שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן יז קונטרס דיני מילה
א הרמ"א ביו"ד (סי' רס"ב ס"ד) כ' דאם האם אומרת דהתינוק הי' מונח בבטנה כמו בשאר פעמים ולא הי' לה חבלי לידה כלל אע"פ ששמעו בוכה מונין לו מיום הלידה כו' והאם נאמנת לומר שהי' מונח כמו בשאר פעמים ובכה. מבואר מזה דאם הי' לה חבלי לידה אינה נאמנת והש"כ כ' שם סק"ח האם נאמנת דאי היתה חוץ לפרוזדור היתה מקשת לילד מיד עכ"ל מבואר דבאמת אם היתה מקשה לילד אינה נאמנת. וצ"ע דהא מקור הדברים המה מתשובת ר' יואל הלוי כמבואר בד"מ ומצאתי התשובה הזאת בא"ז ה' מילה (סי' ק"ג) ושם מבואר להדיא וז"ל והכא שלא היתה מקשה נראין הדברים אע"פ ששמעה הקול לא הוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור דהיינו לאויר העולם (ומזה מבואר להדיא דלא כהר"א הלוי בשו"ת דרכי נועם בסופו שר"ל לענין מילה אין הפירוש פרוזדור אויר העולם וסגי בשהוציא ראשו לבית החיצון והאריכו בזה בשו"ת פמ"א ח"א (סי' ז') ובס"ט (סי' קצ"ד ס"ק כ"ו) ובמשיבת נפש (סי' כ"ב) ומדברי ר' יואל מבואר להדיא דבעינן דוקא לאויר העולם ובחנם האריכו בזה) שאם הוציא ראשו היתה מקשה ואפי' היתה מקשה הואיל שהוא משמשה בולד כאשר כתבנו למעלה ולא הרגישה שיצא חוץ לפרוזדור נאמנת כו' עכ"ל מבואר להדיא שגם אם היתה מקשה נאמנת האם כשאומרת בריא לי ובד"מ העתיק ראש דברי הא"ז וז"ל מ"מ כאן כיון שהאם אומרת שהתינוק מונח כראשונה נאמנת דאי הי' יוצא חוץ לפרוזדור היתה מקשה מיד עכ"ל ולא הביא סוף הדברים דאפי' אם היתה מקשה נאמנת וצ"ע. ואולי י"ל דכיון דהרמ"א קאי ע"ד המחבר והוא מיירי משני דינים הן לענין ביה"ש והן לענין אם נשתהה כמה פעמים ולענין ביה"ש אין האם נאמנת כמבואר בא"ז שם ע"כ לא כ' רק אם לא היתה מקשה אבל לענין נשתהה נאמנת גם כשהיתה מקשה ועדיין צ"ע. וראיתי בשו"ת משיבת נפש (סי' כ"ב) שכ' קשה על הראבי"ה איך כתב אגב צערא לא מרגשה הרי מפורש בפ' המקשה במקשה לילד היא נמי מרגשת אלא שאין החיה יכולה לשאול את פיה משום דטרודא הרי מפורש דאף במקשת מרגשת היולדת בעצמה עכ"ל אולם הקשה כן לפי שלא נגלה בימיו הא"ז שכ' שם וז"ל וכ"ת אמאי לא שיילינן במעשה דרבא אי ארגשה איכא למימר דודאי הרגישה ומש"ה לא שיילינן לה משום דפניא מעלי שבתא הי' קרוב לביה"ש וכ"פ רי"ף והיא היתה במקום צנוע וגם טרודה בצערה להבחין אם יום אם לילה היא כו' ע"ש מבואר דכאן דהי' ביה"ש והי' במקום צנוע לכן אינה יכולה להבחין ולק"מ. ומה שהאריך עוד שם להקשות על הראבי"ה ומתוך זה העלה דבמקשה אינו מועיל בריא דידה ע"ש באורך שגה בזה דבאמת מבואר בראבי"ה דגם אם היתה מקשה הי' מועיל בריא דידה ומה שהקשה שם לק"מ להמעיין בא"ז שם. ולדעתי הי' נראה דגרם להמחברים מה שכתבו בדינים האלו לפי שלא נגלה אליהם דברי הראבי"ה באורך רק כפי מה שקיצרם א' וכמבואר בשו"ת מהרי"ו (סי' כ"ה) ובב"ח אולם לפ"מ שזכינו לדברי הראבי"ה באורך וכמו שהעתיקם בא"ז נראה לפסוק אם בכה התינוק לאחר איזה ימים אמרה האם שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור אף שהיתה מקשה לילד נאמנת (ודרך אגב אעיר על מ"ש בתשב"ץ (ח"ג ענין רנ"ז) דיש ט"ס ביבמות (ע"א ב') ואם אינו מעוי לא חיי שצ"ל דלא מעור' כו' ע"ש אולם בדברי ר' יואל בא"ז מבואר דהגירסא לא מעי ובשם הר"ח גרס לא מעור' ואינו ט"ס) וראיתי להעיר על שו"ת קנאת סופרים (ד"כ ע"ב) שכ' וז"ל והנה בהיותי בזה אזכיר שאיני עבין לשון הש"כ בסי' רס"ו סק"ט וז"ל וכ' בסמ"ק סי' קכ"ז וצריך לדקדק באשה מקשה בע"ש אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בע"ש אז אין מלין אותו בשבת כ"א בע"ש וצריך לשאול לנשים ואם אין יודעים יש לילך אחר המנהג עכ"ל ומ"ש ואם אין יודעת כו' תמוה דמאי שייכות בזה המנהג והיא תמוה, גם מ"ש דצריך לשאול לנשים לא נודע כוונתו כלל אם יש כח בנשים להכריע בדין עכ"ל ולענ"ד צדקו דברי הש"כ דהנה הסמ"ק שם כתב במקום שנהגו שיש לילך אחר החזקה וכן הוא בש"כ בכמה דפוסים והיינו כמ"ש הק"ס שיש לילך אחר החזקה דמעיקרא והשתא נולדה. ומ"ש שיש לשאול לנשים היינו אם הוציא הילד ראשו חוץ לפרוזדור דבזה הנשים נאמנות כמבואר בירושלמי ר"ה (פ"ג ה"א) ר' מל ע"פ נשים ע"ש וא"כ א"ש דברי הש"כ אח"כ ראיתי בס"ט (סי' קצ"ד ס"ק כ"ו) שכ' שבתשו' דרכי נועם פלפל הרבה בדברי הש"כ האלו:
ב היד המלך (פ"א מה' מילה) חידש דהמ"ע שעל האב למול את בנו אינו אלא כשהוא בן ח' אבל אחר ח' אין מ"ע כלל על האב למול והיינו כשהי' חולה כשהי' בן ח' ונתרפא אח"כ רק כשרוצה האב למול את בנו אז מסלק מהבן החיוב שיש עליו כשיגדל וכשלא ימולו אז יהי' החיוב על הבן כשיגדל אבל על האב אין שום חיוב כלל עכת"ד ולדעתי היא תמיה והוא היפוך ש"ס מפורש בשבת (קל"ב ב') דמילה בצרעת דוחה אפי' שלא בזמנו משום דהעשה דוחה הל"ת וכ"כ הר"מ בפ"א מה' מילה ובפ"י מה' טומאת צרעת וע"ש במל"מ שכ' הטעם למה כ' הר"מ משום דעשה דוחה ל"ת (ולא כהלחם יהודא שנתקשה בזה) ולהיד המלך מדוע ידחה הא ליכא עשה כלל. וגם אם נאמר דעכ"פ כשמל מקיים העשה עכ"ז עשה כזה דיוכל לומר לא בעינא אינו דוחה ל"ת כמבואר בש"ס כתובות (ד"מ ע"א) ובמעשה רוקח כ' שם דאפי' אם נמתין שיוסר הצרעת עכ"ז לא משהינן לי' דהעשה הוא בכל רגע וע' בכל בו הובא בד"מ דהעשה הוא גם לאחר ח' ומצאתי להמחצית השקל (סי' תמ"ד ס"ק י"א) שגם הוא רצה לומר דאחר ח' ליכא עשה ודחה זה ע"ש ובס' קובץ על יד פ"א מה' מילה ותמהני שלא העירו מהש"ס הנ"ל דמבואר דגם מילה שלא בזמנו שהי' התינוק חולה וכמו שפירש"י שם עכ"ז איכא העשה ומ"ש היד המלך ראי' לדבריו ממ"ש הב"י דתינוק שחלה ונתרפא אין למולו סמוך לשבת דדבר זה חידשו מדעת עצמו ולא נזכר כלל בש"ס ואם הי' עשה לא מקלינן כולי האי ואינו ראי' כלל דלדעת התשב"ץ שהביא הב"י מקורו מדברי הש"ס שבת (י"ט א') דאין מפליגין בספינה כו' בכדי שלא יגרם חילול שבת וכמבואר בתשב"ץ (ח"א ענין י"ז) ומה שהביא ראי' ממילה דדחי שבת ואם נימא דגם אחר ח' חל העשה א"כ לא תדחה שבת וכמו דאמרינן בקצירת העומר דאם נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי שבת אין ראי' כלל דהא הש"כ ביו"ד (סי' רס"ב סק"ד) תמה מזה על הפוסקים דאם מל תוך ח' (לא) יצא ותרצתי עפ"י דאיתא בש"ס מנחות דע"ב דדוקא התם דילפינן מתמיד מסתברא דבעינן דומיא דתמיד ולא בשאר מקומות כיון דעיקר מצותו בשבת לא משגחינן במה שבדיעבד יהי' כשר וכאשר חשבתי כן מצאתי שקדמני בזה בשו"ת שאגת ארי' (סי' כ"ב) ובדרישת ארי' ביו"ד (סי' רס"ב) וא"כ שוב ליכא ראי' להיד המלך [ודעת רש"י כ"ל דס"ל דהיכא דכשר בדיעבד לא דחי שבת וא"ש מ"ש בע"ז (דס"ז ע"א) דבהחליל מבואר דהשיר מעכב הקרבן וראיתי בשאילת שלום בהקדמה שתמה היכן מבואר כן ולהנ"ל א"ש דהא מבואר שם (דנ"ז ע"א) דדוחה שבת א"כ מוכח דגם בדיעבד מעכב ואינו דומה לאיברים ופדרים דהתם זמנו הוא ואיכא נמי משום זריזין מקדימין משא"כ הכא אלו הי' למצוה ולא לעיכובא לא הי' דוחה וא"ש בזה מ"ש בשו"ת מהר"ם אלשיך (ס' קל"ח) שיישב דברי הטוא"ח (סי' קל"ג) שכ' דהשיר לא הי' בערב דהיינו דאינו מעכב וראיתי להתפארת ישראל בחומר בקודש (פ"ו סי' מ"א) שתמה עליו דהא גם בתמיד של שחר אין השיר מעכב כבעירוכין די"א א' עכ"ל ולהנ"ל א"ש דמהר"ם אלשיך פסק כרש"י דהשיר מעכב וכ"ה בירושלמי עירובין (פ"י הי"ב) ובפסחים (פ"ד ה"א) ותענית (פ"ד ה"ב) דהשיר מעכב הקרבן וי"ל דלכן פסק רש"י כן. ובדרך אגב ראיתי להעיר ע"ד הר"ן פ"ב דסוכה (דנ"ב ב') שכ' ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי אפ"ה כיון שהוא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל כפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך בי' לברוכי שהחיינו אבל תפילין ומילה לא תלי בזמן עכ"ל וראיתי בספר שערי ירושלמי בהגהותיו (ד"ד ע"ב) שכ' וז"ל לא ידעתי דהא גם מילה תלוי בזמן שמיני ללידה ואם משום דלא מל בח' יכול למולו אח"כ ומשמיני ואילך לא קבוע זמן הלא גם בפדיון הבן כך עכ"ל ולפענ"ד ביאור דברי הר"ן דס"ל כמ"ש הרא"ש בשבת פ' ר"א דמילה ופסקו הרמ"א (בסי' רס"ב) דאם נימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף דם ברית ע"ש משא"כ בפדיון הבן אם פדאו תוך ל' ע"מ שיחול הפדיון תיכף לא הוי פדיון כלל (כמבואר בש"ס בכורות דמ"ט ובש"ע סי' ש"ה ס"ג) וא"כ מילה נקראת אינה תלויה בזמן אף תוך ח' דבדיעבד כשר משא"כ בפדיון הבן קודם ל' לא הוי זמנו כלל וא"ש דברי הר"ן ועשו"ת שאגת ארי' (סי' נ"ב) שכ' שמוכח מדברי הב"י והש"כ דיש מצוה כשמל בתוך ח' אולם הוא תמה ע"ז וע' צל"ח פסחים דע"ב שיישב זה וע' בתפארת ישראל בקונטרס הס' (סי' י') שהוכיח מדברי הר"מ ה' שגגות (פ"ב ה"ח) דיש מצוה כשמל תוך ח'. והן אמת שלפמ"ש השאגת ארי' לא מוכח מידי אולם דעת הר"ן י"ל כן וגם יש להביא ראי' למ"ש השאגת ארי' דאין ראי' מהרא"ש שסובר שא"צ להטיף דם ברית שיסבור שעבד מצוה אם מל תוך ח' דכן ראיתי בחי' המאירי לשבת (דקל"ב א') שכ' שאם מל תוך ח' לא יצא מצות מילה וא"צ להטיף דם ברית וזה כדברי הש"א] ומה שהביא היד המלך ראי' מהא דס"ד להש"ס פ' ר"א למעט בן ז' ובן ט' מחד קרא ליכא ראי' כלל דזה באמת מסקנת הש"ס אבל מז' ואילך זמנו הוא. וע' בבעה"ע בעשרת הדברות (שער ג' ח"ב) שכ' והיכא דלא מהלו ביום ח' מצוה למהלו בתר הכי מבואר דאף אחר ח' חל המצוה ועשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קס"ו) שכ' בפשיטות דבכל יום ויום עובר אף דמיירי בתינוק שחלה ונתרפא. והנה בשאלתות (פ' צו סי' ע"ג) כתב בההיא דלמול את בנו ולעשות את פסחו כו' דקשה תיפוק לי' בלא"ה [משום פסחא] (הא) ותירץ כגון דהי' כאבין לי' עינוי דלאו בר מילה היא דשחטי' לי' פיסחא והשתא ניחא לי'. ובשאילות שלום שם הניח בתימה דא"כ איך סיים ואם לאו יבטל בלבו הלא אחר זמן איסור לא מצי מבטל ושחיטת הפסח הוא דוקא אחר חצות וכבר חל זמן איסורו ע"ש ונ"ל דהשאלתות ס"ל כדעת הנמ"י פ' הערל והובא ברמ"א (סי' רס"ב ס"ב) דלכאב עינים גדול נותנים זמן למול ער שיניח מכאבו א"כ מיירי קודם חצות ועכ"ז אינו מעכב הפסח כיון שצריך ליתן זמן למול רק כיון דהשתא ניחא לי' וצריך לשהות בהילוכו עד שכשיבא לשם יכלה הזמן שצריך ליתן לו ולכן יצטרך לבטל בלבו וא"ש דברי השאלתות. ומזה משמע ג"כ דגם לאחר ח' איכא עשה דאל"כ כיון דלהשאלתות מיירי בלאחר זמנו א"כ למה לא יחזור לביתו הא ליכא עשה עליו אע"כ דבאמת איכא עשה דאורייתא וע"ש בשאלתות שסיים דפסח ומילה עשה ובדיקה דרבנן ואלו להיד המלך ליכא עשה (וע' בס' דרך פיקודיך מל"ת י"ז שנסתפק אם הי' לו בן שהגיע זמנו למולו רק שהי' חולה אם מעכב לשחיטת הפסח ובאמת מבואר בש"ס יבמות (ע"א א') הב"ע כגון שחלצתו חמה כו' דמבואר להדיא דבעת שהוא חולה אינו מעכב כלל רק כשהוא בריא) והנה ראיתי בשו"ת תולדות יצחק דיני מילה (סי' א') שהקשה ע"ד המהרי"ק שהביא הב"י דאי ס"ד דבחלה והבריא ואח"כ חלה קצת אמרינן דחזר חולאת הראשון א"כ קשה מש"ס גיטין (ע"ב ב') דתנן ה"ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הא עמד אמר מר ברי' דר"י משמי' דרבא בניתק מחולי לחולי כו' ולפ"ד המהרי"ק קשה מאד דמה מקשה הש"ס ואם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד הא שפיר צריך אומדנא בכה"ג היכא דחזר ונחלה אח"כ ב' או ג' ימים ובכה"ג אמרינן שלא נתרפא מחלי' הראשון ושפיר צריך אומדנא אם הוא מחולי הראשון וצ"ע דברי מהרי"ק עכ"ל ולדעתי לא קשיא על המהרי"ק והוא דהמעיין במהרי"ק (שורש קי"א) יראה דמהרי"ק משוי אותו לספיקא אף אם יתברר דהחולאת היא כמו החולאת הראשונה עכ"ז כשהבריא בנתים הוי ספק אם הוא מחולאת הראשונה או לא וא"כ בנידון שנשאל המהרי"ק שפיר כתב דצריך להמתין ג' ימים מחולאת השני' דהוי ס' נפשות ובמילה הולכין להקל וכמש"ש בשם הרמב"ם משא"כ בגט אי ס"ד דהמשנה איירי בכה"ג א"כ מאי קאמר אומדין אותו אם הוא מחולי הראשון ה"ז גט ומקשה התולדות יצחק דלמא מיירי בכה"ג. הא אף אם נאמד אותו דהוא מחולאת הראשונה לא הוי רק ספק ואיך אומרין במשנה ה"ז גט דמשמע דהוי גט ודאי אע"כ דלא מיירי בכה"ג רק כשאומדין אותו הוא דעדיין לא נסתלק החולאת הראשונה וא"ש. ומה שהוכיח היד המלך מרש"י נדרים (ל"א ב') שכ' דהתינוק הי' בן ח' ימים הנה דברי רש"י מתפרשין כפשטן עשו"ת מקום שמואל בשער התירוצים ושו"ת מאיר נתיבים (סי' ע"ב) ונדרי זריזין בנדרים שם ולפי פירושם לא מוכח מידי גם מה שהניח בצע"ג דברי רש"י דמ"ש מקום מדין מהמלון ע"ש לק"מ דגם אם נימא דמדין הי' מרחק רק כיום עכ"ז הי' כמה פרסאות והי' סכנה להולד משא"כ המלון שהי' סמוך למצרים וז"פ. העולה מזה דגם אחר שמונה אם הי' התינוק חולה איכא מ"ע על האב ולא להיד המלך. ויש להעיר על שו"ת אור נעלם (סי' י') שכ' שסעודת מילה שלא בזמנה לא הוי מצוה כלל ולכן כ' דמי שאוכל בשר בסעודת מילה שלא בזמנה בין המצרים הוי פורץ גדר ע"ש. ולדעתי לא נהירא כן וראי' ממ"ש תוס' במ"ק (ד"ח ע"ב) וז"ל וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כדאמרינן פ"ק דכתובות דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנו קבוע תינח בזמנו אבל שלא בזמנו האיך יהי' מותר עכ"ל מבואר דבמילה לא קשיא להו אף שלא בזמנה משום דמ"מ הוי סעודת מצוה וכן פי' דבריהם המ"א (בסי' תקס"ח סק"י וסי' רמ"ט סק"ה) מבואר להדיא מדברי התוס' והי"א דגם שלא בזמנה הוי סעודת מצוה ולכן מותר לאכול בשר בין המצרים ועמ"א בסי' רמ"ט שכ' בשם השל"ה שהביא מרבו מהר"ש מלובלין שהשוה אכילה בע"ש לאכילת בשר בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה וא"כ כי היכא דבע"ש מותר גם בסעודת מילה שלא בזמנה ה"ה ג"כ בשבוע שחל ט"ב בתוכה ומהאור נעלם נעלמו דברי התוס' ומ"א הללו. ועיש"ש ב"ק (פ"ז סי' ז') שכ' ג"כ דגם שלא בזמנה הוי סעודת מצוה וכ' בפדיון הבן ג"כ כך ע"ש גם מ"ש האור נעלם להקשות על שו"ת בית יעקב (סי' ע"ג) שכ' דסעודת ברית מילה הוא דרבנן והוא כ' דהוא דאורייתא דנלמד מהגמל ה"ג מ"ל גם כ' דש"ס ערוכה הוא בנדה מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים כו' ומוכח דהוא מה"ת אינו ראי' כלל דהדרשא דה"ג מ"ל הוא אסמכתא בעלמא כמ"ש הבית יעקב וגם הש"ס דנדה ע"כ דאסמכתא בעלמא היא וכמ"ש בפסקי מהרא"י (סי' ק"ח) דאל"כ תהי' יולדת בזוב צריכה ז"נ לאחר ז' ימי לידה ויהי' הבן נימול לאחר י"ד ע"ש וא"כ אין ראי' כלל וגם בטוש"ע יו"ד (סי' רס"ה סי"ב) איתא נוהגים לעשות סעודה ביום המילה מבואר דאינו מה"ת וע' בספר מנהגי מהרש"ל שכ' וז"ל מורי מהר"ש אמר שיותר גדול הוא סעודה של מצוה של שלישי מיום המילה עצמו שהרי ג' למילה נאמר בו בהדיא סעודה גבי אברהם ויום המילה עצמו מדרש גבי יצחק הגמל עכ"ל מבואר דס"ל דהוא אסמכתא בעלמא. וראיתי באבודרהם ה' ברכת מילה שכ' וז"ל וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה כו' וכן משמע בנדה שהי' עושין סעודה ביום המילה דר"פ סבור לברך שהשמחה במעונו והברכ"י בא"ח (סי' קל"א סק"ד) כתב וכעת לא מצאתי' בנדה כו' ע"ש ולדעתי י"ל דמלת דר"פ צ"ל ור"פ והיינו שכן משמע בנדה והיינו מההוא דמפני מה אמרה תורה כו' ועוד הביא ראי' מההוא דר"פ ועשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קס"ו) שכ' מי התיר לבכורים לאכול בסעודת מילה שלא בזמנה כו' ואף הר"ש הלוי שמיקל אולי דקאי דוקא במילה בזמנה כו' ע"ש ולפמ"ש דגם שלא בזמנה הוי מצוה י"ל זה. ושוב ראיתי בשערי תשובה סי' תקנ"א שהעיר קצת על האור נעלם יעו"ש:
ג בהא שקטן שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית נראה מדברי הפוסקים דהטעם משום דהוא ספק ערלה כבושה וכ"כ בחי' המאירי לשבת. אולם ראיתי בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"א) שהקשה ממ"ש הר"מ (פ"ז מה' תרומות) דנולד מהול מותר לאכול בתרומה ואס"ד דהוא משום ספק ערלה כבושה מ"ט מותר ע"כ כ' דהטפת דם ברית הוא מצוה בפני עצמה ע"ש אולם הכ"מ (פ"ג מה' מילה ה"ו) ובשו"ת זרע יעקב (סי' כ"א) כתבו להר"מ ג"כ הטעם משום ספק ערלה כבושה והקש' עליהם מדברי הר"מ ה' תרומות האלו. אולם ביותר תקשה אלינו לדברי הסמ"ג דבמל"ת קט"ז כ' הטעם משום ספק ערלה כבושה ובסי' רנ"ח כ' דנולד מהול מותר לאכול בתרומה ולהמשכנ"י המה דברים הסותרים זה את זה (והן אמת שמצאתי ביש"ש יבמות (פ"ח ה"ה) שהשיג על הפוסקים דס"ל דצריך להטיף דם ברית מהברייתא דמותר לאכול בתרומה יעו"ש) וע"כ נ"ל דלק"מ ואדרבה מדברי הר"מ ה' תרומות יהי' ראי' דס"ל הטעם משום ס' ערלה כבושה דהנה הפני משה בירושלמי יבמות (פ' הערל ה"א) הוכיח שם מלשון הר"מ בה' תרומות דמשוך רק מדרבנן אסור לאכול בתרומה ע"ש וא"כ ס"ל הטעם משום ס' ערלה כבושה ואזיל לשיטתו דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא וע"כ אסור מדרבנן לאכול בתרומה וא"ש דברי הכ"מ והזרע יעקב בדעת הר"מ דלא כהמשכנ"י והבן. וראיתי לתמוה על בעל דרך פיקודיך (דכ"ד ע"ב) שהבין בדעת הב"ח דס"ל בנולד מהול שיש לברך בשעה שמטיפין דם ברית וכן ראיתי בהמצרף (ח"ב סי' קצ"ח) שהבין כן בדעת הב"ח ותמה עלי' דהא דעת הרשב"א והפוסקים שלא לברך ועוד דאיך מברכין הא הוי ספק יעו"ש שהניח בתימה על הב"ח ובאמת הא ליתא ומעולם לא עלה על דעת הב"ח לברך בהטפת דם ברית אדרבה מדבריו בסי' רס"ג וסי' רס"ה מבואר שס"ל שאין לברך רק כשנראה קרוב לודאי דהוא ערלה כבושה אז סובר שיש לברך אבל בסתם נולד מהול כתב להדיא שם דאין לברך ולק"מ. וראיתי להעיר עוד על מה שנסתפק שם בספר דרך פקודיך בגדול שאינו מהול אם כייפינן לי' שימהול א"ע או מהלינן לי' בע"כ וכ' דאינו מועיל אם מהלו אותו בע"כ דהוא מטעם שליחות ואין שליחות בע"כ. ולענד"נ דאינו כן ושפיר מועיל כיון דבכל רגע עובר על העשה והוי זכות גמור ואפי' אם צוח שאינו רוצה למול לא משגיחין בי' ומהלין אותו בע"כ וכמ"ש הר"ן פ' האיש מקדש והאריך בזה המחנה אפרים (ה' זכי' סי' ו') ע"ד הרמב"ן שהביא פ"ד (מה' זכי') ודברי הרמב"ן ראיתי אותם בחי' לחולין (ל"ט ב') וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין (כ"ג א') דבגט שיחרור דהוא זכות גמור מהני אפי' בע"כ של עבד וע' ביו"ד סי' ש"ה ובאחרונים שם וביד המלך (פ"א מה' גזילה ה"ה) כתב כן מדעתי' דנפשי' ולא ראה שהמה דברי הרמב"ן והרשב"א ומה שהקשה ע"ז ממתנה בב"ב (קל"ז ב') דאם אמר אי אפשי בה כל הקודם זכה ודחק עצמו בזה ולא ראה דברי הרשב"א דמתנה לא הוי זכות גמור דשונא מתנות יחי' אכל בזכות גמור לא מהני מה שחוזר אח"כ וע"כ נ"ל דמהלין אותו בע"כ כיון שכל ישראל מצוון ע"ז דאף דבש"ס קידושין (כ"ט א') איתא דרק הב"ד מצוון עכ"ז נראה דהמצוה הוא על כ"א מישראל וכמבואר בדברי הר"מ פ"ג מה' מילה שכתב שמצווין ישראל שימול כל ערל שביניהם וכ"כ בפי"ט מה' שבת בפי' המשנה כל מי שיראה זה האדם הילד הערל ולא ימול אותו עובר על מ"ע כו' וכן נראה מלשון הר"י ן' פלאט שבספר פרדס הגדול (סי' מ"א) וכ"ה להדיא ברש"י חולין פ' כיסוי הדם דהחיוב על כ"א מישראל וכ"ה בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' צ"ח וחח"מ סי' קע"ז) ובאוצר החיים (דכ"ו א') ועקרי דינים (ח' חה"מ סי' ה'). וע"כ צלע"ק על שו"ת הגרע"א (סי' מ"ב) שנראה מדבריו דהחיוב מוטל על הב"ד ושאר ישראל המה שלוחי ב"ד ומלשונות של הראשונים שהבאתי לא נראה כן. וביותר קשיא לי על דברי המ"א (סי' תל"ב סק"ו) שכ' דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל מברך עכ"ל. ולפמ"ש אין דמיון כלל בדיקה למילה דבמילה החיוב על כל א' משא"כ בדיקה אף שאמרינן שכל ישראל מצוון לבערו הוא רק בשעת הביעור ולא מקודם ויש לדחות דהיכא דהאב רוצה למול אז אינו מוטל כלל על האחרים למולו רק כשאינו רוצה למול אז מוטל החיוב על האחרים ועמ"ש האבן עזרא ביסוד מורא (שער ג') ודברי חמודות פ"ק דבכורות (פ"ו סי"ז). עוד נסתפק הדרך פקודיך בגר קטן שנימול לח' אם מותר למולו בשבת. וכ' דאסור דלא נאמר רק גבי ישראל ע"ש והנה בטעם הזה יש לפקפק דהא בש"ע (סי' רס"ז ס"ב) מבואר דבטבלה קודם שילדה בין מקנת כסף בין יליד בית דוחה שבת מבואר להיפוך והש"כ כ' שם בשם ר' ירוחם דלא נאמר רק לגבי ישראל אולם שאר הפוסקים חולקים עלי' אך מש"ש בדרך פקודיך הטעם דיוכל למחות זה הי' נרא' דמה"ט לא מחללין שבת. אולם יש לדון עפ"י מ"ש בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' רנ"ג) שצריך לברך דסומכין אחזקה שלא ימחה א"כ הי' נראה לפי שיטתו דגם לענין שבת מוקמינן אחזקת דהא חזינן בסי' ח' דלענין ברכה מחמירין יותר מלענין שבת ע"ש בט"ז אולם מה שהניח בצ"ע בדרך פיקודיך גם גבי הורתו שלא בקדושה ולידחה בקדוש' בזה נראה דמהלינן בשבת דהא אינו יכול למחות וכמ"ש בספר תפארת למשה (סי' רס"ח ס"ז) ודינו כישראל גמור ע"כ נראה דבזה פשיטא דדוחה שבת עוד נסתפק שם בהא דאם מתו אצל ב' אחיות הבנים אחר המילה דאסור הג' למול אם גם באחים חיישינן הנה בזה מבואר להדיא בש"ג פ' ר"א דמילה דה"ה באחים ובאב ובן חיישינן וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' רס"ה ס"ה ע"ש: