שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן טז קונטרס דברים אחדים
קונטרס דברים אחדים:
א הנה ברמ"א ביו"ד (סי' קי"ד ס"א) כ' דשכר של תבואה אין בו משום חתנות והוא מדברי ראבי"ה וע' כנה"ג שם בהגב"י ס"ח שכ' בשם מהר"ם מטיקטין דראבי"ה סובר דאין בו משום בישולי עכו"ם ולא גרס חתנות וע"ש מ"ש ע"ז הכנה"ג. אולם צדקו דברי הרמ"א דהא הראבי"ה כתב זה בשם ספר הישר ושם (בסי' תקכ"א) כ' ר"ת להדיא דלית בי' משום חתנות. וראיתי להפר"ח שכ' שסברא זו לא מחוורת היא כלל חדא דהא בגמרא שכר סתמא קאמר משמע דכל מין שכר אסרו אולם אין מזה ראי' כלל דהא כ' התוס' בע"ז (ד"ח ע"ב ד"ה מכי רמו) דבכל הש"ס לא מצינו שהי' עושין שכר משעורים רק מתמרים או מכישות וא"כ לא אסרו בשכר משעורים שלא הי' כלל בזמנם. הן אמת שדברי התוס' נפלאו בעיני דהא ברייתא ערוכה במ"ק (די"ב ע"ב) מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור א' שכר תמרים וא' שכר שעורים וכ"ה בש"ס ב"ב (דצ"ו ע"ב) א' שכר תמרים וא' שכר שעורים וא' שמרי יין מברכין עליהן שנ"ב. וע"כ תמהני על הב"ח שהקשה מפ' ע"פ דאיתא התם פירזומא והיינו שכר שעורים וע"ז השיב הכנה"ג דפירזומא מקרי ולא שכר ומדוע לא הקשה מש"ס דב"ב ומ"ק שהבאתי דשם מבואר להדיא שכר שעורים וצ"ל דשכר שעורים אקרי שכר סתמא לא אקרי ואף לפי פירש"י שפי' מכי רמו שערי באיסנתי שהי' שורים לעשותו שכר וכן פי' ר' יונה בש"מ לכתובות (ד"ז ע"ב) וכן הביא הש"מ שם בשם הגאונים י"ל כמ"ש הכנה"ג שם שסתם שכר שבש"ס הוא מתמרים רק יש מי שהי' עושה משעירים. ויש להביא ראי' מרש"י קידושין (נ"ב ב') שכ' האי סרסיא עושה שכר מתמרים של בעה"ב למחצית שכר ומאין לו לרש"י שהשכר הי' של תמרים ולמה לא פי' כמ"ש בב"מ (דמ"ב ב') לסרסיא לאשר על ביתו העושה שכר שלו אע"כ דסתם אנשים הי' עושין שכר רק מתמרים ומיעוטא הי' עושין משעורים וע"כ פי' רש"י שכר תמרים כמו שהי' עושין רוב העולם ועמ"ש בפרדס הגדול (סי' רס"ו) ורק לפעמים הי' עושין שכר משעורים וכמ"ש רש"י בחולין (ק"כ ע"ב) החדש קודם שקרב העומר ועושה שכר מן השעורים יעו"ש וא"כ הוכחות הפר"ח מסתם שכר ליתא דאדרבה מדתני סתמא כוונת הש"ס על שכר תמרים ואם לפעמים הי' עושה א' שכר משעורים לא אסרו בזה דהוי כמו יין תפוחים דהוי דבר שאינו מצוי ומזה צל"ע ג"כ דברי ההגר"א (סי' קי"ד סק"ח) שכ' שדעת הר"מ דלא כהראבי' וגם בשכר שעורים אסור ולא ידעתי מניין לו דכיון דסתם שכר מתמרים אינו אסור רק בהם. ואדרבה מדכתב הר"מ מן התמרים ומן התאנים ולא כתב ומן השעורים משמע דס"ל דשל שעורים מותר ומ"ש וכיוצא בהן כוונתו מפירות כיוצא בהן דתמרים ותאנים שהי' עושין ג"כ שכר מהן אבל בשעורים כיון דלא הי' מצוי בזמן הש"ס ואז לא נאסר ע"כ שוב הוא מותר גם בזה"ז ומ"ש עוד הפר"ח וז"ל ועוד שהרי ר"פ מוכר שכר תמרים הי' כדפי' רש"י בפ' כ"מ ובגמ' אמרינן דר"פ מסקי לי' אבבא דחנותא ושתי וע"כ זה מין שכר אחר שלא הי' לו אלמא דכל מין שכר אסרו חכמים משום חתנות עכ"ל אינו ראי' כלל די"ל דר"פ הי' מוכר שכר מתמרים ולא מתאנים או מכישות וכשהי' רוצה לשתות שכר מתמרים או מכישות הי' שותה אבבא אבל של שעורים מותר בלא"ה. וגם י"ל לפי מה דאיתא בפסחים דקי"ג דאמר ר"פ אי לאו דרמאי שיכרא לא אעתרי וא"כ י"ל דהא דהי' מוכר שכר הי' קודם שנתעשר ואח"כ כשהעשיר שוב לא הי' מוכר שכר והעובדא דהי' שותה אבבא דחנותא הי' אח"כ כשנתעשר ולא הי' מוכר עוד שכר וע"כ נראה העיקר כפסק הרמ"א כיון דהוי בדבר קל שנהגו כך בימי האמוראים וכמבואר בדברי הראשונים בע"ז (ל"ח ע"ב) יעו"ש (ומה שנרשם בעין משפט על ההוא דר"פ דכ"ה בר"מ המ"א ליתא דהר"מ פליג על ההיא דר"פ עכ"מ שם וגם לפמ"ש הכנה"ג בשם מהרש"ח דאינו פליג הר"מ עליו ולא הביאו משום דהוי מלתא דלא שכיחא עכ"ז אינו מבואר בר"מ דין הזה) וראיתי להעיר ע"ד הב"י (בסי' קי"ב) שהאריך להוכיח דשאור של עכו"ם לית בי' משום איסור פת של עכו"ם וגם דבעה"ע שהצריך ו' אפיות הוא רק לדמאי ולא לפת של עכו"ם יעו"ש באורך. אולם לא הי' צריך לכל האריכות שלו דכן מבואר להדיא בבעה"ע (ד"כ ע"א) לפי מה שפי' שם ההיא דאמר רבא פוקי זבינא חמירא דבני חילא דמיירי בשאור של עכו"ם דאל"כ איך אכלו פת של עכו"ם וכתב דכן פירשו רבוותא קמאי וכן פיר"ח (וכ"ה באמת בפיר"ח על פסחים הנדפס) והר"י ן' גיאות יעו"ש באורך שמבואר להדיא כדברי הב"י:
ב מה דאסור לעשות משמשים שבמרום נראה אפי' אם אינו עושה הלבנה שלימה רק חסירה ג"כ אסור. דהא א"א לעשות כמו שהם בגדלם ובארכם כמו במנורה ותבנית היכל וע"כ דהתורה אסרה לעשות דמות כמו שהמה נראים לפנינו ולכן אסור לעשות גם שוקעות אף דבמרום הלבנה בולטת עכ"ז כיון שהיא נראת אלינו שוקעת אסור (עחי' ריטב"א ר"ה שכ' שלפי שלפעמים נראים לעין שוקעת ויש ליישב בזה קצת דברי הלבוש שהשיג עליו הש"כ סי' קמ"א ס"ק כ"ה ע"ש) וכיון דבעת המולד הוא נראת לפנינו חסר ע"כ אסור ג"כ לעשות חסר וע"כ אני תמ' על האור יקרות (ד"כ ע"א) שהניח בצע"ג אמאי דמקשה בש"ס ר"ה (דכ"ד) על מה דהי' לר"ג דמות לבנה והראה להעדים כזה ראיתם או כזה ראיתם דהא אינו אסור רק כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ובעת המולד הוא רק נקודה קטנה וא"כ לא הי' לר"ג לבנה שלימה וא"כ אינו אסור כלל יע"ש ולפמ"ש אסור גם בכה"ג ומצאתי בחידושים שבראש ספר מעשה רוקח הועתק מספר הבתים שכ' שיש שרצו לאסור בחמה ולבנה כן כמו שהם עשוים בשלימות ולא בחצי ומדברי ר"ת נסתר זה יע"ש דהמסקנא דאסור גם כשאינם שלמים. גם הלום ראיתי בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' ל"ה) שכ' דחמה ולבנה אין מציירין צורת גופן אלא דמות תארן הנראה שהרי דמות צורות לבנות שהי' לר"ג דמות לבנה בחידושה הי' ולא הי' מצויירות אלא דמות אור המאיר מול עבר פניה בתחלת החודש כו' יע"ש ועמ"ש הפנ"י בחי' ר"ה שם דמבואר כמ"ש דגם כשאינם שלמים אסור לצייר ולא כהאור יקרות: (ג) ויש לחקור בכפות שחקוקין עליהן צורות אם מותרים המה או לא וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' נ"א) שנשאל ע"ז והשיב דמותרים ופי' דברי הר"ן שהביאם הש"כ (סי' קמ"א סק"ו) דמותר מטעם ס"ס שמא ביטלם ושמא לא נעבדו כלל יע"ש ולי לא נהירא כן דהס' שמא ביטלם לא נכנס כלל בגדר הס' דלמאי נאמר דביטלם ומה דבש"ס ע"ז (דמ"א) מצרפין לספיקא היינו כשרואין אותו שבור איתרע חזקתו ומספקינן דלמא ביטלם אבל בשלימה פשיטא דלא ניחוש כלל שמא ביטלם וכ"כ הט"ז והש"כ (רסי' קמ"א) וכ"ה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ס"ח) ומה שפי' שם בפרי תבואה דברי הר"ן דהניח בצ"ע אינו דצ"ע לדינא רק דפשיטא לי' דמותר רק שצ"ע על הרשב"א מדוע לא כתב כן נעלם ממנו מ"ש מרן באבקת רוכל וז"ל תימה גדולה היא שהר"ן לא מלאו לבו לחלוק ולא כתב כן רק בדרך אפשר וצ"ע וזה השואל רוצה לעשות מעשה להקל וזה לא עלה על דעתו של הר"ן עכ"ל הרי שהב"י הפליג למי שרצה לומר כן ומ"ש הפ"ת להקל דכיון דמכרה אמרינן דבטלה תימה לומר כן דזה דוקא כשמכרה לצורף אבל לא היכא שמכרה לאיש שאינו צורף. ומ"ש הפ"ת שם דצורף לאו דוקא אלא ה"ה שאר ישראל כמ"ש התוס' תמהני להורות כן להלכה דהא כל הפוסקים חולקים על התוס' כמבואר בר"ן פ' ר' ישמעאל בשם הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן וכ"ה בש"ע וכמ"ש הש"כ שם וכ"ה בחי' הריטב"א לע"ז (נ"ג א') וראיתי בכ"מ (פ"ח מה' עכו"ם ה"י) שכ' בשם רש"י דסובר דצורף לאו דוקא והלח"מ כ' דלדעתו נראה ההיפוך ברש"י ותמ' אני דהלח"מ הבין דהכ"מ כתב כן בעצמו בדעת רש"י. אולם באמת מבואר כן בר"ן וריטב"א לדעת רש"י ומ"ש דמדכתב רש"י דסתם לוקחי מתכות צורפים הם ש"מ שס"ל כהראב"ד שכתב כן. תמהני דמה ענין זה לזה הראב"ד כתב כן במתני' דלוקחי גרוטאות דקשה לו דלמא מיירי בסתם עכו"ם דלאו צורפים הם ותירץ דסתם לוקחי מתכות צורפים הם אבל רש"י לא כתב כן במתני' אדרבה כתב כן אצל רב ור' יוחנן א"כ מוכח ההיפוך דעמש"ש דאם מכרו לצורף עכו"ם דבטל ע"ז כ' דסתם לוקחי מתכות צורפים הם א"כ מוכח ההיפוך דפי' צורף לאו דוקא ומזה מבואר דאין אנו צריכים לדברי המעשה רוקח שכ' שהי' להר"ן נוסחא אחרת ברש"י דמדברי רש"י האלו מוכח שפי' צורף לאו דוקא והמעיין בחי' הריטב"א יראה כי כן הוא ודברי הלח"מ תמוהים. וראיתי להבית הלל (סי' קמ"ד סק"א) שעל מ"ש בש"ע שם דמי עכו"ם ביד ישראל שמכרם אסורים כתב דיש להקשות הא קיי"ל מכרה או משכנה בטלה אלא נראה דוקא במשמשים ונוייהם אבל בעכו"ם עצמה אינו מועיל ביטול זה של מכירה ומשכנה וז"פ עכ"ל ותמהני איך כתב דז"פ על מה שמפורש בכמה פוסקים להיפוך והוא הדעה השני' (בסי' קמ"ו ס"ח) דאף בעכו"ם עצמה מהני מכירה והתירוץ על קושיתו הוא פשוט דלהרמב"ם דסובר דצורף דוקא פשיטא דלק"מ דהכא מיירי באינו צורף ולהתוס' שסוברים דצורף לאו דוקא ג"כ לק"מ דהא כתבו (מ"ד א' ד"ה כאן) והובא במל"מ (פ"ח מה' עכו"ם) דבשל מתכות אינו מבטל בע"כ א"כ מיירי שאנסוהו למכור ומש"ש בפרי תבואה וז"ל וגדולה מזה נ"ל לצדד להקל אם אירע בענין כזה שמשכנו הנכרי ולא פדאו בזמן הפירעון ובנתיים קודם שהגיע הזמ"פ קידם הישראל בהם אשה דמקודשת משום דבטלן הנכרי מיד בשעה שהשכינן ע"ש. ואישתמטתי' סוגיא ערוכה פ' כל שעה דישראל מנכרי לא קני משכון וא"כ פשיטא דאינה מקודשת כלל ומה שהביא ראי' מש"ס סוף מס' ע"ז דלענין טבילה מיד שהרהינו אם נראה מדעת העכו"ם שרוצה לשקעו טעון טבילה והרי דמחזקינן לי' מיד לשל ישראל לא ראה מ"ש המ"א (סי' תמ"א) דהתם הטעם משום דמחזי כשל ישראל ע"ש. וע' באה"ע (סי' כ"ח ס"ב) ברמ"א דהמקדש במשכון של עכו"ם אינה מקודשת כו' ע"ש. ומש"ש הפ"ת לחלוק על הר"ן מדברי המרדכי אינו מוכרח כלל וכמ"ש הוא בעצמו. וגם מ"ש דבנ"ד גם הר"ן מודה וכ' דיצא לו להר"ן ממ"ש התוס' (בדמ"ג ד"ה איידי) והא ליתא דהתוס' הצריכו לחלק בין ס' א' לב' ספיקות רק לשיטתם דסברי דצורף לאו דוקא אבל לשיטות הר"ן לא מוכח מידי ואדרבה מוכח ההיפוך דהא הם הביאו ראי' מהש"ס הזאת לשיטתם ומוכח דלא מחלקי בחילוק הזה וגם לשיטות רש"י חילק הר"ן בין היכא שמשכנה בידים להיכא שמצאו וא"כ לא מוכח דס"ל כחילוקו של התוס' והפ"ת הרכיב דעת הר"ן עם דעת התוס' והמה שני הפכיים וז"ב. וראיתי להעיר ע"ד שו"ת בר לואי (חיו"ד סי' כ"א) שהקשה על מ"ש רש"י בע"ז (מ"א א') דטעמו דשמואל דאף מוציא שברי ע"ז מותרים דרוב נכרים שוברים דנשתברה מאליה לא שכיח וע"ז הקשה הבר לואי דהא הוי רובא התלוי במעשה ע"ש וקושיא זו איני מכיר דרוב התלוי במעשה דלא הוי רוב היינו דוקא היכא דאנחנו לא ראינו שנעשה המעשה רק שרוב עושין כן וא"כ כיון דהוי רובא דתליא במעשה חיישינן שמא לא נעשה דבר זה ולכן לא אזלינן בתר האי רובא משא"כ כאן דאנחנו רואין השבירה רק שאנו חוקרים מאין נעשה זה השבירה אם בידים או שנשתברה מאליה בודאי ניזול בתר רובא ששברוהו נכרים ולא מהמיעוט שנשתברה מאליה דזה לא שכיח ואין זה ענין כלל לרובא התלוי במעשה ומזה יש לי לדון גם על הח"צ בתשובתו שברב משולם (ד"ט ע"ב) שכ' ליישב דברי הר"מ פ"ח מה' טומאת מת דאם מצאו קבר ובא אחר ואמר בריא לי שלא הי' כאן קבר אפילו קודם לכ' שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך והראב"ד תמה עליו דנימא דיום א' אחר ראייתו נקבר המת שם וע"ז כ' הח"צ דכיון דרובא התלוי במעשה לא הוי רובא כ"ש ס' טומאה ברה"י דנימא דלא מטמא כשתליא במעשה ע"ש ולפמ"ש צ"ע בדבר דהריעותא דרובא התלוי במעשה לא מהני רק שהיכא שלא ידענו אם נעשה המעשה אנו אומרים שלא נעשה אבל אם אנו רואים בעינינו שנעשה המעשה רק אנו דנין אם נעשה מזמן רב או בזמן קרוב וכיון דסוף סוף ע"כ דהמעשה נעשה מה לי אם נעשה מקודם או עתה ע"כ מהראוי להיות דיהי' טמא ברה"י והבן. והנה הראש יוסף בחולין (די"ב ע"ב) נתקשה אמאי אזלינן בתר הרוב ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דהא הוי רובא התלוי במעשה וראיתי במקור מים חיים בפתיחה לה' שחיטה (סי' ט"ו) שתמה עליו דהא הפי' מומחין הן היינו שכבר למדו הלכות שחיטה וא"כ עתה לא הוי כלל תליא במעשה. וכ"כ הפלתי (סי' א' סק"ז) וז"ל ולא הבנתי דודאי אי אמרינן רוב ישראל גמירי לאו רוב גמור דתליא במעשה ללמוד כו' אבל כאן כך אמרינן רוב אשר מזדקקין עצמן לשחוט אינם עושים אם לא שהם מומחים וע"כ רוב זה הוי רוב גמור כרוב בהמות כשירות כך אנו אומרים רוב בני אדם כשרים כו' ע"ש [ומזה תמוה על המלא הרועים (אות ר' בסי' רוב מצוין אצל שחיטה ובסי' רובא התליא במעשה) וז"ל בחידושי רציתי לומר הטעם של רבינא דס"ל דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דלשיטתו אזיל דס"ל בבכורות דרובא התליא במעשה לא אמרינן וזה הרוב תליא ג"כ במעשה הלימוד שוב מצאתי סברא זו בכרו"פ עכ"ל ובאמת נהפוך הנהו דהכרו"פ דחה זה דכאן לא תליא ברובא התליא במעשה] אולם מצאתי בשו"ת ב"ח הישינות (סי' א' וסי' קכ"ט) ובב"ת א"ח (סי' ח') שכ' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הוי רובא התליא במעשה ע"ש. הן אמת שמדברי הב"ח אין ראי' דהוא ס"ל דגם אם מעיקרא הוי ע"י מעשה נקרא רובא התליא במעשה וכבר השיג המ"א עליו אולם מתוך דברי הב"ח נ"ל דלהכי הוי רובא התליא במעשה דכיון דלא סגי במה שהי' מומחה בתחלה כשבא לשחוט דמצוי השכחה והוא צריך לחזור בכל עת אחר לימודו וא"כ להכי הוי שפיר רובא דתליא במעשה דנהי דנודה דמתחלה הי' מהרוב דמומחין הן אולם אח"ז לא עשה שיחזור אחר לימודו ושכח והוא לא ידע ואם נאמר דגם עתה הוא חוזר על לימודו א"כ הוי רובא דתליא במעשה. ועיקר כוונת הב"ח דהוי רובא העשוי להשתנות דנהי דמתחלה הי' מומחה אולי אח"כ שכח ולא שייך אוקי אחזקתו כיון דעשוי להשתנות אך הא נוכל לומר דלמד בכל פעם ע"ז אמר דזה הוי רובא התליא במעשה וזה כוונתו ג"כ לגבי ציצית שכתב שם בתשובה וז"ל אע"ג דאיכא חזקת כשרות בציצית אלא בע"כ כיון דהחזקה אינו אלא ע"י מעשה ושמא אירע סיבה שנתקלקל לא סמכינן אחזקה זו עכ"ל מבואר דסובר דזה הוי חזקה העשויה להשתנות ואם דנאמר דתיקן אותו ע"ז אמר דשוב הוי רובא דתליא במעשה וזה כוונתו ג"כ בחיבורו בה' ציצית שם. וזה כעין מ"ש המ"א. אולם המ"א לא הבין כן בדברי הב"ח לכן תמה עליו. אולם לפ"מ שפרשתי דברי הב"ח לק"מ. ודע דנראה מדברי הב"ח שם דהא דרובא דתליא במעשה לא אמרינן זה דוקא אם יכולין לברר אבל בלא"ה הוי רובא מעליא ובזה הי' א"ש מה שהקשה הראש יוסף מהא דאיבעיא להו המשכיר בית בחזקת בדוק דהא הוי חזקה התליא במעשה ולדברי הב"ח א"ש. אולם מדברי הש"ס בבכורות ומהפוסקים לא נראה כן. וראיתי להעיר ע"ד הפרמ"ג בא"ח (א"א סי' נ"ה סק"ד) שתמה על המ"א (סי' קצ"ט) שדעתו דלבהמ"ז דהוי ד"ת צריך לבדוק הקטן אם הביא ב' שערות ולא סומכין אחזקה והא בכל מקום סומכין אחזקה יעו"ש ונ"ל לתרץ זה דהנה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' ל"ז) כ' דהחזקה שהביא ב' שערות הוי חזקה התליא במעשה ועע"ש המל"מ ה' אישות (פ"ד ה"ז) והנה המים עמוקים ס"ל דהוי מעשה גמור וע"כ כ' דגם בדרבנן צריך לבדוק. אולם אנן קיי"ל דלא הוי מעשה גמור רק מעשה כל דהו וע"כ מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וכ"ה בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קצ"ז) ובזה י"ל מה שהקשה הפרמ"ג שם על מ"ש המנ"י דס"ס עם חזקה א"צ לברר אף דיש לברר בקל וע"ז הקשה מחמץ דמקשינן למנ"מ לישיילי' הא נ"מ דהוי ס' דרבנן וחזקה וא"צ לברר ע"ש ועם האמור א"ש דהא גם שם הוי חזקה התליא במעשה רק שיש נגד זה חזקה דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ וכמ"ש הפנ"י שם. וע' בג"ו (כלל ס"ב) ובמחוקק יהודא (סי' תל"ז) אך עכ"ז כיון דאין כח החזקה אלים לכן צריך לברר אף דאיכא ספק וחזקה משא"כ כאן דלא היי חזקה התליא במעשה ממש ולגבי דרבנן לא מחזקינן לה לחזקה התליא במעשה לכן לתפלה דהוא מדרבנן כיון דהוי ספק וחזקה א"צ לברר וצל"ע לפ"ד המ"א דבדרבנן א"צ בדיקה דא"כ מה נתחבט בא"ז ה' חליצה (סי' תרע"ב) ודעת ר' אליעזר בר' יהודא דסומכין מה שראו שהי' עולה לתורה דהוא גדול גם לחליצה דהא לקה"ת דהוא דרבנן א"צ בדיקה וא"כ מה מהני זה לחליצה וגם הר"י בר' שמואל החולק שם לא מה"ט ובפשיטות הי' לו לומר דהא לא בדקו אותו ומה תהני לחליצה. ונראה מזה דס"ל דגם לדרבנן בעי בדיקה וע' בנחלת צבי (סי' ק"י) שנעלם ממנו כל מ"ש עד כה גם מה שהקשה שם דלפי מה דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קיי"ל בח"מ רסי' ס"ו דסומכין על החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הא רובא וחזקה רובא עדיף ותימה על מפרשי הש"ע שלא הרגישו בזה עכ"ד ונעלם ממנו שו"ת מהרי"ט חאה"ע (סי' כ"ז) דחזקה הבאה מכח סברא עדיף מרוב ולפ"ז לק"מ:
ד מי שמחלל שבת בפרהסיא עושה יינו יי"נ ואסור לשתות יינו. יש לעיין אם מחלל שבת בפני שלשה בני אדם אם יינו יי"נ. וראיתי להפלתי (סי' מ"א סק"ב) שכ' דמחלל שבת בפרהסיא דהוי כעובד עכו"ם לאו דוקא בפני עשרה ולפ"ז הי' נראה דה"ה ליי"נ הדין כן. אולם י"ל דליי"נ בעינן שיחלל דוקא בפני עשרה דהנה השערי דעה (סי' ב' סק"א) תמה על הפלתי שהרי בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' קי"ט מבואר דצריך דוקא עשרה. וי"ל דברי הפלתי עפ"י מ"ש התפארת למשה בסי' ד') לחלק דהא דכ' הרשב"א שם דצריך ג"פ ובפ"א לא נעשה מומר הוא דוקא ביי"נ דצריך לאסור היין בזה מחמרינן דצריך ג"פ משא"כ לגבי שחיטה דצריך להתיר הדבר בזה סגי בפ"א ע"ש ולפ"ז יש לחלק ג"כ לענין לחלל בפני עשרה דווקא ביי"נ בעינן בפני עשרה ולא לענין שחיטה וא"כ ביי"נ גם הפלתי מודה דבעינן שיחלל דוקא בפני עשרה. ועוד י"ל דברי הפלתי דהוא כתב שם דבריו לדעת הרמב"ם וי"ל דס"ל דבאמת פליג הרמב"ם בזה על הרשב"א וס"ל דלא בעינן בפני עשרה. וגם לפ"ז י"ל דכיון דהוי פלוגתת הרמב"ם והרשב"א יש להקל ביי"נ דרבנן דבעינן דוקא בפני עשרה. וראיתי בתפל"מ שם שכ' ע"ד הש"כ דלענין חילול שבת ועכו"ם בעינן שיוחזק דוקא ג"פ וכ' ע"ז התפל"מ וז"ל ולא עיין היטב דהרשב"א לא כתב כן כ"א אמחלל שבת ועובר ע"ד חכמים שהוא כעע"ז שם בעינן דוקא ג"פ אבל עובד עכו"ם בפ"א נעשה מומר עכ"ל וצ"ע דהא הב"י כ' שם בשם הרשב"א וז"ל לדעתי שעובד עכו"ם דוקא שהי' מוחזק בו ג"פ עכ"ל מבואר דגם בעעכו"ם בעינן ג"פ וכ"כ התפארת שמואל בהגהותיו לח"מ (סי' רס"ד ס"ד) ודברי התפל"מ צל"ע ודע שהפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח (ח"ד סי' ג') נסתפק אם בעינן דוקא שיחלל שבת או גם במחלל יו"ט דינו כעכו"ם וכתב דנראה דדוקא שיחלל שבת וביו"ט לא הוי כעכו"ם והתבואות שור בסי' ב' כתב דה"ה יה"כ והוא מסתפק בזה ע"ש ולי צ"ע בזה ממ"ש הא"ז (ה' שחיטה סי' שס"ז) וז"ל ובהדיא מצאתי בספר גאונים להלכה כרבא וז"ל והמחלל שבתות וי"ט בפרהסיא שלא באונס כמומר לעכו"ם דעי כו' ע"ש מבואר מדברי הגאונים והא"ז דגם יו"ט בכלל וצע"ג. וע' בס' דרך פקודיך (מל"ת ל"ב) שכ' דהמחלל שבת הרי הוא כעכו"ם ונ"ל דאפי' במידי דרבנן עכ"ל. ובאמת שכתב כן הבית הלל ביו"ד (סי' ב') אך כבר חלקו עליו הפר"ח בק"א והתב"ש והפרמ"ג וכ"ד האחרונים. וצע"ק על הח"ס חאה"ע (ח"א סי' כ"ב) ששתק להשואל שכ' דהמחלל שבת אפי' במידי דרבנן כו' שאין ההלכה כן ואין להוכיח משו"ת מהר"י מברונא (סי' ס') בא' שקרא לחבירו מומר די"ל דכוונתו שעבר על איסורא דרבנן ע"ש די"ל דנהי דנקרא מומר עכ"ז אין דינו כעכו"ם. עוד כ' הדרך פיקודיך (מ"ע ב') דהאפיקורסים דינם כמומר לכל התורה ואפיקורס נקרא שאינו מאמין בדברי חז"ל וגם האפיקורסם המבוארים ברמב"ם ה' תשובה נוהגים ג"כ בנידון דידן ע"ש. ובאמת מבואר להיפוך בשו"ת מהרי"ל (סי' רכ"א) דדוקא מי שאינו מאמין בדברי חז"ל נחשב לענין שחיטה כמומר אבל אם עשה שאר דברים המבוארים שם ברמב"ם אינו נעשה מומר לכל התורה יעו"ש והביאו הפר"ח ביו"ד סי' ק"י ס"ק כ"א וכ"ד האחרונים:
ה) הש"כ ביו"ד (סי' קמ"ו סק"ה) כתב דהך דינא דגר ועכו"ם שירשו אביהם כו' הוא גם במומר כן. וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפו"כ סי' ק"כ שהניח בתימה עליו דהא איסורא לא מורית לברי' והש"ס לא קאמר רק בעכו"ם שהי' לו היתר והוריש אותו אבל במומר אין הדין כן ע"ש. ולדעתי צדקו דברי הש"כ דאנן לא קיי"ל כאמימר בגיטין רק דגם איסורא מורית לברי' וכמ"ש הג' מהרש"ז בק"א לה"פ (סי' תל"ה) וכ"כ בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) דכן קיי"ל ולפ"ז א"ש דברי הש"כ. וע' באבני מילואים (סי' צ"ב סק"ה) שכ' שמהנ"ב מה"ק (חא"ח סי' י"ט) נעלם ש"ס דקידושין (די"ז ע"ב) דירושה דאורייתא יורשים גם באיסורי הנאה. ובנ"ב ר"ל שם דחמץ שאסור בהנאה אין הבנים יורשים ע"ש ולק"מ דהתם שאנ' דלגבי' אביו היתר היא משא"כ כאן ואף שמדברי הש"כ שהביא האבני מילואים שם לא משמע כן אך מהש"כ לא מוכח מידי:
ו בשו"ת משאת משה (חיו"ד ס' ל"ז) נשאל במי שרוצה לבנות בית והי' שם אילן מאכל והבנין חשוב יותר מהאילן אם מותר לקוצצו וכתב דאין ראי' מש"ס ב"ק דצ"א דאם מעולה בדמים מותר דהתם האילן בעצמו מותר משא"כ הכא דהוא רק מטעם המקום ע"ש מ"ש ראי' קלושה לזה ותמהני שלא ראה במחכ"ת מש"ש הרא"ש להדיא דאם צריך למקומו מותר וכ"ה בט"ז יו"ד (סי' קט"ז סק"ו) ושו"ת צ"צ (סי' מ"א) ושו"ת חו"י (סי' קצ"ה) ושו"ת הר"י באסן (סי' נ"א) ושאילת יעבץ (ח"א סי' ע"ו) ושו"ת ח"ס (חיו"ד סי' ק"ב) ומש"ש הח"ס דלשיטות הראב"ד קשה למה לי קרא וכי נתיר ס' דאורייתא כו' ע"ש לא ידענא מאי קושיא הא הראב"ד לשיטתו (פ"י מה' כלאים הכ"ז) ס"ל דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא וע"כ שפיר צריך קרא דבלא"ה היינו מתירין ס' דאורייתא:
ז בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע סי' ק"נ) תמה על הש"כ (סי' קנ"ז) שהכריע כהרמב"ם דדוקא באיסור דאורייתא אמרינן יהרג ואל יעבור ובסק"ו העתיק דברי הנמ"י דאפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ע"ש וצ"ל מה דלא מקשה על הש"כ רק מבצינעא משום דבפרהסיא איכא עכ"פ כרת דדברי קבלה אבל בצינעא דליכא כרת קשה לו וכן הקשה שם על שו"ת ב"י (דיני גיטין (סי' י') דאיך אפשר לפטור בנפלה לפני יבם מומר מטעם דנחשבת חייבי כריתות הא בצינעא ליכא כרת. ולפלא בעיני דהא באה"ע סי' ט"ז מבואר שם בב"ח ובב"ש בשם הדרישה להדיא דגם בצינעא איכא כרת ע"ש ונ"ל דכן דעת הש"כ ולכן העתיק דברי הנמ"י דאף דהנמ"י אתי עלי' משום לא פליג וזה לא שייך לשיטות הש"כ אולם לשיטתו איכא כרת גם בצינעא. ודע דקשיא לי על הב"ש שהשוה דעת הב"ח עם הפרישה ולפ"ד י"ל דמחולקים המה דהב"ח סובר דגם בבא על העכו"ם שלא דרך חיתון עכ"ז גם בצינעא איכא כרת אי לא פגעו בו קנאים וכדמוכח מהא דמייתי מרב שילא. אולם מדברי הפרישה שפי' דברי הטור דאיכא כרת בבעל בפרהסיא כו' ובלא הלקהו כתב בצינעא משמע דדוקא בבעל דרך חיתון איכא כרת בצינעא ויש לדחות דהא דכתב הפרישה בפרהסיא היינו משום דקנאים פוגעין בו דזה דוקא בפרהסיא וראיתי בתוספות דרבנן (סי' ו') שהקשה על הרמב"ן דסובר דבאיסורין דרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור ורק כשרוצים להכריחו לעבור על איסורין שהם מן התורה יו"י דמה יענה בההוא דבן סורר ומורה דלדידי' אינו אלא איסורא דרבנן ותירץ דהוא משום מגדר מלתא ונעלם ממנו דברי הרמב"ן בתורת האדם שהוא בעצמו הביא דגם על אביזרא דג"ע יהרוג ואל יעבור והביא מההוא דבן סורר ומורה וכדברי הר"ן שהביא התוס' דרבנן שם ודברי הרמב"ן אינם סותרים זה עם זה. דהוא ס"ל דדוקא היכא שהוא איסור כרת אז גם אביזרייהו אף שהם רק מדרבנן יהרג ואל יעבור משא"כ בעכו"ם הבא על בת ישראל דאינו אלא לאו בעלמא סובר הרמב"ן דלא הוי אביזרא דג"ע וא"ש דבריו. וראיתי להעיר ע"ד השושנת העמקים (כלל כ"ב) שכ' שהתה"ד סי' רי"ט כ' דמומרת קנאים פוגעין בהבועל אותה ולדינא יראה שלא נזכר כלל בפוסקים מזה הבא על המומרת קנאים פוגעים בה ולא מצאתיו כעת ואפשר איהו לא עבדה מעשה דהלמ"מ לא נאמרה אלא בכותית וכן עכו"ם על בת ישראל קנאים פוגעין בה לא מצאתיו עכ"ל והנה מ"ש שלא מצא זה במח"כ נעלמו ממנו דברי ההגהת מרדכי פ' החולץ ושו"ת מהרי"ל (סי' ר"ה) ורד"כ (בית ט') ומהר"י מינץ סי' י"ב ור' מנחם הבבלי שבשו"ת ב"י דיני גיטין (סי' י"ב) והרא"ם (ח"א סי' ס"ז) והובא בכנה"ג סי' ט"ז דישראלת הנבעלת לעכו"ם דקנאים פוגעין בה ושם כ' דמומר דינו כעכו"ם והן אמת שהב"י שם בתשובה חולק ע"ז ועברכ"י אה"ע (סי' ד' ס"ק י"ד) ושיו"ב יו"ד (סי' קנ"ז סק"ו) ומהשושנת העמקים אשתמט כל זה:
ח וראיתי לבאר איזה פרטים בה' ריבית. הנה בש"כ יו"ד (סי' קנ"ט סק"ה) כ' דמדברי הב"י נראה דכותיים אסור להלוות מהן בריבית וכ"נ מדברי הלבוש והוא השיג ע"ז וס"ל דמותר ובראשית ההשקפה תמהתי ע"ז דהא מבואר במס' כותים (פ"א) אבל מלווין ולוין מהן בריבית מבואר דמותר ללוות מהן בריבית. וע' בבית הלל שהשיג על הש"כ מב"י אה"ע (סי' ד' וסי' מ"ד) [ובמקור מים חיים ביו"ד סי' קל"ט לא ראה דברי הב"ה הללו] וכן השיג בתפל"מ והסכים לזה השערי דעה. אולם במס' כותים מבואר כדברי הש"כ. וע' בשער המשפט בה' ריבית שתמה על הש"כ דהא הכותי אסור ליתן הריבית ואיך ניקח אנחנו וכן תמה בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ס"ג) ולכאורה לא קשה מידי דהא כ' הרא"ש (פ' א"נ סי' נ"ז) דעכו"ם שלוה מעות מישראל בריבית ונתגייר גובה הריבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וכ' הרא"ש ע"ז דאע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח ביד החכמים לעקור דבר מה"ת ואפי' במקום עבירה ע"ש מבואר שיש יכולת ביד חכמים לעשות שיתן ריבית וה"נ כשעשאו הכותים כעכו"ם לכל דבריהם יכלו להפקיע איסור ריבית. אולם באמת ז"א דהא לכאורה דברי הרא"ש תמוהים במ"ש דיש רשות ביד חכמים להפקיע איסור דאורייתא דהא זה דוקא בשוא"ת ולא בקום ועשה והכא הוא עובר בקום ועשה שנוטל הריבית (וי"ל דהפקירו המעות ואין כאן איסור כלל) אך מ"ש איסור דאורייתא שיטפא דלישנא הוא דבאמת אין כאן איסור דאורייתא כיון דלא קצץ וכמ"ש הפ"ח ואיסור דרבנן יכולים להפקיע בקום ועשה ג"כ ומ"ש הרא"ש איסור דאורייתא היינו דאיסור ריבית הוא דאורייתא אבל הכא הוי רק איסורא דרבנן וא"כ בנ"ד דהוא איסור דאורייתא אין יכולת ביד חכמים להפקיע והבן. והנה ליישב דעת הב"י והלבוש נראה דהם דחו ההוא דמס' כותים מהלכה מההוא דירושלמי ע"ז (פ"ה ה"ד) דאיתא התם דכותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית דמשמע דללוות מהן אסור וגם דחו אותו מהמשנה דב"מ (ד"ע ע"ב) דאיתא התם גבי עכו"ם לוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב ואי ס"ד דגם גבי כותים מותר ללוות מהן ולהלוותן בריבית מדוע לא תני גם כותי עמהן ומהמשנה הזאת הוכיח במרדכי (פא"נ סי' של"ה) דמומר אסור להלוות בריבית מדלא תני במשנה עומר א"כ כן הוא ההוכחה לגבי כותי וא"כ נדחה המס' כותים מהלכה ואין לומר דההוא דמס' כותים מיירי אחר הגזירה שגזרו על הכותים שיהי' כעכו"ם וההוא דמשנה מיירי קודם הגזירה וא"כ אין סתירה מהמשנה לההוא דמס' כותים הא ליתא דהא ההוא דמס' כותים מיירי קודם גזירה כדאיתא התם ראש הפרק דרכי כותים פעמים כעכו"ם פעמים כישראל ורובן כישראל ואי אחר הגזירה אמאי אמר דרובן כישראל הא עשאו אותן כעכו"ם אע"כ דמיירי קודם הגזירה וא"כ סותר מס' כותים לההיא דמשנה שהבאתי ע"כ דחו אותו מהלכה ושוב ראיתי בבעל התרומות שער מ"ו ח"א סי' ה') שהביא ראי' דמותר להלוות למומר בריבית וכ' וז"ל ועוד מצאתי במס' כותים מז' מסכתות קטנות דקתני אבל מלווין אותן ולוין מהן בריבית ושם נראה שאותה ברייתא בגירי אמת תני להו ואפ"ה לענין ריבית מותר ולמדנו שהמומר לעכו"ם מותר להלוות בריבית וראיתי להג"ת שם שכ' על מ"ש הבעה"ת דללוות מן המומר בריבית [אפשר דאסור] קשה לפי מה שלמד מומר מההוא דכותים הא מייתי ממס' קטנות דקתני מלווים אותן ולוים מהן בריבית וכו' ואיך אמר שללוות מן המומר אפשר דאסור עכ"ל והניח בקושיא אולם לפמ"ש א"ש דלענין להלוות מהן בריבית דחה הרמב"ן ההוא דמס' כותים מהלכה מההוא משנה ומההוא דירושלמי. ושוב ראיתי במל"מ (פ"ה מה' מלוה ה"ב) שהביא דברי הב"י דבכותים אסור ללוות מהן בריבית וכתב וזה תימה שהרי בעה"ת הביא ברייתא דקתני מלווין אותן ולוין מהן בריבית וא"כ הא דקתני בירושלמי כותאי דקסרין מותר להלוותן בריבית לאו דוקא להלוותן דה"ה ללוות מהן נמי דשרי א"כ אפשר דההוא דירושלמי מיירי קודם שגזרו עליהם ואידך דמס' כותים מיירי אחר הגזירה עכ"ל. והנה מ"ש דההוא דירושלמי לאו דוקא הוא דחוק וגם מהמשנה מוכח להיפוך וכמ"ש ומ"ש דההוא דמס' כותים מיירי אחר הגזירה הוא תימה דמבואר להדיא שם דמיירי קודם הגזירה ולכן רוב הדינים הם כישראל ומכל זה מבואר דצדקו דברי הב"י וגם לאחר שעשאום כעכו"ם רק לחומרא עשאו אותן כעכו"ם ולא לקולא וזה מוכח ג"כ ממ"ש בעה"ת שם וז"ל אהא דאמר ר' אסי מעתה לא ניחוש על חלתן לאו אדר' יעקב בר אחא מקשינן אלא לא ניחוש להחזיק עיסתן במתוקנת לחומרא ואדר"א בר' יוסי דאמר שאין נאמנין על שיעור מקוה ואדר' אבוהו שאמר ליהנות משלהם עכ"ל ומדוע לא פי' דקאי על ר' יעקב בר' אחא וכשם שמותר ללות מהן בריבית כן מותר להלוות אותן בריבית דגם לקולא עשאן כעכו"ם וע"ז מקשה מחלה דלא ניחוש כלל אף לחומרא אע"כ דליתא. וע' בפנ"מ שם שפי' כן דברי הירושלמי אולם מהבעה"ת שלא פי' כן מוכח דסובר כהב"י והבן:
ט ויש לעיין אם ריבית צריך להחזיר אף כשלא תבעו. והנה הסמ"ע בח"מ (סי' ט') כ' דצריך והט"ז שם וביו"ד (סי' קס"א) כ' דא"צ ולכאורה מדברי התוס' בב"מ (דס"ב א') שכ' דלמ"ד ריבית קצוצה יוצאת בדיינים פריך שפיר דה"ל להחזיר ואפי' למ"ד דאינה יוצאת מ"מ ה"ל להחזיר משום לעז ובושת וא"כ ש"מ דלמ"ד יוצאת הפי' הוא דמאי בעי גבי' דמדינא א"צ שיהי' גבי' וא"כ אי נימא דמדינא בלא תבעו אינו חייב להחזיר א"כ הא אפשר שלא יחזור לו כשלא יתבענו (דהא להתוס' אף לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר) אע"כ דגם בלא תביעה חייב להחזיר וגם נראה דפלוגתת הסמ"ע והט"ז תליא באשלי רברבי דהנה בתוספתא פ"ה דב"מ איתא המלוה את חבירו ועשה תשובה חייב להחזיר והנה לר' אליעזר דאמר ריבית קצוצה יוצאת בדיינים אפי' לא עשה תשובה חייב להחזיר והנמ"י פי' דאתיא כר' יוחנן ולצאת י"ש חייב וזהו שיטות הריב"ן שבתוס' והר"י מיגיי"ש בתשובה ההובא בש"מ (דס"ד ב') אולם להתוס' והרשב"א בחי' לב"ק (דמ"ד ע"א) והר"ן בחי' לב"מ (ס"ז ב') קשה איך יפרשו דברי התוספתא וצ"ל דמיירי כשלא תבעו ואינו חייב מדינא רק לצאת י"ש ומוכח כדברי הסמ"ע והבן:
י הנה נודע דיש מחלוקת בין הפוסקים אם מחילה מועלת בריבית. וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפו"כ (סי' ט"ו) שהניח בצ"ע על הסוברים דמהני מחילה בריבית דזה נגד ש"ס דב"ק (דצ"ד) שמלוין בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן מבואר דמהני מחילה. והנה מלבד דגם מצד הסברא אין זה קושיא וכי לא יכלו חז"ל בכדי שלא לנעול דלת בפני עושי תשובה שיתקנו שלא לקבל מהם בכדי שלא יבאו לידי תקלה ובשוא"ת יכלו חז"ל להפקיע איסור מה"ת דהא (מהני) דלא מהני מחילה הוא רק לצאת ידי שמים ולאו משום ממון וכמ"ש הריטב"א בחי' לב"מ ההובא בש"מ (ס"ג א') אולם באמת אישתמט מיני' דברי הרמב"ם פ"ד מה' מלוה שכ' בשם הגאונים דלא מהני מחילה והרמב"ם השיג עליהם וכתב ובפירוש אמרו חכמים הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם שהמחילה מועלת ובהגמי"י הביא שם בשם הסמ"ג שישב זה דהחכמים יכולים לתקן זה וע"ש בלח"מ ומהספר יהושיע נעלם כל זה:
יא ריבית אי נוהגת בקרקע דעת התוס' והרא"ש דאין בה ריבית. ור' ירוחם במשרים (כ"ח ש"א) כ' אבל הרשב"א כ' דיש ס' ריבית עכ"ל וקשה דהא כתב הרשב"א בחי' לב"מ (ס"א א') דמתחלה הביא דעת התוס' דאינו נוהג והביא ג"כ דעת הסוברים דנוהג וסיים והראשון נראה עיקר הרי שס"ל לעיקר דאינו נוהג בקרקע. ומזה הי' נראה להכריח פי' הב"ח בדברי הרשב"א דהא דשייך ריבית בקרקע הוא רק בעשרה גפנים טעונות אבל בקרקע ממש לא שייך ריבית. והמל"מ פ"ד מה' מלוה השיג עליו ולפ"ז יש ראי' לדברי הב"ח שבזה יהי' א"ש שלא יסתרו דברי הרשב"א אהדדי דבחידושיו מיירי בקרקע ממש ור' ירוחם שכ' בשמו מיירי בעשרה גפנים והיינו כמ"ש האשל אברהם דכיון שלא כתוב בהדיא וילפינן מכלל ופרט לא ממעטינן רק קרקע ממש. אולם מדברי הרשב"א בחידושיו בשם רבותיו משמע דס"ל דגם בקרקע ממש שייך ריבית:
יב באומר הלוני בחצר דלא קיימא לאגרא אם הוי ריבית קצוצה ראיתי להגידולי תרומה (שמ"ו ח"ד) שתמה על מהרש"ך שכ' דקים לי' שלא ימצא שום פוסק דיסבור דיהי' ריבית קצוצה והוא תמה עליו דהא כ' הר"מ ה"ז אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילוהו משמע דאם התנה הוי ריבית קצוצה ע"ש ובאמת הנה מדברי הה"מ נראה שהבין בדעת הר"מ דהוי רק אבק ריבית ועכצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דהאי לישנא שלא התנה קאי בין אקיימא לאגרא בין אלא קיימא לאגרא משא"כ אלו התנה הי' עכ"פ ריבית קצוצה בקיימא לאגרא וא"כ לא קשה על המהרש"ך. אולם מדברי רבינו הרמ"ה ז"ל בפרוטיו ההובא בש"מ לב"ק (צ"ז א') שכ' דהאי דתקף רב יוסף בדלא התנה מתחלה דאי התנה הי' ריבית קצוצה ע"ש והנה העבד דומה לחצר דלא קיימא לאגרא וכמ"ש התוס' שם מוכח מזה דלא כמהרש"כ ואפילו בלא קיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה:
יג מעות של יתומים אם מותר להלוותן בא"ר. כ' הרשב"א בחי' לב"מ (דע"א) דמותר בכל א"ר וכן הסכימו הגאונים עכ"ל וצ"ע שזה סותר למ"ש בתשו' הובאה בב"י) סי' ק"ס) שכ' דדוק' בקרוב לשכר ורחוק מהפסד התירו ולא בשאר א"ר וצ"ע. ועמ"ש המל"מ (פ"ד מה' מלוה) שכ' בשם מהרי"ט דגם הגאונים לא התירו בכל א"ר רק כגון שטרי מחוזנאי או טרשא פפונאי ע"ש ולפ"ז הי' מקום ליישב דברי הרשב"א שלא יסתרו זה את זה. אך באמת הא ליתא דהא הרשב"א הביא דברי הגאונים על ההוא דדודא וזה הוי כמו חכירא נרשאי וכמ"ש המל"מ שם. ועכ"ז כ' הרשב"א דאלו הי' א"ר הי' מותר ליתומים וכן מוכח מדברי הרמב"ן דלא מפקע רק ר"ק אבל בכל א"ר מותר ליתומים ומוכח דבכל א"ר כתב דמותר. והנה בהא דלוין בריבית לצורך שבת כ' הבאר יעקב בא"ח (סי' רמ"ב) וביו"ד (סי' קס"ט) דמיירי בריבית דרבנן דאי תימא דמיירי בריבית דאורייתא א"כ קשה מסנהדרין (כ"ה א') דמקשה הא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות דלמא הלוה לסעודת מצוה אע"כ דמיירי בריבית דרבנן והוא פשוט עכ"ד. והנה מה דפשיטא לי' דמיירי בריבית דרבנן הנה במרדכי (פ' המפקיד) כ' בשם הר"ש מבוינבורג דאפי' בריבית דאורייתא התירו וכ"ה בשו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א ש"ו) ועמל"מ פ"ד מה' מלוה ובשו"ת חוט המשולש (ח"ג סי' ל"ד) וההכרח שהכריח מההיא דסנהדרין לא ידעתי מה הועיל בזה לשיטות הטור דס"ל דגם לוה בריבית דרבנן פסול לעדות ועמ"ש התומים (סי' ל"ד) אולם מזה יהי' ראי' לשיטות התיו"ט בפ"ח דסנהדרין דסעודת קידוש החודש הוא מצוה דרבנן והתוס' חדשים ס"ל דאפי' מצוה דרבנן ליכא וא"כ מדוע התירו כאן ללות באבק ריבית לצורך הסעודה אולם מצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' תכ"ה) שכ' דלווין מעכו"ם קאמר וקמ"ל דאע"פ שהריבית קשה עד דאמרינן ליזבן אינש ברתי' ולא ליזוף בריביתא עכ"ז מותר כאן ע"ש ולפ"ז א"ש גם להתוס' חדשים. וע' במו"ק סי' רמ"ב שגם הוא כתב כן וכיוון לדברי מהר"ם האלו אף שלא נגלה בימיו:
יד הנה בפי' פועל בטל האמור בריבית נודע מחלוקת רש"י ותוס' וראיתי בלח"מ פ"ו מה' שלוחין שכ' שמסמ"ג נראה שס"ל כפירש"י ע"ש באורך אולם במלחמות ובנמ"י כ' דהרי"ף ס"ל כפיר"ח. ואני תמ' על הלח"מ מדברי הרי"ף בתשובותיו סי' קע"ט) שכ' וז"ל שיהי' המלאכה שהוא עושה זה המתעסק קודם העסק ד"מ הי' חייט והי' משתכר בכל יום זוז א' אז נאמר לו כמה הוא פחות השיעורים שהוא מתרצה לקחת אותו אם הוא יושב ובטל ואם לא תמצא לעשות תשב בטל כו' ע"ש היטב שזהו ממש דעת ר"ח ולא כרש"י והתשובה הזאת הועתקה ג"כ בש"מ (ס"ח ב') ע"ש והן אמת שאינו מוכרח שגם לגבי אבידה יסבור הרי"ף כר"ח ואולי רק גבי א"ר דקיל ס"ל כן: (טו) וראיתי לבאר איזה פרטים בה' נדה. יש לחקור לפ"ד הר"מ דכתם על בשרה א"צ שיעור אם נמצא הכתם על בשרה וחלוקה ג"כ א"צ שיעור או לא והנה הח"ד (סי' ק"צ סק"ו) כ' דגם על בשרה וחלוקה א"צ שיעור ולדעתי לא נהירא כן. ונראה שנעלם ממנו דברי הב"י שכ' להדיא דבבשרה וחלוקה טהורה אף להר"מ בכ"ש וכן נראה מדבריו בש"ע. וכן נראה דהא כ' ה"ה בפ"ט מהא"ב דטעם הר"מ הוא מהברייתא דס' טהור ס' טמא על בשרה טמא וזה לא גרע מספק והנה לא מיבעיא לפי תירץ הא' סל הש"ס דמיירי מהחגור ולמט' ועברה בשוק של טבחים פשיט' דפי' בשרה הוא רק בשרה ולא כשנמצא על בשרה וחלוקה ופי' חלוקה הוא אף על חלוקה ומ"מ מותרת וגם לתירוץ הב' דמיירי מחגור ולמעלה מ"מ לדעת הר"מ פי' חלוקה הוא אף על חלוקה דלא כהרשב"א וא"כ פשיטא דלדעת הר"מ גם על בשרה וחלוקה מותרת ומ"ש הח"ד ראי' ממ"ש הט"ז ס"ק כ"ד דאם נמצא גם על הירך איהו לטעמי' אזיל כו' אף דשם נמצא גם על העד אין הבנה כלל לזה דאיך יעלה על הדעת שכשתושיט עד הבדוק למקורה ואח"כ תמצא גם על העד תהי' טהורה אדרבה הרשב"א כ' על הך דינא דהר"מ הואיל ובדקה רגלים לדבר א"כ כשתמצ' רק על העד תהי' טמאה וכשתמצא על בשרה והעד תהי' טהורה ולכאורה דברי הט"ז תמוהים כיון דמיירי בסוגיא כשלא הי' יכול ליפול מן המקור לאותו מקום וכמ"ש התוס' שם גם הר"מ מודה דצריך שיעור והס"ט סי' ק"צ כ' דהרמב"ן והרשב"א פירשו דמיירי דנמצא במקום שיוכל ליפול מן המקור ג"כ לשם אבל דנימא דמיירי דוקא במקום שיוכל ליפול שם מניין לנו ולדעתי יש הכרח לזה דהנה התוס' (י"ד א') כ' דאפי' ר"ח המטהר במוך מודה הכא דהא ר"ח כר"י ס"ל ושמואל גופי' פי' כר"י והכא קאמר דטמאה נדה ומהרש"א כ' דקשה ע"ז ממ"ש התוס' לקמן דר"ח מודה הכא דטמאה נדה תקשי לי' לנפשי' בהך דהכא דא"כ עשיתו כתם טומאתו נמי ספק להוי ע"כ פי' הר"מ דמיירי במקום שיוכל ליפול מן המקור ואז טמאה בכ"ש ולא קשיא דא"כ עשיתו כתם ואמת דהר"מ לא ס"ל דדינים הללו הם שוים כמו שנראה להמעיין בדבריו ועלח"מ פ' הרואה ובדברי הט"ז הללו י"ל דברי הש"כ שכ' שהתוס' ס"ל כהר"מ והוא תמוה דאדרבה מהתוס' נראה ההיפוך וכמ"ש המנ"י ולהנ"ל א"ש דהנה ר' ירוחם (נכ"ו ח"ב) כ' דטחתה בירכה אפי' פחות מכגריס טמאה וכ"כ התוס' ע"ש ולפ"ד הט"ז מאן דסובר כן סובר כהר"מ א"כ מוכח דהתוס' ס"ל כהר"מ ומוכח מזה דגם הרא"ש ס"ל כהר"מ כמ"ש ר' ירוחם שם דגם הרא"ש ס"ל פחות מגריס טמאה ולא כהמנ"י ומ"ש הח"ד דכיון דהטעם כ' הרשב"א כיון דבגופ' אישתכח כו' א"כ גם כשנמצא גם על חלוקה הדין כן. הנה באמת לא נמצא כלל בדברי הרשב"א הטעם הנזכר על הך דינא רק הרשב"א כ' דהיכא דעברה בשוק של טבחי' טמאה כשנמצ' על בשרה כיון דבבשרה אשתכח כו' ובאמת הרשב"א בעצמו ס"ל דגם על בשרה צריך שיעור ועכצ"ל דעד כאן לא אמרינן כיון דבבשרה אשתכח כו' אלא בההוא דהתם דנרצה לתלות הדם לעלמא ובשוק של טבחים אז אמרינן כיון דבבשרה אשתכח כו' דלאו מעלמא אתי משא"כ בהך דהכא דנרצה לתלות בכנה שגם זה לא מעלמא ל"ש הסברא הלז. ובלא"ה תמוהין דברי הח"ד דהא התם באמת אם נמצא על בשרה וחלוקה כאחד טהורה ולא אמרינן כיון דבבשרה אשתכח כו' ועכצ"ל דכיון דנמצא גם על חלוקה מיגרע גרע ול"ש בזה הסברא כיון דבבשרה אשתכח כו' ועמ"ש הרשב"א במשמרת הבית בסוף שער הכתמים וע"כ נראה דלהר"מ בנמצא על בשרה וחלוקה צריך שיעור וראיתי להח"ד (בס"ק י"ב) שעל מ"ש בש"ע אם אין כגריס ועוד בעליון שאין תולין התחתון בו וז"ל ואם הוא על בשרה יש קולא להר"מ כו' וצ"ע ע"ש ולדעתי נראה שזה תלוי בב' הטעמים שנאמרו בדעת הר"מ דלפמ"ש ה"ה דס' לחומרא אינה תולה כמ"ש כה"ג הש"כ סק"ל בשם העט"ז ולפמ"ש הגמי"י דבדוק הוא אצל מאכולת וא"כ הוי כודאי וכמ"ש המנ"י סק"ט וא"כ כיון דהוי כודאי לכן תולה והבן: (טז) ויש לחקור בהפילה רוח אם יש לה דין מניקת דלהוי דמיה מסולקין כ"ד חודש וראיתי להח"ד (סי' קפ"ט ס"ק ל"ח) שכ' דיש לה דין מניקת דהא בנדה ד"ח אמרינן דהוי מעוברת מקרא דהרינו חלנו רוח א"כ נוכל ללמוד מקרא זה דהוי לידה דהא בהאי קרא ילדנו כתיב ווסתות דרבנן כמו מעל"ע דרבנן ע"ש ובאמת יש לי לדון בזה דהפילה רוח הוי לידה דהוי כמו חולה ודמיה מסולקין וכמ"ש רש"י אבל דנימא שיועיל על כ"ד חודש מניין לנו ויש להביא ראי' לזה מנדה (י"ב ב') אלא ימי מניקתה עולין לימי עיבורה היכא משכחת לה ואיכא למידק לפי שיטת השאלתות דבתוך מ' יום לא אמרינן א"א לפה"ק בלא דם א"כ דלמא מיירי בהפילה רוח וליכא דם בלידה אע"כ דא"כ יוקשה מה דמסיק אח"כ ימי מניקתה וכיון דהפילה רוח איננה מניקה ומוכח דלא כהח"ד וי"ל דבאמת הוא הא דמסיק אח"כ בלידה יבשתא הכוונה בכה"ג אך בהגמי"י (רפ"י מהא"ב) שכ' דזה אתי דלא כהלכתא משמע דלא פי' כן ובלא"ה הא אנן לא קיי"ל כהשאלתות כמבואר בסי' קפ"ח וראיתי למהרש"א (ד"י ע"ב) שכ' למאי דאמרינן לעיל דהנך ג' עונות בינונות בעינן מל' יום א"א לאשכוחי א' בימי מניקתה דה"ל ימי טוהר ואפשר דלא אמרינן עונות בינונות אלא באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת הוי עונה עונה דידה והוא יותר ממ' יום עכ"ל (ולדבריו סרה תלונות התיו"ט (פ"א דנדה מ"ה) דמה נ"מ בין ת"ק לר' יוסי ע"ש ולפ"ז ניחא דנ"מ באשה שיש לה וסת וראתה לאחר ג' עונות ולפמ"ש הראב"ד הובא במהרש"א (ד"ח ע"ב) דנולד לז' ג"כ הוכר עוברה לשליש ימיה א"ש ג"כ וע' בכ"מ (פ"ד מה' מו"מ) דלפי דבריו מעיקרא לא ק"מ) ובאמת נפלאתי על המהרש"א דבאמת כבר התעוררו רבותינו בעלי התוס' והרמב"ן (ל"ו א' ד"ה ושאין) וע"ש מה שתירצו ומדבריהם מבואר דליתנייהו לדברי הח"ד דא"כ למה לא תירצו בפשיטות דמיירי בהפילה רוח דשוב לית לה ימי טוהר כמבואר לקמן (דס"ג) אע"כ דא"כ לא הוי מניקה וע"כ נ"ל ברור דהפילה רוח אין לה דין מניקה דלא כהח"ד:
יז אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כמבואר בש"ע (סי' קפ"ד) וראיתי להס"ט שהקש' ע"ז דהא הטור (סי' קצ"ז) כ' דר' יוחנן ס"ל טביל' בזמנ' מצוה וא"כ י"ל ר' יוחנן דס"ל כן לשיטתו משא"כ לדידן דס"ל טביל' בזמנה לאו מצוה אסור יעו"ש שהניח בצ"ע ונרא' ליישב זה בהקדם פלוגתת רש"י ותוס' דרש"י ס"ל פי' ווסתות דאורייתא דהלמ"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק וכ"נ מדברי ה"ה (פ"ד מה' א"ב) שכ' לר' יוחנן דאמר מחשב ימי וסתה פי' שאם עברו ימי ספורה ושתוכל לטבול ס"ל ווסתות דאורייתא ולא קיי"ל כותי' וקשה איך אמר ר' יוחנן ס' שמא ראתה וצ"ל דמחזקינן לה בטומאת ספק ולפ"ד ר' יוחנן ס"ל ווסתות דאורייתא אולם התוס' והרא"ש ס"ל דאי ווסתות דאורייתא לודאי מחשבינן לה ור' יוחנן ס"ל ווסתות דרבנן. הן אמת שקש' לי ע"ז ממ"ש התוס' בפסחים (ע"ב ב' ד"ה סמוך) דסוגיא דהתם ס"ל ווסתות דאורייתא והתם לר' יוחנן קיימינן וזה סותר מ"ש בנדה דר"י ס"ל ווסתות דרבנן ויש מקום ליישב זה עפמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' נ"ה) דמ"ש התוס' ביבמות דסמוך לווסתות דאורייתא וכ"נ מהר"מ (פ"ד מהא"ב) וחילק דכשעבר הוסת ולא ארגשה אמרינן ווסתות דרבנן משא"כ קודם הוסת אסור מה"ת וא"כ מיושבין דברי התוס' שאינם סותרים זה את זה דבפסחים קאי סמוך לוסתה זה הוי דאורייתא משא"כ בנדה קאי אחר הוסת זה הוי דרבנן. אולם באמת תמוהין לי דברי הנ"ב דמ"ש כן בדעת הר"מ קשה ע"ז ממ"ש (פ"ג מה' מו"מ) הגיע שעת וסתה ולא בדקה ואח"כ בדקה ומצאה דם ה"ז טמא' למפרע והיא טומאת ווסתות האמור' בכל מקום ובהלכ' ט' כ' דאינו אלא מדרבנן והא לפ"ד הנ"ב היכא שמצא' דם אח"כ היא טמאה מדאורייתא והיא בחזקת נדה וכמו שמוכרח בש"ס לפי שיטתו ולמה כ' הר"מ דאינו אלא מדרבנן וגם מ"ש כן בדעת התוס' הוא תמוה דהא סיימו התוס' התם להדיא ביבמות דלמ"ד ווסתות דרבנן גם סמוך לוסתה מדרבנן (וע' בספר הישר לר"ת ס"ט) והוא מבואר ממש להיפוך מדעת הנ"ב ודברי הנ"ב צע"ג (אח"כ ראיתי בשו"ת צלעות הבית סי' י"ג שהקש' להנ"ב ע"ז וע' בנ"ב מה"ת חיו"ד סי' קפ"ד) ומצאתי בחי' הר"ן שבועות (די"ז ע"ב) שכ' וז"ל וכ"ת כי אמרינן ווסתות דרבנן ה"מ לענין דהיכא שעבר זמן הוסת ובדקה ומצאה טהור' לא מחזקינן לה בטומא' כדאיתא פ' כל היד אבל מ"מ איכא מ"ע דאורייתא לפרוש מן האשה סמוך לוסתה כו' לא מצית אמרת הכי דהא אמרינן ביבמות בפ' הבע"י אמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו סמוך לוסתה כו' ואם איתא דעש' דוהזרתם הוי עשה גמור ביוצא לדרך אמאי שרי רבנן כו' ע"ש מבואר שרצה לומר כסברת הנ"ב ודחאו וע' בסמ"ג מל"ת (סי' קי"א) שכ' ומדווסתות דרבנן סמוך לוסתה נמי דרבנן מבואר דלא כהנ"ב והי' נרא' דדעת רש"י כהנ"ב ומיושב מה שכ' בהוריות (ד"ח ע"ב) על מ"ש בגמ' איזהו מ"ע שבנד' כו' כלומר סמוך לוסתה דכתיב והזרתם כו'. והקש' עליו הרא"ש בתוספותיו וז"ל ולא נהירא דההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא דקיי"ל ווסתות דרבנן עכ"ל ועם האמור א"ש דמאי דקיי"ל ווסתות דרבנן היינו אחר הוסת אבל קודם הוסת הוי דאורייתא (ומזה מבואר דהרא"ש לא ס"ל כהנ"ב וע' בס' מי נדה (מה"ת סי' קפ"ד) שכ' שם דדעת הטור כהנ"ב ובשיורי טהרה הקש' לו חכם א' מדברי הרא"ש במעוברת ודחק ליישבו וכן בספר מלבושי טהרה כתב די"ל דהרא"ש ס"ל כהנ"ב ואשתמט להו דברי הרא"ש הללו דסובר דלא כהנ"ב) ובזה א"ש לי דברי הא"ז דהנה במי נדה (בק"א לסי' קפ"ד) כתב בשיטות הא"ז דס"ל להלכ' דוסתות דאורייתא ע"ש ובאמת הא ליתא דמבואר להדיא בא"ז (ה' נדה סי' שנ"ה) באורך דס"ל להלכ' דווסתות דרבנן אולם קשה לי ע"ז ממ"ש (בסי' שנ"ח) דבשבועות מוכח דסמוך לוסתה דאורייתא וזה סותר מ"ש בסי' שנ"ה ועכצ"ל דס"ל כסברת הנ"ב וע"כ סמוך לווסתות דאורייתא ואחר הוסת הוי דרבנן (והיינו דהא"ז ס"ל כשיטות רש"י שכתבתי דנודע דהא"ז ס"ל בכ"מ כפרש"י) וע' בתה"ד (סי' ר"נ) שכ' אלא אפי' למ"ד ווסתות דרבנן ופסקו התוס' בפ"ק דנד' וכמה גאונים כמותם וא"כ סמוך לוסתה נמי דרבנן כדמוכח בתוס' פ' הבע"י ובמרדכי פ"ק דנדה עכ"ל מבואר שבא לשלול סברת הנ"ב (וע' בשם אהרן בחי' לנדה ד"ט שהביא פלוגתת התה"ד והב"י אם בעונה סמוך לוסתה צריך לפרוש מכל קריבות או רק מתשמיש והוא הביא ראי' לפסק הב"י מב"מ פ' הפועלים ולחם לא הביא מלמד שאותו היום פרס' נדה והביא בשם מהרש"א דהיתה טמא' במעל"ע שבנד' וא"כ איך שגרו לה כוס של ברכ' דאסור בנד' אע"כ דרק תשמיש אסור יעו"ש ומלבד דאין זה ראי' כלל וכמובן. אולם בלא"ה שנה בזה דגם לתה"ד לא אסור רק בחיבוק ונישוק ובשאר קריבות גם הוא מודה דמותר וכמבואר בדבריו שם) וע' חי' הריטב"א שבועות (י"ח א') שכ' דמדאורייתא אסור רק סמוך לוסתה דהיינו חצי שעה וכל העונה הוא רק מדרבנן ע"ש וע' בתשו' גאונים קדמונים (סי' כ"ה) שכ' שם אבל כל הנשים כשנוגעת בתרומ' וקדשים י"ב שעות קודם וסתן מטמאות אותן במשא והזהרו חכמים בבעילתן דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתן ואמרי' אזהר' לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה עכ"ל מבואר דעת הגאונים דגם קודם הוסת הוי דרבנן (גם מבואר מדברי הגאונים דעונ' י"ב שעות הוי ולא יום או לילה וע' ביו"ד סי' קפ"ד שדחו האחרונים מי שרצה לומר כן והרי מבואר לפנינו כן דעת הגאונים וכ"ה במשמרת הבית) ועמ"ש בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קע"ה) בשם הרא"ה ובבינת אדם בשער בית הנשים כ' דבר חדש ונעלם ממנו דברי הנ"ב והראשונים שהבאתי ומש"ש מסוגיא דפסחים דע"ב לא ראה בתוס' שם שסוגיא זו ס"ל ווסתות דאורייתא. וע' מ"א (סי' ב') שכ' דלכן הקילו במחבא כיון שהוא מסולקת בדמים אף דביו"ד לא הקילו כיון דווסתות דרבנן כו' ע"ש מבואר דס"ל דגם קודם הוסת הוי דרבנן ודרך אגב אעיר עמ"ש הטיו"ד סי' קפ"ד דבהיתה במחבא חוששת לוסתה והב"י תמה ע"ז דהא בסוגיא מדמינן למעוברת ולמה פסק במעוברת דאינה חוששת ובמחבא פסק דחוששת ונרא' דהנה המ"א הקש' למה בחרדה פסקינן דמותר לאחוז באמה ולהשתין וכ' הב"י דאין אנו בקיאין ובה' נדה פסק דבקיאין ע"ש ונרא' דהטור ס"ל כן באמת דאין אנו בקיאין ולהכי אסור לכתחל' לשמש בלא בדיק' מטעם שאין אנו בקיאין ואף שפסק דאם עבר היום ולא בדקה דטהור' היינו כיון דבלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם בכל אשה אם עברה יום הוסת ולא בדק' דטהור' בלא בדיקה לכן כאן דאינו רק משום דאין אנו בקיאין סמך א"ע על הנך פוסקים אף דבשאר נשים לא פסק כוותייהו מ"מ כאן סמך על בקיאות שלנו] עכ"פ מבואר דהך דבר אם לר' יוחנן ס"ל ווסתות דאורייתא במחלוקת שנוי' דלרש"י וה"ה ס"ל דהוי מה"ת ולתוס' והרא"ש ס"ל דרבנן והנה לכאור' קשה לפמ"ש הפוסקים דדרך האשה לשנות וסתה (ע' ביו"ד סי' קפ"ד וס"ט סי' קצ"ו) וא"כ הכא שמא טבלה הוי ס"ס לחומרא שמא לא פסק' דלא הי' לה שעות כלל לספור ולטבול ושמא לא טבלה ובס"ס לחומרא אסור כמבואר במל"מ פ"ד מה' בכורות ועכצ"ל דס"ס הוי מטעם רובא וכשיש ס' א' שהוא מחצ' על מחצה וס' א' שיש בו מיעוט הוי שפיר רובא וע' פנ"י בק"א לכתובות ואחרונים [ויש לי מקום עיון בט"ז יו"ד דמדברי' (בסי' פ"ד ס"ק י"ז) נרא' דגם הוא מסכים לשיטה הזאת וכן הבין מדבריו בספר חי' הרז"ה (סי' צ"ח) וכן מוכח מדבריו בסי' א' גבי שוחט ששכח הלכות שחיט' דהוי ס"ס שמא לא שכח ושמא שחט שפיר וקשה הא דהט"ז (סי' ט"ז ס"ק י"ג וסי' כ"ח ס"ק י"ד) דגם גדול שאינו יודע הלכות שחיט' רוב מעשיו מקולקלים וא"כ הספק שמא שחט שפיר לא הוי ספק כלל ועכצ"ל דגם בכה"ג מהני ס"ס ואלו מדבריו (בסי' ק"צ סק"ב) מבואר דסובר כמ"ש התוס' פ"ק דכתובות דבכה"ג לא מהני ס"ס וצ"ע] וא"כ א"ש הכא דנהי דנגד הספק שמא טבל' איכא ב' ספיקות לחומרא מ"מ מיעוטא איכא ומצרפין לפלגא הראשונ' ומהני שפיר דמ"מ איכא רובא. ובזה י"ל טעם הירושלמי דהוצרך לומר לר' יוחנן טביל' בזמנה מצוה דהוא סובר לר' יוחנן ווסתות דאורייתא משום דאמרינן אורח בזמנו בא וא"כ גם הספק שמא לא ראתה לא הוי ספק מעליא וא"כ אי סובר טביל' בזמנה לאו מצוה הספק הב' שמא טבלה איכא נגד זה ס"ס לחומרא ועכצ"ל דסובר טביל' בזמנה מצוה והס' הב' הוי ס' מעליא היינו שמא פסקה או לא דאלו פסקה ודאי טבלה כיון דטביל' בזמנה מצוה משא"כ ש"ס דילן דסובר לר' יוחנן דווסתות דרבנן והיינו דאשה בחזקת טהר' עומדת וא"כ ס' הא' הוי ס' ממש ושוב אף שטביל' בזמנה לאו מצוה והוי הס' הב' ס"ס נגדו לחומרא ומ"מ מצרפינן המיעוט לס' הראשון והוי רובא וכזה פסקו הפוסקים. אך זה אינו מעלה ארוכה לשיטות הר"מ דהוא אינו סובר דס"ס מטעם רובא רק ס' הא' מותר מה"ת וס' הב' הוי ס' דרבנן והדרא קושיא לדוכתה ומוכח מזה כשיטות הב"י בא"ח (סי' תקכ"ד) לדעת הר"מ דטבילה בזמנה מצוה ואחריו החזיק השער המלך (פ"ו מה' יסה"ת) ולא כדעת הלח"מ בשיטות הר"מ והבן: (יח) ויש לחקור בנשים המסולקות דמים והרגישו ונאבד הדם אם היא מותרת וראיתי להמנ"י (סי' ק"ץ סק"ב) שכ' דמותרת והס"ט אסברא לן דהא איכא למימר דם טהור ארגשה רק דרוב דמים שבאשה טמאים אבל היכא דהיא מסולקת בדמים נתלה בדמים טהורים ולי בעניי צ"ע בזה דהנה ראיתי להראב"ד בבעלי הנפש (שער הווסתות) שכ' דהא דא"א לפה"ק בלא דם הוא מטעם רובא דשמא הם דמים טהורים רק רוב דמים שבאשה טמאים ע"ש ובזה י"ל מה שהקשו התוס' בנדה (י"ח ב') שכתבו שם תימה כו' ע"ש בד"ה למעוטי ולפ"ד הראב"ד י"ל לל"ב דמפרש טעמא דר"י משום דא"א לפה"ק בלא דם דגם בזה מטעם רובא אתינן עלה ומה שהקשו התוס' דהא ר' יהושיע ס"ל דמביאין קרבן י"ל דנידון דר' יהודא שני' מדר' יהושיע דבדר' יהודא החתיכה לפנינו ולא נמצא הדם וא"כ מאן לימא לן דהי' הדם טמא ואף שרוב דמים שבאשה הם טמאים מ"מ הא חתיכה זו ע"כ יצתה מהרוב דהא ברוב החתיכות הדם ניכר ונהי דלענין איסור מטמאין מ"מ אין מביאין קרבן משא"כ בר' יהושיע דנאבד החתיכה בנהר וא"כ י"ל דאלו היתה לפנינו הי' ניכר הדם ולא יצתה מהרוב דרוב דמים טמאים ולכן מביאין קרבן ועמהרש"א בד"ה (כ"א א' ד"ה דאפשר) ולדברי הראב"ד נ"ל דאלו הי' הדם לפנינו וראינו שהיא טהור טהור ומיושב קושיות התוס' כריתות (י' א' ד"ה א"א) דלמה לו למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים כיון דא"א לפה"ק בלא דם ולפ"ז י"ל דנ"מ היכא דהדם לפנינו ומיושב קושיות תוס' נדה (ל"ה א' ד"ה רבא) וממה שהקשה אביי מהברייתא אין להקשות דלוקים כשמצאה דם טמא דא"כ פשיטא ומה שהקשה הב"י (סי' קצ"ד) בשם הרשב"א על מה דאמרינן הוציא העובר את ידו מיושב ג"כ במ"ש (וע' פרישה סי' קצ"ד שכ' שאפשר שתהי' ולד קטן שלא יהי' בו פתיחת הקבר וגם לפי דברי' י"ל כל הקושיות הללו אולם ראיתי להס"ט שכ' שדבריו נסתרים מסוגיא דנדה (ל"ח א') דגרסינן התם שרואה כו' לאפוקי כו' ולהדרישה הא משכחת לה בולד קטן ולק"מ דהא כ' התוס' דלכן לא מוקמי באשתהי משום דלא שכיחא וא"כ י"ל דגם ולד קטן כזה לא שכיחא ולפ"ז מה דאמרינן בכמה דוכתי בלידה יבשתא וכ' הגמי"י בפ"י מהא"ב דהיא דלא כהלכתא י"ל דמיירי בולד קטן) ועכ"פ קשה לי דאיך אמרינן א"א לפה"ק בלא דם הא היא היתה מעוברת ומסולקת בדמים ומ"מ אמרינן גם אז דאף שאפשר שדם טהור הוא אזלינן בתר רובא דרוב דמים שבאשה המה טמאים וא"כ נראה מזה לכל הנשים המסולקות בדמים ומצאו דם דגם בהו נימא דרוב דמים שבאשה טמאים וביותר לפמ"ש הח"ד (סי' ק"צ ס"ק ל"ז) דהרגשת פתיחת המקור היא למראות טמאים (ודבריו נראין נכונים בדעת הרמ"א בתשובה ומיושב בזה מה שהקשה הס"ט (סי' ק"צ ס"ק צ"ג) ע"ש במ"ש ואין לדחות ולהח"ד לק"מ דבשלמא לענין מראות הטהורות אמרינן כיון דרוב פתיחות המקור לדמים טמאים אמרינן דראתה דם טמא ולא נאמר דההרגשה היא ממראות טהורות נגד הרוב משא"כ בעד שפיר תלינן בו ההרגשה. הן אמת שהראי' שהביא הח"ד וז"ל תדע דהא טמאה בלא מצאה כלל ולא תלינן במראות טהורות עכ"ל אינו ראי' כלל די"ל דרוב דמים שבאשה טמאים וכמ"ש הראב"ד כה"ג לענין פה"ק מ"מ דברי' נכונים בסברא) וא"כ פשיטא דה"ה נשים המסולקות בדמים ג"כ טמאים ואולי יש לחלק בין היכא שפתיחת המקור היא מאיזה סיבה כמו הכא אזלינן בתר הרוב ואף שהאשה אינה עלולה לראות דם עתה מ"מ אמרינן דהסיבה לחצתה לזה משא"כ היכא דהיא רואה בלא שום סיבה אז לא נלך אחר הרוב וגם י"ל דנהי דהאשה היתה עד כה מעוברת ומסולקת דמים עכ"ז אחרי החבלי לידה נשתנו טבעה ושוב עלולה לראות דם מחמת הכאב כדחזינן בהנשים שבעת לידתן הולכת דם מאתם. ושוב הוי כמו שאר נשים דאמרינן רוב דמים שבאשה טמאים:
יט בדקה בעצמה בעד ולא הרגישה כתבו האחרונים דהוי סד"א דדלמא ארגשה וסברה דהוי הרגשת עד ולפ"ז קשה תהי' כל כתם טמאה ותהי' סדא"ו דדלמא סברה דהרגשת מ"ר היא והס"ט (סי' קפ"ג סק"ב) כ' דהרגשת מ"ר הוא רק לתרומה וקדשים וצריך ביאור למה באמת כן היא. ונראה דהנה הקשו האחרונים על הסוברים דזיבת דבר לח הוי הרגשה איך אמרינן בנדה (כ"ז ב') אי דלא ארגשה כו' הא בודאי הרגישה כיון דהטילה מ"ר. ונ"ל ליישב זה דהנה הר"מ פ"ט מהא"ב כ' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנינו בפרוזדור ודאי טמאה שחזקתו מן המקור וכ' ע"ז הס"ט סי' קפ"ג דדוקא כשהכניסה בעומק י"ל דטעתה משא"כ מן הפרוזדור ולחוץ ליכא למימר דטעתה כיון דההרגשה במקור הוא בעומק ע"ש וא"כ ה"ה בזיבת דבר לח הוא דוקא כשבא ההרגשה מעומק לפנים מהפרוזדור וכ"כ הח"ד בסי' ק"ץ ע"ש והנה כ' המהרי"ו והובא בט"ז (סי' קצ"א) דהאשה יש לה ב' נקבים א' שיצא ממנו השתן והיא למטה סמוך ליציאה והא' שיצא ממנו דם נדות שהיא למעלה בעומק הרבה עכ"ל ולכן א"ש דמ"ר לא מקרי הרגשה כיון דהוא לחוץ מהפרוזדור לכן רק לתרומה וקדשים חיישינן ולכן בסוגיין דנדה אמרינן דארגשה היינו כיון דאל"כ נצטרך לומר דהיא מהנשים הרואות דם מחמת תשמיש דהן מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הב"י וא"כ סוף סוף האשה הזאת היא מהמיעוט ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ב') דאמאי טמאה בעומדת הא ליכא ידיעה מבוררת דהדרא מ"ר למקור ושמא מכה יש לה וההרגשה היא הרגשת מ"ר ע"ש ועם האמור א"ש דלתלות במ"ר היא חששא רחוקה ורק התם כיון דסוף סוף נצרך להוציאה מרוב נשים אמרינן כן משא"כ הכא די"ל דהדרא מ"ר למקור ולא נצרך להוציאה מהרוב לא תלינן במ"ר וראיתי בח"ד ר"ס ק"ץ שכ' שיש להביא ראי' דהרגשת דבר לח הוי הרגשה מריש נדה דאמרינן כותלי בית הרחם העמידהו ואי נימא דבעינן דוקא פתיחת המקור איך נאמר דיצא מאתמול כיון שנפתח המקור עכשיו אע"כ דהרגשת דבר לח הוי הרגשה ולענד"נ דאינו מוכרח דלכן כ' רש"י ריש נדה דבדקה בעד. וראיתי במהר"ם מלובלין שתמה עליו למה פי' כן ולכן נראה דקשה לו לרש"י כן ולכן פי' דמיירי כשבדקה עכשיו בעד ומצאה דם וא"כ הוי סד"א ומ"מ איכא למימר דמאתמול הי' ועכשיו הי' הרגשת עד. ודע שהס"ט (סי' ק"צ סק"ב) כ' דהטור לא ס"ל הא דשמואל דבעינן הרגשה רק ידיעה מבוררת דהיא דם סגי ע"ש ובאמת בטור סי' קפ"ג כ' ואף באלו אין טמאה רק כשהרגיש ביציאתו ע"ש הרי להדיא דסובר כשמואל:
כ הנה קטנה שלא בדקה א"ע פ"א אחר תשמיש לידע אם פסקה וראתה מחמת תשמיש אם הוא מותרת. ראיתי להח"ד (סי' קפ"ז ס"ק כ"ה) שכתב דשוב אינה תולה בדם בתולים וראי' מנדה (די"א ע"ב) ולפענד"נ דינו צע"ג דכיון דמבואר בנדה (ד"י ע"ב) דשירפה מצוי א"כ מדוע לא נתלה שלא פסקה עדיין דם בתולים ממנה ולא לתלות שהיא מהנשים הרואות מחמת תשמיש שהן מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הב"י ומה שהכריח מדי"א. באמת נוכל לומר דלכן אינה צריכה בדיקה כיון כשירפה מצוי וכן ראיתי להס"ט וע' בחידושי הלכות ובת"ח שכתבו ישובים שונים לקושיתו של הח"ד שגם הם הקשו כן וא"כ אינו מוכרח דינו:
כא יש לחקור אם האשה יכולה לקבוע וסת לפיהוקים גרידא ולא הוי באונס. והנה דבר זה פלוגתת הרמב"ם והרשב"א ולכאורה לפ"מ שמבואר בתוספתא ההובאה בא"ר (פ"א מ"ו דנדה) דאיתא התם ואיזה באונס קפצה וראתה פיהקה וראתה ונראה שמתוספתא הזאת יצאה להר"מ דינו. הן אמת שבתוספת' דילן איתה כיחה וראתה וברז"ה שער הוסתות הגירסא הכתה בעלה כו' אולם הר"מ נראה שהיתה לו הגירסא כמו שהוא בא"ר. והיכא שקבעה וסת לימים ולפיהוקים ובטל המיחוש בלא העת דאינה חוששת פי' הב"י דעכ"פ כוסת שאינה קבועה חוששת והש"כ כ' דאינה חוששת כלל וקשה לי ממ"ש ר' ירוחם (נכ"ו ח"א) דאם לא בדקה ה"ז טהורה משמע דוקא בדיעבד מדלא כ' דאינה צריכה בדיקה כלל ואפשר שכ"כ משום היכא שבא העת בלא המיחוש דאז לכ"ע צריכה לחוש שמא תפהק ואף שמהש"כ משמע דגם בכה"ג א"צ לחוש הוא תמוה וכמ"ש הח"ד ועוד קשה לי דמדברי הפרישה שממנו נובעים דברי הש"כ משמע להדיא דלא כותי' מדלא מציין על בא הזמן כו' וצ"ע:
כב הבדיקה בפושרין שמבואר בסי' קפ"ח דצריך כל מעל"ע כ' בחכמת אדם (כלל צ"ז ס"ד) דאין אנו בקיאין והוא סותר א"ע דבב"א (ס"ו) כ' דמדלא כ' הרמ"א דאין אנו בקיאין משמע דבקיאין אנו ואף שכ' הש"כ בסי' ל"ו דהיכא דבעינן כל מעל"ע אין אנו בקיאין י"ל דאין אנו בקיאין אי מקרי חזרה לברייתה ע"ש וא"כ מבואר דאנו בקיאין ומ"ש דהעיקר כתירוץ הב' כבר הכריח הל"ש (סי' ל"ו ס"ק צ"ה) בראיות ברורות דהעיקר כתירוצא קמא מיהו לדעתי יש לחלק בין נ"ד להתם דכיון דמה דמצרכינן הכא כל מעל"ע היא בעיא דלא איפשטא והוי ס' דדינא לכן לא מחמרינן כולי האי משא"כ בריאה דאקושי כמו נבילה על"ש (ס"ק ק"א) וצריך בודאי מעל"ע לכן כ' הרמ"א דאין אנו בקיאין וראיתי בל"ש שם שכ' דלפמ"ש הר"מ כר"י בן נקוסא א"כ הכא בריאה א"צ כל מעל"ע ולפ"ד הכא גם הר"מ מודה דבאמת כבר תמהו על הר"מ הכ"מ והלח"מ וראיתי בנחלת עזריאל דנ"ו שכ' בשם ספר קול בן יהודא דכיון דהוי ד"ס לכן פסק להקל וא"כ הכא דהוי דאורייתא (על"ש סי' ל"ה סק"ב) גם הר"מ מודה וע' בראב"ד (פ"ב מה' מו"מ) שכ' דנ"ל דלא בעי מעל"ע אלא לשרץ ונבילה ולפ"ז תתיישב תמיהת התוס' נדה (כ"ב ב' ד"ה אבל) יעו"ש ונראה שמתמיהת התוס' יצא להראב"ד דינו:
כג יש לחקור באשה שתבעוה להנשא והי' לה מוך דחוק כל שעת התביעה אם צריכה ז"נ. וראיתי להח"ד דמועיל וא"צ ז"נ ע"ש ובזה י"ל מה שהקשה בישועת יעקב (סי' קצ"ב) אמה דאמרינן בלן עם אשה בפונדקת דצריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בלא"ה צריכה ז"נ. ועם האמור י"ל דמיירי במוך דחוק אך בלא"ה לק"מ לפמ"ש ה"ה פ"א מה' אישות דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בהו וא"כ בחימוד דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש ה"ה פי"א מהא"ב ליכא חזקה בזה [ודברי הראב"ד שם ודברי ה"ה נעלמו מבעל עצי לבונה ביו"ד סי' קצ"ב שהקשה לפ"ד הרא"ה דעיקר החימוד הוא אחר הקידושין א"כ איך משכחת חופה הא תהי' חופת נדה והוצרך לומר דהרא"ה חולק על הר"מ ולא ראה שהראב"ד הקשה כן על הר"מ וה"ה כ' דכיון דלא הוי אלא מדרבנן גם הר"מ מודה דמהני ע"ש וראיתי בקנאת סופרים (בהשמטות למי נדה סי' כ"ה) שהביא קושיות הרשב"א על הרא"ה דא"כ איך משכחת קידושי ביאה וע"ז כ' דס"ל להרא"ה דביאת איסור קינה ע"ש והוא תמוה דא"כ יהי' כל קידושי ביאה באיסור ואיך אמרו במשנה דהאשה מקודשת בביאה דלכתחלה תתקדש בביאה והרי בימי המשנה כבר היתה הגזירה וכמ"ש הט"ז בסי' קצ"ב דבשעה שגזרו על הכתמים גזרו על החימוד וגם אם נימא דהרא"ה ס"ל דבימי התנאים לא היתה הגזירה אך עכ"ז בימי רב בודאי היתה הגזירה דהא מקשו על רב דאמר מאן הוי ליומא מהא דתבעוהו להנשא ונתפייסה ואיך מנגיד רב על מאן דמקדש בביאה משום פריצותא הא בלא"ה עבר על גזירת חז"ל גם מש"ש לתרץ הסוגיא דיבמות לדעת הרא"ה לא ראה שהרא"ה בבדק הבית (בית ד' שער א') תירץ אותו באופני' אחרים. אך י"ל לפמ"ש הר"ן בחידושיו דדם חימוד אינו בודאי דם טמא ובימי האמוראים הי' בקיאים בזה א"כ י"ל דמשכחת לה כשראו שהיה הדם טהור ועיין בכ"מ מה שחולק על ה"ה במה שהתיר ליחד באיסור דרבנן אבל בנישואין גם הוא מודה דמותר. אולם מדברי בעל העיטור (שער ברכת חתנים שער ב') שאחר שהאריך להוכיח דחופת נדה אסורה כ' ומסתברא כמי מדגרסינן תבעוהו להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז"נ עכ"ל וכדבריו כ' ג"כ בתניא (סי' צ') משמע מזה דגם בחימוד דרבנן אסורה להנשא. וע' שו"ת הריב"ש (סי' שצ"ח) שכ' בההוא דפ' החולץ רבנן יחודי הוי מיחדי כו' שלא הי' קידושין ולא חופה דכיון דלא היתה ראויה לביאה לא הוי חיפה לדעת קצת המפורשים כו' יעו"ש משמע נמי כן אולם מדברי ה"ה והכ"מ מבואר כמ"ש ובזה א"ש מה שהקשה בספר אהל יוסף בחגיגה (י"א ב') דאיך הבטיח בועז לרות שמחר ישאנה הלא תראה מחמת חימוד ותהי' צריכה ז"נ ולהר"מ אסור חופת נדה ע"ש ולדברי ה"ה א"ש ומזה תמוהין לי דברי שו"ת שואל ומשיב בח"ג (סי' ל"ח) בא' שרצה להחזיר גרושתו תוך ז' ימי החימוד ואסר דברדב"ז (ח"ד סי' רס"ג) ובש"ע איתא עבר וכנסה כו' וחכם א' כתב לו דהם אזלי בשיטת הר"מ משא"כ לדידן דהמנהל לעשות חופת נדה א"כ יעשו החופה ואח"כ תמנה ז"נ והוא השיב ע"ז וז"ל והנה זה בודאי אינו דאדרבה נדה דאורייתא לא חיישינן שמא יבא עליה דחמירא לי' איסור כדה אבל כאן דלא משמע לי' לאינשי איסורא חיישינן שמא יבא עלי' ע"ש ובאמת אזיל בתר איפכא דלדעת ה"ה גם לשיטות הר"מ מותר בזה] ועיקר חילוקו של הח"ד לא נהירא לי דהא דלא מהני הבדיקה דחיישינן שמא מתוך קטנותה תאבד א"כ גם במוך דחוק חיישינן כן וכמ"ש הח"ד בעצמו (בסי' קצ"א סק"ח) דגם במוך דחוק יש מקום לצאת וכן משמע ממ"ש הב"י דלכן כ' הטור דאפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה אסורה דאל"כ לא הי' לרבא לסתום דבריו וא"כ י"ל דאלו הי' מהני מוך דחוק לא הי' לרבא לסתום דבריו ובפרט לפמ"ש הר"ן בחי' נדה ובש"מ פ"ק דכתובות דעיקר התקנה ניתקן על הספק וכבר כתב ה"ה פ"ה מה' חמץ דיש להחמיר בדבר שעיקרו ניתקן על הספק:
כד והנה באשה שרגילה לראות לל' יום ושנתה וראתה לכ' יום אם צריכ' לחוש ליום העשירי מחמת ראיית ל' מבואר ברא"ש ה' נדה דא"צ לחוש ובמעיו"ט שם כתב וז"ל ותמהני דכי אין לה לחוש ליום העשירי בעבור החשש דיום ל' שאע"פ דמן הסתם לא תבטל ימים כדלקמן אפ"ה תחוש לו כדי שתעקור אם לא עכ"ד. ולענ"ד דכיון שראתה בנתיים בכ' יום בטלה הפלגת הל' יום וכשתרצ' לחוש לוסת של ל' יום תמנה מיום הכ' דראי' שבנתים הוי הפסק וכיון שבכל יום רגילה לראות לל' יום ועתה ראתה בכ' לא ניחוש ליום הי' וצריכ' לחוש ליום ל' לאחר ראיית הכ' ועמ"ש הס"ט סי' קפ"ט ס"ק ל"ו בשם רש"ל ובנה"כ שם והבן:
כה באשה שאין לה וסת דצריכ' בדיקה לאחר תשמיש מבואר ברמ"א דהוא אפי' שלא תראה עד הבקר ובפתחי תשובה הביא שם ספר תשוב' מאהב' שנסתפק אם גם בבדיק' שלפני התשמיש מהני כשתרא' בבקר או לא. ונ"ל ראי' דהבדיק' דלפני התשמיש צריכה לבדוק תיכף לאור הנר ממ"ש הט"ז (סי' קפ"ח סק"א) על מ"ש הב"ח דאם הראו להמורה מראה לבן לח דלא יתיר עד שתתיבש וכ' הט"ז ע"ז דדבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסי' קפ"ו באשה שאין לה וסת דתבדוק עצמה לפני התשמיש מה תועיל הבדיק' כיון שצריכ' להמתין עד שתתייבש כו' יעו"ש וראיתי להחוות דעת שתמה עליו דהא התם הבדיק' היא בבקר כמבואר ברמ"א יעו"ש אמנם אם נאמר דהט"ז ס"ל דדוקא בבדיק' שלאחר תשמיש היא בבקר אבל הבדיק' שלפני התשמיש היא לאור הנר תיכף א"ש דברי הט"ז ולק"מ. והנה בוסת שאינה קבוע כ' הטור דא"צ בדיק' דמדלא ארגשה ש"מ שלא ראתה. וראיתי להס"ט (סי' קפ"ד סק"ז) שהקש' ע"ז מתוס' כרה (ט"ו א' ד"ה אפי') ע"ש שהניח בקושיא. ולפענ"ד לק"מ דשאני התם כיון דרוב ווסתות הנשים הוא מל' יום לל' יום א"כ אמרינן דמדלא ארגשה ש"מ שתקבע וסת מל' לל' משא"כ התוס' דמיירי באשה שיש לה וסת דיש חזקה אורח בזמנו בא א"כ אדרב' אמרינן מסתמא לא ראתה ומה דלא ארגשה שמא ארגשה ולאו אדעתה כיון שרוב פעמים היא רואה בזמנה ויש לדמותו למ"ש תוס' נדה (מ"ז א' ד"ה קתני) יעו"ש והבן:
כו הנה בשו"ת קנאת סופרים (סי' כ') כתב על מ"ש בשו"ת הרמ"ע (סי' ק"י) דהא דבבית הסתרים בעינן ראוי לביאת מים היינו היכא שיתגלה לפעמים אבל היכא שלא יתגלה לעולם לא בעינן ראוי לביאת מים עכ"ד והוא כ' שנעלם ממנו ש"ס דנדה דס"ו דצריכ' להדיח מים בבית הקמטים ובבית הסתרים ע"ש ולק"מ דהא הרמ"ע בעצמו כ' וז"ל אינו צריך אלא במקום שדרכו להיות שיתגלה לפעמים כגון בתוך העין ובית הסתרים והקמטים עכ"ל הרי דהוא בעצמו כ"כ דבבית הקמטים והסתרים צריכים לביאת מים ומיירי במקום שיתגלה לפעמים ומה שהקש' הקנאת סופרים ממ"ש הד"מ דנקבי החוטם בעינן ראוי לביאת מים ואין לומר דכוונתו לצד חוץ דא"כ אין זה בית הסתרים עכ"ד לק"מ דהא כ' הרמ"ע בצואת החוטם אף שהוא בפנים עכ"ז היכא שקצת הוא בשפתו לצד פנים תחצוץ ובכה"ג מיירי הד"מ וא"ש. ומ"ש הק"ס מנדה דס"ו ע"ב בנמצא עצם בין שיניה דחוצץ אף שאינו עשוי להתגלות הא ליתא דהא מבואר בש"ס ב"ק (ד"ג) דמבעה זה השן דהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה מוכח דשן לפעמים מגולה וא"ש דברי הרמ"ע:
כז בשו"ת מעיל צדקה (סי' ל"ט) כ' דבמקוה צריכין לראות שלא יצא כלל ממנה מים כשיכנס אדם לתוכה דאל"כ הוי זוחלין ואף אם יש אלף סאין בהמקוה לא מהני ע"ש ובסי' מ' השיג עליו חכם א' ובסי' מ"א כ' דלא עיין בש"כ ס"ק ל' שמחלק בין אם המים שבים ללכת או לאו ומהש"כ מוכח ג"כ דמקרי זוחלין דאל"כ למה לא חילק כן על קושיות המהרי"ק עכ"ל ותמהני עליו דהן אמת שבש"כ ס"ק ל' מבואר כן דאם לא שבים לא מהני אולם בס"ק ק"כ ביאר דבריו שם דהיינו דוקא התם שלא יש בהמקוואות רק מ' סאין אבל אם יש יותר אף אם לא שבים [לא] מקרי זוחלין כיון דבא ע"י אדם הזחילה וא"כ הוא סותר דינו של המעיל צדקה ונרא' דלהכי לא הגיה הרמ"א בס"א על מ"ש המחבר שצריך שהחלל יהיה גבוה יותר דחיישינן שמא יצא המים לחוץ ולא ישארו מ' סאה דאף אם יש יותר הוי זחילה ע"ש וע' שו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קל"ז) מ"ש ע"ז ולהנ"ל א"ש דבאמת בזה מהני אם יש יותר ממ' סאה דלא הוי זחילה כיון דבא ע"י אדם ובאמת אף בזחילה גמורה דעת הרמ"א בס"ג דלא מחמרינן רק לכתחלה א"כ ע"י אדם אין להחמיר כלל והמעיל צדקה כ' בסי' ל"ט דהב"ח מחמיר אף בדיעבד ובאמת אינו מוכרח כלל דמ"ש הב"ח דנקטינן כיש פוסלין היינו לכתחלה וראי' דהא סיים ע"ז וכ"כ בהגה"ת ש"ע להחמיר שלא תטבול בהן לכתחלה עד שיסתום הסדק א"כ מבואר מדבריו דסובר כהגהת ש"ע וגם מ"ש המעיל צדקה וז"ל ע' מר במרדכי בשבועות גם הב"ח כתבו בהדיא שכל שזוחל מכח ירידת האדם לתוכו נעשו זוחלים עכ"ל לא ידעתי הא הם אינם מדברים כלל מזה רק כשנפרצה המחיצ' ויוכל להיות שהם יוצאים בלא כח אדם סוף דבר כיון שהרמ"א והב"ח שהחמירו אף ביותר ממ' סאה לא החמירו רק לכתחל' ובע"י אדם הש"כ מיקל להדיא וי"ל דגם הרמ"א דעתו כך כמו שמשמע בס"א לכן אין להחמיר כלל וע' בס' מי השילוח (סי' ב' סק"ו) מ"ש בביאור תוס' יומא (דל"א) שלא ראה דברי המעיל צדקה האלו:
כח בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' מ"ד) תמה על מה שפסק בש"ע סי' כ"א דמעין אינו פוסל בשינוי מראה דהא בסוגיא דסוטה משמע דגם מעין נפסל בשינוי מראה מדאמרו שם כל שנעש' בהם מלאכה לא נקרא מים חיים ורבנן דר"י דסברי דלא גמרינן ממצורע סברי מה מים שלא נשתנו ומשמע דסתם מים לא נשתנו וא"כ כ"ש ר"י דבעי מים חיים דבעי ג"כ שלא נשתנו דמצריך כלי חדשה ממש וכ"ש דפסול נתאכמו ומשמע לכאור' מכאן דגם מעין שהוא מים חיים נפסל בשינוי מראה דכל שנשתנו לא מקרי מים חיים אף במעין עכ"ל ודבריו תמוהים ולא עיין במקור הדברים בדברי הראב"ד בבעלי הנפש (שער המים) שכ' וז"ל הא דאמרינן שאין מעיין כפסל בשינוי מראה דוקא לטבילות נדה וזבה ולשאר טבילות דלא בעינן מים חיים אבל לקדש בהן מי חטאת נפסלין ואפי' נשתנו בשריית סמנים או מחמת עשן כו' ולענין מצורע נמי אמרינן במס' סוטה כו' עכ"ל הרי דהיכא דבעינן מים חיים גם הראב"ד מודה דגם במעיין פסול נשתנו וא"כ לא קשה מהסוגיא דסוטה ובאמת הזכיר הראב"ד בעצמו שם אותה הסוגיא דהתם לפי דר"י למד הג"ש ממצורע וא"כ בודאי יהי' אסור גם במעיין בנשתנו כמו גבי מצורע דבעינן מים חיים משא"כ גבי נדה וזבה וכ"נ להדיא מדברי הר"מ ה' מקוואות (פ"ז ה"א) ששם כתב רק גבי מקוה שנשתנה מימיו וכן בכל הפרק ס"מ שרק גבי מקוה סובר כן ומ"ש בה' ביאת המקדש (פ"ח הי"ב) כל המימות כשרים לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן עכצ"ל דקאי רק אסיפא אמקוה ולא אמעיין ועמל"מ שם שרמז לה' מקוואות כוונתו כמ"ש ומ"ש המשכנ"י ולא ידעתי למה כ' הראב"ד בפשיטות דאין מי מעיין נפסלין בשינוי מראה כבר כתב הראב"ד שם דבכל לשון משנתינו לא נאמר רק גבי מקוה ונ"ל להוסיף לפמ"ש הראב"ד שם דעיקר הפסול של שינוי מראה דפוסל המקוה למדו בת"כ (פ' שמיני פ"י ס"ט) מקוה מים יהי' ולא מקוה של שאר משקים פרט לשנפל לתוכן מי כבשים וצבעים ושינוי מראה כו' ומכאן סמכו רז"ל לפסול מקוה שנשתנו מראי' וא"כ כיון שלמדוהו וסמכוהו על הפסוק דמקוה מים יהי' ש"מ שרק גבי מקוה הדין כן ומנין לנו ללמוד כן גבי מעיין וכן פסק הרשב"א להדיא בשער המים וכן ראוי להורות דלא כהמשכנ"י: (נט) הלבושי שרד בחי' דינים (סי' ס"ט) כ' דבמקוה כשעושין אותה יש לדקדק שיהי' למעלה מטבורו של אדם בינוני י"ב גודלין ולפחות יהי' עשרה גודלין וע"ש בס"ק י' שכ' טעמו דכיון דמקור הדין שיהי' למעלה מטבורו זרת הוא מדברי הרשב"א ובתוס' עירובין (דכ"א) הביאו פלוגתא אם זרת הוא י"ב גודלין או ח' גודלין ולכן לכתחלה יש לנו לומר דכוונת הרשב"א היתה על זרת סתם שהוא י"ב גודלין ובשעת הדחק סגי בי' גודלין שהוא ממוצע בין י"ב לח' ע"ש והוא משולל הבנה דממ"נ אם כוונת הרשב"א היתה על זרת מי"ב גודלין א"כ צריך דווקא י"ב גודלין ואם היתה כוונת הרשב"א על זרת מן ח' גודלין א"כ תסגי בדיעבד בח' גודלין אולם לדעתי נראה דגם לכתחלה סגי בעשר' גודלין דכיון דהשיעור דבעינן למעל' מטבורו זרת הוא מדברי הרשב"א והוא בתשובתו (ח"א סי' תתי"ט) וע' תשב"ץ (ח"א סי' י"ז) שהביא דבריו ושם דבריו באו סתומים בשיעור זרת. אולם יש לכו ללמוד מדבריו במקום אחר דבתשובותיו תולדת אדם (סי' רל"ג) נשאל על מי שהורשה מחבירו לעשות חלון כשיעור זרת אם כוונתו זרת של תורה שהיא חצי אמה או כוונתו על מדה זרת שנוהגת באותו מקום וע"ז השיב וז"ל תחלה אני אומר שאין זרת של תורה חצי אמה כמו שכתבת אלא חצי אמה פחות שתות שהן ב' טפחים ומחצה שלא אמרו חצי אמה אלא באמה בת ה' טפחים כדכתיב והאמה אמה וטפח הזרת הא' וכדאיתא פ"ק דעירובין עכ"ל מבואר דהרשב"א סובר דזרת סתם הוא עשרה גודלין א"כ כשכתב בתשובה זרת סתם בודאי כוונתו כמ"ש. והן אמת שדברי הרשב"א אינם מוכרחים דהא מפ"ב דעירובין מוכח להיפוך וכמש"ש התוס' ועכצ"ל דזרת הוא חצי אמה והא שם מדה לחצי אמה ואם האמה היא קטנה הוא חצי מזה האמה נקרא זרת וכן אם היא אמה גדולה נקרא ג"כ זרת ועכצ"ל כן לדעת הריטב"א בחי' עירובין (כ"א א') שכ' שהמגיל' כשהיא עפה יש בה מ' אמות של כ' אמות שהן ת"ת אמות והאמה מרובעת יש בה ד' זרתות וכדמוכח לעיל גבי המזבח והקרנות נמצא שיש בה שלשה אלפים ומאתים זרתות עכ"ל ולכאור' דבריו תמוהים דהא בפ"ק דעירובין מבואר דהי' באמה בת ה' טפחים כמ"ש הרשב"א והכא איירי בסתם אמה שהיא בת ו' טפחים אע"כ דזרת שם מושאל ומשותף והבן. ועשו"ת חוט השני (סי' צ"ז) אולם כיון דמקור הך דינא הוא מהרשב"א והוא ס"ל דזרת הוא עשרה גודלין בוודאי כוונתו בתשוב' כש"כ זרת של עשר' גודלין וע"כ גם לכתחל' סגי בעשרה גודלין: (ל) ראיתי לבאר בדיני נדרים ושבועות נשאלתי מעיר א' שיש שמה תקנה בחרם שלא יוסיפו על החניות ועכו"ם א' בנה שמה חנות א' ומכרה לישראל וחכם א' אמר הפי' שלא יוסיפו על שכר החניות ושאל א' אם מותר לקנות החנות. וזה אשר השבתי הנה בתשו' הרא"ש (כלל ה') והובא בש"ע (סי' רכ"ח ס"ח) כ' דשבועה אינה יכולה לחול על דורות הבאים ובחרם יכולים לגזור גם על דורות הבאים וראיתי בשו"ת בית יהודא (חח"מ סי' א') שתמה ע"ד הרא"ש הללו משבועת אברהם עם אבימלך דחל גם על דורות הבאים וכן הקשה ביד שאול (סי' רל"ו ס"ק י"ג) ולא ראו בשכה"ג (חיו"ד דס"ו) שכ' שכיון שהי' טובה גם לאבימלך הי' יכולה לחול. עוד כ' דמלך יכול לגזור גם על דורות הבאים ולפמ"ש בשו"ת דברי אמת (בדרוש י"ד) דשבוע שיש עמה אלה גם להרא"ש יכולה לחול ע"ש בלא"ה לק"מ [ומה שהקשה שם הבית יהודא על המ"צ שהקש' דאיך חל שבועת גבעונים על דורות הבאים דמנין לו דחלה השבוע'. הנה מבואר בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (סי' רס"ה) בשם אבי העזרי דדעתו דחל גם על דורות הבאים וראי' מגבעונים דאיך הי' חל דאם לא הי' חל אמאי לא צוה יהושיע להורגם ע"ש ולפ"ז הקשה המ"צ שפיר וע' בנ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קמ"ח) אולם לפמ"ש ליישב א"ש דיהושיע הי' מלך וגם הי' בה אלה] ועכ"פ מבואר דבח' יכולים לגזור גם על דורות הבאים. ומה שקשה ע"ז משבועות ע' בלשון לימודים (ה' נדרים סי' קכ"ג) ואין לצדד דהא הי' בכתב וכבר נודע דדעת כמה פוסקי' דשבועה בכתב לא מהני אך הא כ' בנ"ב מה"ק (חיו"ד סי' ס"ו) דבחרם מהני גם מתוך הכתב. הן אמת שראיתי למהר"י ן' לב (ח"א סי' מ"ז) דס"ל דגם בח' לא מהני מתוך הכתב אך בשפת אמת כ' בשם הרשד"ם כהנ"ב וכ"ה בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ס"ב) ושו"ת שב יעקב (חאה"ע סי' מ"א) ובפרט דמסתמא עשו כהוגן ודברו בפיהם ג"כ אך יש לצדד כמ"ש המורה דהפי' הוא שלא יוסיפו על שכר החניות וא"כ הוי ספק בהתקנה ויש לעיין אי ס' חרם להחמיר. וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' ע"ז) שכ' לענין חדר"ג שלא לגרש בע"כ דהוי דאורייתא והוכיח כן מתשו' הר"ן סי' ל"ח ע"ש. אולם קשה לי ע"ז משו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשל"ד) דמי שנשבע שלא לגרש את אשתו דאפי' הפוסקים דשבועה אינה חלה באיסורין דרבנן בחדר"ג מודו ע"ש. וא"כ תקשה על הרדב"ז מדברי הר"ן הללו. אולם י"ל דצדקו דברי הרדב"ז דהא מבואר בתשו' בית יוסף חאה"ע (דיני כתובה סי' י"ד) בשם הרשב"א דאחר אלף הששי כלה זמן חרדר"ג ואינו רק מנהגא גם מבואר שם דהר"ן לית לי' דחרדר"ג הי' על זמן ע"ש וא"כ לא קשה על הרדב"ז מדברי הר"ן דהוא ס"ל דלא כלה הזמן וא"כ הוי דאורייתא משא"כ לדידן הוי רק מנהגא והיא קל מאיסור דרבנן וצדקו דברי הרדב"ז ונראה דהנ"ב אזיל לשיטתו במה"ק (חאה"ע סי' א') דח' שלא לגרש בע"כ הי' לעולם ולא על זמן ע"ש וכ"כ בשו"ת מהרי"ם (סי' ט"ז) אך בתשו' בית יוסף מבואר שם להדיא דשניהם הי' לזמן וראיתי בשו"ת זכרון יוסף (חאה"ע סי' ט"ו) שכ' וז"ל הלא כ' הב"י בתשובותיו (סי' י"ד) דהתקנה שלא לגרש בע"כ הי' לעולם עכ"ל ובמח"כ שגה בזה דמבואר שם בהיפוך וז"ל ומיהו שנויא דחיקא לא משנינן לך אלא אף באינך תקנתא לא הי' אלא עד סוף אלף החמישי אלא משם ואילך נהגו בהם ע"ד מנהג אבותיהם בידיהם עכ"ל מבואר להדיא כמ"ש וכ"כ בשו"ת ושב הכהן והביא ראי' ממהרי"ק (שורש ק"א) ע"ש וכן משמע ממ"ש הב"ש (סי' ס"ו ס"ק י"א) וע' בנ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ק"ג) שכ' שראה כן מפורש באיזה תשובה וכמדומה שהיא תשובת הר"ן ע"ש ואם הי' מפורש שם כן אין ראי' ממנו דהוא לא ס"ל כלל דהי' על זמן. ובג"פ (סי' קי"ט) הניח בצ"ע אם הי' על זמן ובגט מקושר שם כ' שלכן השמיט הב"י הגזירה שלא לגרש בע"כ משום דהי' על זמן ולא ידעתי מה הועיל בזה דעדיין תקשה מדוע השמיטו ולא הזכיר כלל הגזירה הזאת כמו שזכר התקנה הא' וכיון שסתרנו דברי הנ"ב וס"ל דשניהם הי' על זמן א"כ הדרינן לדברי מהר"ם פדוא"ה דס"ל שח' שלא לגרש בע"כ קל מלישא ב' נשים וא"ש דברי המבי"ט (ח"א סי' ר"י) שהתיר לאיש א' שהיתה אשתו מורדת לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים והכנה"ג (בסי' א') תמה עלי' ולפמ"ש א"ש וזה כדברי השואל בנ"ב שם והבן. ועכ"פ מבואר דדברי הרדב"ז נכונים לפי שיטות הב"י וזה נ"ל דעת הש"ע ביו"ד (סי' ר"ה) שיכול אדם לאסור את אשתו עליו וצריך שאלה וראיתי בבית הלל שם שכ' דבזה"ז דאיכא חדר"ג לא חלה השבועה כלל והיא תמוה דלמה לא ביאר כן ברמ"א אך נראה דהרמ"א ס"ל כהרדב"ז דחדר"ג קיל מאיסורא דרבנן ושפיר חלה השבועה ויש ליישב בזה דברי המהרש"ל בתשובותיו (סי' י"ד) וביש"ש יבמות (פ"ט סי' מ"ב) דמי שהולך ממקום שנוהג חדר"ג למקום שאינו נוהג ואשתו נשארת שם דחל עליו הח' כיון דאשתו שם מחויב הוא לחזור ועוד דכיון דבשעת נישואין חל עליו הח' שוב אין בכוחו להפקיע. וקשה לי עלי' ממ"ש בשו"ת הר"ן (סי' מ"ח) דחדר"ג אקרקפתא דגברא רמיא ולכן מי שהולך ממקום שנוהג למקום שאינו נוהג חייב לנהוג [וע"ש שכ' שאפשר שגם לתקנות האנשים נעשה חדר"ג וע"כ קשה לי על שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ל"ה) שכ' שספרדיות מותרות להינשא לאשכנזי דהתקנ' היתה רק לטובת הנשים וצ"ע שזה דלא כדעת הר"ן ועמ"ש מהריב"ל (ח"ג סי' ק"כ) וע' בה"ט (סי' א' ס"ק כ') שהביא דברי תהלק"ט ולדעתי צ"ע בזה מדברי הר"ן וע' שאלת יעבץ (ח"ב סי' ט"ו) שחלק על הר"ן במחכ"ת במילי דכדי בטעם אשר בדא מלבו שהוא מפני העכו"ם כו' ע"ש וחלילה אלינו לומר דזה הית' כוונת הגאון] וזהו דלא כמהרש"ל שהתנה דוק' מאחר שאשתו נשארת שם ושוב הגיע לידי כנה"ג וראיתי באה"ע (סי' א' הגב"י סי' צ"א) שהעיר על המהרש"ל מדברי הר"ן ולפמ"ש י"ל לפמ"ש ביד שאול (סי' רכ"ח ס"ק נ"ו) דבזה"ז שכלה חדר"ג י"ל דהמקום גורם וא"כ א"ש דברי המהרש"ל דהר"ן לשיטתו דס"ל דלא כלה הזמן משא"כ לדידן דכלה שפיר י"ל דהמקום גורם. אולם חלילה אלינו להקל בזה דהא חזינן דהרמ"א אף שס"ל דכלה הזמן עכ"ז העתיק דברי הר"ן וגם בלא"ה הא המהרש"ל מהסוברים דלא כלה הזמן. וראיתי בשו"ת זרע יעקב (בישועות יעקב ד"ה ע"א) שהוכיח מזה דדעת מהרש"ל כשיטות רש"י דח' על זמן צריך מנין להתירו ע"ש והא ליתא דהא ביש"ש ביצה (פ"א סי' ט') מבואר להדיא דא"צ מנין אחר וכדעת התוס'. ומ"ש לענין חדר"ג דצריך מנין אחר הנה ביאר להדיא בתשובה וביש"ש יבמות (פ"ו סי' א') דמסתמא לא ביאר ר"ג להדיא דעד אלף החמישי גזר רק מטעמו נרא' כן ובזה כ"ע מודו דצריך מנין אחר אבל אם קבע מתחלה על זמן א"צ מנין אחר [אולם על הרשב"א צל"ע שכ' בתשובה שר"ג לא גזר אלא עד אלף הה' והוא הא כ' בשו"ת (ח"ג סי' שכ"ט) וז"ל דהתם כל דבר שנאסר במנין אפי' לדבר ידוע ולזמן אפי' עבר הזמן אינו ניתר עד שיותר לאחר מכן במנין כו' ע"ש הרי דסובר דצריך התרה מחדש וא"כ מה תועיל אם ר"ג לא גזר אלא על זמן ועתשו' המיוחסות לרמב"ן (סי' רע"ז) והרלנ"ח (סי' מ"ב) ודברי יוסף (סי' ל"ב) וצל"ע על הרשב"א שם שכ' שמשמו של רש"י כתבו דס"ל כהתוס' דא"צ התרה אחר הזמן והוא לכאור' תמוה דהא משמו של רש"י כ' דס"ל דצריך התרה. אולם ראיתי באגוד' ביצה (סי' ח') דרש"י חזר בו ועמ"ש מרן בבדק הבית יו"ד סי' רל"א] וראיתי להעיר ע"ד המגיה למל"מ (פ"ו מה' אישות ה"י) שהשיג ע"ד הרמ"א בסי' ס"ו דבזה"ז שיש ח' שלא לגרש בע"כ א"צ למכתב כתוב' דאורכסא מתשו' הרי"ף (סי' מ"ב) שהקש' האיך משכחת מוחלת כתובתה הא אסור לשהות כו' ואמאי לא מוקי לה כשנשבע ע"ש ולפ"ד לק"מ דבשלמא בחדר"ג שפיר כ' הרמ"א כיון דאפי' אם יגרשנה לא תהי' מגורשת דכן היה החרם כמ"ש בשו"ת מאמר מרדכי (סי' מ"ז וסי' ק') משא"כ בנשבע שלא לגרש דבדיעבד ההי' מגורשת וכמ"ש תוס' תמורה (ד"ה) מקרי קל בעיני' להוציא'. אך עדיין י"ל דמשכחת לה שנשבע שאפי' אם יגרשנ' לא תהי' מגורשת. וראיתי במל"מ (פ"ג מה' יבום) שנסתפק באונס ומפותה אם נאמן לומר דאית לי' בנים כיון שיכול לגרשה ובכאן אין לו מיגו ובשו"ת יריעות האהל (סי' י"ט) השיג עליו דא"כ למה כ' הטוש"ע הך דינא הא בזה"ז יש חרדר"ג. ולדעתי לא דמי זה לזה דבחדר"ג מבואר במאמר מרדכי דאם יש לו אמתלא למה מגרשה מגורשת בדיעבד וא"כ יש לו אמתלא טובה דרוצה להציל' מהעיגון וא"כ תהי' מגורשת ואף שלכתחל' אסור לגרשה הא בלא"ה אתה רוצה לעשותו רשע ואף שאין לו בנים הוא אומר שיש לו בנים אבל באונס דאף בדיעבד אינו מגורשת שפיר נסתפק המל"מ והבן: