שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן יט קונטרס דיני אבלות
א הדרכי משה ביו"ד (סי' של"ה) כ' וז"ל בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ז השונא יכול לבקר שונאו החולה ול"נ דאסור וכן מוכח בסנהדרין פכ"ג לענין ניחום אבלים דשונא אסור לנחם אבלים וה"ה לביקור חולים דאמרינן התם כ"ג שאירעו אבל משוח שעבר לא ילך אצלו משום דחלשה דעתי' לומר דלמא חדי בי' וע"ש הראי' שהביא מהרי"ל מפ' אלו מגלחין מההוא דהוי סני שומעני' והחרימו רב יהודא וכשחלה הלך רב יהודא לבקרו. ואין כ"ל ראי' דההוא לא שונא הוי אלא רב יהודא החרימו כדין ואפשר דקיבל עליו הדין באהבה ועוד דמאן לימא לן דההוא דסני שומעני' ברצון חכמים הוא דעביד וע"כ נ"ל דשוא"ת עדיף עכ"ל וכן פסק בהגהותי' שאין להשונא לילך להחולה לבקרו. ולי בעני' צע"ג בדבר דהנה הרמ"א דימה ניחום אבלים לביקור חולים ולכן הביא ראי' מפ' כ"ג דשונא אינו יכול לנחמו וה"ה דאין לבקרו ולכן השיג על המהרי"ל אולם המעיין במהרי"ל שם יראה דלדבריו יש לחלק בין ניחום אבלים לביקור חולים וא"כ לא נסתר דינו של מהרי"ל וז"ל המהרי"ל שם ואי משום דכתב מר דנראה כשמח לאידו אי שמח לאידו הו' עדיף לי' לחולה כדאמר רבא יומא קמא טרוקי גלי מכאן ואילך אכרוזי בשוקא כו' מאן דסנא לי ליחד וכתיב בנפול אויבך כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז י"ל דוקא בביקור חולים יוכל השונא לבקרו ואי משום דהחולה יחלש דעתו שיסבור שהוא שמח לרעתו אדרבה מזה יצמח לו טובה שיבריא משא"כ בניחום אבלים דמה שהי' הי' לא שייך טעם זה לכן לא יוכל לילך לנחמו שיחל דעתו ויסבור ששמח לרעתו ואלי' לא יצמח טובה וא"כ אין מהש"ס הזה סתירה לדינו של מהרי"ל עוד כ' המהרי"ל שם וז"ל אך עדיין יש להסתפק אם הוא בעצמו יראה שיחשדוהו ששמח לאדו של שונא ואפ"ה נ"ל להביא ראי' מטעינה כו' אלא ודאי אפי' צריך להתקרב אלי' ולסייעו וכיון שזה מסייעו אין חוששין על מראית העין וה"נ ודאי זה מסייעו ע"י דנוטל א' מס' בחליו וכמעשה דר"ע דכיבד וריבץ לפניו עכ"ל הנה מבואר מדברי' דיש לחוש שיחשדוהו ששמח לאידו רק כיון שרואין שהוא מכבד ומרבץ לפניו מוכח מזה דהוא רוצה בקיומו ולכן מותר משא"כ בניחום אבלים לא שייך זה ובזה אולי גם מהרי"ל מודה שאין לו לנחם וא"כ מהראי' שהביא הד"מ ליכא תברא לדברי מהרי"ל. בשגם שעיקר ראיית הרמ"א מפ' כ"ג אינה ראי' כלל דהר"מ השמיט הך דינא וכנראה דלא ס"ל כלל וכבר ראיתי להכסף משנה ה' כלי המקדש (פ"ה ה"א) שכ' וז"ל וקאמר בגמ' אבל משיח שעבר לא אתי גבי' מ"ט חלשו דעתי' קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל ולפי דברי הרמ"א י"ל דהר"מ השמיט הזה מפני סוגיא דמ"ק שהביא המהרי"ל דמוכח שם דגם השונא יכול לבקרו ולפ"ד הרמ"א דשוה לניחום אבלים לכן דחה הר"מ הש"ס הזה וא"כ נתחזק דינו של המהרי"ל ממקום שבא עליו הרמ"א. הן אמת שלבי מהסס בזה דא"כ ה"ל להר"מ לומר דגם בזה כשמנחם עובר המשיח מלחמה שעבר מימינו כמו שכתב לעיל בהלכה ד' כשמנחם אחרים וע"כ נ"ל דהר"מ ס"ל דאין איסור כלל בזה וכשהמשוח מלחמה שעבר רוצה בודאי יוכל לילך אלי' לנחמו רק הוא מהלכות דרך ארץ שלא ילך דלמא חליש דעתי' וזה רמז הר"מ במה שלא כתב שהכהן משוח עומד בימינו וראי' גדולה לזה מההוא דרב פפא דאמר שם על הברייתא הזאת ש"מ תלת כו' ואי ס"ד כהרמ"א שמהברייתא הזאת מוכח דאסור לשוגא לנחם א"כ אמאי לא אמר ר"פ ש"מ ארבעה והוא קושיא גדולה אע"כ דאינו מוכח כלל מהברייתא דאסור רק שהכהן משוח מעצמו הי' נמנע מזה ואם רוצה לילך הרשות בידו וא"כ לא קשיא מהסוגיא הזאת על המהרי"ל. ויש להביא ראי' להמהרי"ל מירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ז) דאיתא התם כהדא ר' אבין דמיך במועדא ולא גמיל לי' ר' מנא חסד (שלא הספידו) והי' ציפוראי אומרין עד מות שנא (שעד מיתתו הוא שונאו שלא הי' אוהבים זה לזה בחייהם) בתר מועדא עבד לי' יקרא כו' ולפ"ד הרמ"א הי' אסור לעשות לו הספר כיון שהי' שונאו שלא יאמרו שחדי בי' אע"כ דכיון שהוא מספידו נראה מזה שאבדה שנאתו וה"ה בביקור חולים כיון שהוא מרביץ לפניו נראה מזה שאינו שונאו (וכן פי' הירו' לענין הספד בקה"ע והראב"ד שהביא הרא"ש פא"מ סי' ק"ה נראה שפירשו לענין קריעה אולם הרא"ש פי' לענין הספד וכמ"ש הק"נ שם והק"נ פי' עד מות שנא היינו שהי' לומד עד יום מותו ולפ"ד אין ראי' מהירושלמי) וע' בתניא רבתא (סי' ס"ח) שפי' ההוא דאמרי' במ"ק (כ"ו ב') אם הי' לבו גס בו יברה על מטות כפיות ואם לאו יברהו על מטות זקופות ופי' בשם ר' ישעי' דאם הי' לב המברה גס עם האבל והיה אוהבו כו' ע"ש משמע מזה דגם שונא יכול להברות (אולם יש לדחות דאינו אוהבו ואינו שונאו) וה"ה לנחמו ולבקרו ומ"ש הד"מ דאין ראי' מההוא דפא"מ שהבינו המהרי"ל דדלמא לא הי' שונאו שקבלו באהב'. י"ל בדעת המהרי"ל דכיון דהוא הי' סני שומעני' כו' מסתמא לא הצדיק עלי' את הדין והי' שונא לר"י ע"ז ותו דכיון דאמר לרב יהודא לא מסתייך דשמתא לההוא גברא כו' מוכח דהיה בלבו עלי' ע"ז. ומה שהקשה הד"מ דדלמא שלא ברצון חכמים הי' י"ל לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א ססי' פ"ג) להקשות דלמה לפעמים אמרו בש"ס דמדלא מיחו ש"מ שהי' ברצון חכמים ולמה אמרו בפא"מ מאן לימא לן דברצון חכמים היו וכ' לחלק דבדרבנן לא אמרי' מדלא מיחו ש"מ שהי' ברצון חכמים משא"כ בדאורייתא ועוד חילק בין נשים לאנשים יעו"ש [הן אמת שקשה לי ע"ד המהרי"ט שתירץ לההוא דפ"ק דע"ז דאמרו שם מימיך לא הלכת לצור וראית ישראל כו' ולא חששו להם חכמים דהא רבא מפרש התם דההוא דלא חשו להם חכמים הוא משום בישולי עכו"ם דהוא אינו אלא מדרבנן וע"ש ברש"י וריטב"א ועוד קשה לי עלי' מדבריו עצמו בח"א (סי' ס"ח) ששם הביא ראי' מההוא דפא"מ להסכמה בחרם דהוא דאוריית'. ותו קשה מירושלמי עירובין (פ"י ה"א) טבי עבד ר"ג היה נותן תפילין ולא מיחו בידו ובסוכה (פ"ב ה"א) מקשו מזה על סוכה משמע מזה מדלא מיחו ש"מ שברצון חכמים הוא והתם בדרבנן הי' ובתוס' סוכה (ד"כ ע"ב) הביאו הירושלמי הזה. ועש"ס גיטין (מ"ה א') לוי בר דרגא פרקא לברתי' בתליסר אלפי דינר זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דלמא שלא ברצון חכמים עבד מבואר דאף באנשים אמרו כן וראיתי בחי' הריטב"א עירובין (צ"ו א') שכ' על מה דאיתא התם בש"ס מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה הית' עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים וז"ל כלומר דקים לן כי לכך לא מיחו בהם לפי שהי' עושות ברשות חכמים ולא כאותה ששנינו בפ' מקום שנהגו בדברים שעשו אנשי יריחו דקא תני התם וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים ולא מיחו בהם חכמים עכ"ל הרי שהריטב"א הוצרך לומר דקים לן כך ולא אמרי' דמדלא מיחו ש"מ שברצון חכמים היו עושין כך וי"ל זה לב' התירוצים של המהרי"ט דהא התם הי' בדרבנן וכמ"ש הריטב"א אח"ז דהם רק משום שבות וגם הי' נשים ועשו"ת דברי אמת קונטרס ד"ס ויעיר אזן (מערכת מ' אות נ"ה) ע"ד המהרי"ט] וא"כ י"ל דהמהרי"ל ס"ל כתירוצו הב' דהחילוק הוא בין אנשים לנשים והכא כיון דהי' באיש ש"מ שהי' ברצון חכמים וא"ש דברי המהרי"ל. וא"כ הי' מהראוי לפסוק כמותו. וגם הביא ראיות מטעינה ומהמדיר הנאה שמבקרו והרמ"א לא השיב ע"ז כלל. אולם י"ל כיון שפסק הר"מ ה' אבל (פי"ד ה"ד) וכ"ה בש"ע (סי' של"ה ס"ב) ובלבד שלא יטריח וא"כ אם הי' שונאים זה את זה הוי לגבי' דידי' טירחא וא"כ מהראוי שלא ילך אליו שלא יטריח ומה"ט כ' בס' יוסף אומץ (פ' ביקור חולים דק"ח) שיש מקום לפטור בזה"ז מביקור חולים לעשירים שהוא להם לטורח. אולם ראיתי בבית הלל (סי' שס"ב סק"ב) שכ' שנוהגין בזה"ז שהשונא הולך לבקרו ועושין שם שלום ע"ש:
ובזה יצאנו שני הדיעות. ודרך אגב אעיר עמ"ש הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש) וז"ל ושמעינן מהכא דביקור חולים כדי שמכבדו ומרביצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו ועוד כדי שיכוון דעתו לרחמים ויבקש עליו כו' הלכך המבקר את החול' ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה עכ"ל וכ"ה בהגה"ת רמ"א (סי' של"ה ס"ד) וקשה לי דפתח בתרתי וסיים בחדא ולמה לא סיים שאם לא כיבד וריבץ לפניו לא קיים המצוה ונראה ליישב משום דבחי' המאירי בנדרים (דל"ט ע"ב) פי' בההוא עובדי דר"ע דכיבדו ורבצו לפני ר"ע ומזה הי' נחת רוח להחולה ע"ש וא"כ לפי פי' זה אינו מוכח דהמבקר צריך לכבד ולרבץ לפני החולה לפיכך לא הי' יכול הרמב"ן לומר דלא קיים המצוה כשלא כיבד וריבץ וע"כ נהי דלענין לכתחלה מחמרינן כהפי' דקאי שהמבקר צריך לכבד ולרבץ אבל בדיעבד סמכינן אאידך פירושא והבן:
ב מה שהשבתי לעיר קאנטיקאזיווע ע"ד שאלתו במת א' שכשהביאו הפשתן לעשות ממנו תכריכין הניחו את הפשתן על המת על רגע א' ואח"כ לקחו ותפרו אותו ובתוך זה הביא האבל הב' פשתן יותר טוב מזה וסלקו את הראשונים ותקנו אליו והלבישהו וקברו אותו בהם והראשונים נשארו וע"כ שאל אם מותר ליהנות מהפשתן הראשון בשביל חיים או עכ"פ לאיזה מת עני עכ"ד שאלתו. והנה טרם אבא לחקור בזה נתורה ונחקורה באיסור הנאה של מת אי הוי מה"ת או רק מדרבנן והנה במת גופי' מבואר כמעט בכל הראשונים דאיסורו בהנאה הוי מה"ת דגמרינן שם שם מעגלה ערופה אולם המל"מ (פי"ב מה' אבל הכ"א) מספק עלינו בדעת הר"מ אם דעתו דאיסור הנאה במת הוי מה"ת או רק מדרבנן והג"ש דשם שם הוי אסמכתא בעלמא ע"ש ולכאורה הי' מקום לסייע לזה דדעת הר"מ הוא דהוי מדרבנן דהנה לכאור' קשה לי מדוע השמיט הר"מ הדין דאפר המת אסור וחזינן בש"ס תמור' (דל"ד א') דמקשה התם על הך דינא דכל הנקברין אפרן אסור מהא דתניא בשר העת שנפרך טהור מאי לאו טהור ומותר לא טהור ואסור וא"כ כיון שיש מקום לטעות בזה ולומר דמותר א"כ מדוע לא ביאר הר"מ אלינו דאפר המת אסור וע"כ נראה דהא הסוגיא הזאת ע"כ דס"ל דאפר המת אסור בהנא' מה"ת דאל"כ לק"מ מבשר המת שנפרך די"ל דדוקא הנך דברים דקחשיב במשנה דהנקברין דכולהו אסורין בהנאה מה"ת האפר אסור אבל באיסור הנאה דרבנן האפר מותר דלא גזרו חכמים איסור הנאה אלא כשהאיסור בעין ולא כשנעשה אפר וא"כ מאי פריך וע"כ דהסוגיא הזאת ס"ל דמת אסור בהנאה מה"ת וא"כ שפיר מקשה והוצרך לומר טהור ואסור ואולם הר"מ דס"ל דמת איסורו בהנאה הוא מדרבנן והיינו דס"ל כסוגיא דחולין (דקכ"ב) וכמ"ש המל"מ שם א"כ לדידי' שפיר יש לומר דהאפר מותר. וזה נראה דעת האורחות חיים שהביא הב"י ביו"ד (סי' קכ"ג) דאפר יי"נ מותר והיינו משום דהוי דרבנן ובאיסורי הנאה דרבנן מותר האפר. אולם באמת הא ליתא דהא מבואר בש"ס ע"ז (דס"ב ע"ב) דגם ביי"נ דרבנן אסור האפר וכן פסק הר"מ בהמ"א (פי"ג הט"ז) וע' בש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ו) וא"כ נסתר מ"ש. וגם האורחות חיים מודה לזה ורק גבי שמרים כתב כן וכמ"ש התפארת למשה והדגול מרבבה והשערי דעה שם. הן אמת שדברי הש"ך צל"ע במה שהביא ראי' מהש"ס דהתם אינו מיירי מיי"נ רק משכר יי"נ שלקח בשכרו וגם כששורף אותו סוף סוף הוא נהנה משכר יי"נ. ומצאתי בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רצ"א) שדחה כן דאין ראי' מהש"ס וע"ש שחילק כחילוקו של הדג"מ והתפל"מ. ותמהני עליהם שלא ראו דברי התשב"ץ הללו. וליישב דברי הר"מ הי' נראה עפ"מ דאיבעיא לן בסנהדרין (מ"ו ב') אי קבורת המת משום בזיונא או משום כפרה. והנה לכאורה הי' מהראוי להיות אפר המת מותר דאיתעביד מצותו דהנקברין אפרן אסור משום דלא נתעבד מצותו משא"כ מת דמצוה לקברו א"כ כשנתעבד מצותו יהי' מותר. אולם בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' צ') כ' דכיון דהוא משום בזיונ' לא נתעבר מצותו א"כ י"ל דהש"ס דאיבעיא לי' הוא משום דלא שמיע להו להך ברייתא וס"ל הטעם משום בזיון אבל לפ"מ דחזינן דלהש"ס איבעיא להו ולב' הלשונות ס"ל הטעם משום כפרה וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל דלהכי מותר האפר [דהטעם] משום כפרה [ואתעביד מצותו] ואף דלחומרא פסק הר"מ כלישנא דמשום בזיון כמבואר בפרק י"א מהלכות זכיה ועיין בב"י יו"ד (סי' שמ"ח) מ"מ י"ל דדוקא לענין הקבור' עצמו שהוא מה"ת פסק להחמיר אבל לענין האפר שאיסורו רק מדרבנן וכמ"ש הפנ"י בפסחים פסק להקל ועדיין צ"ע. ולדברי הר"מ דס"ל דאיסור הנאה במת הוא דרבנן מיושב קושיות התוס' עירוכין (ד' א' ד"ה נפשות) שהקשו דאיך ס"ד דמת יהי' בעירוכין הא אסור בהנאה מה"ת ע"ש ולדברי הר"מ דהוא מדרבנן א"ש והבן. והנה גם אם נחליט בדעת הר"מ דס"ל דאיסור הנאה במת הוא רק מדרבנן עכ"ז בודאי לא נפסוק כמותו במה דמבואר בכל הראשונים להיפוך. אמנם ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"ה) שכ' דמדברי הר"מ פי"ב מהמ"א שס"ל שבשר אדם אסור לאכול מה"ת ע"כ דס"ל דמת איסור הנאה שלו הוא רק מדרבנן ע"ש שלפי דעתו גם הרמ"א שפסק ביו"ד (סי' ע"ט י"א) כהרמב"ם גם הוא ס"ל כן. וא"כ לפ"ז לכאורה מהראוי הי' לפסוק כן. אך הא ליתא ודברי הפרי תבואה אינם מוכרחים כלל בדעת הרמב"ם ונעלם ממנו דברי הר"מ פ"ז מה' ע"ז דעל תקרובות עכו"ם לוקה ב' וע"כ דגם על הנאת המת לוקה דהא תקרובות עכו"ם ילפינן ממת וכמו שהכריח השער המלך (פ"ה מה' אישות פ"א) ועכצ"ל דלא הלוי כלל זה בזה. וגם אם מת איסורו בהנאה מה"ת עכ"ז יוכל להיות דבשר אדם אסור מה"ת ואין ראי' כלל מזה וכ"כ הש"כ בסי' ע"ט סק"ג דמת אסור מה"ת לכ"ע וא"כ קם דינא דמת איסורו בהנאה מה"ת אמנם ראיתי בשו"ת הרשד"ם (חיו"ד סי' כ') שכ' דאף דמת עצמו אסור ליהנות מה"ת עכ"ז איסור הנאה בתכריכי המת לא הוי רק מדרבנן ע"ש ובשו"ת הג' מהריד אופינהיים הנדפס בשו"ת חו"י בסופו נראה שהסכים לזה ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת יד אלי' (סי' ס"ז) דאמאי לא נקט במשנה קידושין (כ"ו ב') תכריכי המת ע"ש. ולהנ"ל א"ש דבמשנה לא מיירי רק במקדש באיסורי תורה ואיסור תכריכין לא הוי רק מדרבנן אולם באמת נסתרו דברי הרשד"ם מתוך דברי רש"י סנהדרין (מ"ז ב') שכ' להדיא דגם איסור תכריכי המת הוי מה"ת וכמו שהשיג על הרשד"ם באפרא דארעא (מערכת ת' אות י"ג) ובשונה הלכות (דע"ב ב') ובשו"ת הגרע"א (סי' מ"ה) ואני מוסיף דכן מבואר ג"כ ברש"י יבמות (ס"ו ב') וז"ל תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה עכ"ל וכ"כ תר"י בברכות (פ' שמתו) וכ"כ רש"י עירובין (ל"ח ב') ומגילה (כ"ו ב') וחולין (ל"ט א') והרשב"ם בב"ב (קל"ז א') והנמ"י שם וכ"נ קצת ממה דאמרו בש"ס שם מסתמא לא ניחא לי' דליזלי לאיבוד ואי הוי מדרבנן ראוי ליהנות שלכדה"נ ולא מקרי לאיבוד. ומהסוגיא דיבמות מוכח כן דהא אמרינן שם דמפקיע מידי שיעבוד כמו הקדש והנה בהקדש הוא דוקא כשקדוש קדושת הגוף וכמ"ש רש"י שם וכ"כ הראב"ד בה' עירוכין (פ"ז הי"ד) וכ"ה דעת מר רב יהודאי גאון והר"ח כמ"ש בשמם הבעה"ת (שער מ"ג ח"ב) וא"כ אם תכריכי המת אינם אסורים אלא מפני כבודו של מת איזה קדושת הגוף יש בהן וז"ל המהרי"ל בתשובותי' (סי' קמ"ד) ואפי' לקדושת הגוף כגון האורג בגד למת דקחשיב לי' קדושת הגוף דקניא מיתנא פ' אלמנה לכה"ג עכ"ל מבואר דחשיב לי' קדושת הגוף ואף אם נאמר דלא בעינן קדושת הגוף רק שיהי' איסורו בהנאה וכמו שנראה כן מדברי הפוסקים ומה גם לשיטות הר"מ ה' מלוה (פי"ח ה"ז) והר"ם שהביאו הרוס' בכמה דוכתי (והוא בס' הישר סי' צ"ה) דלא בעינן קדושת הגוף. וע"כ במת הטעם דמפקיע מידי שיעבוד לפי שהוא אסור בהנאה עכ"ז אם אינו אסור רק מפני כבודו של מת מדוע תפקע מידי שיעבוד וע' בש"מ לכתובות (נ"ט ב') שהקשה בשם הרא"ה דלמה לא אמר רבא באמרו הקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד גם תכריכי המת ותירץ דכללו בחמץ שגם הוא אסור בהנאה ואם נימא דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן משום כבודו מדוע לא אמרו רבא בהדיא בכדי שלא נטעה לומר דאינו דומה לחמץ דאסור בהנאה מה"ת וגם בחמץ דרבנן לא מצאתי מבואר אם מפקיע מידי שיעבוד (עמל"ע ה' אישות (פי"ב הכ"ג) שכ' לענין אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דאם הנדר דרבנן מהו ע"ש ועשו"ת פני משה (ח"ב סי' ח"י הובא ביד שאול סי' רל"ד ס"ק נ"ג) שכ' דהיכא דהוא הקדש דרבנן אינו מפקיע מידי שיעבוד) וגם אם נאמר דגם בחמץ דרבנן מפקיע עכ"ז י"ל דרק בחמץ שחכמים אסרוהו בעצם ולא בתכריכי המת שהוא רק מחמת כבודו של מת אע"כ דגם תכריכי המת אסורים בהנאה מה"ת וכן מוכח מהא דמבואר בסנהדרין דזורק בגד על המת אסור כשנוגעים במטה משום דלא ליתי לאחלופי ואם נימא דתכריכי מת בעצמם אינם אסורים רק מדרבנן א"כ תו ה"ל גזירה לגזירה משמע דהתכריכים בעצמם אסורים מה"ת דלא כהרשד"ם וע' בפחד יצחק (ערך בית הקברות) שכ' רק דברי הרשד"ם והוא תמוה לדעתי ולכאורה הי' מקום להוכיח כהרשד"ם דהנה השונה הלכות (דע"ז ע"ב) הניח בתימה למה לי הג"ש דמת אסור בהנאה לילוף אותו בק"ו דמה תכריכי המת אסורין מת גופי' בודאי אסור ע"ש. אמנם אם נאמר דתכריכי המת אינם אסורים רק מדרבנן א"ש דלהכי איצטריך הג"ש במת בכדי דיהי' איסורו מד"ת. אך באמת אינו מוכרח כלל וקושיות השונה הלכות בלא"ה לק"מ דהנה בשו"ת ב"ח הישינות (סי' קי"ב) פסק בבגד של מת שהפשיטוהו עכו"ם מגופו של מת ומכרו אותו ואח"כ פדאוהו היורשים דאסורים דלא מהני ביטול במשמשין של מת כמו דמהני ביטול במשמשין של ע"ז דלענין זה ילפינן משמשין של מת ממת עצמו דלא מהני ביטול ע"ש וא"כ א"ש קושיות השונה הלכות דמצריכין ג"ש שמת יהי' אסור בהנאה דאם לא היינו יודעין דמת אסור רק בק"ו ממשמשין א"כ לא היינו יודעין דבמשמשין של מת לא תהני ביטול ואדרבה היינו אומרים דבמת עצמו מהני ביטול לענין הנאה כמו במשמשין דכיון דכל עיקר איסור הנאה במת היינו לומדין ממשמשין בק"ו היינו אומרים די לבא מן הדין להיות כנידון ולהכי מצרכינן לימוד בפ"ע למת דיהי' אסור ושוב נילוף משמשין ממת דלא מהני ביטול ע"ש וע' בס' הר אבל (די"ט ע"ב) דפסק בתכריכין שבאו ליד נכרי דיצאו לחולין ע"ש ושגה בזה ונעלם ממנו דברי הב"ח הללו. בשגם דמעיקרא לק"מ קושיות השונה הלכות דהא קיי"ל אין עונשין מן הדין וא"כ לפמ"ש לעיל דלוקין בנהנה מן המת א"כ אם היינו לומדין בק"ו ממשמשין לא הי' לוקה אבל אי ילפינן זה מג"ש לוקין ועמ"ש המל"מ ה' אבל שם. ונראה להוכיח דגם במשמשין של מת איכא איסור דאורייתא מהא דגרסינן בתוספתא פ"ב דכלאים ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסין בתוכה ורואין אותה כציון של בית הקברות והוא לכאורה משולל הבנה דמה דמיון לביה"ק וע' בתנא תוספאה שם שהוצרך למחוק תיבות הכהנים דמה שיאטה לכאן ע"ש אולם ראיתי בא"ז (ח"ב סי' תכ"ג) שפי' דבחבר עסקינן שבודאי לא הי' מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים ובלא"ה אסורים בהנאה ולכך לא יכנסו הכהנים בתוכה ע"ש (וצ"ל לפ"ז דהתוספתא ס"ל דאין איסור כלל במקיים כלאים בשדה שלו וכמו שנראה כן בש"ס דילן במס' ע"ז דס"ב עמ"ש המל"מ פ"א מה' כלאים ה"ג) וא"כ אי ס"ד דאיסור משמשין של מת לבד המת עצמו לית בהו רק איסור דרבנן וכדעת הרשד"ם קשה א"כ איך סמך א"ע החבר לקיים כלאים דבודאי לא יאכלו אותו כיון שאסורים שהם בבית הקברות הא זה הוא רק איסור דרבנן וכבר כתב ה"ה פ"א מה' אישות דאיסור דרבנן כ"ע לא זהירי בי' ובכלאים שהוא איסור דאורייתא כ"ע זהירי בי' וא"כ יבא מכשול לבני אדם. הן אמת שצל"ע ע"ד ה"ה ממ"ש בש"ס קידושין (ד"נ ע"א) ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י ואית לן לאחזוקי בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין משמע דגם באיסורי דרבנן החזקה אלים שיזהרו בהן. וגם צל"ע מש"ס חולין (ד"ד ע"ב) שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דבודאי מחליפין וערש"י ותוס' שם מבואר דגם במומר ובאיסור חמץ שעבר עליו הפסח דהוא מדרבנן אמרי' שבודאי החליף. ועשו"ת הרח"כ סי' י"ג ובהג"ה וצע"ק. אולם בלא"ה נודע שכמה נפקותות יש בין איסור דאורייתא לדרבנן לענין ספק ולחולה ע' ביו"ד סי' קנ"ה וכדומה וא"כ איך עשה החבר כזאת להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אע"כ דגם בתכריכי המת איכא איסור דאורייתא [והנה מהתוספתא הזאת מוכח לכאורה דאסור בהנאה בכל השדה אף במקום שלא נקבר עדיין וע' בש"ג פ' נגמר הדין שהאריך בזה. וראיתי להשונה הלכות (דע"ב ע"א) שכ' וז"ל ואף אם התחילו לקבור בו דוקא במקום שנקבר אסור אבל במקום שלא נקבר מותר דהזמנה בעלמא לא מיתסר וע' בא"ח סי' קנ"ג ותראה שבעל בה"ט הנדפס מחדש כ' דמותר למכור בית הקברות והא ודאי דמיירי במקום שלא נקבר שם מטעם הנזכר כו' ולא יכולתי לחפש מי בעל דברים ומבט מי יצא עכ"ל ולא ראה שמקור הדברים המה מהמבי"ט וכמ"ש בשמו המ"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ב) וז"ל ובית החיים יכולים למכור מבי"ט ח"ב סי' נ"ח עכ"ל (ט"ס וצ"ל כ"ח) אולם במבי"ט עצמו יראה דלאו מטעם שכ' השונה הלכות אתי עלה והמ"א קיצר מאד בהעתקתו ונתן מכשול להמעיין לסבור דכוונתו שמותר למכרו לדבר חול ומ"ש השונה הלכות דמיירי במקום שלא קברו [אינו נכון] אולם במבי"ט עצמו מבואר שמיירי שציבור רוצים למכור בת החיים לציבור אחר שהמה יקברו בו וע"ז כ' דמותר כיון שהוא עומד בקדושתו ולא יעשו בי דבר אחר והנידון הזה נשאל ג"כ להב"י בשו"ת אבקת רוכל והאריך בזה מסי' קי"ג עד סימן קי"ז ואם כן אדרבה מבואר מהמבי"ט דלדבר חול אסור למכור אף במקום שלא קברו בו. ומ"ש השונה הלכות דהוי הזמנה הא ליתא כיון שקברו בו הוי מעשה ג"כ וא"צ לעשות המעשה בכולו ונתפס ממילא הקדושה בכולו אם הזמין כולו ועשה מעשה במקצתו ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' של"ה) שגם הוא כתב דכל הבית הקברות נתפס בזה ע"ש ולא כהשונה הלכות. אולם מהתוספתא הזאת נראה שאין ראי' דהא הוכחתי דאיכא איסורא דאורייתא ואילנות שמחוץ לבית הקברות אין בהם רק איסורא דרבנן ע' בב"ח סי' שד"מ שהאריך בזה (ואפי' מה שעל הקברות נראה משו"ת מהרי"ו בחי' דינים סי' מ"ט דאינם אלא מדרבנן ולדידי' בודאי קשה מהתוספתא הלז) ועכצ"ל דבתוספתא מיירי שהאילנות המה על הקברים או שהחבר סמך א"ע כיון שהאחרים לא ידעו [אולי] המה על הקברים יפרשו מזה וע"כ אין ראי' לנ"ד. אך הדין דין אמת. ודרך אגב אעיר על מה שהניח הח"ס שם בצ"ע על ש"ס סנהדרין (מ"ז ב') שהקשו מהבריית' דהחוצב קבר לאביי כו' דלהס"ד דלא ידע מקבר בנין מדוע לא הקשה מהכתוב דקבר בני העם דכ' התוס' בע"ז דמיירי בקבר בנין ולר' ישעי' י"ל דמיירי בקבר כעין דידן שמחזיר העפר עליו אבל להטור קשה וצ"ע עכ"ד ולענ"ד י"ל זה עפ"י מ"ש בשו"ת תפארת צבי חיו"ד (סי' נ"ט וסי' ס') דגם להחולקים על ר' ישעי' היינו דוקא עפר ע"ג עפר בטל אבל אם הגולל מפסיק ואינו מונח על עפר ממש אסור בהנאה מדינ' כו' ע"ש וא"כ י"ל להס"ד הי' מוקים בעפר ע"ג גולל. והן אמת שצלע"ק על התפארת צבי מהא"ז סי' תכ"ג שאחר שהוכיח כר' ישעי' סיים היינו דאמרי' פ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שלא רצו לדרוך ע"ג משום איסורא ולהתפארת צבי אין ראי' דדלמא היה בכה"ג והארון אינו בטל ויש לדחות] וע' בכ"מ ה' טומאת מת (פ"ח ה"ה שעל מה שרצה הרשב"א להעמיד ש"ס דילן בסנהדרין דמיירי בשקדמה העיר לקבר כ' וז"ל יש לתמוה דא"כ לא הוי שתיק גמ' דילן מלפלוגי בהכי וראיתי להשירי קרבן בנזיר (פ"ט ה"ג) שכ' ע"ד הכ"מ האלו וז"ל ולדידי דברי הכ"מ תמוהין דאיך אפשר לומר דגמ' דילן איירי אפי' בשקדם הקבר איך התירו חכמים הנאה דמדאוריית' אסור דהא כדין נעשה וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וצ"ע עכ"ל אמנם אם נימא כהרשד"ם א"ש דהנאת הקבר אינו אלא מדרבנן אך באמת מבואר בכ"מ לקמן דקבר מה"ת אסור בהנאה. ודברי השירי קרבן בלא"ה המה תמוהים לדעתי דהא הכא בקבר המזיק קיימי' ובזה גם בש"ס דילן מבואר דאסור בהנאה. ויש להבי' ראי' דלא כהרשד"ם מירושלמי כלאים (פ"ב ה"ח) דמקשה שם על המשנ' דאכילת הגפן והקבר עולה במדת בית רובע ודייק הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנאה והרי קבר אסור בהנאה כו' ולכאור' אי הקבר רק מדרבנן אסור אין קושיא דגפן דאוריית' וקבר דרבנן אע"כ דגם קבר דאוריית' ויש לדחות. אולם יש להבי' ראי' מירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א) דמקשה על מה דאיתא התם דאסור לילך בצל ע"ז דהרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר והרי היכל דאסור בהנאה כו' ולפ"ד הרשד"ם מאי קושי' דע"ז לפי שאסורה בהנא' מדאוריית' אסור גם הצל אבל קבר דאיסור הנאה שלו הוא רק מדרבנן מותר הצל אע"כ דגם קבר אסור בהנאה מדאוריית'. ואין לומר דעיקר הקושי' מהיכל הא לית' דאדרבה מהיכל אין קושי' דהא לתוכו עשוי ולהכי צלו מותר כמבואר בפסחים (כ"ו א') ועיקר הקושי' הוא מקבר וכמ"ש המראה הפנים שם ומוכח דלא כהרשד"ם. והעולה בידינו דבין מת ובין תשמישיו אסורין בהנאה מה"ת. אולם ראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקל"ז) שכתב דהחוצב קבר ופינוהו שמותר לקבור בו אחר שלא [אסור] אלא בהנאה ולקבור אחר מה הנאה יש בו לחי ולמכור אותו להניח על אחר אסור וכן להשתמש בו החי דהיינו ששנינו פינוהו אסור בהנאה אבל לקבור אחר לא שמענו עכ"ד ולפ"ז יש לנו היתר בכל דברים האסורים בהנאה של מת ליתן אותו על מת אחר. הן אמת שהד"מ (סי' שס"ד) כ' ע"ד הרשב"א הללו שמדברי הטור משמע שכ"ע ס"ל לאיסור. אולם דברי הד"מ צ"ע שדחה דברי הרשב"א מחמת משמעות דברי הטור ובאמת מבואר בנמ"י פ' נגמר הדין בשם הרמב"ן וגם הוא הסכים לזה כדברי הרשב"א וע' בשונה הלכות (דע"ג ע"א) וכן ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשמ"א) שפסק כהרשב"א. וראיתי לחכם א' בשונה הלכות שם (דע"ה ע"ב) שתמה על הרשב"א מפי"ג ממס' שמחות דאיתא שם ארון שפינוהו של אבן יקבר של עץ ישבר ואמאי ישבר הא מותר לקבור בו אחר וכבר קדמו לתמוה בזה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' פ"ז). אולם לענ"ד אין תימה על הרשב"א דע"כ כונת הרשב"א דוק' במקום שאין נוטלין שכר ויש מהקהל שקוברין בחנם דלא נהנה כלל דהיכא דנוטלין שכר ע"ז הוא מהנה לחיים וכמ"ש הנמ"י להדיא כן וא"כ אוקים הרשב"א להך ברייתא דמס' שמחות דמיירי במקום שנוטלין שכר וא"ש. ונראה שנעלם מהשבו"י דברי הנמ"י הללו. ועי"ל דהרשב"א אזיל בזה לשיטתו שכ' בתשובה הובאה בתשב"ץ (ח"א סי' קצ"ה) ובשו"ת הריב"ש (סי' ז') ובב"י יו"ד (סי' ער"ה) דאף דאיתא בש"ס יגנז עכ"ז יש לו תקנה ע"ש וא"כ ה"ה הכא אף שכתב ישרף יש לו תקנה כשיקבור בו אחר והבן וע' בתפארת למשה (סי' שס"ד) שהביא הדין בשם הרשב"א להלכה בלא שום מחלוקת וצ"ע שלא העיר מדברי הד"מ האלו. ואמת שמ"ש הרשב"א דהנאת המת לא מקרי הנאה הלכה זו פסוקה בידינו לפי דעתי בטיו"ד (סי' רכ"א) והיא מהתוספתא דהנודר הנאה מחבירו מותר להביא אלי' ארון ותכריכין וסיים שם שאין הנאה לחיים ע"ש מבואר כמ"ש הרשב"א וע' בב"ח סי' שס"ד ס"ג שכ' דגם לר' ישעי' אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש וא"כ במידי דרבנן הסומך ע"ד הרמב"ן והרשב"א והנמ"י והרדב"ז והתפל"מ אין מזניחין אותו ובפרט במקום שיש עוד צדדים. ודרך אגב אעיר עמ"ש הטור דהא דבקבר של אביו לא יקבר בו עולמית דוקא בנו דחייב בכבודו אבל אם בא אחר לקבור אין מוחין בידו וכ' בשו"ת שיבת ציון (סי' נ"ח) וז"ל ולדידי יפלא איך יפסוק הטור דלא כהרמב"ם במקום שלא נמצא לא' מן הפוסקים הראשונים שיחלוק בזה על הר"מ ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו שהרמב"ן בתורת האדם (ענין קריעה) כתב ככל דברי הטור ומשם מקור דברי הטור. ובאמת דברי הרמב"ם אינם מוכרחים דפליג על הרמב"ן ולק"מ על הטור וז"ב. העולה מזה דמת ותשמישי' אסורים בהנאה מה"ת (וכדמות ראי' לזה מדברי התוס' נדה (ס"א ב' ד"ה אבל) שכתבו דלהכי מותר מכלאים לעשות תכריכין דלא חיישינן שמא ימכרם או שישמש בהם דתכריכין אסורין בהנאה וקשה דהא לשיטתם מה"ת אינו בטל דה"ל היתר בהיתר וכמש"ש בד"ה בגד וא"כ למה סומכין בכלאים מה"ת על סמך שאסורים בהנאה דהוי רק מדרבנן אע"כ תכריכין אסורין בהנאה מה"ת) ועתה נבא לנ"ד ומקודם נחקור בדין הזמנה הנה אנן קיי"ל דהזמנה לחוד לאו מלתא הוא זולת בגוף הקדוש' בזה גם הזמנה מלתא. וראיתי להטורי אבן מגילה (כ"ו ב') שהניח בקושיא דלמה אמרו בש"ס שם בביהכ"נ ולבני דתליא בפלוגתא אם הזמנה מלתא הוא הא ביהכ"נ הוי גוף הקדושה ובזה לכ"ע מלתא הוא עכ"ד. ותמהני על תמיהתו דהא כ' הרמב"ן בליקוטי' למגילה דביהכ"נ אינו גוף הקדוש' ונקרא רק משמשי קדושה והובא גם בר"ן מגילה והוא חלק עליו וסובר דחז"ל נתנו עליו שם קדושה ע"ש וא"כ לכ"ע לא נקרא גוף הקדוש' וא"ש קושיות הט"א לדעת הרמב"ן במלחמות דבגוף הקדושה ג"כ הזמנה לאו מלתא הוא וגם השיג שם על בעל המאור שסובר שהגוילין הם גוף הקדוש' דהא ליתא דאגב הכתב הם קדושים ואזיל הכתב בטל קדושתייהו וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ט"ז) שכ' וז"ל נ"ל ראי' ברורה להבעה"מ מש"ס בנדרים פ"ק הזמינו לביה"כ מהו ופסקו הפוסקים לחומרא והתם אגב הצואה נאסר ואפ"ה יש זימון והא דמיבעיא לן היינו דהתם לא הוי רק אסורה בפה והתוס' כ' בסנהדרין דלאו הזמנה מקרי ואפ"ה לגוף הטומאות מלתא כ"ש יבדל לגוף הקדוש' דבעינן עכ"פ מעש' דלשמה דמלתא היא עכ"ד ושגה בזה ולק"מ על הרמב"ן דהא כ' הראב"ד בפ"ג מה' ק"ש דאע"ג דקיי"ל הזמנה לאו מלתא עכ"ז מיבעיא לי' מחמת דמאיס ע"ש וכ"כ הבעה"ע בעשרת הדברות (ה' ק"ש) וכ"ד הרא"ש והפוסקים וא"כ אין מזה ראי' כלל דהכא רק מדרבנן ומחמת בזיון ולא שייך כלל בדין הזמנה דאיירינן בה וז"ב. ועכ"פ אנן קיי"ל דהזמנה היכא דאינו בגוף הקדושה אינו חל כלל. כמו כן קיי"ל דמעשה בלא הזמנה אינו חל כלל וכ' הנמ"י פ' נגמר הדין דה"מ כשנטלו התפילין מהן אבל בעוד התפילין עליהן אסור וכתב בפירושו העמק הלכה שם דבשעה שמונח שם הקדושה הוקצה החפץ ואינו רשאי להשתמש בו דבר חול וה"ה אפילו קדושה קלה מזה אסור להניח בו וה"ה שאסור לפנות הקדושה להניח בו מעות ע"ש. ולדעתי שגה בזה ואשתמיטתי' ש"ס ערוכה ברכות (כ"ג א') דאיתא התם תני חדא צורר אדם תפילי' עם מעותי' באפרקוסותו ותניא אידך לא יצור לא קשיא הא דאזמני הא דלא אזמני מבואר דבמעש' לבד מותר לצור עם מעותיו ביחד וכוונת הנמ"י נראה דהיא כמ"ש רש"י שם בד"ה עם מעותיו וז"ל לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה עכ"ל מבואר דעם המעות אסור מחמת בזיון וכ"ה כוונת הנמ"י ובקדושה קלה י"ל דמותר להניח זה אצל זה. ומ"ש העמק הלכה להביא ראי' מש"ס ע"ז דמ"ז דהכניס לתוכה עכו"ם והוציאה ה"ז מותר אבל לא הוציא' אסור עכ"ל לא מוכח מידי לא מיבעיא לפי הפי' שהביא הר"ן והריטב"א בשם י"מ דמיירי שהכניס לתוכה בתורת קבע ועכ"ז מותר היכא שהוציא' ע"מ שלא להכניס' לתוכה לעולם דבודאי שוב אין ראי' מזה אלא אפי' לפי פי' הא' דמיירי שאזמני' לשעה וכן פי' הש"כ ביו"ד (סי' קמ"ה ס"ק י"ד) וכן ראיתי להתוס' רי"ד בע"ז במהדורא תליתאה שפי' כן הנה מבואר דגם בעת מעשה אינו אסור רק מדרבנן והריטב"א כ' דהוא משום מראית העין וי"ל דוקא בע"ז דחמיר חששו משום מ"ע ולא בשאר איסורים. וראיתי בתפארת ישראל בע"ז (פ"ד ציון כ"ד) שכ' עמ"ס הרע"ב שם שבימיסאות של מלכים מותרות דהטעם לפי שמעמידין אותן לפי שעה וז"ל אבל לא קיי"ל כן דאפ"ה כשהקצהו לכך אסור כש"ך סי' קמ"ה ס"ק י"ח עכ"ל ותמהני ע"ז דהא גם כשהקצהו לא הקצהו אלא לפי שעה ובזה בודאי מותר ואין ראי' מש"כ שם דמיירי בבית שהקצהו לעולם אבל בבימיסאות שהקצ' רק בעת שהמלך יהי' שם זה לא הוי הקצא'. וז"ל הריטב"א בע"ז (דנ"ג ע"ב) שאינה אלא תשמיש ארעאי ודי שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין עכ"ל מבואר להדיא כמ"ש. ועתה אבא לנ"ד הנה כתב מע"ל דכאן שלפי שלא הי' כהוגן לא ההזמנ' ולא המעש' דההזמנה לא הי' אלא בדיבור ולא הוי הזמנה עכ"ד הנה י"ל לפמ"ש בשו"ת חו"י (סי' נ"ט) וז"ל משא"כ כיס להניח בו תפילין או אומר לאומן עשה לי כיס של תפילין הוי שפיר הזמנה בלא דיבור כלל דשינוי מעשהו ותבניתו הוי הזמנ' רבה וגם א"צ לחשוב מחשב' שיהי' לעולם עכ"ל והסכים לזה הא"ר (סי' מ"ב סק"ב) א"כ בנ"ד כיון שעשה ותפר התכריכין תבניתם מוכחת עליהם על מה הן נצרכין והוי שפיר הזמנה. אך ז"א דהא נרא' דבעינן שיהי' ההזמנ' קודם המעש' וא"כ אם נתפס דההזמנ' הוא תפיסת התכריכין והמעש' היא ההנחה על המת א"כ הוי המעש' קודם ההזמנה ולא מהני. אך נרא' דבנ"ד הוי שפיר הזמנ'. ומ"ש מע"ל דבדיבור לא הוי הזמנ'. מלבד דזה אינו מוסכם ודעת הרמב"ן דבדיבור לחוד הוי הזמנ' וכן ראיתי בנמ"י ה' תפילין שם וז"ל אזמני' שאמר זה הדבר הוא לצורך תפילין עכ"ל מבואר דבדיבור לחוד הוי הזמנ' ומזה תמוהין לי דברי המלוא הרועים (מערכת הזמנ' סי"א) שכ' בשיטות הנמ"י בסנהדרין דבדיבור לחוד לא הוי הזמנ' ע"ש שלפ"ז יסתרו דברי הנמ"י א"ע ממ"ש בה' תפילין דבדיבור לחוד הוי הזמנ' אך גם אם נסכים דבדיבור לחוד לא הוי הזמנ' בכאן הוי הזמנ' דכיון דהדיבור הי' שלקחו לשם כך הוי שפיר הזמנ'. וז"ל הר"ן בחי' לסנהדרין (מ"ז ב') ולא מיחוור אלא דאביי אמר מלתא היינו בהזמנ' שיש בה מעש' דומיא דאורג הא הזמנ' בדיבור אפי' אביי מודה דאין זה כלום ולשון הזמנ' מוכח הכי שהזמינו במעש' או במקח שלקחו לשם כך עכ"ל מבואר דבמקח הוי שפיר הזמנ'. ומ"ש מעל' דלא הוי מעש' ההנחה על המת ודוקא כשכרכוהו בו הוי מעש' דבעינן שיעש' כל מעשה המצטרך הנה הי' מקום לסייע לזה מלשון בעל המאור (פ"ק דסוכה) שכ' וז"ל משא"כ בבגד המת שאין בו מצוה אלא שהוא נאסר עם המת בכריכתו וכל מה שנעשה קודם לכן אינו אלא הזמנה בעלמא עכ"ל. משמע דוקא כשכרכהו בו הוי מעשה וכ"ה לשון השאלתות פ' חוקת סי' קל"ג וז"ל ברם צריך למימר אלו היכא דיחדה תשמישי' למת ועדיין לא כרכוהו בו מי מיתסרי בהזמנה כו' ע"ש משמע ג"כ דבעינן כרכוהו בו אולם עכ"ז יש מקום לדוחה לדחות דאורחא דמלתא נקטו ולאו דוקא דאל"כ צא ופרנס לי לשון רש"י מגילה (כ"ו ב') שכ' באורג בגד למת שאינו חסר אלא אריגה וכיון שנארג הוי ראוי לפרשו על המת עכ"ל משמע דכשיפרשו אותו על המת הוא אסור וז"ל ש"ג פ"ג דברכות וז"ל וכן הפורש בגד על המת וייחדו להניחו שם עולמות ה"ז אסור לעולם עכ"ל משמע דבפרישה לחוד סגי וז"ל הש"ג פ' אלו מגלחין לפיכך הפורש בגד על המת דבר שאינו שלו אפי' לקברו בו אינו נאסר עכ"ל וכן נ"ל ממ"ש הש"ג פ' נגמר הדין בשם ריא"ז דכשמזריקים הכלים על המת אינם נאסרים דהם מתכוונים לאבד שלהם. וראיתי להמחנה אפרים בהגהותיו לאלפסי שכ' וז"ל צ"ע דאמאי איצטרך להאי טעמא דהא קיי"ל הזמנה לאו מלתא עכ"ל. ועם האמור א"ש דהש"ג לשיטתו דההנחה הוי מעשה וא"כ הוי בכאן הזמנה ומעשה ושניהם באים כא' וא"ש. וא"כ מבואר דאין לדייק מלשונות הפוסקים ונחזי אנן הנה מ"ש מע"ל עוד ראי' ממה דמקשה לאביי דאמר הזמנה מלתא מההוא דהי' אביו ואמו מזריקין עליו כלים כו' ומדלא מקשה ג"כ לרבא חזינן דקרי הש"ס להנחה הזמנה ולא מעשה. הנה אין ראי' כלל משם וכמעט ראי' להיפוך משם דההנחה הוי מעשה והש"ס באמת הי' יכול להקשות כן לרבא ג"כ והי' יכול לומר וליטעמך וכמו שהוא כן בכמה דוכתי בש"ס. ומיושב בזה מה שתמה הלח"מ (ה' אבל פי"ד הכ"ב) עמ"ש הרמב"ם והפוסקים דבזרקו כלים אינו אסור רק כשנגעו במטה משום דאגב מרייהו כו' דהא בש"ס זה לא אמרו זה רק לאביי ולא לרבא ומנ"ל לרבא כן כו' ע"ש אולם עם האמור א"ש דהר"מ וכל הפוסקים ס"ל בפשיטות דההנחה הוי מעשה וא"כ קשה להו מהש"ס הזה ופירשו הש"ס דגם לרבא קשה וא"כ גם לרבא צ"ל כן. בשגם די"ל דהר"מ הוכיח דגם לרבא עכצ"ל דאגב מררייהו מהא דאמר רבא בשבת (קי"א ב') דהוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וע"כ מה דפטור על הכיס הוא משום אגב מרייהו מבטיל לי' לתינוק וכמ"ש רש"י שם. וע' בתוס' רי"ד שהביא משום ריב"ם דהוי משאצ"ל ודחה זה וכ' דהעיקר כפירש"י וא"כ מוכח דגם רבא ס"ל הסברא דאגב מררייהו. והנה הא דקיי"ל הזמנה לאו מלתא הוא משום דילפינן מעכו"ם והרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח כ' דמוקצה לע"ז לא הוי עד שיעשה מעשה שיגזוז את הבהמה והראב"ד חולק עליו שם וכ' הלח"מ דיש לתמוה על הראב"ד מברייתא דפ' כל הצלמים כו' וי"ל דמודה הר"א ז"ל דבעי מעשה קצת או יניע גופה ויאמר זה לע"ז ובאמר לחוד לא סגי ומה שהשיג על רבינו ז"ל הוא שכ' דבעינן שיעשה מעשה גמורה בגופה שיגזוז אותה עכ"ל ופלוגתת הר"מ והראב"ד המה ב' לשונות ברש"י ותוס' תמורה (כ"ט א') וע' בשיטה מקובצת ב"ב (קכ"ט ב') במה שהקשה הרא"ש שם על הרשב"ם שפי' על מה דאמרי שם שאם הקצה לעכו"ם כו' דהא אין הקדש לעכו"ם כו' ע"ש וי"ל דשיטת הרשב"ם כהראב"ד וא"ש ודו"ק. ומרש"י ותוס' שם נראו שהסכימו להראב"ד וכן פסק הרש"ל כיש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"א) וערש"י יבמות (ק"ג ב') שפי' סנדל של תקרובות עכו"ם שמסרו לשם דורן דלא נהירא דהא אין הקדש לעכו"ם משמע דס"ל דאף במעשה אין הקדש לעכו"ם וצ"ע]. וא"כ הי' נראה דלהר"מ בעינן שיעשה מעשה רבה ולהראב"ד סגי במעשה קצת. אך נראה דלכ"ע לא בעינן שיעשה המעשה בשלימות וראי' מהא דמבואר ביו"ד (סי' ש"ס) דקבר של בנין אסור אפי' קברו בו נפל וקשה דהא מבואר בא"ח (סי' תקכ"ו) דלהסיר ערלת נפל אסור ביו"ט שני מטעם דאין מצוה לקבור נפל ע"ש ובמ"א ובאחרונים שהאריכו בזה) (וצל"ע מספרי פ' שופטים דאי' התם מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעיך יכול אפי' לא נקבר אדם בו מעולם ת"ל בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפי' נפל א' ברשותו אינו עובר בל"ת ואם אינו חייב בקבורה מדוע יהי' יוצא כשקבר בו נפל משמע דנפל חייב בקבורה) וא"כ לא מקרי מעשה בשלימות דנעשה לקבור בה מת שחייב בקבורה ונפל אינו חייב בקבורה אע"כ דלא בעינן שיעשה מעשה בשלימותה. ומצאתי בא"ז (סי' תכ"ב) שכ' וז"ל ואפי' ת"ק לא אמר דאסור בהנאה אלא כשהטיל בו נפל משום דעדיף מהזמנה מבואר דלא בעינן שיעשה מעשה רבה רק שיהי' עדיף מהזמנה. וע' בא"ח סי' קנ"ג דמעות שגבו ונתנו לביהכ"נ נקרא מעשה ועש"כ יו"ד סי' רנ"ט סק"ד ומ"א וא"ר בא"ח שם שהאריכו בזה דהנתינה לגבאי הוי מעשה (ואמת שדעת הרמ"כ ההובא בכ"מ פי"א מה' תפלה והרא"ש בתשו' כלל י"ג סי' ד' דזה לא נקרא מעשה. וכן ראיתי בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ע שהשיג מזה על הטוא"ח וצל"ע על מה שלא השיג כן על הר"מ ה' תפלה שכ' כלשון הטור וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג ח"ג סי' רס"ט שדעתו כן ועט"ז בא"ח שם שהאריך דהנתינה לא הוי מעשה והוא רק מטעם נדר והא"ר תמה עליו דלקח לו שיטה לעצמו אולם באמת זכה לכוון לדעת המהר"ם) וא"כ מבואר דלא בעינן שיעשה המעשה בשלימותה. וע' מרדכי פ' אלו מגלחין (סי' תתקט"ז) שנראה שתלוי בב' תירוצים שבמרדכי אם גביית המעות עדיף מטווי לארוג יעו"ש אולם בעיקר הדבר תמהני על מע"ל שהרי כ' הר"מ (פי"ד מה' אבל הכ"א) אפי' ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרות מבואר דבנגיעה במת לא הוי מעשה ובנגיעה למטה הוי מעשה ובהלכה זו מיירי באיסור תורה ולא משום אחלופי שזה כתב בהלכה שאחר זה. והן אמת שצל"ע דלמה דוקא במטה בשלמא לענין האיסור דרבנן שמא יחליף א"ש מה דאסור דוקא במטה הנקברת עמו ולא כשנגע במת עפ"י מ"ש בתוס' רי"ד שבת (מ"ג ב') וז"ל כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הן נאסרים מפני שהן הי' רגילים לקבור כל כלי תשמישו עמו שלא יהנה אדם יותר מהם והם אסירים בהנאה עכ"ל וא"כ כיון שכל הטעם שלא יבואו לומר דהכלי תשמישו מותר מה שהי' מייחדים למה יהי' מותר לכן אסרו כל מה שנגעו במטה משא"כ על המת לא גזרו שעליו לא הי' רגילים להניח כלי תשמישו ועמ"א בא"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז אבל לענין האיסור דאורייתא מדוע כשנגעו במת לא הוי מעשה ובנגע במטה הוי מעשה וצל"ע. וע' תורת חיים בחי' לסנהדרין (דמ"ח) שכ' אא"ב הזמנה מלתא הוא שפיר דכשלא נגעו במטה מותר דההזמנה לאו מלתא הוא אבל נגעו במטה שפיר הוי מעשה וכאלו כרכוהו בו דמי לכך אסור אלא אי משום מררייהו עביד הכי אמאי נאסרין בנגיעה הא לא עביד מידי עכ"ל מבואר להדיא ג"כ דההנחה על המת לא הוי מעשה רק ההנחה על המטה [ע' בתשו' הגאונים הנדפסים בליק סי' מ"ה בשאלות ששאלוהו לרב יהודא גאון שכ' וז"ל תוב שאלוהו מקמי' בגד שפרשוהו ונגע בגופו של מת מהו בהנאה ואמר מותר מה דלא אזמני' לא מיתסר עכ"ל ומדאמר הטעם משום דלא הוי הזמנה משמע דאם הי' הזמנה אסור אף שפרשוהו לבד ולא כרכוהו וסייעתא למ"ש למעלה] וא"כ בנ"ד לא הוי מעשה כיון שלא הניחו על המטה רק על המת אך כיון שמלשון הש"ג משמע דההנחה על המת הוי ג"כ מעשה וכמ"ש למעלה ע"כ נלע"ד דיותר טוב ליתן התכריכין למת עני דבזה יש לנו לסמוך על שיטות הרשב"א ודעימי' דזה מותר אף היכא שעשה מעשה. וראיתי להעיר עמ"ש התפארת ישראל עירוכין (פ"א ציון כ') שכ' דלהכי שער המת מותר ולא דמי לכלים שנגעו במטה דאסורים דהתם מדמזרקים על המת הו"ל כיחדום בפי' להקבר עמו אבל לא שהתכוון להיפוך עכ"ל ושגה בזה דלפי המסקנא בזרקו ראוי להיות מותר דאגב מררייהו א"כ הו"ל ככיוון להיפוך אך הטעם דאסור משום דאתי לאחלופי וז"ב. ודרך אגב אעיר עמ"ש התוס' סנהדרין (מ"ז ב') תימה כי גמר נמי מע"ע הא אמר ר' יוחנן עריפתה אוסרתה ולא מיתסרא בהזמנה ורבא פסק כר"י לגבי ר"ל וראיתי להמלא הרועים (ערך הזמנה ס"ד) שכ' ודברי תוס' תמוהים מאד מה שהצריכו להוכיח מר"י הלא מפורש בכריתות דכ"ד ע"ב דרבא ס"ל דאינה נאסרת מחיים אלא לאחר עריפתה עכ"ל. אולם ראיתי בהגהת הב"ח שהגיה רבה וא"כ לק"מ ונראה שלכן הגיה הב"ח כן בכדי שלא תקשה על התוס'. ושוב ראיתי בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קל"ב) שגם הוא תמה כן ע"ד התוס' וכ' דאין לומר דגרסינן רבה דז"א דהא רב המנונא הי' תלמיד ר"ח ומעולם לא הוזכר ר"ח קודם רבה ומכ"ש רב המנונא תלמידו ע"ש ולענ"ד לק"מ דהא כתבו התוס' בעירובין (ס"ג א' ד"ה רב המנונא) דתרי רב המנונא הי' חד שהי' תלמידו של רב חסדא וא' הי' תלמידו של רב וא"כ י"ל דהכא הי' רב המנונא תלמידו של רב ושפיר אקדמי' לרבה. וע' בס' משחת אהרן (דס"ט ע"ב) שהקשה ע"מ דאיתא בסנהדרין (דמ"ח א') הכא במאי עסקינן דרמא בי' מת וז"ל אין להקשות מזה להא דאמר שמואל לעיל להני דהוי לקחו עפר מקברו דרב דיאות עבדין כו' ואע"ג דהתם הוי מונח רב כו' ע"ש ותירוצו דחוק וקושיתו לק"מ דמה שהתיר שמואל הוא לפי שהי' קרקע עולם וא"כ הכא דמיירי בנפש שהוא בנין על הקבר כמ"ש רש"י והוי תלוש ולבסוף חברו לכן נאסר וז"פ. והנה השואל כ' וז"ל וקשה לי מ"ש בש"ס תרגמא עולא במטה הנקברת הלא עולא קדים טובא לאביי ורבא עכ"ל. אולם נמצא בש"ס חולין (קל"א ב') דאמר עולא לרבא רבי מטונך כו' מוכח דעולא קרא לרבא רבי וא"כ אין מן התימה שיתרגם עולא. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת ס' סתם (ה' ס"ת סי' ס"א) שכ' שלפי פירש"י דפי' דאי הזמנה מלתא בעינן עיבוד לשמה די אם התחלת העיבוד הוי לשמה ולפי פי' ר"ת בעינן כל העיבוד לשמה וסיים וז"ל והרא"ש שכ' שדי בתחלת העיבוד לשמה ס"ל כדעת רש"י ורמב"ן דמכח הזמנה מלתא ולכך די בתחילתו עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בהרא"ש בהלק"ט (ה' ס"ת סי' ג') הביא פירש"י והקשה ע"ז מההיא דפ' הנזקין כו' ואסיק כפיר"ת ע"ש מבואר דהרא"ש פוסק כר"ת ולא כרש"י ומוכח דלא תליא כלל זה בזה:
ג יש לחקור אם חולה שאין בו סכנה אם מותר ליהנות ממת עכו"ם וראיתי בשו"ת אבן השוהם (סי' ל') שכ' דהא דמבואר בש"ע דמת עכו"ם אסור בהנאה הוא רק מדרבנן ולכן מותר ליהנות חולה שאין בו סכנה. ובאמת לא כן הוא דמקור דברי הש"ע המה מתשובת הרשב"א ושם מבואר דגם עכו"ם נכלל בכלל הג"ש דשם שם וא"כ אסור מה"ת. וראיתי בבית הלל ביו"ד (סי' שמ"א) שכ' וז"ל הנה דין זה דמת עכו"ם אסור בהנאה לא ידעתי מנ"ל הא הלא לא מצינו בטור ושום פוסק שהביאו זה עכ"ל ובאמת מבואר להדיא כן בתשו' הרשב"א וכמ"ש מרן בבדק הבית. ועמל"מ ה' אבל פי"ד שכ' דאע"ג דהרשב"א דחה הראי' סובר הב"י דהוי דחי' בעלמא ע"ש. אולם בשו"ת צ"צ (סי' י"ג בהג"ה) כ' דהרשב"א סובר כהדחי' ע"ש ולי נראה עיקר כהצ"צ דהא כ' הרשב"א בחי' לב"ק (ד"ט ע"ב) דאיצטריך שור ולא אדם לאפטורי לנכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאה ע"ש. וכ"כ עוד בפר' הפרה ועמ"ש בדמ"ט ע"א ודו"ק. ומדברי הרשב"א הללו נסתר פי' השבו"י (ח"א סי' פ"ט) שכ' לפרש דברי התוס' בב"ק דדוקא עבד הקנוי לישראל סברי התוס' דמותר ובשו"ת יד אלי' סי' ס"ז) השיג עלי' ע"ש ועכ"פ לפי מה שהבין הב"י בדעת הרשב"א דדיחויא בעלמא הוא פשיטא דאסורים ליהנות מה"ת ואסור לחולה שאין בו סכנה. וע' חי' המאירי שבת (צ"ג ב') שכ' שמהירושלמי מוכח דסובר דמת עכו"ם מותר בהנאה וע' שיטה מקובצת לב"ק (דנ"ג ע"ב) על מה דאיתא התם מי שהמת שלו שכ' בשם ר' ישעי' וז"ל תימה למה לי שור למעוטי אדם תיפוק לי' דאין המת שלו ושמא משום עכו"ם איצטרך דנבלתו מותר בהנאה עכ"ל מבואר ג"כ דס"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה. וע' שו"ת עדות ביהוסף (סי' כ"ט ענף י') שכ' שהרשב"א מספקא לי' והביא מחי' רשב"א בכתובות ע"ש ולא ידע דהחידושים האלו המה מתורתו של הרמב"ן ולא מהרשב"א וע' פני משה בירושלמי ב"ק (פ"א ה"א) שהאריך בזה להתיר מת עכו"ם ויש להעיר בדברי' מ"ש ע"ד התוס' וז"ל וא"כ אמאי פשיטא להו להתוס' דמשום עור חשיב המת שלו ומאין לנו לחלק בין שער לעור דלכאורה גם העור אינו עיקר כמו השער ואפי' אם נאמר שדעת התוס' לחלק בין שער לעור משום דעור מחובר לבשר חשיב להו עיקר מהשער וכדאמרינן בעלמא גבי שור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו עורו עכ"ל. ויש לתמוה מה שהביא ראי' משור הנסקל דמרבינן מאת העור הא הכי נמי מרבינן מאת בש"ס ב"ק (פ"ב א') גבי טבילה דמרבינן שערות מאת הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו א"כ חזינן דגם שערו המה טפלים לבשרו ומהיותר תימה דבאמת גם גבי שור הנסקל השערות המה אסורין כמבואר בעירוכין (ד"ז ע"ב) וכ"כ בפשיטות הרש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"ד) ע"ש ודברי הפני משה תמוהים והנה ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"ב סי' קנ"ח) שכ' ומדי דברי זכור אזכור במה דק"ל בהיותי משוטט עיני בכתובות דע"ט דמשני לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה וקשה אם נימא דעור אדם אינו נאסר בהנאה ועתוס' ב"ק ד"י ובשו"ת שב"י ר"ל דעור עבד ודאי ליכא איסור וא"כ כאן דמיירי בשפחה נ"מ יש ג"כ עור וצ"ע למה לא הרגישו בזה עכ"ל ולענ"ד לא מוכח מידי ומתחלה אומר דלא ראה מ"ש התפארת למשה סי' שמ"ט שהוכיח מהסוגיא הזאת להיפוך וז"ל וקצת יש להביא ראי' מההוא דהאשה שנפלו כו' ומשני בהמה דאיכא עורה ולא אמר שאני בהמה דאיכא נבלתה דמותר בהנאה משא"כ בשפחה אע"כ דגם שפחה מתה מותרת בהנאה ולא חשיב שיור עכ"ל וא"כ אדרבה מוכח מהסוגיא הזאת דגם בשר עכו"ם מותר בהנאה ומכ"ש עורה וצ"ל לפ"ז כך דהנה שיור בעינן דבר חשוב. וע' בש"מ דאפי' העור אינו נחשב שיור רק לגבי הולד ולגבי האב לא נחשב שיור וא"כ נבילת בהמה דשוה דבר מועט לא קחשיב שיור משא"כ העור שוה הרבה נחשב שיור וא"כ עור אדם דגם זה אינו דבר חשוב כנודע ע"כ לא נחשב שיור וא"ש:
ד הנה נשאלתי מעיר האלאסקאוו בעובדא שהי' שהחליקו את הפת במים שהי' בבית שהי' שם מת וזה אשר השבתי הנה בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ד) על המשנה דהמשאיל מים ומלח לעיסה הרי הוא כרגלי שתיהן איתא שם אמר ר' בא תחומין עשו אותן כמדת הדין תדע לך שהוא כן תמן אמרו בשם רב חסדא כו' ואפי' עצים כו' ע"ש. וכ' ע"ז הקה"ע שעשו אותו כמדת הדין דאע"פ שלא משך קני וכר"י דאמר ד"ת מעות קונות ה"ג תדע לך שהוא כן ממתני' מעיו"ט כרגלי השואל וקשה פשיטא אלא ודאי כשלא משך מיד המשאיל ע"ש ודבריו נפלאו דמייתי ראי' ממתני' כי עוכלא לדנא דהא בשואל לא נמצא גם קנין מעות רק קנין דברים ובודאי לענין אחריות לא נקנה בקנין דברים בעלמא וא"כ מאי ראי' מייתי דכאן העמידו על דין תורה דמעות קינות מהמתני' הא שם הוי היפך הדין וגם הוצרך לשבש כל הספרים דאיתא תדע לך שהוא כן תמן אמרין. ועוד דתקשה מה שהקשה הקרבן העדה דהא בפ"ח דתרומות איתא בירושלמי דר"י ס"ל דמשיכה קינה ור"ל ס"ל דמעות קינה ואיך אמר רב יהודא דלא כהלכתא ומה שתירץ דר' בא מהפך פלוגתייהו ליתא דלשיטות הירושלמי איני כך. ע' ירושלמי עירובין (פ"ז ה"ו) דגם שם מבואר בירושלמי כן והקה"ע משבש גם שם הגירסא וליתא וגדולה מזו המצא דגם שיטת רש"י בע"ז (ע"א א') בשיטות הש"ס דילן דהגירסא מהופכת וכ"ה שיטות המרדכי כמ"ש בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' פ"א) ונ"ל שזה הטעם שכ' הטיו"ד (סי' ש"כ) והרא"ש בשם רש"י דפסק דמשיכה קונה והיינו משום דמהפך הגירסא [וע' בירושלמי ב"מ פ' הזהב ה"ב דאיתא שם דלר"ל משיכה קונה ובמראה הפנים שם הביא דעת הפוסקים החולקים אם בדיעבד קונה בכסף או במשיכה והביא דעת ההג"א בשם הא"ז וסיים וז"ל ועכ"פ נוכל ללמוד מההג"א לענין דיעבד כדעת המקילין בזה עכ"ל. ובאמת ההג"א לא היקל רק לענין משיכה אי לא הי' כאן מה שימשוך וכמבואר בא"ז ה' בכורות (סי' ת"פ) וא"כ משיכה לבד לא מהני לדידי' ומש"ש שבתשו' מיימוני בשם הר"י מווינא פסק כההג"א בשם הא"ז ליתא דחדא המה. הר"י מווינא והא"ז. ועכ"פ צ"ע שבירושלמי כאן סותר לשיטתו בכ"מ] והנה בהגהת הרמ"א במרדכי שכ' דר' יוחנן ס"ל דמשיכה קונה מה"ת כ' הרמ"א דצ"ל ר"ל וכ"ה במרדכי של ר' ליז"ר טרוי"ש וקשה לי לפ"ז מה דסיים דהכי קיי"ל כר' יוחנן ע"ש שהוצרך מכח זה לשבש הגירסא ע"ש ובאמת א"צ לכל זה דהמרדכי מהפך הגירסא וכגירסת הירושלמי וכ"ה גירסת רש"י ומזה תמי' לי ע"ד הרדב"ז ההובא בשיטה מקובצת לב"מ (מ"ח ב') שהקשה שם דדלמא רב כר"ל ס"ל דמשיכה קונה ותירץ דרש"י מיישב זה במ"ש ומשנינן קרקע כו' כלומר דאנן דס"ל דמעות קונה מהדרינן נמי דרב יסבור כן ע"ש ובמח"כ הוא תמוה דמה שהקשה דלמא רב ס"ל דמשיכה קונה ליתא דהא מבואר בש"ס ע"ז ע"א ב' דרב ס"ל דמעות קונה ע"ש בתוס' ד"ה מודו (ומזה מבואר דליתא לפי' הקה"ע בירושלמי עירובין (פ"ז ה"י) על מה דאמרינן שם דאבא סובר דמעות אינו קונה ד"ת פי' הקה"ע ר' חיננא רבה א"נ רב עכ"ל ולפמ"ש ליתא דהא רב ס"ל דמעות קונה) וגם מ"ש הרדב"ז דרש"י תירץ זה כו' ליתא דהא רש"י פסק באמת כר"ל והיינו דמהפך פלוגתייהו וכמ"ש ודברי הרדב"ז צע"ג וע"כ נ"ל בביאור דברי הירושלמי עפ"י מה שמבואר בירושלמי מעשר שני פ"ב דמקשה שם לר' יוחנן דאזיל בתר מידה ומשקל מהמשנה הלז דכרגלי שתיהן אף שע"י המים לא תותר במשקל והיינו דמסתמא אפאה ולא נותר מהמים ותירץ שם דכאן אזלינן בתר הר"ת וא"צ יתרון כאן בהמשקל וכן מבואר בהמשנה דאפי' עצים כרגלי שתיהן אף ששם ליכא יתרון בהמשקל עכת"ד הסוגיא שה וע"ש בפי' הרא"פ ובמחנה אפרים ה' נזקי ממון (סי' ד') וכ"ה ביאור דברי הירושלמי כאן אלא שקיצר והבן כי נכונים הדברים. ועכ"פ הנה מבואר מהירושלמי דמע"ש וביצה דכשיאפה העיסה לא נשאר בה מהמים דהא מבואר שם דלענין המשקל אין המים מעלים ומורידים כלל וא"כ הדברים ק"ו לנ"ד דאם האש מייבש המים שנילושה בהם העיסה שהמים המה בתוך העיסה מכ"ש דיתייבש המים שמחליקים בהם העיסה שהמה על פני העיסה נגד האש [וע' בר"מ ה' רוצח (פי"א הט"ז) שכ' עיסה שנילושה במים מגולין אפי' הוא של תרומה תשרף ואפי' נאפת הפת אסורה ע"כ משמע לכאורה דנשאר המים. אולם י"נ דנהי דהמים נתייבשו עכ"ז הארס נשאר] והדברים נוגעים כלפי מ"ש הרבנים האחרונים בשו"ת תועפת ראם חא"ח סי' ל"ג) ובשו"ת שירי טהרה לענין חיטים שנחמצו ונאפו עם שאר חיטים ולא יש ס' בשאר חיטים אם מצרפין המים ע"ש ולא התעוררו מדברי הירושלמי הללו וא"כ הי' נראה להתיר בנ"ד אולם עדיין יש לדון בדבר די"ל נהי דהמים לא נשארו ונתייבשו עד שלא נרגשו בהמשקל עכ"ז עדיין משהו נשאר בהעיסה וא"כ עדיין יש סכנה אמנם אם כן לשיטות הט"ז ביו"ד (סי' קט"ז סק"ב) שגם בסכנה בטל בס' וכותי' פסקו האחרונים עשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' ק"א) יש להתיר (ועשו"ת ס' יהושיע (בפו"כ סי' קס"ז) שכ' דלפי' המפרשים דכילכית הוא דג טהור א"כ הא דאמרינן בחולין דצ"ז כילכית באילפס הוי עכצ"ל דבשלו דגים בבשר דהיא סכנה ומוכח דדבר סכנה בטל בס' כו' עכ"ד וליתא ואשתמיטתי' מ"ש הר"ן בספ"ג דע"ז דלאותן המפורשים דכילכית הוי דג טהור היינו דיש כילכית דהוא טהור ויש שהוא טמא וא"כ לא קשיא מכילכית באלפס וז"ב) וא"כ גם אם נשאר משהו בטל בס' וגם שי"ל לפמ"ש הפרמ"ג בא"ח (בא"א סי' קע"ג) שנוטין שם דבריו דבסכנה מהני ס"ס ובספר משנת אברהם (דע"ו ע"ב) תמה עליו דאשתמיטתי' ש"ס פ"ק דחולין דבס' סכנה לא מהני רובא. אולם צדקו דברי הפרמ"ג דהוא קאי התם לשיטות הרשב"א והוא ס"ל דס"ס עדיף מרובא וא"כ אף שרובא לא מהני בסכנה ס"ס מהני וא"כ יש כאן ס"ס דלמא הלכה כטעם הא' בש"כ (סי' של"ט סק"ט) דלא הוי סכנה. ועשו"ת קנאת סופרים (דע"ז ע"א) שצירף זה לספק ואת"ל דהוי סכנה דלמא מהני ס' בסכנה בשגם די"ל דהוי ג' ספיקות דהא צריך להבין להטעם משום סכנה הא חזינן כמה פעמים ששותין המים בשוגג ואינן ניזקין ועכצ"ל כמ"ש המ"א (סי' שע"ז ס"ק כ"ג) בשמחות דא' מאלף מזיק וכן יש לומר בנ"ד וכן מורה לשון התשב"ץ שראה פעם א' כי' וא"כ י"ל עוד ספק דלמא עתה לא תהי' סכנה וע"כ יש להתיר ועשו"ת בית יהודא:
ה יש לחקור אם לאו דלא תלין אינו עובר רק כשמלין כל הלילה או עובר גם כשמלין במקצת הלילה. וראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא חיו"ד (סי' כ"ו) שהעלה דאפי' בתחלת הלילה עיבר על לא תלין ועפ"ז תמה על מנהג העולם שמשהין את המת בתחלת הלילה גם הקשה על המ"א (סי' תרפ"ז סק"ו) שכ' דאם הוא סמוך לחשיכה יקרא המגילה דהא מ"מ אפשר לקוברו בלילה דהא מ"מ עובר על לא תלין עכ"ד והנה מה שתמה על המג"א לק"מ די"ל דמיירי באופן דאף אם ירצה לקברו תיכף מ"מ יכנס קצת בלילה כגון שהוא סמוך מאד לחשיכה וא"כ סוף סוף יהי' מוכרח לעבור על לא תבין לכן יקרא המגילה מקודם. ובפרט לפמ"ש בשו"ת חו"י (סי' קל"ט) דלאו דלא תלין הוא רק מדרבנן. ולפמ"ש בשו"ת שנות חיים (סי' קל"א) דהקדמת קריאת המגילה דוחה לגמרי מצוה דרבנן א"כ א"ש דברי המג"א (אך גם להחו"י איכא עשה דתקברנו) וגם י"ל לפ"מ דקיי"ל דאם הלינו לכבודו אינו עובר עליו א"כ מכ"ש לכבוד שמים וכמ"ש כה"ג הרא"ש בברכות ויש לפקפק בזה. אולם בעיקרא דמלתא אשתמט מיני' דהגור ארי' יהודא דברי הרדב"ז (ח"א סי' שי"א) שכ' להדיא דלאו דלא תלין אינו עובר רק בשהה כל הלילה ובתחלת הלילה מותר. ומה שהוכיח הגא"י מש"ס סנהדרין (מ"ו ב') דמשהין את דינו סמוך לחשיכה בכדי שלא יתרשל ואם הי' זמנו כל הלילה לא היינו חוששין שיתרשל אע"כ דעובר בתחלת הלילה. ולק"מ לפמ"ש הרדב"ז שם דבשאר מתים אינו עובר רק על לא תלין ולא על תקברנו ובמתי ב"ד עובר גם על תקברנו והעשה הוא גם על תחלת הלילה וא"כ לק"מ מסנהדרין דהתם מיירי במתי ב"ד דאיכא גם העשה ולכן אף בתחלת הלילה עובר משא"כ בשאר מתים דליכא רק לאו לכן אינו עובר רק כשמלין כל הלילה. הן אמת שראיתי בשו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל ה' סי' ס"ג) שהשיג על הרדב"ז וסובר דעובר גם בתחלת הלילה אולם נראה עיקר כהרדב"ז דמדברי הרמב"ם בחיבורו נראה דבשאר מתים ליכא המ"ע דתקברנו רק הל"ת וכמבואר בדברי' פט"ו מה' סמהדרין ואף שבג"ו דחק ליישב דברי' אין לשון הר"מ סובל כן. ומה גם דבריו שבה' אבל (פ"ב ה"ד שכ' שכל המלין את מתו עובר על ל"ת ולא כ' גם על עשה משמע להדיא כן והלח"מ כ' שם שנקט לשון המשנה. אולם נראה העיקר שהר"מ לדינא סובר כן ובפרט דעל המשנה גופה קשה] למה לא נקטה העשה ובפרט לפ"מ דמבואר בש"ס דהריבוי הוא מתקברנו וא"כ טפי ה"ל למינקט העשה ועשו"ת חו"י שם שהקשה באמת מנ"ל דאיכא עשה דלמא לא מרבה הכתוב רק ל"ת והוא קושיא עצומה ומש"ש ליישב זה הוא דוחק וכמבואר למעיין ע"כ נראה מזה לחזק שיטות הרדב"ז דבשלמא במתי ב"ד דגומרין את דינו לבקר ואיכא שהות לכן צוחה התורה לקוברם ביום משא"כ בשאר מתים דבודאי לא תצוה התורה דבר דיכול לבא לידי תקלה דשמא ימות סמוך לחשיכה ויעבור בע"כ על לא תלין לכן הוכיחה המשנה דהריבוי קאי על ל"ת ולא על העשה וא"כ איכא שהות כל הלילה ומיושב קושיות החו"י וא"כ אף אם נודה להג"ו דמהספרי מבואר דבכל המתים עובר בתחלת הלילה מ"מ כיון דמהמשנה משמע להיפוך מהראוי למיזל בתר ש"ס דילן. בשגם שי"ל דהספרי קאי רק למתי ב"ד דהעשה הוא על תחלת הלילה גם הל"ת הוא כן משא"כ בשאר ואף שבספר המצוות להר"מ משמע דגם בשאר מתים איכא מ"ע וכ"ד הסמ"ג סי' ק"ד ונ"ל שכ"ד הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם לכתובות (ד"ד ע"ב) מ"מ בחיבורו נראה שחזר בי ומצאתי בספר לחם יהודא פט"ו מה' סנהדרין שהחזיק בשיטות הרדב"ז ע"ש. וראיתי בשו"ת בית יהודא (חיו"ד סי' ל"ה) שכ' בפשיטות לדעת הר"מ דבכל המתים איכא מ"ע ומלבד דלא נראה כן וכמ"ש למעלה הנה הוא סותר דברי עצמו בלחם יהודא ששם החזיק בשיטות הרדב"ז דליכא רק ל"ת. וע' בשכנה"ג חיו"ד (דקל"א ע"ב) שגם הוא פסק כהרדב"ז וכן פסק בברכ"י ושיורי ברכה ביו"ד (סי' שנ"ז) וכ"כ בעין זוכר (מערכת ל' אות ד') ובמחזיק ברכה בא"ח (סי' תקכ"ו) ולא כהזכור לאברהם (חיו"ד ה' אבל אות ה') ובכרם שלמה (יו"ד סי' שנ"ז) שכתבו בשם הברכ"י שדעתו כהג"ו וליתא. ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשיטה מקובצת לב"ק (דפ"ב ב') וכן הקשה הרש"ל ביש"ש שם דמאי רבותא דאין מלינן את המת בירושלים הא בלא"ה עובר על לא תלין ועם האמור א"ש דבירושלים לא הי' משהין אף בתחלת הלילה דבזה מותר בשאר מתים וא"ש. ויש לכאורה להביא ראי' מדברי רש"י בכתובות (ד"כ ע"ב) שפי' על מה דאמרינן שם בשלמא דרך בית הקברות דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרי קברי בתל ופרש"י דמתרמי ביה"ש של ע"ש ואין שהות לילך לבית הקברות עכ"ל וקשה דאמאי פירש"י ביה"ש של ע"ש ולא פי' על כל ביה"ש דיראו שלא יעברו על לא תלין ולכן הי' קוברין בתל ומדלא פירש"י כן משמע דבתחלת הלילה אינו עובר על לא תלין ויש לדחות. אולם יש להוכיח ממס' אבות דר' נתן פ"ד דאיתא התם דריב"ז שלח וקרא לתלמידיו ר"א ור' יהושע ואמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו ר"א אחז בראשו ור"י אחז ברגליו והי' מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיע אצל שערי ירושלים אמרו להם השוערים מי הוא זה א"ל מת הוא [וכי אין אתם יודעין שאין מלינים מת בירושלים א"ל] הוציאוהו והוציאוהו כו' וקשה דלמה הי' להם לומר שאין מלינין מת בירושלים הי' להם לומר דאין להלין מת אע"כ דבמת מותר בתחילת הלילה ואינו אסור עד סוף הלילה וכאן הי' השוערים רוצים שימתינו להם עד שישאלו אנשי ירושלים אם יסכימו והי' עובר זמן תחלת הלילה ע"כ אמרו להם שאין מלינים מת בירושלים אף בתחלת הלילה וא"ש (וע' כל בו סי' מ"ח שכ' בשם ר' יצחק לענין מים שלנו וז"ל. ועוד דה"ל למתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה אלא מחצי הלילה עד עמוד השחר עכ"ל ויש לומר דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד) ולכאורה הי' מקום להוכיח דאסור גם בתחלת הלילה מהא דפסקינן בש"ע א"ח (סי' תכ"ו) דמותר להוציא המת ברה"ר משום מתוך וקשה דאין מתירין מתוך רק במצוה שהוא דוקא ביום וכמו דלא התירו במילה שלא בזמנה כיון שאין מצוותו ביום וכיון דאין המ"ע על היום רק שבסוף הלילה יעבור א"כ אין כאן מצוות היום ומוכח דעובר תיכף עם שקיעת החמה. וכבר ראיתי להג' מהרש"ז בשלחנו (בק"א לסי' תמ"ו וסי' תצ"ה) שכתב כן בפשיטות ע"ש. ובזה הי' מקום לומר דבזה הלוי טעם האוסרים שבב"י להוציא לרה"ר דסוברים דחינו עובר עד סוף הלילה. ובזה הי' מקים לסייע לה"ה דהר"מ הוא מכת האוסרים ולא כהב"י שם דהר"מ הוא מהמתירין דהא לפמ"ש למעלה דהר"מ סובר דהמ"ע אינו בכל המתים וא"כ אינו עובר עד סוף הלילה ולכן הוא אוסר. אך י"ל דאין תברא לזה די"ל דמה דהתירו אינו מטעם המצוה דקבורה רק שיש צורך היום לשמחת יו"ט כמבואר בתורת האדם ובשאר פוסקים וא"כ הוי צורך היום ואין כאן מתוך מטעם המצוה רק משום צורך היום וא"ש. ואף שמלשון הרא"ש משמע דהוא מטעם מצוה י"ל דהש"ע שהכריע כן הוא מטעם שכתבתי ועכצ"ל כן לשיטות הרמב"ן שכ' דהוא כמוציא אבנים כיון שאין בו צורך הגוף וקשה הא עכ"פ יש מצוה ועכצ"ל כמ"ש וא"כ ליכא מצוה דהוא לצורך היום והבן. וראיתי בספר בגדי ישע למהר"י ווינ"ר בא"ח (סי' תקמ"ח ס"ק ג') שכ' ע"ד הרשב"א ההובא בב"י שכ' וז"ל וקשה לי טובא איך עוברין על לא תלין שהוא ודאי מדאורייתא וגם אינו נזכר בברייתא שמלין את המת דמשמע לאחר הביאה קוברים מיד [והאי לינה] נראה לכאורה דהוא חמור כו' ע"ש באורך ואשתמיט מיני' דברי הרשב"א שם שכ' דהוי כמלין לכבודו דאינו עובר עליו דמלינו שלא יתבזה בנו דגם זה הוא לכבודו וגם חילק בין קום ועשה לשוא"ת דלא כהבגדי ישע שחשבו לדוחק דמבואר להדיא בש"ס יבמות (ד"צ ע"א) חילוק זה בעקירות ד"ת בקים ועשה לשוא"ת וז"ב. ולכאורה הי' מקום להוכיח דדעת הר"מ דלא תלין הוא דוקא כל הלילה ממ"ש בה' סנהדרין (פי"ב ה"ג) דיראה לו דמקום שהורגים בו ב"ד היו רחוק ו' מילין מהב"ד ע"ש בלח"מ ובתיו"ט פ"ו ממס' סנהדרין מ"א ולכאורה יש לתמוה דהא מבואר בסנהדרין (מ"י ב') דמשהין אותו עד סמוך לשקיעה וגומרין את דינו וממיתין אותו ותולין אותו וסמוך הוא חצי שעה כמ"ש הפוסקים גבי סמוך למנחה (אך לפעמים סמוך הוא יותר מב' שעות ערש"י פסחים ק"ב ובדנ"א ע"ב וט"ז א"ח סי' רל"ט וסי' רנ"א סק"א ומ"א סי' תנ"ה. וע' בס' יראים סי' קצ"ב דחפיפה סמוך לטבילה הוא עד ג' שעות. וע' בס' מק"ח ה' נדה סי' קפ"ז הובא בפ"ד שם דלענין סמוך לתשמיש השיעור חצי שעה) וא"כ אם גומרים את דינו כחצי שעה סמוך לשקיעה א"כ טרם שילכו להמקום שבו הורגין והמיתה והתליה יהי' בלילה וא"כ יעבור על לא תלין אע"כ דלא תלין הוא דוקא כל הלילה. אך באמת הא ליתא דהא סוף סוף יעבור על תקברנו ביום ההוא. וגם ראיתי בספר יין הרקח (דכ"ט ע"ג) דהקשה דהא כתוב הוקע אותם לד' נגד השמש לכן השיג שם על הר"מ ע"ש ועל הראי' שהביא הר"מ מהגמ' דהי' חוץ לג' מחנות שהוא ג' פרסה על ג' פרסה כ' דמהרש"א מחק על ג' ע"ש והן אמת שדברי המהרש"א האלו ראיתי שהביאם הבאר יעקב (חא"ח די"ג ע"א) והיד דוד (דפ"ד ע"ב). אולם בראשית המחשבה תמהתי דהא איתא ברש"י ברכות (נ"ד ב') דהי' ג' על ג' אח"כ ראיתי בהגהת הרי"פ עירובין (נ"ה ב') שכ"כ והביא הסוגיא דסוטה (ל"ד א') דמבואר להדיא דהי' ג' על ג'. ובאמת ראיתי במהרש"א שסיים שם ומיהו בחנייתם משתעי קרא ולכ"ע כתיבה הי' חונים וא"כ אותן ג' פרסאות אורך במרובע לא הי' ג' פרסאות עכ"ל נראה שבזה חוזר מדבריו דהי' י"ב מיל על ג' מיל דהא הגמ' אמרה זה על הקרא דויחנו לדידי חזי לי האי אתרא כו' וא"כ כיון דבחנייתם לכ"ע הי' כתיבה א"כ א"א לומר כן וע"כ דגרסינן י"ב מיל על י"ב מיל וא"כ מהתימה מהמחברים הללו שהעתיקו דברי המהרש"א אחר שהוא בעצמו חזר כן (וע' ביד דוד שכ' שהמהרש"א לא כתב כן רק למ"ד כקורה הי' מהלכין ולא למ"ד כתיבה ע"ש ולא ראה בדברי המהרש"א שא"א לומר כן דהא הגמ' קאי על החני' וזה בודאי הי' כתיבה) אולם י"ל דבריהם דהנה בשו"ת מאיר נתיבים (ח"ב די"ט ע"ב) כ' וז"ל ומדי דברי אזכור מה שצ"ע במהרש"א ח"א בפ' הספינה שכ' שמחנה ישראל ג' פרסאות עולה לכל שבט מיל הן באורך והן ברוחב. ובאמת מחנה ישראל הי' ג' פרסאות על ג' פרסאות וצ"ע עכ"ל וצ"ל דמהרש"א כאן ס"ל דלא הי' ג' על ג' ולזה כיוונו המחברים האלו והבן. ועמ"ש השירי קרבן בירושלמי גיטין (פ"א ה"ב) וע' בתרגום יונתן במדבר (ב' ג') משריתא דישראל הוה אורכא תריסר מילין ופותי' תריסר מילין. אולם בילקוט ראובני שם העתיק משריתא דישראל אורכא תליסר (ט"ס וצ"ל תריסר) מילין ולא העתיק על תריסר מילין וע' שאלתות דרב אחאי פ' וישלח דמחנה ישראל הי' ו' פרסה וע"ש בשאילת שלום ומכל זה מבואר דראיית הר"מ נכונה ומה שהקשה עליו היין הרקח נראה דהר"מ לא גרס בש"ס דהגמר דין הי' סמוך לשקיעת החמה רק דהתלי' הי' סמוך לשקיעת החמה ולכן בה' סנהדרין (פט"ו ה"ז) כ' ותולהו סמוך לשקיעת החמה ולא כתב דהגמר דין הי' סמוך לשקיעת החמה והכ"מ תמה עליו בזה. וכ' דממילא משמע דהסקילה הי' סמוך לשקיעת החמה כיון דבעינן שהתלי' תהי' סמוך להסקילה והוא דוחק גדול לומר כן בשגם דתקשה למה לא כתב דגמר דין הי' סמוך לשקיעת החמה דהא זה הוא מרחק רב ובפרט לשיטות הר"מ דהי' ו' מילין ועם האמור א"ש דהר"מ לא הי' גורס כן בש"ס רק דהתליה היתה סמוכה לשקיעת החמה כדי שיקברו בו ביום וכ"כ החינוך (פ' תצא סי' תקל"ה). וראיתי בספר תפארת ישראל סנהדרין (פ"ו ס"ג) שהביא דברי הר"מ הללו דהי' רחוק ו' מיל מקום ההריגה מהב"ד וכ' וז"ל טעמו משים דמחנה ישראל הי' י"ב מילין וב"ד של עשה הוא באמצע ואמר הקב"ה הוצא וכו' עכ"ל והוא דבר תמוה שהרי כ' הר"מ שב"ד של משה הי' לפני האהל מועד והוא הי' מחוץ למחנה מכל זה נראה דלשיטות הר"מ אינו עיבר רק כשמשהה כל הלילה. אולם מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בריש כתובות שהקשו דאיך נלין המת כו' ע"ש וקשה אמאי לא נימא דבתחלה הלילה יבעול ויקברהו אח"כ משמע לכאורה דגם בתחלת הלילה עובר ונראה דאזלי לשיטתם שכתבתי למעלה שסוברים דאיכא מ"ע גם בשאר מתים והבן. וחכם א' הראה לי בספר יראים (סי' רנ"ב) דמבואר שם דלא תלין הוא כל הלילה. וע' בתר"י פ"ג דברכות שכ' שנראה דה"ה בק"ש של ערבית צריך להוציא שעה קידם צה"כ שלא יאחרו התחלת זמן ק"ש ע"ש ומדוע לא כתב שצריך להוציאו סמוך ללילה בכדי שלא יעבור על לא תלין משמע דסובר דעל לא תלין לח יעבור רק כשמשהה כל הלילה. וע' בס' טוב הארץ (כ"ה א') שהביא לשון הזה"ק פ' אמור דאסור לשהות המת כ"ד שעות. וע"ש שנראה מדבריו דלא תלין הוא דוקא בא"י ולא בח"ל והוא תמוה. ובאמת כ"ה דעת ר' בחיי פ' כי תצא וכבר תמה עליו בשו"ת מחנה חיים (סי' ע') וע' זית רענן פ' בהעלותך שכ' דמוכח דמשה הי' מונח ד' מילין דמת עם שקיעת החמה ועד צה"כ ד' מילין. דבודאי לא הי' מלינן אותו ע"ש משמע מזה דתיכף אחר שקיעת החמה עובר אף בקצת הלילה על לא תלין וע' מ"ש לי בזה הג' מהרש"ק בתשובה שנדפס בספר ליקוטי צבי:
ו ויש לחקור בגוסס אחר ג' ימים אם מתאבלין עלי' והנה בטיו"ד (סי' של"ט) פסק דמתאבלין עלי' וראיתי בשו"ת לחם רב (סי' ל"ג) שתמה עליו דסותר דברי עצמו דבטאה"ע (סי' קמ"א) פסק דגוסס שנתן גט הוי ס' מגורשת וכשיטות הר"מ (פ"ו מה' גירושין) וטעמא דאף דרוב גוססין למיתה מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וא"כ למה נתאבל עלי' וגם על הר"מ בעצמו קשה דלמה נתאבל נימא סמוך מיעוטא עכ"ד. ולדעתי לק"מ דהא מאי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל דרבנן לא רצו להפקיע האבילות כיון דמה"ת אמרינן רוב גוססין למיתה וכמו שפסק הר"מ פ"ט מה' תרומות ופ"ח מה' פה"מ) ומ"ש בה' גירושין דהוי ס' מגורשת ומשמע דמה"ת הוי ספק התם טעמא אחרינא איכא דהנה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ט) מבואר דב' חזקות עדיפי מרוב ע"ש (והפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י כללי הס"ס נסתפק בזה ולא ראה דברי הריב"ש הללו) וא"כ איכא הכא חזקת א"א וחזקת חיים נגד הרוב ולהכי הוי ס' מגורשת ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' ס"ב) ושו"ת יד אלי' (סי' מ"ד) והבן. וראיתי בספר הר אבל (ד"ט ע"ב) שתפס בפשיטות בדברי הרא"ש דכודאי חשבינן לגוסס שמת ע"ש שמזה השיג על הבית הלל. והנה הן אמת שגם בב"ה מבואר כן בדעת הרא"ש אולם באמת אינו מוכרח כלל לפרש כן בדעת הרא"ש די"ל דכוונת הרא"ש רק דהרוב כן הוא ולא הוי ודאי וראי' דהא הטור בה' אבילות פסק כהרא"ש ובאה"ע פסק כהר"מ דהוי ס' מגורשת וכ"ה בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"ו) שכ' בשיטות הרא"ש דרק כרוב הוא ולא כודאי ונ"ל דכ"ה דעת שו"ת חו"י (סי' ר"א) דגם בגוסס ג' ימים הוי רק כרוב ולא כודאי ומיושב מה שהקשה עליו בשו"ת שבות יעקב (חא"ח סי' מ"ג) וכ' דנעלם ממנו דברי הש"ע סי' של"ט ע"ש ולפמ"ש א"ש. וכ"כ בשו"ת תפארת צבי (חאה"ע סי' י"ז) ובית מאיר (סי' י"ז ס"ה) [ומש"ש הבית מאיר לחלק בין גוסס דבתוך ד' ימים יתברר הדבר. כבר קדמו בזה בשבו"י (חאה"ע סי' ק"ב) וכבר קדמו בזה ג"כ בשכנה"ג (סי' של"ט) ומ"ש בשבו"י לפרש דברי ר"ה גאון דמיירי שנתברר שמת לא ראה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' י"ב) שהכריח דא"א לפרש כן] ומש"ש בהר אבל לפרש דברי ב"ה דגירסתו נמשך ג' ימים שגה בזה ולא עיין בדברי הב"ה בעצמו שהמעיין שם יראה דא"א לפרש כן גם ביאורו בדברי הש"ע ליתא דהכוונה בש"ע ראינו אותו גוסס ג' ימים שזה ג' ימים שראינו אותו גוסס ומאז לא ראינו אותו ולא ידענו מה הי' לו. ומה שהקשה התפארת למשה מדוע נפל פטור מאבילות לק"מ דהתם גזירת הכתוב וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם וז"ב. ודע דבש"ע (סי' שע"ד ס"ח) מבואר דתינוק כל ל' יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו וכתב בספר תפארת למשה נ"ל אפי' נפל מגג ומת עכ"ל. ואני תמ' עליו מנין לו זה הא התוס' ביבמות (דל"ו ב' ד"ה מת) [כתבו] בנפל מן הגג שמא חשיב בר קיימא ובהגמי"י (פ"א מה' אבל) כ' בפשיטות דנחשב בר קיימא בנפל מן הגג ביום ל' וצ"ע:
ז בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ד) כ' שם הג' רא"פ דהא דאמר ר"ע בב"ב (קנ"ד ב') חדא דאי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשוים להשתנות דדוקא בצירוף ב' הטעמים אסור ולא היכא דאיכא רק טעם א' והמחבר שם בסי' ס"ה דעתו דאף היכא דליכא רק טעם א' אסור ע"ש. ולכאורה הי' נראה כהרא"פ דהנה מבואר ביו"ד (סי' שס"ג ס"ז) דאסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפי' אם עוררים היורשים לפתחו ע"ש. וראיתי בבית הלל (שם סק"א) שהניח בתימה דמשמע דקודם פתיחת הגולל מותר לפתוח וקשה הא כל הטעם דסימנים עשוים להשתנות ומסתמא תיכף נשתנה דאל"כ נתת דבריך לשיעורים וא"כ יהי' אסור ע"ש האומנם אם נימא דבעינן ב' הטעמים יחד א"ש דאף דיש כאן טעם דסימנים עשוים להשתנות עכ"ז ניוול אין כאן וא"ש. וראיתי בשו"ת כנ"י (חיו"ד סי' מ"ד) שכ' וז"ל ואנכי הקטן שותא דאותו גדול לא ידענא מאין יצא לו לפרש שכבר נקבר המת אני מפרש שרצו לבדקו אחר מיתתו תיכף לברר שאין לו שום שערות בגבו וכריסו כו' עכ"ד ולפמ"ש צדקו דברי אותו הגדול דע"כ מיירי אחר שנקבר דאין לפרש דמיירי קודם שנקבר דא"כ אמאי אמרינן התם דמנוול דקודם שנסתם הגולל אין כאן ניוול וכדמוכח מדברי הר"מ והש"ע דקודם שנסתם הגולל לא מינוול ומכ"ש [קודם שנקבר א"ו] דמיירי אחר שנקבר וא"ש. אולם מדברי הח"צ בתשובותיו (סי' מ"ז) שכ' וז"ל ועוד דאתינן למטעי ולמימר דדוקא היכא דאיכא תרתי חרדת הדין וניוול הוא דאסור הא בניוול לחוד שרי ובאמת ס"ל לר"ע דאפי' בניוול לחוד נמי אסיר עכ"ל מבואר דס"ל דסגי בניוול לחוד שיהי' אסור. הן אמת שאינו מוכרח דמה שהקשה הח"צ שם מדוע לא אמר ר"ע טעם דחרדת הדין .(ועל תירוצו השני דחה אותו בשבו"י ח"ב סי' ק"ג) י"ל לפמ"ש בס' תפארת ישראל במ"ק (פ"א סי' ל"ח) דלאחר יב"ח ליכא חשש דין ע"ש. וא"כ להכי לא אמר ר"ע הטעם הזה משום דהי' הלקוחות יכולים לומר דימתינו יב"ח ואח"כ נבדוק אותו אולם עדיין לבי מהסס על טעם זה דא"כ לאחר יב"ח יהי' מותר לפנות מקבר לקבר לפ"ד התפארת ישראל ולמה סתמו הפוסקים ביו"ד סי' שס"ג דאין מפנין משמע לעולם ועכצ"ל דגם אחר יב"ח איכא דין וכמ"ש בס' חסידים (סי' מ"ו) הובא בב"ח א"ח (סי' קפ"ה) דגם אחר יב"ח דנין ולא בחוזק כמו בתוך יב"ח ע"ש וכיון שדנין אותו איכא חרדת דין:
ח מי שנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת דאין לו פסידא כלל אם מותר לו לבעול בעילת מצוה כ' הט"ז (בסי' שמ"ב סק"א) דאינו בועל כיון דלית לי' פסידא וראיתי בתפארת למשה (סי' שפ"ג) שהשיג עליו ודעתו דמותר לו לבעול דאל"כ גם באיכא פסידא מדוע התירו לו לבעול הא לגבי הבעילה ליכא פסידא עכ"ד. והנה לא ראה בנה"כ שכ' כדברי הט"ז בשם הר"י ן' גיאות והרא"ש ורי"ו ורד"כ דאסור לו לבעול ומה שהקשה התפל"מ דלמה התירו הבעילה באיכא פסידא לק"מ די"ל דמה דהתירו הבעילה הוא בכדי לאשוי כרגל דאל"כ לא הי' בידם לעשות משתה כיון דכבר מת לו המת ועדיין לא חל עליו הרגל לכן קודם שקברוהו דעדיין לא חל עליו אבילות התירו לו לבעול ושוב יהי' חלה השמחה מקודם האבילות כן הבנתי מתוך דברי ההגמי"י ספי"א מה' אבל ושיטה מקובצת לכתובות ד"ח ע"ש וא"כ הלכה כט"ז. וראיתי בפנ"י בכתובות שם שהקשה על התוס' דמה דמיון נעילת הסנדל דנוהג באבל ולא באונן לתשמיש המטה דבודאי נוהג באונן כדאיתא פ' אלו מגלחין דפליגי רשב"ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת מוכח להדיא דבחול בודאי אסור עכ"ד. ולא ידעתי מאי קושיא דמי ליכא דעת הר"מ ור"י הלוי דס"ל דאונן מותר בתשמיש המטה ומפרשי ההוא סוגיא דפא"מ דבשבת הוי רשות ולא לאסור וכמ"ש ר' יונה פ' מי שמתו ועלח"מ פ"א מה' אבל א"כ י"ל דגם התוס' בכתובות דעתם כן ולק"מ. והנה מה דמבואר בסי' שמ"ב שם דהיכא דטובחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוי מכניסין המת לחדר כו' יש לעיין אם בעינן כל הג' דברים או סגי בחד מינייהו והנה הב"ח כ' שם דבעינן דוקא כולם והש"כ כ' דאין דבריו מוכרחים אולם ראיתי בחי' הרמב"ן לכתובות (ד"ד ע"א) שכ' וז"ל מסתברא דלאו כולהו בעי אלא או או קתני עכ"ל הרי להדיא דלא כהב"ח. וע' בשיטה מקובצת שם שכ' בשם רש"י שכן הוא דעתו ע"ש ובחי' הריטב"א שם משמע דדעתו כדעת הב"ח. וראיתי בחי' הר"ד ערמאה (דפ"ה ע"א) שכ' דהר"מ לא הביא יין מזוג נראה שמפרש או יינו מזוג דכיון דאיכא תרתי טירדת הכנת הפת וטירדא דפסידא מבשר א"כ דיין מזוג די ולא בעינן ב' פסידות והוא פי' מפואר בברייתא עכ"ל וכיון דדעת הרמב"ם ורש"י והרמב"ן כך יש לפסוק כן:
ט מי שעומד בשעת יציאת נשמה אשה קטנה אם חייב לקרוע ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקי"ח) שכ' דלפי' הרמב"ן בפי' הא' צריך לקרוע בין על קטן ואשה ולפי' הב' דמקיימי מצוותי' אינו קורע על קטנים ולכן כיון שלפי' רש"י ופי' הרמב"ן בפי' הב' אינו קורע על קטנה לכן להלכה א"צ לקרוע ע"ש. ולדעתי מ"ש דלפי' הב' ברמב"ן דבעינן מקיימי מצוותי' לא מקרי קטן צל"ע די"ל דנקרא מקיימי מצוותי' כיון דמוזהרין אנו להאכילו בידים וגם איתא בתורת חינוך ועשו"ת שיבת ציון (סי' ד') וכן מצאתי להדיא בחי' הריטב"א למ"ק (כ"ה א') שכ' דלפי הרמב"ן גם על קטן חייב לקרוע דהוא נקרא מקיימי מצוותיו וא"כ כיון שלפי' הא' והב' של הרמב"ן חייבים לקרוע א"כ יש לפסוק כמותו וצ"ע ודע שראיתי להתפל"מ (סי' ש"מ) שתמה על מה דאמרינן בס"ת שנשרפה חייב הרואה לקרוע דוקא בזרוע וכמעשה שהי' דא"כ מדוע בעומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אף דהוא שלא בזרוע ע"ש ונעלם ממנו דברי הרמב"ן בתורת האדם שהקשה זה וכ' דמשל בעלמא הוא כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א לפירש"י ועשו"ת שבו"י (ח"א סי' פ"ד) ושו"ת ח"צ (סי' י"ז) ומ"ש השבו"י שם דרש"י יחיד הוא לא ראה דברי הריטב"א ועשו"ת טעו"ד (מה"ת סי' ל"ז) שהניח בצ"ע דהא לא הי' כמעשה שהי' ולא ראה דברי הרמב"ן הללו. והנה המל"מ (פי"א מה' אבל הי"א) כ' דאם מת לאדם מת ביו"ט דאינו קורע בחוה"מ ומדברי רבינו יש הוכחה לזה שכ' תחלה אע"פ שאין אבילות במועד דקורע על מתו ושוב כתב אין קורעין אלא הקרובים כו' וע"כ מיירי בין מיתה לקבורה דאי מת ביו"ט אינו קורע על חכם ולא על אדם כשר ולא על העומד בשעת יציאת נשמה דכיון דאדחי אדחי ואין עלי' חיוב קריעה כלל ופשיטא דאסור במועד עכ"ל ולפענ"ד אין הכרח לזה דמה שהכריח דע"כ לא מיירי במת ביו"ט דא"כ אף בחול א"צ לקרוע הנה בס' תפל"מ (סי' ש"מ ס"ה) כ' וז"ל דאפי' מת בשבת חייב לקרוע במ"ש ולא אמרינן כיון שנדחה נדחה דאל"כ מאי פריך כו' ע"ש וא"כ בהתרועע היסוד נפל הבנין ושוב י"ל דהר"מ מיירי במת ביו"ט ועשו"ת מהרי"ט (חא"ח סי' ה' וחיו"ד סי' ו') שכ' וממאי דאיצטרך למתני אין קורעין אלא קרוביו של מת לאפוקי הקורעים לכבוד בעלמא משמע כל קריעה שחייבין בה בחול קורעין בחה"מ ע"ש ומזה משמע דבנ"ד קורעין בחה"מ כיון דחייבים בחול. אולם לפמ"ש הרדב"ז (הובא בברכ"י יו"ד סי' ש"מ) דבמת בשבת אמרינן כיון שנדחה ידחה ולא כהתפל"מ שוב יש הכרח לדברי המל"מ. ובעיקר הנידון של המל"מ הנה מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ע"ד) בפשיטות דא"צ לקרוע כיון דאינו בשעת חימום (ולדברי הרדב"ז הללו תקשה מהראי' שהביא התפל"מ. ובטל חיים (ס"ב ב') הניח זה בצ"ע ולא ראה דברי החפל"מ (וע"ש שנסתפק אם לא קרע בס"ת שנשרף אם קורע אח"כ ולדעתי אין ספק בדבר דאמרינן הואיל ואדחי אדחי ודוקא בשומע בתוך ל' שמת לו מת אמרינן דהוי כשעת חימום משא"כ בנ"ד דהוי דוקא כשרואה ולא כששומע וכמ"ש האגודה הובא בשו"ת שבו"י (ח"א סי' פ"ד) א"כ בזה אמרינן הואיל ואדחי אדחי) ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' שכ"ג) שנשאל על מי שעמד בשעת יציאת הנפש בשבת אם מחויב לקרוע במ"ש והשיב דתלמוד ערוך הוא דאינו קורע וראי' מרב ספרא כו' ע"ש ואינו ראי' כלל דהתם אחר קבורה הוי ותמהני שלא הביא דברי הרדב"ז והתפל"מ הללו ועש"כ (סי' ש"מ ס"ק נ"ג) שכ' על השומע שמועות רעות וקורע דמאחה למחר ובדגול מרבבה שם תמה ע"ז דהא על שמועות רעות אינו מאחה לעולם וכן הניח בתימה השירי קרבן בירושלמי פ' אלו מגלחין ונ"ל לפרש דברי הש"כ דהנה בש"ס מ"ק מבואר דהא דאין מאחין היינו באיחוי אלכסנדרית וכ"ה בטוא"ח (סי' תקס"א) ועמ"ש בשו"ת פנ"י (ח"ב חיו"ד סי' ל"ו) שהאריך בזה למה השמיטו כאן הטוש"ע זה. וא"כ י"ל דכוונת הש"כ כאן דרשאי לאחות באיחוי שאינה אלכסנדרית ועש"כ סק"ל שהביא שכל] שאינה ניכר התפירה זה נקרא אלכסנדרית וא"כ כאן מיירי בסתם מחאה: (י) הלחם יהודא (פ"ה מה' אבל ה"ח) האריך להוכיח דהב"י ס"ל כדעת הרמב"ן דמדינא מקצת הלילה ככולו ולדעתי הא ליתא דלהדיא מבואר בש"ע דעד הנץ החמה אסור והיינו במקום דליכא מנחמין וכמ"ש הש"כ שם ומה שהביאו להלחם יהודא לזה ממ"ש הב"י דלענין הלכה נראה כהרמב"ן לכן הוצרך לדחוק שם ובאמת מבואר בד"מ בהעתיקו דברי הב"י דלענין הלכה נראה כהרמב"ם וכן האריך להוכיח כן בשו"ת מהריט"ץ (פ' איזהו נשך דס"א ע"ב) שכצ"ל בדברי הב"י וא"כ לק"מ וראיתי בכתונת פסים (ד"ג ע"ב) שחקר בדעת הר"מ אי ס"ל מקצת הלילה ככולו וכ' וז"ל ובאמת בדעת הר"מ לבד דאינו מוכרח מדבריו דסובר דמקצת הלילה ככולו לא מצאתי מפורש בדברי הר"מ הך דינא דאמרינן בש"ס (די"ט) אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה ע"ש ונעלם ממנו דברי הר"מ (פ"ו מה' אבל הי"ב) שכ' יום ז' מקצתו ככולו לפיכך מותר לכבס ולרחוץ והיינו הך דינא דש"ס הנ"ל וכמ"ש הכ"מ שם וז"ב ומש"ש מהריט"ץ דדוקא ביום א' שהוא יום מיתה וקבורה אסור להניח תפילין אבל יום קבורה בלא מיתה דהוא רק מדרבנן חייב והנה כבר השיג עליו הלחם יהודא משמועה קרובה דהוא רק מדרבנן ומ"מ (חייב) [אסור] וכ"כ הדגול מרבבה סי' שפ"ח והוכיח כן מר"מ ה' ביאת המקדש פ"ב וכ"כ הט"ז (סי' קצ"ח סק"א). ונפלאות הוא בעיני על שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקכ"א) שכ' וז"ל קרובו של זה לא טוב עשה והוא סיבה שלא קיים ראובן אבילות מה"ת שהוא יום הקבורה דכתיב ואחריתה כיום מר ויום שמועה קרובה כיום קבורה הוא עכ"ל דנראה משטחיות דבריו דיום שמועה קרובה הוי מה"ת והא ליתא וצ"ע וגם לענד"נ דלא כמהריט"ץ דהא לפי' הרא"ש ורבים מהראשונים גם ביום ב' אסור להניח תפילין ולכן אסור ביום ב' עד שיבאו המנחמין או עד הנץ החמה עכ"פ וא"כ מוכח דאף ביום ב' דהוא דרבנן אסור וכ"כ המרדכי דבאו פנים חדשות אסור גם ביום ב' וכמ"ש במשאת בנימין (סי' פ"ב) אע"כ דתפילין במרירות תליא מלתא ולא באבילות אם הוא דאורייתא או דרבנן (ומהכתונת פסים נעלמו דברי מהריט"ץ שכתב שם דדעת הר"מ כהרמב"ן וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנ"ט) ולכאורה הי' מקום לסייע לדברי מהריט"ץ ממ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ס"א) דאבל ביו"ט ב' אסור להניח תפילין וראיתי להמור וקציעה (סי' תקכ"ו דנ"ו ב') שתמה עליו דהא אף בחול נמי אסור ע"ש שהניח בתימה וצ"ל דהכא מיירי שמת ביו"ט א' ושהו אותו בכדי שלא יתעסקו בו עממין והוא רק יום קבורה וה"א דצריך להניח קמ"ל דלא (ואף לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת (קל"ט ב') דהמנהג לקברו ביו"ט א' ע"י עממין ולא משהינן מ"מ י"ל דאתרמי דלא הי' שהות לקברו ביו"ט א' וקברוהו ביו"ט ב' וא"כ ה"א דיניח תפילין ביו"ט ב' כיון דלא הוי יום מיתה והוי רק מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בתשו' (ח"א סי' קע"ב) קמ"ל דאסור אולם באמת אינו מוכרח כלל מזה מדברי הרשב"א ובמח"כ של המו"ק לא הבין דברי הרשב"א דהוא לא מיירי כלל בדין תפילין באבל רק שהשואל רצה לומר דיו"ט ב' חייב בתפילין כי היכי דגבי מת שויניהו רבנן כחול וא"כ ה"ה לגבי תפילין נשווינהו כחול לזה כ' הרשב"א דאסור וז"ב:
יא בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' שמ"א) כ' דהפורשים מדרכי ציבור שאין מתאבלין עליהן דעכ"פ צריך לקברו ע"ש שהאריך בזה ולדעתי אינו כן וראי' מא"ז ה' אבילות (סי' תכ"ב) שכ' שם להדיא דאין קוברין אותן ג"כ ומייתי ראי' מהא דאמרינן אין מתעסקין עמהן בכל דבר מדאמר בכל דבר משמע ה"ה לקברו ועוד מייתי ראי' מהא דאמרו בגמ' על הפסוק כי זה לבד יבא לירבעם אל קבר ואי אמרת כי היכא דלהוי להו כפרה ה"נ ליקברו בכדי דתהוי להו כפרה כו' ע"ש א"כ מבואר להיפוך מדברי'. ומש"ש הח"ס מהרוגי ב"ד דכתיב בהו וקברת י"ל זה דהא כ' שם הא"ז דישראל שעבר עבירה ולא עשה תשובה אין קוברין אותו משמע דבעשו תשובה קוברין אותו וא"כ הרוגי ב"ד דמתודין תחלה ועשו תשובה לכן קוברין אותן מאחר שקבלו דינן עליהם. ומ"ש עוד הח"ס מהא דדרשינן בעמך שעושין מעשה עמך ואס"ד דלא צריך קבורה ל"ל קרא שאין כהן מטמא א"ע הא א"צ קבורה ע"ש ולק"מ דאי לאו הכתוב באמת ה"א דצריך להתאבל וממה דכתבה התורה שאין כהן מטמא א"ע מזה נדע שא"צ להתאבל ואז א"צ קבורה ג"כ וע' בא"ז ה' אבילות (סי' תכ"ח) ובלא"ה י"ל לפ"מ דקיי"ל דמותר לטמא אף שלא לצורך א"כ אין ראי' כלל וכמ"ש הג' רי"פ על ראיית המ"א בנפל הובאה תשובתו בשו"ת תפארת צבי (א"ח סי' כ"ז) והבן. ודע שנ"ל דמי שהוא רגיל בעבירה אחת דאין הכהן מטמא לו אף שבש"ע יו"ד (סי' שע"ג ס"ח) מבואר דכהן שפירשו אבותיו מדרכי הציבור אינו מטמא לו א"כ משמע דוקא שפירשו אביו מדרכי ציבור שמבואר פירושו בסי' שמ"ה ס"ה דהם אנשים שפרקו מעליהם עול מצוות ואינם נכללים בכלל ישראל עכ"ז גם התם לאו דוקא דהא בסי' ש"מ ס"ה מבואר ברמ"א דמי שהוא רגיל בעבירה אחת אפי' לתיאבון אין מתאבלין עליו ועש"כ בסי' שמ"ה סק"ה דהוא בלא התודה מקודם א"כ עכ"פ מבואר במומר לעבירה אחת ולא התודה מקודם דאין מתאבלין עליו וה"ה דאין מטמאין לו. וכן ראיתי בביאור הראב"ד לת"כ (פ' אמור פ"א) על מה דאמרינן שם בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו לא בזמן שפירשו מדרכי הציבור וז"ל פי' שנשתמד ואפי' לעבירה א' כגון שהי' משומד לאכול חלב או דם עכ"ל הרי להדיא דמומר לעבירה א' אין מתאבלין ולא כמו שנראה מפשטות דברי הקרבן אהרן שם דמתאבלין עליו וליתא:
יב הב"י ביו"ד (סי' שצ"ג) כ' וז"ל כ' בהג"א בשם הא"ז אהא דתניא אבל לא באיש א' וב' נשים אא"כ הם קרובים לתינוק וראיתי בבית מאיר ביו"ד שם שכ' וז"ל והוא תימה דבקדושין ד"פ מבואר דז"א אלא לר' ישמעאל וחכמים פליגי עלי' ואסרו אפי' בכה"ג וזה נראה טעם הש"ע שהשמיט דעתו עכ"ל. והנה ראיתי בד"מ שכ' ע"ד הג"א האלו ונראה דטעמא דכשהם קרובים דשרי דאין היצר מתגבר בעת צרה וכשהם קרובים הוי לדידהו כעת צרה וכ"ה לעיל סי' ש"מ עכ"ל וכוונתו למ"ש הב"י בסי' ש"מ בשם המרדכי דא' האיש וא' האשה קורעים בגדיהם לפניהם ואין לחוש להירהורא דאין יצה"ר מתגר' בעת צרה עכ"ל ומזה למד הד"מ דלחכמים דפליגי אאבא שאול דסובר דבעת אנינותו של אדם אין יצה"ר מתגבר עכ"ז לא נדחה הסברא הזאת לגמרי ואבא שאול סובר זה לכל אדם וה"ה לדידן בקרובים עכ"פ שנשבר לבם אין היצה"ר מתגבר וע' בלח"מ (פי"ב מה' אבל ה"י) שכ' כה"ג להר"ם דאף דפוסק בהא"ב דאסור לאשה א' להתיחד עם אנשים הרבה עכ"ז מתיר כאן באשה א' וב' אנשים משום דאיכא אבילות כי היכא דתירצו התוס' לאבא שאול (מ"ש כן בשם התוס' הוא תמוה דלהדיא מבואר כן בש"ס קידושין ד"פ וכן הוא בירושלמי שם) דמותר באיש א' וב' נשים ע"ש והיינו דנחתינן לדידן חד דרגא מאבא שאול ועכ"ז לא נדחה לגמרי לדידן ג"כ הסברא דאין היצה"ר מתגבר בעת אנינותו כן היינו יכולים ליישב דברי ההג"ה לפי מה שהביאם הב"י אהא דתניא אבל לא באיש א' וב' נשים. אולם באמת הוא תמוה דהמעיין בא"ז ה' אבילות (סי' תתכ"ב) שממנו נובעים דברי ההג"א כ' וז"ל ואומר לי לבי אני יצחק המחבר דהלכה כאבא שאול דודאי הכי מסתברא כו' ואפי' אבא שאול לא שרי לקברו באיש א' וב' נשים אלא שהם קרובים של תינוק דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרוביו ודאי אתי לידי עבירה דהא אינם אנונים עכ"ל וא"כ שוב סרה התמי' שתמה הבית מאיר על ההג"א דבאמת הוא פוסק כאבא שאול. אולם מעתה תגדל התימה על הב"י שהביא דברי הג"א על הטור שפוסק כחכמים וע"ז הביא דבקרובים שרי והא ליתא דההג"א לא כתב כן רק לפי מה שפוסק כאבא שאול אבל לחכמים אסור גם בקרובים ויפה עשה שהשמיטו הב"י בש"ע דלהלכה כיון שפסקינן כחכמים גם בקרובים אסור וז"ב:
יג אבל אסור ברחיצה כל ז' כמבואר בש"ס מ"ק (ד"כ ע"ב) הכל מודים כשחל ג' שלו להיות ערב הרגל לאסור ברחיצה וע' תוס' ורא"ש שם שזה פשיטא שאסור כל ז' ברחיצה. ומ"ש מהר"ש בן פרחון במחברת הערוך (שורש גלב) וז"ל הנה ר"ג רחץ לילה הא' שמתה אשתו שהוא אבל יום] א'] מדאורייתא שנאמר ואחריתה כיום מר משום שהוא איסטניס אבל אחרים אסורים ביום א' ומותרים בב' וג' ואילך עכ"ד ותמה תמוהים דבודאי ליכא מאן דסובר דרחיצה תהי' מותרת בב' וג'. וגם בתוך שלשים נוהגין לאסור ברחיצה וראיתי במעין גנים ה' שבת (סי' שכ"ו ס"ח) ובעצי לבונה (סי' שפ"א ס"א) שכ' דבימי שלשים לאבלו אסור הזיעה יבשתא ג"כ כמו דאסור בשבת ע"ש ולדעתי לא נהירא כן דנהי דבשבת אסור הזיעה אף היכא שיש לגזור רק משום דרבנן וכדמוכח משיטות הרי"ף פ"ב דביצה דסובר דהבערה לרחיצה ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כשאסרו הזיעה משום רחיצה שיבעיר לרחיצה אין כאן אלא איסור דרבנן וכמ"ש הפנ"י בשבת (ל"ט ב' ד"ה מתירין) עכ"ז בימי אבלו מז' ואילך דמדינא מותר הרחיצה ורק ממנהגא אסור. וע' בא"ז ה' אבל (סי' תל"ה) שכ' על המנהג דכמדומה אני מפני דחיישינן דלמא אתי למיסרק רישא דאסור כל ל' ע"ש ולדידן לא שייך זה וכמ"ש הט"ז בסי' שפ"א סק"א ומש"ש בשם הרש"ל דדלמא יגלח שערו גם ע"ז יש לפקפק כמ"ש בפ"ת שם. ונהי שבודאי נאסור הרחיצה שלא לשנות ממנהגא עכ"ז לגזור על הזיעה בודאי אין לנו לגזור ובפרט בגזירת זיעה דגם בשבת קלישא טובא וכמ"ש בשו"ת הר"ן (סי' ד') בודאי אין לנו לחדש גזירה חדשה שלא נמצא לה רמז בשום מקום וע' ביו"ד (סי' ר"א) דאף דאשה אסורה לרחוץ במרחץ אחר הטבילה עכ"ז זיעה מותרת וכ' הב"י שם בשם האגור דגם לתרומה לא גזרו על הזיעה וה"נ דכותי' ומצאתי בספר קרבן תודה (דמ"ה ע"ב) בחי' לתענית שגם הוא כתב בפשיטות דזיעה מותרת בתוך ל' וכן יש להורות:
יד בשו"ת תועפת ראם (חיו"ד סי' נ"ז) כתב דאם בא כתב בלתי מקוים לא' שמת לו מת דאינו חייב להתאבל כיון דדעת כמה פוסקים דאין משיאין את אשתו רק במקוים יעו"ש. והדברים המה תמוהים לדמות אבילות למשיאין את אשתו. וגם עלמא לא נהיגי כותי' ואשתמיטתי' מ"ש בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ק"כ וח"ב סי' קי"ד וח"ג סי' צ"ו) דדוקא היכא דנאבד האיש אין מתאבלין בכדי שלא יבואו להתיר את אשתו אבל היכא שכתבו שמת על מטתו הוי מלתא דעבידא לגלוי ומתאבלין עליו וא"כ ה"ה בא כתב בלתי מקוים מתאבלין וז"פ:
טו בספר נועם מגדים להפרמ"ג (דס"ז ע"ב) כ' במת לו מת ולא ניתן לקבורה זמן רב נראה לו דמיום הקבורה מתחיל לומר קדיש דאז נתעוררו דיני גהינם וזה פשוט לפענ"ד עכ"ל. ומה דפשיטא לי' מיבעיא לי טובא דהנה בט"ז (סי' ש"א סק"ד) כ' במי שמת בשבת וא"א לקברו דמ"מ יאמר קדיש. וכ"ה בשו"ת אבן השוהם (סי' כ"ז) וזה מטעם דכמה דינים מתעוררים אף קודם הקבורה. וכ"ה בא"ר (סי' קל"ג) בשם השער אפרים ולדידהו גם בכאן יאמר תיכף קדיש אולם הנה"כ ביו"ד (סי' ושו"ת עה"ג (סי' ס"ב) פליגי על הט"ז ולשיטתם מתחילין לומר קדיש מיום הקבורה וע' בעה"ג שם ותראה שלפי שיטתם גם בנידון של הפרמ"ג לא יאמר קדיש עד הקבורה וראיתי במור וקציעה (סי' ע"א) שכ' עמ"ש הט"ז דבחול יכול לילך ולומר קדיש דזה סותר ע"ש ביו"ד סי' שע"ו דדוקא בשבת יכול לומר קדיש ולא בחול ע"ש. וכן הקשה המחזיק ברכה שם ובספר חוקי חיים (אות א' ס"ק י"ד) ונראה דאין כאן סתירה דהא בא"ח דייק דיש לו מתעסקין וא"כ אינו רק משום כבודו ולכן יוכל לומר קדיש דגם זה כבוד המת אבל ביו"ד מיירי באין לו מתעסקין בזה לא יאמר קדיש. ושוב ראיתי להפרמ"ג שכ' כעין זה וראיתי להעיר ע"ד שו"ת נאות דשא (סי' כ"א) שכ' וז"ל לפי מה שראיתי בפרמ"ג שכ' וז"ל גם כלל אחר אמרו דהא דיש עדיפות לבן ל' היינו היכא דמגיע עכ"פ ליא"צ קדיש א' אבל היכא דאין מגיע ליא"צ שום קדיש לא עדיף בן ל' מיא"צ ונותנין ליא"צ עכ"פ קדיש א' כו' עכ"ל משמע לכאורה דאם יש הרבה קדישים עדיף בן ל' מיא"צ ואין נותנין ליא"צ רק קדיש א' כו' מיהו דברי הפרמ"ג אלו לא ידעתי מקורם והמעיין בכל דברי הלבוש יראה דמשמע דלענין שום דבר אין בן ל' עדיף מיא"צ עכ"ל ודבריו תמוהים דלהדיא כ' הרמ"א ביו"ד סי' שע"ו ס"ד דאין ליא"צ נגד בן ל' רק קדיש א' ועבט"ז שם בשם מ"ב דזה דוקא כשיש הרבה קדישים ובשלא יש הרבה קדישים יא"צ עדיף וכ"כ הש"כ שם דכן נוהגין ומ"ש הנאות דשא דבלבוש מבואר דיא"צ עדיף מבן ל' תמהני דלהדיא מבואר בלבוש א"ח (סי' קל"ג) דאין ליא"צ נגד בן ל' רק קדיש א' ומהתימה מהנאות דשא שאשתמיט מיני' כל זה:
טז בשו"ת הר"מ מרויטינבורג (סי' כ') כ' עוד שאלת אם מותר לטחון בימי אבלו היכא דאין לו לחם נראה בעיני דאפי' יש לו לחם מותר כדתניא בפ' עי שהפך כו' ע"ש. ואני תמ' ע"ז דיהי' מותר ביעי אבלו לטחון כשיש לו לחם ויערים ויאמר דפת חמה עדיף מצוננת והראי' ממועד אינו ראי' כלל דהא אנן קיי"ל כרב אידי במ"ק (די"א ע"ב) דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו וא"כ מניין לנו דיהי' מותר להערים בימי אבלו ונלמד ממועד דהתם מחמת שמחת מועד אמרינן דמותר לטחון שפת חדשה טוב יותר מישינה משא"כ בימי אבלו אטו מצווה בשמחה. וכשיש לו מה שיאכל מן הישינה איך נתיר לו לטחון בשביל שרוצה לאכל מן החדש וע' בהגמי"י פ"ה מה' אבל בתשו' מהר"מ מרוטינבורג שאסור לטחון בימי אבלו וז"ל אבל לתת לטחון תבואה אסור דגרסינן פ' מי שהחשיך ת"ר טוחנין קמח במועד לצורך המועד כו' ע"ש הרי שאסור לטחון (ולכאורה נראה מדבריו דאפי' אין לו מה יאכל אסור לטחון דהא מייתי התם דלאפות מותר הא אפי' אינו מותר רק כשאין לו מה יאכל עשו"ת מהרי"ק שורש ל"ד וצ"ע בזה) ונראה פירושו דכיון דשרי רק לצורך המועד ומה דאינו מותר רק לצורך המועד אסור בימי אבלו וכמ"ש בתהה"א (ענין אבילות דל"ד ע"ד) ופסקו בש"ע סי' ש"פ וע"כ כיון שלא הותר טחינה רק לצורך המועד ע"כ דאבל אסור וא"כ נראה דטחינה אסור דהא אבל דמי ליו"ט וכמ"ש במהרי"ק שם וביו"ט אסור טחינה ובפרט כשיש לו מה יאכל ויערים לומר פת חמה אני צריך זה בודאי אסור וע"כ נ"ל ברור דהאי בימי אבלו ט"ס וצ"ל לטחון במועד. ומצאתי התשו' הזאת נדפסה ג"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' תתמ"ה [והיא לר' שמעון בן אברהם דכן נחתם בסי' תתמ"ג ר"ש בן אברהם ועד סי' תתמ"ח הם תשובותיו. וראיתי במנ"י (כלל ט"ו סק"ה) שהקשה על סי' תתמ"ג שסותר מ"ש הרשב"א בתהה"א ותירץ דהוא מר"ש בן אברהם ודבריו צודקים ותמהני על הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ח במ"ז סק"ו שכ' שתירוץ הב' של המנ"י יותר נכון דהרשב"א חזר בו ודבריו תמוהים דנראו בעליל שהתשו' ההמה אינם מהרשב"א כאשר שאר התשו' המה במהר"ם מרו"ב בסי' כ' ולהלן. וכן התשו' דסי' תתמ"ז הובא בש"ג בשם ר"ש בן אברהם. וע' בבכורי יעקב (סי' תרנ"ה סק"ב) שכ' שתימה הוא שכתובה היא בתשו' הרשב"א ואין כאן תימה דגם שאר התשו' שם אינם מהרשב"א ונקבצו לשם. וע' בא"ז ה' סוכה סי' שי"ד שגם שם הובא בשם ר"ש בן אברהם] ושם איתא במועד. וע"כ תמי' לי על הנחל איתן (ה' יו"ט פ"ז ה"ח) שהגיה בתשו' הלז בסופה ולא הגיה בתחלתה במ"ש בימי אבלו וגם תגדל התמי' על הפתחי תשובה שביו"ד (סי' ש"פ סק"ז) רשם לעיין בשו"ת מהר"ם הנ"ל כאלו מיירי בימי אבלו והא ליתא דהוא מיירי במועד: