אור ברסלב
שות עמודי אש סימן טו קונטרס דיני הוראה

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן טו קונטרס דיני הוראה

סימן יד דיני עדות

קונטרס דיני הוראה:

א יש לחקור אם מי שהוא סומא אם נוכל למנות אותו למורה אף שהוא פסול לחליצה כמבואר באה"ע (סי' קס"ט) ולכאורה הי' נראה דנוכל למנותו ושידון בשאר דברים ולא בחליצה אמנם בשו"ת רמ"א (בסי' כ"ד) כ' שאינם יכולים לסמוך שתוקי שאינו יכול לדון בחליצה ואינו יכול לדון בכל דבר ע"כ אינו יכול לדון גם בדבר שרשאי וכמבואר ברמב"ם פ"ד מה' סנהדרין שאינם יכולים לסמוך לחצאין. וראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' צ"ד) שכ' ע"ד הרמ"א הללו וז"ל לא זכיתי להבין דברי' והרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וע"ד שאמרו סוף הוריות למי נאה למלל גבורות ד' למי שיכול להשמיע כל תהלתו ורצו להעביר ר"ג על שלא שנה עוקצין אבל במי שאינו יכול להזדקק לדין א' מן הדינים מפני פסול מה בכך כיון שיכול להורות ויודע אותו הלא זה בעצמו הוראה הוא הרי יודע ויורה שהוא בעצמו אינו ראוי לחליצה מפני שהוא שתוקי כו' ואטו סומא בא' מעיניו לא נסמוך מפני שאינו יכול לסדר חליצה ע"כ דברי הרמ"א בזה תמוהים לענ"ד עכ"ל. והנה בזה י"ל מה שהקשו בקצה"ח ובנה"מ (סי' ז') על הש"ס דיבמות דק"ב דרבא אמר דגר דן את חבירו ד"ת כו' דהא לדיני נפשות בעינן שיהי' אביו ואמו מישראל ואיך יוכל לדון דיני ממונות הא אין סומכין לחצאין ורבא ס"ל בפ"ק דסנהדרין דמה"ת בעינן סמוכין אפי' בהודאות והלואות כו' יעו"ש באורך אמנם לפי דברי הח"ס א"ש דדוקא היכא שאינו בקי בכל הדברים אז אין סומכין לחצאין אבל היכא שמצד אחר אינו יכול לדון בדבר א' שפיר סומכין לחצאין. אולם באמת צדקו דברי הרמ"א ודברי החתם סופר בביאור דברי הרמב"ם המה תמוהין דהא מקור דברי הרמב"ם המה מהירושלמי חגיגה (פ"א ה"ח) וכמ"ש הלח"מ שם. והנה ז"ל הירושלמי שם. ריב"ל מני לכל תלמיד והוי מצטער על חד דהוי בכי בעיינוי ולא הוי יכול ממנייתיה ומקשה שם וימניני' לדברים יחידים הדא אמרה הראוי לכל הדברים ראוי לדבר א' ושאינו ראוי לכל הדברים אפי' לדבר א' אינו ראוי וכ' שם הקה"ע דהוי בכי בא' מעיינוי ולא הי' יכול למנותו לכל הדברים שסומא בא' מעיניו פסול לחליצה [והנה מ"ש הקה"ע בכאן דהירושלמי ס"ל דסומא בא' מעיניו פסול לחליצה הנה כמו כן כ' הקה"ע בשירי קרבן בירושלמי יבמות (פי"ב ה"ב) פרט לב"ד הסומא דנראה דאתי למעוטי סומא בא' מעיניו ע"ש. והן אמת שנראה שנעלם ממנו דברי האבי העזרי ההובא בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' ס"א) שכ' שלא הוזכר בירושלמי לפסול סומא בא' מעיניו לחליצה והיינו דיש לפרש דהירושלמי מיירי בסומא מב' עיניו ומה שהקשה הש"ק דלמעוטי סומא בב' עיניו לא צריך קרא דבלא"ה פסול לדיני ממונות יש ליישבו. דהנה הב"ש (סי' קס"ט סק"ב) כ' בשם התה"ד (סי' רכ"ז) דבחליצה דהוא מלתא דאיסורא לא מהני קבלוהו עליו. וראיתי להישועות יעקב שחולק ע"ז דמדברי הרא"ש פ' מ"ח שכ' דאיצטרך קרא דבישראל למעוטי גרים ולא אמרינן דדומה לדיני ממונות דפסול גר די"ל דגם קבלוהו לא מהני. מוכח מדברי הרא"ש דרק היכא דיש קרא מיוחד אז לא מהני קבלוהו משא"כ היכא דליכא קרא מיוחד רק משום דהוי כמו דיני מעונות א"כ כמו דמהני קבלוהו לדיני ממונות כן מהני קבלוהו לחליצה ע"ש ונ"ל דגם הרדב"ז קאי בשיטה הזאת שכ' בתשובותיו (ח"ד סי' פ"ד) דגט בלילה אם קבלוהו עליו מהני דהוי כמו קבל עליו קרוב או פסול וכ"כ הג"פ (סי' קכ"ג ס"ק כ"א) בשמו. מוכח דס"ל דגם בגט מהני קבלוהו אף דהוי מלתא דאיסורא והיינו משום דילפינן אותו מדיני ממונות (ועשו"ת ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ס"ה שכ' דהא"ז לא מיירי רק בלא באו מרצונם דאל"כ הוי כקבלוהו ע"ש ותמהני שלא העיר מדברי התה"ד והב"ש הללו דבמלתא דאיסורא לא מהני קבלוהו) וא"כ י"ל דהירושלמי מיירי בסומא בב' עיניו. ואי משום דא"כ למה לי קרא דלעיניו י"ל דנ"מ דלא יהני קבלוהו עליו דאי משום דדומה לד"מ הי' מהני קבלוהו עליו אבל אי יש קרא מיוחד שוב לא מהני קבלוהו עליו ואם אמנם כי גם ביש"ש פמ"ח (סי' א') כ' דע"כ הירושלמי מיירי בסומא בא' מעיניו. לפענ"ד י"ל כמ"ש. וכאן בירושלמי חגיגה י"ל דאין הכוונה דפסול לחליצה ורק דפסול לראיית נגעים וכדומה. וראי' דהא הר"מ העתיק הירושלמי הזה וכמו שאכתוב להלן והוא ס"ל דסומא בא' מעיניו כשר לחליצה וכמ"ש היש"ש שם וע"כ דהכוונה לראיית נגעים וכדומה] וכן מבואר בר"מ בה' סנהדרין שם בהלכה י' וז"ל חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אע"פ שהוא ראוי לדון דיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל מבואר שאף שהוא בקי בכל התורה רק שאינו ראוי מפני שהוא סומא עכ"ז אין סומכין אותו והוא כדברי הרמ"א ולא כהח"ס. ומהתימה מהח"ס שראה תחלת דברי הר"מ ולא ראה סופן. וכן לא ראה דברי הירושלמי. וא"כ בנ"ד הי' נראה שלא יסמכו סומא להיות לרב כיון שאינו ראוי לחליצה ועכ"ז יש לצדד ולומר דסומא בא' מעיניו כיון דגם בחליצה אם נחלץ על ידו החליצה כשירה וכמ"ש הקרבן נתנאל פ' מצות חליצה והשיג שם על המהרש"ל וגם לדעת הרש"ל מודה דאם אין היבם לפנינו או שנשאת החליצה כשירה א"כ י"ל דעכ"פ יכולים לסמוך אותו ולא מקרי שאינו ראוי לכל הדברים כיון דבדיעבד כשירה החליצה. אולם לפי דעתי הדברים תמוהים מ"ש הרמ"א והח"ס דגם בזה"ז בעינן שיהי' ראוי לכל הדברים דנראה דזה הוא רק ליתן סמיכה בעת שהי' נוהג הסמיכה ולא בזה"ז וכן נ"ל מתשובת מהרלנ"ח באגרת הסמיכה שהי' רוצים לסמוך את המהר"י בי רב וע"ז כ' המהרלנ"ח דא"כ צריך שיהי' בקי בכל התורה ע"ש שמוכח דאינו נוהג רק בזמן הסמיכה הגם הלום מצאתי למהר"ש לאנדא בס' אהבת ציון (דרוש ט') שגם הוא חילק כן יעו"ש וזכיתי ומצאתי לרבינו הרמ"א בעצמו בספר דרכי משה ביו"ד (סי' רמ"ב ס"ק י"ד) שכ' וז"ל כ' הרמב"ם בה' סנהדרין פ"ד יש לב"ד לסמוך לדברים יחידים והוא שיהי' ראוי לכל הדברים כו' ונראה שזה דוקא בימיהם שנהג דין סמיכה אבל סמיכה של זמן הזה אינו כלום אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי עכ"ל והעתיקו הש"כ מבואר שהרמ"א בעצמו ס"ל כן דזה אינו נוהג בזה"ז וא"כ דבריו בתשובה תמוהים. וצל"ע ממ"ש הר"מ בפי' המשנה בכורות פ"ד בטועה בשיקול הדעת וכ' וז"ל ולא נשאר מן החילוקים אלא מי שאינו מומחה ונוטל רשות זה אין צד וענין למנותו שלא יתנו ב"ד רשות למי שאינו מומחה כו' ועוד נתבאר בחגיגה דבני מערבא שאפי' למנותו לדבר א' אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה כו' עכ"ל משמע לכאורה דגם באינו סמוך בעינן שיהי' בקי בכל התורה כדמיירי לענין טועה בשיקול הדעת ויש לדחות והבן:

ב הנה בשו"ת אבקת רוכל לרבינו הב"י (סי' ר' הקשה דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק דע"ז כ' רבים חללים הפיל' זה שלא הגיע להוראה דהיינו קודם ארבעים. ובפ"ק דסנהדרין לא כ' האי עד כמה כו' וגם בקיצור פסקי הרא"ש לא העתיק האי עד ארבעים. וע"כ כ' דהרא"ש העתיק דברי הרי"ף ולי' לא ס"ל כן ע"ש ומזה תקשה על הש"כ ביו"ד סי' רמ"ב שכ' דהרא"ש ס"ל כפי' התוס' ע"ש אמנם לדעתי צדקו דברי הש"כ דמ"ש רבינו הב"י דבקיצור פסקי הרא"ש לא העתיק להאי עד ארבעים. הנה להדיא מבואר בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל אא"כ אין גדול ממנו בעירו דאל"כ אסור להורות עד ארבעים כו' מבואר דס"ל כן בדעת הרא"ש וע' בפילפלא חריפתא שם. ובישוב דברי הרא"ש שלא לסתור אהדדי נ"ל דהרא"ש ס"ל כדעת בעה"ע (דיני ברורין) שס"ל דהא דבעינן עד ארבעים הוא באו"ה ולא בדיני ממונות וע"כ בפ"ק דע"ז דמיירי באו"ה כ' הרא"ש שם דהוא עד ארבעים אבל בפ"ק דסנהדרין דמיירי בדיני ממונות לא העתיק עד ארבעים. וא"ש דברי הרא"ש. וע' שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ק"מ). וע' בלח"מ (פ"ה מה' ת"ת ה"ד) שכ' טעם למה השמיט הר"מ דאסור להורות עד מ' שנה דבזה"ז שיש ספרים לא שייך זה וע"ש שכ' ששמע מחכם א' דגם להורות הלכה בפני רבו לא שייך בזה"ז שיש ספרים. וראיתי בשו"ת נודע בשערים מה"ת (חח"מ סי' ע"ד) שתמה עליו מש"ס עירובין דס"ב ע"ש ונעלם ממנו שכבר התעורר בזה בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ט) שכ"כ בשם הסמ"ק והוא השיג עליו וע' בש"כ (סי' רמ"ב סקט"ז) שכ' דשם מיירי ברצו לדמות מלתא למלתא דלא כתוב במגילת תענית ועמ"ש בסדר משנה (דנ"ה ע"ג) והבן:

ג ויש לחקור אם מותר לאדם להורות בביתו. וראיתי בספר אומר השכחה (סי' מ"ב) שהאריך להוכיח דאסור להורות בתוך ביתו ובמח"כ דבריו תמוהין. ומבואר ההיפוך בתוס' בכורות (דל"א) ובר"ש פ"ב דנגעים. ומש"ש דבברייתא דבכורות מבואר דאי לאו דהי' יכול לשאול הי' אסור להורות לא ראה בשו"ת חו"י (סי' קכ"א) שכ' דדוקא בבכור דקלא אית לי' ואתא למיחשדי' וכה"ג במעשרו מיירי בכרי גדול אבל שאר הוראות פשיטא דמותר. ובזה י"ל דברי הכרו"פ (סי' י"ח ס"ק כ"ח) שכ' דת"ח מותר להורות אפי' באיתחזק איסורא וע"ז הקשה הבינת אדם שער או"ה (סי' ב') דהא בבכורות מוקמינן הא דאין אדם רואה בכורות עצמו ביחיד מומחה מוכח דאפי' בת"ח אסור ע"ש. ולהנ"ל א"ש דשאני בכור דקלא אית לי' ואושא מלתא. אך באמת דברי החכמת אדם תמוהין דהא הכרו"פ כתב כן רק בשחיטה ובזה בלא"ה מותר דרוב המצוין אצל שחיטה מומחין הן ועכ"ז החמיר הכרו"פ באינו ת"ח. וא"כ לק"מ. ומה שהקשה על התוס' דמייתי ראי' מעירובין ר"פ הדר דחזי לנפשי' דהתם בידו להשחיזו. הנה כבר כ' הבכור שור שם דמיירי אפי' ביו"ט דאין בידו להשחיזו וההיפוך מבואר בכל הפוסקים דיכול להורות. ואפי' הר"ש לא החמיר רק באיתחזק איסורא אבל בלא איתחזק או שהוא בידו מותר להורות. ובדרבנן אפי' באיתחזק מותר להורות וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת (ומה שהקשה באומר השכחה מנוגע כבר יישבו בחו"י שם). ויש להביא ראי' ממה דמותר לראות דמי אשתו וכמבואר בר"ש בנגעים ובפסקי תוס' בנדה ובחי' הריטב"א כ' הביאו הברכ"י ביו"ד סי' קפ"ח ס"ז ונ"ל דגם דמי עצמו מותר לראות וראי' ממה שהכריחו התוס' בנדה דמותר לראות דמי אשתו ממה דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונדרי אשתו ולא תני חוץ מדמי אשתו וא"כ קשה ליתני כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי עצמו אע"כ דגם דמי עצמו מותר לראות וכן נראה דהא לענין נדר פסקינן דאשתו כגופו וא"כ הוי כדמי עצמו. ולכן צל"ע על רבינו המהרש"א בנדה (ד"כ ע"ב ד"ה כזה טיהר) דאפשר דאין אדם רואה דמי עצמו ע"ש ולי צ"ע בזה וכמ"ש. ובפרט לפמ"ש המהרש"א בחולין מ"ד על יגיע כפיך כו' דמותר להורות בס' טריפה ע"ש וע' בתפארת למשה (סי' קפ"ח) שהניח בצ"ע דין זה דהוראה לעצמו ע"ש ואני כתבתי מה שנראה מדעת הפוסקים. וראיתי בשיטה מקובצת לביצה (כ"ח ב') שכ' ואפי' תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור ע"ש באורך שמבואר מדבריו דטעם נוגע ליתא רק חשדא וקשה לי דאיך יוכל הרשב"א לסבור כן הא מבואר ר"פ הדר (ס"ג ב') דחזי לנפשי' ע"ש וצע"ג:

ד והנה בא"ר בא"ח (סי' קל"ו) כ' דת"ח בעל הוראה קודם לת"ח מפולפל ואינו בעל הוראה. וכ' הפרמ"ג בא"א שם דהיינו סיני ועוקר הרים סיני עדיף וראיתי בהגהת הג' מהרש"ק שם שכ' דנראה לו דבזה"ז שנכתב הכל בספר מפולפל עדיף יעו"ש ולא נהירא כן. דהמעיין בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ט ענף ג') מבואר שמה להדיא דעיקר תלוי בהבקיאות ולא בהפילפול וכתב כן על עובדא דבימיו. מבואר דגם בזה"ז הדין כן וע' בש"כ יו"ד (סי' של"ד ס"ק ס"ח) שכ' על הך דינא דהמבזה ת"ח חייב נידוי דהיינו דוקא מי שראוי להורות מבואר דגם בזה"ז הדין כן ומש"ש הג' מהרש"ק שלפי מה דאיתא במשנה פ"ב דאבות דת"ק ס"ל דר"א בן הורקנוס מכריע את כולם ואבא שאול ס"ל דר"א בן ערך מכריע את כולם והיינו דר"א בן הורקנוס הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה והוא סיני ור"א בן ערך הוא מעיין המתגבר והוא מפולפל וא"כ קמיפלגי בזה הת"ק ואבא שאול וא"כ הלכה כת"ק ומאי קמבעיא לי' בהוריות (י"ד א') סיני ועוקר הרים איזה מהן עדיף הא מסתמא הלכה כת"ק יעו"ש שהניח בקושיא ותמהני עליו דהא כ' הרע"ב שם דאבא שאול לא נחלק על הת"ק ושני הדברים אמר ר' יוחנן בן זכאי ושניהם אמת דלענין הבקיאות והזכרון הי' ר"א בן הורקנוס מכריע ולענין החריפות והפלפול הי' ר"א בן ערך מכריע ע"ש וכ"כ התשב"ץ במגן אבות שם בשם ר' יונה וא"כ לק"מ ועמ"ש רש"י בביאורו לאבות שם [וע' בכורות (כ"ב ע"ב) קרי רב חמ' עלוי טובה חכמה עם נחלה ופירש"י טוב טעם חכמת החריפות האמורה עם נחלת הברייתות שהי' רב ששת בעל ברייתות ע"ש לא תידוק מזה דחריפות עדיף מבקיאות מדאמר על הבקיאות עם די"ל לפרש"י דס"ל כשיטות ר"ת שבהגמי"י פ"ג מה' ת"ת על יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ דדרך ארץ עיקר כדאמרינן פ' החולץ מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"ע יורשי האב עיקר וה"נ הבקיאות עיקר ולר' אלחנן שם דס"ל דעם הוא טפל י"ל דיפרש כפי' התוס' שם] וע' רש"י עירובין (כ"ט א') שפי' הריני כבן עזאי בשוקי טברי' שהי' חריף וכן פי' בקידושין (ד"כ ע"א) ובסוטה (מ"ה א') ואולם בעירוכין (דל"א ע"א) פי' שהי' בקי ועמ"ש הבאר שבע בהוריות (דכ"ד ע"ב) על זה ומש"ש דעה דאיתא אמרו כל דאמר מילתא ולא מיפרך ליהוי רישא וז"ל לכן כ"ל דגם הם ס"ל דסיני עדיף וה"ק כל דאמר מילתא ולא מיפרך כלומר שיהא משנתו ששנה סדור לו כנתינתן מהר סיני בלא פירכא וסתירה כו' אבל לא שתלו הדבר במי שהוא יותר חריף ומפולפל כו' ולפיכך פירש"י שרבא הי' משבח עצמו כבן עזאי בעוקר הרים ואביי הי' משבח עצמו בבקיאות כו' ע"ש באורך תמהני עליו דבחידושיו לסוטה (דס"ג ע"ב) כ' דאביי אמר הריני כבן עזאי מפני שלא הי' רבא וכל חכמי דורו חריפים כמותו כדאיתא בהדיא סוף הוריות כו' כל דאמר מילתא ולא מיפרך כו' ע"ש דסותר משנתו מ"ש בהוריות. וקשיא לי על מ"ש דאביי הי' יותר חריף מרבא. ולא נהירא כן מש"ס חולין (ע"ז א') ההיא נשבר העצם שיצא לחוץ דאישתקל קורטתא מיני' אתא לקמי' דאביי שהיה תלת ריגלא א"ל רב אדא בר מתנא זיל קמי' דרבא ברי' דרב יוסף בר חמא דחריפא סכינא כו' מבואר דרבא הי' חריף יותר מאביי. ועשו"ת חוט השני (סי' כ') מה שהעיר על הבאר שבע ולא העיר מהסתירה שבדבריו. וע' זבחים (י"ג א') ובן עזאי גמרא גמיר לה והא דקאמר רבינא ק"ו לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים ופירש"י להיות חריף לדרוש ק"ו מעצמו כבן עזאי מבואר דשבח בן עזאי הוא בחריפות. ועשו"ת מהרלנ"ח באגרת הסמיכה בסופו מ"ש ליישב דברי רש"י [ותמהני ממה שראיתי במטה משה (שער השני) שהעתיק כל דברי המהרלנ"ח אות באות ולא הזכיר שמו כלל] והעולה מזה דגם בזה"ז הבקי קודם להחריף ואינו בעל הוראה:

ה ויש לעיין בדיין שטעה בדין מדיני ממונות אם מסלקין אותו וראיתי בשו"ת בית יעקב (סי' קכ"א) שכ' וז"ל ובדיין שטעה בדין לא נזכר בגמרא ופוסקים שמעבירין אותו רק אם הדין חוזר או לא. וע"כ דהוא משום דדילמא מזלא דהאי גברא קא גרים שטעה בהדין יעו"ש הגם הלום ראיתי להתשב"ץ (ח"ב סי' ט') שנשאל בדיין שנטעה בדבר משנה אם נסלק אותו והשיב דלא מצינו דיין שטעה בדין שישלם מביתו שהוא פסול לדון כו' ע"ש והוא ג"כ כדברי הבית יעקב. ומזה תקשה על הב"י בח"מ (סי' ס') שחלק שם על דיין שהורה באם שיעבד מטלטלין אג"ק וגבה ב"ח מאוחר דאין מוציאין מידו והב"י חלק עליו דאין כאן תקנות השוק וסיים שם הב"י וכל דיין דלא דן הכי לאו דיינא הוא וטועה בדבר משנה הוא וחוזר ונ"ל שראוי לסלק מדיין עכ"ל (וע"ש בש"כ שכ' שהאי דיין הי' המבי"ט כמבואר בתשובתו סי' ה' אולם המעיין במבי"ט יראה דלא הוא הדיין שכיון עליו הב"י רק שהמבי"ט פסק ג"כ כן לפעמים וע' בבדק הבית שם משמע כן) מבואר שסובר שיש לסלק הדיין שטעה בדין. וצל"ע על התשב"ץ והבית יעקב מש"ס ב"ב (קע"ד א') האי דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי' דלתבעי' ללוה סלקי רב חנן ברי' דרב ייבא וכ' שם הנמ"י וז"ל ומש"ה סלקי רב חנן דקסבר כמו שטעה בזה יטעה בדינים אחרים עכ"ל מבואר שיש לסלק דיין הטועה בדין וכ"כ רבינו ירוחם הובא בב"י ח"מ ססי' כ"ה דדיין שטעה מסלקין אותו והביא ראי' מש"ס הנ"ל והיא היפוך דבריהם. ולפי מה שחילק שם התשב"ץ בין האמוראים דהם טעו מחמת שחכמתם גרם להם טעותם לבין שאר אנשים שהם טועים מחמת שאינו נזהר בתלמודו ע"ש הי' מקום ליישב הראי' מהש"ס אבל מר' ירוחם מבואר שכתב כן גם לדידן. ומצאתי בספר שונה הלכות (ח"ב ד"ג ע"ב) שכ' שצ"ע על הרמ"א שלא הביא דברי ר' ירוחם בה' דיינים דמשמע דלא ס"ל כן ע"ש. וי"ל שהרמ"א ס"ל כמ"ש התשב"ץ שם שרק ליחיד מומחה יש לפוסלו ולא לג' וא"כ לפמ"ש הרמ"א בסי' ג' ס"ב) דאין בזה"ז יחיד מומחה א"כ לא הי' צריך לכותבו:

ו והנה ביו"ד (סי' ר"מ) בסומא אם הוא חייב לכבד את רבו ונ"ל להוכיח דגם אם הוא סומא חייב לכבד ממ"ש הסמ"ק (סי' נ"ב) דצריך לעמוד מפני רבו מובהק רס"ו אמות והביאו הש"כ (בסי' רמ"ד סק"ח) וראיתי להמעשה רוקח בה' ת"ת (פ"ה ה"ז) שכ' ע"ז וז"ל ולא ידעתי שיעור זה למאי אתא דאם הוא רואהו הרי לא נפטר ואם אינו רואהו אפי' בבציר מהכי לישתרי עכ"ל. אמנם אם נאמר דגם סומא חייב בכבוד רבו א"ש דהסמ"ק השמיענו השיעור שבסתם בני אדם מלוא עיניהם הוא רס"ו אמות וא"כ בסומא חייב בשיעור הזה לעמוד מפניו ובטפי מהכי לא דמסתמא נידון אצלו כשיעור סתם בני אדם ואה"נ דלאדם הרואה שראייתו טובה ורואה יותר מרס"ו אמות דצריך לעמוד אך נ"מ לענין סומא וא"ש והבן:

ז והנה נודע דאסור ליקח שכר על הלימוד וראיתי בשו"ת צרור החיים (סי' ז' דנ"ה ע"ב) שכ' שקשה לו מאד בנדרים (דל"ז ע"ב) דרב ס"ל דנוטל שכר פיסוק טעמים והוא בעצמו ס"ל אח"כ דפיסוק טעמים דאורייתא ע"ש שהניח בקושיא. ושגה בזה ולא עיין היטב בש"ס דאדרבה ס"ל לרב דנוטל שכר שימור ולא פיסוק טעמים. והוא אזיל לשיטתו דס"ל דפיסוק טעמים דאורייתא ולפי שמתחלה העתיק בטעות דרב ס"ל שכר פיסוק טעמים לכן הוקשה לו אח"כ ובאמת הוא טעות דזה ס"ל לר' יוחנן ורב ס"ל שכר שימור וז"פ. וראיתי בס' אישי ד' בשבת (ד"י ע"ב) שתמה ע"מ דאיתא התם מאן דאמר שמעתתא כו' דהא אסור ללמוד בשכר ומש"ש לתרץ דהאי מימרא דהנותן מתנה לחבירו כו' אינו הלמ"מ קשה דהא רב חסדא אמר כל מאן דאתא ואמר לי שמעתתא כו' והוא לא ידע איזהו שמעתתא יאמר לו דלמא יאמרו לו שמעתתא דהוא הלמ"מ ואיך יתן שכר. ולכאורה הי' אפשר לומר לפמ"ש הט"ז בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח דאע"ג דאסור להעד לקבל שכר עכ"ז על ההליכה והטורח מותר לקבל שכר אף לאחר שראה העדות דזה אינו מחויב לילך וא"כ הכי דאמר כל מאן דאתי כו' והיינו אף שעל הלימוד אסור לקבל עכ"ז אתן לו שכר הליכתו אך עכ"ז תקשה על מה דאמר התם אחר דאמר לי' מלתא אלבישייהו יקירא אמר לי' אי הוי נקיטנא אחריתא יהיבנא לך הא כבר הי' שם והי' לוקח רק שכר הלימוד. אך י"ל דזהו המימרא דמלתא אלבישייהו כו' אינו הלמ"מ ואינו רק חידוש סופרים ומותר לקבל ע"ז שכר. ותו דבס' משנת דר"א בח"מ סי' ל"ד במהד"ב פקפק על דין זה דשכר הליכה יהי' מותר ע"ש. אולם נראה דגם שכר לימוד אינו אסור רק כשתובע השכר אבל כשחבירו נותן לו מעצמו בדרך מתנה מותר ועשו"ת פמ"א ח"א (סי' ע"ט) מה שהביא מחולין קל"ד גבי ההוא שקא דדינרא כו' ועכ"מ פ"ג מה' ת"ת ה"י דבשאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו מהתלמידים עצמן ע"ש וא"כ א"ש בכאן: (ח) ויש לעיין אם יש ת"ח בזה"ז. והנה בשו"ת מהרי"ו (סי' קכ"ט וקמ"ז וקס"ג ובחי' אגודה שבסוף ספרו פ"ק דחולין) והועתקה ג"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ג) סוברים דאין דין ת"ח בזה"ז ובשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' מ"ז) חולק ע"ז. והובא בקצרה (בש"כ ח"מ סי' א' ס"ק י"ט) וכ"ה דעת מהר"י מברונא (סי' ק"ב) ויש"ש פ"ח (דב"ק סי' נ"ח) והנה מדברי הרמב"ם בה' חובל ומזיק (פ"ג ה"ו) שכ' מעשים הי' אצלינו תמיד בכך בספרד כו' אבל הדיינים הי' אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב מבואר מזה דסובר דגם בזה"ז יש ת"ח לענין ליטרא דדהבא. וע"כ לפלא בעיני על שו"ת כנ"י (סי' צ"ה) שכ' וז"ל סוף דבר הכל נשמע כי הרמב"ם לא דבר כ"א לדון ביחידי או להתיר נדרים או ליטרא דדהבא בזה אין ת"ח בזה"ז כו' ע"ש. והוא מהתימה דשפתי הר"מ ברור מללו דלענין ליטרא דדהבא יש גם בזה"ז ת"ח (וע' פתחי תשובה ביו"ד סי' רמ"ג סק"ג שתמה על הכנ"י מ"ש דלהר"מ ליכא ת"ח להתיר נדרים דברמב"ם פ"ו מה' שבועות איתא דגם בזה"ז יש ת"ח להתיר נדרים ולפלא שלא השיג עליו גם מ"ש לענין ליטרא דדהבא). וראיתי לתמוה עוד על מש"ש הכנ"י וז"ל אמנם אם אין חכמים כאלה צורבא מרבנן מיהו איכא עכ"פ וגם רבינא הנ"ל (דהי' אוכל בנכייתא בב"מ דס"ז) דלא החזיק א"ע לת"ח עכ"פ לצורבא מרבנן החזיק א"ע עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דהא בש"ס ב"מ איתא וצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול וא"כ רבינא שאכל בנכייתא לא החזיק א"ע גם לצורבא מרבנן וע' בתוס' שם שכ' ואומר ר"ת דרבינא לא הי' רוצה ליטול השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן מבואר להיפוך מדברי הכנ"י. והנה החילוק הזה דבזה"ז יש עכ"פ צורבא מרבנן רצה לחלק כן בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קמ"ד) וכבר תמה עליו בברכ"י ח"מ (סי' ט"ו סק"ב) וביעיר אזן (מערכת צ' אות א') אולם על הכנ"י תגדל התמי' ביתר שאת דכ' דרבינא החזיק א"ע לצורבא מרבנן ובש"ס מבואר ההיפוך. עוד תמהני על השבו"י והכנ"י שהחליטו דצורבא מרבנן יש גם בזה"ז מדברי ה"ה ה' שבת (פכ"ג ה"ג) שכ' וז"ל ורבינו כ' ומותר להערים בדבר זה ולא חלק בין ת"ח לאחר ואולי שהוא סובר שלא אמרו צורבא מרבנן בדוקא אלא משום העברה במברא וזהו שלא הזכיר רבינו דין ההיא כלל לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכ"ל והביאו ג"כ הב"י (בסי' של"ט) וכן פסק בשלחנו מבואר שגם צורבא מרבנן אינו מצוי ומהתימה מהברכ"י שלא העיר מזה על השבו"י. גם תמי' לי מדברי ה"ה ה' גירושין (פ"ג ה"י) שכ' אלא שכתב רש"י דלצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע וכן מוכח בגמ' ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא הצורבא מרבנן ומצוה להחמיר באיסור ערוה עכ"ל והובא בקצרה בב"ש (סי' קל"ב סק"ו) מבואר שגם צורבא מרבנן אין מצוי בזמנינו וראיתי בשו"ת פני יהושע (ח"ב סי' ס"ז) שכ' וז"ל וא"כ אפי' הי' מעיד צורבא מרבנן לא סמכינן עליו דהאידנא אין מצוי צורבא מרבנן דלא משני כ"א בתלת מילי ושאר דברים השייכים לצורבא מרבנן וכמ"ש ה"ה פ"ג מה' גירושין ובאמת שיש לתמוה שלא הביאו מהרמא"י ז"ל בח"מ סי' רס"ב דהא מדברי ה"ה משמע דאפי' באיסורא אין לנו עתה דין צורבא מרבנן ומכ"ש לענין ממונא עכ"ל והניח בתימה. ואני תמי' לי על דבריו דלפי דעתו דאבידה חמירא מגירושין א"כ מה לו כי יזעק על הרמ"א ולא על הרמב"ם בעצמו דכאן בה' גירושין השמיט דין דצורבא מרבנן מפני שאינו מצוי ואלו בה' גזילה ואבידה (פי"ד הי"ב) הביא שם הדין דמהדרינן לצורבא מרבנן אבידה בט"ע אע"כ דשאני באיסור ערוה החמורה דבזה לא רצה להורות דין דצורבא מרבנן לא כן בממון אבידה דקל דליכא כאן חזקת ממון לשום אדם וכמ"ש התוס' כתובות (ט"ו ב') ובשיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכ"ה בתשובת מהרי"ט (ח"ב סי' קכ"ד) וכ"ה בתרומת הדשן (סי' שי"ד) בשם המרדכי וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ') שהשיג עליהם מש"ס יבמות (דק"כ) דאיתא התם דרבא ס"ל דסימנין דאורייתא ופרכינן עליו מהא דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומשנינן חיישינן לשאלה ופרכינן ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וקשה מאי פריך הש"ס דהא לא אמרינן אלא חיישינן לשאלה דהוא חשש בעלמא דאיכא אינשי דמשאלי אבל הרוב אינם משאילים ולגבי אשת איש לא מהני לן מה דרובא דאינשי אינם משאילים משום דאמרינן סמוך מיעוטא דמשאילים לחזקת א"א משא"כ לענין חזקת אבידה אזלינן בתר רובא דאין משאילין דהא גבי אבידה שאין המוציא מוחזק גמור הולכין אחר רובא לפי שיטות התוס' והרא"ש עכ"ד. ולדעתי יש ליישב דבריהם עפ"י מ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ס') ובצל"ח ברכות (י"ט ב') דמ"ש התוס' דמוציא אבידה לא מקרי מוחזק הוא רק למאן דס"ל סימנין דרבנן אבל אי סימנים דאורייתא והיינו דאי לאו הסימנים הי' המוציא אבידה קונה תיכף ביאוש שפיר מקרי חזקה ע"ש וא"כ כיון דביבמות שם קאי לרבא דס"ל סימנין דאורייתא א"כ גם התוס' מודו דמקרי מוחזק אולם המפרשים כתבו לפי מה שנסתפק לן אם סימנין דרבנן או דאורייתא וע"כ גם החזקה אינה חזקה וא"ש. ולפ"ז א"ש גם דברי הרמב"ם דגבי אבידה ס"ל דצ"מ יש גם בזמנינו דס"ל דאינו מוחזק דגם הוא ס"ל סימנין דרבנן וכמ"ש לדעתיה הכ"מ פי"א מה' גזילה ואף שה"ה כ' שם דסובר סימנין דאורייתא כבר הניח עליו בצ"ע הלח"מ פי"ג מה' גירושין. ולפ"ז מיושב מה שהניח בתימה הלח"מ פ"ג מה' גירושין. וע' בפ"ז מה' נחלות ובש"כ ח"מ (סי' רס"ז סק"ב) וממ"ש בפ"ז מה' כלאים לא קשה די"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בחי' לחולין (ע"ט ע"ב) דשם לא תליא בסימני אבידה. ולכאורה הי' מקום להוכיח דהר"מ ס"ל סימנין דאורייתא ממ"ש הב"י באה"ע סי' י"ז דלהר"מ הלכה דחיישינן לשאלה (ואף שהש"כ בח"מ (סי' ס"ה) קיהה ע"ז ע' בפני משה בירושלמי פט"ז מיבמות ופ"ג מגיטין שהוכיח כהב"י). והנה הב"ש (בסי' י"ז ס"ק ס"ט) כ' בשם מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה והב"ש חולק עליו וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' ל"ב וסי' מ"ד) שהוכיח כהמהר"ל מפראג דהא הש"ס רוצה להוכיח דסימנין דרבנן מהא דאין מעידין כו' ומדחה כלים דחיישינן לשאלה ומקשה דאי הכי חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן בין בסימני אוכף בין בעידי אוכף אע"כ דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה עכ"ד. וא"כ מדפסק הר"מ דחיישינן לשאלה יהי' מוכח דסובר דסימנין דאורייתא אולם באמת הוכחות הנ"ב איננה הוכחה דהנה הפני יהושע בב"מ (דכ"ז ע"ב) נסתפק אם בעידי אוכף חיישינן לשאלה יעו"ש וכ"ל דלא חיישינן בעידי אוכף לשאלה. וא"כ לפ"ז לא קשיא על הב"ש (שלפי המבואר הוא ג"כ דעת הר"מ. וכ"ה דעת הרשב"א שכ' בחידושיו אהא דאמרינן כיס וארנקי לא מושלי אינשי שמעינן דמעידין עליהם ואפי' למ"ד סימנים לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה בכל כי הא עכ"ל דמשמע דגם אם סימנים דרבנן חיישינן לשאלה) דהא כ' התוס' בב"מ (ד"כ ע"ב ד"ה מצא) דחכמים תקנו דלא ניחוש לשאלה באבידה ע"ש וא"כ א"ש דבעידי אוכף לא חיישינן כלל לשאלה ובסימנים תקנו חכמים דלא ניחוש וא"ש והבן (ומה שהוכיח בשו"ת טור האבן סי' ל"ו דחיישינן לשאלה אף אם סימנים דרבנן דאל"כ למה תני דוקא אוכף דלא מושלי אינו הוכחה די"ל לפי מה דמתרצין אי סימנין דרבנן תני עידי אוכף א"כ אי הוי תני דברים דחיישינן לשאלה הי' מקום לטעות דסימנים דאורייתא והא דתני עידי דחיישינן לשאלה ולהכי תני אוכף דלא מושלי ומוכח דסימנים דרבנן) שוב אחרי שכתבתי זה ראיתי בט"ז סי' רס"ב שכ"כ דאבידה קיל מאיסורא יעו"ש וזה כמו שכתבתי וראיתי בס' זבחי שלמים לבעל הלק"ט (סי' פ"ה) שהביא שם דברי ה"ה דאין מצוי בזה"ז צורבא מרבנן והקשה דלמה כתב הר"מ דלענין ליטרא דדהבא יש ת"ח ע"ש. והייתי רוצה לומר דדעת הר"מ אינו כפירש"י בתענית (ד"ז) דצורבא מרבנן הוא בחיר חריף וגרוע מת"ח רק סובר כמ"ש הערוך (ערך צרב) וכ"כ היוחסין (אות צ') דצורבא מרבנן גדול מת"ח. וכ"נ דעת ר' האי שה' בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' פ"ד) דצורבא מרבנן הוא כמו צרבת השחין דבר חם המתחמם באש של תורה כו' ע"ש והן אמת שלכאורה נראה כפירש"י מש"ס מגילה (כ"ז א') דאיתא התם אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דשמיע לי' מלתא ולא ידע פירושא לישיילה קמי' דשכיח קמי' רבנן דלא אפשר דלא שמיע לי' מן גברא רבא דמשמע דהצורבא מרבנן אינו שכיח קמי' רבנן והוא עדיין בחור חריף ולא שימש ת"ח ונ"ל להוכיח דאין חילוק להר"מ והטוש"ע בין ת"ח לצורבא מרבנן דהא בש"ס כתובות (ד"כ ע"א) אמרינן והלכתא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו והר"מ בה' עדות (פ"ח ה"ג) כ' לפיכך אם התובע ת"ח כו' וכ"ה בח"מ (סי' כ"ח סי"ד) וא"כ למה שינו הלשון מצורבא מרבנן לת"ח דהא יש נ"מ דצורבא מרבנן ליכא בזה"ז וה"ח יש או להיפוך (ומדברי הש"ע נראה דיש לענין זה ת"ח גם בזה"ז מדסתם אולם הרמ"א בתשובה (סי' י"ד) כ' דליתא יעו"ש) וע"כ דלא שנא ושניהם ליכא בזה"ז. וראיתי להחמד משה בא"ח (סי' שי"ד סק"ט) שכ' בפשיטות דאף דת"ח אינו נוהג בזה"ז עכ"ז צורבא מרבנן יש וכ"כ היד שאול (סי' ר"ה סק"ה) ותמהני עליהם מדברי ה"ה הנ"ל וע' בט"ז (סי' של"ד סק"ב) שכ' לא כל הרוצה לעשות צורבא מרבנן עושה וכן מוכח מתשו' הרמ"א הנ"ל שאף שבש"ס איתא צורבא מרבנן עכ"ז כ' דליתא. וע' בתשו' ר' חיים פלטיאל שבשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' תכ"ד) שכ' לענין צורבא מרבנן דעביד עובדא לנפשי' דלא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן כו' יע"ש. ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תנ"ג) כ' גם כי אני חושש אי איכא השתא צורבא מרבנן שמותר לו הערמה (וע"ש שלא כל הערמות שוות בדרבנן שיש שהתירו לכל אדם ויש שהתירו רק לצורבא מרבנן. וע"כ צדקו דברי התבואות שור בפ' תולין שכ' דאסור מכירת הבהמות בפסח דבדאורייתא אסור הערמה. והיינו דבדאורייתא אסור כל הערמות. ובדרבנן יש לפעמים שמותר ובחנם תמה עליו בשו"ת פרי תבואה סי' ח' ע"ש) ובאמת קשה ליתן כלל לזה דיש בכמה דברים שסתמו בש"ע דגם בזה"ז יש ת"ח ולפעמים כתבו דליתא. ע' בא"ח (סי' קס"ז סי"ד) דכהן ע"ה וישראל ת"ח לענין לבצוע הוא קודם ובסי' ר"א ס"ב דכהן ת"ח מצוה להקדימו ובסי' ר"מ סי"א כ' המחבר דאסור לשמש ביום והשמיט הדין דת"ח מאפיל בטליתו נראה שס"ל שאין ת"ח לענין זה בזה"ז והרמ"א הגיה שם נראה שסובר שגם לענין זה יש ת"ח ובסי' תצ"ח ס"א כ' המחבר דחכם שראה סכין לעצמו יכול להשאילו לאחרים והרמ"א ס"ל דאין ת"ח לענין זה בזה"ז והמ"א הניח שם בצ"ע דהא לכמה דברים יש ת"ח גם בזה"ז ובא"ר שם חילק שדבר שנמסר לעצמו הוא טועה שהוא חכם. וצ"ע ממאפיל טליתו דזה תלוי בעצמו. ובסי' תקמ"ז במ"א סק"ח כ' שאין בזמנינו דין ת"ח לענין שבפניו ידרשו עליו ובא"ר סי' ת"כ סק"ב כ' דלהלבוש יש גם בזה"ז ת"ח לענין זה. וביו"ד סי' ח"י כ' הש"כ בסק"ט שאין ת"ח בזה"ז שצריך להראות לו סכינו. וביו"ד סי' רמ"ג ס"ב בהג"ה דלענין ליטרא דדהבא אין ת"ח ולפטרו ממס יש ת"ח (וכ"ה בח"מ סימן קס"ג ס"ה) ובס"ח שם כ' דאין בזה"ז ת"ח שיעשה דינא לנפשי' ויש חולקין ובסי' ש"מ סקי"ז בש"כ תמה על מה [שלא] נהגו לקרוע על חכם שגדול ממנו וכ' דאולי ס"ל דלא יש ת"ח בזה"ז לענין זה. ובסמ"ע בח"מ סי' ב' סק"ח הביא ההוא ת"ח שסרח כסהו כלילה משמע דגם בזה"ז נוהג ובסי' ד' ברמ"א דת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין דא"צ ליתן משכון ואינם נקראים מוחזקים ובסי' ט"ו סק"ד דאין לת"ח בזמנינו לדון להפך בזכותו והש"כ שם כ' דהב"ח חולק ע"ז ובסי' י"ז ס"ב ת"ח וע"ה שבאו לדין מושיבין החכם והרמ"א כ' דמותר לעמוד לפניו ובסי' כ"ח ס"ה דת"ח אינו חייב לילך ולהעיד ובסי"ד דת"ח אם הבעל דין מזכירו שפיר דמי להעיד ובסי' מ"ט ס"ב דצורבא מרבנן אין דרכו למידק ע"כ היכא דאישתכח טעותא מקבלין ובסי' פ"ב ס"ו הי' המלוה ת"ח אין משביעין אותו ובסי' קכ"ד דת"ח שתורתו אומנתו ישלחו לו סופרי הדיינים ובסי' קנ"ו דת"ח המביא סחורה ימכור הוא מקודם סחורתו. ובס"ו דת"ח קובע מקום בכל מקום שירצה ובסי' קע"ה ס"נ לענין מצרנות שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם וע"ש בסמ"ע שהקשה למה השמיטו דת"ח מסלק להשכן וכ' הט"ז דאין ת"ח בזה"ז לענין זה. ובשו"ת בית יהודא במנהגי ארגיל דיני מצרנות (סי' ס"ב) כ' דגם לענין קדימה אין ת"ח בזה"ז ובסי' רנ"ג סכ"ט דאם נתן נכסי' לטובי' ויש שנים וא' ת"ח ינתן לו ובסי' רס"ב סכ"א דכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה כ' הסמ"ע שם דצ"ע אם יש ת"ח בזה"ז ובסי' רפ"ז ס"ב בא' מאחים שלקח מעות ועשה בהן סחורה אם הי' ת"ח השכר שלו וכ' הנמ"י דאינו נוהג בזה"ז דאין ת"ח והב"י חלק עלי' והד"מ הסכים להכמ"י ובסי' רצ"א סט"ז דת"ח המפקיד אינו חייב עד שישהה אחר שהבדיל כדי לקבור המעות. הנה כתבתי קצת המקומות בכדי שיראה המעיין שאין כל המקומות שוין ואין לך אלא מה שאמרו חכמים וביו"ד (סי' ר"ה ס"א) ברמ"א די"א דבזה"ז דיינין לכ"ע כע"ה לפי שרובן אינן בני תורה והוא מהרשב"א (ע' שו"ת המצרף (ח"ב סי' קפ"א) שכ' שלא נמצא ברשב"א שלפנינו ונעלם ממנו שהוא בח"ג סי' שי"ד) וע' בביאורי הגר"א שם שרשם לעיין בתוס' ביצה ד"ו ע"א וכוונתו שר"ת אסר בזה"ז לקבור ביו"ט שני ע"י ישראל דאנן אינן בני תורה והר"י פליג עליו ע"ש וי"ל שבאמת לכן השמיט בש"ע בסי' ר"ה דעת הרשב"א לפי מה שפסק בא"ח סי' תקכ"ו ס"ד דיעסקו בו ישראל דלא כר"ת והרמ"א שהעתיק ביו"ד דברי הרשב"א היינו לפי מה שבא"ח שם הגיה שצריך לעשות ע"י עכו"ם וא"ש:

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה