אור ברסלב
שות עמודי אש סימן יג דיני איסור והיתר

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן יג דיני איסור והיתר

סימן יב קונטרס דיני מליחה

לבאר איזה פרטים בדיני בב"ח ותערובות:

א יש לחקור בנטל"פ דאסור לכתחלה משום דגזרינן שאינו בן יומו אטו בן יומו אם גם באיסור דרבנן הדין כן. וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד (סי' נ"א) שכ' די"ל דעד כאן לא גזרי' אב"י אטו בן יומו אלא באיסור תורה אבל באיסור דרבנן לא גזרו דהוי גזירה לגזיר' וכן בספק טריפ' לא גזרו עכ"ד. והנה מ"ש דבספק טריפ' לא גזרו אני תמה ממ"ש המהריב"ל והביאו המל"מ ה' בכורות פ"ד דקדירה שבישלו בה ספק טריפ' אחר מעל"ע לא אמרי' בי' ס' דרבנן לקולא משום דהוי ע"י גילגול וזה היפוך דברי הנ"ב גם מ"ש דבאיסור דרבנן לא אמרי' דאסור לבשל לכתחל'. הנה הן אמת שראיתי כן להט"ז ביו"ד (סי' קל"ז) שכתב כן אולם לדעתי יש לדון בזה. הנה הרא"ה כתב הובא דבריו בחידושי הריטב"א חולין (צ"ז א') דהיכא דהיתרא בלע לא אמרי' דאסור לבשל לכתחל' משום גזירה אב"י אטו ב"י והביא ראי' לזה ממס' פסחים (ד"ל ע"א) קדירות לאחר פסח שרי ואמאי הא הוי נטל"פ והוא אסור אע"כ כיון דהיתרא בלע שרי עכ"ד. וקש' הא לאחר פסח הוי אסור רק מדרבנן וא"כ להכי שרי ומנין לנו ללמוד דבהיתרא בלע שרי נטל"פ לכתחל' משמע מזה דגם באיסורי דרבנן אסור נטל"פ. והן אמת שממרוצת לשון הרא"ש פכ"ש שכ' דלא גזרינן להגעיל כלי שאב"י אטו ב"י כי היכא דגזרינן לבשל בכלי שאב"י אטו ב"י דהתם ראוי לגזור דאם יבשל בכלי שאב"י יהי' אסור מה"ת משמע מזה דדוקא באיסור תור' גזרו ולא באיסור דרבנן אך נרא' דהרא"ש עיקר טעמו משום דהוי נ"ט בר נ"ט וראי' דבמס' ע"ז פ' השוכר ובתשובותיו (כלל י"ד) השמיט הטעם דאסור מה"ת (וצל"ע עמ"ש הט"ז בא"ח סי' תנ"ב שהקש' דאמאי מותר להגעיל ולא נגזור כו' ע"ש ותמהני שלא העיר שכבר הקש' כן הרא"ש ותירצו) והנה ראיתי להרמב"ם פ"ט מהמ"א שכ' דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שבקדירה ומד"ס לא יבשל בה לעולם ויש לדקדק דלמה השמיט דהטעם משום גזירה המבואר בש"ס ויש נ"מ בזה כנודע דהיכא דהוא משום גזירה קיל. ונרא' ליישב זה בהקדם דהנה הפלתי (סי' פ"ז סקט"ו) כ' דבב"ח כיון דכשלא דרך הנאתן אסור גם נטל"פ אסור ע"ש וכ"כ הטעם המלך פ"ח מה' חמץ ומצה. וראיתי להחוות דעת (בסי' ק"ג סק"א) שכ' דהא לית' דהא בכלאי הכרם אסור שלכדה"נ ונטל"פ מותר כדאי' בע"ז ס"ח וכן יי"נ דאסור משום תקרובות עכו"ם ולדעת התוס' אסור שלכדה"נ ונטל"פ מותר כדאית' פ' השוכר עכ"ד. ולדעתי לק"מ דהנה זה תורף דברי הפלתי דלר' שמעון דס"ל בכ"מ דכשלדה"נ אסור ונטל"פ מותר ע"כ דלדידי' נטל"פ מותר משום שאינה ראוי' לגר אבל לדידן דס"ל דנבילה שאינה ראוי' לגר קרויה נבילה עכצ"ל דנטל"פ דמותר משום דהוי שלכדה"נ ושוים המה עכ"ד. (ומזה תראה דשגה בס' מקור מים חיים סי' פ"ז שתמה על הכרו"פ דהא ר"ש סובר בכל מקום דכשלכדה"נ אסור ונטל"פ מותר וע"כ מוכח דתרי מילי נינהו ע"ש. ולפי המבואר בפלתי לק"מ דלר"ש גם הפלתי מודה דהם תרי מילי ולא כתב כן רק לדידן) וא"כ לא קשה מה שהקש' החוות דעת מכלאי הכרם דאמרינן בפ' השוכר דמותר נטל"פ דהתם קאי לר"ש ולדידן י"ל דאסור באמת בכה"כ נטל"פ. ומה שהקש' מיי"נ הנה אי בעינא אמינא דהר"מ חולק בזה על התוס' וס"ל גם גבי תקרובות עכו"ם שלכדה"נ [מותר] אך ראיתי בפליתי (סי' י' סק"ב) שכתב לשיטות הר"מ דבתקרובות עכו"ם אסור שלכדה"נ. וע"כ צ"ל דנהי דבתקרובות עכו"ם אסור שלכדה"נ אבל גבי יי"נ סובר דמותר שלכדה"נ וטעמא רבא איכא דהא כ' הר"מ בס' המצות (מל"ת סי' קצ"ד) דמה דלוקין על יי"נ הוא מוישתו יין נסיכם א"כ כ' בעיקר האיסור שתי' וע"כ בעינן דוקא דרך הנאתן ואף שבתקרובות עכו"ם כתיב ג"כ ויאכלו זבחי מתים אינו בעיקר הלאו ובשגם דלדעת כמה פוסקים אסמכתא בעלמא הוא ע' ריטב"א קידושין (נ"ז ב') יעו"ש [ולכן לא ידעתי מדוע נתקשה הגרע"א (בשו"ת שלו סי' ה' שבסוף חידושיו) על הר"מ שכתב בפ"ז מה' עכו"ם שלוקה על תקרובות מקרא דלא ידבק דהא בש"ס מבואר דהוא מויאכלו זבחי מתים ע"ש ולק"מ דאי מויאכלו לא הי' לוקין ורק הוי גילוי מלתא דאסור בהנאה וגם בזה יש סוברים דהוא אסמכתא בעלמא עיין רמב"ן שם בהשגותיו על ספר המצות ובלח"מ (פי"א מהמ"א ה"א). וגם נפלאת הוא בעיני על המגילת אסתר שם שהשיג על מ"ש הרמב"ן דהרמב"ם סובר דסתם יינם הוא בכ"ש וכתב המגילות אסתר דלא מצא זה בר"מ. ומהתימה דלהדיא מבואר בר"מ בפט"ז הכ"ט דסתם יינם הוא בכ"ש. ומ"ש בפי"א דצריך רביעית הוא משום דללקות מ"מ צריך שיעור וכמ"ש לעיל בקונטרס מקל חובלים. וראיתי בכרו"פ סי' פ"ז שהקשה למה לי קרא בב"ח ויי"נ ותקרובות עכו"ם תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה ולק"מ דאי היינו לומדין מלא תאכל הי' מותר שלכדה"נ ובאמת אסור בב"ח ובתקרובות עכו"ם. וגם ביי"נ אף שלפמ"ש בדעת הר"מ מותר שלכדה"נ י"ל דמלא תאכל לא הי' לוקין עליו דהוי לאו שבכללות לכן אנו מצריכין קרא על מלקות וע"כ תמהתי על היד המלך המ"א (פט"ז ה"ו) שכתב דאם יסבור הר"מ דאיסור הנאה בב"ח מלא תאכל כל תועבה הי' לוקין על הנאת בב"ח ע"ש והוא תמוה דמלא תאכל ג"כ לא הי' לוקין דהוי לאו שבכללות. גם מ"ש על מ"ש הר"מ דאסור בהנאה מדבריהם שלפ"ז אינו אסור בהנאה רק מדרבנן והוא סתירה נוראה ונפלאה למ"ש הוא בעצמו בספר המצות (ל"ת קפ"ז) ובפי' המשנה בכריתות דאסור בהנאה מה"ת. ונעלם ממנו מ"ש הכ"מ שם דהאי מדבריהם קאי על חולין בעזרה והרבותא בב"ח הוא שאינו איסור מחמת עצמו. וגם מה שהחליט דמדבריהם פירושו מדרבנן אף שכן כתב הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח והקהלת יעקב בתוס' דרבנן (סי' ק') אולם אינו מוכרח כלל. וכמ"ש בעין זוכר מערכת ד' אות ט"ז) דגם מדבריהם יוכל להתפרש על דבר שאסור מה"ת כמו מד"ס ע"ש שהביא כן בשם להקת הפוסקים. ובזה א"ש דברי הר"מ ה' כלים (פכ"ג ה"א) שכ' במפץ דמתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ וקשה הא ילפינן לה מק"ו בשבת (דפ"ד ע"ב) מפכין קטנים. וע"כ ר"ל דמדבריהם נקרא ג"כ מה שנלמד מק"ו רק שאינו מפורש להדיא וע' באר היטב ויקרא (פרשה י"א פל"ב) שהבין בדברי הר"מ דהוא מדרבנן וע"כ כתב דדבריו תמוהים ולפמ"ש לק"מ וע' פרמ"ג א"ח (סי' תרכ"ח במ"ז סק"א) שגם הוא הבין דהוא מדרבנן מדכ' מדבריהם ע"ש ואינו מוכרח. והנה הר"מ כתב שם שהוא מדבריהם כמו שביארנו והכוונה למש"ש בהל' כלים (פ"א ה"י) ושם כתב מד"ס ש"מ שחדא נינהו. ובזה א"ש מה שהקש' הראב"ד (פ"י מה' טומאות אוכלין הט"ז) על מ"ש הר"מ דלהתטמא מדבריהם חיבת הקודש מכשרת דהא חיבת הקודש דאוריית' ע"ש ובכ"מ ולהנ"ל א"ש דכיון דילפינן לחיבת הקודש בחולין דל"ו מוהבשר לרבות לבונה א"כ הוי ריבוי ואינו נקרא ד"ת רק מדבריהם ומ"ש (בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ח) וכן העצים והלבונה י"ל דמעלה מדאורייתא וכמ"ש המל"מ שם בשם רש"י. ועיין שירי קרבן נזיר (פ"ט ה"א) שגם הוא כתב דמדבריהם לא יוכל להתפרש רק בדרבנן ואינו מוכרח כלל וכיון דמדבריהם יוכל להתפרש על דבר שהוא מדאורייתא רק שאינו מפורש א"כ מעיקרא ל"ק קושיות היד המלך דאיסור הנאה כיון שאינו מפורש בתורה ע"כ נקרא מדבריהם (שוב ראיתי ביד המלך שכ' שט"ס בדבריו וצ"ל דהר"מ סובר דאין לוקין על הנאה ע"ש ולא הועיל כלום דא"כ מאי הקשה מדבריו בסה"מ ופי' המשנה הא שם נוכל לומר דכוונתו דאסור מה"ת ואין לוקין) וראיתי להלחם חמודות (פג"ה אות קמ"ו) שגם הוא הבין בדברי הר"מ דאינו אסיר בהנאה בב"ח רק מדרבנן ע"ש שהניח בקושי' ולא מוכח מידי וכמ"ש. ומצאתי במנחת יעקב (כלל מ' אות ד') שתמה עליו וע' בשו"ת דברי אמת בקונטרסים (דק"ח ע"ב) שגם הוא הבין בדברי הר"מ דהוא דרבנן איסור הנאה בב"ח ותמה עליו ולק"מ וגם מה שהבין כן בדבריו בפי' המשנה שגם שם סובר דהוא מדרבנן הוא מהתימה. הגם הלום ראיתי בשו"ת הרשב"ש סי' תר"מ שהביא דברי הר"מ דאין לוקין על הנאה וכ' וז"ל אבל נלע"ד דרבינו ז"ל סובר דדרשא דאיסור הנאה הוי מדרבנן ומפני כך אין לוקין עליו וכ"כ רש"י ז"ל במס' ע"ז דאסור לאיתהני מדרבנן ונראה שזה אמת שהרי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמשמע דלכתחלה לא ימכור ואם מכר שרי ואי מדאורייתא בין כך ובין כך אסור עכ"ל, והדברים המה תמוהים ומופלאים עד מאד שייחס להר"מ ז"ל דכל איסור הנאה הוא מדרבנן גרידא וזה היפוך המבואר בדבריו בכמה דוכתי אין מן הצורך לפורטם וגם מ"ש כן בשם רש"י וכוונתו למ"ש רש"י במס' ע"ז (דנ"ד ע"ב ד"ה למעוטי) הוא תמוה דרש"י קאי שם על חליפין דאינו תופס דמיהן ועמל"מ פ"ה מה' אישות ופט"ז מה' מכירה ומה ענין זה לאיסורי הנאה [וע' בס' ארצות החיים (פ"י מה' עכו"ם) שכ' על מ"ש הלח"מ פ"י מה' שחיטה דהר"מ סובר דחב"ע מדרבנן ממ"ש בה' מ"א שהן מדבריהם וע"ז כ' הארצות החיים לא ידעתי דהא קחשיב התם גם בב"ח דבזה בודאי הוי דאורייתא כו' ע"ש והא ליתא דכיון דבב"ח דאורייתא ע"כ דקאי על חב"ע דהוי דרבנן] ומצאתי ברבינו ירוחם (ני"ח ח"ג) שכ' דביי"נ מותר שלכדה"נ כיון דכתיב ישתו יין נסיכם ע"ש מבואר כמ"ש וא"כ לא קשה קושיות הח"ד על הכרו"פ ועשו"ת ברית אברהם חיו"ד (סי' ל"ז) שגם הוא תמה על הפלתי כהח"ד ולק"מ. ובזה מיושבין דברי הר"ן בפסחים שתמה עליהם במקור חיים בה' פסח (סי' תמ"ב סק"ב) וז"ל מה שהקשה הר"ן כיון דעכ"פ אסור מדאורייתא אפי' אינו ראוי לגר א"כ אפי' נטל"פ יאסר בחמץ תמי' לי בדברי הר"ן דהא חזינן דאפי' בכה"כ ובב"ח דאסורי אפי' שלכדה"נ מותר נטל"פ וכדמוכח בע"ז ס"ח וכן ביי"נ אסור שלכדה"נ ומותר נטל"פ עכצ"ל דנטל"פ מותר מטעם אחר עכ"ל אמנם לפמ"ש לק"מ על הר"ן ודבריו צודקים ומדברי הר"ן הללו יש ידים מוכיחות לדברי הפלתי האלו. וע' ר"מ פט"ו מהמ"א שכ' דבב"ח וכה"כ כו' או שאמר יש בו טעם אלא שפגמו כו' א"כ חזינן דכ' דפגמו גם בב"ח. אולם י"ל דכשנופל לדבר אחר דין שאר איסורים יש לו אבל כשנופל לבב"ח אפי' אלף פעמים דין בב"ח יש לו ע' ש"כ ואחרונים סי' צ"ד. וראיתי בס' עמק ברכה לברכות (ד"כ ע"א) שכ' דקשה לו אמאי דפליגי בכמה דוכתי אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל א"כ אמאי אמר ר' יהודא חולין דק"ח כיון שנתן טעם בחתיכה כו' הא איסור עם היתר הוי מבשא"מ והצעתי הדבר לפני גדולי ישראל ולא מצאו מענה עכ"ל ולכאורה יש להוכיח מזה דלא כהכרו"פ ובב"ח מותר נטל"פ וא"כ יוכל להיות היתר כשיפגמנו אולם נראה דלא יגהה מזור לקושיא זו גם אם נימא דלא כהכרו"פ דנראה דהבב"ח בעצמו בודאי אסור גם כשיהי' פגום רק החקירה הוא אם שיאסור אחרים ע' פרמ"ג בסוף פתיחתו לה' בב"ח וא"כ הקושיא במקומה עומדת אך בעיקר קושיתו לא ראה שהתוס' בנדה (דע"א ע"ב ד"ה ר"י) כתבו דהך פלוגתא אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל אינו אלא לר' חייא אבל לר' יהודא לא קאי פלוגתתן וא"ש. ועתוס' זבחים (ע"ג א' ד"ה ר"י) שהתוס' בעצמם הקשה קושיות העמק ברכה, ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רפ"ד) דכל עיקר שקלא וטריא הוא לענין טומאה ולא באיסור ומזה תמוהין לי דברי ספר שערי חכמה (שער י' סי' י"ח) שכ' דהרשב"א שכ' בתהה"א דנבילה בשחוטה הוי מב"מ משום דסבר כמ"ש התוס' בנדה דלר' יהודא אין חילוק והוא סובר כר' יהודא ולא ראה דברי הרשב"א הללו דאף לר' יהודא החילוק הזה ורק דסובר דלא נאמר זה רק לגבי טומאה ולא לאיסור ומיושב בזה מה שהניח בקושיא בס' ווי העמודים (עמוד קל"ט) וז"ל מיהו גם לטעמא דדשיל"מ קשה נמי דדוקא מב"מ לא בטיל דשיל"מ אבל מבשא"מ בטיל וא"כ לא משכחת לה דטבל במשהו דכיון דא"א למבטל להיות כבטל הוי מבשא"מ עכ"ל ולפי דברי הרשב"א א"ש דזה דוקא בטומאה ולא באיסור: ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע רב בחי' הרש"ז בתרומת (פ"ו מ"א) דאיתא התם דאם אכל תרומה בשוגג דמשלם חולין מתוקנים דא"כ איך בטל תרומה בק"א הא אפשר להמבטל להיות כבטל יעו"ש ולהנ"ל א"ש דזה רק לטומאה ולא לאיסור. עכ"פ מבואר דדברי הכרו"פ יש להם פנים בהלכה. ולכאורה קשה ע"ז מחולין (קי"ג ע"ב) דהמבשל חלב בחלב אינו לוקה דאין איסור חל על איסור וקשה הא בב"ח הוי איסור מוסיף דאסור בו נטל"פ אך באמת הא ליתא דהא בלא"ה הוי איסור מוסיף משום דאסור שלכדה"נ ועכצ"ל עפ"י מ"ש הפלתי והאריך להסביר דבר זה בס' ברוך טעם דלהכי לא הוי מוסיף משום שלכדה"נ כיון דאינו עומד לכך שיהנה שלכדה"נ ואיסור מוסיף לא הוי אלא בדבר שעומד לכך ע"ש וא"כ י"ל זה ג"כ בנטל"פ דלהכי לא הוי איסור מוסיף כיון דאינו עומד לכך ובזה א"ש מ"ש תוס' בחולין (ק"א א') דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף והדברים תמוהים מדוע לא תקרא איסור הנאה איסור מוסיף וכבר ראיתי להלב ארי' שם שתמה ע"ד התוס' הללו כן ולהנ"ל א"ש די"ל לפמ"ש ה"ה בטעמו של הר"מ פ"ח מהמ"א דלכן אין לוקין על הנאה דבכל דבר אכילה הוי ההנאה שלכדה"נ דעיקר עמידתו הוא לאכילה ולא להנאה ואם נהנה הוי שלכדה"נ וא"כ י"ל דלכן לא הוי איסור הנאה מוסיף כיון שאינו עומד לכך ואף דדעת התוס' דלוקין על ההנאה היינו כיון דאסרה התורה ליהנות והוא נהנה לוקה אבל היכא דבעינן שיהי' עומד לכך לא מקרי בדבר אכילה ההנאה עומד לכך. והן אמת שלכאורה קשה מתוס' פסחים (כ"ב א') דלא תאכלו דכתיב גבי גיד הנשה ע"כ דגם ההנאה בכלל דהא לא שייך בי' אכילה וא"כ קשה למה כתבו התוס' דגבי ג"ה לא הוי הנאה איסור מוסיף דהא בי' לא שייך לומר דקאי לאכילה אולם נראה דא"ש דעד כאן לא אמרו התוס' דג"ה לא קאי לאכילה רק לר"ש דס"ל אין בגידין בכ"ט משא"כ בחולין שם דקאי על הברייתא דהאוכל ג"ה של עולה לוקה ב' ועכצ"ל דס"ל יש בגידין בכ"ט (ובדברי הר"מ כבר תמה עלי' הרשב"א) א"כ לדידי' גם גיד קאי לאכילה וא"ש דברי התוס'. וא"כ מבואר דמ"ש הכרו"פ והטעם המלך בדעת הר"מ דשלכדה"נ ונטל"פ חדא נינהו צדקו דבריהם (וע' יד המלך פי"א מה' מ"א הכ"ח שגם הוא נסתפק בב"ח אי נטל"פ אסור כמו שלכדה"נ רק נסתפק כן גם לדעת ר"ש והא ליתא דלר"ש לא דמי לאהדדי וכמבואר למעלה) ובהיות כן יש להבין דלמה הצריכו בפ' השוכר (ע"ו א') לומר דהא דאסור לכתחלה נטל"פ הוא משום דגזרינן ב"י אטו אב"י הא כ' המל"מ בפ"ה מה' יסה"ת דבכל איסורין אסור שלכדה"נ מדרבנן ולא מצינו בשום דוכתא שיהי' איסורו משום גזירה ונראה דהטעם כמ"ש הרמב"ן בסה"מ מל"ת שי"ג) דכל דמתהני מאיסורא אסור והוי כמו ח"ש ע"ש והיינו דסוף סוף יש לו הנאה מהאיסור וא"כ גם נטל"פ יהי' אסור מהך טעמא דהא נטל"פ ושלכדה"נ חד מלתא הוא וא"כ למה לי בנטל"פ הטעם משום גזירה ועכצ"ל דבאמת הסוגיא דהתם קאי לר"ש דס"ל דכשלדה"נ ונטל"פ תרתי מילי נינהו ונטל"פ גרע משלכדה"נ ולכן הצריכו לומר הטעם משום גזירה אבל לדידן לא נצרך לומר הטעם משום גזירה ולהכי לא העתיק הר"מ הטעם משום גזירה דלדידן לא נצרך לומר הטעם משום גזירה (וע' ר"מ ה' מעה"ק פ"ח שכ' דחוץ מחטאת יש תקנה לכ"ח בהגעלה וקשה דהא כ"ח אינו יוצא מדפי' לעולם וע' בפחד יצחק ערך כלי חרס שכ' שבמקדש התירו ע"ש וזה יוצדק רק אם נימא דהטעם משום גזירה דאין גוזרין גזירה במקדש משא"כ לפמ"ש דהר"מ לא ס"ל הטעם משום גזירה א"כ לא א"ש תירוצו ועכצ"ל כמש"ש בתירוצו השני דמיירי בתוך מעל"ע דלא הי' עדיין נותר) וא"כ כיון דאין הטעם משום גזירה רק דהוי כמו שלכדה"נ וא"כ יש לפשוט דגם בנטל"פ אסור גם באיסור דרבנן כי היכי דשלכדה"נ אסור גם בדרבנן ע' ד"מ ביו"ד סי' קנ"ה שכ' דאיסורי הנאה דרבנן אסור להתרפאות בדליכא סכנה אלא שלא כדרך הנאתו ואמאי הוצרך להשמיענו זה הא אף בבריא מותר אע"כ דבליכ' סכנה אסור גם באיסורי דרבנן וכן מוכח ממ"ש הש"כ שם ס"ק י"ד דשלא כדרך אכילתו כ' המרדכי בשם הראבי"ה דמותר באיסורי הנאה לחולי שאין בו סכנה מוכח דבבריא אסור (הן אמת שצל"ע דבראבי"ה שם לא נזכר כלל מאיסור דרבנן וי"ל דס"ל דגם באיסור דאורייתא מותר שלכדה"נ) וע"כ תמהני על ס' מקום בינה (בפתיחה ל"ה יו"ט סי' ג') בהא דאמרינן השוחט לחולה בשבת דמותר לבריא באומצא הא הוי שלא כדרך אכילה ואף שאסור מדרבנן אף שלכד"א עכ"ז באיסור דרבנן מותר לגמרי כדמוכח בסוגיא דפסחים דכ"ו גבי לולין הי' בבית קה"ק והרי מוקצה הוא מדרבנן עכ"ד. וליתא דגם באיסור דרבנן אסור שלכד"א וכמ"ש. גם מש"ש דאף בעוף דרכיך לא נחשב דרך אכילתו בחי נעלם ממנו דברי הראבי"ה במרדכי פ' כל שעה שכ' דבעוף דרכיך נחשב דרך אכילתו כשאכלו חי ומ"ש דמוכח כן מסוגי' דפסחי' לא מוכח כלל כאשר יראה המעיין. ועשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' כ"ח בהגה"ה) שכ' בסתם יינם דרבנן דמותר שלכדה"נ רק לחול' מותר מבואר דבאיסור דרבנן אסור שלכדה"נ וה"ה נטל"פ. וע' ש"כ יו"ד (סי' י' ס"ק י"א) שכ' עמ"ש הרש"ל דמותר לשחוט לכתחלה בסתם סכין על מנת לקלוף כיון דאף אם לא יקלוף לא עביד איסורא וכבסי' א' וכתב ע"ז הש"כ דלא דמי לסי' א' דכיון דאב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י בכל גוונא אסור לכתחלה ע"ש וי"ל לדעת הרש"ל דס"ל כהט"ז דבדרבנן מותר נטל"פ ולהכי לא גזרינן הכי ואם כן נראה דהש"כ דהקשה על הרש"ל סובר דגם בדרבנן אסור נטל"פ. וע' תשו' הרא"ש (כלל י"ח סי' ו') שכ' בשם הרמב"ן דבסתם יינם אסור נטל"פ אף שהוא מדרבנן וכ"ה בשו"ת ח"צ (סי' פ'). ולכאורה הי' נראה דדבר זה במחלוקת שנויה דהנה הצ"צ (סי' מ"ב) כ' דטעימה בדבר פגום מותר כיון דטעימה אינו אלא מדרבנן והפר"ח ביו"ד סי' ק"ח חולק עליו משמע דאסור גם בדרבנן ושוב מצאתי בשו"ת רלב"ח (סי' קכ"א) ושו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ג) ובפר"ח בא"ח במנהגי איסור סכ"ג שכ' להדיא דאף בדרבנן אסור נטל"פ והביאו כן מתשו' הרשב"א ח"א סי' קמ"ג ע"ש. וע' פתחי תשובה (סי' קכ"ב סק"ב) שהוכיח דגם בדרבנן אסיר נטל"פ מהר"ן שכ' גבי דם דגזרינן אב"י אטו ב"י דקשה הא מבואר כן להדיא בש"ס סוף ע"ז אע"כ דכוונתו דאף באיסור דרבנן אסור נטל"פ. וכן הקשה על הר"ן בערוגות הבושם (סי' ק"ג סק"ה) אולם לא ראו בשו"ת מהרלנ"ח סי' קכ"א שכ' שצ"ל שלא הי' בגירסתם בש"ס ע"ז וסיים ע"ז המהרלנ"ח וז"ל וקשה עלי לומר שלא הי' בגירסת ספריהם ההוא קושיא ולא התירוץ גזירה כו' עכ"ל. אולם בעיני אינו קשה לומר כן דכ"ה להדיא בשו"ת הר"ן (סי' ס"ט) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' תצ"ח) וכ"ה בספר הישר לר"ת (דס"ח ע"א) וז"ל ויש ספרים דלא גרסינן לי' וס"ל דלכתחלה מותר כו' ע"ש. וכ"ה בחי' מהר"ם חלאו"ה לפסחים (ד"ל ע"א) וז"ל וכן נמצא בספרים ישנים מדויקים גבי נטל"פ וה"מ דיעבד כו' ע"ש מבואר דבהרבה ספרים לא הי' הגירסא כן בש"ס ולא מוכח מידי וע' פרמ"ג ביו"ד (בש"ד סי' מ"ד סק"ח) שכ' וז"ל דלהר"מ כל ספק מה"ת שריא א"כ תהוי גזירה לגזירה אטו ב"י ונהי דודאי איסור דרבנן אין להתיר בכה"ג משא"כ באב"י הוי רק גזירה עכ"ל. אולם לפמ"ש למעלה דגם באב"י לא הוי מטעם גזירה א"ש ועשו"ת כנ"י חיו"ד (סי' כ"ד) שכ' דכיון דאב"י הוי דרבנן ודבר חריף הוי דרבנן ע"כ מותר כיון שהוא ספק משמע דבדרבנן אסור נטל"פ. הן אמת שמ"ש בפשיטות דדבר חריף הוי דרבנן. הוא תמוה ולא ראה מ"ש הרשב"א במיוחסות (סי' קנ"א) ובתשובותיו (ח"א סי' תצ"ו) שכ' להדיא דהוי דאורייתא. וע' שו"ת פמ"א (ח"א סי' ס"ד) שהוכיח דהוי מה"ת מע"ז ס"ט דלא פשטינן לקולא. ובאמת שאין להביא ראי' מבעין לכלי. ובשו"ת שיבת ציון (סי' ל ב) כ' דתימה לו הא חיך אוכל יטעם וא"כ בודאי הוי מה"ת ולק"מ דמי ליכא מעמיד או שאר דברים שכ' הש"כ דהוי רק דרבנן וכן כ"ט בר נ"ט דהוי דרבנן וע' פרמ"ג סי' צ"ד וע"כ דהוי טעם קלוש וכן י"ל בד"ח. וראיתי להעיר על שו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' ל"ט) שכ' דברים תמוהים בעיני ואבוא על סדר דבריו. הנה כ' דהטור סי' צ"ו כ' בשם הרשב"א דצנון שחתכו בסכין של בשר או איסור כולו אסיר ובס"ג כ' בשם הרשב"א דאפי' אב"י אסיר עכ"ד. והוא שגגה דהטור לא כתב כן בשם הרשב"א הך דינא דאב"י אסור רק כתב כן בשם סה"ת וכ"ה בסה"ת (סי' ס'). ואח"כ כ' דיש להסתפק אי מחמרינן תרי חומרות לאסור אף באב"י כולו לכתחלה בצנון ושאר דברים חריפים ומסיק דמותר באב"י רק כדי נטילה ע"ש והא ליתא דהא כ' הש"כ סי' צ"ו סק"ו עמ"ש המחבר דה"ה לאב"י וז"ל הטעם דחורפי' דצנון משוי ליה לשבח דמחלי' לי' כו' ומשמע דאין חילוק בין ב"י לשאב"י ונהגינן להחמיר בכל אלו כמו בב"י ודלא כמ"ש בס' אפי רברבי דבאב"י יש להקל כדי נטילה עכ"ל הרי להדיא דגם באב"י נהגינן ומחמרינן לאסור כולו ומי יחלוק ע"ד הש"כ וע' בפרמ"ג שם בש"ד שתמה על הבל"י שרצה להקל וכ' דלדידן דחורפי' מחליא לשבח הוי כאלו הי' בן יומו. ומה שהקש' העמק הלכה ממ"ש הטור סי' קכ"א בסכין שחתך בה דבר חריף מועיל נעיצה ואי הוי אוסר כולו למה סגי בנעיצה ע"ש והנה כיוצא בזה כ' בשו"ת משיבת נפש (חיו"ד סי' מ"ט) והאריך לסתיר מ"ש הפרמ"ג סי' צ"ו וכן מרגלא בפי כל המורי הוראות דבחתך דבר חריף בסכין חולבת שצריך לשער נגד כל הסכין וע"ז תמה המשיבת נפש דהרי מבואר בטיו"ד סי' קכ"א דנעיצה ושיפה מהני לד"ח כמו צנון ואי ס"ד דאסור כולו למה יועיל נעיצה או שיפה ע"ש שהניח ג"כ בצ"ע על המחבר שפסק בסי' קכ"א דשיפה מועיל גם לרותח ולמה תהני הא ברותח נבלע כולו ע"ש אולם תלונתו על הפרמ"ג בסי' צ"ו הוא בחנם ולא ראה מ"ש הפרמ"ג (בסי' י' במ"ז סק"ו) ששם האריך בזה והביא דברי הדרישה דהשיפה והנעיצה אינם עושים כ"א שמבלבלים הטעם הבליעה שלא תוכל עוד לצאת ע"ש ובזה א"ש גם קושיות המשיבת נפש על המחבר וגם תמיהת העמק הלכה לא קשה מידי:

ומה שהקשה העמק הלכה דלהרשב"א למה הוצרך הש"ס לומר דלא אסרה התור' אלא קדירה בת יומא לימא אפי' אב"י והוא דבר חריף א"ו דהרשב"א ס"ל דד"ח לא הוי רק קורט של חלתית ומ"מ בב"י אוסר כולו גם בצנון ובאב"י אינו אוסר ובקורט של חלתית אוסר אפי' אב"י עכ"ד. הוא נגד הסברא דאם הרשב"א ס"ל דצנון לא דמי לקורט של חלתית א"כ אמאי בב"י אוסר כולו ואי דמי לקורט של חלתית א"כ אמאי באב"י אינו אוסר. ובאמת מה שהכריחו לומר דהרשב"א ס"ל דקורט של חלתית דאוסר גם באב"י הוא משום דהי' סבור דהטור כ' בשם הרשב"א דאוסר באב"י וכבר כתבתי לעיל דשגה בזה ולא כזכר כלל ברשב"א דיהי' אסור באב"י וא"כ לפ"ז הי' מקום לומר כדבריו דהרשב"א ר"ל דצנון לא הוי דבר חריף. אך הא ליתא דהא כ' בתהה"ק (בית ד' שער א') איסור זה של צנון וסילקא כו' י"א שהוא כרי קליפה כו' ויראה לי שהכל אסור הרבה הם בולעים שכן אסרו קורט של חלתית מפני שחותכין בסכין של עכו"ם עכ"ל. הרי שמדמה ממש צנון לקורט של חלתית דאל"כ מנ"ל ללמוד דאסור כולו ולא סגי בכדי קליפה ובעיקר קושיות העמק הלכה אשתמיטתי' שהרשב"א הרגיש בזה בתשובותיו ובמיוחסות וכמ"ש למעלה וכתב לישב זה וז"ל ונ"ל שאין הנידון דומה לראי' שלא אמרו אלא בפליטות הבלע הפגום המיעוט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין הא בליעת החריף שהוא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא. שאם אתה אומר כן כו' ע"ש באורך וא"כ סרה ראיית העמק הלכה. הן אמת שאח"כ כ' הרשב"א שי"ל דדוקא קורט של חלתי' אמרו ולא צנון ושאר דברים חריפים וסיים שזה נ"ל עיקר וצ"ע שסותר דברי' בתהה"א. גם צל"ע על המ"א (סי' תמ"ז ס"ק כ"ג) שכ' ול"נ דכ' בטיו"ד סי' קכ"ד דהטעם דאמרי' סתם כלים אב"י משום דהוי ס"ס ס' אם נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו ביום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיקא ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הס"ס שמא לא נשתמש ואת"ל נשתמש בו שמא הי' בדבר המותר א"כ גם בחמץ נמי שייך לומר כן עכ"ל וצ"ע דנראה דאף דהרשב"א כ' ספק זה ע"כ דלרווחא דמלתא כתב כן דאל"כ מאי מקשה אח"כ מדבר חריף והוצרך לדחוק הא סוף סוף יש ס"ס דשמא לא נשתמשו כלל ושמא בדבר המותר ואולי דזה הספק דשמא לא נשתמש לא הוי ספק דמסתמא דמלתא משתמשים בכלי רק הספק שמא לא נשתמש בתוך המעל"ע וגם כוונת המ"א הוא כן וע' בתורת חטאת (כלל פ"ה סי' כ"א) שכ' דהרשב"א חולק על הדין דד"ח מחליא לשבח באב"י ורשם תשו' הרשב"א סי' תצ"ו וא"כ לא הי' צריך העמק הלכה לכל אריכתו וגם מה שהאריך דהסה"ת לא ס"ל כהרשב"א דאוסר בכולו הוא למותר עט"ז סי' צ"ו סק"ו וע"כ לדינא העיקר כדברי הש"כ דלפי המנהג דאנן נוהגין לאסור לכתחלה כולו כשלא נתבשל עדיין אין חילוק בין ב"י לאב"י כיון דאנן קיי"ל דד"ח משוי לי' לב"י דינם שוה וז"ב:

ונהדר למלתא קמייתא דנטל"פ אסור גם באיסור דרבנן והדברים נוגעים כלפי מ"ש בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' ק"ד) בעוף שבישלו עם הלב ולא הי' העוף שלם שלא הי' ס' דמותר להשהותו דיהי' נטל"פ וסמך א"ע על הט"ז ע"ש וליתא דאנן קיי"ל דאסור (גם מש"ש דכלי פורציליי"א אינו בולע הנה הפר"ח כ' בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ו דאינו פירציליי"א שלנו) וע' במגדול עוז להג' יעב"ץ בה' בב"ח שכ' בקדירה של עוף בחלב ואב"י דמותר לבשל בה לכתחלה ע"ש משמע דגם הוא ס"ל דבדרבנן מותר נטל"פ וליתא וכמ"ש למעלה וראיתי בחידושים הנדפסים למהר"ל מסקינן שמתחלה רצה גם הוא לומר דבדרבנן מותר נטל"פ ואח"כ הוכיח דהא ליתא דא"כ לשיטת רש"י דטכ"ע הוי דרבנן א"כ מותר בכל הכלים נטל"פ והאיך משכחת לה הגעלת כלים הא אף אם יבשל בה לא הוי רק איסור דרבנן ע"ש והנ' גם ממנו נעלם כל מ"ש למעלה ולא הי' צריך לראייתו. וראייתו אינו ראי' כלל דהא לכאורה בלא"ה מוכח מפינכא דר' אמי דגם בדרבנן אסור נטל"פ ועכצ"ל דשאני התם דעיקרו דאורייתא וא"כ גם הראי' שלו נדחה: וראיתי להעיר על שו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א ס"ה) שכ' וז"ל ואכתי קשה והלא סתם כלי עכו"ם לאו בני יומן ונט"ל מותר ולמה הצריכו כלי מדין הגעלה וי"ל דנט"ל מותר בדיעבד אבל לכתחל' אסור עד שיטהרו כל כלי כראוי לו עכ"ל. וצע"ג דהא הוא קושי' הגמ' בסוף ע"ז וצ"ל שלא הי' בגרסתו וכמ"ש למעלה. אולם מה שנראה מדבריו דמדאורייתא אסור לכתחלה לבשל בקדירה שאב"י הנה כמו כן ראיתי להרב מור וקציעה בקונטרס סייג לתורה ובשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קל"א) שסובר כן דמה"ת אסור לכתחלה. הן אמת שמ"ש המו"ק להוכיח דגם בדאורייתא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד דבריו צודקים בזה וכ"ה בתוס' פסחים די"א דאשכחן מילי טובא לחלק בין לכתחלה ודיעבד ולא כהקהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' ג' שהניח בצ"ע על התוס' בכתובו' דף ל' שכ' דהא דאסור לישא אנוסת עצמו הוי מה"ת ועכ"ז אם נשא מותרת לו דהא בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ע"ש ולהנ"ל א"ש וע' בהגה"ה שבשו"ת מהר"י מברונא סי' קצ"ב ובארעא דרבנן אות ז' וכזה יש להעיר ג"כ על הפרי תואר (סי' צ"ט סק"ח) שהקשה דאם נימא דאיסור דאין מבטלין הוא מה"ת למה בדיעבד מותר ע"ש ולק"מ דגם בדאורייתא יש לחלק כן וע' פר"ח ביו"ד (סי' כ"א סקל"א) שכ' דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכבר השיגו בשערי דעה (די"ט ע"א) וע' שו"ת מחנה חיים (סי' מ"ד) שכ' וע' תוס' תמורה די"ב ע"ב ד"ה הא דפי' דג"ש שהוא מקובלת על לכתחלה לבד והוא פלא גדול דג"ש דאורייתא על דבר שאינו מעכב בדיעבד וצע"ג עכ"ל ואין כאן עיון כלל דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכ"ש דהתם מיירי בקדשים דבעינן קרא לעכב. ובזה א"ש דברי מהרי"ט בחידושיו פ"ק דקידושין שכ' וז"ל ואע"פ שתפסו בלשונם להתירו לכתחלה לא בעי למימר דחומרא דרבנן הוא אלא הכי קאמרו לית לן למימר דמדאורייתא להתירה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא עכ"ל וראיתי להאבני מילואים (סי' כ"ז ס"ק י"ח) שכ' דדבריו תמוהין דמעולם לא שמענו לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד אלא בדרבנן ע"ש אולם לפי המבואר א"ש דברי המהרי"ט. אולם בתוס' גיטין (דף ג' ע"ב ד"ה וכו') כתבו דאין לחלק בין לכתחלה ודיעבד בדאורייתא (ומה שהקשה על זה בתפארת ישראל פ"ט מסוטה דקשיא על התוס' ממה דאיתא שם במשנה איתן כמשמעו קשה אע"פ שאינו איתן כשר ע"ש י"ל לפ"מ שפי' התיו"ט לדעת הר"מ דחזק אע"פ שאינו גדול וא"כ לק"מ. ועמ"ש המראה הפנים בפ' עגלה ערופה ה"ה) וכ"ה בחי' הריטב"א למגילה (די"ט ע"ב) וז"ל וקרא אסמכתא בעלמא דהשתא לכתחלה משמע לן דצריך הא בדיעבד שפיר דמי וכל בדאורייתא לא שני לן בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל וא"כ לדבריהם בודאי כאן לא הוי רק איסור דרבנן. וכ"ה בכל הפוסקים וע' בתוס' רי"ד לע"ז במהדורא תליתאה (דע"ה א') שכ' באב"י אבל מיהו אין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן וכ"ה לפי גירסתינו בש"ס דהטעם משום גזירה משמע דהוי מדרבנן. אך כבר כתבתי למעלה שבגירסה הרבה מהראשונים לא הי' כן. ואולי גם בדברי הר"מ לא הי' בגירסתו. וע"כ לא כ' הטעם משום גזירה. רק שלמד האיסור לכתחלה כמו שלמד הר"ן מפינכא דר' אמי. ובזה י"ל דברי הרע"ב (ע"ז פ"ה ה"ב) שכ' דמשביח ולבסוף פוגם דאסור וקחשיב שם גם כשנתבשל בקדירה ושהתה מעל"ע והתוי"ט הניח שם בתימה דהא מבואר בפוסקים דהטעם משום גזירה ע"ש ולהנ"ל א"ש דלפני הרע"ב לא הי' הגירסא כן בש"ס ואינו סובר דהטעם משום גזירה ויש להעיר על דברי הדגול מרבבה ביו"ד (סי' קכ"א) שכ' בכלי שנבלע בה איסור והוא אב"י והוא של עכו"ם דמותר להטבילה תחלה דלא דמי לכלי איסור כיון דבדיעבד אם בישל בתוכה מותר ע"ש ולדעתי הא ליתא לא מבעיא לשיטות הרדב"ז והמו"ק דהם סוברים דהוי איסורא דאורייתא לכתחלה פשיטא שאסור דהא יש בהכלי איסורא דאורייתא וגם לדידן דס"ל דהוי מדרבנן הא כ' הר"ן בסוף ע"ז דהבליעה בעצמותה הוי איסורא מה"ת רק כשמבשלין בהקדירה הוא נותן טעם קלוש בהתבשיל אבל הבליעה בתוך הקדירה הוא איסור גמור מה"ת א"כ שפיר י"ל דמקרי קדירה של איסור וצריך להגעילה מתחלה ואח"כ יטבלנו וע"כ דינו של הדג"מ צ"ע לדעתי ויש לחקור אם בישל במזיד בקדירה שאב"י אם מותר בדיעבד ובשו"ת בנימין זאב (סי' שי"ט) כ' דמותר והפרמ"ג ביו"ד (סי' צ"ט סק"ז) הניח בצ"ע וע' שו"ת פרי תבואה סי' ט"ו. ותמהני שלא ראו דברי הריטב"א בחי' לע"ז (דל"ג ע"ב) שכ' שם בשם מורו וז"ל ואע"ג דבכל מה שאסרו חכמים לכתחלה אם עשה כן במזיד קנסו אותו כגון המבשל בקדירה שאב"י במזיד שהוא אסור לו עכ"ל מבואר להדיא דאסור. וכן מבואר בתהה"א (בית ד' שער ד') וז"ל וה"נ אע"פ שלא אסרו פליטת כלי שאב"י בדיעבד כיון דלכתחלה אסור כל שאמר לו לנכרי עשה לי כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחלה דמי ואסור ואפ' בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו עכ"ל והובא בב"י סי' קכ"ב מבואר דגם בדיעבד אסור וכן מבואר בהג"א פ"ק דחולין סי' ט' על מה דמבואר שם בסכין של עכו"ם דבעי קליפה אם שחט בו בידוע שהוא בן יומו ובאם הוא אב"י מותר וכ' ע"ז ההג"א ממהרי"ח דאם שחט בו במזיד צריך קליפה אע"ג שאב"י עכ"ל והובא בד"מ (סי' י' סק"ב) מבואר להדיא דבמזיד אסור מטעם קנס וע"כ תמוהין לי דברי שו"ת זית רענן (דיני דשיל"מ סי' ב') שכ' וז"ל ועוד שהרי לאחר מעל"ע אפי' כשלא נתערבה בכלים אחרים ובישל בתוכה במזיד מותר אפי' למבטל עכ"ל וכ' בפשיטות דבאב"י מותר בדיעבד וכ"כ בערוגות הבושם סי' צ"ט ס"ג והוא נגד כל המקומו' שהבאתי שמבואר להיפוך. ודע דהא דנטל"פ אסור דוקא כשקיבלה מתחלה. טעם מושבח משא"כ בפגום מעיקרא גם לכתחלה מותר וכמ"ש המנ"י (כלל פ"ה ס"ק ע"ג) ומזה יש לדון על הזכור לאברהם (חיו"ד אות נ') שכ' עמ"ש הבית דוד דדבש שמביא העכו"ם בנאד לצד הבשר מותר ליקח משום דנטל"פ וכ' ע"ז הזכור לאברהם דאע"ג דנטל"פ לא שרי אלא בדיעבד זה כמי דיעבד הוא עס"י קכ"ב ס"ו כו' ונראה דמה שנוהגין קצת אנשים כשנסדק להם איזה צלוחות של זכוכות שמחפין אותה בבית השתן של בהמה כו' דלא אריך למיעבד הכי כו' דאע"ג דבשר ביין לכ"ע נטל"פ לכתחל' אסור כו' עכ"ד ולפמ"ש דפגום לכתחלה מותר ליתא לדבריו:

ויש לחקור אם רשאי ליקח חתיכות איסור ולפגמה עד אשר תבטל טעמה ממנה אם הוי כמו מבטל איסור וראיתי בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' קכ"ו) ובמו"ק ח"ב שכ' בפשיטות דאסור דהוי כמו מבטל איסור ע"ש ולבבי לא כן ידמה. דדוק' כשמבטל האיסור בששים והאיסור נשאר בתוכה והוא נהנה ממנו אך שמרגיש טעם קלוש בזה אסור. אבל כשפוגם האיסור ומשנה עצמותו עד שנשתנה האיסור בזה בודאי מותר ומצאתי להרא"ה בבדק הבית (בית ד' שער ד') שכ' וז"ל הא למה זה דומ' למי שבא להפסיד גופה של נבילה עד שתהא פגומה כשהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת לו עכ"ל מבואר להדיא דמותר לפגום איסור ולא הוי בכלל אין מבטלין וראיתי בשו"ת פנ"י (ח"ב חיו"ד סי' כ"א) שאסר צימוקי' שיש עליהם תולעים שאין לרחוץ אותם ולהעביר מהן התולעים דהוי בכלל אין מבטלין איסור וחלק על הרשב"א בתשו' (ח"א סי' תצ"ה) שכ' דאין מבטלין איסור לכתחל' הוא כשמבטל איסור ואכלו אבל לסחוט האיסור ולהוציאו מההיתר שרי ע"ש אמנם כדברי הרשב"א כ' ג"כ בסמ"ג (ל"ת ע"ז) והר"ן (פ' אין מעמידין) דלהכי בהגעלה מותר להגעיל ולא הוי בכלל אין מבטלין איסור כיון שאינו נהנ' מן האיסור אבל כשמוציא האיסור מן הכלי ואינו נהנ' ממנו שרי ועמ"ש הרא"ם בביאורו לסמ"ג שם. וכעין זה כ' בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' ק"צ) ובהגמי"י השייכים לספר זרעים וז"ל כיצד יעשה ילוש עיסה כשיעור חיוב חלה ויקח ממנה מעט כביצה או פחות ויערב עיסה של עכו"ם וישער שתהא עיסה של עכו"ם ג' ביצים כדי שתהא רבה על אותו עיסה ונמצא בטל ברוב ויפרוש על כיוצא בו ואין להקשות והא אין מבטלין איסור לכתחלה דוקא כשאוכל האיסור אבל הכא לא אכיל לי' ע"ש (ומזה יש לדון על מ"ש הלבושי שרד (סי' קי"ט סק"ד) בשאור שנפל לבארשט ויש ס' בבארשט נגד השאור שאין תקנה לזה דהא לא מועיל רק אי אתרמי ג"כ עיסה שהורמה חלתה ונתנו שמה שאור ויש ס' בעיסה נגד השאור ולכתחלה אסור לעשות כן דאין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש אולם לפמ"ש יש תקנה דיקח כ"ש שאור משאור שנתחייב בחלה ויתן בעיסה שיהי' ס' נגד השאור (דגם להראב"ד שס"ל שצריך שיהי' כשיעור מ"מ אם בא משאור שחייב בחלה חייב ע' בהשגות הראב"ד פ"ו מה' ביכורים ה"א ובכ"מ שם) ואח"כ יפריש מאותה עיסה עליו ועל השאור ולא שייך בזה אין מבטלין כיון שאינו נהנ' מן האיסור וכמ"ש בשם מהר"ם והגמי"י ובפרט דדעת הר"מ דלכתחלה מותר לזר לבטל והש"כ מיקל מטעם זה דבדיעבד מותר גם בהזיד וביטל) וא"כ נראה דבנידון של הפנ"י לא הוי ג"כ בכלל אין מבטלין איסור אולם גם אם נודה לדינו שגם אם מעביר האיסור הוי בכלל אין מבטלין בפוגם מודה. וראי' דהא הכותב שהביא הרשב"א בתשו' שם החולק עליו הוא הרא"ה וכמו שכתב הפני יהושע שם. ועל כל זה התיר לפגום מבואר דבזה לכ"ע מותר ולא כהשאלות יעב"ץ: (ב) וראיתי לחקור בדין ביטול איסורים. הנה דעת הראב"ד דאיסורא דאין מבטלין הוא מה"ת וכמ"ש בשמו הרשב"א בתהה"א (בית ד' שער ג') ובתשובותיו (ח"א סי' תק"ד) והר"ן פג"ה והש"כ (סי' צ"ט סק"ז) וכן מבואר בדברי הראב"ד בתמים דעים (סי' רל"ט) ע"ש [וצ"ל דמש"ש בתמים דעים (סי' ד') הא דאמרו רבנן אין מבטלין איסור לכתחלה הוא משום דמסיים שם דבאיסור דרבנן מבטלין ע"כ כ' דאמרו רבנן כו' ר"ל דהם אמרו דבדרבנן מבטלין] ובזה שגה בספר שם אהרן בחי' ליבמות (דצ"ג) שכ' דהר"ן פג"ה כ' דהראב"ד ס"ל דאין מבטלין הוא דרבנן וליתא. דהראב"ד ס"ל דמה"ת אסור לבטל ומזה צל"ע עמ"ש הג' מהרי"מ מווארשא בתשובותיו (דק"נ ע"ב) דהסוברים דאסור לבטל איסורים מה"ת הוא משום דאסור לעשות סחור' בדברים האיסורי' וכשמבטל האיסור הוא כמו שעושה סחורה בדבר האסור ע"ש אולם לפמ"ש דהראב"ד ס"ל דאין מבטלין אסור מה"ת והוא ס"ל דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים הוא מדרבנן וכמ"ש בביאורו לת"כ (פ' שמיני פ"ד) שהקש' על מה דדרשינן בפסחים (כ"ג א') מיהי' לרבות סחורה דהא בפ' העור והרוטב (קי"ט א') דרשי' מיהי' לרבות את הידות וכ' וז"ל ונ"ל שאין איסורן לכתחלה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא כל דהו עכ"ל מבואר דס"ל דאיסור סחורה לא הוי רק מדרבנן (והאחרוני' ביו"ד (סי' קי"ז) כתבו בפשיטות דכל הפוסקים ס"ל דאיסור סחורה הוי מה"ת רק התה"ד כ' בשם גליוו תוס' דהוי מדרבנן וביניהם לא נגלו דברי הראב"ד הללו. ומזה מוכח קצת דגם הר"מ ס"ל דאיסור סחור' הוי דרבנן. דהמל"מ (פ"ח מהמ"א הי"ח) כ' דדעת הר"מ דהוי מה"ת ממ"ש דבחלב מותר לעשות סחור' שהרי אמרה התור' יעשה לכל מלאכה ובשו"ת הגרע"א (סי' ע"ב) כ' שלפ"ד הט"ז (בסי' קי"ז) דהיכא דהתור' התירה בפירוש אין כח ביד החכמים לאסרו ולפ"ז אזדא לה ראיית המל"מ ע"ש וי"ל דברי המל"מ עפ"י מ"ש בשו"ת שיבת ציון (סי' ל"ג) ליישב מה שהקשו על הט"ז ממ"ש הר"מ בפ"ה מה' מלוה דמצוה להלוות לעכו"ם בריבית ואעפ"כ אסרו חכמים. וע"ז כ' דהט"ז לא כ"כ רק להתוס' ולא להר"מ דלהר"מ מודה הט"ז דלית לי' האי סברא ע"ש ולפ"ז א"ש דברי המל"מ דאין לישב כמ"ש הגרע"א דהא הר"מ לית לי' הך סברא. אולם באמת נעלם מהשיבת ציון דברי הט"ז בח"מ (סי' ב') ששם כ' הט"ז הך סברא גם להר"מ ע"ש ולפ"ז יש לדחות דברי המל"מ כמ"ש הגרע"א ואינו מוכח האיך סובר הר"מ אם איסור סחור' הוי מה"ת. אולם לפי מ"ש דהראב"ד ס"ל דאיסור סחור' הוי דרבנן ומדלא השיג על הר"מ משמע קצת דגם דברי הר"מ יוכלו להתפרש דס"ל דהוי דרבנן. וכדעת הגרע"א ומה שהקש' שם דלר"ע דלאיסור לא צריך קרא דהא איצטרך לסחורה. כבר הקש' כן בקהלת יעקב סי' ס' ועמ"ש היד דוד בפסחים כ"ג א' ע"ש) הן אמת שראיית הראב"ד איננה מוכרחת לפמ"ש רש"י בפסחים וז"ל יהי' ושקץ יהי' לכם. מבואר דלא ילפינן מהכתוב דטמאים יהי' לכם דזה מיירי רק בתנור וכיריים אבל הכא ילפינן משקץ יהי' לכם ואין להקשות דהא האי קרא מיירי בשרץ המים ומנ"ל איסורא לשרץ הארץ הא ליתא דכיון דשרץ הארץ ושרץ המים נכללו בלאו א' וכמבואר במכות (ט"ז ב') א"כ ילפינן בהיקשא. וע' בקהלת יעקב (אות ס') וא"כ קושיו' הראב"ד מעיקרא לק"מ. והן אמת שצל"ע על רש"י מירושלמי (שביעית פ"ז מ"ד וב"ק פ"ז ה"א) דשם מבואר להדיא דיליף מהכתוב דטמאים יהי' לכם וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ש"א) לפרש כן הדרשא דתלמודא דידן וכ"ה בתשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ב) ולפ"ז צריך טעמא אמאי לא יליף משקץ יהי' לכם ואין לומר דלא ניליף מזה לשרץ הארץ דלא כהקהלת יעקב א"כ לפ"ז עכ"פ בשרץ המים נימא דאסור מה"ת לעשות סחורה והראב"ד כללא כייל דאין איסור סחורה בכל דבר רק מדרבנן ועמ"ש הבאר יעקב (דע"ו) ע"ש וצ"ע ועמ"ש הראב"ד בת"כ (פ' שמיני פ"ה) וז"ל בשלמא שרצים דכתיב ושקץ יהי' לכם ומשמע שלכם יהי' שהותר בהנאה עכ"ל הרי שכ' דיליף מהכתוב שקץ יהי' לכם וזה סותר לכאור' מ"ש בפ"ד וצ"ע ושוב ראיתי בשו"ת משיבת נפש (סי' ל"ט) שכ' דט"ס הוא בירושלמי וכוונתו על הכתוב דשקץ יהי' לכם ואלו ראה דברי הראב"ד והרשב"א והרשב"ץ שהבאתי לא הי' כותב כן. ועכ"פ כיון שהראב"ד ס"ל דאיסור סחורה הוי דרבנן והוא ס"ל דאין מבטלין הוי מה"ת מבואר דלא כמהרי"מ דזה תלוי בזה:

ג והנה יש לחקור אם מותר לקנות מן העכו"ם דבר שנתבטל אצלו אם הוי בכלל אין מבטלין איסור וראיתי להרדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ז) שכ' דאסור דהוי כמו לכתחלה. אמנם היד המלך (פט"ז מהמ"א) תמה עליו דלפ"ז איך אנו קונין ביצים מעכו"ם וע"כ משום דבטל ברוב ע"ש. ולק"מ דהתם גבי ביצים אמרי' כל דפריש מרובא פריש והביצים שאנו לוקחים מן העכו"ם אינם ביצות טריפות משא"כ היכא שידעינן שיש בהדבר שאנו קונין אצלו איסור ורק שנתבטל בזה סובר הרדב"ז דהקנין הוי כלכתחלה והוי בכלל אין מבטלין איסור ומש"ש היד המלך דכבר העלה דברובא דליתא קמן הביטול אסור מה"ת וא"כ בביצים יותר גרוע מרובא דליתא קמן והנה אף אם נודה לדבריו היינו היכא שלוקח איסור ושולח אותו ע"פ חוץ דיתבטל ויהי' רובא דליתא קמן בזה י"ל דאסור מה"ת משא"כ בביצים דאמרי' דאלו דהיתרא הם בזה מותר והבן. ומה שהוכיח זה מש"ס דקידושין דנ"ו דלא אמרה תור' שלח לתקלה. הנה בשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' מ"ה) כ' דביבש ביבש לכ"ע אסור מה"ת דכיון דאם ניכר האיסור אסור מה"ת א"כ איך ניקח חתיכות איסור ונבטלו בב' הא בשעת מעש' הוי ניכר האיסור ע"ש ולפ"ז אינו מוכרח חילוקו של היד המלך. ועשו"ת ח"ס (ח' ח"מ סי' כ"ב) שגם הוא כ' דביבש ביבש אסור מה"ת לבטל וכ' דהוא דבר חדש וכבר קדמו בכ"ב. וזה דלא כשו"ת פרי תבואה (סי' מ"ז) שכ' שמצא ראי' ברורה דאין מבטלין הוא מה"ת מהא דלא אמרה תור' שלח לתקלה ובמינ' תרגומא בסוף הספר כ' דמאן דסובר דאין מבטלין דרבנן מוכרח לסבור דברי' הוי מה"ת ע"ש ולפ"ד הנ"ב והח"ס לא מוכח מידי ובזה מיושב מה שהקשה הכרו"פ (סי' ק"י סק"ד) על מה דאמרינן בנזיר (כ"ט א') הא אוכל מליקה דמה קושיא הא היו קיני זבות ויולדות וליערב חד בב' וליבטל ולהנ"ל א"ש דביבש ביבש אסור מה"ת לבטל. והן אמת שיש לפקפק ע"מ דדימה הנ"ב ניכר האיסור לביטול דהא בעצי מוקצה קיי"ל דמותר לבטל לכתחלה היכא דנפלו לתוך התנור ומ"מ כ' הר"ן דהיכא דניכר האיסור אסור וע' בב"ח ומג"א (סי' תק"ז) וע' בב"ח וט"ז בא"ח (סי' תרכ"ו) שכ' בשם המרדכי דאין מבטלין לא הוי רק מדרבנן ועכ"ז היכא דניכר לא בטיל וכמ"ש הסמ"ג והמרדכי וי"ל בזה דעת הפ"י שבתוס' סוכה (ט"ו ב' ד"ה וה"א) במעדיף שמרבה בפסול כו' והתוס' כתבו דקשה דאיך יתבטל כיון דניכר וכמו שפי' בקונטרס לעיל בד"ט בשחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר [ע' שו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' כ"ט) שכ' דמשמע שרש"י פי' חבטן היינו קצצן ע"ש ובאמת האומר לו שגה דאדרבה רש"י כ' דהמפרש כן טועה וע' בה"ה וכ"מ ולח"מ ה' סוכה (פ"ה הי"ב) שכ' שהר"מ מפרש חבטן הפרידן ובברכת אברהם מבואר להיפך] ולהנ"ב לק"מ ומדרש"י ותוס' מיאנו בזה ש"מ דלא ס"ל כהנ"ב וס"ל דאף דהיכא דניכר אינו בכלל ביטול עכ"ז מותר שיתן חתיכה א' בב' שיבא לכלל ביטול. אולם ליישב הקושיא מלא אמרה תורה שלח לתקלה נראה דהנה זה פשיטא דאם נתפוס כסברת ואיפוך אנא דהמשולחת אסורה והשחוטה מותרת תהי' המשולחת אסורה בהנאה כמו השחיטה לפי האמת דאסורה בהנאה וא"כ שוב ל"ק דנראה דבאיסורי הנאה לכ"ע אין מבטלין הוא מה"ת דהביטול הוא בכלל הנאה וכן ראיתי להישועת יעקב בא"ח (סי' תרע"ז סק"א) ושו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' ס"ד) שכ"כ. וכן רצה לומר בדרישת הזאב (בערלה פ"א מ"ו) רק שהקשה מדברי ר' יוסי דאיך יערבם הא נהנה מן התערובות ע"ש שהניח בצ"ע רב אולם לק"מ דמה יענו אותם הסוברים דאין מבטלין הוא מה"ת גם באיסורי אכילה וכבר התעורר בזה בשו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' י"ד ס"ד) וכתב דכיון דסוף סוף כבר הוי מעורב לכן מותר או דלא הוי קבוע אלא כשהאיסור ניכר בעצמו וכשמעורב לא הוי קבוע וכן נתרץ גם לשיטתינו דבאיסורי הנאה א"מ הוי מה"ת:

ובזה מיושב מה שהניחו הגרע"א והתפארת ישראל בצ"ע במס' מעשר שני (פ"ב מ"ד) דלקוח בכסף מעשר שני שנטמא למה יקבר הא אם ביטלו אינו רק מדרבנן יבטלו ברוב ע"ש ולפמ"ש י"ל זה דכיון שאסור ליהנות ממע"ש שנטמא דאפי' להדליק הנר אסור כמבואר ביבמות דע"ג ובד"מ (פ"ג ממע"ש ה"ב) להכי גם הביטול אסור מה"ת. ולכאורה יש להקשות ע"ז דברי הירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ו) דאיבעיא דלא איפשטא בעוף שטס למעלה מעשרה אי נאסר בעיר הנדחת ולכאורה פשיטא דאינו נאסר דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואי דיתבטל הא באיסורי הנאה אין מבטלין הוא מה"ת ועפר"ח בביאורו לרמב"ם פ"ד מה' עכו"ם שכ' באמת דמותר דלא אמרה תורה שלח לתקלה וא"כ מהירושלמי יהי' מוכח דגם באיסורי הנאה אין מבטלין הוא רק מדרבנן. אולם באמת אין ראי' מזה דהאיבעיא בירושלמי הוא אם נימא דהוי מחובר שמיירי שטס בקינו ויוכל לצודו עם קינו וכן פי' הפ"מ שם וכ"ה להלן בירושלמי שם האיבעיא בחי' עם ביברה דמטעם מחובר הי' ראוי להיות מותר ולא כהפר"ח שם שכ' שיש לתמוה על הירושלמי דהא חי' בכלל בהמה כדאמרינן בסוף שור שנגח את הפרה ע"ש והיינו לפי הבנתו בירושלמי אולם לפמ"ש א"ש. וא"כ אינו מוכח דהירושלמי חולק ע"ז וגם הוא ס"ל דא"מ באיסורי הנאה הוי מה"ת ובזה י"ל מה שהקשה בספר טוב קידושין (סי' כ"ח ס"ק ס') והניח בצ"ע דהא יש דמים לחמץ בפסח דיוכל לבטלו ע"ש ובמגן אלף (סי' תמ"ז סק"א) הקשה דאמאי חמץ אינו ברשותו של אדם הא יכול לבטל כל חתיכה חמץ בב' חתיכות מצה ויאכלם ע"ש אולם לפמ"ש דבאיסורי הנאה הביטול אסור מדאורייתא א"ש. ובזה מיושב מה שהקשה בספר מלוא הרועים (מערכת א' ד"ב ע"ד) על מה דאמרינן בגיטין ד"כ דלמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי דהא מה"ת מותר לבטל איסורים וא"כ גם איסורי הנאה חזי לאצטרופי ולפמ"ש א"ש דבאיסורי הנאה מה"ת אסיר לבטל. וא"כ אינו מוכרח מההוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה לחדש דביבש ביבש מותר ומה שהוכיח הנ"ב זה מדברי התוס' ע"ז (ד"כ ע"א) וחולין (קי"ד ב') שכתבו על מה שאמרו שם להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם דזה דוקא בא"י באותן הימים שאין נכרים מצוים שם וצריך למכרה בדבר מועט והקשה הנ"ב דהא עכ"פ הי' שוה הרבה דהי' יכול לבטל חד בב' ומזה הכריח דביבש ביבש לכ"ע אסור לבטל מה"ת אין זה מוכרח לפי מה שחידש בזכרון שמואל (דכ"ד ע"ב) דבנבילה לכ"ע הוי מה"ת איסור הביטול דיבטל בזה מ"ע דוזבחת ע"ש באורך וא"כ א"ש דברי התוס'. ובזה י"ל דברי הרמ"א בתשובותיו (סי' י') דכתב דמדהוצרך קרא להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם ש"מ דאפי' ישראל מוכר ביוקר ועכו"ם בפחות צריך לקנות מהישראל ע"ש וע"ז תמה עליו בשו"ת תועפות ראם (חא"ח סי' כ"ב) דנעלם ממנו דברי התוס' בע"ז ובחולין דהנבילה היתה שוה דבר מועט ע"ש ומ"ש בשער המשפט בח"מ (סי' צ"ז ס"א). ולפמ"ש י"ל דהנה דברי התוס' צ"ל דס"ל דנבילה אסור לבטל מה"ת דיבטל מ"ע דוזבחת והיינו כשיטתם בשבועות (כ"ד א') דוזבחת הוי עשה אבל אי נימא כשיטת ריב"א בתוס' שם דוזבחת הוי תיקון הלאו שוב הביטול הוי דרבנן. והנה הפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה (שורש ב') כ' וז"ל אי הוי עשה וזבחת ודאי דעשה חייב אכ"ש דלא כתיב בי' אכילה ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילה רשות הוא וע"כ (לא] אמרינן כל מקום שנאמר אכילה בכזית במניעה או בציוי כמו בערב תאכלו מצות משא"כ באכילת רשות וכיון דהוי עשה תו מושבע מהר סיני כמ"ש התוס' מהא דכהן טמא שאכל תרומה טמאה עכ"ל [ומה שקשה על זה משבועות דכ"ג דאמרינן במפרש ח"ש אליבא דר"ל עמ"ש בזה בשו"ת מחנה חיים (סי' צ"ב) ובשו"ת קנאת סופרים (סי' קט) ע"ש] ויש להביא סעד לזה מירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) וביצה (פ"א פ"ג) דס"ל לר"ל דהמבשל נבילה ביו"ט לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד וראיתי בשו"ת עמק יהושע (סי' י"ד) שהקשה דס"ל לר"ל ח"ש מוהר מה"ת וא"כ מדאורייתא הוי ראוי לאכילה ואמאי לוקה ע"ש ועם האמור א"ש דנבילה שאני דאיכא עשה וחייב גם אכ"ש וגם ר"ל מודה בזה: והנה הפרמ"ג כ' שם דמההוא דפסקינן ביו"ד (סי' רל"ח ס"ב) דנשבע שלא לאכול ח"ש מנבילות חייב אלמא דס"ל דאין בו איסור עשה דאי הי' עשה הי' מושבע ועומד אע"כ דליכא עשה והוי רק מטעם ח"ש ולא הוי מושבע ועומר [ומזה תמוהין דברי שו"ת בית אברהם במנחה בלולה (דקמ"ג ע"א) דכ' ליישב קושיות הט"ז ביו"ד סי' ב' במימר לתיאבון ששחט אפי' נשבע ששחט יפה אינו נאמן דבלא"ה מושבע ועומד וכ' הט"ז דתמי' לו מח"מ סי' ל"ד דעובר על השבועה פסול לעדות ובלאו שאין בו מלקות אינו פסול וע"ז כ' הבית אברהם דלפמ"ש התוס' בשבועות דבח"ש אינו מושבע ה"ה על לאו שאין בו מלקות ע"ש ודבריו תמוהים דהתוס' לא כ"כ רק גבי ח"ש דלית בי' רק איסור ואין בו עשה ולא לאו אבל היכא שאית בי' לאו או עשה גם התוס' מודים דהוא מושבע ועמ"ש הפרמ"ג בסי' ב' במ"ז סק"ו ע"ש] וא"כ מדשתק הרמ"א שם משמע דגם הוא ס"ל כהמחבר דלית בי' עשה וא"כ גם בנבילה מותר לבטל מה"ת וא"כ הנבילה שוה הרבה ושפיר כ' בתשובותיו דגם בישראל ביוקר ועכו"ם בפחות צריך לקנות מהישראל (ועדיין צ"ע דנרא' דקי"ל דאית עשה וכמ"ש הפרמ"ג שם). נהדר למלתא דידן דדברי היד המלך המה תמוהים דביצים שאנו קונים מעכו"ם הוא משום כל דפריש מרובא קפריש ולא מטעם ביטול וביותר יוקשה עליו לפמ"ש הוא בעצמו בה' שבת (פ"ב ה"כ) דבכל דפריש כו' הוי כודאי גמור ואין בו ספק כלל. הן אמת שנראה שנעלם ממנו דברי הרא"ש בתוספותיו לב"מ (ד"ו ע"ב) שכ' בפירוש דהוי ספק והתורה התירה וא"כ לכאורה צדקו דברי הרדב"ז אולם בעיקר הדבר מבואר בש"ד (סי' נ"ט) ובת"ח (כלל ל"ה) דהקני' לא מקרי לכתחלה ומותר לקנות הדובשנות מן העכו"ם שנתבטלו בס' וכ"ה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ק"ד) וע' ביו"ד (סי' ק"ח וסי' קכ"ב) ובאחרונים שם דמבואר דהקני' הוי דיעבד וגם טעם שני של הרדב"ז משמע דאנן לא קיי"ל כן. וראיתי להעיר עמ"ש ה"ג מהרי"ש בהגהותיו לירושלמי (פ"ד ממ"ס כלאים) דאיתא התם ברם הכא מפני מראית העין דמוכח מזה דבאיסור דרבנן מותר לבטל ותמה מזה על הפוסקים הסוברים דגם בדרבנן אסור לבטל ע"ש ולדעתי לק"מ דהנה ראיתי בספר בני חייא בלשונות הר"מ (די"ד ע"ב) שהקשה על מה דאיתא התם דהוא רק מפני מראית העין וברמב"ם ה' כלאים מבואר דלוקה וכ' וז"ל ולענ"ד דכוונת הירושלמי הכא דבשאר איסורים דאסורים מחמת עצמן כשהוא מרבה לבטל איסור תורה שהרי האיסור עצמו לא חזר להיתירו אלא שנתבטל אלא שאין מבטלין איסור לכתחלה אבל בכלאים שכ"א מותר בפ"ע אפי' אחר שנתערבו קודם שיזרעו ולא אסרה אלא בכה"ג דאז נראה וניכר הכלאים א"כ כשאנו מבטלים לא יש איסור כלאים כלל וזה לא נקרא ביטול אלא כמסיר האיסור דזה מותר לכתחלה ומפני מראית העין דהכא לא דמי לשום מראית העין דעלמא כנלע"ד נכון ואחר העיון זכני ד' וראיתי שכוונתי בע"ה בזה עם מהר"י חגא"ש בפ"ב דכלאים עכ"ל וא"כ א"ש קושיות מהרי"ש דאין הטעם משום דהוא מדרבנן. ובזה א"ש ג"כ סתירת דברי הר"מ אהדדי דמתחלה כתב דלוקה ואח"כ כ' דהוא משום מראית העין ולפ"ז א"ש: והנה בשו"ת הגרע"א (סי' ר"ו) שכ' דבב"ח מותר לבטל איסור יעו"ש. ולדעתי לא נהירא כן וראי' מדברי הר"מ (פט"ו מהמ"א הכ"ז) שכ' דבאיסור דרבנן מותר לבטל וז"ל כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף כו' מבואר דבבשר בהמה דאסור מדאורייתא אסור לבטל ומה דבאיסור דאורייתא צייר נטיעה של ערלה ולא צייר בבשר בהמה נ"ל דמזה יהי' ראי' למ"ש בערוגו' הבושם סי' צ"ב דבב"ח אם ביטל במזיד לא קנסוהו יעו"ש מלתא בטעמא וע"כ לא הי' יכול הר"מ לצייר בבשר בהמה וע' בכ"מ שם שכ' שר' שמחה הורה על מי חלב שנפל לתוך תבשיל של בשר וצריך להוסיף מים כדי שיתבטל כיון דמי חלב דרבנן כו' מבואר דבאיסור דאוריי' אסור גם בב"ח. וכ"ה בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ז) יעו"ש. והנה בשו"ת כ"ב (מה"ק חיו"ד סי' כ"ו ומה"ת חיו"ד סי' מ"ו) כ' דהא דאם אינו מתכוין לבטל האיסור דמותר היא רק בדיעבד ולא לכתחלה ולכאורה קשה לי ע"ז ממשנה דתרומו' (פי"א מ"ח) המערה מכד לכד ונטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין וכ' שם התוי"ט דאף שיש שם עדיין טיפו' של תרומה. אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל מהני. ב' בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל לכתחלה מותר עכ"ל פי' שהזכרתי עכ"ל התיו"ט. מוכח דגם לכתחלה מותר. אולם ראיתי להרא"ה בבדק הבית (בית ד' ש"ד) שכ' לא מקרי ביטול איסורים שהתרומה אינה איסור והחולין אינם איסור ולפיכך שרי בכה"ג מפני טורח ציבור בתרומותיהן עכ"ל. ולפ"ז לא מוכח מידי ומצאתי בס' יראים (סי' קמ"ו) שכ' וז"ל ואין לטעו' ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בביטול טפיחה הדם דתנן בשלהי תרומו' המערה מכד לכד כו' דהתם בתרומה גדולה מיירי שאין קדושה תלויה אלא בדעת התורם ואמדוהו רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין עכ"ל ולפ"ז אין מוכרח דברי הפ"י להוכיח מזה דגם לכתחלה מותר. ודע דהקהלת יעקב (אות א' סי' מ"ד) כ' דהב"י ביו"ד סי' קט"ו כ' בשם התה"ד דבספק מותר לבטל. והנה בב"י שם לא נזכר כלל מדברי התה"ד ורק כ' שבחמאה רשאי לבשלה משום דאיכא ספיקו' טובא כו' ואולי ט"ס הוא וצ"ל סי' פ"ד ששם כ"כ בשם התה"ד וכן פסק בשו"ת ס' יהושיע בפו"כ (סי' פ"ה) אולם הפרמ"ג ביו"ד (סי' צ"ט שפ"ד סק"ז) כ' דאל תטעה לומר כן ויישב שם דברי התה"ד יעו"ש:

ד והנה בטיו"ד סי' צ"ח כ' בשם הרא"ש דאיסורין מבטלין זה את זה. וראיתי בפרי עץ חיים להרח"א (פ"ד מ"ה שבועות) שהניח בצ"ע על הטור ממה שפסק בא"ח דמצוות אין מבטלו' זה את זה ע"ש. והנה כבר העירו בזה הבי' הלל והאחרונים ביו"ד שם. אולם מצאתי בא"ז (ח"א סי' השע"ט) שכ' וז"ל ואע"ג דר"א פליג אדרשב"ל. אדרשב"ל סמכינן דר"א תלמיד הוא כלפי רשב"ל והלל דיליף מיני' ור"א ל"פ ומצי סבר כרשב"ל דלא יליף איסורים ממצות ור"א אית ליה דהלל והלל לית לי' דר"א כו' ע"ש וי"ל דכן היתה דעת הרא"ש והטור ולק"מ. וראיתי בשו"ת דברי נחמיה (חא"ח סי' ג') שכ' וז"ל גם בענין מצוות אין מבטלות זא"ז ראיתי שהביאו ראיו' דזהו רק במע"מ אבל ברוב בטל ובנו הרב כ' שכ"ה בשו"ת בית יעקב בראיו' ברורו'. ובעיני זהו חידוש גדול דלכאורה ההיפוך מבואר מגמ' זבחים דלר"ל איסורין מבטלין זא"ז ברובא ור"א פליג ומביא ראיה ממצות כו' עכ"ל אולם המעיין בשו"ת בית יעקב (סי' ס"א) מבואר שפי' דבהא דפיגול ונותר כו' הוא בב' מינים והאי וטמא הוא או טמא והוי רק ב' מינין וכשיהיו שלשה באמת בטל חד בב' והקשה לעצמו ממצוות מבטלות דהתם היו ג' ותירץ דהלל היו כורך מצה פסח ומרור שלשתן לצאת ידי מצוה ולא הי' מדקדק שיהיו שיעור כולן שוה אלא זה יותר מזה והלכך אכתי טעמא של זה ניכר בזה כמו בשנים עכ"ל הנה הרגיש בעצמו במה שהקשה הדברי נחמיה ויישבו. והן אמת שתירוצו אינו מובן לי דאכתי אותו שהוא פחות ליבטל בהב' שהם יותר ממנו וצ"ע. גם קשה לי מירושלמי חלה (פ"א ה"א) דאיתא התם הלל הזקן היה כורך שלשתן כא' א"ר יוחנן חלוקין על הלל הזקן והא ר' יוחנן כורך מצה ומרור כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש ואפי' תימר כאן וכאן בשעת המקדש שני דברים רבים על א' ומבטלין אותו ר' יוסי בשם ר' אלעזר כשם שאין האיסורין מבטלין זא"ז כך אין המצוות מבטלין זא"ז ע"כ מבואר דבג' דברים ג"כ אין איסורין מבטלין דהא מתחלה תירץ כיון דהוי ג' דברים מבטלין זא"ז ור' אלעזר פליג ע"ז ש"מ שגם בג' דברים אין מבטלין זא"ז ונראה דהבית יעקב לא ראה הדברים במקורן ממ"ש שם דלר' יוחנן בירושלמי דאין איסורין מבטלין עכ"ז מצות מבטלות כמבואר בש"ס פסחים ובירושלמי לא נזכר ממצות מבטלות ע"ש ולא ראה בירושלמי דמבואר להדיא לר' יוחנן דמצות מבטלות זא"ז ועכ"פ א"ש דברי הר"מ שפסק דאיסורין אין מבטלין זא"ז ומצות מבטלין והאחרונים הקשו עליו ובירושלמי מבואר כן לר' יוחנן דפסק הר"מ כמותו כמ"ש הכ"מ בפי"ח מהל' פה"מ דמצות מבטלות זא"ז ואיסורין אין מבטלין. והנה בהיתר בהיתר הביא האו"ה ראי' דבטל מחמץ קודם פסח שבטל בס' ולא אמרינן שחוזר וניער בפסח וא"כ לא נתבטל קודם פסח ויהי' אסור בפסח במשהו וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת (חא"ח סי' ע"ב וחיו"ד סי' קפ"ו) שתמה ע"ז דמ"מ יתבטל כשיגיע שש דאז אסור בס' והוי זמן איסורו עד כאן דבריו:

והנה שאילת הראשונים שאל שכן ראיתי בא"ז ה' פסחים (סי' רנ"ו) שכ' שם מהר"ש מפליז"א וז"ל תדע דאפי' תאמר דהיתר בהיתר אינו בטל מ"מ אחר ד' שעות שאז אסור ליבטל וכבר השיב ר"ת לר"י שאינו חוזר וניער ע"ש. ועיין שו"ת תפארת צבי (חא"ח סי' י"ט) שהביא דברי הנ"ב וקילס דבריו אולם תמהני עליהם שלא ראו דברי המהרי"ל בתשובותיו (סי' קפ"ו) שהקש' זה ותירץ דכיון שהחמץ הי' כבר מעורב בשעה שלא הי' ראוי ליבטל לא נימא שיחזור וינעור בשעה ו' דחוזר וניעור לקולא לא אמרינן כו' ע"ש ובשו"ת ח"ס (חא"ח סי' ק"ז) שביאר דבריו. וע' בברכ"י בא"ח (סי' תמ"ז סק"ז) שגם הוא לא ראה דברי המהרי"ל הללו. וע' בס' חוקות הפסח (סי' תמ"ז סק"ט) שכ' ליישב דהכוונה על הר"ן דסובר דאחר שם במשהו ולא ראה במהרי"ל שם שכ' שא"א לפרש כן ע"ש. והנה בשו"ת ס' יהושיע בפו"כ (סי' תפ"ה) הניח בקושיא על הש"כ (סי' צ"ט) שכ' דאם נפל טיפה של חלב לתוך מים שרשאי ליתן בקדירה של בשר אפי' לכתחלה דמ"ש מההוא דכ' הרי"ף והובא בסי' קיח דפת שנאפה עם בשר אסור בחלב דהוי ריחא כיון שיכול לאכלו בלא חלב וא"כ ה"ה הכא הוי דשיל"מ ע"ש אולם י"ל זה לפ"מ דקי"ל דאם האיסור אינו ניכר מעולם (אינו) בטל אף בדשיל"מ וא"כ ה"ה בנ"ד במים שנפל בהם טיפה של חלב שמקודם הי' היתר גמור ולכן כשבא לתתו בתוך הבשר דאז יתחיל האיסור שוב הוי מעורב ונבלל ולא ניכר האיסור מעולם ואינו דומה לההיא דסי' ק"ח וכה"ג כ' בשו"ת תפארת צבי שם ליישב ההיא דרי"ף מצמר גמלים ע"ש ולא כמו שראיתי בשו"ת הגרע"א (בכתבים ססי' קפ"ט) שהניח בקושיא על הרי"ף מצמר גמלים. ועל מה שהקשה על הרי"ף מצנון שחתכו בסכין של בשר דאם טעמו מותר ואמאי בטל הא יש לו מתירין שיאכלו עם בשר ע"ש לק"מ לפמ"ש הב"י סי' צ"ו בשם הרשב"א דכשטעמו מוכח שלא בלע כלום. וע' שו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קפ"ו) מ"ש בביאור דבריו וא"כ לק"מ דהתם לאו מתורת ביטול אהינן עלה וא"ש והבן: (ד) ויש לחקור באיסור לח שנתערב בהיתר לח ויש ס' אם צריך לערב והנה בשו"ת חו"י (סי' ק"ז) הקשה ממכות (ד"ד) דהטובל בים הגדול לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין שלא יהי' במקום א' דאמאי לא ניחוש ג"כ בלח בלח כן ויהי' צריך לערב את הקדירה ע"ש שהניח בצ"ע ולק"מ דהא כ' הריטב"א בחי' שם בשם ר' משה הדרשן דדוקא בים הגדול שמימיו מלוחים ואינם מתערבים עם שאר מים אבל בשאר נהרות אין הדין כן וא"כ לק"מ. והן אמת שמדברי הר"מ לא נראה כן שכ' בה' מקוואות (פ"ו ה"י) חביות מלאה מים שנפלה לים אפי' לים הגדול כו' מבואר דים הגדול לאו דוקא ואדרבה הוי רבותא. אולם מצאתי בראב"ן (סי' כ"ח) שנשאל על הך דינא דהטובל כו' דא"כ מקוה שיש בה יותר ממ' סאה שנפל לתוכה ג' לוגין דלא פסלוהו אמאי לא ניחוש כן ותירץ דהך דינא דהטובל לים הגדול הוא דוקא כשטבל תיכף עם נפילה וכששהה אח"כ חצי שעה אין בכך כלום ולפ"ז בלח בלח אין לאכול תיכף רק שישהה מעט. וע' תוס' בכורות (נ"ו א' ד"ה אין) שכ' ודאמרינן בריש מכות הטובל שם לא עלתה לו טבילה התם איתנייהו בעינייהו בלא תערובות כו' אבל הכא אין הנוטפין [ניכרין] ע"ש משמע דס"ל כר' משה הדרשן דדוקא בים הגדול וא"כ אינם מתערבים זה עם זה. וע' בתב"ש (סי' כ"ח ס"ק כ"ד) שהשיג על הב"ח שס"ל שאם שחט עוף ע"ג בהמה פטור מלכסות דנתערב דם העוף בהבהמה וע"ז השיג התב"ש דהא חזינן כאן אפילו במים כל זמן שאין מערבין בידים אמרינן דאינו נתערב ע"ש ולדברי הריטב"א לא מוכח מידי. וע' בט"ז א"ח (סי' תצ"ח) שכתב בנתערב דם בהמה וחי' א"צ אפי' דקירה א' דהא איכא עכ"פ מקצת דם הנפש ומביא ראי' מלח בלח ועיין בק"א לש"ע מהרש"ז שם [ובא"ר שם כ' דהא בעינן טיפת דם הנפש ומה שהקשה עליו בתוס' העזרה (דיבורא דחטאת פ"ג) דהא ליכא למ"ד דבעינן מקצת דם הנפש נעלם ממנו מ"ש הת"ש דר"י ס"ל כן לדעת רש"י וגם במש"ש להקשות על הרמ"א לא ראה בפלתי סק"ל ודו"ק. וע' בחמד משה שהקשה דדברי הפר"ח סותרים זא"ז דמתחלה כ' כהב"ח ואח"כ כ' כהטור ע"ש ולק"מ דמתחלה הקשה על הב"ח שכ' דאף שצריך יותר מדקירה א' יעשה דקירה א' וא"צ לכסות כל הדם א"כ גם בנתערבו ה"ל לפסוק כן ואח"ז כ' הפר"ח דלדידי' לא יעשה כלל היכא שצריך יותר מא' דצריך לכסות כל הדם א"כ גם בנתערבו הדין כן] ומדי דברי בזה ראיתי להעיר על מה שפי' רש"י בסוגיא שם דהחשש הוא משום מים שאובים שבאו אחרי הטבילה דהוי מי"ח דבר ובריטב"א שם הקשה דהא הוי ס' דרבנן ולקולא וי"ל זה דהנה המל"מ (פ"ח מה' שאה"ט) הקשה למה נקט טמא הא גם על הטהור גזרו כמו כן אם בא על ראשו מים שאובים (ומצאתי בשבעה עינים להרמב"ן שהקשה כן על רש"י) ומ"ש המל"מ דרש"י ס"ל דלא גזרו בביאה בטהור רק בנפילה עדיין תקשה לפמ"ש הכ"מ (בפ"ו מה' מקוואות) ובב"י (סי' ר"א) דגם הר"מ פי' לענין מים שאובים והר"מ סובר דגזרו גם בביאה ונראה דרש"י אזיל לשיטתו בביצה (כ"ה א') דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אבמה"ח וסובר דמחזיקין מאיסור לאיסור [וכ"כ המהרי"ט והאחרונים בדעת רש"י ולא כמ"ש בשו"ת פרי תבואה (סי' י"ח) וז"ל ועוד דרש"י פ' אין צדין ס"ל דלא מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש וליתא דאדרבה רש"י ס"ל שם דמחזיקין מאיסור לאיסור. ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת עה"ג (סי' ק"ו) על רש"י בקידושין די"ב ספי' אם הקילו בשבוי' דהוא איסור לאו דאיך יפרש ביש נוחלין (דקל"ה ע"ב) דגם יבמה לשוק איסור לאו וכן הקשה בשו"ת תפארת צבי חאה"ע (סי' קי"ד) ובחי' רעק"א כתובות (פ"ג ציון כ"ב) ובשערי חכמה (שער ח' סי' ז') הקשה כן על רשב"ם ב"ב שם ע"ש ועם האמור א"ש דרש"י ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ איסור א"א עלה. ועתוס' יומא (נ"ה ב') שכ' דה"מ בגט משום חומרא דא"א ובשלמי נדבה ח"ב (ד"ד ע"ג) הניח בצע"ג דהא לא הוי רק זקוקה ליבם וכן הקשה הגרע"א שם ובשם אהרן בחי' לגיטין דכ"ח וע"פ האמור לק"מ וכ"כ בשו"ת עדות ביהוסף להר"ח סולמאן סי' ס"א ע"ש] וא"כ להכי אינו שייך האי דינא רק בטמא דמחזיקין מאיסור לאיסור אבל לא בטהור דבזה אמרינן ס' דרבנן להקל ולפ"ז יהי' מוכח דגם הר"מ סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הטורי אבן בחגיגה (ד"ד ע"א) בדעת הר"מ אולם מהמפרשים שהקשו על הר"מ ולא תירצו כמו שתירץ הטורי אבן מוכח דס"ל להר"מ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וכ"כ בדעתו הנשמת אדם שער רוב וחזקה ובזה י"ל דברי הכ"מ ה' תרומות (פ"ט ה"ג) שהקשה עליו המל"מ (פ"ד מה' פה"מ ה"ד) דלמה צריך לומר דלא ס"ל כרבה לימא כתירוץ התוס' ביומא דמחלקינן בין א"א לקדשים אולם לפמ"ש דהתוס' ביומא שם ע"כ דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ א"א ליישב להר"מ כן והבן. ובלא"ה אינו קושיא כ"כ דהכ"מ הוכרח לומר כן דאל"כ למה לא העתיק הר"מ הך דינא ב"ה גירושין ודו"ק אולם אחר העיון בסוגיא דמכות א"א לומר כמו שפירשתי לדעת רש"י:

ו והנה אנן קיי"ל דכל האיסורים המה בס' ובהג"א ר"פ כל הבשר כ' דבשר עוף בחלב סגי ברובא וראיתי בחי' עיני ישראל (ד"צ ע"א) שכ' וז"ל יש להקשות הא אמרינן בפג"ה דצ"ח לא תזלזל בשיעורא דרבנן וצריך ס' אף באיסור דרבנן ע"ש ולק"מ דהא בא"ז (פ' ג"ה סי' תכ"ה) שממנו נובעים דברי הג"א כ' דדוקא היכא דעיקר דאורייתא אמרינן לא תזלזל בשיעורא דרבנן אבל היכא דאין עיקרו דאורייתא ברובא בטל וא"כ לא קשה מההיא דג"ה דהתם בח"ש הוי עיקרו דאורייתא וע' בא"ז ה' בכורות (סי' תפ"א) שכ' בציר דגים וז"ל הלכך מר' יהודא נשמע לרבנן דהא ר' יהודא דסובר מין במינו לא בטיל קאמר בציר דגים רביעית בסאתים ובטיל לרבנן נמי דאמרי מין במינו בס' ציר דגים בטיל ברוב עכ"ל והי' קשה לי דהא ציר דגים לא הוי עיקרו דאורייתא ולמה לו להא"ז לדייק דבטיל ברוב מר' יהודא הא בלא"ה לדידי' בטל ברובא אולם מצאתי לרש"ל בהגהותיו לש"ד סי' כ' שכ' דכיון דהדגים אסורים מה"ת נחשב הציר לעיקרו דאורייתא אמנם קשיא לי על האו"ה (כלל י"ג סי' ז' וכלל כ"ג סי' ו') שכ' בשם הא"ז דציר מדג טמא שכבש עמו דג טהור דצריך ס' והוא מהתימה דהא בא"ז מבואר דסגי ברובא ושוב ראיתי להמנ"י (כלל כ' ס"ק ט"ז) שהעיר בזה. ותו קשיא לי ממ"ש הא"ז ה' מליחה (סי' תע"ד) דנגד הדם שנמלח א"צ ס' בהחתיכ' כיון שדם שמלחו דרבנן ע"ש הא דם שמלחו הוי עיקרו דאורייתא ועכ"ז סובר דסגי ברוב וצ"ל דהא"ז ס"ל דכיון דהדם שמלחו נשתנה לא חשיבא לי' עיקרו דאורייתא ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת מנחת יהודא חא"ח בהגהות הג"א על שיטות הא"ז דבדרבנן א"צ ס' מכחל דמבואר בש"ס דצריך ס' וכן הקשה בחי' עיני ישראל שם ועם האמור א"ש דבכחל דהחלב לא נשתנה קחשיב לי' עיקרו דאורייתא משא"כ בבשר עוף דהבשר נשתנה מבשר בהמה לא נחשב עיקרו דאורייתא וכ"ה במרדכי פכ"ה דבשר עוף לא נחשב עיקרו דאורייתא וכ"ה דעת הרמב"ם וכמ"ש הכ"מ (פט"ז מהמ"א היו"ד) וראיתי להבאר שבע (דצ"ד ע"ב) שכ' דהא"ז לא כ' דבאיסורי דרבנן סגי ברזבא רק במין במינו ולא במין בשאינו וכ"כ הרש"ל בהגהותיו לש"ד (סי' פ"ה) וכ' דמ"ש באיסור חי' ועוף דסגי ברובא היינו חתיכ' של בשר עוף שנאסר' מחלב ואח"כ נתבשל' עם אחירות דהוי מב"מ ע"ש ובעמודי שמים לה"ג יעב"ץ (ה' בב"ח פ"ו סי' ט') כ' דהא"ז לא כ"כ רק לענין נ"נ דהוי דרבנן אבל בעצמות האיסור סובר ג"כ דסגי ברובא וכ"כ ה"ג מהרי"ש בהגהותיו ליו"ד (סי' צ"ב) וכתבו כן לפי שלא ראו דברי הא"ז בשורשן ב"ה בב"ח (סי' תכ"ט) וב"ה מליחה (סי' תע"ד) ובפג"ה (סי' תכ"ה) ששם מבואר להדיא דלא כדעתם וסובר בכל איסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת סגי ברובא בין במינו בין במשא"מ. אמנם להלכה לא קיי"ל כותי' וגם באיסורי דרבנן צריך ס' ומה מאד נפלאתי על הכנה"ג (בהגה"ט סי' צ"ח ס"ק ל"א) שכ' שדעת הש"כ כהא"ז והוא מהתימה דהרי דברי הש"כ שפתיו ברור מללו בכמה דוכתי דגם באיסורין דרבנן צריך ס'. וע' בא"ז ה' חלה (סי' רי"ג) שכ' הלכך אתברר לן דחלה אפי' בארץ בזה"ז דרבנן הוא הלכך כיון דפרישת דחלה בזה"ז דרבנן הוא בטיל' ברוב בעלמא עכ"ל והנה אנן פסקינן דרק חלת ח"ל בטיל' ברוב ולא חלת א"י וראיתי בשו"ת עמק הלכ' (הלכה ה' סי' ב') שאחר שהביא דעת הא"ז כ' דלא נגל' דברי הא"ז בימי הפוסקים וע"כ צל"ע לדינא אם חלת א"י בטילה ברוב ע"ש ואין כאן עיון כלל דגם אם הי' רואים הפוסקי' דברי הא"ז הי' פוסקים דרק בחלת ח"ל בטילה ברובא ולא בחלת א"י דאין ראי' מהא"ז דהוא ס"ל בכל איסורין דרבנן סגי ברובא משא"כ לדידן דס"ל דבאיסורי דרבנן צריכין ששים א"כ גם חלת א"י צריכה ששים ורק בחלת ח"ל מקלינן דסגי ברובא וז"ב: (ז) ויש לחקור אם סומכין על טעימת ישראל לכתחלה והנה הש"כ (סי' צ"ו סק"ה) כ' דהוכיח מהש"ס דלא מהני טעימה רק בדיעבד אולם ראיתי להפר"ח שכ' דאין זה נכון דהא אי' בש"ס דמותר לאכלו בכותח ומשמע אפי' לכתחלה ע"ש אולם א"ש דברי הש"כ לפמ"ש בס' הארוך (סי' צ"ה) דבאמת מאן דמתיר מתיר אף לכתחלה רק חזקי' משמי' דאביי דמסיק הלכתא דאסור לאכלו בכותח היינו לכתחלה כיון שאינו אסור אלא כדי נטילה א"כ לאו בטעמא תליא מלתא לכן אין לסמוך לכתחלה אטעימה וא"כ סרה תלונות הפר"ח מעלי' דגם הש"כ מודה דמאן דמתיר הוא אפי' לכתחלה ולפ"ז הי' נראה דסומכין לכתחלה לטעום תרומה או חלה אך ראיתי להחוות דעה (סי' צ"ח סק"ב) שכ' דהא דאנו נוהגין לסמוך אטעימה היינו דוקא כשהסירו האיסור משם ולא נשאר רק טעמו אבל אי איכא גוף האיסור שם לא מהני טעימה כדמוכח בסי' ק' גבי גיד ע"ש ונפלאתי ע"ז דהא להדיא מבואר בב"ח וש"כ דאף בנתערב גוף האיסור סומכין אטעימה וע' בב"ח שכ' דאף הרמב"ן שסובר דבעכו"ם לא מהני טעימה כשגוף האיסור בתוכה היינו משום דדלמא שקורי קמשקר אבל בישראל מהני ומה שהביא ראי' מסי' ק' לא ידעתי דהאיך יתורץ כשנימא דכשגוף האיסור בתוכה לא מהני טעימה היינו שחוששין דלמא אית בי' טעמא אבל גבי גיד הא בודאי לית בי' טעמא א"כ מהראוי הי' להתיר אך נראה עפמ"ש הח"ד בעצמו בסי' ק' דבגיד אית בי' טעם קלוש והתורה אסרתה וא"כ שוב אין ראי' שלא תועיל טעימה היכא שגוף האיסור בתוכה ולכן נראה דמהני אך התורת חטאת (כלל ס"א) כ' דאין אנו בקיאין בטעימה לכן לכתחלה יש לאסור ובדיעבד מהני כן נ"ל:

ח וראיתי לחקור בטעימה במידי דאינו אסור רק מדרבנן אם אסור או לא. והנה בשו"ת צ"צ (סי' מ"ז) כ' דבאיסורי דרבנן מותר טעימה כיון דטעימה בעצמו אינו אלא מדרבנן לא גזרו באיסורא דרבנן וכן הבין בדעת הצ"צ בנו בק"א שם והפר"ח (סי' ק"ח) ובלשון לימודים (ה' שאר ברכות סי' קכ"ז) וראיתי להפרמ"ג (סי' צ"ו שפ"ד סק"ו) שהקשה ע"ז ממ"ש התוס' ביבמות (פ"ט א') דגם בתרומו' פירות דאינו אלא מדרבנן אסור לטעום. ולכאורה י"ל זה דהתם מטעם הנאה של כילוי אתינן עלה דהא כ' רש"י בכתובות (ד"ל ע"ב) דאם נתן המשקין לתוך פיו שוב לא חזי למידי ובברכות (מ"ד א') אמרי' הנאה קיבל עליו דמשם מוכח דטעימה הנאה מקרי וא"כ כיון שטועם מקרי הנאה של כילוי. אולם י"ל דלפמ"ש המל"מ (פ"ב מה' תרומות) והפנ"י בשבת (דכ"ו) דהנאה של כילוי אינו אסור אלא מדרבנן א"כ י"ל דלא גזרו אלא בתרומה דאורייתא ובתרומה דרבנן מותר הנאה של כילוי ויש סעד לזה ממ"ש הרשב"א בחי' יבמות על מה דאמרינן דאין מערבין בטבל דרבנן דהא חזי לקטן דהא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים וכ"כ הריטב"א בחי' לעירובין (ד"ל ע"ב) ע"ש [וע' בס' קובץ על יד ב"ה שבת (פכ"ה הי"ט) שהניח בצ"ע על הרשב"א דא"כ אמאי אסור לטלטל בשבת טבל של דבריהם הא חזי לקטן והוי כמו דברים הראוים למאכל בהמה שמותר לטלטל ולדעתי י"ל עפמ"ש הרשב"א בחי' לשבת (קכ"ז ב') להעמיד הגירסא דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מפקיר לנכסי חזי לי' והקשה הרשב"א דלימא בלא"ה דהא חזי לעניים ואכסנאים כמו תרומה שמותר לטלטל כיון דראוי לכהנים וזכוכית כיון שהוא מאכל נעמית וכ' וז"ל דגבי תרומה הואיל וע"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמית וכן הלוף לעורבים ואיכא למימר כיון דחזי להכי שרי אבל דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתיקון לאכילתו והשתא לא חזי לי' לא לטלטל לי' אלא כיון דאי בעי חזי לי' השתא נמי מטלטל לי' עכ"ל וא"כ לפ"ז כיון דטבל הוא מצניעו עד למחר לתקנו לא מועיל מה שיוכל להאכיל לקטנים. ושוב ראיתי להשעה"מ פ"א מה' שביתת עשור שגם הוא רצה לומר. כן וכתב וז"ל שניא הוא הכא כיון דמזונותי' עליו כחזי לדידי' דמי וצ"ע עכ"ל ולק"מ דגם בהמה מזונותי' עליו כמבואר בש"ס ביצה (כ"א ב') מרבה אני את הכלבים שמזונותן המה עליו כו' וכ"ה בש"ע (סי' תקי"ב) ועכ"ז כ' הרשב"א דבעינן דוקא לדידי'. גם הלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' כ"ו) שכ' שבלא"ה לק"מ דלמה יהי' מותר לטלטל בשבת גופי' הא אסור במוקצה ומה בכך דהקטן מותר לאכול אבל הוא אסור בטילטול ע"ש. ואין הבנה לדברי' דא"כ גם במאכל בהמה נימא כן מה בכך שמותר להאכיל להבהמה דיהי' לדידי' מוקצה אע"כ דלא הוי מוקצה דאינו מסח דעתו מיני' כיון שצריך לו להאכיל לבהמתו וה"ה גבי קטן הדין כן] וראיתי להמרכבת המשנה (פכ"ד מה' שבת) שהקשה ע"ז דהתם מטעם הנאה של כילוי אתינן עלה ע"ש ועם האמור א"ש דבתרומה דרבנן מותר הנאה של כילוי ובזה י"ל ג"כ דברי התוס' בברכות (מ"ז א') שכ' דלהכי מאכילין את האכסנאים דמאי ולא טבל לפי שפורע חובו מממונו של כהן ובצל"ח שם האריך לתמוה דהא בלא"ה אסור מטעם הנאה של כילוי ע"ש. וע' תוס' עירובין (י"ט ב') ששם כתבו באמת מטעם הנאה של כילוי ותמהני על הצל"ח שלא הביאם ובחי' הש"ס לה"ג הר' ישעי' פ"ק (די"ז) שכ' על דברי התוס' בעירובין וז"ל לא הבנתי דהיכן מצינו דטבל אסור בהנאה ובכמה דוכתי משמע דטבל מותר בכל ההנאות כו' ע"ש שהניח בקושיא ומהתימה ממנו שדברי התוס' ברורים דאסורים בהנאה של כילוי וז"ב. אולם י"ל דברי התוס' בברכות דנ"מ בטבל דרבנן דמותר בהנאה של כילוי ועכ"ז אסור להאכיל משום דפורע חובו אולם בתוס' (ס"ו ב' ד"ה לא) נראה דגם בתרומה דרבנן אסור בהנאה של כילוי ומדברי הרשב"א אין הכרח דכבר יישבם בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' כ"ב) עם דברי הרשב"א בחי' לשבת דכ"ו ולא כמהר"י ציטל"ש בהגהותי' לסמ"ק (סי' צ"ב) שנעלם ממנו דברי הרשב"א הללו ע"ש (ומש"ש הבית אפרים דגם להתוס' לא גזרו רק לאכילה ולא לבהמתו ולכאורה קשה מכרשינן שכ' התוס' שאסור ונראה דדוקא במידי דבר אכילה מותר לבהמה אבל כרשינן שעיקרן למאכל בהמה אסור גם לבהמה) וא"כ אין ראי' מהתוס' יבמות די"ל דהתם מטעם הנאה של כילוי הוא ולא משום איסור טעימה. אולם לא נהירא לומר כן חדא די"ל דטעימה לא מקרי כילוי דלהוי ליתסר מטעם הנאה של כילוי ומדברי רש"י בכתובות שהבאתי אין ראי' דיש לחלק בין שתי' לאכילה כמבואר (בש"ס ברכות ד"נ ובש"ע א"ח סי' קע"ב ס"ב) ואף שיש לחלק דהתם מיירי רק כשהכניסן לתוך פיו אבל כשלועס גם במידי דאכילה מימאס עדיין צ"ע אם זה מקרי כילוי ועוד דמה שכתבתי דטעימה מקרי הנאה צ"ע לדעתי זה דאף שמלשון הגמרא משמע דמקרי הנאה מדאמרי או דלמא הנאה קיבל עליו. וכן ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' נ"ו) ובשו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' קפ"א) ובשו"ת ח"ס (חאה"ע סי' צ"ד בח"א) שהשיגו על מ"ש הכרו"פ (סי' צ"ח) דטעימה בב"ח אינו אלא מדרבנן דז"א דטעימה מקרי הנאה ובב"ח אסור בהנאה מה"ת ע"ש ולפ"ז יש לעורר ג"כ על מ"ש המחצית השקל (סי' תס"ז) הא טעימה אינו אסור אלא מדרבנן כו' אף ששם מיירי מיי"נ שאסור בהנאה. אולם לדעתי צדקו דברי הפלתי דהא התוס' והרא"ש בברכות שם ובתוס' ר' יהודא חסיד שם ובא"ז ה' ק"ש (סי' מ"ה) ובמרדכי שם כ' בשם ר"ח דלא הוי הנאה כלל [וראיתי בספר שם משמעון בסופו שכ' שהרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רס"ז) ס"ל דהוי הנאה. ולבבי לא כן ידמה דהרשב"א כתב כן כלפי מ"ש השואל דאס"ד דמיירי בטועם ופולט כמ"ש הרי"ף א"כ איך אמרו שם או דלמא הנאה קיבל עליו והא איכא ומ"ז כ' הרשב"א דגם בטועם ופולט עכ"ז חיך אוכל יטעם והוי הנאה והיינו להס"ד אבל להמסקנא גם הרשב"א מודה דלא הוי הנאה וכמו שאכתוב] וע' בשל"ה [ח"א דע"ד] שכ' דאם בירך המוציא ולעסו אסור לדבר דלא מקרי הנאה כלל. ובשו"ת בית יהודא [חא"ח סי' ח'] כ' ג"כ דלא הוי הנאה כלל ואף שלכאורה מהש"ס משמע דהוי הנאה הנה מצאתי בשו"ת חוו"י (סי' ט"ו) שכ' דדייקו התוס' מדאמר טועם ואין בכך כלום ולא אמרו דמותר לטעום משמע דלא הוי כלל הנאה וע' שו"ת בגדי ישע [חיו"ד סי' כ"ה] שנעלם ממנו דברי חו"י הללו ולפיכך צל"ע על מ"ש הב"ח בא"ח (סי' תקס"ז ס"א) וז"ל ואע"ג דאיכא הנאה הנאה לא קיבל עליו עכ"ל דהא לפמ"ש הראשונים להמסקנא לא הוי הנאה כלל. הן אמת שמדברי הראב"י שבמרדכי פ"ק דתענית נראה לכאורה דהוי הנאה וכן מצאתי בערוך (ערך רבע) שכ' בשם גאון וז"ל ומן הכלל למדנו דאכילה ושתי' קביל עליו הא לא קאכיל ושתי אבל הנאה לא קביל עלי' אף על גב דקא מתהני ואין בכך כלום לכך טועם ואין בכך כלום עכ"ל משמע דס"ל דהוי הנאה אולם רוב הראשונים לא ס"ל כן וכמ"ש. [וראיתי להעיר על שו"ת משכנ"י (חא"ח סי' קל"ז) שכ' דדעת רש"י דלא כהתוס' ומותר גם בליעה אף שאינו פולט וראי' ממ"ש בתענית (דכ"ד ע"ב) ר"פ גזר תעניתא ולא אתא מיטרא חלש ליבא שרף פינכא דדייסי ובעי רחמי ולא אתא מיטרא א"ל ר"נ אי שריף מר פינכא אחריתא כו' וכ' רש"י ה"ג ר"פ גזר תעניתא חלם ליבא טעם מידי בעי רחמי כו' וע"ז הקשה המשכנ"י מדוע מיאן רש"י בגירסא שלנו. וכ' לפי שקשה לומר דר"פ ישרוף פינכא שהוא קערה עם דייסא בשביל חלישות לבו לכן גרס טעם מידי ומטעמת שרי ובפסחים מ"ט פרש"י פינכא קערה ולפ"ז מוכח דגם בליעה שרי לרש"י עכ"ד המשכנ"י. ודבריו תמוהין בעיני דהא להדיא פירש"י כאן פינכא הוא כף מאכלת ולא קערה וא"כ אינו דבר זר שר"פ יאכל כף מאכלת עם דייסא מחולשת לבו ודברי רש"י נראה דהיתה גירסתו בש"ס כמו שראיתי בערך (ערך פנך וערך שרף דאי שרף מר פינכא דדייסי ולא כתיב אחריתא ע"ש ולפ"ז הקשה לרש"י דמאי אמר לו אי שרף מר פינכא דדייסי הא באמת שרף וע"כ הוכרח לשבש מקודם מה דאי' בש"ס פינכא דדייסי וגרס טעם מידי וע"כ אמר לו דגם אי שרף פנכא דדייסא כו' וי"ל דטעם ופלט או שראה שהי' חלישות לבו למאד שהי' רשאי לטעום ולא מוכח מידי. עוד כ' המשכנ"י שם שכן משמע בירושלמי דנדרים פרק קונם דמיירי גם בבולע ע"ש ולא מוכח מידי דהא הרי"ף פ"ק דתענית הביא הירושלמי הזה ופירשו דמיירי בטועם ופולט וכן פי' הקה"ע והפ"י שם. עוד כ' המשכנ"י דכן איתא ברוקח מפורש והביא שם מהמדרש גבי יונתן הקרא דויפדו העם את יונתן שאמרו שלא אכל רק טעם ע"ש תמהני דהא ברוקח (סי' ר"ט) כ' אחר שהביא האגדה דשמואל כ' וז"ל בברכות פ' הי' קורא השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום וכמה עד רביעית פיר"ח טעימה זו בחיך ולרוקק מיד שלא תעבור מן החיך ולא רביעית בחיך בפעם א' כ"א מעט מעט ולרוקקו עכ"ל מבואר דהרוקח פי' בטועם ופולט דלא כהמשכנ"י ובכדי שלא יסתרו דברי הרוקח א"ע בתכ"ד צ"ל דהרוקח פי' דגם גבי יונתן הי' טועם ופולט דמתחלה רצה לטעום הדבש ולפלטו ואח"כ רצה לאכול ולא הניחו אותו. וע' במ"א (סי' ר"י סק"ו) שהביא דברי הרוקח (ומ"ש ביערות דבש דרוש י' ח"ב שהמ"א כ"כ בשם הכלבו ליתא רק בשם הרוקח כ"כ) כ' משמע כוונתו לאכילה דומיא דיונתן כיון שטעם מעט א"צ ברכה עכ"ל. [וזה סותר לכאורה מ"ש בזית רענן (דע"ח ע"ד) ע"ד המדרש הללו ומשמע מכאן אפי' בלע מקרי טועם כיון שאין כוונתו לאכילה עכ"ל וזה נגד מ"ש כאן ומ"ש המג"א מ"מ הסברא השני' נ"ל עיקר כוונתו כמ"ש בסק"י דהעיקר כדעה השניה וכן פי' הפרמ"ג ומחה"ש ולא כהיד אפרים שפי' פי' זר] ובסק"י כ' וז"ל ול"נ דאין כאן ספק דלא מצינו שום פוסק שכ' בהדיא דבולע פטור ובירושלמי איתא בהדיא ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא ותענית וברכה בהדי אהדדי איתמר ע' ברי"ף פ"ק דתענית עכ"ל ובמחכ"ת של המ"א שראה ברי"ף שהעתיק הירו' ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא כלום אפי' אם אמר יום סתם כו' וסבר המ"א שכ"ה בירושלמי וע"כ כ' דאיתא בההיא בירושלמי דטעימה הוי כשפולט. אולם באמת לא כן הוא ובירושלמי איתא לא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא רק שהרי"ף פי' לפי שיטתו דהאי אכל הוא כשטועם ובולע וטעם הוי טועם ופולט ובאמת לפי דעה הא' בירושלמי דאכל היינו אכילה ממש שאכל הרבה וטעם הוי טועם ובולע וא"כ לא מוכח מידי והוא מהתימה על המ"א (וע' בא"ר שכ' על המ"א שכ' שלא מצא בשום פוסק שיאמר בהדיא כו' וע"ז כ' הא"ר דבמדרש מבואר כן אולם לפמ"ש בדעת הרוקח דביונתן הוי טועם ופולט אינו מוכרח כלל מהמדרש) ובלא"ה לפ"מ שחילק בשו"ת חו"י (סי' ק"ס) דדוקא בשתי' מחלקינן בין טעימה לשתי' אבל באכילה כ"ע ס"ל דגם כ"ש כשטועם ובולע צריך ברכה א"כ אין ראי' מירושלמי דהעיקר כדעה השני' דהא דירושלמי מיירי באכילה וא"כ אין ראי' [וע' בכל בו (סי' כ"ד) שכ' וז"ל ובשם רב אחאי גאון ז"ל מצאתי דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפי' שהכל עכ"ל ומזה תקשה על המ"א שכ' שלא מצינו בשום פוסק שיסבור להדיא דבטועם ובולע לא יהי' צריך לברך והרי רב אחאי סובר כן] והנה במדרש שם איתא דמטעמת אין בה משום אכילה ומשום שתי' כו' ולפמ"ש שפי' המ"א דזה מיירי בטועם ובולע א"כ מבואר דלא כהחו"י שכ' דבאכילה כ"ע מודו דהוי רק בטועם ופולט אך י"ל דהחו"י פי' כמ"ש. וראיתי להעיר על מ"ש בס' צנצנת המן (ד"ו ע"ד) לפרש בש"ס האיבעיא השרוי בתענית מהו שיטעום דמיירי כשטועם לכבוד שבת דהוי מצוה וסבר דכיון דתענית יחיד הוי רק מנהגא דוחה מצות הטעימה את המנהג דתענית אבל בלא דבר המצוה ידע דאסור לטעום ע"ש. ושגה בזה ולא ראה שבר"מ וטוש"ע סי' תקס"ג ובכל הראשונים מבואר דשרי לטעום בכל גוני גם מ"ש דטעימת האוכלין הוי מצוה דרבנן ליתא וכמבואר וגם מ"ש דקבלת תענית יחיד הוי רק מנהגא ליתא דהוי דרבנן עשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כ"ח ובישועות יעקב א"ח סי' תקס"ב ע"ש] נהדר לדמעיקרא דמתוס' יבמות מבואר דלא כהצ"צ וגם באיסור דרבנן אסור הטעימה. אמנם ראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת חיי"ד (סי' נ"ב) שכ' דגם הצ"צ לא התיר הטעימה באיסור דרבנן רק בנטל"פ אבל בשאר איסורים גם הצ"צ מודה דאסור ע"ש וא"כ א"ש דברי הצ"צ ול"ק מה שהקשה עליו הפרמ"ג ובזה מיושב מה שהקשה בראש יוסף חולין (צ"ו ב') מה דאמרינן התם מין במינו שמנינות ג"ה וא"כ דכותי' באינו מינו ואמאי לא יטעום אותו להצ"צ כיון דלא הוי רק מדרבנן ולהנ"ב א"ש. אולם הפר"ח בסי' ק"ח חולק על הצ"צ ור"ל דבכל איסורי דרבנן אסור טעימה וראיתי להבאר יעקב (סי' מ"ב) שהאריך בזה אם באיסורין דרבנן מותר טעימה ולא ראה דברי הצ"צ והפר"ח הללו וביותר תקשה עליו דרוצה לתרץ דברי הפר"ח שיסבור דמותר טעימה בדרבנן ולא ראה דבריו בסי' ק"ח שהוא ס"ל דטעימה אסור גם באיסורי דרבנן גם לא ראה בפר"ח (בסי' ע"ג סק"א) שס"ל דדם הכבד אסור מה"ת גם מש"ש על מ"ש המנ"י בכלל פ"ח דהא דמותר לטעום הכבד אף שאיכא דם דמיירי שהדיח הדם עליו וכ' הבאר יעקב דדבריו דחוים דהא כבד כולו דם ע"ש ודברי המנ"י נכונים דאף שכבד כולו דם הא הוי דם שלא פירש רק הדם שלמעלה פירש. וע' בעפרא דארעא (ס"ק כ"ו) שכ' וז"ל דאי אמרת דאינו אלא מדרבנן למה הצריכו הפוסקי' לתת טעמי' להיתר טעימת הכבד כדאיתא בטיו"ד סי' מ"ב ותיפוק לי' דהוי ספיקא במידי דרבנן עכ"ל ולק"מ מלבד דאין עושין ס' דרבנן לכתחלה בכאן שתיכף יתברר שטעם דבר איסור בודאי אין לעשות כן ע"כ הצריכו ליתן טעמים אחרים ועט"ז סי' צ"ח. ובעיקר הדבר נ"ל ראי' מוכרחת דאסור הטעימה ממה דאיתא בירושלמי נדרים (פ"ח ה"א) מטעמת אין בה משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ופי' הקה"ע דמותר לטעום דמאי. ומדהוציאו רק דמאי דנודע דבה הקילו בכמה דברים מוכח דבשאר איסורי דרבנן אסור הטעימה. ותמהני על הצ"צ והפר"ח שלא הביאו דברי הירושלמי הללו:

ט) הנה בנפל טיפה של חלב ע"ג קדירה של בשר חמה מבואר ביו"ד (סי' צ"ב ס"ו) בהגהת רמ"א דהקדירה אסורה. אמנם ראיתי להמנ"י (כלל נ"ה סק"ה) שכ' דגם הט"ז (סי' צ"ט ס"ק ט"ו) והש"כ (סי' קכ"ב ס"ק ג') שחולקים על דין דדרכו להשתמש בשפע וס"ל דאסור עכ"ז יודו בנידון זה אם הקדירה היתה גדולה וכן דרכה להשתמש דמותר וכ"כ הפלתי (סי' צ"ב ס"ק י"ט) משום דמה דהקדירה אסורה היא חומרא בעלמא ובסולת למנחה כ' דכ"ד הפר"ח (סי' צ"ב ס"ק י"ט) והנה אם אמנם שהפר"ח כ"כ אולם אין ראי' ממנו דהוא ס"ל (בסי' קכ"ב סק"ג) בדין דדרכו להשתמש בשפע דמותר ואין ראי' דכאן מותר גם להחולקים וע' בט"ז (סי' צ"ב ס"ק י"ז) שכ' דמשמע דהקדירה אסורה וכתב בשם הרש"ל דהיא חומרא בעלמא. ובפרמ"ג שם תמה ע"ז דהא להדיא כ' הרמ"א אח"כ דהקדירה אסורה וגם הקשה מ"ט אינו אלא חומרא בעלמא ע"ש. וי"ל זה עפ"י מ"ש המנ"י (שם סק"ב) דאנן תופסים דכנגד הרוטב בודאי פיעפע להקדירה כל הבלוע ומה שאנו חוששין שמא לא פעפע להקדירה היא רק חששא ולכן לכתחלה אסורה הקדירה ע"ש. וצ"ל לפ"ז דגם מה שמצרכינן לערות תיכף ולא יניחנה עד שיצטנן גם זה הוא חומרא בעלמא אבל העיקר אנו תופסין דמפעפע כל הבלוע להקדירה וא"כ אין ראי' מרמ"א די"ל דמ"ש דהקדירה אסורה הוא רק מחומרא בעלמא אבל באו"ה שכ' והתבשיל מותר ממ"נ כו' ע"ש דמשמע דמספקא לי' אי מפעפע או לא ולפ"ז הקדירה אסורה מדינא וע"כ כ' הט"ז דמשמע באו"ה דהקדיר' אסורה ר"ל מדינא. וע"ז הביא דהרש"ל פסק דהוא רק מחומרא מה דהקדירה אסורה וא"ש ומיושב בזה מ"ש הפרמ"ג להקשות דאמאי כ' הט"ז אח"כ דאם לא פעפע שוב לא יפעפע דאיך נסמוך ע"ז דשמא פעפע וחזר ופעפע ולפמ"ש א"ש דבאמת אנן קיי"ל העיקר דפעפע תיכף לכל הקדירה רק משום הך חששא שמא לא פעפע נגד זה מהני הך סברא וא"ש ג"כ מה שהקשה הפרמ"ג דאמאי לא יהי' בהקדירה כשיערה אותה הבליעה בתוכה נבילה תמהני שלא ראה מ"ש היש"ש (פג"ה סס"י ל"ו) דבזה אנו תופסין דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע אף דבשאר דוכתי לא קיי"ל כן ע"ש וא"כ הי' נראה כיון דלדעת המנ"י והפלתי גם דעת הט"ז והש"כ כן יש לפסוק כן כיון דמה דהקדירה אסורה אינו אלא חומרא בעלמא. הן אמת שמ"ש המנ"י כן גם לדעת הש"כ צל"ע דהא הוא כ' בס"ק כ"ז דהוא ספק אם פעפע בכולה ומשמע דס"ל דאינו חומרא בעלמא רק ספק גמור אם פעפע או לא וכ"נ מדבריו (בסי' צ"ז סק"ב) ע"ש ובפלתי ובפרמ"ג. וע' בלבוש שכ' להדיא דאמרינן שודאי פעפע לפנים ורק מחמת חומרא אוסרים הקדירה והחגורת שמואל (ס"ק ל"ח) השיג עליו מדברי או"ה ורמ"א ואינו השגה כלל דאנן לא קיי"ל בהא כאו"ה ורמ"א ס"ל דהוא רק מחומרא בעלמא מאי דאוסרין הקדירה (וע' בהגהת יד שאול שבעל הקצה"ח התיר הקדירה בהנאה ע"ש וי"ל דה"ט דס"ל דחומרא בעלמא הוא ומדינא מותר ונהי דאנן מחמרינן עכ"פ בהנאה מותר וגם י"ל דסובר דבלוע בקדירה הוא רק מדרבנן ובב"ח דרבנן מותר בהנאה ובהגה"ת ר' ברוך פרענקיל תמה למה לא תאסר הטיפה הבלועה שבקדירה וגם הוא לא ראה היש"ש הנ"ל) ועכ"פ כיון דלדעת הש"ע ורמ"א והלבוש והפר"ח הדין בכל איסורים דדרכו לשמש בשפע מותר שפיר יש לסמוך על זה בנ"ד דהוא חומרא בעלמא מאי דהקדירה אסורה והפרמ"ג במ"ז (סי' צ"ט ס"ק ט"ז) כ' דבאיסור דרבנן יש לצדד דמותר ומכ"ש בזה דהוא חומרא בעלמא. וי"ל דגם להאוסרים נידון הזה הוא רק דרבנן לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות דבבלוע בקדירה גם בב"ח הוא טכ"ע מדרבנן ואף שיש סוברים דטכ"ע דאורייתא כבר כ' הפרמ"ג בפתיחתו שם דרק ממנהג אנן פוסקים כר"ת וא"כ י"ל דזה לא הוי רק איסור דרבנן ועשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' פ"ז) וא"כ הי' נראה דאם הקדירה גדולה דתהי' מותרת אולם יש לפקפק בזה דהקדירה אינה משתמשת בשפע בכל עת דידוע דשופכים מעט מעט מהרוטב והקדירה עומדת אצל האש ובסי' קכ"ב כ' המחבר חביות או קדירה גדולה ומאן מפיס מאי הוא קדירה גדולה אולם י"ל בנידון זה דאם נפל על אזן הכלי באופן דאיכא ס' נגד הטיפה א"כ שוב לא יצויר דיהי' אסורה ולא יהי' ס' דאם יקחו מעט מהרוטב א"כ כיון דכתבתי בשם היש"ש דכאן אין הבליעה אוסרות בדופן הקדירה בנידון כזה אנו סוברים דהטיפה נכנסת לפנים ואף שאנו מחמירים עכ"ז בנידון כזה אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע וא"כ לא יאסר הטיפה הדופן שבקדירה ואם תכנס הטיפה בעצמה לתוך הרוטב י"ל דסברא ישרה לומר דאף דמצד החומרא אנו חוששין דשמא מתחלה לא פעפע בהתבשיל ועתה תפעפע היינו דוקא היכא שהיא כעת ג"כ נגד הרוטב דאז אמרינן שמא הבישול הראשון לא היתה מפעפע ועתה תפעפע דשמא הבישול השני היתה ביתר חמימות מהראשון וכדומה אבל דנימא דמתחלה נגד הרוטב לא פעפע כלל ועתה בלא רוטב תפעפע זה אינו עולה על הדעת כלל ואם נבשל נגד הרוטב בודאי יהי' ס' ונקרא דרכה להשתמש בשפע והוי כעין מ"ש בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"ג) דבקדירה שמשמשין לעולם על ידי עירוי ונפל טיפה ציר בחוץ הוי דרכו להשתמש בשפע שלעולם לא תבא לידי איסור כיון דעירוי לא הוי רק כדי קליפה בחוץ ולא תבא לפנים ע"ש וה"נ דכותי' וכ"כ בזכור לאברהם (ח"ג חיו"ד סי' רל"ז) דכלי שנאסרה ע"י עירוי ומשתמש בה מלא הוי כלי שדרכו להשתמש בשפע ע"ש. והנה בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' ל"ד) נשאל בקדירה שנותנין לאומן לתקנו ונודע שיש מתקנו בגבינא חריפתא אם מותר לסמוך שיש שמתקנים רק בסיד כיון דאיכא הכא איסור דאורייתא והנ"ב תמה שם שאיזה איסור דאורייתא יש והלא קדירה דרכה להשתמש בשפע ואף להאוסרים הוי רק משום גזירה ע"ש ונראה דדעת השואל היתה דכיון דדרך העולם שלוקחים מעט מעט מהקדירה ונשארה חסירה בתנור שוב הוי כשאר קדירה שאין דרכה להשתמש בשפע ודעת הנ"ב כמ"ש למעלה והבן. וידעתי שמנהג מורי הוראות לאסור בכל גוונ' הקדירה אולם בשעת הדחק יש לסמוך על מה שכתבתי:

י והנה אנן קיי"ל דברי' אינה בטילה וכ' באו"ה (כלל כ"ה) בשם המרדכי דאפי' באיסור דרבנן אינה בטילה וכ"כ המנ"י (כללי ס"ס סל"ה) וע' בב"ח (סי' צ') ומנ"י (כלל ל' סק"ט) שמוכח כן מדבריהם. ומ"ש הראש יוסף בחולין (דצ"ו) דברי' בטילה באיסור דרבנן לא נהירא כן וכן הוכיח בפרמ"ג מדברי הר"ן וע"כ יש להצדיק דברי הראש אפרים שכ' דריאה שנמצאו בה תולעים דהריאה אסורה דברי' אינה בטילה וראיתי בשו"ת מנחת עני (סי' ס') שהשיג עלי' דלא הוי בכלל ברי' דהא הוי בשר מן החי וצריך כזית וברי' הטעם דלוקה גם אכ"ש ע"ש אולם ע"כ אין הטעם הזה בברי' משום דלוקה אכ"ש דהא גם באיסור דרבנן קיי"ל דברי' אינה בטילה ורק דלברי' יש חשיבות וא"כ גם בתולעים הדין כן והנה בש"ע (סי' קס"ג) פסק בשם הרשב"א דאם נפלה ברי' לתבשיל וא"א לסנן דאינה בטילה. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' ל"ד) שתמה על הרשב"א דמנ"ל הא דהא בש"ס אינו מבואר רק גיד בין הגידין שגם אחר שנתערב ויתבטל יהי' ברי' משא"כ בנפל לתבשיל שכשיתבטל לא יהי' ברי' מנ"ל דדיינינן ליה דין ברי' ע"ש. אולם יש למצוא מקור לדעת הרשב"א מש"ס יבמות (פ"א ב') דפרוס' של לחה"פ שנתערבה בין פרוסות דאינו בטל וע"ש בתוס' דדוקא לחה"פ הוי פרוסה חה"ל דחמירי וקדישי וכמו שפי' כן דבריהם בשו"ת פמ"א (ח"א סי' צ"ח) ובשו"ת שבו"י (ח"ב סי' ל"ב) שכ' כוונת התוס' משום דהוי סלת נקי' ונ"ל שכ"ה ג"כ כוונת התוס' זבחים (ע"ב ב' ד"ה פרוסות) שכ' לחה"פ משום דסמידי והיינו שהי' סלת נקי' ומנופה. עכ"פ חזינן בנתערבה פרוסה של לחה"פ שהוא חה"ל בין פרוסות שאינן חה"ל עכ"ז אינו בטל ומוכח דאזלינן בתר החשיבות של קודם הביטול ודוקא לענין הריסוק אם נתרסקה הברי' אזלינן בתר השתא כיון דפנים חדשות באו לכאן ונשתנה בגוף הברי' ובזה גם בחה"ל אם נחתכה בטילה אבל אם לא נעשה שום שינוי בגוף הברי' והחה"ל רק מצד התערובות שנתערבה בין הדברים שאינם ברי' וחה"ל ובזה אדרבה חשיבתה קאי ולא בטל וכדאי' בש"ס שהבאתי לענין חה"ל וה"ה ודאי לענין ברי' וע' ברא"ש פג"ה (סי' ל"ג) שכ' דמוכח בש"ס דברי' וחה"ל שוין ע"ש ואמת שלדעת הרשב"א בעצמו צ"ל דלאו ראי' הוא דהא היא סובר דברי' בטילה באלף וכמבואר בתהה"א ובתשובותיו (ח"א סי' ע"ח ותמ"ג) וצל"ע על מה שהאריך שם להוכיח דיש דגים טהורים כמו הטמאים ע"ש שהקשו לו דאיך אפשר שיתערב הברי' ויבטל ואמאי לא תירץ דמיירי שנפל לתבשיל ואינו ניכר וצע"ק. עכ"פ נראה דדבר הלמד מענינו הוא דכי היכא דבחה"ל אף שנתערבה בין חתיכות שאינן ראוין להתכבד עכ"ז אינן בטלין ה"ה בברי' כנ"ל ברור:

והנה בדברים המוחזקים בתולעים כ' בחכמת אדם בשער או"ה (סי' ל"ו) שהרב ר"ש הזקן הורה הלכה למעשה להניחם בתנור חם וכ' דיצא לו זה מההיא דר' אפרים שבתוס' פ"ב דע"ז דכל מקום שיב"ח מהני גם יבוש בתנור מהני ולפי דברי' שאין בה עצם אינו מתקיים יב"ח גם יבוש בתנור מהני וגם ר"ת יודה בזה ע"ש ולפי דעתי ליתא להך פיסקא. דהנה בש"ע יו"ד (סי' קכ"ג) השמיט הדין דבתמדו יהי' מותר בתוך יב"ח כשיבשו בתנור ולא כתב רק שכשלא תמדו אסור גם כשנשתהה יב"ח ויבשו בתנור אבל ההיתר כשיבשו בתנור שיהי' מותר כשתמדו אף תוך יב"ח זה אינו מבואר כלל ונראה שסובר דלדעת ר"ת כשיבשו בתנור אינו מועיל כמו יב"ח ולא חלק על ר"א בזה דלא הי' צריך דהעובדא הי' כשלא תמדו דהתיר ר"א ע"ז גער בו ר"ת דבלא תמד גם יב"ח לא מהני אבל לעולם דחולק עלי' גם בזה וראיה מספר התרומה (סי' קס"ו) שכתב ע"ד ר"ת וז"ל וצ"ע בירושלמי דמס' דמאי אמרינן שמרי עכו"ם שמא אין אסורין בהנאה הא שמרים שיבשו אין בהם איסור הנאת ע"ז ושמא התם מיירי לאחר יב"ח ותימה אפי' לא יבשו נמי עכ"ל. והנה מדמקשה אפי' לא יבשו נמי ע"כ דמוקי לה להירושלמי אחר שתמדן דאל"כ לא מהני גם יב"ח וכיון דמיירי בשתמדן אי ס"ד דלר"ת מועיל יבוש בתנור כמו לר"א א"כ א"ש הירושלמי דשמרים שיבשום אינם אסורים דמועיל כמו יב"ח אע"כ דגם בזה חולק ר"ת על ר"א וסובר דיבוש אינו מועיל דלא הוי כמו יב"ח. וראיתי בהג"א פ"ב דע"ז דאיתא התם שוב התיר ר"א אפי' פת שנתחמץ בשמרים לחים כו' ונחלקו עליו ר' שמרי' ור' אברהם אפי' בראשונה ולא התירו פת שנתחמץ בשמרי עכו"ם אלא לאחר יב"ח עכ"ל וע"כ דהמה חולקים עליו וס"ל דיבוש בתנור לא מהני רק יב"ח. וראיתי להכנה"ג בסי' קכ"ג (הגב"י ס"ק ע"ה) שכ' וז"ל מן דברי הר"א נראה דהתיר בשמרים לחים כו' וע"ז נחלקו עליו ר"ש ור"א כו' ע"ש ונראה מדבריו דפלוגתתן של ר"ש ור"א הי' בלחים ורק בהוראה השני' חולקים עלי' ואני תמה ע"ז דלהדיא מבואר בהג"א דנחלקו על ר"א גם בראשונה והיינו דלא מועיל יבוש בתנור וראיתי בשו"ת מנחת יהודא חא"ח בביאורו להג"א (די"ב ע"ג) שכ' וז"ל אמנם ר' שמרי' כו' נחלק עליו אף בראשונה היינו אחר יב"ח בשלא תמדן עכ"ל והוא תמוה דהא סיימו בהג"א ולא התירו פת שנתחמץ בשמרי עכו"ם אלא אחר יב"ח עכ"ל מבואר דאחר יב"ח התירו ואי כוונת' בשתמדו העיקר חסר מן הספר אע"כ דביבוש פליגי עלי' דלא מהני כמו יב"ח וז"ב וע"כ השמיט בש"ע דעת ר"א דנחלקו ר"ת ור' שמרי' ור' אברהם וסה"ת וע"כ אין הוראות החכמת אדם נכונה ולא עוד אלא שנראה לי דגם לר"א לא מועיל בזה יבוש בתנור שהרי כ' בהג"א בתוך דברי הר"א וחרצן שהם מאכל אפי' יבשו תוך יב"ח אסור לצלות בהן בשר עכ"ל ש"מ דוקא גבי שמרים שהם לחים והם משקים הם נתייבשים בתנור שלא נשאר בהם כלל לחלוחית משא"כ בחרצן שהם מאכל לא מועיל היבוש שלא ישאר בהם לחות כלל) (וע"ש בהגהת הב"ח שכ' נ"ב הכי משמע בעובד' דרמי בר תמרי בפ' כ"ה דק"י וע"ש עכ"ל ולא ידענא היכא משמע משם דמקשה דדלמא של יי"נ הוי והשיבו דלאחר יב"ח הוי דהיינו דהכי הוי ולא מוכח מידי ואולי כוונת הב"ח רק על מ"ש דאסור לצלות בהן בשר ע"ז כ' דכן משמע כו') וא"כ הכא בתולע שהוא מאכל בודאי דלא מהני יבוש בתנור. ע"כ נ"ל דהוראת הח"א לאו דסמכא הוא וראיתי בשו"ת עמק הלכה חיו"ד (סי' ל"ד) שהשיג על הח"א מטעמא אחרינא ולא העיר ממ"ש. ודרך אגב ראיתי להעיר דמ"ש בש"ע סי' קכ"ג דכשתמדן במים ועבר עליהן יב"ח דמותרין נ"ל ברור דדוקא כשתמדן מתחלה ויצא מהן היין ואח"כ נשתהה יב"ח אז מותרין אבל כשלא תמדן מתחלה והי' היין בתוכן לא מועיל יב"ח גם כשתמדן אח"כ וכן מבואר הלשון בש"ע וה"מ כשתמדן במים מתחלה כו' ובתוס' ע"ז (דל"ד א') כ' דאיכא תרתי לטיבותא שכבר נתבטל טעמא במים וגם עבר עליהן יב"ח וכ"ה ברא"ש שם שנתמדו במים וכבר יצא מהן כל היין ואח"כ נתייבשו יב"ח וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם והיכא דנתמדו יפה ואח"כ עבר עליהן יב"ח וכן מבואר מהגה"ת או"ה (כלל כ"ה סי' ו') שכ' וז"ל אך הרא"ש פ"ב דעכו"ם ומהרי"ח מתירין אותו כר"א מחנוכה ואילך דאז מחמיצין במיובשין וצריך לערבן קודם במים ונתבטל טעמו עכ"ל ואי נימא דמותר להתמיד גם אח"כ א"כ זה כר"ת אע"כ דלר"ת לא מועיל תימוד אח"כ והוא פוסק כר"א ולחומרא בעלמא החמיר שיערב אותו במים מבואר מכ"ז דבעינן שיתמדו אותן מתחלה ויצא היין אז מועיל למה שנשאר המעט בהן שיהוי יב"ח דיתייבש בכולו משא"כ היכא שלא תמד אותם מתחלה ונשתהה יב"ח עם היין שבהם ולא נתייבש אף שאח"כ יתמיד אותם שוב צריך עוד יב"ח שיתייבש מה שנשאר עוד בהם. אולם ראיתי בס' עבודת עבודה בע"ז (ס"ג ב') שכ' ע"מ דאמר רמי בר תמרי בחולין (דק"ו) וז"ל דבשלמא לענין חשש דלמא יי"נ הוי דאם הי' אמת יי"נ לא הי' בידו של רמי לסלק האיסור לכך שפיר שאלו דהאיך לא חשש דלמא יי"נ הוי כו' אבל כיון שאמר לו דאחר יב"ח הוי א"כ בזה בידו של רמי להסיר מהם האיסור ולתמדן וליהנות בהם שוב א"צ לברר כו' עכ"ל מבואר מדבריו דאם הי' רוצה רמי בר תמרי הי' תומד אותם כעת והי' מותרין דלתמוד מקודם לא הי' בידו והוא מהתימה דנראה ודאי דאינו מועיל מה שיתמיד אותם עתה. וגם מדברי התפל"מ בסי' קכ"ג שכ' בההיא עובדא דרמי בר תמרי וז"ל וצ"ל דשאני התם דשרפן במקום עצים והשריפה מהני כמו התמידה עכ"ל משמע ג"כ דהתמידה מהני אחר יב"ח ולדעתי ליתא וכמ"ש. ודע דבשו"ת ח"צ (סי' ע"ה) תמה על ר"ת ממגילה (י"ב ב') דאמרו לאחשורש זיל לגבי עמון ומואב דיתבא כחמרא דיתיב על דורדיא כו' הרי בפי' דנקראו דורדיא אף שלא נמשך מהם היין ושלא כר"ת ובשו"ת פמ"א (ח"א סי' כ"ג) כ' דר"ת ס"ל דדורדיא כולל הן שנתמדו הן שלא נתמדו ושמרים אינם רק כשלא נתמדו ובח"צ (סי' פ"א) חזר והשיב לו והפמ"א (בסי' כ"ד) לא נתפייס בישובו ואני תמה עליהם דבמח"כ לא ראו בתהה"א (בית ה' שער"ג) שכ' ושמעתי משם ר"י ז"ל דאינו קרוי דורדייא אלא לאחר שנתמדו ונתמצה יין לגמרי ע"י שתמדן כו' ע"ש הרי להדיא דלר"ת דורדיא אינו אלא לאחר שנתמדו ולא כהפמ"א ועבשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' כ"ח) מה שכתב בזה ודברי' לא נהירין וגם לא ראה דברי סה"ת (סי' קס"ו) ע"ש ודו"ק והנה ברא"ש כ' ובלשון תלמוד קורא לשמרים שלא נתמדו דורדיא כדאית' בפ' המפקיד איכא גילפא דורדיא כו' ובפילפולא חריפתא הגיה קורא לשמרים שלא נתעדו שמרים ואח"כ העתיק גילפא ושמרים ואחרי שנתמדו נקראים דורדיא ע"ש ובמח"כ לא ראה בסה"ת שכ' אבל מקודם לכן קרינן שמרים כדאיתא בפ' הספינה כו' ובלשון תלמיד שדריא פ' המפקיד איכא גולפא ושדריא וכ"ה בהגמי"י (פי"א מהמ"א הי"א) וכן נראה שהיתה גירסת רש"י בב"מ שם עמ"ש במס' ע"ז (ס"ה ע"ב) וז"ל והכי אמרינן בהמפקיד איכא גולפי ושדר ובהגהת הרי"פ שם כ' שבגמ' איתא ושמריא אולם גירסת רש"י היתה כן וכ"ה בערוך (ערך שדר) גולפא ושדריא כו' ע"ש וכצ"ל בדברי הרא"ש ואין צורך להגיה כהפילפולא חריפתא ולפ"ז דלר"ת נקראו שדריא שמרים שלא נתמדו י"ל דלר"ת הי' הגירסא בש"ס מגילה כחמרא דיתיב על שדריא וא"ש דבריו. וראיתי להכנה"ג (בהגב"י ס"ק ע"ד) שכ' וז"ל וראיתי בפוסקים עירבובי דברים בזה הרי"ף והרא"ש והטור לא הביאו כ"א דורדיא דארמאי וחובטא דטייעי והרשב"א בתהה"א לא הביא כ"א מימרא דפורצנא דארמאי עכ"ל:

והנה מה שתמה על הרשב"א אני תמה דבתהה"א (בית ה' שער ג') כ' וגרסינן התם אמר רב זביד דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי ואמר רב אחא ברי' דרב איקא הני פורצניא דארמאי כו' הרי שהביא המימרא דדורדיא ובשער ו' העתיק אמר רב אדא ברי' דרב איקא הני קנקנים של נכרים לאחר יב"ח מותרין כו' ומה שלא העתיקו הרי"ף והרא"ש המימרא דפורציניא לק"מ דהא כבר כתבו במשנה החרצנין והזגין של עכו"ם כו' אמר שמואל לחין כל יב"ח כו' וא"כ לאיזה צורך יעתיקו אותו עוד הפעם המימרא דרב אחא ועשו"ה הרשב"א (ח"א סי' מ"ד) שנשאל דה"ל לרב אחא למימר אלו הן לחין כו' כמו שמואל והשיב דשמואל מפרש רק המשנה ולא ידעינן הלכתא כמאן וע"כ הוצרך רב אחא להורות כן להלכה וא"כ הרי"ף והרא"ש שהעתיקו מימרא דשמואל להלכה לא הצריכו להביא מימרא דרב אחא וז"ב וצל"ע ע"ד ר"ת שס"ל דהא דמהני גבי פורצני יב"ח דוקא כשתמדן וקשה לי ממשנה דכלים (פ"ט מ"ה) וכן בגפת חדשה אבל בישינה טהור והפי' בישינה הוא אחר יב"ח ובירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ה) למדו לענין יי"נ מהמשנה דשם ומדסתמו במשנה משמע אף שלא ערבו הזתים במים מהני וא"כ ה"ה גבי ענבים דבשלמא גבי ענבים לפי פיר"ת דורדיא אינו כולל רק כשתמדו במים א"כ פירושו כן משא"כ בזתים דגפת כולל הכל הן כשערבו במים הן כשלא ערבו ומדהשווה אותם בירושלמי משמע דשוים המה וצע"ק: (יא) והנה אנן קיי"ל דדבר הבא לעולם ע"י תערובות אינו בטל. ומקור הדבר ממרדכי (פ' הזרוע) והובא במל"מ פ"א מהלכות מו"מ שהקשה ביבמה שרקקה דם דליבטול דם ברוק וע"כ חידש דדבר הבא לעולם ע"י תערובות אינו בטל. וכמו כן ראיתי בא"ז ה' חליצה (סי' תרע"א) שכ' וז"ל דהואיל ורבותי' דהאי רוק הכי שבאו שניהם מפיו ביחד אין שייך בי' ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהי' זה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל. וראיתי להבית מאיר (בסי' קס"ד) שתמה ע"ז דאדרבה מבואר בא"ח סי' ש"כ דהיכא דמעורב מתחלת ברייתו בטל אף בדשיל"מ. וכ"כ היד דוד ביומא (נ"ה ב') וכ"כ בשו"ת מהרי"מ מווארש"א דקמ"ה א' שהמרדכי סותר א"ע ע"ש וליתא וכמ"ש הכרו"פ (סי' ק"ב) דהכוונה כך דהיכא דהאיסור והיתר שניהם מעורבים אז אינו בטל משא"כ היכא דהאיסור מעורב ולא ההיתר אז בטל אף בדשיל"מ ע"ש. ויש להסביר הדברים עפמ"ש הר"ן פ"ק דסוכה דלכן העושה סוכה תחת האילן בעינן שיהי' רוב סכך כשר נגד האילן והיכא שמונח סכך כשר מצד א' וסכך פסול מצד א' סגי במחצה על מחצה משום דכשהוא עומד מצד עצמו ואינו מעורב הוא בחשיבתו ובתוקפו משא"כ דבר שנתערב בטל חשיבותו ולכן היכא שהסכך כשר עומד בפ"ע ואז הוא חשיב סגי במע"מ אבל היכא דהוא מעורב בטל חשיבותו של הסכך כשר אף שגם הפסול אבד חשיבותו עכ"ז צריך רוב ע"ש וכ"ה בנ"ד דהיכא דהאיסור וההיתר שוים אז סגי בס' ובדשיל"מ אינו בטל והיכא שההיתר מעורב מתחלת ברייתו וא"כ אין לו חשיבות כלל ולכן אין בכוחו לבטל האיסור אף שגם האיסור אינו בתוקפו אבל היכא שהאיסור מעורב מתחלת ברייתו וא"כ כוחו קלוש מאד וההיתר אינו מעורב והוא בתוקפו אף בדשיל"מ בטל. וראיתי בשו"ת משכנ"י בהגהותיו לאה"ע (סי' קנ"ב) שכ' וז"ל ומ"ש דדעת הרי"ף שא"א בלא צחצוחי רוק קשה לכאורה לבטול רוק ברוק בשלמא רוק בדם הוי מבשא"מ עכ"ל ונעלם ממנו דברי המרדכי הללו שהקשה כן וחידש דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל וגם מ"ש דרוק בדם צריך ס' דהוי מבשא"מ. לכאורה תקשה מזה על מה שכתב בשו"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' ל"ח) שהיכא שצריך ס' גם המרדכי מודה דבטל אף שמעורב מתחלת ברייתו ותקשה הא המרדכי מיירי ברוק בדם דהוי מבשא"מ דצריך ס' וכמ"ש המשכנ"י ועכ"ז כ' דבמעורב מתחלת ברייתו אינו בטל. אולם צדקו דברי הנ"ב דהא דמבשא"מ צריך ס' הוא דוקא במידי דאכיל' דבעי ס' שלא יתן טעם אבל הביטול הוא ברוב ובדוק ודם סגי ברובא. אולם נראה דיש חולקים על שיטת המרדכי דהנה בתוס' חולין (ס"ט א') על מה דאמרינן מהו לחוש לזרעו כ' וז"ל תימה מאי קמבעי' לי' והא קיי"ל זוז"ג מותר. ונראה ליישב תמיהתם עפ"י מ"ש הר"ן בע"ז (מ"א ב') דהא דזוז"ג מותר הוא מטעם ביטול ולכן כל דיני ביטול שייכי בזוז"ג ע"ש. ומיושב בזה תמיהת התוס' פסחים (כ"ו ב') על מה דאמרינן התם דהקדש אפי' באלף לא בטיל וכ' התוס' דמאי חומרא הוא זה דהקדש הא הוי דשיל"מ ע"י חילול ולהכי לא בטיל ע"ש ועם האמור א"ש דכ"ה כוונת הש"ס דכיון דכל עיקר זוז"ג הוא מטעם ביטול והקדש דאינו בטל מטעם דשיל"מ גם זוז"ג אסור וזה כוונת הב"י ביו"ד (סי' רט"ז) דבדשיל"מ ל"ש זוז"ג והוא לכאורה משולל הבנה ולפמ"ש א"ש וא"כ מיושב קושית התוס' דחולין דכיון דזוז"ג הוא מטעם ביטול וכל דיני ביטול עליו א"כ ל"ש זוז"ג היכא דהוא מעורב מתחלת ברייתו וכמ"ש המרדכי. אולם מדחזינן דלמ"ד בש"ס חולין (נ"ח א') דאמרינן בולד טריפה דמותר לר' יהושיע דזוז"ג מותר וכן אמרינן בסנהדרין (ד"פ ע"ב) גבי ולד הנוגחת דלמ"ד זוז"ג מותר. אף שכח האב והאם מעורבין מתחלת ברייתו עכצ"ל דהר"ן ודעימי' הסוברים דזוז"ג מטעם ביטול ע"כ דחולקים על הך דינא דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל דאל"כ לא הי' להועיל גם זוז"ג והבן. ושוב אחר ימים מצאתי בשו"ת מנחת עני (סי' ק"ה) שתירץ קושיות התוס' בחולין עם דברי המרדכי ומהתימה ממנו שאשתמט מיני' סוגיות חולין וסנהדרין שהבאתי דא"א כלל לזווג שני אלו הסברות של הר"ן והמרדכי וזה ברור:

והנה בפסחים (פ"ט א') אמרינן דה' אנשים שנתערבו עורות פסחיהן א"א להתנות משום חזה ושוק והקשה הפלתי דליבטל א' בב' ותירץ משום דהוי חה"ל ויישב בזה קושיות התוס' דלספי לכהן קטן וקשה הא אסור להאכילו בידים ולהנ"ל א"ש דהוי רק איסורא דרבנן והתוס' ס"ל כהרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן אך לפ"ד המרדכי לא שייך ביטול עכ"ד הפלתי משמע מדבריו דהתוס' חולקים על המרדכי ואמת שצל"ע מה שכתב דהתוס' סבירא ליה כהרשב"א ובאמת מדבריהם ביומא דף ע"ז שכתבו דשאר עינוים המה מדרבנן ובדע"ח מבואר דאסור ליתן להם בידים משמע דגם איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן (אך ידוע דתוס' יומא המה ממהר"ם) ויותר ה"ל לומר במ"ש התוס' בפסחים (דפ"ח ע"א) דבמקום מצוה מותר איסור דרבנן. אולם בעיקר קושיתו ראיתי להח"ד שכ' דלא שייך ביטול כיון שכ"א קאי בספק. וראי' מהא דאמרינן לר"מ איך אכלינן בישרא וקשה הא ר"מ לא פליג על ביטול ברוב וביטול ברוב הוא אפי' היכא שא' הוא בסוף העולם וכיון שרוב כשירות נינהו יתבטל ברוב א"ו דכיון דאפי' אם לא הי' אלא א' הי' ספק ולא מצד התערובות לא שייך ביטול ברוב. הן אמת שדבריו תמוהים דלא מוכח מידי דלכאורה קשה האיך מודה ר"מ בביטול ברוב הא הוא חייש למיעוטא וכבר הקשה כן במרדכי בחולין ותירץ דברובא דאיתא קמן גם ר"מ מודה (והפרמ"ג בפתיחה לתערובות לא ראה דברי המרדכי הללו) וא"כ הא דמועיל ביטול ברוב אפי' היכא שא' הוא בסוף העולם הוא רובא דליתא קמן ובזה באמת פליג ר"מ. וראיתי להמל"מ שם שכ' דהך דינא דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל הוא רק מדרבנן כמו טומאת משא דאינו בטל רק מדרבנן ובזה י"ל דברי הרמב"ם ספ"ב מ"ה בכורות שהשמיט בהא דהאורג בגד צמר בכור דידלק דהוא דוקא כשעביד כציפורתא ועם האמור י"ל דבבגד בלא"ה לא שייך ביטול משום דהוי טומאת משא ולכן לא מקשה הש"ס רק גבי שיער נזיר דהוי מה"ת משא"כ בגיזת בכור דאינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' חולין (ל"ו א') ומדרבנן בלא"ה לא בטיל וא"צ לאוקים בעביד כציפורתא. אמנם ראיתי בטורי אבן (סי' ל"ד) שהקשה ע"ד המל"מ הללו מש"ס מנחות (כ"ג ב') דאיתא ברש"י שם ואמאי דלא מבטל לי' טבלא לשיריים דהוי כריבה סלתה לא מצי למיפרך לר"ח דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן כו' ולפ"ד המל"מ איך שייך בי' ביטול כיון שב' המנחות לפנינו ויש בהם איסור ריבה סלחה ואיך יוכל לקמוץ ממנו עכ"ד ולק"מ דהא כ' הכ"מ (פ"א מ"ה אה"ט) בשם הר"י קורקו"ס דבלח בלח לא שייך בי' טומאת משא וה"ה בקמח בקמח הוי לח בלח וא"ש בזה דברי המהרש"א פסחים (מ"ד א') דבעי דוקא חד בתרי והפלתי (סי' ק"ט ס"ק כ"ב) תמה עליו דסגי במשהו יותר מדאוריית' ולהנ"ל י"ל כיון דהכא בקמח בקמח עסקינן דהוא לח בלח והמנ"י כ' בשם הרלב"ח דבלח בלח מה"ת כפל בעינן וא"ש ומה שהקשה הטורי אבן מעצי מוקצה ביו"ט הרי נהנה בבת א' מהאיסור י"ל דכיון דטומאת משא אינו אלא מדרבנן יש לומר דלא גזרו רק בדאורייתא ולא במוקצה דרבנן:

ובזה י"ל דברי שו"ת ח"צ (סי' ק"ב) שכ' דאם המי רגלים מועטין מהמים שמטילין לתוכן א"צ רביעית דבטל ברובא. וראיתי בישועת יעקב (א"ח סי' ע"ז ס"ק א') שהקשה עליו דהא הוי טומאת משא דאינו בטל וא"כ הכא דאינו נהפך האיסור להיות היתר אף לאותן הפוסקים דחד בב' שנתבטל מותר לבשלן כו' ע"ש (ע' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ל) דלאותה דעה לא גזרו כלל על איסורין טומאת משא) אך לפמ"ש א"ש דכיון דכאן אינו אלא איסורא דרבנן לא גזרו טומאת משא ובלא"ה לפמ"ש הכ"מ דבלח בלח לא אמרינן טומאת משא וא"ש (ולפ"ז נסתר תירוצי לעיל בדברי הרמב"ם). וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' נ"ט) שכ' בפשיטות דמ"ר בטלין ברוב אף פחות מרביעית ולא ראה דברי המ"א (סי' ש"ב) דבעינן דוקא רביעית ומה שהביא ראי' ממ"ר במקדש התם הוי רק מפני הכבוד מהני ולא כאן דצריך ביטול. אך הש"ג ס"ל כדעתו וגם הח"צ והי' לו להביאם (וע"ש בעמק הלכה שהביא ראי' דמ"ר דאדם מותר ממ"ר דבמקדש דמותר ולא אמרי' דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ואשתמיטתי' שכבר העיר בזה הפר"ח ביו"ד (סי' פ"א סק"ג). אולם י"ל דהתם לא הוי רק מעין א' ששמו כן וכמ"ש הבאר שבע בשם הכלבו) ולכאורה הי' נראה להביא ראי' להח"צ דסני ברוב מירושלמי ברכות (פ"ג ה"ה) דאיתא התם ר' זכאי אומר נתן לתוכו רביעית מים יקרא ואם לאו אל יקרא ומהו כדי רביעית רביעית בתוך רביעית אחד כלי גדול כו' והכוונה נראה דהא דבעינן רביעית היינו אם הי' רביעית וה"ה יותר אבל אם הי' פחות מרביעית א"צ רביעית דסגי ברובא וא"כ נראה מזה דסגי ברובא ולא בעינן רביעית וראיתי ברא"פ שם שפי' ב' פירושים ושניהם לא נהירין דהם נגד ההלכה דבפי' הא' כ' דברביעית א' צריך רביעית א' ובב' רביעיות צריך ב' רביעיות וזה נגד ההלכה דקיי"ל דאפי' לכמה רביעיות סגי ברביעית א' כבן זכאי בברכות (כ"ה ב') ולפי' הב' דבפחות מרביעית סגי בכ"ש הוא ג"כ נגד ההלכה אך הנכון מ"ש דאתי לאפוקי דברביעית בעינן רביעית ואז סגי אפי' ליותר מרביעית ובפחוח מרביעית סגי ברובא. וע' במל"מ שם מ"ש בכוונת דברי הכ"מ דלמד מבגד שאבד בתוכה כלאים לסתור הסוגי' דתמור' ולפי האמור לא מוכח מידי דהתם הוי ד"ת משא"כ הכא. ובלא"ה ק"ל דהא כ' הר"מ פ"י מהל' כלאים בגד צמר שאבד בו חוט פשתן נראה ששינה לשון המשנה וכתב חוט דדעתו כדעת הסמ"ג דחוטין חשיבי ולא בטלי וא"כ הא חזינן דלאו משום טומאת משא אתינן עלה וצ"ע. ומה שהקשה הטורי אבן מעצי סוכה הנה התם לאו מתורת ביטול אתינן עלה עמ"ש מהרי"פ פ"ב מה' כלאים ודו"ק:

והנה ראיתי במל"מ שם שכ' עמ"ש מהר"י קורקיס דבלח בלח לא שייך טומאת משא וז"ל באמת דברי הרב המה תמוהים לפי הסוגיא פ"ג דבכורות דמדמה התם ההוא דחררת דם לההוא דנבילה שנתערבה בשחוטה עכ"ל ואחרי המחילה מכ"ת לק"מ והוא דהמעיין שם בסוגיא יראה (דאין) דהכוונה להקשות מההיא דאמרי' בציר ע"ה דטומאה כמאן דאיתא דמי מההיא דחררת דם דלא אמרינן כן ואין הכוונה להקשות מההיא דטומאת משא וז"ב וראיתי להעיר ע"ד הגר"א בשנות אלי' (פ"ג דערלה מ"ג) שכ' וז"ל ונראה שקושיא זו דלבטיל ברוב קאי אדלעיל דקתני ישרוף דוקא ולא קתני יקבור מפני שלא יכלה זמן רב כו' ליבטל ברובא ולא יהי' אלא איסור דרבנן ויהיו ס' איסור ויעשה כמצוותו ויקבור ולא יעבור הוא ודאי ע"ד חכמים דכל הנקברים לא ישרפו ומשני בציפורתא ואינו בטל מדאורייתא ופריך לישליפינהו ומשני כר"י דאמר שאינו חייב לקבור ואין כאן איסור כו' ולכן לא הזכיר הר"מ הך ציפורתא כלל שאפי' אם לא יעשה ציפורתא ישרוף כיון דאסקינן דמוקמינן כר"י ואין בו חשש איסור עכ"ל והמה תמוהים מאד דאיך תירץ כן על הר"מ הא הוא העתיק פי"ז מ"ה פה"מ הך דינא דכל הנקברים לא ישרופו דלא כר"י וכ"כ בפי' המשנה דאין הלכה כר"י וא"כ כשישרפנו יעבור על ודאי דרבנן וכשיקברנו יעבור על הספק ואמאי לא ביאר דמיירי בציפורתא (ועמ"א א"ח סי' תמ"ה שכ' ג"כ דהר"מ לא ס"ל כר"י וע' ביאורי הגר"א ליו"ד (סי' ש"ח) שתמה על רמ"א שפסק כר"י. ומכאן תשובה על הפרמ"ג בא"ח סי' תמ"ה שכ' שהמחבר פסק כר"י ובאמת ביו"ד סי' ש"ח מבואר שהמחבר לא פסק כר"י) גם מ"ש דציפורתא אינו בטל מה"ת הנה כל הדברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן וכמבואר בסי' ק"י באחרונים וכן מוכח מתוס' ע"ז (סי' א') שכ' דהיכא דמשהו אסור גם נטל"פ אסור (ומסולק בזה מה שחקרו רש"י ותוס' פסחים (ד"ל ע"א) דבע"ז נסתפקו אם רב ס"ל נטל"פ אסור והכא אמר דאסור ועם האמור י"ל דרב לשיטתו דחמץ במשהו ולהכי גם נטל"פ אסור) ולכאורה קשה מע"ז (ע"ה ב') דאמרינן שם ולמ"ד נטל"פ מותר גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא איך משכחת לה ומאי קושיא לימא דבישל דברים האסורים במשהו ואסור בהו גם נטל"פ אע"כ דדברים האסורים במשהו הוא רק מדרבנן. עכ"פ מבואר מזה דזה דבר ברור דטומאת משא אינו בטל ולפ"ז לענין שבת לא שייך ביטול דהוי טומאת משא ונפלאת הוא בעיני על הצל"ח ביצה (ל"ט א') שכתב דבטל והוא פלא ומש"ש ראי' מחררת דם כו' הוא תמוה דלפ"ד הכ"מ הוי לח בלח וגם מהרא"ש פ' ג"ה משמע דסובר דאינו בטל וע"כ דברי הצל"ח תמוהים. והנה נשאלתי מחכם א' מעיר האלאסקאוו ע"ד המל"מ הללו במ"ש ע"ד חכמי אשכנז וכ' וז"ל דהא מבואר בסי' ע"ב דאין בהמה שיהיו ס' נגד לבה ואף שכ' שם הש"כ דהוא משום שמסירין הראש ומנקרין אותו עכ"ז באיברים הנגלים היוצאי' בודאי גדולים המה מלבה ואין ס' נגד' וא"כ אין ראיית המל"מ ראי' דהא בגמ' על הרוב דברו משא"כ חכמי אשכנז מיירי בסתמא עכ"ד והשבתי לו דלק"מ דהא כ' הש"כ דיש אבר קטן שמוליד הרבה חלב ורק משום דמב"מ בס' להכי בטל וא"כ אין ראי' כלל מסי' ע"ב דהתם משערינן לפי גודל האבר משא"כ הכא וא"כ שפיר הקשה המל"מ דגם בש"ס הי' להם להקל דיש תמיד הספק דלמא מהאבר הזה יצא הרבה חלב. ומ"ש עוד השואל וז"ל והנה מתשו' מהר"ם זו ומה שהביא הפרמ"ג בשמו בסי' נ"ז נראה בעליל דאף במקום שלא הי' האיסור מבורר שאין לומר דבע"ח חשיבי ולא בטילי מדרבנן וזה סותר למה דכ' החו"י בתשו' סי' קל"ג הביאה הפרמ"ג בסי' ק"ב במ"ז סק"א וצע"ג עכ"ל והשבתי לו דשגה בזה דבתשו' מהרמ"ל סי' ק"ד לא נזכר כלל מהא דבע"ח חשיבי ולא בטלי רק שכ' דהגבינות בטלים בס' והפרמ"ג כ' בעצמו דבע"ח חשיבי כו' ע"ש וא"כ ל"ק על החו"י מתשו' מהרמ"ל וא"כ כוונתו על הפרמ"ג שסותר דברי עצמו י"ל דהפרמ"ג סובר שזה אינו קרוי אינו ניכר כיון דבעת הדריסה אלו הי' עומד שם אדם בעת מעשה הי' יכול להכיר עשו"ת טטו"ד מה"ת (סי' רכ"א) מבואר כן הסברא הזאת וא"כ לק"מ ולפי סברת השואל שזה קרוי איסור שאינו מבורר א"כ גם ההיתר אינו מבורר א"כ י"ל דמה דמהר"ם לא אמר שהוא בטל ברוב הוא משום דבעינן שיהי' ההיתר מבורר וכמ"ש האחרוני' וכל שאין ההיתר מבורר לא מהני ולכן הוצרך ס' שבזה בטל הטעם וכאלו לא הי' האיסור בעולם אולם לפמ"ש דזה מקרי איסור מבורר א"כ ה"ה ההיתר מבורר צ"ל דדעת המהר"ם דמצריך רוב הוא משום דבע"ח אינם בטלים וז"ב: (יב) והנה בריחא מבואר ביו"ד (סי' ק"ח) דאוסר באופני' המבואר שם. וראיתי בשו"ת זרע יעקב (סי' ז') שנשאל במי שאוסר על עצמו פירות בקונם אם מותר ליהנות מריחם. ואבא להעיר על דבריו. הנה התוס' בע"ז די"ב הקשו על מה דאמרינן התם דבמעוטרת בורד והדס דאסור דריחא מלתא הוא דמ"ש מבת תיה' דמותר ותירצו בשם ר"ת דהכא בורד והדס דעיקרו להריח לכן אסור ע"ש וזה הוא שיטת ר"ת דדוקא היכא דעיקרו להריח אז אסיר אבל היכא דאין עיקרו להריח אז מותר ואח"כ כ' טעמא דנפשייהו דאפי' היכא דאין עיקרו להריח אסור עכ"ז מותר דהוי שלכדה"נ וזה הוא שלא כר"ת דלר"ת היכא דאין עיקרו להריח מותר אף מדרבנן ולהתוס' אסור ובדף ס"ו ע"ב כ' דבהא דבת תיה' הוי כמזיק לכן התיר רבא וזה סובב לשיטתם אבל ר"ת לא ס"ל כן וכמבואר בספר הישר לר"ת (ענין תקס"ד) דהוא מחלק בבת תיה' דלרבא מותר כיון שאינו מתכוון לבדוק ע"ש ובסי' תקי"ח חילק בין עיקרו להריח. אבל להתוס' שגם היכא שאין עיקרו להריח אסור מדרבנן צריכין לחלק בבת תיה' דהוי כמזיק וז"ב:

ובזה מבואר דלא קשה מה שהקשה הזרע יעקב דלמה צריכין התוס' לחלק בין עיקרו להריח הא בלא"ה בבת תיה' מותר דהוי כמזיק ע"ש ולהנ"ל א"ש דרק ר"ת חילק כן דהוא לא ס"ל דהוי כמזיק והתוס' שחלקו שם עליו הצריכו לומר בבת תיה' דהוי כמזיק ומזה קשה לי על המהרי"ק (שורש קל"ג) שכ' דר"ת סובר דהוי כמזיק והוא מהתימה דר"ת לא ס"ל כן (ודברי מהרי"ק הללו לא ראה אותם המהרש"א והזרע יעקב) ובעיקר הנידון שנשאל עליו הזרע יעקב הי' נראה לכאורה דאסור וראי' מירושלמי כתובות (פי"ג ה"ב) ונדרים (פ"ד ה"ב) דהנודר מן הכיכר אסור לחמם ידיו ופסקו הב"י ביו"ד (סי' רכ"א) לחומרא והיינו משום דאמרינן דהנודר מן הכיכר קיבל עליו כל ההנאות שיהי' ממנו אף הנאה שלכדה"נ וא"כ בריחא אף שפירות אין דרך הנאתן להריח עכ"ז אסור והן אמת שבמחנה אפרים (ה' נדרים סי' כ"ז) תמה על פסק הש"ע הזה כיון דהוי שלכדה"נ אולם בקהלת יעקב (סי' ל"ט) כ' דבעיית הירושלמי הוא אם החימום הוי כדה"נ או הוי שלכדה"נ וא"כ אין ראי' מהירוש' הזה עכ"פ מבואר דהנודר אינו מקבל על עצמו ההנאות שלכדה"נ. אך יש לספק באומר קונם כיון דקונם הוי כהקדש ובהקדש אסור אף שלכדה"נ עמ"ש המל"מ והשעה"מ ה' יסה"ת (פ"ח ה"ה) ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ"ד) שאסור להריח פירות של ערלה וכ' הזרע יעקב דסובר כהתוס' והיינו דאסור בכ"מ אף שלכדה"נ ומיהו אינו מוכרח די"ל דסובר כמ"ש התוס' בב"ק (ק"א א' ד"ה שלא) דבערלה אסור אף שלכדה"נ ועמ"ש היד דוד פסחים (דכ"ה ב') והיינו די"ל דהא דריח אסור הוא רק מדרבנן וכמ"ש הפלתי (סי' ק"ח) וי"ל דבדרבנן לא גזרו וא"כ בכל איסורים דשלכדה"נ הוי רק מדרבנן ולכן לא גזרו משא"כ בערלה דהוי מה"ת אך י"ל כיון דקונם הוי דבר שיש לו מתירין לכן אסור כיון דריחא משהו מיהו הוי ולכן אסור וראיתי להזרע יעקב שם שכתב וז"ל ונראה דאפילו להרי"ף דוקא שיש תערובות דשייך לומר בטל ולא בטיל אבל כל שהוא מותר מעצמו לא נאסר אותו מחמת שיל"מ דא"כ בא ונאמר דגידולי גידולים בדבר שזרעו כלה כו' אסורים מחמת שיל"מ עכ"ד ולא ידענא מאי קאמר דפשיטא דלשיטה הזאת שכ' הרי"ף דריחא א' מאלף הוי וכ"כ התוס' דמשהו מיהו הוי ריחא רק באיסורים שבטלים בס' א"כ בעינן טעם יפה אז ריחא לאו מלתא אבל באיסורין שאסורין במשהו דגם טעם קלוש אסור גם ריחא אסור וא"כ בנ"ד דאסור במשהו א"כ גם ריחא אסיר. וא"כ תבנא לדינא אף דנימא דמחמת שלכדה"נ אינו אסור דלא כהתוס' שכ' דשמא אסור בכל האיסורים דלא קיי"ל כן וכמ"ש המנ"י (כלל ל"ו ס"ק ל"ט) וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם ובבעה"ע (ספר שני ח"ד) שכ' רק תירוץ ר"ת עכ"ז יש להחמיר לכתחלה להריח כיון דמשהו מיהו הוי וכמ"ש הרמ"א בא"ח (סי' תמ"ז) וביו"ד (סי' ק"ח) דבאיסורי משהו לכתחלה אסור וע' בשער המלך (פי"א מהמ"א ה"ג) שהאריך בזה ע"ש וא"כ לפ"ד הרמ"א יש להחמיר לכתחלה ולא כמו שנראה מהזרע יעקב דגם לכתחלה מותר. ומה שהקשה הזרע יעקב על המחבר שכ' דפילפלין שמשימין ביין אסור מטעם הרשב"א הא אין עיקרן להריח הא ליתא דהא פילפלין מותר להבדלה כמ"ש הט"ז והשכנה"ג. וראיתי להעיר ע"ד היד המלך (פ"ט מה' ברכות ה"ט) שכ' דאיסור ריח ע"ז הוא משום רוצה בקיומו ע"ש וליתא דהא ריח בע"ז אסור מה"ת וכמבואר בפ' כל שעה ואיסור רוצה בקיומו הוא רק מדרבנן וכמ"ש הפר"ח בא"ח (סי' ת"נ ס"ו) ותו דלפ"ד הטוש"ע שם דגם בחמץ בפסח אסור רוצה בקיומו א"כ מדוע דעת כמה פוסקים דגם חמץ בפסח מותר ריחא וגם להאוסרים הוא משום דעכ"פ משהו איכא ולא משום רוצה בקיומו ומה שהכריחו לזה להיד המלך משום שתמה שם על הר"מ שכ' דאם נתערב ריח שמותר להריח בריח שאסור להריח דאם הרוב מההיתר מותר ולכן הקשה דבע"ז לא מועיל ביטול לק"מ דהר"מ לא קאי התם על איסור ריח בע"ז רק על שאר הדברים שהזכיר שם וכ"כ המעשה רוקח שם בשם מהר"ש וא"כ מעיקרא ל"ק:

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה