שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן יד דיני עדות
ראיתי לחקור בדיני עדות לענין איסורים ובדיני ממונות:
א היכא דאתחזק איסורא והוא איסור דרבנן והוא בידו אם קטן נאמן או לא הנה הפרמ"ג ביו"ד במ"ז (סי' ס"ט ס"ק מ"ב) כ' וז"ל ודע קטן שאומר שהדיח בשר בקדירה אין להתיר עסי' קכ"ז ס"ה בהג"ה דהיכא דאתחזק איסורא אף במה שבידו ובדרבנן אינו נאמן ואשה נאמנת במה שבידה יע"ש נ"ל עכ"ד. ולענד"נ דליתא דהא מבואר להדיא בשו"ת הריב"ש (סי' רנ"ה) דהיכא דאתחזק איסורא כיון דהוי בידו נאמן וכ"כ הש"כ בסי' קכ"ז וכן מבואר בתה"ד (סי' נ"ז) דלהכי אין קטן נאמן כיון דהוי דאורייתא משמע דבדרבנן נאמן ולכן כתב בהשאלה כלי מתכות והבן. וכ"כ המ"א (סי' תל"ז סק"ח) וע' בא"ר שם שכ' שהוכיח כן מכמה מקומות יע"ש במחוקק יהודא וכן מוכח לדעתי מסוגיא דפסחים (ד"ד ע"ב) דאמרינן שם דמוחזק לן דלא בדיק מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ להפוסקים דחמץ שאינו ידוע א"צ ביטול מדאורייתא עכצ"ל דהסוגיא מיירי בחמץ ידוע והוי איתחזק איסורא ומוכח דגם באיתחזק איסורא היכא דהוי בידו נאמן וכן פי' שם הפנ"י לדעתם וא"כ ליתא לדינו של הפרמ"ג וע' בפר ח (סי' קכ"א ס"ק ל"ח) ובבית הלל שם הקשה דאיך קטן נאמן ותמהני דהא מבואר בתה"ד כיון דהוי בידו נאמן וראיתי במחצית השקל (סי' תל"ז סק"ח) שעל מ"ש המ"א דמבואר ביו"ד לענין טבילת כלים דקטן אינו נאמן וז"ל והיינו דלא כתוס' בפסחים דהא הטעם לענין טבילת כלים כיון דהוא דאוריית' ולהתוס' אפי' בדאורייתא נאמנים היכא דליכ' טירחא והי' בידם לעשות אם ירצה עכ"ל ותמהני דהא אדרבה בתה"ד שהוא מקור דין זה מביא ראי' מתוס' הנ"ל מדכתבו רק נשים ועבדים ולא כתבו קטנים משמע דקטן אינו נאמן (וע' במקור מים חיים ח"א דפ"א ב') שכ' ראי' הזאת מהתוס' מדעת עצמו ולא ראה בתה"ד שהביאו) ומה שהשיג ע"ז דא"כ מה הקשו התוס' דהא אפי' בדאורייתא נאמנים דדלמ' הוצרך הש"ס לומר הימנוהו רבנן בדרבנן משום קטנים לק"מ דקשיא למה הוצרך הש"ס כלל להזכיר נשים ועבדים ומ"ש דהש"ס רצה לומר הדין דנאמנים במה שבידם דזה לא נזכר בשום מקום ליתא דקשיא להו להתוס' דהא אפי' בדאורייתא נאמנים וא"כ למה הוצרכה הש"ס לומר דהוא דרבנן וא"כ למה כתב דהוא דלא כתוס' וז"ב:
והנה בהא דמבואר במשנה דב"ק (קי"ד ב') דקטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל של דבורים במסל"ת אם בעינן גם בעלים מרדפים אחריהם הנה הדרישה בח"מ (סי' ש"ע) תמה על הרי"ף למה השמיט ההיא דבעלים מרדפין עוד הקשה שם דא"כ דבעי בעלים מרדפים למה הקשו אח"כ על ההיא דאין נאמנים במסל"ת אלא לעדות אשה מההיא דנחיל דבורים דשאני הכא דאיכ' רגלים לדבר דבעלים מרדפין עכ"ד ונ"ל ליישב זה דמזה יהי' מוכח כשיטות המהרי"ק (שורש קכ"א) שכ' דהאי דבעלים מרדפים אינו תנאי אלא הוי רבותא דאע"ג דבעלים מרדפים ולא הוי מסל"ת קמ"ל דגם זה נקרא מסל"ת ע"ש. והלום ראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי (חאה"ע סי' ג') שכ' שזה היפוך דברי הרמב"ם ומנ"ל זה הפי' בגמ' ע"ש ולפי האמור א"ש דיש לו ידים מוכיחו' מדברי רבינו הרי"ף שהשמיט ההוא דבעלים מרדפים ולא הביא אלא מסל"ת דבההוא סגיא. ומקושי' השני' של הדרישה הוכיח המהרי"ק כן וע' בפנ"י שהקש' בשם הת"ח דלמה לי בעלים מרדפים ולא סגי במסל"ת כמו בכל התורה (ומ"ש הפנ"י ליישב דשאני כאן דהוי ממונא תמהני שלא כתב שכבר קדמו בזה בשו"ת הריב"ש סי' ש"פ וכן קשה לי על מהר"ש הלוי שלא הביא זה בשם הריב"ש) ולדברי המהרי"ק לק"מ דגם כאן סגי במסל"ת לבד וא"ש. שוב ראיתי בפר"ח ביו"ד (סי' ס"ט סק"מ) שהביא שגם הר"מ בפי המשנה השמיט מרדפין ע"ש ונרא' דגם הר"מ בפי' המשנה הי' דעתו כדעת המהרי"ק. אך מ"ש הפר"ח שם שהרי"ף כתב דבעינן גם מרדפין תמהני שזה היפוך דברי הדרישה שכ' שהרי"ף השמיט מרדפין וכ"כ להדיא ברי"ף שם שהשמיט מרדפין ותמהני על הפר"ח שכ' להיפוך וע"ש בפר"ח שהביא הקושיא השני' של הדרישה בשם היש"ש וע' בבית מאיר (סי' י"ז) שדחק ליישבו ולהמהרי"ק א"ש. ונפלאת הוא בעיני על התה"ד (סי' ר"כ) שהקש' לו חכם דאם בעינן בעדות אשה בקטן שיעיד תיכף א"כ מאי הקש' בב"ק מנחיל הא לא בעי על אתר והתה"ד השיב לו דאולי בעי גם בנחיל על אחר ע"ש ותמהני דהא להדיא מבואר בירושלמי שם והובא ברשב"א ובשיטה מקובצת וז"ל ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצא וחזרו אני אומר אלא מפני היראה ומפני הפיתוי ונרא' כי פורח תינוק פורח אבל קודם שהגיע לכלל פורח אינו נאמן עכ"ל הרי להדיא דבעינן על אתר וא"כ לק"מ. והיותר תימה דלתירוץ הא' של התה"ד לא בעינן על אתר בכאן והוא תימה וצע"ג. ומזה ראי' לדעת הט"ז ההובא בב"ש ס"ק ל"ב דפחות מהגיע לעונת הפעוטות לא מהימן אפי' במסל"ת דהא בירושלמי בעינן קטן פורח דוקא ובגמ' מדמה זה לזה וע' בשיטה מקובצת כאן בשם הר"מ מסיקראט"ה דקטן לא מהימן רק במסל"ת וזה כשיטות הא"ז ולא כהטור. והאחרונים לא הערו בזה (שוב ראיתי בקצה"ח סי' ש"ע שכ' שלפי שפלוגתא הוא בתה"ד לכן לא הזכירוהו הפוסקים והוא מהתימה לדחות דברי הירושלמי היכא שלא מצינו חולק בש"ס דילן) וע' ריטב"א כתובות (כ"ח ב') שכ' בשם הירו' דעל אתר בעינן והוא בירושלמי כתובות (פ"ב ה"ח) וראיתי בפ"מ שם שכ' על מ"ש הירו' ובלבד במפריח וז"ל דוק' שעדיין מפריחות הן ולא כחו על שוכו של חבירו עכ"ל וכן פי' השדה יהושיע (דט"ו ב') ונעלם מהם דברי הרשב"א. הן אמת שלא ידעתי איך יפרש הרשב"א הסיום אבל בשוכו לא ונ"ל דלא היתה בגירסתו. וראיתי בהגהות ר' ברוך פרענקיל (ביו"ד סי' קל"ז) שכ' דמ"ש הפר"ח דמשמע מהתה"ד דסוגיא דהגוזל מיירי אף בעכו"ם דלא נמצא כן בתה"ד ע"ש. אולם כן מבואר בתה"ד (סי' ס"ט) שכ' ובאיסור דאורייתא לא סמכינן אעכו"ם מסל"ת כדאמר רב אשי בהדיא בפ' הגוזל דאין מסל"ת כשר אלא בעדות אשה ובשבי' כו' ולא באיסור דאורייתא עכ"ל מבואר להדיא דפי' הסוגיא דמיירי בעכו"ם ובדרבנן נאמן ולא בדאורייתא. וראיתי בים התלמוד בב"ק שם שהניח בקושיא דאיך נאמן הקטן בשבי' הא אינו נאמן נגד החזקה ומכ"ש נגד רובא דעדיף מחזקה ואיך נאמן ע"ש ולדעתי לק"מ די"ל דכיון דרוב זה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הפנ"י בכתובות (כ"ג א') והם האמינו גם לקטן כיון דליכא עדות אחרת ובלא"ה זה אינו אלא ברובא דאיתא קמן אבל רובא דליתא קמן אינו עדיף מחזקה ואפשר דגרע וכמ"ש הנ"ב ובפרט דהכא הוי רובא דתליא במעשה ומה גם בהצטרף כולם יחד להכי האמינהו. וראיתי להעיר ע"ד שו"ת הר"ש הלוי (חאה"ע סי' י"ג) שכ' דכיון שע"א העיד על איש א' שהוא פסול לעדות לא נפסל כ"ש בקול ע"ש ולדעתי זה ק"ו פריכא דהא כ' התוס' בכתובות (דכ"ו) דע"א גרע מקול ע"ש שהוכיח כן מסוגיא דהש"ס וע' בש"מ שם וא"כ דברי הר"ש הלוי שנראה מדבריו דע"א עדיף מקול צל"ע וכן מוכח מהא דקיי"ל דמיגו במקום ע"א הוא פלוגתא ומגו במקום קול לכ"ע לא אמרינן ש"מ שע"א גרע מקול ועמ"ש הפר"ח במים חיים בקידושין: (ב) הנה שיטות הר"ן בגיטין (פ' התקבל) דדבר שבערוה אפי' לא אתחזק איסורא לא מהימן ובזה מיושב מה שהקשה המהר"ם מלובלין בגיטין (ב' ב' ד"ה הוי) דלמה לי קרא בדבר שבערוה הג"ש דדבר דבר דלא מהימנא הא בכל איסורין היכא דאתחזק איסורא לא מהימן ע"ש אולם לפי דברי הר"ן א"ש דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק איסורא לא מהימן אך בשו"ת מהרי"ק (שורש ע"ב) כ' דגם בדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא. וראיתי במח"א בהגהותיו להרי"ף שכ' ע"ד הר"ן וז"ל ויש לדקדק מדאמרי' רפ"ק דגיטין ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה. ע"א נאמן באיסורי' אימר דאמרי' ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק אבל הכא אתחזק איסור' אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה מדלא פריך אלא משום דאתחזק איסורא עכ"ל ואני איני רואה מכאן השגה להר"ן דהא באמת סיים שם בש"ס והוי דבר שבערוה וכ' הר"ן בחידושיו לגיטין וז"ל וחדא ועוד קאמר עכ"ל וס"ל חדא דהא הוי אתחזק דבכל התורה לא מהימנא ועוד דאפי' לא הוי אתחזק איסורא הא הוי דבר שבערוה דבה לא מהימנא אפי' היכא דלא אתחזק איסורא וא"כ לא קשה מה שהקשה המחנה אפרים וז"ב. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת פרי תבואה (סי' מ"ח) דבדבר שאינו מוחזק לא לאיסור ולא להיתר עד א' אינו נאמן לאסור ע"ש והוא תמוה דהוא נגד דברי הרמ"א ביו"ד בסי' קכ"ז ס"ג דע"א נאמן לאסור בדבר שלא הוחזק לא לאיסור ולא להיתר וע"ש בש"כ שכ' שנעשה ע"י זה איסור ודאי ע"ש:
ג ברמ"א בח"מ (סי' ל"ד) כ' הרמ"א דמלוה בריבית פסול מה"ת להעיד וראיתי בחי' הגרשוני שם שתמה עליו דהא לאו בר מלקות הוא ואמאי פסול ע"ש וי"ל דדעת הרמ"א דהמלוה לוקה כשגובה הריבית כדעת הר"י שהביא הסמ"ג עמל"מ פ"ד מה' מלוה. ויותר י"ל עפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת דכשהוא חייב מלקות ורק מפני שניתן לתשלומין אינו לוקה אז פסול מה"ת דאינו לוקה הוא משום שניתן לתשלומין ולא מפני קלות הלאו ע"ש וא"כ לפ"ז במלוה בריבית לוקה מה"ת. וראיתי להעיר ע"ד הר"מ (פ"י מה' עדות) שכתב יש שם רשעים שהם פסולים לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואין בהם מלקות כו' כגון החמסני' משמע מדבריו דחמסן פסול מדאורייתא ואח"כ כתב דהם רק מדרבנן והם סותרים זא"ז וכבר העיר בזה הכ"מ ונ"ל ליישב זה בהקדם מ"ש ר' ירוחם (במשרים נ"ב ח"ד) דיש מי שכתב דחמסן פסול מדאוריית' כיון שלוקח באונס והב"י בסי' ל"ד כת' ולא ידעתי איך יוכל ליישב בעל סברא זו הא דתני דהוסיפו עליהם החמסנים דמשמע בהדי' דמדרבנן מיפסל. ולענד"נ דר' ירוחם כיון למ"ש הרא"ש בתוספותיו לב"מ הובא בשיטה מקובצת (ה' ב') דהא דתנן הוסיפו עליהם החמסנים היינו אף היכא שאמר רוצה אני אבל היכא דלא אמר רוצה אני אף דיהיב דמי מ"מ מיפסל מה"ת וא"ש דברי ר' ירוחם ולפ"ז א"ש גם דברי הר"מ לפמ"ש בפ"א מה' גזילה דחמסן אינו מחויב לחזור רק כשאומר איני רוצה וא"כ כשכ' הר"מ שהם בני תשלומין מיירי בדלא אמר רוצה אני ולהכי פסול מה"ת ואח"כ כשכתב שהוא מדרבנן מיירי בדאמר רוצה אני וא"ש. וע' שו"ת יד אלי' (סי' ל"ט) שמפשט פשיטא לי' דלאו דלא תחמוד לא ניתן להישבון ומה דלא לקי הוא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ונעלם ממנו דברי הר"מ והראב"ד בהלכה זו והוא מהתימה:
ד בח"מ (סי' ל"ז) כ' העיר שושן דפסול נוגע הוא משום קרוב דאדם קרוב אצל עצמו והש"כ והסמ"ע כ' משום דהוא משקר. ונ"ל להביא ראי' להע"ש מתשו' הרא"ש (כלל ג' סי' י"ג) ובעה"ת (שער נ"א) דבפסול דנוגע אמרינן ג"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והמל"מ בה' עדות (פ"ה ה"ד ופי"ד ה"ז) תמה עליהם יעו"ש אמנם אם נימא דנוגע הוי מטעם קרוב א"ש דכי היכא דבקרובים אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"ה בנוגע. ובזה מיושב ג"כ מה שהניח בצ"ע המל"מ (פט"ו מה' עדות ה"א) ע"ד הרא"ש בתשו' (כלל ו') שכ' הנוגע אינו נאמן גם לחובתו הא הטעם משום משקר וא"כ לחובה נאמן אולם לפמ"ש דהרא"ש ס"ל כהע"ש דהטעם משום קרוב א"כ גם לחובתו אינו נאמן וא"כ כיון דמהרא"ש והבעה"ת נראה כהע"ש וגם המהר"ם מלובלין סובר כן (ומ"ש הנ"ב מה"ק חאה"ע (סי' כ"ז) ההיפוך מזה הוא תמוה) הי' נראה דהוי עכ"פ ספיקא דדינא. והנה נוגע פסול מדאורייתא לעדות ועדותו בטילה. וע"כ הנוטל שכר להעיד מבע"ד א' עדותו בטילה מה"ת ומ"ש הרמב"ן שהביא הר"ן (ס"פ האיש מקדש) דהוי דרבנן מה דעדותו בטילה קשה הא מה"ת בטילה מטעם נוגע אולם ראיתי בחי' הרמב"ן שם שכ' דמיירי בשנוטל שכר משניהם בשוה ע"ש. וע' בעזרת נשים (די"ט א') שהאריך בזה להקשות ע"ד הרמב"ן ובישובו וא"צ דכן מבואר בדברי הרמב"ן עצמם. ומה שהקשה הג"פ (סימן ק"כ סק"ט) דדלמא אינו יודע כלל עדות לק"מ דמיירי דאנו יודעין בודאי דהוא הי' שם ויודע העובדא איך הוי וכ"כ הבית מאיר באה"ע (סי' י"ז ס"ג) וגם הוא לא ראה דברי הרמב"ן עצמם. והנה בשו"ת משאת בנימין (סי' צ"ח) כ' לענין עדות אשה דיש לבטל העדות משום קנסא דרבנן דהנוטל שכר להעיד וכ"כ בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' כ"ז) וראיתי להבית מאיר שם שכ' וז"ל תמהני שלא נחית לדקדק בזה דא"כ אינו פסול אלא מדרבנן וכשר לעדות אשה. וכן תמה השער המשפט (סי' ל"ד סק"י) ובאמת שפיר דקדק בזה דסובר דעד כאן לא אמרינן דפסול דרבנן כשר לעדות אשה רק היכא שהוא פסול מחמת דבר אחר משא"כ הכא דבאותו עדות עצמו הוא עבר על איסור דרבנן הוא פסול. ומצאתי בנ"ב (בסי' מ"ו מ"ז) שגם הוא הקשה זה ותירץ דקנסוהו ג"כ בהך מלתא ומהתימה מהבית מאיר ושער המשפט שתמהו ע"ד הנ"ב ולא ראו דבריו שהבאתי ועשו"ת פנ"י (ח"ב חאה"ע סי' ס"ח) ובעזרת נשים (די"ט א') שגם המה כתבו כן דגם לעדות אשה פסול נוטל שכר להעיד. וע"כ תמהתי על שו"ת מאמר מרדכי סי' ל"ח) ובגדי כהונה (חאה"ע סי' ל"ב) שתפסו בפשיטות דנוטל שכר להעיד כשר לעדות אשה ולא השגיחו בדברי המ"ב והפנ"י והנ"ב שהבאתי דפסול ודבריהם צודקים. ואם אמנם כי הראי' שהביא הנ"ב ממהר"ם לפמ"ש בעזרת נשים לחד פירושא דבעובדא דמהר"ם קצבו לו שכר אם לא יבוא לעדות ואם יבוא יתנו לו יותר א"כ הוי נוגע ממש ופסול מדאורייתא וא"כ אין ראי' עכ"ז הדין דין אמת. ועקצה"ח (סי' ל"ד סק"ד) שהוכיח דמה"ת בנוטל שכר אינו פסול מכתובות (מ"ו א') דר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים כו' לק"מ די"ל דמיירי בנוטל שכר בטילה דמוכח דזה בודאי שרי גם מדרבנן עג"פ סי' ק"כ. וראיתי להשאילת שלום (ס"ק קל"ו) שכ' וז"ל וזאת לדעת בנוטל שכר לדון דיניו בטלים מדאורייתא אבל בכל השאר כמו להעיד ולהזות כו' אינם בטלים אלא מדרבנן מטעם קנס והא ראי' בגמ' קאמרי מנה"מ דאמר קרא ראה למדתי כו' הרי דגבי לימוד אמרינן הכי כו' ע"ש ובמח"כ הא ליתא והוא נגד דברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן וש"פ בספ"ב דקידושין דמבואר להדיא דקרא דראה למדתי קאי על כל המצוות ובכולם אינו אלא מדרבנן דאף דהא דנוטל שכר עובר על דאורייתא עכ"ז מה דדיניו בטלים אינו אלא מדרבנן משום קנס דהם קנסו לבטל מעשיו וז"ב. (ומה שתמה שם הש"ש שלא מצא ברמב"ם וטוש"ע הך דינא דעד אסור ליטול שכר ושכר בטילה מותר. ע' שו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תק"ז) שהקשה כן וע"ש מה שיישב בזה אולם בש"ע מבואר כן באה"ע (סי' ק"ל סכ"א לא יטלו עידי הגט יותר מכדי שכר בטילה דמוכחת מבואר שני הדינים. ומה שחידש הרדב"ז שם דהיכא דהעד לא ידע מהעדות מותר לו ליטול שכר תמהני שלא ראה שקדמו בזה הרשב"א בתשו' ח"ג סי' י"א והובא בב"י ח"מ סי' כ"ח) וראיתי בדמשק אליעזר (בחי' דינים לטוח"מ ד"כ ע"א שכ' עמ"ש הסמ"ע עמ"ש הרמ"א דהנוטל שכר להעיד כו' דנלמד מקרא דראה למדתי אתכם כו' כ' וז"ל במח"כ אין זה קאי על הנוטל שכר להעיד רק הנוטל שכר לדון והכי מפורש בבכורות דכ"ט ופסולה של הנוטל שכר להעיד נ"ל דקנסוהו חכמים כו' עכ"ל. אולם דברי הסמ"ע צודקים ודברי הדמש"א תמוהים דאין חילוק כלל בין הוראה לעדות ובשניהם אסור מה"ת משום מה אני כו' וכמ"ש הרמב"ן פ"ב דקידושין דגם קרא דגם אני כו' קאי על עדות הובא בר"ן שם ומה שבדיעבד בטל גם בדין הוא מדרבנן ומ"ש רש"י רק הוראה ולימוד עמ"ש המחנה אפרים ה' שכירות פועלים (סי' ח'):
ה הקצה"ח והנה"מ והמשובב נתיבות (סי' פ"א) חקרו אי מהני בד"מ ט"ע דקלא שיוכל להעיד וכן נסתפק בשו"ת ח"ס חח"מ (סי' ב') ובאמת כבר קדמם בזה בשו"ת עה"ג (סי' ק"מ) ושבו"י (ח"א סי' ק') ומ"ש השבו"י שם וז"ל וע' ח"מ סי' ל"ה סי"ב מבואר דגם לענין ד"מ בעינן ראי' ממש ע"ש ובאמת אינו מוכרח די"ל אדרבה מדכתב בש"ע דין זה רק גבי סומא י"ל דבעינן רק ראוי לראות אבל באינו סומא מהני אף בלא ראי' וקשיא לי עמ"ש רש"י בסנהדרין דס"ו דלהכי מושיבין העדים בבית החיצון שיהי' רואין אותו דאע"ג דשמעי לקלא עכ"ז מצי למימר לאו אנא דהא בירושלמי יבמות (פט"ז ה"ו) מבואר הטעם בכדי שלא יוכל לברוח וצ"ע וא"כ משמע מהירושלמי דט"ע דקלא מהני ושוב ראיתי בשו"ת בגדי כהונה חאה"ע (סי' ז') שכ' וז"ל דלכאורה בירושלמי סוף יבמות דפריך תמן תנינן כו' מוכח דס"ל להירושלמי לסברא מוחלטת דלא מהני ט"ע דקלא וש"ס דילן ס"ל דט"ע דקלא מהני כו' ע"ש ותמהני דאדרבה מדברי הירושלמי דמשני משום שלא יוכל לברוח מוכח דט"ע דקלא מהני ובדברי הירושלמי הללו הי' מקום ליישב דברי הר"מ ה' עדות (פ"ט הי"ב) שנראה מדבריו דדוקא גבי סומא שאינו ראוי לראות לא מהני ט"ע דקלא אבל היכא שראוי לראות מהני ט"ע דקלא ובה' עכו"ם (פ"ה ה"ג) העתיק דברי הש"ס סנהדרין והמה סותרים זה את זה. וכבר ראיתי בשו"ת מחנה חיים (סי' ע"ד) שהקשה כן והניח בצע"ג ולפי האמור א"ש די"ל דהר"מ ס"ל כהירושלמי דהטעם כדי שלא יוכל לברוח וא"ש. אך מדברי הר"מ שם שסיים כדי שיראו הממית וישמעו דבריו והוא לא יראה אותם לא נהירא כן. אולם לפ"ד העה"ג י"ל דס"ל דדוקא היכא דמכחיש אותם לא מהני וא"כ י"ל דבה' עדות מיירי באינו מכחיש אולם בעיקר חקירת הראשונים. מצאתי בשו"ת הר"י ן' מיגא"ש ששם בסי' קמ"ט נשאל אם מועיל עדות עפ"י קול לענין מי שמקלל חבירו וכדומה והביא ראיות ע"ז דמהני וכ' וז"ל ואמרו ההוא דאכמין לי' עדים לחברי' אחורי גדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן אמר עירי ושכבי להוי עלך סהדי כו' שנראה שאם אמר הן עירי ושכבי ליהוי עלאי סהדי היתה עדותם עדות ואע"פ שהי' אחורי הגדר ולא ראו אותו אלא שמעו קולו בלבד והכירו אותו וא"ת אפשר שהעדים ראו אותו והכירוהו והוא לא ראה אותם תשובה אין לנו להכניס במאמר מה שאינו מפורש בו בלתי ראי' עכ"ל מבואר מדבריו להדיא דט"ע דקלא מועיל גם בדיני ממונות ומהאחרונים שכתבתי למעלה נעלם זה: (ו) שומרת יבם אם מותר ליבמה להעיד לה ראיתי בספר ראש יוסף למהר"י אוסקפ"ה (בח"מ סי' ל"ג ס"ק מ"א) שפסק דאסור להעיד ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו שו"ת הרשב"א ההובא בכנה"ג בח"מ סי' ל"ג שפסק בפשיטות דמותר להעיד ומה שהקשה הראש יוסף בסוגיא דסנהדרין (י"ט א') דאמרינן שם דעשה דיבום דוחה ל"ת דאלמנה לכה"ג דהא אפשר בחליצה וכל היכא דאמרינן דעשה דוחה ל"ת הוא כשאינו יכול לקיים שניהם ע"ש תמהני דהא כבר הקשו זה בש"ס יבמות (ד"כ ע"ב) ואמרו שם דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא והוי כאלו א"א לקיים שתיהן. גם מה שהקשה שם דאיך אמרו בסנהדרין שם דגזירה ביאה הראשונה אטו ביאה שני' דלמה לא תהי' מותרת ביאה שני' כמו ביבמה בעלמא תמהני דהא כבר התעוררו בזה התוס' ביבמות שם ובחי' הריטב"א שם וכתבו דשאני ביבמה דעלמא שהותרה לו והכתוב אמר ולקחה לו לאשה ובכדי שלא יפקפק בדבר הותרה לו לגמרי משא"כ היכא דמטעם דחי' אתינן עלה לא הותרה לו רק ביאה א' וא"ש:
ז פסולי דרבנן צריכין הכרזה לענין עדות ואם לשבועה ג"כ פסולין ראיתי במהר"ם שיף ב"מ (ה' א') שכ' וז"ל צל"ע למאי דקיי"ל פסולי דרבנן צריכין הכרזה מאי מקשה ויש לחלק בין עדות לשבועה דבעדות איכא טעמא שלא להפסיד לאנשים שלא ידעו והוא פשוט בעיני עכ"ל ותמהני עליו שבמח"כ נעלמו ממנו דברי התוס' ב"ק (ס"ב א') וחי' רשב"א ותוס' שאנץ שם ונמ"י וש"ג פ' זה בורר דמבואר מדבריהם דגם לענין שבועה פסולי דרבנן צריכין הכרזה וכ"נ מסמ"ע (סי' צ"ז סק"ח) ועמ"ש התומים (סי' ל"ד):
ח בטוש"ע ח"מ (סי' כ"ח) פסק בעד אם לא תבעו הבע"ד אינו מחויב להעיד וראיתי בשו"ת משכנ"י (חח"מ סי' י"ב) שתמה ע"ז דהא מ"מ איכא משום לא תעמוד על דם רעיך כדאיתא בספרי וע"כ הדרשא דספרי קאי להיכא שאינו משביע דאל"כ בלא"ה איכא משום לא יגיד יעו"ש. ולדעתי לק"מ די"ל לשיטות הר"ע דהכתוב דלא תעמוד כו' לא קאי על דבר שבממון ע' שער המשפט (סי' כ"ח) ויד שאול ביו"ד (סי' רכ"ח ס"ק כ"א) ובלא"ה י"ל דהדרשא דספרי קאי להיכא שמשביעו ומה שהקשה דהא בלא"ה מחויב מלא יגיד י"ל דנ"מ להיכא שקיבל עליו קרוב או פסול דליכא משום לא יגיד דאינו נוהג רק בכשרים עשו"ת הלק"ט (סי' ק"כ) ושו"ת שבו"י (ח"א סי' קנ"ו) ובברכ"י (סי' כ"ח סק"ב) ועכ"ז כיון שקבלו עליו עובר משום לא תעמוד וצדקו דברי הש"ע. והנה בתוס' ישנים יומא (י"ב ב') כתבו דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה. אולם לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לעדות אין בעדותו כלום וכוונת דבריהם נראה שכתבו ששמעו כו' היינו דמיירי בעידי הודאה שהודו לפניהם אם לא נתכוונו להעיד אין ההודאה הודאה גמורה אבל היכא שהם עידי ראי' יכולים להעיד מה שראו אף שלא הובאו שם להעיד וז"פ וכ"כ הבית מאיר (סי' מ"ב) ושער המשפט (סי' צ"ב ס"ק א') ובזה מסולק התימה שתמה היד המלך ה' עדות (פ"ה ה"ה) ע"ד התוס' הללו מסוגיא דר"ה (כ"ד א') דמבואר משם דדוקא גבי קידוש החודש די"ל דטעו שראו עבים במקום השמש לכן צריכין שיתכוונו להעיד ולא בשאר דוכתי ולפמ"ש א"ש ועשו"ת פמ"א (ח"ג סי' כ"ה) ופני ארי' (סי' ו') יעו"ש:
ט הכנה"ג בח"מ (סי' ל"ו הגה"ט סק"ד) כ' אם הי' העד פיסולו מד"ס אפי' מסייע לשאר העדים שהעידו עמו תתקיים העדות בשאר רבינו ב"י ז"ל בתשובה סי' כ"ד עכ"ל וכ"כ בשו"ת נ"ב מה"ת (חאה"ע סי' ע"ו) שכ"כ וראיתי להתומים (סי' ל"ו ס"ק י"א) שכ' ע"ד הכנה"ג האלו וז"ל ואני חפשתי ולא מצאתי בתשובה הנ"ל לב"י דבר כזה ולא דכותי' רק מה שפלפל שם אי הוי פסול דרבנן ולא נתבטל שאר העדות היינו דלא הי' לו הכרזה דאף הוא אינו פסול אבל בהי' לו הכרזה ודאי דמבטל כל העדות וע"ש בסי' י' ותראה בבירור כדברים הנ"ל וראי' מדברי הריטב"א פ"ב דקידושין דנסתפק בנוטל שכר להעיד דאמרו חז"ל דעדותו בטל אי מבטל כל העדות שהי' בצירופו והעלה דלא. הואיל ואינו פסול גמור הא אלו הי' פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות וכן הנכון והברור לדינא מבלי פיקפוק עכ"ל. אולם באמת צדקו דברי הכנה"ג דז"ל הרב ר' אברהם ן' ניחמיי"ש בתשו' ב"י שם ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי דסובר דקרוב מצד האם כשר מה"ת ופסול מד"ס נלע"ד לומר שאפילו לא היתה מכחיש' כיון שאין פסולו אלא מד"ס לא אלים כולי האי לבטל עדות ב' הכשרים לגמרי שראו עמו ואפי' לדעת הרי"ף ז"ל שסובר דמקדש בפסולי עדות דרבנן עדותו בטילה דוקא במקדש בב' פסולים אבל בחד פסול וב' כשרים כי הכא אפשר דלא אלים הפסול מדרבנן כולי האי לבטל ב' הכשרים לגמרי שעמו עכ"ל וכ"כ מרן הב"י שם וז"ל ולהרמב"ם דקרוב מצד האם לא מיפסל אלא מד"ס נ"ל דאפי' לא הי' מכחיש' כיון דחד לחוד' הוא הקרוב מדבריהם והשנים כשרים לא אלים כולי האי הפסול מדבריהם לפסול ב' עדים כשרים שראו עמו ואפי' לדברי הרי"ף ז"ל דהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת כשיש ב' כשרים עמו אינו פוסלן עכ"ל הנה מבואר להדיא כדברי הכנה"ג ובחנם תמה התומים עליו ומ"ש התועים מדברי הריטב"א שנסתפק בשביל שאינו פסול גמור דמשמע דפסול ודאי הי' פסול. הנה באמת אינו מבואר כן בדברי הריטב"א רק ז"ל בקידושין (נ"ח ב') ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופו עכ"ל ויוכל להיות שבאמת מהאי טעמא נסתפק בזה כיון שפסולו הוא מדרבנן ובכל פסולי דרבנן נסתפק ועי"ל דשאני הכא דכיון דעבר על מ"ע דאורייתא דמה אני בחנם ורק מה דבטלו למעשי' הוא מד"ס ולכן חמור יותר משאר ד"ס וע' בארעא דרבנן אות תע"ד שכ' והריטב"א בחי' ספ"ב דקידושין כ' דנוטל שכר להעיד שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופם עכ"ל תמהני שכ"כ בשמו בפשיטות והריטב"א נסתפק בזה ועמל"מ (פ"ה מה' עדות ה"ד). ושוב ראיתי בשו"ת צ"צ להג' מליבאוויש חאה"ע (סי' רנ"ט) שכ' שיש לסמוך על הב"י יעו"ש. וראיתי להעיר ע"ד השער המשפט (סי' ל"ד סק"י) שכ' וז"ל ודע דהנוטל שכר להעיד כל עדות שהעיד אח"כ אף שלא נטל בהן שכר הן בטלים וכ"כ הרשב"א בחי' והר"ן עכ"ל והוא מהתימה שהם לא כתבו רק שאותן שלא נודע אם נטל או לא אותן פסולים אבל אותן עדות שנודע שלא נטל שכר בודאי המה כשרים כמבואר להדיא בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ואולי ט"ס הוא בשער המשפט:
י אם המשרתים כשרים להעיד לבעליהם. ע' בתומים ואחרונים (סי' ל"ג) אולם מצאתי בתשב"ץ (ח"ב סי' ו') שנשאל בעדים על צואה והוא הי' משרת אצלו ופסלו משום שהי' ע"ה דאע"ג דמקבלין סהדותא מע"ה מ"מ להעביר נחלה אין מעבירין בו כו' ואמאי לא פסלו בפשיטות משום שהוא הי' משרת אצל מקבל המתנה ש"מ שהוא כשר להעיד:
יא וראיתי להעיר על מה שמבואר באה"ע (סי' י"ז בח"מ ס"ק ע"ט) דע"א המעיד מפי רבים וע"א מעיד מפי יחיד שקולים המה מאחר דאין הרבים לפנינו והב"ש ס"ק קכ"ז חולק ע"ז וראיתי להכתונת פסים ביבמות (ל"ה ב') שכ' ראי' להב"ש ממשנה דעדיות (פ"ה מ"ז) אני שמעתי מפי המרובים כו' ע"ש. ולפלא דהמעיין בתשו' גאוני בתראי (סי' כ"ג) ובתשו' ב"ח הישינות (סי' ע"ד) ובשו"ת פנ"י ח"א סי' ט"ו) מבואר שם דדעת הפנ"י היתה כהב"ש והב"ח חולק עלי' שם וסיים וז"ל גם הראי' שהביא חתני שיחי' ממשנה דעדיות הוא קרוב לשמוע ולדחות מה שעלה על דעת מעכ"ת להתיר עגונה זו עכ"ל. ובודאי כיון להמשנה הלז והוא ממש בהיפוך מדברי הכתונת פסים דאדרבה מהמשנה הלז הביא ראי' להיפוך וצע"ג. אולם מצאתי בירושלמי נדה (פ"א ה"ב) דאיתא התם כהדא דתני א' אומר שמעתי מפי שנים ושנים אומרים מפי א' יפה כח א' ששמע מפי שנים מכח השנים ששמעו מפי א' מזה מבואר לכאורה כהב"ש. והנה הט"ז ביו"ד (סי' קפ"ה) כ' דאם האשה אמרה שפלוני חכם טיהר לי הכתם וע"א אומר ששקר היא נאמנת דכ"מ שהאמינתה התורה לא' הרי הוא כב' ובחי' הרז"ה שם כ' דדברי תימה הן דבבאים בבת א' לא אמרינן א' הרי הוא כב' כדאמרינן בסוטה דל"ט וכ"ה באה"ע בע"א אומר מת ע"כ נלע"ד שהיא אסורה לבעלה ע"ש ולדעתי צדקו דברי הט"ז דהא כ' בב"ש (סי' קע"ח סק"ח) בשם תוס' וש"פ דהא דבעינן שיפסקו על פי' הוא דוקא היכא דאינו נאמן רק מדרבנן משא"כ היכא דנאמן מדאורייתא לא בעינן דיפסקו על פיו וא"כ הכא דהאשה נאמנת מה"ת מוספרה לה לא בעינן שיפסקו על פי' וא"ש. ומעדות אשה לא קשיא דהתם אינה נאמנת מה"ת וגם להסוברים דמה"ת היא נאמנת היא משום דעבידא לגלויי ולא הוי בתורת עדות. אולם לכאורה תקשה על הט"ז ממ"ש (סי' א' ס"ק כ"ג וסי' ל"ז ס"ק י"ז וסי' ל"ט ס"ק כ"ב) דלא אמרינן ע"א הרי הוא כב' רק בעדות אשה ומזה יהי' מוכח דסובר כשיטת הש"ך (סי' קכ"ז ס"ק י"ד) דהיכא דיש קרא מיוחד גם הריטב"א מודה דע"א הוא כב' והכא יש קרא וא"ש:
(בדף ע"ד ע"ב נדפס השורה שלמעלה מהעמוד בטעות וצ"ל סימן י"ד דיני עדות: