביותר דבתנאי פרוצה ביותר כ' בשו"ת מהר"י מברונא (סי' ס"ז) שצריך שיהי' עידי כיעור ופרוצה בפרהסיא בגיפוף ונישוק ויחוד ואיכא רגלים לדבר (וע"ש שכ' בפשיטות דהסוגיא דסוטה מיירי בקלא דלא פסיק ולכאורה תמוה דהוא היפוך דברי התוס' שם שהוכיחו מדלא תני תצא דמיירי בקלא דפסיק וצ"ל דהתוס' פירשו הסוגיא דמיירי לכהן וכמ"ש המל"מ פי"א מהא"ב וא"כ שפיר הוכיחו מדלא תני תצא דמיירי בקלא דפסיק אבל לפי מה שאנן מפרשינן דמיירי בישראל שצריך להרחיק מן הכיעור שפיר י"ל דמיירי בקלא דלא פסיק והא דלא תני תצא דזונה לישראל משרי שרי ועוד י"ל דהתוס' אזלי אשיטות ר"ת דבקלא דלא פסק מוציאין ואף בלא עידי כיעור כמ"ש הח"מ (סי' י"א) משא"כ להרמב"ם דצריך עידי כיעור א"כ י"ל דמיירי בקלא דלא פסיק והא דאין מוציאין משום דליכא עידי כיעור) מה שלא נדע בבירור אם היו כאן כל הדברים האלו (עשו"ת מהר"ם פדוא"ה סי' ל"ג שכ' גם אינו כראה שנידון זה נקרא פרוצה ביותר אף אם אמת הוא שרואה נופלת במיטה פעם אחת כו' משמע דבב' פעמים נקראת פרוצה ביותר ועשו"ת צ"צ (סי' נ"ה) וכנ"י (סי' ע"ג) שלא משמע כן. שוב ראיתי בצלעות הבית (סי' ה') שחלק עליהם וכן ראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ק"ח) דבב' פעמים הוי מופקרת) ועכ"ז נלע"ד דאינה פוטרות אותו מחליצה כיון ששהה עמה י' שנים ולא ילדה עמו והיא נשאת אח"כ וילדה תיכף ונראה שאינו בכוחו להוליד ולד והוי כמ"ש התוס' ביבמות (ל"ז א' ד"ה וזו) דנשים ששוהין עם בעליהן כמה שנים (ופי' בשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע סי' ס"ט דגבול לזה הוא י' שנים) שוב לא אמרינן בהו רוב נשים מתעברות ויולדות ונלע"ד פשיטא דה"ה אם רואין דהאשה הולידה מבעל הב' דשוב לא אמרינן בהבעל הא' שרוב מעבר ומוליד כי היכא שכתבו התוס' גבי האשה וא"כ מה נימא דרוב בעילות אחר הבעל מאי נ"מ מזה הא בעילותיו אינם מועילים כלל וא"כ הולד אינו ממנו ועכ"פ רובא לא הוי והוי ס' אם ממנו או לא וא"כ לא יוכל לפטור אותה מחליצה ובנידון כזה גם מהרי"ו מודה דלא יפטר הולד מחליצה וראיתי בקונטרס נתיבות לשבת להג' מפ"פ שכ' דהפי' רוב בעילות אחר הבעל היינו דעפ"י רוב אשה שיושבת תחת בעלה איננה מזנה ע"ש וא"כ י"ל בנ"ד דג"כ איכא הך רוב ומוקמינן אותה אחזקת שלא זינתה. אולם הפי' הזה נסתר מתוך דברי הרמ"א שכ' להדיא דאפי' אם איכא עדים שזינתה אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ומוכח דלא כפירושו וכן הוא בירושלמי סוטה (פ"א ה"ז) אשת איש שזינתה הוולדות לבעל מפני שרוב בעילות אחר הבעל וע' במראה הפנים שם ומוכח דאף בודאי זינתה אמרינן רוב בעילות אחר הבעל וכמ"ש הרמ"א ולכן צל"ע על הצ"צ (סי' נ"ג) שכ' וז"ל דעד כאן לא אמרינן שתולין רוב בעילות בבעל אלא היכא דליכא אלא קלא בעלמא והיא מכחשת אבל היכא דודאי זינתה לא מהני הרוב ומביא ראי' מפרוצה ביותר ע"ש והוא מהתימה דהוא היפוך דברי הירושלמי וכן פסק הרמ"א וכמ"ש לעיל. ועשו"ת השיב משה חאה"ע (סי' ס') שהביא דברי הצ"צ וסיים ע"ז ודבריו לא נהירין לפענ"ד עכ"ל ויותר הו"ל לומר שהוא היפוך הירושלמי ודברי הרמ"א שהבאתי וא"כ לענין חליצה אינו פוטר הולד ובפרט לענין ירושה דבשו"ת חוט השני (סי' י"ח) קיהה הרבה דלא תהני הך רוב דאין הולכין בממון אחר הרוב רק לבסוף כתב דהוי רוב גמור דאף בממון הולכין בתרי' [ויש לגמגם בדבריו שם ובפרט מש"ש ע"ד הנמ"י ושיבש אותם וכ' שהיא ט"ס ובאמת שבחי' הריטב"א שממנו נובעים דברי הנמ"י מבואר שהמה כפשוטן בלא ט"ס] וא"כ הכא דאיתרע הרוב וכמ"ש למעלה פשיטא דלענין ירושה לא מהני:
ג איש א' רך בשנים ויש לו אשה ובנים ופתאום הרגיש כאב בביצה שלו הימנית ולפי דבריו נתהוה מסיבות הקור וכ"ה לפ"ד הרופאים וחתכו הרופאים הביצה הימנית שלו והביצה הב' הוא בתוקפה ובשלימותה ולפ"ד הרופאים התחילה הביצה הימנית לרקוב עד שאם לא חתכו אותה אז במשך הזמן היתה נרקבת בשלימותה מה דינה אם מותר לבא בקהל וזה אשר השבתי. הנה היתר דבר הזה תלוי בשני דברים א' מחמת שלא נחתך רק ביצה א' והב' מחמת שהיתה התחלתה מחמת חולי וגם אם היתה קרה כזאת בב' הביצים יש מקום להכשיר ומכ"ש כשיצטרפו שני הדרכים יחד דיש מקום להתירו ומתחלה נדבר מהדרך הא'. הנה נודע שיטות התוס' ביבמות (ע"ה ב') דאפי' בידי אדם אם ניטל רק ביצה א' שהוא מותר וראיתי להג' יעבץ בספר אגרת בקורת שלו שהאריך לאסור וכ' דר"ת יחיד הוא בדבר הזה וכל חכמי ישראל חולקים עליו ואני לא כן עמדי וכאשר התבוננתי בדברי הפוסקים. ראיתי אשר רבים מהפוסקים המפורסמים עומדים בשיטתו ואסדרם פה:
א שאלתות דרב אחאי הוא סובר כשיטות ר"ת כאשר העיר עליו הרא"ש בתשובתו (כלל ל"ג סי' ד') ואם אמנם כי בשאלתות שלפנינו אינו נמצא דבר הזה נאמן עלינו רבינו הרא"ש שכ"ד השאלתות:
ב רבינו הראב"ד כאשר כ' הנמ"י בשמו וראיתי באגרת בקורת (י"א ב') שכ' שלא ראה שהראב"ד יכתוב כן ולשון הנמ"י מוטעה ע"ש. אולם לא ראינו אינו ראי' ואני זכיתי לראות דבריו בספר הזכות להרמב"ן יבמות פ' הערל שם הובאו דברי הראב"ד להדיא כשיטות ר"ת והוסיף עוד דגם אם ניטל הימנית כשר רק אינו מוליד וכשניטל השמאלית יוכל להוליד ע"ש וכ"ה בחי' ריטב"א יבמות בשם הראב"ד:
ג הא"ז הגדול בה' יבום (סי' תרנ"א כ' להדיא כשיטות ר"ת ולא הביא שום חולק ע"ז ובסימניו פסק כן להלכה:
ד ר' שמשון כמ"ש הנמ"י בשמו:
ה ר"ת בעל התוס' אשר נודע תוקפו וגבורתו ושיטתו הלא הוא כתובה על ספר הישר (סי' י"ב) ע"ש:
ו ר"י בעל התוס' שהביא סיוע לדברי ר"ת מהירושלמי כאשר כתבו הפוסקים משמו:
ז ר' ברוך בעל ספר התרומות כמבואר בסה"ת ה' חליצה (סי' קל"ג) והוא מיקל עוד אפי' כשנידוך או שנפצע בידי אדם ביצה א':
ח ר' אלחנן בנו של הר"י בעל התוס' כמבואר בא"ז שם שהוא פי' שלמין שצריך שלא יפצע ע"ש:
ט הסמ"ג במל"ת סי' קי"ט הביא רק שיטות ר"ת ולא הביא שום חולק וכ"כ בחלק מ"ע (סי' כ"ב) ומזה מבואר דלא כהאגרת בקורת שכ' דהסמ"ג כ' בשם ר"ת ולי' לא ס"ל והנה בסי' נ"ב כ' להדיא דכן נוהגין העולם: (י) הגמי"י פט"ז מהא"ב כתבי רק שיטות ר"ת ולא הביאו שום חולק. (יא) המרדכי פ' הערל הביא רק שיטות ר"ת (יב) הרא"ש ס"ל כשיטות ר"ת וכמ"ש הנמ"י בשמו וכבר הקשה הב"ח באה"ע סי' ה' דמפסקיו לא משמע כן. וראיתי בכתונת פסים למס' יבמות ד"כ ע"א שכ' דהנמ"י הוכיח כן מתוס' הרא"ש שהביא הנמ"י לעיל מזה אהא דמבואר בברייתא אפי' נחסרו ולא מעצמן קאמר כו' ואס"ד דהרא"ש חולק על שיטות ר"ת רק ריב"ב מיירי בידי שמים א"כ הת"ק פוסל אפי' בי"ש א"כ אמאי כ' ולא מעצמן כו' אע"כ דסובר כר"ת עכ"ד. ואני אומר אי מהא לא אריא וג' תשובות בדבר חדא דהא באמת נוכל לפרש דברי הנמ"י דההוא מכה דאמר הוא בי"ש כמו סתם מכה ומיעוך היינו בי"א וכ' הנמ"י דדין מכה כדין מיעוך דהיינו בי"א וכמו שפי' כן דברי הנמ"י באגרת בקורת (ד"ו ע"ב) וא"כ יהי' מוכח מזה איפכא והן אמת שההכרח שהכריח לפרש כן הא"ב ממה שמסיים הנמ"י והקטינו מאליהן וא"כ אם לא נפרש כן יהי' דברי הנ"י סותרין זא"ז ע"ש אינו הכרח כלל די"ל דהפי' כפשוטו דמכה מיירי בידי אדם ואח"כ הוקטן מעצמו והיינו דאלו בעת שהוכה בי"א אם תיכף הי' נחסר אז פשיטא דפסול לכ"ע רק אפי' אם בעת ההכאה לא הי' נחסר כלל ואח"כ מחמת הכאב הוקטן ונחסר עכ"ז כיון דההתחלה הי' בידי אדם והסיבה הגורמות שיחסר הוא ע"י ההכאה שהי' בי"א לכן פסול דאזלינין בתר ההתחלה (בין לחומרא כי הכא ובין לקולא היכא דההתחלה הי' בי"ש מחמת חולי אף שאח"כ נחתך בי"א עכ"ז מותר כמשי"ת להלן) וא"כ נסתר ההכרח שהכריח הא"ב לפרש דברי הנמ"י ולא מוכח דס"ל כר"ת ובפרט דכן נראה מפסקיו ועוד דבלא"ה אין ראי' מזה כלל דהא דאמרינן דלרבנן כשר בי"ש היינו להס"ד בירושלמי אבל אח"כ כשמסיק כשעלתה חטטין כו' א"כ בי"ש גמור גם רבנן מודו דכשר ופלוגתייהו אם ע"י חולי הוי בי"ש או כשאר פירושים וא"כ אין מזה הכרח כלל ותו הא מבואר בכללי הכנה"ג (סי' מ"ו) דאם פסקיו סותרים לתוספותיו כפסקי' קיי"ל (ועפרמ"ג בהקדמתו ליו"ד שנתקשה בזה מהו תוספות הרא"ש וכן בשו"ת מחנה חיים (סי' נ"ד) ופלא שלא ידעו שהרא"ש חיבר תוס' על הש"ס כאשר המה מודפסים אצלינו על כמה מס' והובאו תוס' הרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל נ"א סי"ב ובטאה"ע סי' קמ"ח וב"י סי' י"ז ומהרי"ק שורש קפ"ה. ובמבוא התלמוד בקיצור כללי המשנה כ' וז"ל הרא"ש ז"ל ב"ק דע"ה ע"ב על מ"ש התוס' ד"ה דתניא כ' ור"מ ז"ל תירץ משום דקאמר כו' וכ' בהגהת מהרי"פ באשר"י שלפנינו לא מצאתיו. אולם כ"ה בתוס' הרא"ש ההובא בש"מ לב"ק שם) אולם באמת מצאתי בתשו' הרא"ש (כלל ל"ג סי' ד') שכ' וז"ל ואפי' אם ע"י אדם נחתכה ממנו ביצה שמאלית כשר כדמוכח בירושלמי ובשאלתות עכ"ל הרי שפסק להדיא כשיטות ר"ת ומזה הוציא הנמ"י דבריו ושוב ראיתי בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ב') שגם הוא הביא דברי הרא"ש הללו ומזה תראה דמ"ש בא"ב (די"א) על מ"ש הנמ"י בשם הרא"ש דט"ס הוא ובדכ"ב ע"א כ' דהרא"ש בודאי מן האוסרין. והנה עינינו הרואות דהרא"ש הוא מהמתירין. והנה יש מקום לבעל דין לחלוק דהא גם הפוסקים אינם מתירים אלא כשנחסר של שמאל ולא של ימין אולם המעיין בלשונות הפוסקים יראה שכתבו בעצמם דחומרא גדולה היא וטוב להזהיר לרופאים לכתחלה לחתוך של שמאל וכמ"ש לשון זה הא"ז והסמ"ג ותוס' וש"פ. בשגם לפי מה דר"ת לא הביא כלל דברי הירושלמי אין חילוק כלל לדידי' בין של שמאל לשל ימין וראיתי להאמרי בינה (דט"ז ע"א) שכ' דקשה ממ"נ אם תסמוך על הירושלמי א"כ צריך דוקא ימין ואם תסמוך על גמרתינו א"כ אין הלכה כריב"ב דיחידאה הוא ולא נפסוק כמותו ע"ש ודבריו תמוהים דגם לפי שיטות תלמודינו הלכה כריב"ב כיון שנשנית בכרם ביבנה וכמ"ש סה"ת וסמ"ג וראי' דהא הסה"ת מתיר לפ"ז גם בשנפצע או ניקב בידי אדם וכ"ה שיטת ר"ת בפי' א' דריב"ב אינו חולק ע"ד חכמים ומתיר אף בנפצע רק אח"כ כ' דיש לחלק בין נפצע לניטל ובזה לא יחלוק ע"ד חכמים ובזה צדקו דברי הנ"ב במה"ק (חאה"ע סי' ו') שכ' דר"ת מתיר הכל ע"ש. והבית מאיר חלק דהיכן מצא כן בדברי ר"ת ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבפי' א' דעת ר"ת דמותר גם כשנפצע וכ"כ בשו"ת בית אפרים ועשו"ת פנ"י ח"א חאה"ע (סי' ט"ו) שכ' בפשיטות לדעת ר"ת דסובר בנפצע דפסול ע"ש וצ"ע דלפי נידון שלו דדעת ר"ת הוא לחומרא א"כ הי' לו לחוש לפ"ז גם בנפצע אולי הלכה כדברי ר"ת דמתיר גם בזה וי"ל דהוי ס"ס להקל דדלמא הלכה כשאר פוסקים ואת"ל הלכה כר"ת דלמא גם הוא אינו מתיר בשנפצע עכ"פ חזינן דמה שצוו הפוסקים לחתוך של שמאל הוא רק זהירות לכתחלה ושוב ראיתי ביש"ש ביבמות שם שהאריך בזה וכתב דתימה גדולה להחמיר בנחתך של ימין וא"כ בנ"ד יש ג"כ להתיר ועתה נבא להיתר הב' מה דההתחלה הי' ע"י חולי והנה במחמת חולי כמעט כל הפוסקים מתירין ולא מצינו מפורש שיאסר רק הרא"ש ויחיד הוא בדבר הזה וראיתי להתיו"ט בהגהותיו לטואה"ע (סי' ה') שכ' וז"ל וביבמות ד"כ פי' התוס' פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם דהיינו שהם סריס אדם ע"כ לפי דעתי נראה דס"ל כהר"מ דלרש"י הא פי' אסריס אדם ורישא בחולי עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה היכן מצא ברש"י שפי' כן. ונראה דהתיו"ט פי' סריס אדם ולא שהיתה מחמת חולי כו' פי' דרישא פצוע דכא וכרות שפכה מיירי בחולי לכן כ' רש"י דהאי וסריס אדם אינו מיירי במחמת חולי כן נראה לכאורה ובזה היינו מרויחים מה שהרעישו ע"ד רש"י היש"ש והב"ח והאחרונים דדברי' סותרים אהדדי דהרא"ש כ' בשמו דסובר דמחמת חולי פסול וכאן כ' דלא מחמת חולי כו'. אמנם לפ"ז א"ש דמאי דכ' רש"י דלא מחמת חולי היינו שהסיפא לא מיירי בזה דמזה מיירי ברישא אך באמת מסוף לשון רש"י שכ' דזה הוי בכלל פ"ד ואסור לקיימה כו' משמע דבמחמת חולי מותר לקיימה וא"כ מבואר דא"א לפרש כן ברש"י ועוד קשה לי על התיו"ט דלדידי' מי ניחא דגם אם נימא דהתוס' ס"ל דע"י חולי הוי בי"ש עכ"ז היינו יכולים לפרש כן בהברייתא הזאת דהא הכא מיירי לענין יבום. ובזה בודאי גם ע"י חולי הוי דינו כבידי אדם לכ"ע דהא הי' לו שעת הכושר ומותר לייבם ואף שבברייתא מסיים ואם בעלו קנו היינו יכולים לומר דע"ז לא קאי הברייתא רק על סריס אדם דהא בלא"ה קתני זקן בברייתא אף דמותר לקיימה וצ"ל דע"ז לא קאי הברייתא וא"כ גם היום היינו יכולים לפרש כן. וא"כ לא מוכח מידי וצ"ע עכ"פ איך שיהי' בדעת התוס' רוב הפוסקים הסכימו דע"י חולי מותר דהוי כבי"ש. ומצאתי לרבינו הראב"ד בביאורו לת"כ פרשתא דנגעים (פ"י ס"ו) שכ' וז"ל והגירסא הכתובה בספרים כך הוא כו' ואיני יכול לירד בה כלל חדא שהרי מחמת חולי בי"ש הוא כו' עכ"ל מבואר להדיא דפשיטא לי' דע"י חולי הוי בי"ש ולכאורה הי' מקום להוכיח דהמרדכי ס"ל דע"י חולי הוי בי"א והי' מיושבין דברי' ע"ש בפ' כל הגט בשם ס' המקצעות דבי"ש יש אונס בגיטין ובי"א אין אונס וסיים ע"ז אבל בתשו' הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא והב"י באה"ע סי' קמ"ד כ' דדבריו צ"ע דהא משמע מדברי' דלבעל המקצעות הלכה כל"ק וקשה לי דהא כי אמר רבא בל"ק דאין אונס אחלה אמרה. וחלה הוי אונס בי"ש ובעל המקצעות כ' דבי"ש יש אונס וא"כ ע"כ דס"ל הלכה כל"ב עכ"ל. אמנם אם נאמר דהמרדכי ס"ל דחלה הוי בי"א א"ש והאחרונים הסכימו דע"י חולי מותר דהוי בי"ש וא"כ מותר בנ"ד. ואין לומר דנהי דמתחלה הי' בי"ש ע"י חולי הא בסוף הוי בי"א שכרתו הרופא הא ליתא דהעיקר הולך אחר ההתחלה וכיון דתחילתו הי' בי"ש ומזה נגרר דצריך לכרתו לכן מותר וכמו שהאריך המהרש"ח באגרת בקורת שם ופי' כן בדברי הר"מ ז"ל שכתב וכרתן היינו שע"י החולי הכריחו לכרתן ע"י הרופא ואף שבא"ב תמה ע"ז הפי' וכ' דלא יפרש כן שום אדם בעולם. הנה כבר פי' כן בדברי הר"מ היש"ש ביבמות שם ונ"ל ראי' לזה ממ"ש המרדכי בלשון ר"ת וז"ל ואם ניטל כשר ומתוך כך מכשיר אותן ב"א החותכים מהם ביצה א' לרפאותו ומנתיקת (הבנין) [הביצים] או מן האבן הוי עצירת השתן עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה לאיזה טעם כ' המרדכי דלהכי כורתין הביצה בשביל שמעכבת השתן יהי' מאיזה טעם שיהי' אם כורתין אותו ליתכשר. ועם האמור א"ש דהיתרא דר"ת לא נצרכה רק היכא שכורתין אותו מחמת סיבת עכיבת השתן וכדומה אבל אם הוא מחמת חולי בהבצים א"כ כיון שהתחלתן הוי בי"ש א"כ אף אם מחמת זה חתכו הרופא נקרא ג"כ בי"ש ולא נצרך כלל לההיתר של ר"ת ולהכי כ' המרדכי דמעכבת השתן והוי בי"א וכמ"ש היש"ש דלא לחתוך והכאב יהי' במקומו עומד ולהכי נצרך לההיתר של ר"ת וראיתי להכנ"י בתשובתו שבא"ב שם (ד"א ע"ב) שכ' דמהתוס' מוכח דזה הוי בי"א דמסקו דציוה להרופאים לחתוך שמאלית ומסתמא הרופאים אינם חותכים כ"א מחמת חולי ועכ"ז מקרי בי"א ובמח"כ אינו מוכח כלל די"ל דמיירי כשחותכין מסיבת עכבת השתן וכדומה וכמ"ש המרדכי וא"כ מוכח מהמרדכי איפכא דאם יחתכו לא מסיבת עכבת השתן רק מחמת שחר חולאים בלא"ה מותר דהוי מחמת חולי אף שאח"כ נחתך ע"י אדם דעיקר הולך אחר הסיבה שבגללה נחתכה. ומ"ש הא"ב (די"ב א') דכי היכא דיש מסרס אחר מסרס ה"ה הכא בפ"ד ומזה דן לאסור בנ"ד ע"ש ודימה שני דברים שונים לאהדדי ומסרס אינו ענין לפ"ד ולאו בחדא מחתא מחתינהו ולהדיא כ' הרשב"א בחי' לשבת דק"ו דגזירת הכתוב הוא גבי מסרס ואין למדין מגזה"כ (ומה שרצה שם בא"ב לפסול מי ששתה כוס של עקרין לבוא בקהל הוא תמוה ודברי רש"י בסוטה שהביא שם כבר כ' הכ"מ והלח"מ בה' סוטה דגם רש"י ס"ל דמותר לבוא בקהל ובפרט לפמ"ש בס' יראים (סי' שפ"א) דכוס עקרין אינו אלא מדרבנן ומטין לזה דברי הריטב"א יבמות דס"ג ועשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' י"ז) ובעין זוכר (מערכת א' סי' ח"י) וכן מצאתי בחי' המאירי שבת (ק"ו ב') שכ' וז"ל וסירוס זה אינו אלא מד"ס ואע"פ שדרשו מן המקרא כו' אסמכתא בעלמא הוא) וכבר הסביר לן המהרש"ח שם דכשחותכין ביצה א' אז הביצה השני' תפעל פעולה יותר גדולה כפי שהן ב' ע"ש והא"ב (די"ז ב') הקשה ע"ז דא"כ גבי סומא בא' מעיני' נימא כן ומדוע מבואר בפ"ב דנגעים דסומא בא' מעיניו פסול ומשמע דהוי מטעם שאינו רואה היטב וכיהה ראיתו עכ"ד ובאמת אף שיש מקום לדחות דאין כל דברים הטבעיים דומין זה לזה אך י"ל דגם בחוש הראות כן שכשהוא סומא בא' מעיני' רואה בעין הב' יותר מכפי שהי' רואה באותו העין כשיש לו ב' עינים ומה שהקשה מפ"ב דנגעים י"ל דהתם מלעיני ממעטינן וא"כ נראה שהביא עזר כנגדו דלמה לי הכתוב דלעיני הא כתיב לכל מראה עיני כהן דמזה ידעינן שצריך שראיתו יהי' ברור ולא כהה ולמה לי לעיני אע"כ דעל העין הא' הוא רואה היטב וממעטינן רק מלעיני וכן ראיתי להקרבן אהרן (פ' תזריע פ"ד) שכ' וז"ל וסומא בא' מעיניו דעיני הכהן כתיב והן ב' עיניו עכ"ל מבואר דממעטינן מלעיני וכ"כ התורת חיים בסנהדרין דל"ד ע"ש. הן אמת שביש"ש פ' מצות חליצה (סי' א') כ' דלא מלעיני ממעטינן לי' ע"ש. אולם אינו מוכרח וע' בברכ"י בח"מ (סי' פ' ס"ק י"ג) שהאריך בזה הן אמת שלכאורה קשה לי מסוגיא דמ"ק (ח' א') דאמרינן התם ורבא ביום ולא בלילה מנ"ל נפקא לי' מלכל מראה עיני הכהן ואביי ההוא מבעיא לי' למעוטי סומא בא' מעיניו ורבא נמי מיבעיא לי' להכא הכי נמי ואלא ביום ולא בלילה מנ"ל נפקא לי' כו' והשתא קשה אי נימא דסומא נפקא לי' מלעיני מאי מקשה על רבא לימא דסומא בא' מעיניו ממעט מלעיני ומלכל מראה נדע דיום ולא בלילה וצ"ל דסמך אברייתא דת"כ דמזה אימעט כיהה ראיתו והוא דוחק וצ"ע. סוף דבר כיון בפלוגתת ר"ת ודעימי' רבים מהקדמונים הסכימו לשיטתו וכן רבים מהאחרונים ובפלוגתא דע"י חולי כמעט כל הקדמונים סוברים דהוי בי"ש וכ"כ בשבות יעקב ואף שבנ"ד בסוף כרתו אותו ע"י אדם עכ"ז כיון דעיקר הסיבה היתה בגלל החולי הוי בי"ש וכמ"ש לעיל להוכיח כן מדברי המרדכי וכן הוכיח בשו"ת ח"ס מהסמ"ג וכן פסק היש"ש ומהרש"ח והכנ"י בא"ב שם וגם הביצה היתה שלימה וכפי הירושלמי לפי' דבעינן שיהי' שלמין וגם שאמרו הרופאים שאם לא הי' חותכים אותה היתה נרקבת כולה לכן נראה שמותר לבא בקהל ובפרט דנראה דגם ס' פ"ד לקולא מה"ת כמו דדרשינן גבי ממזר דקהל ספק יבא. ואמת שבנ"ב פקפק בזה כיון דלא מייתר קהל כמו גבי ממזר ע"ש. אולם נראה דל"ש וע' שעה"מ פט"ז מה"א שנסתפק גבי עמוני ומואבי אם אמרינן גבייהו בקהל ס' יבא אולם מצאתי בתשב"ץ למהר"ם מרויטינבורג (סי' תקמ"ב) שכ' וז"ל לר"מ דחייש למיעוטא איך מקבלין גרים בזה"ז ניחוש שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבא עמוני ומואבי נראה דלא אסרה התורה אלא עמוני ודאי ומואבי ודאי וכדאיתא פ' י' יוחסין ודאי ממזר הוא דלא יבא הא ס' יבא עכ"ל הרי להדיא דאף היכא דלא אייתר קהל אמרינן דס' מותר מה"ת. הן אמת שקשה לי ע"ד התשב"ץ דהא איתא בירושלמי רפ"ב דדמאי ר' יוסי בעי (על מה דאמרינן התם דר' אליעזר חייש למיעוטא) מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב בא כו' הרי שקושיתו מבוארת בירושלמי וצ"ע על הירושלמי דאמאי לא הקשה זה על ר"א דהוא באמת חייש למיעוטא שוב מצאתי בשו"ת יד אלי' (סי' צ"א) שהקשה כן על הבבלי חולין פ"ק דלא הקשו כן לר"מ ע"ש ונ"ל דבזה פליגי הירושלמי והבבלי דהירושלמי ס"ל ס' עמוני אסור והבבלי סובר דמותר ומזה מבואר ראי' לשיטות הרא"ש בש"מ פ"ק דב"מ דכל דפריש מרובא פריש הוא רק מחמת ספק [וראיתי להעיר על השאילת יעבץ (ח"א סי' ק"ו) שאסר גר הבא מארץ אטליא שנראה שהם אדומים וסנחרב לא בלבל ע"ש והנה ראיתי בס' יראים (סי' ר"ד) שב' וז"ל וספק בידי אם נתיר אדומים מבלבולו של סנחרב כו' ע"ש שמסיק דמותר ודוקא המלכים לא נתבלבלו וע' בר"מ (פי"ב מהא"ב) שכתב להדיא שגם האדומים נתבלבלו ומ"ש השי"ע ראי' מהרא"ש לגבי מצרי לא דמי דגבי מצרים נתן קצבה מ' שנים ובאדומי גם הרא"ש מודה וע' ש"ע אה"ע סי' ד' ודברי השי"ע צע"ג (וע' ביד המלך בהא"ב שם שתמה למה כ' הר"מ הטעם משום דכל דפריש מרובא פריש הא בלא"ה להר"מ ס' מה"ת מותר ע"ש ולק"מ דלפ"ז הי' עכ"פ מדרבנן אסור ולטעם כל דפריש מרובא פריש גם מדרבנן מותר) וע' בחינוך (סי' תקס"א) שא"צ לחקור בגר מאיזה עם הוא ומבואר שם דגם אדומי מותר ולא כהשי"ע] ועכ"פ מבואר דס' פ"ד מותר מה"ת ואף שלפ"ז יהי' עכ"פ אסור מדרבנן י"ל דכיון דאינו מוליד לכן הקילו בו וע' בשעה"מ ובנ"ב שחקרו בזה ומצאתי בחי' הר"ד ערמאה פט"ז מהא"ב שכ' ואפשר שהקילו בו שאינו מוליד ובזה מיושב מה שהניח בקושיא בשער נפתלי בחי' לאה"ע (סי' ה') ובשלמי נדבה (כ"ד ב') מדוע מותר פצוע דכה בשפחה להר"מ דמה דמותר ממזר בשפחה הוא רק לתקן הבנים וזה לא שייך גבי פצוע דכא ע"ש ועם האמור א"ש דאדרבה כיון דאינו מוליד לכן הקילו בו וע"כ נלע"ד בנ"ד להתירו לבוא בקהל וכן נעשה הלכה למעשה והוליד בנים:
ד נשאלתי באשה שילדה אחר מיתת בעלה והתחילה להניק את הולד אך מחמת גודל ענייה וגם מחמת שטבע של האשה שאין לה חלב בשפע שתספיק להולד וגם בכל הוולדות שילדה מקודם לא היתה יכולה להספיק חלב להולד והיתה מוכרחת לשכור מסייעת וגם למסמס את הולד בחלב וש"ד וכעת מחמת דוחקה הוכרחה להוליך את הולד למשפחות בעלה והם שכרו מניקת להולד וזה הי' ד' שבועות אחר הלידה ומני אז לא הניקה כלל וכעת נגמל הולד בלא דעת האשה ועתה חלף ח"י חדשים מעת הלידה ונזדמן לה שידוך הגון ואיש עשיר ואינו רוצה להמתין כלל ונשאלתי אם יש להתיר לה להנשא. וזה אשר השבתי הנה מע"כ פתח בשערי הצלה וג' דרכים נפתחו לפניו וכולם בחזקת סכנה דמ"ש בהיתר א' לסמוך ע"ד הפנ"י בק"א לכתובות (סי' ק"ן) ומאיר נתיבים (סי' כ"ח) דאחר ח"י חדשים מותר בעת הדחק לסמוך על אמוראים דס"ל הכי בכתובות ד"ס ע"ב. אין הדמיון עולה כלל מלבד מה דבשו"ת נטע שעשועים (סי' נ"ה) והרא"ם (ח"ג סי' ז' וסי' כ"ז) השיגו על הפנ"י ע"ש. אך גם אם נסכים לסברת הפנ"י וכמ"ש ג"כ בשו"ת תפארת צבי (בדיני מניקת סי' ה') הנה גם הפנ"י לא הקל כ"א בנידון דידי' דהיתה העובדא דלא התחילה כלל להניק דבזה יש כמה פוסקים המתירים כמ"ש בש"ג פ' אע"פ ובשו"ת אמונות שמואל (סי' ד') בשם הר"מ פריווינצאל ור' נתן איגרא וכ"כ בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' י') דיש מקילים בזה. ועשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ה) ובמהרח"כ ראפופרט חאה"ע (סי' מ"ד) שהוכיח שם דהלכה כהדיעה הזאת יעו"ש. הן אמת דראיתו שהביא מכתובות (ד"ס) דמסיק הש"ס דמת מותר גמלתו אסור ולא נזכר נתנו למניקה והרי"ף והר"מ כתבו בהאיסור גם נתנו למניקה וע"כ דבש"ס לא הי' צריכים לומר נתנו למניקה דזה כ"ש מגמלתו ואי ס"ד דנתנו למניקה מיירי אפי' לא התחילה להניק א"כ לא הוי כ"ש אע"כ דבלא התחילה להניק בזה באמת מותר והרי"ף והר"מ מיירי בהתחילה להניק עכ"ד ולפענ"ד אין מזה ראי' כלל דהנה בשו"ת רב משולם (ד"ל ע"ב) הקשה מדוע בש"ס שם איתא מתחלה ת"ש מת מותר גמלתו נתנו למניקה [אסור] ואח"כ כשאמרו והלכתא לא נכתב נתנו למניקה ותירץ דהש"ס לא הוצרכה לכתוב נתנה למניקה דאסורה דזה נשמע מעובדא דר"ג דרק שם התירו דלא הדרא בהו וממילא ש"מ דבשאר אינשי אסור ע"ש וא"כ מיושב מה דהרי"ף והר"מ הצריכו לכתוב גם נתנו למניקה מה דלא נכתוב בש"ס דבש"ס סמך א"ע על מה דאיתא למעלה עובדא דר"ג משא"כ הרי"ף והר"מ דהשמיטו עובדא דר"ג. וע' ה"ה והר"ן מ"ש הטעם ולהכי הצריכו לכתוב גם נתנו למניקה וא"כ דון מינה דגם בלא התחילה להניק אסור כיון דהש"ס סמך על עובדא דר"ג דמשם נשמע דגם בלא התחילה להניק אסור וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ש"ס) ובמים עמוקים (סי' י') ומסולק הוכחת מהרח"כ. ועכ"ז כיון דהרבה פוסקים סוברין כן לכן סמך א"ע הפנ"י להתיר אחר י"ח חודש משא"כ בנ"ד דהעובדא היתה דהתחילה להניק בזה גם הפנ"י מודה דאסור עד כ"ד חודש וכן סיים הפנ"י בלשונו ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו עכ"ל מבואר כמ"ש. וכ"כ בשו"ת הרא"ם (סי' נ') ומשיבת נפש (סי' ס"ז) וח"ס חאה"ע (סי' ל"ה) ע"ש. ומצד דוחק האשה בודאי אין להקל דגם לטובת היתומים אין מקילין במניקה וכמ"ש בשו"ת נטע שעשועים (סי' נ"ה) וגבעת פנחס (סי' י"א) ומה גם לפי שיטות הנטע שעשועים דהגזירה היתה כוללת על כ"ד חודש ולא חילקו כלל בודאי אין להקל הן אמה שלפמ"ש הריטב"א דאם הולד יוכל להתקיים ג' ימים בלא הנקה מותרת האשה אף בתוך כ"ד חודש משמע מזה דלא כהנטע שעשועים. ובשו"ת רדב"ז (ח"א סי' שמ"ט) כ' ע"ד הריטב"א האלו כבר הורה זקן אולם הב"י בתשובותיו לחאה"ע (סי' ב' מדיני כתובה) כ' דלאו הריטב"א חתום עלה. וא"כ י"ל כמ"ש הנטע שעשועים. גם מ"ש ראי' מהמאיר נתיבים שהסכים להפנ"י גם משם אין ראי' דהא החם הי' העובדא בגרושה וכבר נודע דבגרושה יש לסמוך על ר"ש שהתיר בגרושה מניקת. הן אמת שבצלעות הבית (סי' ה') כ' דהר"ש יחיד בדבר זה וכל חכמי ישראל חולקים עליו. אולם בשו"ת השיב משה (סי' ס"א) כ' שגם דעת הר"מ דהעתיק הטעם דדחסה כר"ש הזקן וכ"ה בשיטה מקובצת לכתובות דדעת הר"מ כהר"ש הזקן עכ"ד. וכ"כ בשו"ת מים חיים חאה"ע (סי' י' וסי' י"ג) דהר"מ סובר כהר"ש והביא דברי הש"מ ע"ש. והן אמת שלדעתי דבריהם תמוהים דבודאי גם דעת הר"מ כר"ת וכמ"ש ה"ה (פי"א מה' גירושין הכ"ה). ובשו"ת הר"ם אלשקר (סי' י"ב) ושו"ת מהרי"ל (סי' ק"ד) ובביאורי הר"ר אייזק שטיין לסמ"ג (מ"ע נ') וע"ש בעמודי שלמה למהרש"ל וכ"כ בחי' הר"ד ערמאה לדעת הר"מ ע"ש (דס"ז א') ומה שכתבו בשם הש"מ לכתובות והוא בש"מ פ' אע"פ והוא מדברי הריטב"א בחי' לכתובות (דנ"ט ע"ב) דהר"מ ס"ל כהר"ש הזקן במח"כ ליתא דכוונת הריטב"א והש"מ היינו במה שכתב שם דר' שמשון ס"ל דהפי' במה דאיתא בש"ס נתגרשה אינו כופה היינו אפי' לא נדרה ור"ת סובר דההוא דוקא בנדרה שלא להניק אבל בלא נדרה מחויבת להניק בשכר ע"ז כ' הריטב"א והש"מ דדעת הר"מ כהר"ש וזה באמת מבואר בדברי הר"מ (פכ"א מה' אישות הט"ז) דגרושה אינה מחויבת להניק אפי' בשכר אפי' בלא נדרה אבל לענין פלוגתת הר"ש ור"ת בגרושה מניקה ומעוברת חבירו בזה דעת הר"מ כר"ת משום דחסה ומשום לא פלוג דהר"ש סובר דבגזירה הזאת לא אמרינן לא פלוג וכמבואר בתשו' ר' שמשון שמצאתי אותה בספר הישר לר"ת (בענינים שונים סי' תקמ"א) שכתב כן (וע' בס' הישר בכתובות סי' כ"ו) וע"ש שהתיר להדיא בגרושה אפי' מכירה. וע' שו"ת ב"ח החדשות (סי' נ"ח) שכ"כ באריכות להוכיח כן. ובאמת מבואר כן בדברי הר"ש גופי' וכ"ה בא"ז ה' יבום (סי' תרכ"ט) וז"ל מיהו גם ר' יצחק בר' שמואל זצ"ל אוסר אפי' בגרושה ומשיב ע"ד ר"ש שהתיר בגרושה אפי' מכירה עכ"ל מבואר דהר"ש התיר בגרושה אפי' מכירה ונפלאות הוא בעיני ע"ד הפנ"י בתשובתו שבסוף ספר גבורות אנשים שהאריך לתמוה על הב"י שהבין בדעת הר"ש שהתיר אפי' במכירה דליתא ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' ל"א) דר"ש לא התיר במכירה ע"ש. אולם ר"ת סובר דאמרינן בהגזירה דמניקה לא פלוג ואין ראי' מהא דר"ג דקלא אית למלתא וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל כ"ג סי' ב') וע"ש בכלל י"ח סי' י"ז וא"כ הר"מ יוכל לסבור כר"ת דגם גרושה אף שאינה מחויבת להניק אסור משום לא פלוג ומכ"ש במעוברת דאסורה [מטעם] דחסה וכמ"ש ה"ה דלהכי כ' הר"מ הטעם דדחסה דיהי' אסור גם בגרושה. וראיתי בשו"ת שבו"י (ח"א סי' צ"ה) שהקשה ע"ז דלפי הטעם דמעוברת למניקה קיימא למה אמרו שיגרשנה מיד ולא נמתין עד שתלד ואז יגרשנה וכדאמרינן בהמדיר חודש א' יקיים כו' ע"ש שבשביל זה נטה מדרך ה"ה בשיטות הר"מ ולדעתי מהא לא אריא דהא כ' בשו"ת מהרי"ק (שורש קל"ט) דאם היתה מותרת לישא בשעת עיבורה לא הי' חכמים אוסרים עליו אפי' לכשתניק משום עיכור חלב דאין מכריחין אדם לצאת מביתו כו' ע"ש וא"כ מיושב קושיות השבו"י דאם הי' מותר לדור עמה בשעת עיבורה עד שתלד שוב הי' מותר גם אחר כך ולכן הכריחו חכמים לאסור גם בעת עיבורה שלא ישא אותה כלל ואם נשא שיגרש תיכף וא"ש ודו"ק. עכ"פ נראה דהר"מ סובר כר"ת דהא השמיט הך דר"ג דהיינו מטעם דס"ל לא פלוג וכמ"ש מהר"ם מרויטינבורג ההובא בתשו' הרא"ש א"כ אף שמפרש נתגרשה אינה כופה כר"ש דמיירי אף בלא נדרה עכ"ז פסק כר"ת דגרושה מניקה אסורה מטעם לא פלוג. ועשו"ת הר"ם אלשקר (סי' י"ב) דכ' ג"כ ע"ד הר"ש בפי' נתגרשה אינה כופה דמיירי אף בלא נדרה דכ"ה דעת הר"מ ושם בסוף התשובה סיים דורהשעיט הר"מ הטעם דדחסה ש"מ דס"ל כר"ת והיינו כמ"ש [וראיתי בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' צ"ז שכ' על מ"ש הר"מ אלשקר דהר"מ הסכים לדעת הר"ש וז"ל דנראה מ"ש הר"מ שם הוי כר"ש ולא כר"ת ואחר המחילה הא ליתא דאפי' ר"ת מודה דאינה מחויבת להניק אלא משתעבדא להמתין כ"ד חודש ודו"ק עכ"ל. ובאמת צדקו דברי הר"ם אלשקר דכן מבואר להדיא בריטב"א וש"מ דלר"ת הפי' נתגרשה אינה כופה הוא בנדרה אבל בלא [נדרה] היא מחויבת להניק בשכר והן הן דברי הר"ם אלשקר] וראי' עוד דהא כ' בש"מ שם דדעת ר' יונה כהר"ש ע"ש. ובד' כ"ז ע"א העתיק לשון ר' יונה דאפי' אשה שאינה מחויבת להניק כגון שהכניסה לו שפחות כו' ואפי' אינה מכירה אסור דבמקום סכנה יש לחוש למקום רחוק ג"כ כו' ואין ראי' מהא דר"ג כו' ע"ש דמזה נראה דדעתו כר"ת (ויש לדחות עפ"י מ"ש בנטע שעשועים סי' נ"ה ודו"ק) וא"כ יסתרו דבריו אהדדי אע"כ כמ"ש דאין זה ענין לפלוגתת ר"ש ור"ת לענין גרושה מניקת וכ"כ בש"מ שם בשם רש"י במהדורא קמא שסובר כהר"ש ועכ"ז הא כ' רש"י בסוטה (כ"ד א') דגרושה מניקה אסור כר"ת ואפי' אם תפרש דבריו כמו שפי' בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ו) דרש"י מיירי במכירה עכ"ז היא דלא כר"ש דאסר להדיא אפי' במכירה וכמ"ש לעיל [וע' שו"ת משכנ"י (חאה"ע סי' ה') שכ' בפשיטות דרש"י ס"ל כהר"ש ולא ראה דברי רש"י בסוטה האלו גם מש"ש להוכיח כהר"ש מלשון הגמ' ליתבענינה ליורשים ולא אמר ליתבעניהו לבעל ע"ש ובאמת שכן הקשה בצלעות הבית (סי' ה') אך לא ראו בחי' הריטב"א ליבמות (מ"ב ב') שכ' די"ל דתלמודא פריך מאלמנה דקס"ד דאפ"ה יכולה לתבוע ליורשים ואכן פסקינן דאפי' לבעלה היא בושה לבוא לב"ד עכ"ל מבואר דלק"מ קושיותם. ומה שהקשה שם מב"ש דס"ל דאינה משועבדת להניק כו' כבר האריכו ליישב זה בשו"ת כ"ב מה"ק חאה"ע סי' י"ד ובהפלאה בכתובות שם] וא"כ מבואר ממ"ש דאינו מוכרח דהר"מ יסבור כהר"ש ועכ"ז כיון שיש דעת הר"ש דסובר כן לכן היקל המאיר נתיבים לאחר י"ח חודש ואין ראי' לנ"ד דמיירי באלמנה וגם שבמ"נ מיירי בשכבר קידש ובזה קיל וכמ"ש בשו"ת בית יוסף חאה"ע (דיני כתובה סי' ב') וא"כ נסתר היתר א' שלו ומ"ש [בהיתר] השני דכי היכא דהתיר בשו"ת ח"צ (סי' ס"ד) היכא דחלבה היתה ארסי' ה"ה בנ"ד לדעתי אין הנידון דומה לראי' דהתם כ' הח"צ בטעם הדבר כיון שהוא אינה רשאי להניק כיון שהיא מוחזקת בכך (ומלשון הח"צ משמע דבעינן שתהי' מוחזקת בכך ג"פ וקשה לכאורה הא בס"נ קיי"ל דסגי בב"פ וכן העיר בזה בשו"ת מאמר מרדכי סי' פ"ד ונראה דבעובדא דהח"צ מעשה שהי' כך הי' ואה"נ דסגי בב"פ וע' שו"ת שבו"י (ח"א סי' נ"ז) שכ"כ דסגי בב"פ) וא"כ הוא לא נכנסה כלל בכלל מניקת כמו בצמקו שדיה אולם בנ"ד שיש לה להניק הוא נכנסת בכלל מניקת משא"כ בנידון של הח"צ שאסורה להניק לא נקראת מניקת כמו בצמקו שדיה ולהכי נראה גם בצמקו שדיה בעינן שיצמקו שדיה בחיי בעלה וכמו שנראה מדברי הב"י סי' י"ג וביותר נראה כן מדברי הב"ח שם שכתב דאם שכרו מניקת אינו דין בפני עצמו א"כ למה הוצרך לכתוב בחיי בעלה כו' ע"ש מבואר להדיא דגם בצמקו בעינן בחיי בעלה וכ"ה להדיא בשו"ת מהר"ם פדוא"ה (סי' ל') ושב יעקב חאה"ע (סי' ט') ומקום שמואל (סי' פ"ו) וכ"ה בשו"ת מהר"י היילפירן כת"י (סי' מ"ג) והרא"ם (ח"ג סי' ד') ותועפת ראם חאה"ע (סי' י"ג) ובתשובה שבספר סידורו של שבת (סי' א') ונפלאות הוא בעיני על שו"ת מהרח"כ ראפופרט חאה"ע (סי' י"ג) שהתיר באשה שהתחילה להניק ואח"כ נולד לה פצע שאינה יכולה להניק וכ' דבצמקה לא בעינן בחיי בעלה כמבואר ברא"ש וטוש"ע ע"ש ובמחכ"ת לא כן הוא ונעלם ממנו דברי מהר"ם פדוא"ה שהאריך להוכיח דגם בצמקה בעינן בחיי בעלה וגם דברי הפוסקים שהבאתי וגם ברא"ש וטוש"ע מבואר ההיפוך וכמ"ש. גם מש"ש דבמניקת לא אמרינן לא פלוג הוא מהתימה דהוא היפוך דברי הפוסקים המחזיקים בשיטת ר"ת דס"ל דאמרינן במניקת לא פלוג גם מש"ש דרש"י ס"ל דגמלתו הוא רק היכא שהוא גמלתו בכדי שתנשא אבל היכא שלא גמלתו בכדי שתנשא מותר דלא ס"ל לא פלוג במחכ"ת לא ראה שו"ת רמ"א (סי' קכ"א) דהוכיח דרש"י ס"ל ג"כ הטעם בגמלתו משום לא פלוג ופי' גם בדברי רש"י דחיישינן שמא תגמול אותו להנשא ע"ש באורך ודינו של הרח"כ צע"ג ובדרך אגב ראיתי להעיר ע"ד הרמ"א שם שבסי' קי"ג שאל השואל אם יש להקל בגמלתו ג' חדשים קודם הנישואין כמו שהקילו הגאונים בג' חדשים קודם המיתה די"ל דבגרושה יש לחוש לערמה כשתדע כשרוצה לגרשה תגמלנו וראי' מדלא השמיענו שום פוסק לומר דאם גמלתו ג' חדשים קודם הגירושין דמותרת עכ"ד השואל והרמ"א (בסי' קכ"א) כתב דנראה לו דאין חילוק דלא חילקו חכמים בתקנתן כו' ע"ש ותמהני עליהם שלא נזכרו משו"ת הריב"ש (סי' י"ג) שכ' להדיא וז"ל וכן י"ל בגרושה שאם נתנה בנה למניקת ואחר ג' חדשים נתגרשה אינה צריכה להמתין שאינה נקראת מניקת חבירו מעתה עכ"ל הרי להדיא שהתיר גם בגרושה בנתנה בנה למניקת ג' חדשים מקודם וראיתי בכנה"ג לאה"ע (סי' י"ג הגב"י אות מ"א) שהביא דברי הריב"ש הללו וגם הביא בשם ספר פנים חדשות דברי הרמ"א הללו וכ' וז"ל ונ"ל לדקדק מתוך דברי' אלו דס"ל להרמ"א דאפי' למאן דאסר באלמנה בגרושה מותר דיש חילוק בין אלמנה לגרושה כי היכא דיש חילוק בין אלמנה מעוברת שילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה את בנה שאסורה להנשא עד כ"ד חודש וגרושה שילדה אחר גירושין ולא הניקה את בתה דמותרת להנשא תוך כ"ד חודש להרשב"א ולפ"ז חולק הריב"ש ע"ד הרמ"א כו' עכ"ל אולם באמת בחנם עשה מחלוקת וגרם לו שלא ראה דברי הרמ"א בעצמם דלא עלה כלל ע"ד הרמ"א דיהי' עדיפות לגרושה על אלמנה דלדידן דס"ל כר"ת שווין המה רק דהשואל רצה לומר דיהי' גרוע גרושה מאלמנה דבגרושה י"ל דמערים משא"כ באלמנה לכן האריך הרמ"א לומר דלא פלוג גם להקל גם בגרושה כמו דמקלינן באלמנה והן הן דברי הריב"ש. וראיתי בשו"ת שאגת ארי' וקול שחל (סי' ה') שפי' ברא"ש וש"ע דהא דבעינן ג"ח לא בעינן שיהי' כל הג"ח בפני הבעל רק אפי' יום א' בפני הבעל ואח"כ עד תשלום ג' חדשים מותר ע"ש ובמחכ"ת דבריו תמוהים והמה היפוך דברי הרא"ש והפוסקים ע' בר"ן ושו"ת מהרי"ו דבעינן שיהי' כל הג' חדשים בפני הבעל וז"פ וברור ועשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' קע"ג מח"ב) שכ' וז"ל בהיות כן נוראות נפלאתי על הרמ"א בתשו' (סי' קכ"א) שכ' וז"ל ותמיהות רבות קחזינא חדא מה דמשמע דגם בגמלתו בעינן ג"ח ומאין הרגלים והיכן מצא זה בשום פוסק כו' עכ"ל ותימה עלי' שלא ראה שכן מבואר להדיא בשו"ת מהרי"ו דגם בגמלתו בעינן ג"ח וע' שער נפתלי (דכ"ז א') שכ' דגם הר"ש ע"כ דסובר טעם דחס' מדכתבו התוס' והרא"ש גרושה מניקה ולא מעוברת מניקה ע"ש באורך ואשתמיטתי' דהרא"ש כ' באמת בשם הר"ש גרושה ומעוברת וכ"ה בחי' הריטב"א ביבמות שם שכ"כ והוא פלא ונחזור לנ"ד דדוקא בצמקו שדיה וכן בנידון הח"צ דלא נכללה כלל בכלל מניקת כיון דאין לה חלב כלל בזה היקל הח"צ דלא נקרא עליה כלל שם מניקת ולהכי גם בנתנה בכה למניקה בעינן דוקא ג"ח דבזה הזמן כבר פסק החלב דעד ג"ח כבר פסקה החלב בכל הנשים וכמ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל נ"ג) ועשו"ת הר"ן (סי' י"ב) וכיון שנפסקה החלב אצלה לכן לא נכללה בכלל מניקת משא"כ בפחות מג"ח אחר מיתת בעלה שאז יש עדיין אצלה החלב ונכללה בכלל מניקת חבירו בעת מיתת הבעל שוב חל עליה שם מניקת חבירו ואסור ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע בשו"ת רע"א (סי' צ"ד) דיהי' די בנתנה בנה יום א' לפני בעלה ואח"כ תמתין ג"ח כו' ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דבעת מיתת בעלה אני קורא עליה שם מניקת חבירו כיון שיש לה חלב עדיין שוב לא פקעה מעליה איסור מניקת משא"כ בגמלתו ג"ח לפני בעלה ושוב נפסקה ממנו החלב אין אני קורא בה מניקת חבירו וא"ש ודע דראיתי בשו"ת מאיר נתיבים סי' ט"ו) שכ' בפשיטות דדוקא בנתנה בנה בעינן ג"ח לפני בעלה משא"כ בגמלתו סגי אפי' ביום א' ע"ש ובשו"ת תועפות רא"ם חאה"ע (סי' י') נסתפק בזה ופקפק ע"ד המאיר נתיבים ע"ש ומהתימה משני הגאונים האלו שנעלם מהם שו"ת מהרי"ו (סי' ק"ב) שנשאל על אשה שגמלתה בנה ב' חדשים לפני בעלה והביא דברי הגאונים דגמלתו בעינן ג"ח וסיים ע"ז ואע"ג דשאני התם דלא גמלתו והכא בנ"ד גמלתו לא אתברר לן לחלק ביניהם עכ"ל הרי להדיא שמהרי"ו הצריך גם בגמלתו ג"ח וכ"ה בשו"ת מהר"ם מפדוא"ה (סי' ל') ושו"ת משיבת נפש (סי' ס"ה) ושו"ת רמ"א (סי' קכ"א) ומהתימה מהמ"נ והת"ר שנעלם מהם כל זה. הן אמת שצל"ע ג"כ על המהרי"ו שחידש שם טעם מדנפשי' על הג"ח דבג"ח קלא אית לי' למילתא וכי כעורה הטעם שכ' בשו"ת הרא"ש (כלל נ"ג) ושו"ת הר"ן (סי' י"ב) דאז בודאי נפסקה החלב ומהרי"ו לא הזכירו כלל. ולכאורה הי' אפשר לתרץ דברי המ"כ והת"ר דבאמת הא דבגמלתו בעינן ג"ח תלוי בהב' טעמים האלו דלפ"ד הרמ"א דקלא אית לי' למלתא בג"ח א"כ ה"ה בגמלתו צריך ג"כ שיהי' קלא למלתא משא"כ לטעם הרא"ש שפיר יש לחלק דבנתנה בנה למניקה חיישינן שמא תהדר המניקת ולא תרצה להניק אותו לכן צריך ג"ח שאז שוב בודאי לא תניק אף אם תהדר משא"כ פחות מג"ח שיש לה עדיין חלב חיישינן שמא תהדר המניקת ושוב תניק הוא בעצמה הולד משא"כ בגמלתו דכיון דנחלט בדעתה שתגמלהו למה תניק אותו אח"כ ושוב מותר אף בפחות מג"ח אך באמת י"ל דגם בגמלתו חיישינן שמא מחמת חולי או מחמת שאר דברים תצטרך להניק הולד דהא עד כ"ד חודש מותרת להניק אף אם פירש כמבואר ביו"ד (סי' פ"א ס"ז) ומה גם לפמ"ש דהכוונה דבעינן ג"ח בכדי שלא יהי' על האשה שם מניקת חבירו בודאי אין לחלק בין נתנה בנה למניקה ובין גמלתו בשניהם צריך ג"ח וז"ב ועכ"פ נראה ברור דאין ראי' מנידון של הח"צ לנ"ד דהתם לא נכללה כלל בכלל מניקת חבירו משא"כ בנ"ד. ובשגם דגם בנידון של הח"צ חולק בשו"ת בית יעקב (סי' קמ"ז) ונהי דנפסוק כהח"צ מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ועשו"ת מהר"ז מרויטינבורג (סי' ל"א) שהתיר בנידון של הח"צ משום דאין היזק כלל להתינוק אם תנשא או לא דהא בלא"ה א"א לה להניק משא"כ בנ"ד דיהי' תועלת להתינוק כשהשיג עוד מניקת שאין לה הרבה חלב ובצירוף שניהם תספוק החלב של שניהם להולד וא"כ כיון שיוכל להיות מזה תועלת להתינוק י"ל דאסורה משום מניקת חבירו ואין להתירה ונסתר היתר הב' ומ"ש בהיתר הג' דכיון דחזינן בגמלתו דבעינן בחיי בעלה ואמאי לא גזרינן שמא תגמלנו שתחוש שמא ימות בעלה וכן בגירושין שמא עיניה נתנה בגירושין אע"כ דלא גזרו חששות רחוקות וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שגמלתו שלא מדעתה א"כ לא שייך החשש שמא תגמלנו ומותרת עכ"ד ולפענ"ד הא ליתא דמלבד דלא שייך במיתה שמא תגמול אותו שתחוש שמא ימות דזה חששא רחוקה מאד דהא קיי"ל בכמה דוכתי דלא חיישינן למיתה דלא שכיחא ושוב לא שייך למיגזר גם בגירושין ג"כ דלא פלוג אמרינן גם להקל וכמ"ש רמ"א בתשובה (סי' קכ"א) ושו"ת מקום שמואל (סי' פ"ו) אך מלבד זה הנה כלל גדול השרישו לנו הרא"ש בתשובותיו והראשונים דבמניקת גזרינן כל מה שנוכל לגזור לבד היכא די"ל דלא נכנסה כלל בכלל התקנה וא"כ בגמלתו בחיי הבעל או קודם הגירושין א"כ לא חל עליה שם מניקת משא"כ בנ"ד דהתחילה להניק שוב נכנסה באיסור מניקת וע"כ אסורה. ומ"ש מע"ל דא"כ למה כ' התוס' דאין הטעם בגמלתו דגזרינן אטו לא גמלתו דא"כ במת אמאי לא גזרינן ואי ס"ד דיש חילוק בין היכא דחל עליה שם מניקת להיכא דלא חל עליה א"כ במת אמאי לא גזרינן אטו לא מת עכ"ד ובאמת שגג בזה בהעתק לשון התוס' דמעולם לא הקשו התוס' דלגזור מת אטו לא מת אדרבה התוס' כתבו דאין לומר הטעם בגמלתו דגזרינן אטו לא גמלתו ובמת אטו לא מת (היינו להס"ד דגם במת אסור) דא"כ קשה מההוא דר"ג כו' אלא הטעם משום שמא תגמלהו והיינו דמצרפינן שני הטעמים וכמ"ש הרמ"א בתשובה ומה דבאמת לא גזרינן מת אטו לא מת היינו משום דמת קברו מוכיח עלי' וכמבואר בריטב"א בחי' לכתובות (נ"ט ב') ובשו"ת הריב"ש (סי' תמ"ב) דקברו מוכיח עלי' (ובסי' ש"ס כתב דבמת הדבר מפורסם ונודע לכל) וא"כ אין ראי' לנ"ד ומה שהביא ראי' ממבטל איסור דאם לא ידע מי שנתבטל בשבילו דמותר. הנה מלבד דגם התם פליג הפר"ח (בסי' צ"ט ס"ק י"ג) וסובר דאסור גם אם לא ידע אך באמת אינו דומה כלל דהתם הטעם אם לא ידע הוי שוגג ובשוגג לא קנסו אבל כאן דאסור אם גמלתו אפי' באנוסה שנפסק חלבה ממנו עכ"ז קנסוהו וא"כ כ"ש בשוגג ובפרט דבלא"ה אין לדמות קנסות לאהדדי ובפרט לפמ"ש המקום שמואל דמניקת הוי תקנה ולא קנס וא"כ אין ללמוד תקנה מקנס ומה שחקר אם האשה נאמנת בזה שלא היתה יודעת שנגמלה ולא היתה בידיעתה הנה בשו"ת ח"ס (חאה"ע סי' ל"ב) כ' דאין עד א' נאמן בזה והיינו משום דבירושלמי מבואר הטעם דמניקת דהוא משום ובשדה יתומים אל הבא והוי פיסוק חייתו של התינוק וע"כ אין ע"א נאמן ע"ש וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי (סי' פ"ד) וצלעות הבית (סי' ה') ולפ"ז הי' נראה דהאיסור הוא מה"ת דהוי גזל משדה יתומים והי' מיושב מה שנתקשה בשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' י"ג) וחקר הלכה (סי' י"א) דאמאי מקשה ביבמות מהבחנה למניקת הא הבחנה הוי מה"ת משא"כ מניקת הוי רק מדרבנן ע"ש. ועם האמור א"ש. אך הא ליתא דהא הבבלי ע"כ דלא ס"ל דהוי מה"ת כמבואר ביבמות שם. ובזה הי' נראה מה דהירושלמי בסוטה (פ"ד ה"ג) פסק שם דבמת אסור ג"כ ובבלי מסיק דבמת מותר (וכ"ה בחילוקי דינים שבין בני א"י לבני בבל ביש"ש ב"ק (סי' ג') דאיתא התם בא"י אין משיאין את המניקת שמת בנה עד שממתין כ"ד חודש בני בבל משיאין בתוך כ"ד חודש ע"כ והיינו דאזלי לשיטתם דבני א"י ס"ל כהירושלמי ובני בבל ס"ל כהבבלי) והיינו דלפי שיטות הבבלי דמניקת הוי דרבנן לכן לא גזרו במת דקברו מוכיח עליו משא"כ הירושלמי דסובר דהוי מה"ת לכן אסור במת ג"כ דגזרו בדאורייתא כל מה שיכלו לגזור (וע"כ פסק בס' הפרדס הגדול סי' ש"י במה דאסור דלפי דבאותו הסימן מייתי הדרשא דאל תשיג כו' וס"ל דהוי דאורייתא ע"כ פסק גם במת דאסור. אך צ"ע למה פסק כהירושלמי נגד הבבלי) ובזה י"ל מה שהקשה הב"י באה"ע (סי' פ') על מש"ש הטור דהבעל יכול לעכב להאשה שלא תניק בן חבירו עם בנה דה"ה לבנה מאיש אחר ג"כ לא תניק ובירושלמי כתובות (פ"ה ה"ו) אינו מבואר רק דבן חבירו לא תניק ולא כתבו שם דגם בנה מאיש אחר לא תניק ע"ש ולפי האמור א"ש דהנה הקשה הב"י שם דהיכא משכחת לה שיהי' לה בן הא הוי מניקת חבירו ותירץ בשו"ת אמונות שמואל (סי' ה') דמיירי בנתנה הבן למניקת ג' חדשים כו' ע"ש וא"כ י"ל דלשיטות הירושלמי דסובר דמדאורייתא [אסור] אסור גם בנתנה בנה כי היכא דאסור במת ולהכי לא משכחת לדידי' הך דינא משא"כ להטור דסובר כש"ס דילן. אך בלא"ה ראיתי בא"ז ה' יבום (סי' תרכ"ט) שכ' וז"ל תניא בתוספתא מנין שלא ישא אדם מעוברת חבירו שנאמר בשדה יתומים כו' ואסמכתא בעלמא הוא דאינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בהחולץ עכ"ל א"כ מבואר שסובר דגם להירושלמי הוי דרבנן והקרא הוי אסמכתא בעלמא (ועשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' מ"ה שכ' וז"ל ובפ"ה דפאה אמרו כל מי שאינו מניח לעניים ללקוט או מי שהוא מסייע א' מהן ה"ז גוזל העניים ע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם כו' ואע"ג דבפ' ארוסה אמרו אל ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו דכתיב אל הסיב גבול עולם י"ל דהתם מסיפא דקרא קדריש אבל רישא דקרא ההיא דפאה מדריש עכ"ל מבואר דסובר דאינו אסמכתא) וע' בר"מ ה' סוטה פ"ד שכ' שהנושא מעוברת ומניקת חבירו הוא שותת דאין כאן עבירה ואי ס"ד דהוא גזל מהתינוק א"כ הוי עבירה אע"כ דאינו מה"ת (ומה דלא הוי עבירה מטעם הגזירה עמ"ש המל"מ שם) ושוב ראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע סי' קמ"ה שהשואל הקשה לו מדברי הר"מ הללו ומש"ש ע"ז הוא דחוק כמבואר. וע' כנה"ג אה"ע בהגה"ט אות א' שנסתפק באשה שמת בעלה ולא נודע אם עברו החדשים כ"א על פיה אם היא נאמנת ומזה תקיש לנ"ד. ומ"ש מעל' דהמניקת לא תעבור ע"ז דאין אדם חוטא ולא לו י"ל דנתנה לה שכר דבזה לא שייך אין אדם חוטא כו' כמו בשוכר עידי שקר ובלא"ה י"ל דלה נראית דאין לה חטא מה שגמלתה אף שיצמח מזה חטא שתנשא אין עליה החטא וא"כ אין להאמין להמניקת ולפ"ז כיון שסתרנו ג' היתרים שלו הי' נראה דאסורה להנשא. אולם שבתי וראיתי דדין זה הוא מחלוקת האחרונים דהנה בשו"ת שב יעקב חאה"ע סי' ט') האריך בנידון כזה להתיר דכיון דאין מספיק החלב שלה שתוכל להניק בעצמה לא נקראת כלל מניקה דמניקת איננה נקראת רק שתוכל להניק בעצמה ע"ש באורך וכן ראיתי בשו"ת נטע שעשועים (סי' נ"ה) שגם הוא התיר מטעם זה וכ"ה בשו"ת רב משולם (סי' כ"ב) שהשואל שם תפס לסברא פשוטה דאשה שאינה יכולה להניק מעצמה לא היתה בכלל התקנה (ומש"ש דבנידון דריש גלותא לפי טעם הרא"ש ג"כ מותר כו' ע"ש לא ראה בשו"ת הרא"ש כלל נ"ג שכ' דבזה לא מהני ע"ש). אולם הרב משולם בעצמו מיאן בזה וכן בשו"ת הרא"ם (ח"ג סי' כ"ה) אסר בדין הזה. ועשו"ת מים חיים (חאה"ע סי' י"ב) כתב דירא להקל בנידון כזה. ועשו"ת צלותא דאברהם (סי' נ"ח) שכ' בפשיטות דאסור אף שאינה יכולה להניק מעצמה ולא ראה דברי המתירים שהבאתי ומש"ש דר' מתתי' בתשו' שב יעקב אוסר לא ידעתי אדמותיב לי מר' מתתי' הי' לו לסייע להיתר מהשב יעקב בעצמו שהתיר וע"כ נראה בנ"ד להקל דכיון דהרבה פוסקין מתירין בזה כמ"ש למעלה א"כ שפיר יש לסמוך להתיר אחר י"ח חודש דבזה י"ל כמ"ש הפנ"י דבאינה מכירה כיון שיש פוסקים המתירים נוכל להקל אחר י"ח חודש וה"ה בנ"ד. ועוד יש מקום לצדד בנ"ד כיון דמה דאנו אוסרין אותה הוא משום לא פלוג. והנה כ' בשו"ת מהר"ז מרויטינבורג (סימן ל"א) דהא דאמרינן דבגזירה הזאת בכל אופן אסור משום לא פלוג היא דוקא היכא שלא נתנתו למניקת דזה נקראת בעצם מניקת חבירו משא"כ היכא שנתנו למניקת שיצתה מכלל מניקת חבירו א"כ שוב לא גזרינן בהא משום לא פלוג ע"ש והובא ג"כ בשו"ת מהרח"כ ראפופרט חאה"ע (סימן מ"ג) וא"כ בנ"ד כיון שיצתה מכלל מניקת חבירו רק דיש לאסור משום לא פלוג (דהא לדעת מע"ל לא שייך בזה שמא תגמלהו) ובזה אין לאסור משום לא פלוג. הן אמת שדין זה צע"ג לדעתי דלכאורה הוא היפוך מ"ש הראשונים הובא בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ג) בשם מהר"ם מרויטינבורג דלהכי השמיטו הרי"ף והרא"ש עובדא דר"ג משום דאסור משום לא פלוג וכ"כ ה"ה. וע' בתשו' הגמ"יי השייכים לה' אישות (סי' כ"ד) ובשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' י') מבואר דלא כסברתו (וראיתי להעיר ע"ד הבני דוד פ"ג מה' יבום ה"י שהקשה על מ"ש הב"י סי' קנ"ו בשם ר' ירוחם דאם נדרה הנאה מן הכהנים חולץ לה דקשה מההיא דמניקת דלא מהני עד"ר כמ"ש מהר"ם ע"ש ולק"מ דשאני התם דחזינן דהתלמוד ס"ל דהגזירה היתה כלליות וכמ"ש המהר"ם דמדאמרינן מת מותר משמע דליכא שום אופן שיהי' מותר רק במת משא"כ בנידון של ר' ירוחם דלא היתה כלליות מותרת בנדרה הנאה מן הכהנים) ומכ"מ יש לצרף גם זה לסניף. ושוב ראיתי בשו"ת בית שמואל אחרון (חאה"ע סי' ב') שגם הוא נשאל בנידון כזה והתיר אחר ח"י חודש כדעת הפנ"י רק שהוא תשבע עד"ר ע"ש. ונראה דמה שהוצרך שתשבע לרווחא דמלתא כתב כן וגם נראה שכ"כ לפמש"ש דתליא בפלוגתא שבין התוס' והרא"ש והר"ן דלדעת הרא"ש והר"ן דגזרו אטו אשה אחרת אסור בכ"ד (ובזה י"ל דברי הרא"ש בתשובה שממנה דן בשו"ת דבר שמואל סי' פ"ב) דאסור בגם שאינה מספקת להניק ע"ש וכ"כ בשו"ת הרא"ם ולהנ"ל א"ש דהרא"ש לשיטתו אבל לפ"ד התוס' אינו כן ואחר י"ח חודש אנו סומכין ע"ד התוס') אך באמת הא ליתא דאף שהרא"ש והר"ן גזרו אטו אשה אחרת אבל זה הוא היכא דחל עליה שם מניקת אבל בנ"ד דלא נקרא עליה שם מניקת גם הרא"ש והר"ן מודו וגרם להבית שמואל אחרון שלא ראה דברי השב יעקב במקומן ודברי הרא"ש פי' הש"י שם דלא יסתרו לזה וע"כ נ"ל דהאשה מותרת להנשא בנ"ד:
ה בשו"ת נ"ב (מה"ת חאה"ע סי' ל"ח) כתב דנראה לו דבר חדש דהיכא דהאשה נחשדת מן העכו"ם לא הוי בכלל מניקת חבירו דעכו"ם לא מקרי חבירו ע"ש. ובשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' ל"ב) כ' שסברא הזאת רחוקה מן הדעת ע"ש. והנה לא ראו בשו"ת הר"ם אלשקר (סי' י"ב) שכ' דאשת מומר מותרת דלא מקרי אשת רעהו ע"ש והכנה"ג (סי' י"ג הגב"י אות ל"ה) כ' דאף שהר"ם אלשקר כתב דין זה בנתגרשה ה"ה בנתאלמנה ע"ש ויש לדון בזה דבגרושה דאסר ר"ת משום לא פלוג א"כ י"ל דאשת מומר או עכו"ם לא נכנסה בכלל התקנה משא"כ באלמנה. ובשו"ת משפטי שמואל פסק ג"כ כמהר"ם אלשקר [ע' שואל ומשיב ח"ג סי' כ"ב שכ'. עוד נ"ל דבר חדש דמניקה ממומר לא הוי חבירו ע"ש ואין כל חדש דכבר כתב כן המהר"ם אלשקר] והנה בהא דעכו"ם לא מקרי חבירו יש לדון בדבר דהא אנן קיי"ל דחבירו מקרי אפי' עכו"ם וכמ"ש התוס' סוכה (דל"ט) ולא כרש"י שם ועשו"ת מהר"י מברונא (סי' נ"ב וסי' ר"ב) מבואר כן להלכה וכ"כ מדברי המ"א (סי' ת"ק סק"ג) ולפ"ז צ"ע דברי המ"א (סי' של"ו) שכ' בשם ספר הזכרונות דדוקא גבי גינת עכו"ם אז בעביד בארעי' לא ניחא לי' משא"כ בבינת ישראל חבירו ניחא לי' וע"ז כ' המ"א להשיג עליו מהא דאמרינן בגמ' בעביד בארעא דחברי' משמע דמיירי בגינת ישראל דעכו"ם לא מקרי חבירו עכ"ד וזה סותר מ"ש המ"א סי' ת"ק ששם הסכים לסברת התוס' בסוכה וכ"ד התוס' בעירובין (ל"ב א') וא"כ י"ל דגם הס' הזכרונות ס"ל כן וא"ש. והן אמת שראיתי להתוס' במעילה (ד"ב ע"א) שכ' דא"א לומר דהמשנה מיירי בנכרי מדכתב חבירו ונכרי לא מקרי חבירו א"כ סותרים דבריהם דסוכה ועירובין שכתבתי. וע' בספר הישר גיטין (סי' ק"ד) שהקשה על רש"י דאיך מקרי אשת ע"ה חברתה דאשת חבר ע"ש וע' תפארת ישראל בפ"ד דמעילה. וע' בכפות תמרים שם שכ' ליישב שיטות רש"י משבת דלמסקנא לא קאי ולא הבנתי דהא גם להמסקנא מבואר בש"ס אפי' ישראל מוכח דמיירי גם בעכו"ם וכ"כ התוס' שם דהמשנה דמותר לומר הנראה כו' דמיירי בעכו"ם וע' בתיו"ט בסוכה שם שהביא ג"כ ראי' מדמאי (פ"ד מ"ב) לשיטות התוס'. והקהלת יעקב במענה לשון (ח"ב סי' רל"א) אחר שהביא דברי התוס' כתב וצ"ע שבתיו"ט פ"ב דדמאי מ"ב שכתב שסתם חבירו הוא ת"ח עכ"ל ותמהני שבתיו"ט מבואר להיפוך וכמו שרמז שם לדברי התוס'. ועשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ל"ב) שכתב בהסכמה שנעשה בין אדם לחבירו אין הת"ח בכלל דאין הת"ח בכלל חבירו לע"ה וצ"ע דהא קיי"ל דאפי' עכו"ם הוי בכלל חבירו וע' בש"ס ברכות (י"ז א') אני ברי' וחברי ברי' משמע דגם ע"ה בכלל חבירו וע' בב"י א"ח סי' תמ"ו כ' דלקבל פני חבירו היינו חכם משמע דע"ה נקרא חבירו לגבי ת"ח וצ"ל דלשון ב"א משונה בזה מלשון התורה. ועשו"ת זכרון יוסף חאה"ע (סי' ד') שגם הוא התיר באשת עכו"ם משום דאינו בכלל חבירו וצ"ע דלפי מה דקיי"ל כשיטות התוס' הוי בכלל חבירו. וע' שו"ת הגרע"א (סי' צ"ה) שגם אשה שנחשדה מעכו"ם הוי בכלל חבירו וכן יש להורות:
ו והנה נשאלתי באשה מניקה שגמלה בנה אם מותרת להנשא בכ"ד חודש עם חודש העבור הגם דאנן פסקינן להחמיר בחודש העיבור ג"כ עכ"ז הא כ' בשו"ת כ"ב מה"ק (חאה"ע סי' כ') דנראה לו דאף המהר"ם המחמיר בחודש העיבור ה"מ היכא שלא גמלתו אבל היכא שגמלתו גם מהר"ם מודה ואף שבשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' קל"ז) כ' שירא להקל בזה עכ"ז נלע"ד דהיינו לפמ"ש בנ"ב שהוא דבר חדש ע"כ פקפק בזה הח"ס דדלמא החמיר מהר"ם גם בגמלתו. אולם אני מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קצ"ד) שמבואר שם בשם כמה קדמונים וגם מדברי מהר"ם בעצמו שכתב כן דבגמלתו מותר וכתב ככל דברי הנ"ב וזכה הנ"ב לכוון לכל דברי המהר"ם ע"כ יש לפסוק כן (וצל"ע על מש"ש מהר"י מברונא בהג"ה וז"ל וא"ל דאי לא נקט כד"ח ה"א ב' שנים ואפי' מקוטעים ויום א' בשנה חשיב שנה כו' ע"ש וצ"ע דהא בפסקי מהרא"י (סי' קע"ח) מבואר בשם מהר"ם דה"א לשנות העולם כו' ע"ש וצ"ע) ומה שהקשה הנ"ב דלמה לא מתרץ כן מהר"ם מיושב במ"ש המהר"י מברונא שם דבברייתא איסורא קמ"ל ולא היתרא ומצאתי בתשו' מהר"ם שתירץ ב' התירוצים וא"ש ודו"ק. וע' ברש"י במהדורא קמא ההובא בש"מ לכתובות (ד"ס ע"א) שמסמיך לה אלא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא ב' פעמים שס"ה. וראיתי בספר הפלאה שם שכ' שצל"ע דהא קיי"ל דלחדשי לבנה מנינן ע"ש ולק"מ דהא כ' בהגהת מרדכי והביאו הב"י (סי' י"ג) ובמהר"י מברונא דאותן הסומכין על הפסוק לא תבשל כו' סוברי' דמונין לחדשי החמה וא"ש: (ז) יש לעיין במה דמבואר בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"ד) האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת כו' דלמה לא ביארו אם דוקא תכ"ד או גם לאחר כ"ד נאמנת דהנה בסי' מ"ז ס"ד באמרה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני תכ"ד נאמנת לאחר כ"ד אינה נאמנת והטעם דהוי חזרה ובסי' קנ"ב ס"ו באשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני איתא שם דנאמנת (ומשמע גם לאחר כ"ד) וי"א דוקא כשאמרה תכ"ד כו' וא"כ באמרה נשביתי וטהורה אני אם נחשוב אותו לחזרה הו"ל להש"ע לבאר דדוקא תכ"ד נאמנת וגם אם נחשוב אותו לביאור דבריה כמו באמרה א"א וגרושה אני הו"ל להביא עכ"פ הי"א דדוקא תכ"ד. וע' ביש"ש פ"ב דכתובות (סי' ל"ה) שכ' דבנשבתי בעינן הכ"ד דהוי חזרה דבאמרה שבויה אני כאלו פסלה עצמה לכהונה ע"ש וכ"נ מדברי ה"ה ה' גירושין (פי"ב ה"א) שכ' בשם הרמ"כ שהשיג על הר"מ וז"ל ה"ל לפרש והוא שאומרת תכ"ד אבל לאחר זמן מרובה לא מיהמנא כי היכא דאמרה נשבתי וטהורה אני כו' עכ"ל מבואר דס"ל דנשבתי וטהורה אני בעינן דוקא תכ"ד וכ' הלח"מ שם דנשבתי פשיטא דהוי חזרה ובעינן דוקא תכ"ד ע"ש ובש"מ לכתובות (כ"ג א') כ' בשם בעל ההשלמה שיש לעיין בנשבתי וטהורה אני אם דוקא תכ"ד או גם לאחר כ"ד והעלה דאפי' לאחר זמן מהימנא אך י"ל דבעל ההשלמה ס"ל גם בא"א וגרושה אני דלא בעינן תכ"ד וס"ל דגם בנשביתי וטהורה אני מפרשת דבריה ומזה משמע דעכ"פ לא ס"ל כהמהרש"ל דבנשבתי הוי חזרה וא"כ ה"ל להש"ע להביא כאן גם הי"א דבעינן תכ"ד דוקא כמו בא"א וגרושה אני ואולי דדעת הש"ע דנשבתי הוי ביאור דבריה וס"ל העיקר גם בא"א וגרושה אני דגם אחר כ"ד נאמנת ורק התם מתוך חומר א"א הביא גם הי"א והכא בשבויה דהקילו לא הביא הך י"א וא"ש: (ח) והנה נשאלתי בשבויה שנתיחדה עם עכו"ם לזנות זמן רב ונשתדכה לכהן אם יש למצוא תקנה לזה שתוכל להנשא לו והנה בב"ש (סי' ז' סק"א) נסתפק בשבויה שנישאת לישראל ונמצאת בתולה ומת אם מותרת אח"כ לכהן וכתב בשם הט"ז דאסורה שמא הערה בה השבוי. וראיתי בשו"ת נ"ב חאה"ע (סי' כ"ט) שתמה על הב"ש דהא אין הבעל מעיד על אשתו משום דאשתו כגופו דמיא וכעובדא דר' זכרי' הקצב בכתובות (כ"ז ב') וא"כ לא הוי עדותו של בעל עדות כלל ומ"ש בשם הט"ז סתר זה דרוב עכו"ם פרוצים בעריות דמשום זה אסורה לכהן אמרינן ג"כ דרוב עכו"ם גערו ביאתם עכ"ד. והנה ע"ש דאמרינן דרוב עכו"ם גומרים ביאתם. כזה מצאתי שכ' התשב"ץ (ח"ג סי' קע"ח) דלא חיישינן שמא בא עליה השבוי שלא כדרכה ויניח ביאה כדרכה ע"ש וכן נראה דעתו בהערה ג"כ דלא נימא שהעכו"ם יערה ולא יגמור ביאתו ומ"ש הנ"ב דהבעל אינו נאמן ע' בתוס' רע"א פ"ב דכתובות שכ' דזה תליא בפלוגתת רש"י והרע"ב בכתובות שם אם הי' הבעל ישראל אם הוא נאמן. אולם מה שהבין הנ"ב בדעת הב"ש דמיירי שהבעל אמר שהיא בתולה ונאמין לדבריו וע"כ השיג עלי' גרם לו זה שלא ראה דברי הב"ש במה"ק בק"א ששם כ' וז"ל נראה מאחר ששבויה אינו אלא ספק שמא נבעלה לכן שבויה בתולה שנשאת לישראל ונמצאו בה בתוליה ומת בעלה מותרת אח"ז לכהן אלא בגוונא שנמצאת בודאי בתולה ובעלה אינו נאמן מה שאמר הוא שהיתה בתולה עכ"ל ובב"ש מהד"ב נשמט הסיום (וכמו שבכמה דוכתי השמיטו דברים המאירים את העינים) וכן דקדק הב"ש במדה"ב ונמצא שהוא בתולה ולא כ' שהבעל אמר כו' דהבעל אינו נאמן אלא דמיירי באופן שאנו יודעים בבירור שהוא בתולה כגון שפשפשו אנשים מתחלה בכל הבית ובסדינין ולא הי' דם ואח"ז בעל ונמצא דם דידעינן בלא אמירת הבעל שהיא בתולה (וצ"ע דעדיין יש חשש דהא כ' הריטב"א דחיישינן שמא דם צדדים או דם מכה הוא וי"ל דמיירי כשנודע ע"י הבדיקה המבואר בש"ע שהושיבה ע"פ חביות) וא"כ אדרבה סובר הב"ש דהבעל אינו נאמן וכן משמע לי מתוך דברי הפרישה דבעל ישראל אינו נאמן שהקשה דמדוע בתרומה נאמן הכהן וכאן אינה נאמן ותירץ דחרפה להם שנבעלת לכותי ע"ש ולפ"ז גם כשהבעל ישראל אינו נאמן כיון שהוא לה לחרפה אמרינן דמשקר ועכ"פ נראה דאם ידעינן דודאי היא בתולה היא מותרת ומ"ש הט"ז דחיישינן שמא הערה בה הכותי מהא לא תברא דהנה מצאתי בשו"ת שבא"ז (ח"א סי' תשמ"ז) שכ' וז"ל ושמעתי שזאת הבחורה היא חולה ואם תמעך האצבע לפני נשים ותראה בתוליה נראה בעיני דאיכא למשרי אם אינה בוגרת לפיר"ח דסובר דדמיה כלים אי הערה היינו הכנסת עטרה שיש בה להשיר בתוליה כדאמרינן פ' בן סורר עכ"ל מבואר מזה דאם הערה היינו הכנסת עטרה שוב לא חיישינן שמא הערה בה דא"כ הי' משיר בתוליה וא"כ י"ל דהט"ז אזיל לשיטתו (בסי' ה' סק"ד) דהערה היינו הכנסת ראש הגיד תיכף הוי מערה ולא בעינן שיכניס כל העטרה ע"ש ולדבריו יצויר שלא ישיר בתוליה ויהי' מערה משא"כ לפמ"ש הב"ש (סי' כ' סק"ב) להשיג על הט"ז דבעינן שיכניס כל העטרה (ועשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע סי' כ"ג שהאריך להוכיח כן מבבלי וירושלמי ע"ש) דלפ"ז בודאי משיר בתוליה וא"כ שוב ראי' מדמצינו אותה בתולה שלא הערה בה. ושוב ראיתי בשו"ת הר"ם אלשקר (סי' צ"ה) שהביא דברי הא"ז האלו וכ' דעדיין יש חשש דלפיר"ח אם היא בוגרת כלו בתוליה ע"ש אולם לדידן לא חיישינן לזה דהא פסקינן בש"ע אה"ע (סי' ס"ח ס"ג) בפשיטות דלא כשיטות הר"ח ונפסקה ההלכה כשיטת הר"מ (בפי"א מה' אישות ה"ג) שכ' שהגרסאות הטעו להגאונים והאמה שבבוגרת ליכא טענת פ"פ אבל טענת דמים אית לה א"כ שוב לא חיישינן לשיטות הר"ח וא"כ הוי שפיר ראי' מדנמצאת בתולה שלא השיר בתוליה דלא הוי הערה ג"כ. הן אמת שראיתי להס"ט (סי' קצ"ג סק"ג) שכ' וז"ל דזו פשיטא דבהכנסת עטרה אין כאן השרת בתולים כלל וכמ"ש הט"ז באה"ע סי' ז' הביאו ב"ש שם סק"א ומ"ש רש"י כתובות (ט' ב') שע"י הערה שיבר בתוליה ר"ל שכל שלא גמר ביאתו הערה קרו לי' או שכל זמן שלא גמר ביאתו בכלל הערה הוא עכ"ל אולם במח"כ דבריו תמוהים דבודאי בהכנסת העטרה הוא משבר בתוליה וכמבואר בש"ס סנהדרין (ד' ע"ד ב') וכ"ה בא"ז ובמהר"ם אלשקר ומ"ש מהט"ז הוא אזיל לשיטתו דסובר דנשיקה הוי הערה אבל אי הערה הוי הכנסת עטרה בודאי הוא משבר בתוליה וז"ב (גם מה שפקפק המהר"ם אלשקר ע"ד הא"ז מדברי הר"מ בהערה גם זה אינו לפ"מ שפי' בנ"ב דברי הר"מ ע"ש) וא"כ יש תקנה אם תוציא בתוליה לפני נשים תהי' מותרת וראיתי למהר"ם אלשקר שם שכ' וז"ל וכ"כ הרב שמעון דוראן בתשובה כיוצא בזה וז"ל ומה שאומרים שאח"כ נמצאת בתולה אין זה מוציאה מחזקת בעולה דאפשר שנזדמן לו הטיה כשמואל כו' א"כ בעל שלא כדרכה עכ"ל והנה דברי הר' שמעון דוראן לא נמצאו כלל בתשב"ץ ואדרבה לפמ"ש למעלה בשם התשב"ץ מבואר דהוא סובר דמותרת אם נמצאת בתולה דלא חיישינן לשלא כדרכה וה"ה להטיה וא"כ יהי' דברי התשב"ץ סותרים זה את זה ואולי ס"ל לחלק בין עכו"ם לישראל והוא דוחק גדול וגם המהר"ם אלשקר אחר שראה דברי הא"ז העלה דלא חיישינן להערה ולשלא כדרכה וא"כ בנ"ד תהי' מותרת אם תעשר שתוציא בתוליה לפני נשים ואין לומר דהא כ' הח"מ (סי' ס"ח סק"ג) דאין אנו בקיאין בבדיקה אולם י"ל מלבד דלא נמצא מי שיסבור כן רק הח"מ אך גם להח"מ י"ל דדוקא על בדיקה בחביות של יין אין אנו בקיאין אם היין הוא חזק אולם בראיית הדם גם אנו בקיאין וראיתי בספר נתיבות לשבת שכ' שגם אם נמצאת בתולה אסורה דשמא נבעלה שלא כדרכה א"כ הא נותנין לה ד' לילות וכן מוכח מכתובות די"א דשבויה שנפדית יותר מג' שנים כתובתה מנה משמע אפי' נמצאת בתולה עכ"ד והנה מ"ש משלא כדרכה כבר נתבאר סתירתו ומ"ש דהא נותנין לה ד' לילות. הנה לפ"ז עכ"פ מותרת אם הבחינו אותה אחר ד' ימים שחלפו מעת הפדיה. ומ"ש ראי' מכתובות י"ל כמ"ש התוס' בכתובות (דל"ו ע"ב) דלענין ממון נתנו חכמים עליה כל דין בעולה בכדי שלא תנשא לכהן ע"ש. ובדרך אגב ראיתי להעיר ע"ד הב"ש (סי' ס"ח סק"ה) שכ' דעובדא דר"ג שבדק עפ"י החביות בכתובות (ד"י ע"א) הי' באינה מכחישתו ואומרת שלא בעל עדיין אלא שאומרת שבתולה היא אע"ג דבא עליה הארוס אלא שהטה. וראיתי להק"נ פ"ק דכתובות סי' מ"ו שכ' ע"ז וז"ל ושגגה הוא דאהא לא מהני בדיקת חביות דאלת"ה אמאי לא בדק לה ר"ג ע"פ חביות כדי לברורי בהאי עובדא שטען פ"פ מצאתי וא"ל ר"ג שמא הטית אלא כל שנבעלה עפ"י הטיה לא מהני בדיקת חביות ועוד הבאתי ראי' לזה דאי לאו הכי אמאי מהני בדיקה זו לבנות יבש גלעד שמא בא עליה בהטיה אע"כ דאפי' בהטיה ריחה נודף. אבל קשה דבפ"ק דחגיגה די"ד קאמר בתולה שעברה מהו לכהונה כגון שבדקוה עפ"י חביות ולא הי' ריחה נודף מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם משמע כשנבעלה בהטיה מ"מ אין ריחה נודף עכ"ל והנה מ"ש ע"ד הב"ש שהמה דברי שגגה ליתא כלל ואני מצאתי שכדברי הב"ש כתב רבינו הראב"ד הובאו דברי' בשיטה מקובצת לכתובות (פ"א דנ"א א') שכ' וז"ל א"ל רבי עדיין בתולה אני פירשה הראב"ד ז"ל שהבעל הנוה ואעפ"כ היתה סתומה ולא הי' ריחה נודף עכ"ל ומה שהקשה הק"נ דא"כ אמאי לא בדק ר"ג בההוא עובדא דלעיל מיושב במה שכתב הראב"ד הובא בש"מ שם לעיל מזה (ד"ה מברכתא) דבאמת היא נאמנת כשאומרת הטית ור"ג רצה להפיס דעתו אמר לו דברי' ע"ש וא"כ לא הי' ר"ג רוצה לבייש בנות ישראל ולבדקן כיון דמדינא נאמנת ולפמ"ש הריטב"א דהאי הטית הוא הטיה לבעול בעילה גמורה פתאום ופתח מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק הוא והכיר שכן אירע לו ולפיכך לא אסרוה עלי' עכ"ד א"כ פשיטא דלק"מ דאין זה ענין להטיה כלל וכיון שהודה שכן אירע לו א"כ לא היתה מהני הבדיקה ולא הוצרך לבדוק וא"כ לק"מ. וגם הקושיא מבנות יבש גלעד לק"מ דלא חיישינן כשבדקנו שמא הי' בהטיה כיון דרוב אין מטין וגם בשבועה אנו הולכין אחר הרוב וכמבואר בתשו' שבהג"מ השייכים לה' אישות סי' י"א. ומה שתמה הק"ן מש"ס דחגיגה דברי תימה הן ולא העתיק הש"ס כראוי דז"ל הש"ס בחגיגה (י"ד ב') בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל ופירש"י דהיא אומרת שימצאו לה בתולים א"נ בשנשאה כה"ג ומצא לה בתולים אם מותר לקיימה וא"כ מאי ראי' משם ונראה שהק"נ ראה בתוס' כתובות (ד"ו ע"ב ד"ה רוב) ששם העתיקו הש"ס מהו לכהונה כגון שבדקוה ע"פ חביות ולא הי' ריחה נודף כי' וכתבו כן עפ"י פירושם בחגיגה שהבינו עפ"י פירש"י ע"ש וסבר הק"נ שזה לשון הש"ס וז"א. וע' בש"מ שם שכ' בשם מורו שמהש"ס הזה מוכח דלא כהראב"ד וז"ל אבל יש להביא ראי' מהא דאמרינן במס' חגיגה שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם או דלמא חיישינן שמא באמבטיא עיברה ודשמואל לא שכיח ומסיק הכי דשמואל לא שכיח ולא חיישינן שמא הטה משמע שאם הטה לא הוי בתולה עכ"ל וא"כ אדרבה מהש"ס הזה הביאו ראי' להיפוך ואמת שאינו קושיא על הראב"ד. והיינו דהקושיא נוסדה שההוא דשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם וההיא דהטיה המה ב' דברים. אולם התוס' בחגיגה שם ובשאר דוכתי כתבו דשניהם המה א' שיכול לבעול בלא דם הוא בשביל שהטה ויישבו מה דאמרינן כאן דשמואל לא שכיח ובכתובות אמרינן דרוב בקיאין בהטיה וא"כ אין קושיא כלל על הראב"ד. וקושיות התוס' י"ל לפמ"ש בתשו' הגאונים הנדפסים בליק (סי' כ"ה) ששם הגירסא דשמואל ליתא כו' ע"ש א"כ בלא"ה לק"מ. וראיתי להעיר על מה דאמרינן שם בחגיגה בש"ס דחיישינן שמא באמבטיא עיברה כ' המל"מ ה' אישות (פט"ו ה"ד) ובפי"ז מהא"ב דאין ההלכה כן וא"א שתלד ולד קיימא מאמבטיא. ובזה מיושב מה שהניח הטורי אבן בחגיגה שם בצ"ע דלמה אמרינן בש"ס פ"ק דיבמות דבתו שתפול לפניו ליבום לא משכחת בהיתרא דהא משכחת לה שנתעברה באמבטיא ע"ש. אולם לפי דברי המל"מ האלו א"ש. וע' בס' עיון יעקב בחגיגה שם מה שתמה על הר"מ ולפמ"ש א"ש ומ"ש דעל הפוסקים לק"מ למה השמיטו דין זה דאין לנו האמבטיא הנזכרת בש"ס כמבואר בא"ח סי' ר"ל אינו מובן כלל דמה תלוי זה בהשתנות האמבטיא והאמת שלא הצריכו להזהיר להנשים שלא ישבו בהאמבטיא שישבו בה אנשים דזה הוי מיעוטא דלא שכיח שיצא ש"ז מהאיש בשעה שרחץ בהאמבטיא ועיקר האסור אינו אלא מדרבנן משום הבחנה וכמבואר בסמ"ק הובא בב"ש סי' א'. ונ"ל דגם דעת הירושלמי דאינה יכולה להתעבר באמבטיא ומיושב מה שהקשה בספר הכריתות (ל"ל ש"ב סי' ע') על מה דאמרו בירושלמי דיהא אדם אסור בבת א"א מק"ו ומה אשתו כו' ומתרץ צא ופרנס לי כ"ג וע"ז הקשה דהא אפשר שנתעברה באמבטיא. אמנם לפמ"ש דאין הלכה כן א"ש. ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת מהר"י היילפירין כת"י (סי' ל"ח) על התוס' בפ"ק דחולין דמקשו מנ"ל דאזלינן בתר רובא דלמא משום דאוקמוה להאם אחזקת כשרות [דהא י"ל שמא באמבטי עברה] ועם האמור דהתוס' ס"ל ג"כ דלהלכה לא קיימא לן כן א"ש. אך מדברי התוס' ביבמות (י"ב ב' ד"ה דאפי') מבואר דס"ל דתוכל להתעבר באמבטיא אולם עכ"ז י"ל דעדיין לא מוכח דאזלינן בתר רובא די"ל דנהי דיוכל להיות במציאות שתתעבר באמבטיא עכ"ז הוי מלתא דלא שכיחא כלל ואינו מוכח דאזלינן בתר רובא ולא למיעוטא גרידא) וכן נ"ל שהוא דעה הר"א בנו של הרמב"ם ההובא בכ"מ ה' מחוסרי כפרה (פ"א ה"ט) שהקשה שם על הר"מ דאיך אפשר שתלד ביום מ"א ותירץ דמיירי בששגגו והוא בתשובותיו ברכת אברהם (סי' י') וראיתי בתיו"ט כריתות (פ"ב מ"ד) שכ' דאפשר שיהי' בהיתר גמור כגון שעיברה באמבטיא ע"ש. אולם לפ"ד המל"מ א"ש דא"א כלל במציאות שיהי' כן. וזה נ"ל שיהי' ג"כ דעת התוס' בקידושין (די"ד ד"ה זרע פסול) שכתבו בשם ר"י דע"כ הפי' בזרע זרע דאי הפי' זרע הא כיון שנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה ע"ש וראיתי בספר שלמי נדבה (ד"ח א') שהניח בצע"ג דהא י"ל דנתעברה באמבטיא מזרעו ואינה נפסלה מן הכהונה ע"ש. ועם האמור א"ש דא"א כלל במציאות שתתעבר וא"ש:
ט הנה היש"ש בכתובות (פ"ב סי' נ') נסתפק בההיא דאמרינן דאם יש מחבואה א' ואינה מחזקת אלא א' דמצלת על כל הכהנות וכן אם אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי דנאמנת במגו דאי בעית אמרה נחבאתי איך הדין אם יש מחבואה שאינה מחזקת אלא א' והיא אומרת לא נחבאתי אם נאמנת די"ל דאין זה מיגו דהוא מתיראת שמא יכחישו אותה דהלא אינה מחזקת אלא א' ודבר זה אינה מבואר בתלמוד עכ"ד. אולם אני ראיתי דדבר זה מבואר בתלמוד לפי פי' הריטב"א בחי' לכתובות דכ"ז שכ' על האיבעיא דאינה מחזקת אלא א' דאיפשטא להקל וז"ל והשתא א"ש בעיא דרב אשי דבסמוך דעביד לי' תלמודא כמיגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאינה מחזקת אלא א' דמכספא לה לומר שהוא לבדה נחבאת שם דאי בדמחזקת מיעוטן של נשים הא לא כסיפא לומר שנחבאת והיכא מדמה לה כמיגו במקום עדים וש"מ דאלו אמרה נחבאתי מהימנא עכ"ל מבואר מדבריו להדיא דפי' איבעיא דרב אשי באינה מחזקת אלא א' וא"כ מבואר לפי דבריו בש"ס דגם באינה מחזקת אלא א' ואמרה לא נחבאתי מותרת. והן אמת שראיתי בשיטה מקובצת שם (דכ"ז ע"ב) שכ' בשם שיטה ישינה וז"ל בעיא דרב אשי אאם יש מחבואה א' מחזקת כולן קאי עכ"ל משמע לכאורה דאם אינה מחזקת אלא א' בזה לא בעי רב אשי ולא ידעתי מי הכריחו לזה אולם יש לסמוך יותר על הריטב"א מעל שיטה שלא נודעת של מי היא וגם בשבוי' דרבנן יש להקל והנה המחנה אפרים הניח בקושיא על הי"א בש"ע סי' ז' הסוברים דהאיבעיא דמחבואה היא להחמיר וכ' דאחר שהעלו בגמרא דנאמנת במיגו דלא נטמאת ע"כ גם ביש מחבואה א' נאמנת במיגו הזאת וא"כ שוב לא איבעיא לי' כלל אולם לפמ"ש היש"ש א"ש דגם לפי מה דמסקינן דאמרינן המיגו בלא יש רק מחבואה א' לא אמרינן המיגו וכסברת היש"ש דהוא יראת לומר נחבאתי כיון שלא יש רק א' ומשמע מזה דהי"א האלו ס"ל דבמחבואה א' אינה נאמנת. וראיתי להקרבן נתנאל שהקשה על ההיא עובדא דר"ז הקצב דהרי בירושלים הי' מחבואות ותירץ דמחבואה מועלת להיכא שיש ספק אם טימאו אבל הכא בודאי בתולות בציון עינו ולא נראה זה דאטו כל הבתולות שבציון טמאו וא"כ שוב נוכל לומר דמי יימר דאטמי והנכון כמ"ש התפארת ישראל דאיתא במדרש דנגלו להאויבים כל המחבואות ע"כ לא הצילו המחבואות עליהם:
י ע"ד השאלה באשה שמתו אצלה ג' אנשים ונשתדכה לאיש א' ומלמד א' סידר קידושין באישון לילה ואפילה בלא ידיעת מעכ"ת ואח"כ בבקר נודע אליו מהדבר הזה וכאשר חקר על הדבר נודע לו כי האשה היא קטלנית ושאלה משכנתה בלא ידיעת בעלה טבעת על מנת להחזיר אליה וע"ז שאל מעכ"ת עפ"י דתה"ק אם הבעל מחויב לגרשה. ואם אמנם כי דין דקטלנית הוא חמור מאד וכמ"ש הר"ן בתשובה (סי' כ"ח) עכ"ז ראיתי להשיבו הנה ביבמות (ס"ד ב') מבואר באשה שמתו אצלה ב' אנשים דאסורה להנשא ודעת הרא"ש בכתובות פ' נערה דכופין אותו להוציא ומנדין אותו עד שיוציאה וברמזים כ' דכופין אותו בשוטים וכ"ד הריטב"א בפ' הבע"י ושכן ראה לרבו הר"מ עושה מעשה וכ"כ הנמ"י שם. אולם הר"מ פכ"א מהא"ב הי"א כ' לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכ"כ הסמ"ג (מל"ת סי' קכ"ו) והנה מדברי הר"מ האלו שכ' לשלישי לא תנשא מבואר דס"ל דאיסורא איכא וכן דייק מדבריו התה"ד (סי' רי"א) ולכאורה סותר בזה דברי עצמו בתשובתו ההובאה בקצרה בכ"מ שם ובשלימותה היא בשו"ת פאר הדור (סי' קמ"ו) ובשו"ת הר"ם אלשקר (סי' ע"ט) ששם כתב דליכא איסורא לא מד"ת ולא מד"ס רק שיש חשש מגופות החלשים וממקרים כו' וע"כ אם הערימה ונתקדשה בפני ב' עדים בצינעא הי' הב"ר כותבין לה הכתובה והי' עושין הנישואין וכן עשו בב"ד של הר"י ן' מיגא"ש עכ"ד דמשמע לכאורה דסותר דבריו בחיבורו דס"ל דאיכא איסורא ולפ"ז צריכים למנוע אותו רק אם נשאת לא תצא דאין כופין אותו להוציא ולפי דבריו בתשובתו אין להם להב"ד למנוע אותו כלל ואם נתקדשה תנשא וסותרים דבריו זה את זה תו קשה מה דהעיד כן בשם הר"י ן' מיגא"ש. והנה בשו"ת הר"י ן' מיגא"ש (סי' ק"ג) כ' וז"ל לג' לא תנשא הלכה היא ומי שרוצה לעבור על זה מונעים אותו ואם יאמר אני רוצה לסכן עצמי אין שומעין לו שאין לו רשות לסכן בעצמו ואין ראוי לנו להניחו לעשות זה הואיל ואסרו אותו חז"ל והנה הוי זה מכלל דברים האסורים שאין לו לשום אדם לעבור עליהם עכ"ל הרי דסובר דאסור הוא מדחז"ל ויש לו להב"ד למנוע אותו (וצל"ע ע"ד הדורש לציון דרוש ח' שנראה מדבריו דאשה שהוחזקה לגירושין הוי איסור דאורייתא להאוסרים ברמ"א סי' ט'. ובנו כ' שם בהגה"ה דקאי לשיטות הרא"ש דכופין אותו להוציא והנה גם בקטלנית הדעת נוטה דגם להרא"ש הוי רק מדרבנן ומה גם בהוחזקה לגירושין ולומר דהוי דאורייתא הוא מהתימה דמה איסור יוכל להיות בזה מה דהוחזקה בגירושין ואולי גם הבעל הזה יגרשה ופשיטא דגם לדעת הרא"ש בהוחזקה לגירושין גם להאוסרין ליכא כפי' להוציאה דאיך נימא דמפני החשש שמא יגרשה בשביל שהוחזקה לגירושין נכוף אותו לגרשה ועשו"ת משכנ"י חאה"ע (סי' ל"ז) שכ' דגם לרש"י הוי רק זהירות שמא יגרשה וע"ש שכ' בטעם דרש"י הוא ממה שמבואר בסבא פ' משפטים כו' ע"ש ולפ"ז גם למ"ד מעין גורם איתא להך טעמא ומיושב מה שהקשה הבאר היטב (סי' ט' סק"ח) דאמאי לא אמרו בש"ס יבמות (דס"ז ע"ב) הך נ"מ בין מ"ד מעין גורם למ"ד מזל גורם ע"ש ולא ראה שכבר קדמו בזה בחי' הרשב"א וריטב"א כתובות (מ"ג ב') ובשו"ת הריב"ש (סי' רל"ג) ולפי האמור א"ש) וזה היפוך מ"ש הר"מ בשמו ושוב ראיתי להברכ"י באה"ע סי' ט' סק"ד שהניח זה בקושיא עוד קשה לי ע"ד הר"מ בתשובה שכ' שאין ראוי לב"ד למנעו מהא דכ' הר"מ בה' רוצח (פי"א ה"ה) וז"ל הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנות נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מ"מ עכ"ל הרי שס"ל שגם מה שאסרו חכמים מפני סכנה אף שאינו איסור עכ"ז הב"ד מונעים אותו מלעשות כן ומדוע כ' בכאן ההיפוך [ומדברי הר"מ האלו קשה לי על מ"ש התשב"ץ (ח"ג סי' י"ד) וז"ל בדין הקטלנית ואני הייתי אומר להרב ריב"ש ז"ל דהלוקח יחוש לעצמו ואין ב"ד נזקקין לכך וכמו שאמרו בירושלמי דתרומות לענין גילוי דבעי ימות ליזול גוי ביתא ימות ובירושלמי ע"ז אמרו דוכי ערבא דנפשך אנא ואביי עביד עובדא בנפשי' ונסיב חומה ולא הסכים עמי הרב בזה עכ"ל התשב"ץ ואני אומר דשפיר עביד הרב ז"ל שלא הסכים עמו דהא חזינן בדברי הר"מ ה' רוצח דגם בדברים האסורים משום חשש סכנה יש להם לב"ד למנעו ומכין אותו ע"ז מ"מ שלא יעשה כן. ואין להביא ראי' לזה ממס' חולין (נ"ח ב') אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנות נפשות וראיתי בתפארת ישראל שם שתמה ע"ז דמאי נ"מ אי אסור משום טריפה או משום סכנה ע"ש. אולם לפי דברי התשב"ץ א"ש דאלו משום טריפה יש לב"ד למנעו ולכופו על כך משא"כ אי אסורה משום ס"נ אין לו לב"ד לכופו ע"ז אולם קושיות התפארת ישראל בלא"ה לק"מ. ואשתמיט מיני' דברי הר"מ (פי"ב מה' רוצח ה"א) שכ' או שאכלה סם המות האדם קודם שישתנה בגופו הרי אלו אסורים משום ס"כ עכ"ל וכ' ע"ז הכ"מ וכ' רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק עכ"ל וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' ס' סק"ו) וא"כ נ"ע דאלו משום איסור אסור לעולם ומשום ס"נ מותר אח"כ כשנשתנה וע' בבה"ג ה' טריפות (דצ"ה ע"ג) שאחר שהביא הך דינא כתב דהיכא דעבר ואכל לא מלקינן לי' משום טריפה עכ"ל נראה שפי' דנ"מ לענין מלקות וגם לדידן נ"מ לענין פסולי עדות ובלא"ה י"ל דנ"מ מי שאכל אותו אם נקרא חשוד לאכול טריפות ונ"מ טובא וז"ב. ויש ראי' דגם בסכנה צריכים הב"ד להזהירו מש"ס ברכות (ד"ג ע"א) דאין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני מפולת ומפני המזיקין מפני חשד ותיפוק לי' משום מפולת כו' וקשה הא נ"מ דמפני חשד יש לב"ד להזהירו ומפני מפולת דהוא חשש סכנה אין לב"ד להזהירו אע"כ דל"ש ועמהרש"א בח"א ברכות (מ"ג ב') על מה דאיתא התם דת"ח לא יצא יחידי בלילה מפני חשד הקשה דהא בחולין (דנ"א) אמרינן דאסור מפני מזיקין ולפ"ד התשב"ץ י"ל זה דמפני חשד יש להם לב"ד למנעו משא"כ אי מפני סכנות מזיקין. אמנם בלא"ה ל"ק קושיות מהרש"א דהא דאמר דאל יצא כו' הוא אפי' לדבר מצוה דליכא חששא דמזיקין עכ"ז אסור מפני חשד וע' ברא"ש פ' חלק שכ' דמותר לשאול על הגניבה בשדים וכ' הבאר שבע (דע"ב ע"ג) דתימה רבה בעיניו דהא ר' יוסי אסרה ולפי גירסת הרא"ש הלכה כר' יוסי דאסרה מפני הסכנה ע"ש. ואם נאמר דהרא"ש ס"ל כהתשב"ץ א"ש דס"ל דאין לב"ד למנעו רק שהשואל יחוש לעצמו ואם ירצה מפני אונס ממון דהגניבה לסכן בעצמו וממונו חביב עלי' מגופו הוא מותר מצד הב"ד והוא דחוק. ומה שהביא התשב"ץ מההיא דאביי אינו מובן דהא מבואר ביבמות שם דהוא סמך א"ע על ר' יצחק בר' יוסף דאמר בשם ר' יוחנן דהלכה כרשב"ג וע"כ נשאה ואף דרבא אמר לו דאולי ר' יצחק לאו בר סמכא ודלמא ר' יוחנן לא אמר הכי ולכאורה נראה כן דלית לי' לר' יוחנן דהלכה כרשב"ג רק כרבי מהא דאמר בנדה (ד"י ע"א) דכתם שבין שני' ושלישית דטהור ומשמע דכתם שאחר ג' טמא והיינו כרבי וכמ"ש התוס' שם ומ"ש בתירוצם השני הוא דחוק עכ"ז אביי סמך א"ע על ר' יצחק דר' יוחנן אמר כן וגם רבא לא הי' יכול לכופו דגם הוא נסתפק אולי ר' יוחנן אמר כן וא"כ אין מזה ראי' לדינו של התשב"ץ וההיא דהביא מהירושלמי דע"ז דאמר וכי ערבא דנפשך אנא אין ראי' דהתם השיב כן להשואלים שבאו לשאול אם לעשות כן או לחדול ורצו לציית ולשמוע מה שיהי' בפיהם והם ענו להם דוכי ערבא דנפשך אנא כלומר דאיכא סככה בזה ובודאי נמנעו עי"ז השואלים ולא עשו ומניין לנו מזה שבאם לא ירצו השואלים לקיים וירצו לסכן עצמם שלא נכוף אותם וגם מה שהביא מההיא דאמר אי בעי ימות כו' הוא לפי שהרבה מאמוראים ס"ל שם כן להלכה דמבושל אין בו משום גילוי והאיך הי' יכולים לכוף בדבר שר"ל אמר כן להלכה למעשה דאין בו משום גילוי וע"כ נראה דהנכון בזה כדברי הריב"ש] וע"כ נ"ל לפרש דברי הר"מ בתשובתו דגם הוא סובר דבקטלנית איכא איסורא והב"ד יש להם למנוע הרוצה לישא אותה וכל דבריו בתשובתו הוא כלפי מה שאמרו השואלים דקטלנית פטורה מן היבום וע"ז כ' עליהם דלא חילקו בין דבר האסור מה"ת או דרבנן לדבר האסור מחשש סכנה והכוונה דאם הי' בזה איסור מצד עצמו גם אם הי' רק איסור דרבנן אז הי' הדין דאינה מתייבמת כמבואר ביבמות (ד"כ ע"ב) דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אולם כיון דאין האיסור מצד עצמו רק מחשש סכנה בזה הדין דמתייבמת כיון דשומר מצוה לא ידע דבר רע ובדיעבד כשכבר בעלה ביאה הראשונה שוב אינו מוציא דהא דעת הר"מ דגם בשאר נשים אם כנס לא יוציא. ומה גם דגם קודם ביאה הראשונה הוא ככנוסה וכאלו כבר קדשה ולדעת הר"מ לא יוציא וכמ"ש בשו"ת מהרלנ"ח (סי' ל"ו) וע"ש שכ' שגם לדעת הרא"ש דסובר דאם נשאת תצא ביבמה סובר דהיא ראויה ליבום דביאה ראשונה מותרת דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא שייך למיגזר ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כי אין האיסור נוסף בהיותה באישות עמה יותר בביאה שני' ושלישית מהראשונה ע"ש שהביא ראי' לזה וז"ל גם הרי"ף הביא בהלכות ברייתא ספ"א איני יודע מקומה בתלמוד או אם היא בתוספתא או בברייתא ת"ר יש חולצת ומתייבמת כו' חולצת ולא מתייבמת כו' ואמאי לא חשיב שמה לקטלנית כו' ע"ש ותמהני שלא ראה שהוא בתוספתא פרק ב' דיבמות כמו שהביא הרי"ף) ומזה תמי' לי על מ"ש הישועות יעקב (סי' ט' סק"א) וז"ל. והנה מהרלב"ח בתשובה כ' הטעם דלא שייך איסור קטלנית ביבמה משום מצות יבום ושומר מצוה לא ידע דבר רע והנה צריך להבין דהא מדינא גם חייבי לאוין מותרת להתייבם משום דמצות יבום דוחה ל"ת אלא דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ אף בקטלנית נהי דביאה הראשונה אין חשש משום דשומר מצוה היא ע"מ ביאה שני' בודאי אסור ונגזור ביאה הראשונה כו' וצ"ל דבאיסור סכנה לא גזרו דהוא בעצמו לא יבוא לידי סכנה ולא יבא עלי' בביאה שני' ולפ"ז יש לי קושיא א' וגדולה היא אלי דבש"ס ר"פ יש מותרות כו' ע"ש והוא מהתימה דהרי שפתי מהרלנ"ח ברור מללו דס"ל דלכן ביאה שני' מותרת דבביאה שני' לא תוסף תת כוחה באיסור יותר מהראשונה ונראה כוונתו דענין קטלנית דומה למיתת בנים אחר המילה שהבן נחלש תיכף אחר המילה וה"נ קטלנית שנשאת לאיש תיכף נחלש ונתנמנה ותיכף כשנתקדשה הסכנה רובצת והתחיל הארס להתחלחל וא"כ לא יועיל אם לא יבעל בעילה שניה וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' רמ"ב דלא תוסיף הכניסה יותר סכנה מהקידושין ובשו"ת הר"דך (בית י"ב חדר י"ג) השיג על המהרלב"ח דשומר מצוה לא שייך רק כשעושה אותה כל ימיו וזהיר בה ועושה אותה לשמה ע"ש ולא משמע כן בדברי ר' יהודא חסיד ההובא בהגמי"י פ"ה מה' חמץ ומרדכי פ' כל שעה וב"י סי' תנ"ה דאם לשו מצה במים ששאבו בעת התקופה דאין לחוש משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע מוכח דגם באין בו כל התנאים האלו שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע ומ"ש הח"צ (סי' א') דמאן לימא לן דלא שכיחא היזקא דגם שלוחי מצוה ניזקין בו. הנה עינינו הרואות דעלמא רגילי להיקל בזה וכמ"ש בא"ז ומהרלב"ח ולח ניזוקין א"כ עכ"פ לאו שכיחא היזקא ובמ"ש מיושב מה שהקשה בביאורי הגר"א באה"ע (סי' ט' סק"ב) להרא"ש מש"ס סוטה (ד"י ע"ב) כיון שידעה שוב לא פסק כו' ע"ש ולפמ"ש ל"ק על הרא"ש דהא יהודה קיים מצות יבום וכמ"ש הרמב"ן והמפרשים דקודם ע"ת הי' נוהג יבום באבי' וא"כ לא יוסיף תת איסור ביאה שני' מהראשונה וגם י"ל דהפי' כמ"ד לא הוסיף עוד וכמ"ש רש"י בפי' החומש וראיתי עוד שם בביאורי הגר"א שהביא ראי' להר"מ דלמד דאין כופין להוציא מדא"ל אשת רבא לחומה קטלית לך תלתא כו' ואם איתא איך יכולה כו' וכוונתו למה דאיתא בכתובות (ס"ה א') וראיתי בשו"ת ח"ס (חאה"ע ח"א סי' כ"ג) שכיון ג"כ להראי' הזאת וביאר אותה דאיך אמרה לה בעית למיקטלה דהלא אחר האירוסין לא יניחוהו הב"ד לישא ויכופו אותו להוציא אע"כ דאין כופין ע"ש ובעניי לא ידענא מאי קושיא דנראה דשפיר אמרה לה דתקטול ד' דחששה שמא יארס אותה איש א' ומשעת האירוסין תחל הסכנה לדידן דקיי"ל מזל גורם ונהי דאם ירצה לישא אותה ויתוודע לנו נכפוהו לגרש עכ"ז חששה דשמא תקטול אותו תיכף משעת האירוסין ולק"מ עכ"פ כתבנו דדעת הר"מ דדוקא ביבום שהוא ככנוסה וגם הוא מצוה בזה התיר ועוד כתב שם דיש נשים ילדות דחיישינן שמא יצאו לתרבות רעה וכשהי' מקדשין בצינעא לפני עדים הי' כותבין הכתובה בב"ד של הר"י ן' מיגא"ש והיינו ג"כ מפני המצוה שלא יצאו לתרבות רעה דהוא גדול ממצוה וכמ"ש בשו"ת כ"ב מה"ת (חאה"ע סי' ד') ועשו"ת מהרי"מ מבריסק סי' ט"ז בזה באורך ובזה שייך ג"כ דשומר מצוה לא ידע דבר רע אבל היכא דליכא מצוה מודה הר"ע דהב"ד מונעין אותן שלא לישא רק אם נשאה לא נכוף אותו להוציאה ובזה מיירי הר"י ן' מיגא"ש בתשובה וכן הר"מ בחיבורו. וע' בהגהות מהרי"ש כ"ז לח"צ (סי' א') שהניח בקושיא על האחרונים שחקרו ביבמה קטלנית דהלא מדברי הר"מ מוכח דלא התיר ביבמה קטלנית רק לפי מה שסובר שליכא איסורא אבל אם הי' איסור בזה אין חילוק בין יבמה לשאר אשה דאסורה להתיבם ע"ש ולפי מה שפרשתי דברי הר"ע סרה תמיהתו. והנה בש"ע פסק כהר"מ דאם נשאת לא תצא ולא נזכר כלל דעת הרא"ש ואף דהב"ש כ' שם דחסר בש"ע וצ"ל וי"א דכופין לא נהירא לומר כן דחסר בכל הדפוסים בש"ע וע' בבית מאיר שתמה על קושיות הב"ש ודעתו דאף להר"מ בלא הכיר אין לה כתובה ע"ש ולפ"ז לא נצרך לומר דחסר בש"ע. וגם נ"ל ראי' מלבוש שכ' ג"כ דבלא הכיר אין לה כתובה ולא הזכיר דעת הרא"ש וע"כ מהראוי לפסוק כהרמב"ם דאין כופין להוציא וא"כ בנ"ד הי' נראה דאין כופין להוציא. וראיתי למע"כ שכ' דדעתו דבמתו אצלה ג' אנשים גם הר"מ מודה דכופין אותו להוציא וראי' משו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ב) וקהלת יעקב (סי' ד') ותשובה מאהבה (סי' צ"ב) שהובאו בפתחי תשובה דהר"מ מיירי דוקא במתו אצלה ב' אנשים ובג' מודה להרא"ש דכופין עכ"ד. וי"ל בטעמא דהך מלתא דהא דפסקינן דאם נשאת לב' לא תנשא לג' אינו בתורת ודאי רק דמחמירין כרבי וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"ב (חיו"ד סי' ט"ו) שכ' וז"ל דאמרינן נישואין ומלקות כרבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמו דווסתות ושור המועד דדבר טבעי בעינן ג' זמני אבל לגלויי מלתא בתרי סגי ונישואין אע"ג דגרמא טבעיות הוא סכנתא דחמיר' שאני עכ"ל אלמא דמהראוי לפסוק כרשב"ג ורק משום ס"נ מחמירין ובדברי מהרי"ט הללו א"ש מה דאיתא בחולין (ד"ג ע"ב) בד"א ששחט לפנינו ב' וג' פעמים וכו' וראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' א' סק"ב) שהקשה דאם ב' [סגי] למה לי ג' וכ' וז"ל ואפשר דאתי לאשמעינן דלא בעינן ג' דוקא אלא אפי' ב' וכ"ש ג' וכרבי וזהו דבר תימה שרבינא סותם כרבי ולא כרשב"ג עכ"ל. אמנם לפי כללא דכייל לן המהרי"ט דלגלויי מלתא ס"ל כרבי דבתרי סגי א"כ הכא דאין אנו יודעין אם הוו מומחה וראינו ששחט ב' פעמים שפיר הוי גילוי מלתא דהוא מומחה וסגי לן בתרי. אולם מדברי הרמ"א ביו"ד סי' א' שכ' ששחט ג' פעמים לפני חכם לא נראה לכאורה כן. הן אמת שקשה לי ע"ד המהרי"ט האלו שכ' שלגלויי מלתא דיתחזק גברא לרשע בתרי סגי וכמ"ש ואע"ג דבתרי מלקיות לא סגי להכניסו לכיפה לאו משום דלא הוחזק דהא ודאי להכי הוי חזקה אלא דנהי דהוחזק לרשע כו' עכ"ל וקשה לי מש"ס דתמורה (דכ"ו ע"א) דאיתא התם בהי' לפניו ג' בהמות של הקדש וא' מהם בעלת מום וג' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תמורות אלו כו' דאת"ל ה"נ כיון דהאי גברא לא איתחזק באיסורא לא שביק היתרא ועביד איסורא ופירש"י גברא לא איתחזק דבג' זימני הוי חזקה תרי זימנא לא הוי חזקה והא הכא הוי רק גילוי מלתא ואמר רב אשי דלא הוחזק עד שיעבור ג"פ. וע' ח"מ (סי' שפ"ח סט"ו עי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל כו' וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' רל"ח) ועש"כ שם (ס"ק נ"ז) מבואר דלגלוי מלתא בגברא אם הוא רשע בעינן ג"פ וע' בתשב"ץ (ח"ב סי' כ"ו) שכ' אלא שי"א דבתרי זמני הוי חזקה ויש מי שאומר דבתלתא זימני הוי חזקה ונראין דברי האומר דבתרי זימני הוי חזקה דקיי"ל כרבי דאמר בתרי זמני הוי חזקה בסכנות נפשות כדאיתא בפ' הבא על יבמתו והכא ס"נ איכא דרודף חשבינן לי' ועוד דקיי"ל כרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר כו' ורב הונא שנה בה קאמר ולא שלש עכ"ל וצל"ע על התשב"ץ שכ' דבס"נ אמרינן דבב' זמני הוי חזקה דהא קטלינן נפשא בודאי כעת מספק שמא ימסור דהא קיי"ל כרשב"ג והוא אינו מוחזק עדיין למסור וא"כ אדרבה צריכין אנו לפסוק דבעינן ג' זמני כרשב"ג ונראה דזהו טעמו של הפוסקים בח"מ דבעינן ג"פ דהוא ס"נ של המוסר ובמ"ש התשב"ץ דרב הונא שנה קאמר ולא שלש י"ל דברי הרמב"ם ה' תשובה (פ"ד ה"א) האומר אחטא ואשוב כו' ועמדו המפרשים שם דאמאי לא העתיק תרי זמני כדרב הונא ע"ש ועם האמור י"ל דרב הונא דקאמר ב' זימני הוא לפי שפסק כרבי דבב' זימני הוי חזקה אבל לדידן דפסקינן כרשב"ג א"כ ע"כ דהמשנה הוא לאו בדוקא דהא גם בתרי זימני לא איתחזק וע"כ העתיק רק פעם א' כברייתא והמשנה לישנא בעלמא קאמר ולא בדוקא. משא"כ לרב הונא פי' המשנה דדוקא קאמר דסובר דבב' זימני הוי חזקה וא"ש וע' בר"מ ה' מעשר (פי"ג ה"ט איזהו תגר זה שהביא ב' וג' פעמים וקשה לי דהא בירושלמי (פ"ב דדמאי ה"א) איזה תגר כל שהביא ושינה ושילש וכ"ה בתוספתא דדמאי פ"ג ולמה כ' הר"מ דבב' פעמים סגי ולפי דברי המהרי"ט י"ל דהר"מ ס"ל דהתוספתא אתיא כרשב"ג דס"ל בג' זימני הוי חזקה אבל לפ"מ דפסקינן דלגלויי מלתא סגי בב' פעמים לכן פסק כן דבב' פעמים סגי. אך י"ל דהר"מ פי' התוספתא והירושלמי דהאי ושילש הוא או ששילש דהיינו מ"ש הר"מ ב' וג' פעמים. וע' חולין (קל"ב ב') כהן טבח ב' וג' פעמים פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות ועתוס' שבת (ד"ס ע"ב) ונדה (ל"ז ב') שכתבו בשם ר"י דב' לרבי וג' לרשב"ג ע"ש. ולדברי המהרי"ט הא לאחזוקי גברא סגי בב' פעמים ואמאי פסק הר"מ בה' ביכורים (פ"ט ה"ט) וטוש"ע יו"ד (סי' ס"א) דב' וג' שבתות הא סגי בב' פעמים לאחזוקי לתגר. מיהו בלא"ה צ"ע מדוע בה' מעשר בב' וג' פעמים הוחזק לתגר וחייב ובמתנות אינו חייב עד פעם ד' וע' במעיו"ט פ' הזרוע וצ"ל כיון דבמתנות גם אח"ז אסור רק מפני מראית העין לכן מקלינן. גם צ"ע קמיע דאמרינן בשבת דלאתמחי גברא בעינן ג"פ הא למהרי"ט סגי בב' פעמים. ובעיקר חילוקו של המהרי"ט לא ידעתי מי הכריחו לזה דמי סניא למימר כמ"ש הרמב"ן ורשב"א וש"פ בטעם הדבר דנישואין לחומרא ומלקות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רשעה מישראל ווסתות דרבנן לקולא ושור המועד הממע"ה וא"צ לחילוקו של המהרי"ט והשתא א"ש ההוא דתמורה דמספיקא לא מפקינן לגברא מחזקת כשרות וע"כ בעינן ג"פ. עכ"פ מבואר דמה דבב' זימני אסרינן דלא תנשא לשלישי הוא מחמת ספיקא וע"כ פסק הר"מ דלא תצא משא"כ בג' דזה לכ"ע אסורה בזה מודה דתצא. ובזה א"ש לשון הר"מ בתשובתו שכ' שיש מן החכמים שס"ל שלא תנשא ונתקשה הברכ"י (סי' ט' סק"ד דמאי כ' דיש מן החכמים הלא בקטלנית לכ"ע אסורה להנשא כו' ע"ש שהניח בקושיא אמנם כיון דהר"מ מיירי שם במתו אצלה שני אנשים ע"כ כ' שיש מן החכמים כו' כי שאר החכמים מתירים בב' ואינם אוסרים רק בג' [אם אמנם כי יש לפרש ג"כ כי לפ"מ דקיי"ל מזל גורם ונדחו דברי האומרים מעיין גורם וא"כ נראה דהא דאמרינן מזל גורם הוא רק לדעת ר' חנינא בשבת (קנ"ו א') ורבא במ"ק (כ"ה א') אולם לדעת רב יהודא אמר רב ור' יוחנן בשבת שם ונדרים (ל"ב א') דס"ל אין מזל לישראל ואהניא לי' לר' יוחנן שיטתו בב"ר (פמ"ד) דאמר ר"י בשם ר' יוחנן דהעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע ע' יפ"ת שם דזה כפי השיטה דאין מזל לישראל. ועשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קמ"ח) ומהר"י מברונא (סי' י"ד) והיודע דרך רבינו הרמב"ם שגם הוא ס"ל כן ונראה דלכן השמיט בפ"ה מה' תענית ההוא דאמר ר"פ בתענית (דכ"ט ע"ב) דההיא מישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי דלישתמט מיני' באב דריע מזלא ולימצי' נפשי' באדר דבריא מזלא משום דס"ל דאין מזל לישראל והא דכ' בה' שלוחין ושותפין (פ"ד ה"ד) דאין יכולין לומר א' מהשותפים טול אתה המעות ותשא ותתן בהם והוא מימרא דרבא בב"מ משום דמזלא דבי תרי עדיף. אף די"ל דרבא אזיל שם לשיטתו במ"ק דיש מזל לישראל אולם הר"מ שם כ' והשנים יותר מרויחין מהאחד והיינו דטובים השנים מן האחד ולא תליא במזל וע"כ י"ל דכ' דיש מן החכמים כו' לפי שהסוברים אין מזל לישראל ולפ"מ דנדחה טעם דמעיין וע"כ צ"ל משום מזל ולהסוברים האלו ליכא דינא דקטלנית. וע' היטב ע"ש היש"ש ב"ק (פ"ה סי' כ"ג) ועזה יש לדון על מ"ש השואל בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' ע"ט) שכ' דר' יוחנן ביבמות (צ"ב ב') אשכח מרגניתא ואמר לא משנתינו הוא זו כו' ולא חש לקושיות הירושלמי קידושין (פ' האומר ה"ה) דמ"ט לא נקט לאחר שימות יבמך הוא מטעם דס"ל דמזל גורם ולפמ"ש לית לי' לר' יוחנן ההוא דמזל ויש לעיין בכל זה כי המה מענינים העמוקים]. אמנם לדעתי לא נהירא לומר כן בדעת הר"מ דיהי' מודה דבג' יהי' כופין אותו להוציא רק דבכל גוונא ס"ל דאין כופין וראי' משו"ת מהרי"ו (סי' קפ"ג) שכ' וז"ל וההיא איתתא דנשאת לג' אנשים וכולם מתו בחולי א' האשר"י כ' פ' נערה שנתפתתה דאם נשאת כופין אותו להוציא כו' אפי' להרמב"ם שכ' דאין כופו אותו להוציא אפשר דבכה"ג שעתו כולם בחולי א' מודה עכ"ל. הנה מבואר שאף שמיירי שמתו אצלה ג' אנשים עכ"ז לא כ' דלהר"מ כופין אותו להוציא אלא במתו כולם בחולי א' אבל במתו במיתות שונות ס"ל דלהר"מ אין כופין להוציא וע' ק"נ פ"ד דכתובות (סי' ג') שכ' וז"ל וכ' הריב"ש אם מתו הבעלים במיתה א' אפי' להרמב"ם יש לחוש עכ"ל ולא נמצא כן בריב"ש רק במהרי"ו ומזה תמוהים ג"כ דברי שו"ת ח"ס חאה"ע (ח"א סי' כ"ד) שכ' השואל וז"ל אך מהרי"ו כ' בג' אנשים גם הרמב"ם מודה דאתחזקה בקטלנית עכ"ל וכ"כ הח"ס שם בעצמו וז"ל ותו אפי' באתחזקה ג' זימני דכ' המהרי"ו דגם הרמב"ם עודה כו' ע"ש והוא מהתימה דלא נמצא כן במהרי"ו לחלק בין ג' לד' רק בין אם מתו בחולי א' למתו בחליים שונים ובאמת נראה דבמתו בחולי א' למהרי"ו בדעת הר"מ גם במתו לה רק ב' אנשים ס"ל דכופין אותו להוציא וכ"ה בשו"ת הלק"ט ח"א סי' ק"ו אשה שנשאת לב' זקנים או לג' תשובה אפשר דלא הוי קטלנית מההוא דדבר וכן נמצא במהרי"ו עכ"ל. וכ"נ מהב"ש סק"ו שכ' על מה דאי' ברמ"א וכן אם מת בדבר כו' (דמיירי שם בש"ע במתו לה ב' אנשים) העתיק דברי המהרי"ו דבמתו בחולי א' גם הר"מ מודה דכופין ש"מ שס"ל שגם במתו אצלה ב' אנשים סובר המהרי"ו כן ולדעתי מוכרחין אנו לומר כן בדעת הר"מ דאין חילוק לדידי' וגם אם עתו אצלה ג' אנשים ס"ל דאין כופין להוציא דהא טעם הר"מ דאין כופין כ' ה"ה (פכ"א מהא"ב) והרשב"א בתשובה (ח"ג סי' שס"ד) ובמיוחסות להרמב"ן (סי' קכ"א) ובריב"ש (סי' רמ"א) והרלנ"ח (סי' ל"ו) דמדאמרו בש"ס לא תנשא ולא אמרו שיוציא ש"מ שהוא רק לכתחלה והנה בש"ס יבמות (ס"ד ב') אמרו שם לרביעי לא תנשא ש"מ שרק לרביעי לא תנשא ולא שיוציא אותה וכן לרבי דאמרו לדידי' דלשלישי לא תנשא אף דהוא ס"ל דבב' זימני הוי חזקה מעליא ועכ"ז אמרו לא תנשא ולא אמרו שיוציא אע"כ דגם היכא שנתחזקה לקטלנית ס"ל דלא תנשא לכתחלה ואין כופין להוציא וכן מוכח מהא דהוכיחו מדלא קחשיב אותן בתוך אותן שכופין להוציא ואס"ד דבג' זימני כופין להוציא עדיין הקושיא במקומה עומדת דליחשב היכא דאיתחזקה בג' זימני אע"כ דל"ש (ומזה צל"ע גם על המהרי"ו שכ' בדעת הר"מ דבמתו מחולי א' גם הר"מ מודה וא"כ תקשה מדוע לא קחשיב בכה"ג בין אותן דכופין להוציא) וע"כ דלהר"מ גם במתו אצלה ג' אנשים אין כופין להוציא ושוב ראיתי בח"ס חאה"ע סי' ע' שכ' בפשיטות להר"מ דגם בהרבה פעמים לא תצא ומ"ש מע"כ דכ"ה ברדב"ז הנה זה תורף דברי הרדב"ז דבמתו ב' במגפה יש להקל כיון שיש ספק שמא הלכה כרשב"ג ואיכא מאן דפסק דמעיין גורם ונפל מאיגרא ומית לא הוי קטלנית וכ"ש מי שהכניס א"ע בסכנה אבל במתו ג' במגפה הוי חזקה גדולה ואסורה להנשא וכוונתו להנשא לכתחלה אבל מודה הוא דגם בג' לא נכוף אותו לגרשה וראי' ממש"ש וראיתי בירושלים באשה שמתו ג' בעלים בחולי דעלמא והלכה ונשאת לד' ואמרתי לו באותו שעה שיכין לו תכרוכי' ולא עברו ב' חדשים עד שמת עכ"ל מבואר דלא כפה אותו כלל (וכן הקהלת יעקב והתשובה מאהבה לא מיירי כלל לענין לכוף) והנה מ"ש הרדב"ז להקל מטעם ס"ס צ"ע לכאורה דהא ס"ס הוי מטעם רובא ובסכנה לא מהני רובא וי"ל דכאן יש ג' ספיקות דגם אם תוחזק בקטלנית עכ"ז אינו אלא ספק וחשש סכנה דאולי לא מתו עבור שהיא קטלנית וכמ"ש התה"ד בשם הא"ז והוא בא"ז בח"א בשו"ת סי' תשל"ח [וע"ש שהא"ז ור' אבגדור כהן כתבו שם בפשיטות דאין חילוק כלל בקטלנית בין יבמה לאשה אחרת דהא ר' אבגדור רצה לומר דאינה יכולה להתייבם לפי שהוא קטלנית דהא"ז דחה זה דאינו אלא חששא בעלמא ולא כ' מטעם שהוא יבמה והאחרונים לא ראו זה] וגם י"ל דאף שרובא אינו מועיל בסכנה כמבואר בחולין (ד"י ע"ב) ותוס' פסחים (קט"ו ב') עכ"ז ס"ס עדיף מרוב עיו"ד סי' ק"י ובאחרונים שם ומה שצירף לספק אם הלכה כרבי או כרשב"ג הגם דלדידן נפסקה הלכה כרשב"ג כבר כתבתי למעלה דהוא מצד חומרא וא"כ הוי שפיר ספק. גם מה שצירף לספק אם מעין גורם או מזל גורם הוא משום דמה דפסקינן דמזל גורם הוא ג"כ מצד שאנו הולכין להחמיר ע' בחי' הרמב"ן יבמות (ס"ד ב') שכ' וז"ל תמהני שלא כ' רבינו הרי"ף פלוגתא דמעיין גורם או מזל גורם מ"מ הלכתא כרב אשי דסוף אמוראי הוא ועוד מדא"ל רב מרדכי טעמא דרב הונא ולא קבלה ש"מ דלאו דוקא הוא ועוד לחומרא עכ"ל מבואר דמה דפסקינן דמזל גורם הוא דאנו הולכין להחמיר ומדברי הרמב"ן הללו קשה לי על שו"ת הרשב"א במיוחסות (סי' קס"א) שכ' דלית הלכתא אלא כרב אשי דסבר שמזל גרים ובין שמת על מטתו או נפל וטבע ה"ז אסורה לו וכן תמצא בהלכות הרי"ף ז"ל עכ"ל והרי הרי"ף לא כתב כלל והפלוגתא הזאת ואולי כוונתו כיון שלא כתב כלל מזה ע"כ סמך דנידון לחומרא ושוב ראיתי במגילות ספר (לאוין קכ"ז) שכ' בשם א' מהראשונים דקיי"ל כרב אשי ולזה סתם רבינו דבכל גוונא לא תנשא לג' וגם בהלכות לא הזכירו סוגיא זאת עכ"ל מבואר כמ"ש. ולכאורה י"ל דגם ר' יצחק אמר ר' אמי ס"ל דמעיין גורם ולא מזל והוא ממה דאמר בנדה (ל"א ב') נקיבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהבי לה ופי' המהרש"א בח"א דלנקיבה לית לה מזל דתליא במזל הבעל וכמ"ש התוס' פ"ק דסוטה עכ"ל וראיתי להעקרי דינים (חיו"ד סי' כ"א ס"י) שכ' וז"ל ואני בעניי בדקתי ולא מצאתי בתוס' שלפני וע"ק דביבמות בענין קטלנית אמרו דאיכא למ"ד מזל גורם וע"כ דאית לה מזל עכ"ד. והנה מה שהקשה דלא נמצא בתוס' סוטה. הברור דכוונת המהרש"א על מ"ש התוס' בסוטה (ד"ב ע"ב ד"ה קודם) דהא דמכריזין מ' יום קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני תליא בעת יצירת הזכר אף שלא כולד עדיין הנקיבה ולפ"ז מוכח דאין מזל לנקיבה דאם יש לה מזל א"כ כיון דהזכר נברא קודם ונגזר מזלו לטוב או לרע וכבר הכריזו בת פלוני לפלוני א"כ אם הנקיבה יש לה ג"כ מזל מה יהי' אם תולד במזל שיהי' לטוב או להיפוך והזכר כבר נברא ומזלו הוא להיפוך ממזלה וא"כ יהי' שני הפכיים בנושא א' וע"כ דלית לה מזל וע"ש במהרש"א בח"א ותראה כי כן כוונתו ומה שהקשה העקרי דינים מיבמות ע"כ צ"ל דר' יצחק אמר ר' אמי וכן רב יהודא אמר רב בסוטה ס"ל דמעיין גורם ולא מזל וזה סיוע למ"ד מעיין גורם ולכאורה מרב יהודא אמר רב אינו הכרח כל כך דיסבור מעין גורם ומה שהקשתי א"כ מה תהי' בהשני הפכיים י"ל לפמ"ש הרא"ש בתשו' (סי' נ"ג) דמזה נמצא דין דקטלנית דימות הבעל. אך רב יהודא אמר רב ע"כ דס"ל מעיין גורם לפמ"ש לעיל שסובר בשבת אין מזל לישראל ועתשב"ץ (ח"ב סי' א') ע"ש (ופי' מזל ערש"י שבת (נ"ג ב') שכ' מזלו מלאך שלו ומליץ עליו וכן פי' שם (בד' ס"א ע"ב) ובמגילה (ד"ג ע"א) ועמ"ש רש"י בב"ק (ד"ב ע"ב) אולם כאן ע"כ הפי' דהוא לפי השעה שנולדה בו כפי המזלות והטבעיים ששמשו אז). וע' ספר חסידים סי' תס"א שפסק כמ"ד מעיין גורם וכמ"ש התה"ד (סי' רי"א) בביאור דבריו (וע"ש בס"ח שכ' שלחמישי מותרת והתה"ד כ' ע"ז דהוא תמוה וק"ק על הברית עולם שכ' ע"ז שהוא חידוש ולא הביא דברי התה"ד. ומהתימה על השואל ומשיב (מה"ת ח"א סי' י"ד) שכ' ע"ד התה"ד ואני לא מצאתי בס"ח שלפנינו כן רק מדכ' לג' או לד' משמע לי' דלה' אינו מזיק אבל באמת הכוונה פשוטה דלג' היינו כרבי ולד' היינו לרשב"ג אבל אח"כ לה' ודאי מזיק ודברי התה"ד צע"ג לפענ"ד עכ"ל ודבריו תמוהים והיא לא ראה רק בס"ח סי' תע"ח ולא ראה בס"ח סי' תס"א שמבואר להדיא כן) ושפיר צירף הרדב"ז זה לספק אי מעין גורם (וע' בס' בית שמואל (ח"א ד"ו ע"א) שאחר שהביא דברי הרא"ש דמזלא גרים שלא יהי' לה מזונות כ' וז"ל ואיתא בגמרא דאם מת בעלה בלא בנים ניזונות משל יבם וא"כ סברא הוא לומר דאף אם מת לה ב' אנשים ונפלה קמי' יבם מותרת להתייבם דלא שייך מזלא גרים שלא יהי' לה מזונות הא ניזונות משל יבם עכ"ל. ושגה בזה דמה דניזונות משל יבם הוא כשעמד בדין וברח ע' יבמות (דמ"א ע"ב) ובאה"ע סי' ק"ס ובלא"ה לא דרשינן טעמא דמלתא וכמבואר באחרונים ע"ד הרא"ש) והנה מה שלא רצה הרדב"ז לסמוך בדבר כשמתו אצלה ג' אנשים נ"ל דהדין עמו דהנה הך דינא דבדבר ליכא דינא דקטלנית אם אמנם כי כן כ' התה"ד (סי' רי"א) וריב"ש (סי' רמ"ג) ותשב"ץ (ח"ג סי' י"ד) ע"ש ששם הביא דברי הריב"ש (ומזה צע"ק על הח"ס חאה"ע ח"א סי' ק"ל) שכ' על מ"ש התשב"ץ (ח"ב סי' קפ"ג) שהנהיג שלא לכתוב בכתובות גרושה מתרכתא דבלא"ה אין חשש שכהן ישאנה דסבור דהיא אלמנה דא"כ הו"ל קטלנית וע"ז כ' הח"ס דלדידן דמקלינן במת מיתה בלתי טבעיות א"כ יש חשש שמא הבעל הב' ימות בדבר ע"ש וצע"ק דהא גם התשב"ץ ס"ל כן וע"כ דלא חיישינן לזה דדבר אינו מצוי) וכ"כ הרד"ך (בית ד' חדר י"ג) עכ"ז יש לדון בזה דהנה הח"ס בחאה"ע (סי' כ"ד) הקשה ע"ז מהא דאביי דאתי מבית עלי ואפ"ה אמרה לה דביתהו דרבא דקטלית תלת משמע דתלתה מיתת אביי בה והרי בית עלי הוי כמו מכת מדינה אע"כ דלא כתה"ד וכ"כ (בח"ו סי' ע') ולי תמי' על קושיתו דהא אמרינן בר"ה (י"ח א') אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמו"ח כו' אביי דעסיק בתורה ובגמו"ח חיי ס' שנין כו' הרי דלאביי נתכפר עון דבית עלי בתורה וגמו"ח וא"כ שוב אינו מכת מדינה והרי כ' שם התוס' דגם לרבה דעסק בתורה לבד דאי לאו מזלא הי' מגין עליו התורה וכ"כ במ"ק דכ"ח ע"ש וא"כ מעיקרא לק"מ דהוא רק משום מזל וז"ב. ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' להתה"ד מסוגיא דסוטה (מ"ג א') דאיתא התם א' המארס את הבתולה וא' המארס את האלמנה כו' ובש"ס שם (דמ"ד א') אשר אירס א' המארס כו' וראיתי להשם אהרן (דכ"א ע"ב) שהתפלא ע"ז דאיך אפשר לומר דאיירי קרא בהכי דמארס את האלמנה דאיך יאמר הכתוב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה והלא הוא יהי' בעל שלישי דהוא אירס אלמנה וזה שיקח אחרי' יהי' שלישי ולג' לא תנשא ובאי עבר לא איירי קרא (ומה שתירץ השם אהרן ע"ז דאמרינן בקידושין מאן אחר יבם ויבם שפיר יוכל לקחתה דקיי"ל זיקה ככנוסה והו"ל כאלו כבר כנסה ואם ניסת לא תצא שגה בזה ולא עיין בסוגיא דקידושין (י"ג ב') דרב אשי דחה זה דיבם לא מקרי אחר וא"א לומר כתירוצו) וע"כ הי' נראה מזה לסייע להתה"ד דבמכת מדינה ולא מיתה טבעיות בזה לא תלינן בדידה וא"כ הכא שהבעל השני ימות במלחמה הוי מכת מדינה וליכא משום קטלנית וא"ש קושיתו (ומש"ש עוד להקשות מהא דר"פ יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כהן הדיוט שנשא אלמנה וא"כ הו"ל הוא שלישי א"ו כדעת הר"מ דזיקה ככנוסה ואם נשאת לא תצא אין ראי' כלל מלבד דלפי דעת המהרלנ"ח שהבאתי לעיל ביבום גם לדעת הרא"ש שרי. אך גם להרד"כ החולק ע"ז עכ"ז י"ל בפשיטות דהתנא נקט כ"ג ולא צייר בכהן הדיוט דבפלוגתא לא קמיירי דהא לרשב"ג עדיין איננה קטלנית) אמנם קשיא לי על השיטה הזאת מיבמות (כ"ג א') דאמרינן קס"ד מיתה אמיתה גירושין אגירושין ודחי לא מיתה אגירושין כו' ואם נימא דבדבר וכה"ג לא מקרי קטלנית א"כ אפי' אם נימא דמיתה אמיתה עכ"ז י"ל דאיירי בדבר ומכת מדינה ולא מוכח מידי אע"כ דלא כתה"ד. וכן נ"ל מתוך דברי הרמב"ן והרשב"א בחי' לכתובות (ס"ג ב') דדחי דברי הראב"ד שהביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות (כ"ה א') דאלמנה לכה"ג יש לה מזונות והוא תנאי כתובה ואוקמינן לה לאחר מיתה דש"מ דקטלנית יש לה כתובה ודחו הראי' די"ל דמיירי בכגון שנפל מהגג למ"ד מעין גורם כו' ע"ש והובא בשיטה מקובצת לכתובות (דקי"ב) ואס"ד דבדבר לא הוי קטלנית אמאי הצריכו לאוקים בנפל מהגג כו' דזה רק למ"ד מעיין גורם דהוא דלא כהלכתא לשיטתם שפסקו כמ"ד מזל גורם ואמאי לא אוקמי גם למ"ד מזל גורם כשמת בדבר ש"מ שלמ"ד מזל גורם בכל מיני מיתה שמתו נקראת קטלנית וא"כ שפיר פסק הרדב"ז דהיכא דמתו אצלה ג' אנשים דהחזיקה לקטלנית גם כשמתו בדבר דאסורה להנשא (ושוב הגיע לידי ספר מגילות ספר וראיתי בלאוין קכ"ז שתמה על הריב"ש מהא דמיתה אמיתה כו' ע"ש) ונחזור לנ"ד הנה מה שלא שאל את פי מעכ"ת ועשו הדבר באישון לילה ואפילה ונראה שעשו זה בכוונה בכדי שאח"כ יהי' נקרא דיעבד יש לדון בזה אם זה מקרי דיעבד וראי' משו"ת הרא"ם (ח"ב סי' ח') שכ' וז"ל דמלתא דפשיטא הוא שאין בהתרה הזאת ממש מכמה אנפי חדא דאנן סהדי דלא היתה זאת ההיתר אלא במרמה כדי שיוכל לומר כבר התירוהו לו והיא מותרת בדיעבד ואע"פ שאין מתירין לכתחלה שלא בפניו והוא הלך להתיר לו שלא בפניו כדי שיאמר כבר התירוה לו בדיעבד והיא מותרת וכיון שכן ה"ל לכתחלה ואין התרתו התרה עכ"ל וכן ראיתי למהראנ"ח במים עמוקים (ח"ב סי' פ"ב) שכ"כ בשם גדולי הראשונים וז"ל מהרי"ק שורש ל"ט) דלא שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד אלא היכא שנעשה באקראי בעלמא אז יש דברים שאנו מתירין לו בדיעבד רק שלא יעשה כן לכתחלה ואם הי' עושה כן פ"א לכתחלה פשיטא שהיינו אוסרים לו אפי' בדיעבד עכ"ל וע' ס' החינוך (סי' קמ"ח) שכ' שלהמוח וכבד אין מועיל לכתחלה מליחה כו' ובדיעבד אם בישלן במליחה לבר מותר ובלבד שלא יכוין אדם לעשות כן לכתחלה כדי שישוב עלי' בדיעבד אחר הבישול שכל העושה כן באיסורין אוסרין עלי' הכל כמו בתחלה עכ"ל והן אמת שקשה לי ע"ז משו"ת הריב"ש (סי' קפ"ו) שכ' בשם הראב"ד להוכיח דאפי' בדיעבד אינו מותר וז"ל וראייתו מדכתיב גבי צדקי' אם לא אלתי אשר ביזה ובריתי אשר היפר אע"פ שהתירו לו סנהדרין שבועתו לפי שהיתה שבועתו לתועלת נבוכדנצר ואם איתא דהתירוה מותר הרי לא ביזה ולא היפר אלא סנהדרין פשעו בדבר כשהתירוהו כו' ומורי הרב הגדול ר' חסדאי קרשקיש ז"ל בפסקי' בגיטין הכריע כדברי ר"ת ז"ל דאם התירוהו מותר שהרי צדקי' צדיק גמור הי' כדאמרינן פ' חלק כו' וא"כ איך יעבור על השבועה במזיד ולמה רצה שיתירוה הואיל והוא ידע שאם התירוהו אינו מותר ומאי דקאמר עלה קרא אם לא אלתי אשר ביזה ובריתי אשר היפר משום דלגבי עכו"ם חילול השם יש בדבר כו' עכ"ל ואי ס"ד דאם ידע הדין דאסור להתיר גם בדיעבד אינו מותר א"כ ראיית הראב"ד אינו ראי' כלל דשאני הכא דצדקי' ידע הדין דאסור לו להתיר כמ"ש הריב"ש להלן וגם למה הצריך הרר' חסדאי לומר מפני חילול השם הא בלא"ה אינו מותר אע"כ דס"ל דבכל גוונא בדיעבד מותר וצ"ע גם ראיתי בשו"ת הר"ם מינץ (סי' ק"ה) שכ' שומרת יבם למומר ונשאת והוא אומרת ששמעה מפי רבותינו הגדולים שאמרו אלי' שלכתחלה אין מתירין לה להנשא אבל אם תעבור הוא ותנשא דאין מפרישין אותה מבעלה ועל דא סמכה וע"ז השיב דאפי' לדברי האוסרים בדיעבד מותר וקשה הא זה הוי רק לכתחלה כיון שנשאת במתכוון בכדי שיהי' דיעבד ש"מ שס"ל שגם זה מקרי דיעבד ובמרדכי סוף יבמות הביא תשו' מהר"ם והובאה בח"מ באה"ע סי' י"ז דבמים שאין להם סוף אף דהדין דאם נשאת לא תצא אם עברה במזיד וידעה דלכתחלה אסור אפי' אם נשאת תצא. ועשו"ת מהרי"ו (סי' קכ"ח) שכ' וז"ל ומ"ש רבוותא להתיר בדיעבד נסתפק לי אם הוי כמו דיעבד כיון דהאי גברא נטל שררה לעצמו בלא התרת רבותי' כו' וכה"ג כ' מהר"ם במשאל"ס דאמרו חכמים דאם נשאת לא תצא והיכא דעברה במזיד ובעבריינות וידעה דלכתחלה אסור לא הוי דיעבד ואפשר דלא דמי דהתם גבי משאל"ס אם תעבור האשה צריכה להיות עגונה כל ימיה ומש"ה חיישינן שכולן יעברו אבל הכא אפשר לילך אצל למדן כו' עכ"ל וא"כ בנ"ד ספיר חיישינן שכולן יעשו כן בכרי שלא תהי' עגונה כל ימיה וע"כ הוי כלכתחלה וצריך להוציא אותה וא"ל דכיון דסמכה על המלמד שסידר לה הקידושין הוי כנשאת עפ"י חכם דהוי שוגגת הא ליתא דבעינן שיהי' בעל הוראה מפורסם וכ"ה בתשו' הגמי"י השייכים לה' אישות (סי' י"א) שכ' וז"ל ואין לחוש שמא א' מקרובי' יתירה להנשא דחכם מורה הוראות בעינן כרב נחמן ורב שילא בדורם שיהי' כדאי לסמוך על הוראותיו עכ"ל וכ"כ בשו"ת צ"צ (סי' ע') וז"ל כיון שהי' מסופקים בהוראה זו ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ודאי אלו לא הי' יודע כלל אם יש איסור בדבר הי' מקרי שוגג מצד שאינו יודע או שהי' יודע ושאל לבעלי הוראה מפורסמים והן מתירים לו מקרי שוגג מצד כו' ומצד שעשה עפ"י הוראה לא מקרי שוגג כיון שלא שאל לבעל הוראה מפורסם שיהי' ראוי לסמוך עלי' עכ"ל וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' פ"א) ע"ש וכ"כ הב"ש (סי' י"ז ס"ק כ"ג) ומזה מבואר דצדקו דברי הח"ס (חיו"ד סי' מ"ט) שכ' דאם הי' בועות בבהמה והראו הבועות לא' שאינו בקי בהוראה ואפי' אם הוא למדן מפולפל אך אינו בקי בהוראה ולא שימש חכמים בעניני הוראה ובדיקה וזה סמך להכשיר עלי' טריפה. וראיתי בשו"ת טטו"ד (מה"ת סי' ק"ס) שכ' ע"ז וז"ל זה אינו נראה דאף דאינו אונס מ"מ גם מזיד לא הוי רק דינו כשוגג וכן מוכח באה"ע סי' י"ז בנשאת ע"פ הוראת חכם לא מחלקינן בין חכם לחכם וכדמוכח בש"ס שם עכ"ל ודברי' תמוהים ודברי הח"ס נכונים ובש"ס לא מוכח כלל ובאה"ע מבואר להיפוך וכמ"ש בשם הגמי"י והצ"צ והשבו"י והב"ש. וגם אם יתעקש המתעקש לומר דהבעל והאשה לא ידעו כלל שיש איסור בזה ואז מקרי שוגג ונאמר דאם נשאת לא תצא וכהוראות הש"ע עכ"ז נראה דחייב להוציאה כיון דהי' העובדא שהאשה שאלה משכנתה בלא ידיעת בעלה הטבעת ע"מ להחזיר והנה בדין הזה מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף רמ"א) ובמיוחסות (סי' קמ"ד) והובא ברמ"א (סי' כ"ח סי"ט) דהוא רק חשש קידושין ואף שהח"מ כ' שם דהמנהג להקל כבר השיג עלי' הב"ש וכ' דלא ידע הטעם דהעיקר הוא דלא הוי קידושין כלל ובב"ש (מה"ק ס"ק ל"ה) כ' דחלילה להקל בזה ע"ש ובהשמטות (ורציתי לומר דע"כ הכוונה ברשב"א לחשש בעלמא דהא לפי שיטתו בחי' לגיטין (דכ"א) דאשה לא ידעה לאקנויי א"כ בלא"ה לא הוי קידושין אך חזרתי מזה לפמ"ש הח"ס באה"ע (ח"א סי' פ"ו) דבקידושין גם להרשב"א אין חשש נהי דלא ידעה לאקנויי עכ"ז ידעה לשאול ע"ש) וע' בישועות יעקב בפי' הקצר (ס"ק כ"ה) שפי' דברי הרשב"א שכ' דהוי רק ס' קידושין דמיירי בהי' ס' אם התכשיטין שלה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אבל בנודע שהן של בעלה בודאי דאינה מקודשת ע"ש שדבריו נכונים ונ"ל דהלבוש שהשמיט הג"ה זו משום דס"ל דלא הוי אפי' חשש קידושין והיינו דס"ל דהרשב"א לשיטתו אזיל ולדידן לא הוי כלל קידושין. והוא דהנה ראיתי להטיב קידושין (סי' כ"ח ס"ק נ"ז) שכ' וז"ל ולענד"נ ליתן טעם דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ז) דדבר מועט מקבלין מן הנשים ובב"ק דקי"ט איתא רבינא איקלע למחוזא אמר הני לבני מחוזא דבר מועט הוא אלמא דבקפידא דבעל תליא ובכה"ג לשאול לפי שעה דבר מועט הוא ויכולין לקבל בלא רשות בעלה עכ"ל והנה ברש"י חולין (ד"ו ע"ב) כ' דגם דבר מועט כשמקבלין מנשים הוי גזל גמור והתוס' הקשו עליו שם מההוא דב"ק דמקבלין מהן דבר מועט וראיתי במגיני שלמה שם שכ' שרש"י ס"ל דאפי' דבר מועט אסור לקבל מנשים מההיא דאיתא בב"ק שם דלוקחין מהן שמן וזתים במדה אבל לא במועט ש"מ דאפי' דבר מועט אסור וההוא דבצדקה דמקבלין מהן דבר מועט הוא רק בצדקה ולא בשאר דברים ולהתוס' דס"ל דאפי' שלא בצדקה מקבלין דבר מועט צ"ל דהם פירשו אבל לא במעטן והוא שם כלי עכ"ד המג"ש] והנה מ"ש דדוקא בצדקה מותר יש ליתן טעם לפי שמותר לנסות בצדקה וזכין לאדם שלא בפניו. ועשו"ת ח"ס (חא"ח סי' ב') שכ' כה"ג לפרש דברי הכ"מ ה' נחלות (פי"א הי"א) ע"ש ועבי"ד סי' רמ"ז שנסתפקו שם האחרונים אם מותר לנסות בצדקה כמו במעשר ונ"ל מתוך דברי הסמ"ג במל"ת (סי' ד') דאסור לנסות מדמקשה שם והא דתניא האומר סלע זו לצדקה כו' ע"ש ובעמודי שלמה למהרש"ל שם וע"ש שמבואר דבשביל שיחיו בני מותר בכל המצוות. ובפר"ד דרוש ג' נסתפק בזה] והנה מה שחילק במגיני שלמה דדוקא לצדקה מותר לקבל כו' ויישב בזה קושיות התוס' תמהני שבמחכ"ת לא ראה בחי' הרשב"א לחולין שם שדחה זה וז"ל וא"א לומר דדוקא גבי צדקה ומשום דבעה"ב מינח ניחא לי' בהכין אבל אחר אפי' דבר מועט אסור דהא תניא עלה בתוספתא הבן שהי' אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן לבנו ולבתו ולעבדו של אוהביו ואינו חושש משום גזילו של בעה"ב שכן נהגו ותדע דאפי' במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו שיוציא ויתן כתובה לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה עכ"ל הרי שהרגיש בחילוקו של המג"ש ודחה אותו והן אמת שלולי שאיני כדאי הי' נלע"ד דלק"מ על רש"י וכמעט סייעתא לדידי' דגם דבר מועט אסור דאל"כ מדוע סיים בתוספתא ואינו חושש משום גזילו של בעה"ב שכן נהגו לימא בלא"ה הא הוי דבר מועט אע"כ דגם דבר מועט אסור רק בדבר שנהגו הכל שאינם מקפידים על כך בזה מותר וה"ה בכל דבר שנהגו הכל בכך בזה גם רש"י מודה דמותר והיינו ההוא דהתוספתא וההיא דשואלין נפה וכברה בזה גם רש"י מודה כיון דנהגו הכל לשאול ולהשאיל אבל היכא דליכא מנהג מבורר בזה י"ל דאסור גם בדבר מועט והלוקחו הוי גזל והמנהג לא הוי רק בבנו ובבתו של אוהבו אבל לא באשה נכריה הטוחנת בזה לא הי' המנהג ואסור אפי' דבר מועט וע"כ כ' רש"י בחולין דאסור וכן נ"ל דהוא דעת המאירי שבש"מ ב"ק שם שכ' וז"ל לא סוף דבר בצדקה אלא בכל דבר הנהוגים והוא שאמרו בתוספתא הבן שהי' אוכל כו' אלא שנהג עכ"ל. הנה לא סיים דבכל דבר מותר דבר מועט רק במה שנהגו וזה כמ"ש לשיטות רש"י וא"ש ודו"ק. והעולה מזה דלשיטות הרשב"א מותר דבר מועט בכל הענינים אף שלא בצדקה ולרש"י אינו מותר דבר מועט רק בצדקה וראייתו מההוא דשמן דאמרו אבל לא במועט והרשב"א פי' במעטן ולפ"ז לפ"מ דמבואר בד"מ ה' גניבה (פ"ו ה"ה) וש"ע ח"מ (סי' שנ"ח ס"ו) גבי שמן אבל לא במועט דאסור מבואר דס"ל להלכה כשיטות רש"י דגם דבר מועט אסור שלא בצדקה ועיש"ש פ"י דב"ק סי' נ"ט שדחה פי' דמעטן ע"ש וא"כ לפמ"ש הטיב קידושין דלשאול התכשיטין לפי שעה הוי דבר מועט א"כ להכי הרשב"א חשש משום קידושין ולדידן דס"ל דגם דבר מועט אסור לא הוי אפי' חששא בעלמא ולהכי השמיט הלבוש הג"ה זו. הן אמת שבעיני תמוהין דברי הטיב קידושין שכ' שזה הוי דבר מועט דהלא התכשיטין המה שווים הרבה ויכלו להפסיד אותו ולאבדן ובפרט בעת החופה שרבו האנשים והטרדות וכאשר ראינו בעינינו שקרה כן הרבה פעמים ומדוע יקרא זה דבר מועט ולזה כיון הב"ש במ"ש דלא אמרינן בזה ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממונו והכוונה דחוששין שיפסדו או יאבדו ומצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד (סי' רע"ג) שכ' וז"ל ומ"מ אם נתינת טבעת בזה דרך המקום שאין הבעלים מקפידים ה"ז מקודשת גמורה שאפי' גבאי צדקה רשאין לקבל הימנה בכל כי הא ואפי' לכתחלה וכדגרסינן בשלהי פ' הגוזל כו' ע"ש מבואר דבמקום שבעלים מקפידים לא הוי דבר מועט ודו"ק וגם יפה העיר בזה חכם א' דגם אם נאמר גם בזה ניחא לאינש שיקיים מצוה כו' עכ"ז בכאן דהוי קטלנית והוא מסייע לדבר עבירה לא אמרינן כן וגם להטיב קידושין הא סיים דמידי ספיקא לא נפקא בכל ענין ואין לעשות כן ע"ש ומה גם דבמתנה ע"מ להחזיר גופי' לא הוי רק ספק קידושין וכמ"ש הטיב קידושין לקמן. וע' בבית הלל סי' כ"ח שכ' שמעולם לא סידר קידושין כאלו וכ"נ דעת הגר"א שפסק כהב"ש וכ"ה בפרי הדר באה"ע (ענף ה' ס"ו) ועמ"ש הזכור לאברהם חאה"ע אות קידושין בשם הכתונת יוסף וע"כ מאד תמהני על החכמת אדם ה' אישות (כלל קכ"ט סט"ז) שכ' וז"ל ולכתחלה אין לקדש בטבעת שאולה מאשה שיש לה בעל בלא ידיעת בעלה ונוהגים להקל גם בזה עכ"ל ונתן מכשול להמעיינים כאלו הוא מנהג וותיקון ובאמת ישתקע הדבר ולא יאמר וברור דקידושין כאלו הם רק חששא בעלמא לחומרא. ומה גם דמסתמא לא ידעו דרכי ההקנאה עפ"י ד"ת שהי' צריך שתקנה אותו הקטלנית ואח"כ תקנה אותו לבעלה וע"כ אין כאן אפי' ספק קידושין רק חששא בעלמא וכיון דברירנא דקידושין אלו לא הוי קידושין ומעכת"ה התרה בהם שאסורים לדור ביחד א"כ אף אם יקדש אותה מחדש יהי' צריך להוציאה דהנה בירושלמי יבמות (פ"ב ה"י) איתא הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס קידש כמו שכנס אמרו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו וכ"ה גירסת הרשב"א בחי' ליבמות (דכ"ו) ולפ"ז כל היכא שהתרו בו הב"ד וכנס צריך להוציא אולם הרמב"ן בחי' שם איתא קרש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו ונראה לדבריו שאף היכא שהתרו בו אין מוציאין אם כנס והן אמת שראיתי בשו"ת חוט השני (סי' י"ב) שכ' דאף לפי גירסת הרמב"ן מוציאין מידו היכא שהתרו בו ומ"ש בירו' כנס אין מוציאין מידו מיירי בדלא התרו בו. אולם לפענ"ד לא נהירא לפרש כן דא"כ תקשה קושיות הקה"ע בירושלמי שם על גירסת הרמב"ן דמאי קמ"ל דאם כנס אין מוציאין מידו פשיטא השתא אם לא קידש אין מוציאין מידו קידש לא כ"ש וע"כ צ"ל דאשמועינן דאף אחר ההתראה אין מוציאין מידו והנה הרא"ש בתשו' (כלל ל"ב סי' ג') פסק דאחר ההתראה מוציאין מידו ומכין אותו ע"ז מ"מ ע"ש. והובא בטאה"ע (סי' קמ"א) וזה כשיטות הרשב"א וכ"פ באה"ע (סי' י"א ס"ח) דכל היכא דהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיני' ואף שהב"ש שם ס"ק י"ח נטה שם לפסוק דאין מוציאין אחר ההתראה הוא משום שכ' בשם הריב"ש סי' רמ"ב שפסק כן והלכה כבתראי. אולם לבבי לא כן ידמה וגם הריב"ש ס"ל כהרשב"א ושם באותו תשובה עיקר סמיכתו על מש"ש. ועוד שלא התרו בו רק בה וכן דרך כותבי תשובות. ולא נעלם ממני מ"ש בשו"ת מהר"י דילטא"ש בתשובותיו דף פ"א וז"ל ואף שהריב"ש אמר ועוד תרי זימנא יראה לחלושי הדעת דהדרא מטעמא קמא או שהי' בו דוחק הא ליתא אלא שהגאון לרווחא דמלתא בנידון שהי' לפניו קאמר דאפי' את"ל שלא תהי' הגירסא מסופקת כו' ע"ש אולם אני אומר דהדיוק הזה ראוי לנבוני דעת דאל"כ יהי' דברי הריב"ש סותרים זה את זה דהא (בסי' שע"ט) גבי מים שאין להם סוף כ' וז"ל ואף לאותם שדעתם שלא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נשאת אחר שאסרוה להנשא לכתחלה מוציאין אותה דכיון שנשאת אחר ההתראה קנסינן אותה ותצא שכ"כ בירושלמי אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו עכ"ל. ולפ"ד הב"ש והר"י דלטא"ש יהי' דברי הריב"ש סותרים זה את זה ולפמ"ש א"ש והבן. ובזה גלותי את חרפת הריב"ש שהרעים עליו בקול עוז בחוט השני וכ' דאשתמיטתי' דברי הרא"ש בתשובה ולפמ"ש א"ש דגם הריב"ש ס"ל כהרא"ש וע' ביש"ש יבמות (פ"ו סי' ל"ד) שכ' דהיכא דהמחו בו אף שנשאה אח"כ הוי לכתחלה ע"ש וזה כמ"ש. וגם לפי שיטות הרמב"ן הא כ' הב"י בתשובותיו (בדיני משאל"ס סי' ב') דדוקא היכא דהתרו בו אחר הקידושין אז אמרינן דלא תצא אבל היכא דההתראה הי' קודם הקידושין בזה גם הרמב"ן מודה דיוציא א"כ לפמ"ש דהקידושין לא הוי קידושין א"כ הוי ההתראה קודם הקידושין לכ"ע יוציא וחולק בזה על המבי"ט (ח"א סי' קפ"ו) ועשו"ת מהרי"ט חאה"ע (סי' א') שכ' בקידש לבר והתרו בו קודם הקידושין לכ"ע יוציא והכנה"ג (סי' י' הגב"י סכ"ב) כ' דבזה גם המבי"ט מודה והמלמד שסידר הקידושין מלבד אשר בזה גזל הכנסת מעכ"ת (עשו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"ל) הנה אמרו בקידושין (ד"ו ע"א) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהי' לו עסק עמהן ובשו"ת שבו"י ח"ג סי' קכ"א) כ' דקאי גם מי שיסדר קידושין והכנ"י חולק שם עליו ולדעתי צדקו דברי הכנ"י דהא כ' הטואה"ע (סי' מ"ט) לא יהי' לו עסק עמהן להורות בהן וכ"כ באגודה פ"ק דקידושין (סי' ג') וז"ל כל שאינו יודע כו' לא יהי' לו עסק כו' פי' לעשות הוראות עכ"ל מבואר דוקא להורות אסור אבל לסדר קידושין מותר ועשו"ת משיבת נפש (סי' ס"ב) שדעתו שגם לסדר גט אינו נכלל בכלל הזה. אולם י"ל דבעת החופה יוכל להיות איזה ענינים שיהי' צריך להורות בהן ופוק חזי מה עלתה ביד המלמד בנ"ד ע"כ לא יפה עשה:
יא הנה בטוש"ע אה"ע (סי' י"ג ס"א) פסק דהצ' יום שצריכה להמתין אחר הגט מונין משעת כתיבה וראיתי בשו"ת קנאת סופרים (בהשמטות לשירי טהרה סי' כ"ו) שכ' וז"ל תמה אני על הש"ע שבס"א פסק בפשיטות דמונין משעת כתיבה ואח"כ בס"ט הביא ב' דיעות ביצא קול בעלמא על הגט דיש דס"ל דצריכה להמתין מגט השני והרי הוא ק"ו דמה ביצא רק לעז בעלמא ומדינא מותרת להנשא מיד רק מכח לעז בעלמא נטלה גט ב' צריכה להמתין מכ"ש בעדיין לא הגיע הגט לידה כלל דאסורה מדינא להנשא ואח"כ כשנותנין לה הגט הוי קול דעדים מפקו לקלא ויותר הוי קול מגט שני הניתן רק מחמת לעז וא"כ מכ"ש דבזה ראוי להיות מונין משעת [הנתינה] (הכתיבה) ובע"כ דהך דעה דס"ל דמונין מיום הכתיבה בע"כ ס"ל מכ"ש בגט שיצא עלי' רק קול לעז דא"צ [להמתין] מגט אחר והסוברים דגט מכח לעז מונין משני [לא] ס"ל כדיעה זו דמונין מיום הכתיבה [וא"כ מדוע בס"א הביא דעה זו] בסתם ואח"כ הביא ב' דיעות ובאמת המה סתרי אהדדי וצ"ע עכ"ד. והנה לפי דברי' יש להעיר ג"כ על שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קי"ז) שכ' באשה שהצריכוה גט אחר מבעלה שגירשה כבר מכמה שנים בשביל שנמצא שהי' כתוב בגט הלוי והוא לא הי' לוי ומהגט השני לא עברו עדיין ג"ח וכ' דבודאי הי' ראוי לאסור כדעת ר"י שצריכה ג"ח מגט הב' רק כיון שיש גם דעת הרי"ף שמונין משעת כתיבה ולכן יש להתיר משעת כתיבת גט השני עכ"ד (ומה שהקשו עלי' הח"מ וב"ש. ע' שו"ת ח"ס חאה"ע סי' כ"ז ליישב זה) ולפי דברי הקנאת סופרים נסתר ההיתר של מהר"ם דכיון דלדעתו זה תלוי בזה דמאן דמחמיר ביצא הקול על הגט סובר דמונין משעת נתינה ומאן דסובר דמונין משעת כתיבה מתיר ביצא קול על הגט א"כ כיון דמהר"ם החליט מתחלה לאסור ביצא קול על הגט א"כ מדוע התיר למנות משעת כתיבת הגט דהא הוי תרתי דסתרי והן אמת שראיתי להתפארת שמואל פ"ב דגיטין סק"ד) שכ' על מ"ש הרא"ש דבכל אשכנז וצרפת מונין משעת נתינה כ' ע"ז הת"ש וז"ל ולקמן בסוף מכילתין כתב שאפי' יצא על הגט קול פסול עד שנותנין גט אחר אפ"ה צריכה להמתין ג"ח מנתינת גט שני אלמא דלא קיי"ל משעת כתיבה כלל עכ"ל הרי שדעת הג' מהרש"ק ג"כ דזה תלוי בזה ומאן דס"ל דמונין משעת כתיבה מתיר ביצא קול על הגט ולפי דבריו תמוהין דברי הש"ע ומהר"ם. אולם באמת תמי' לי על דבריהם דא"כ יהי' דברי הרשב"א סותרים אהדדי דפוסק דמונין משעת כתיבה וכמ"ש בשמו הב"י ועכ"ז כ' בתשובותיו המיוחסות (סי' קל"ב) דביצא קול צריכה להמתין ג' חדשים מיום גט השני ולדבריהם יהי' סותר זה את זה דאם ס"ל דמונין משעת כתיבה למה החמיר ביצא קול על הגט והיא מהתימה על דבריהם. אולם לקושטא דמלתא לא שייכים כלל הני תרי דיני אהדדי דאף דנימא דמונין משעת כתיבה היינו משום דזה מיירי בשלח ע"י שליח גט ונשתהה בין כתיבה לחתימה דבכה"ג מיירי הא דמונין משעת כתיבה וכמבואר בש"ס וא"כ כיון דגיטין הבאין ממדינת הים ע"י שליח קלא אית למלתא וכמבואר בש"ס גיטין (י"ח א') א"כ הכל יודעים שנכתבו מקודם ונמסר היום וידע דמסתמא הי' ג"ח משא"כ בנתנו לה גט שני יאמר דדקו רבנן במלתא דהוצרכה גט גמור מדינא ואח"כ כשנתנו לה הגט ותנשא תיכף יאמרו דרשאי להנשא קודם ג"ח וגם כרוז לא יועיל וכמבואר כל זה בתשו' הרשב"א וא"כ לא דמו כלל הנך ב' דינים זה לזה ואף הסוברים דמונין משעת כתיבה יוכלו לסבור ביצא קול על הגט [דאסורה] וכן הסוברי' משעת נתינה יוכלו לסבור ביצא קול דמותרת דסוברים דקלא לאו מלתא היא וכמבואר בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ז' וסי' כ') דברי ר"ת ע"ש באורך ולפ"ז א"ש דברי הש"ע ומהר"ם מלובלין וראיתי להעיר ע"ד הר"ש הלוי (חאה"ע סי' י"ג) שנשאל ביצא קול על העד שנחתם על הגט שגנב ובשביל זה נתן המודה גט שני דאף הר"י עודה בזה דא"צ להמתין ע"ש וקשה לי דהא להדיא כ' הרשב"א בתשובה דאפי' יצא קול ונגלה שאינו ולרווחא דמלתא נתנו גט שני עכ"ז צריך להמתין כיון דניתן הגט שהבריות לא יבחינו ותצטרך כרוז ומ"ש הר"ש הלוי לחלק בין קול על גוף הגט ובין על העדים הנה לפי הטעם שכ' הרשב"א דהיכא דניתן הגט לא יבחינו הבריות לחלק נראה דגם בנידון של מהר"ש הלוי צריכה להמתין ג"ח וצ"ע. ועשו"ת פמ"א (ח"א סי' מ"א) שנסתפק במזכה גט למומרת ואח"כ בא הגט לידה אם צריכה להמתין ג"ח אף דבאמת נתגרשה מעת שבא ליד השליח וא"כ הוי למותר נתינת הגט לידה מ"מ י"ל דנצריך אותה כרוז וכמ"ש ב"י וצירף הטעם דמונין משעת כתיבה ע"ש ומ"ש לו הג' מהר"ג ובשו"ת ח"צ (סי' צ"ו) מבואר כמ"ש ולא ידעתי מדוע לא נסתייע הפמ"א מדברי מהר"ם מלובלין שהבאתי דמשם הי' ראי' לדברי' דבכזה מונין משעת כתיבה (וע"ש בתשו' מהר"ג מבואר שפי' מ"ש הרע"א ויש מחמירין הוא אפי' במומרת ובסי' א' היקל לענין חדר"ג ולא לענין איסור א"א וזה כדעת השואל בשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע סי' צ"ב ולא כהנ"ב שם. והפ"ת בסי' ק"מ סקי"ג עם כל האריכות שלו אישתמט מיני' דברי הפמ"א האלו) ובעיקר תמיהת הח"מ והב"ש על מהר"ם דשאני עובדא דר"ת דהי' רק קלא בעלמא משא"כ בנידון של מהר"ם והח"ס כ' שהוא תמיה גדולה ודחק לתרץ. ולי דברי מהר"ם נכונים דהנה בשו"ת הרמ"א (סי' צ"א) כ' דהך עובדא שנשאל ר"ת שהביאו התוס' והרא"ש סוף גיטין הוא בעצמו העובדא שהובא בהגה"ת מרדכי סוף גיטין (ועשו"ת שארית יוסף (סי' ל"ח) ע"ש) בגט שנכתב כדת משה וישראל הד' של כדת כמו ר' ולכן קראו לעז בעלמא כיון שאם לא נכתב ענינו של שטר בשיטה אחרונה כשר ואף הסוברים שצריך לחזור עכ"ז אין שינוי פוסל בו כיון שאם לא נכתב כשר ואם כי היא כשר בדיעבד עכ"ז כיון שבעיני הבריות נחשב לפיסול לכן הצריכו להמתין ג"ח ע"ש והנה בדין אם כתב בגט לוי ולא הי' לוי י"ל ב"כ דכשר בדיעבד כיון דאם לא נכתב כלל כשר ועשו"ת הגרע"א (מן סי' קט"ז עד סי' קכ"א) שהוא והג' בית מאיר האריכו בזה בכתב בגט לוי ודעת הב"מ להכשיר דהוי כמו מקום לידה ועשו"ת מים חיים (סי' מ"א וסי' מ"ב) וא"כ י"ל דגם דעת מהר"ם היתה כן ובדיעבד כשר רק כיון שבעיני הבריות נחשב לפסול לכן נתנו גט אחר וא"כ שפיר יש להכשיר לדעת ר"ת דאינו צריך להמתין דהוי כעין עובדא דידי' ותמהני על הגרע"א והב"מ שחקרו בזה אם נכתב בגט לוי ולא הי' לוי מה דינו ולא זכרו מדברי הב"ש והח"מ הללו שכ' להדיא דהגט בטל אולם בדעת המהר"ם י"ל דדעתו כהבית מאיר והמים חיים ומדברי המהר"ם יש סיוע לדעתם. וע' בק"ס שם שהקשה דלמ"ד דמונין משעת כתיבה מאי מקשה מ"ט תקינו זמן בגיטין לישני בכדי שנדע מאיזה זמן למנות הג"ח ע"ש וכבר העיר בזה בשו"ת פמ"א (ח"א סי' מ"ג) והק"נ (פ"ב דגיטין סי' כ') ולענד"נ לתרץ בפשיטות דכיון דמסקינן שם דאם כתב שבוע חודש כשר וע"כ דקבלה היתה בידם דכן היא דאל"כ מסברא בעלמא לא הי' אומרין כן וא"כ אי ס"ד דהנ"מ מהזמן הי' רק שנדע ממתי נמנה הצ' יום א"כ מדוע כשר אם כתבו שבוע או חודש וע' חי' הגרע"א יבמות (פ"ה ציון נ"א) שכ' דבגט שאין בו זמן לכ"ע מונין מיום הנתינה ע"ש מלתא בטעמא ולפ"ז בודאי א"ש. וראיתי בשו"ת הג' מהרח"כ ראפופרט בקונטרס שאלת חכם (דק"ט ע"א) שכ' ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם דמונין משעת כתיבה וז"ל. אמנם ליישב תמיהתם שלא יקשה כלל דהן אמת דבסוגיא דלעיל באימתי מוציאין לפירות דפליגי ר"י ור"ל ומקשה הש"ס דהא איפכא שמעינן לה ומשני איפוך ובזה יש פלוגתא אי איפוך קמייתא הא דמפני מה התקינו זמן בגיטין ר"י אמר משום פירי ור"ל אמר משום בת אחותו או דאפכינן פלוגתת ר"י ור"ל בדיני דמאימתי מוציאין לפירי וע' ברא"ש וא"כ אם נאמר אנן דאפכינן קמייתא וא"כ ר"י בשיטת שמואל קיימא דמשעת כתיבה ואנן קיי"ל דר"י ור"ל קיי"ל כר"י ושפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל וכן ראיתי בשו"ת מהר"י היילפירין כת"י שבנו כ' שם התירוץ הזה והוא הוא החכם הנ"ל והדברים המה תמוהים מאד דא"כ לפ"מ דס"ל איפוך קמייתא ע"כ הלכה כר"ל דיש לבעל פירות רק עד שעת כתיבה ולהדיא פסק הרי"ף דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ומבואר דס"ל דאפכינן בתרייתא וגם הר"מ שכ' בה' גירושין (פ"א הכ"ד) דהטעם דתקנו זמן בגיטין הוא משום בת אחותו ולא כ' משום פירות ש"מ שס"ל דאיפוך בתרייתא והוא מהתימה על החכם הנ"ל. (ובאמת הרי"ף גרס והלכתא משעת כתיבה וכמו שמצאתי בשו"ת הרי"ף (סי' מ') שכ' רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ואפסק ההלכה משעת הכתיבה עכ"ל מבואר שהי' גורס כן בש"ס וברא"ש כ' דמשמע דהרי"ף לא הי' גורס והלכתא כו'. אולם מתשו' הרי"ף מבואר להדיא דהי' גורס כן) גם מה שתמה שם על התוס' ב"ב דקל"ד שחקרו אי ר' יוחנן ס"ל פלגינן דיבורי' דהא בירושלמי שהביא הרי"ף פ"ק דמכות מבואר דר"י ס"ל דאף בב' גופים לא פלגינן דיבורי' וכתב דהוא תימה גדולה ובאמת לק"מ דהא דעת ר' יואל ההובא בהג"א פ"ק דגיטין ובאשר"י פ"ק דמכות דאין הטעם משום פלגינן דיבורי' רק משום אחלופי בשאר שטרות וא"כ לק"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שתמה על הרמב"ם שפסק להך דינא דירושלמי ומשמע דס"ל דגם בב' גופים לא פלגינן דיבורי' וברובע ונרבע פסק דפלגינן ולק"מ דגם דעת הר"מ הוא הטעם משום אחלופי וכמ"ש הכ"מ פי"ד מה' עדות וא"ש: