שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן יא קונטרס בהלכות טרפות
וראיתי לבאר איזה פרטים בה' טריפות. הנה בשו"ת פרי תבואה (סי' ל"ח) כתב הדבר ברור אצלי לדבר נגד מלכי רבנן ולא אבוש דכל מה שהטריפות בו מצד שסופו לנקוב אינו טריפות ודאי רק ספק טריפות דודאי אם עדיין לא שלטה הלקותא בו הוא עדיין מחוסר מעשה הפעולה שתינקוב כו' וא"כ איכא ספיקא שמא לא שלטה הלקותא ולדעת הרמב"ם דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא אינו אלא טריפות דרבנן עכ"ד. ולדעתי הדברים האלו ישתקעו ולא יאמרו דלדברי' נפחתה הגלגולת כסלע דהטעם משום שסוף הקרום ליפסק וכן סירכא שלא כסדרן שהטעם משום שסופו להתפרק וכן חצר הכבד שניקב שהטעם משום שסוף הכבד לינטול בכל אלו להר"מ לא יהי' אלא מדרבנן וגם לדידן אם יהי' עוד ס' יהי' מותר מטעם ס"ס ומבואר בכמה דוכתי ההיפוך מזה אין מן הצורך לבארם. וכן טריפות הכבד דלהרשב"א הטעם משום שלבסוף תינטל המרה ואם יהי' ס' אם ניטל הכבד יהי' מותר וכן להרנ"ש שסובר דניטל הטחול טריפה משום שסוף הכרס ובני מעים לינטול וכן להסוברים דלקתה הכליות הוא משום בני מעים בכל אלו אם יהי' ס' יהי' מותר מטעם ס"ס וההיפוך מבואר בכל הפוסקים ולדברי' מאי מקשה ר' יוסי בן המשולם בחולין (כ"ז ב') מעשה בעינבול בא' שנפחתה גלגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה דדלמא לא שלטה הלקותא דהא לדעתו אינו אלא ס' והנה ביש"ש (פא"ט סי' פ') כ' דאם חי יב"ח מהני דחז"ל על הרוב דברו דברוב ישלוט הלקותא ולפעמים לא ישלוט הלקותא ובאותו הרוב ששולט הלקותא הוא תיכף טריפה בודאי דלכן לשיטתו מהני י"ב חודש מיום שנולד הטריפות. ע' בית אפרים (סי' ל"ט ס"ק קצ"ו) ובקונטרס הראיות (סי' כ"ו) ושו"ת נאות דשא (סי' ע"ה וקכ"ז). וא"כ לפי דברי היש"ש גם להר"מ הוי דאורייתא דהרוב ישלוט בהן הלקותא. ולכן אם יש ספק לא מצרפינן לס"ס וגם בזה חולקין התב"ש והאחרונים (בסי' ל') וע' פלתי (סי' י') דמשעה הראשונה לא יוכל להוליד אבל לומר כדברי הפרי תבואה דהוא ס' הוא מהתימה לומר כן ומ"ש לפרש כן בדברי הפר"ח (סי' מ"ב סק"ה) שכ' דאע"ג דאמרינן כל שסופו לנקוב כנקוב דמי אין זה אלא היכא דאיכא ריעותא אבל במידי דמיטרף ע"י קוץ או מחט כל כמה דלא מינקב אין כאן ריעותא והבין הפרי תבואה דזה שכ' הפר"ח דאין זה אלא היכא דאיכא ריעותא היינו שהתחיל הריעותא לשלוט וכל כמה שלא שלטה הריעותא אין כאן טריפות ומזה הביא ראי' לדבריו וכ' דאע"ג דלשון הפר"ח מגומגם קצת לפ"ז כ"ל דכוונתו כן. ובאמת חס לן לייחס להפר"ח הכוונה הזאת. וכוונת דברי הפר"ח המה ברורים ופשוטים דבכל הני דאמרו חז"ל דאסורין משום שסופו להתפרק אמרינן דשלטה בהן הריעותא ובודאי יהי' סופו להתקלקל משא"כ בדין של הבה"ג (בסי' מ') דיש מחט דאמרינן שסופו לנקוב אבל כל כמה דלא נקב אין כאן טריפות כלל דדוקא בחולי שנתחדשה בגופה אמרינן הך סברא ולא בקוץ או מחט. וע' בלבוש ס' מ' שכיון ג"כ לסברא הזאת ואין כאן ראי' כלל מהפר"ח. ומש"ש דא"כ בהמה העומדת ברפת עם שור המועד יהי' טריפה דבודאי סופו לינגח כו' לא דמי כלל דכאן יש דבר חולי המתחדשת בגופה אבל כאן הוי דבר נפרד וז"ב דלא כהפרי תבואה: והנה בשו"ת טטו"ד (מה"ת סי' ז') כ' דהא דאמרינן בכ"מ דאם הבשר רע ונימוס הוי כניטל לא הוי אלא היכא דהטריפות מצד עצמו אבל היכא דאין הטריפות מצד עצמו לא אמרינן כן. וכן כ' עוד שם בסי' ט"ו. ולדעתי אין לסמוך ע"ז וראי' מדברי הרמ"א (סי' מ"ג ס"ב) שכ' בטחול אם לקתה בשינוי בשר דינה כניקבה והוא מדברי ההג"א והשערים דר"ש ן' חפני. והפרישה כ' בשם הרנ"ש דהטריפות דטחול הוא משום דסוף הכרס ובני מעים לינטול וכ"כ הפרמ"ג בשם הכנה"ג א"כ מוכח דגם היכא שאין הטריפות מצד עצמו הדין כן וכן מוכח מדברי הש"ע (סי' מ"ח ס"ה) בבשר החופה את רוב הכרס דאם נסמסמס דינו כניטל והב"ח כ' הטעם משום דסוף הכרס הפנימי לינטול וכ"כ הכנה"ג וע' בטטו"ד בהשמטות שהוא בעצמו פסק כהב"ח ומוכח דבכל מקום הדין כן ומהתימה ממנו שהוא בעצמו כתב בסי' ק' בטרפש הכבד דאם הבשר רע לא מהני סתימה דסופו לינטול ע"ש והא בטרפש הכבד אין הטריפות מצד עצמו ובעיקר הדבר קשיא לי ע"ז מש"ס חולין (ע"ז א') דמיבעי לן בנסמסמס העצם מהו אף דשם הבשר נתמסמס ולא העצם והוי אינו טריפות מצד עצמו ועכ"ז מיבעיא בש"ס אם אסור ודעת הטור בסי' נ"ה דהוי ודאי טריפה ולהתוס' והרשב"א הוי ספק מבואר דלא כשיטתו:
וראיתי להעיר על מיש הפנ"י בחי' לכתובות (ע"ז ב' ד"ה מיתיבי) שכ' דאף האוסרין בגבינות שנעשו מבהמות שנמצאת טריפה היינו דוקא היכא שי"ל דהי' בתולדה דלית לה חזקת כשרות ואף אם חיה י"ב חודש לא הוית חזקה שנתבררה אבל בנמצא קוץ או מחט דבזה הוי חזקה דכשנולדה לא הי' הקוץ כ"ע מודים דהגבינות המה כשרים וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' מ') שהשיג עליו מש"ס חולין (ד"נ ע"א) דמקשינן במחט שנמצאת בביה"כ דאם לא הי' קורט דם הוא לאחר שחיטה מ"ש מכל נקובי דעלמ' וקשה הא שנא ושנא דהכ' ע"י מחט מקלינן בס' אם מחיים או לאחר שחיטה ולא בנקובי דעלמ' דלא הוי חזקת הגוף מהולדה. עוד הקשה דהא כ' הט"ז בסי' מ"ג דניקב שהוא בתולדה שם חיסרון עליה ובכל אבר שניקב טריפה חסר כשר א"כ איך יליף הש"ס בחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דלמ' ניקב קרום של מוח הא נברא ניקב כשר ואי דחיישי' שמא אח"כ ניקב עכ"פ הוי חזקה מתולדה וא"כ אף דלא אזלי' בתר רובא שמא מטעם חזקה לא חיישי' ע"כ נראה דדברי הפנ"י לאו דסמכא נינהו עכ"ד הפרי תבואה (וע"ש בסי' ב' שגם סם הקשה הקושי' הזאת על הט"ז) ולדעתי דברי הפנ"י צודקים. דמה שהקשה מהא דאמרי' בחולין ומ"ש מכל נקובי דעלמא לק"מ דהא אמרינן התם דאם לא נמצא קורט דם בידוע דלאחר שחיטה והיינו דהוי ודאי לאחר שחיטה ולית בי' ספיקא דאם מחיים הי' נעשה הי' מהראוי להיות קורט דם א"כ מקשה שפיר ומ"ש מכל נקובי דעלמא כיון דאמרת דהוי ודאי לאחר שחיטה וא"ש ולכאורה נפלאתי על הב"ח בסי' כ"ט שכ' לתרץ מה שהקשה שם הב"י על הרמב"ם שכ' שבשאר ספיקות מלבד דרוסה מקלינן דלא מצא בשום מקום שיהי' ס' מותר וכ' הב"ח דהר"מ מיירי היכא דהאיסור וההיתר שוין דבדרוסה מחמרינן ובשאר טריפות מקלינן והביא ראי' ממ"ש הר"מ פ"י מה' שחיטה מחט שנמצאת בעיבוי ביה"כ כו' שודאי קודם שחיטה ניקב אבל אם אין דם במקום הזה מותרת שמא אחר שחיטה דחקה המחט וניקבה כו' הרי שבחלק האיסור כ' דמותרת שמא אחר שחיטה ניקבה כו' כיון דליכא סברא יותר לאיסור מלהיתר עכ"ד הב"ח ותמי' לי דהא הר"מ בפ"ו כ' אם אין דם במקום נקב ה"ז מותר שודאי אחר שחיטה דחקה המחט וא"כ אדרבה מבואר ההיפוך שגם בחלק ההיתר הוצרך לודאי ושוב ראיתי להב"ח (סי' מ"ח מ"ז) שכ' בעצמו דנוסחתו בר"מ היא ט"ס וצ"ל ודאי כו' ע"ש וא"כ מבואר דלא קשה קושיות הפרי תבואה ומה שהקשה על הט"ז דהא כל אבר שניקב טריפה חסר כשר הוא תמוה דהא אדרבה כל שניקב טריפה ניטל וחסר טריפה כמבואר בסי' נ"א ובאמת הט"ז לא כ' דהוי כחסר רק דהוי כניטל ובאבר שאם ניטל כולו כשר כמו בטחול בזה גם ניקב בתולדה כשר דהוי כניטל מקצתה אבל באבר שניקב פסול וחסר וניטל פסול פשיטא דגם הט"ז יודה דבהם נברא ניקב פסול וכ"כ בשו"ת צמח צדק (סי' ע"א) והפרמ"ג במ"ז (סי' מ"ג סק"ב) וא"כ מבואר דלא קשה קושיות הפ"ת ודברי הפנ"י צודקים. ותמי' לי על שו"ת משיבת נפש (סי' כ"ז) שהביא כל דברי הפרי תבואה הללו ולא העיר עליהם דהמה תמוהין וכמ"ש:
והנה בשו"ת נחלת אבות (סי' כ') כ' בשם הנ"ב להכשיר בריאה שניקבו בה ב' העורות זה שלא כנגד זה מטעם ס"ס דדלמא הלכה כמאן דמכשיר ואף למאן דפוסל הא זה לא הוי ודאי דינקבו זה כנגד זה והוא השיג עליו דכאן דדמי לושט הוי ודאי כמבואר בר"מ (ה' שחיטה פ"ג ה"כ) דהוי נבילה מוכח דהוי ודאי וטעמו דכיון דסופו להיות כן שוב גם עתה טריפה כמו הא דאין טריפה חיה יב"ח עכ"ד. ולכאורה הי' נראה דגם בושט לא הוי ודאי טריפה. דאינו ברור שיהיו שניהם זה כנגד זה. וכדמשמע מלשון הש"ס זימנין דמהנדזין בהדי אהדדי וכ"ה בש"ע (סי' ל"ג ס"ד) דאפשר דמתרמי כו' וכ"כ להדיא הפרמ"ג במ"ז סי' ל"ג סק"ד ע"ש באורך (והן אמה שתמיה על הפרמ"ג שלא נתעורר מדברי הר"מ הללו שכ' דהוי נבילה). ומ"ש הנחלת אבות דגם עתה הוא טריפה כיון שסופו להיות כך הא ליתא וכמו שכתבתי לעיל גם בשם הלבוש סי' מ' דדוקא גבי חולה המתחלחל אמרינן כיון שכבר התחילה להתחדש סופו לילך יותר ונידון על שם סופו משא"כ כאן שכעת הוא בריאה ורק כשיזדמנו יחד יבא הרוח ביניהם א"כ בזה לא נחוש על שם סופן שיהיו עתה טריפה ודאית ומדברי הר"מ אין ראי' כלל דכ' ה"ז נבילה דהא כ' בפ"א הי"ב בלא בדק בסימנים דה"ז נבילה ואף דהוא רק ספק. והטעם דהוי ס' בשחיטה (ומה דגבי סכין כ' בפ"א הכ"ד דהוי רק ס' נבילה ולא אמרינן דהוי ס' בשחיטה ע' פרמ"ג בפתיחה ל"ה שחיטה ובסי' ח"י בש"ד סק"א) וה"ה בנ"ד דהוי ס' ניקב הושט והוי ס' השקול הוי ודאי נבילה כמו בלא בדק הסימנים. ואל תשיבני ממ"ש בפ"ג הכ"א בנמצא קוץ בושט דהוי רק ס' נבילה ולא כ' דהוי ודאי בזה יותר מסתבר דלא ניקב מעבר לעבר דנגד החזקה יש רוב בהמות שלא ניקב הושט וכמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד סי' ח'] וא"כ י"ל בניקבו שניהם זה שלא כנגד זה א"כ שוב יצאו מהרוב בהמות כיון דאיתרע לפנינו ולכך הוי ודאי וכמ"ש בת"ש לענין מים בראש סי' ל"א דיצתה הבהמה מהרוב משא"כ בנמצא קוץ ולפנינו לא נמצא ניקב רק דאמרינן דלמא עלתה קרום א"כ שפיר י"ל דאוקמינן נגד החזקה רוב בהמות שאינן נקובות וושטן ולכן כ' דלא הוי רק ס' נבילה וא"כ בריאה דלא הוי ס' בשחיטה שוב לא הו' ודאי רק ס'. ואם כי אין הדבר נוגע נדינא לענין ריאה דלדעתי בודאי אין להכשיר בריאה בניקבו שניהם זה שלא נגד זה וכמ"ש הש"כ בנה"כ סי' ל"ו דהרשב"א יחידאה היא וא"כ אין לצרף דעתו. וגם לפמ"ש הראש אפרים [בזר זהב ד"ח ע"א] דלאו יחידאה היא עכ"ז אין להקל נגד הרמ"א וכל האחרונים שכולם אוסרים עכ"ז נ"מ טובא בין ודאי לספק בשגם דהא דמדמה אותו לושט הוא רק לטעם ההג"א וכל הפוסקים כתבו טעמים אחרים דלפעמים הרוח נכנס בזו ויוצאת בזו וא"כ אין זה ענין לושט ובלא"ה נראה דאין ראיה מהר"מ עפ"י מ"ש הפרי תואר סי' ל"ג דמדברי הר"מ שסתם וכ' ה"ז נבילה מוכח דסובר דגם היכא דהוי מב' רוחות מטריף כו' ע"ש וא"כ אין ראי' ממנו דהוא יש לו שיטה חדשה וכל הפוסקים חולקים עלי'. ועפרמ"ג (סי' מ"ח בש"ד ס"ק י"ט) בביה"כ שניקבו זה שלא כנגד זה כשר ובסי' ל"א במ"ז סק"א כ' דניקב קרום א' לבד הוי ס' לגבי מוח. וסיים ומ"מ לדינא אם ניקבו שניהם זה שלא נגד זה יראה דלודאי יחשב עכ"ל וצ"ע דהא זה שלא כנגד זה הוי רק ס' ונראה דהוי ס"ס לאיסורא דשמא ניקב א' הוי ודאי ע' תב"ש שם ודלמא אתרמי דהוי זה נגד זה. והנה מבואר דצדקו דברי הנ"ב בזה דלא הוי ודאי בניקבו שניהם זה שלא כנגד זה. (אם אמנם כי במה שהכשיר אין הלכה כמותו.) שלא כהנחלת אבות דהוי ודאי דאין ראיה מהר"מ דשאני גבי ניקב הושט דהוי ס' בשחיטה. וראיתי להחי' הרז"ה בהגהותיו לי"ד (סי' כ"ג וסי' נ"ז) שתמה ע"ד המהרא"י בתה"ד שהקשה מדוע בס' ניקב הושט אסור למכרו לנכרי ובס' שאר טריפות מותר כו' וע"ז הקשה דהא ס' ניקב הושט לא הוי ס' כלל רק ודאי ולוקה עלי' משום נבילה כו' ע"ש ולק"מ דגם ס' ניקב הושט לא הוי רק ס' דיש נגד זה חזקה דבתולדה לא הוי ניקב וגם רוב דרובא לא ניקבו הושטות וע' בכרו"פ סי' ל"ג סק"ד ובבית הס' דס' דרוסה הוי ס' ניקב הושט ג"כ ועכ"ז כ' הרמ"א סי' ל"ג דמהני ס"ס ש"מ דלא הוי כודאי ללקות עלי' ועש"כ סי' כ"ג ס"ק י"ט בס' ניקב הושט ולא נתעברה דכשירה ש"מ שסובר דזה הוי רק ס' (ודברי הפרמ"ג בסי' ל"א סק"א שהניח בצ"ע בממסמס קועא דמא אי מהני יב"ח דבריו תמוהים וכבר נתעורר בזה בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' ג' ע"ש) ולא ודאי:
הנה הפוסקים הסוברים דחסרה המרה כשירה פשוט לדעתי דסוברים דגם ניטל כשר ולכן אם יש ב' מרות כשר לדעתם אף אם נימא דכל יתר כניטל ביד דמי ואף דקיי"ל כל מקום שניקב טריפה ה"ה ניטל כבר כ' בהגמ"יי השייכים להמ"א סי' ז' וז"ל שמטעם ניטל הכבד התלמוד אוסר ולא מטעם ניטל המרה לכ"ע לא חיישינן למרה ואע"ג דאי נקבה המרה טריפה אין מדמין בטריפות זה לזה דגבי טחול נמי אם נטלה כשירה ואם ניקבה בסומכא ולא נשתייר כדינר זהב כשירה כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם ראבי' ובדלא משתכח כלל כשירה דלאו אבר הוא למימר כל יתר כנטול דמי כו' שמרה זו לא מעלה ולא מוריד עכ"ל הנה מבואר להדיא דגם ניטל המרה כשירה ובת"ח (כלל פ"ח ס"ד) כ' כדאי הם המכשירין בניטל המרה לסמוך עלייהו כו' וע' בב"ח סי' מ"ב שכ' בשם האגודה דוקא ניטלה המרה כשירה אבל כו' ע"ש דמבואר מדבריהם וכן מדברי שאר הפוסקים דלהסוברים דחסרה המרה כשירה ה"ה ניטלה ביד. וע"כ תמי' לי על שו"ת טטו"ד מה"ת [סי' מ"ב] שכ' בפשיטות דגם להפוסקים חסר כשר ניטל טריפה ולהפוסקים דיתר כניטל ביד דמי טריפה ולהכי פסק בנמצא ב' מרות ולא בדקו אם שפכו לאהדדי דאין להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כהמכשירים ושמא היו שפכי לאהדדי דשמא הלכה כהמכשירים לא הוי ס' כיון שלא נזכר בש"ע ועוד דגם להמכשירים בניטלה מודים דטריפה וא"כ אדרבה איכא ס"ס לחומרא דשמא הלכה כהמטריפים ושמא יתר כנטול כו' ע"ש והדברים תמוהים דלהמכשירים כשר ג"כ בניטלה ביד דאינו אבר כלל וא"כ לכאורה לדינא הי' נראה להתיר בעובדא דידי' וע"ש דלא נזכר דעה הזאת בש"ע היא תמוה דהא המחבר בסעיף ז' בסימפון א' שופך לשניהם כ' דכשר בבהמת ישראל וכ' הש"כ הטעם משום דיש מכשירים בב' מרות וע"כ סמך בש"ע על הדעה הזאת. עכ"ז נראה דאין לעשות ס' מזה דרבו המטריפים על המכשירים ואף שהמהר"א הכהן שהובא בפ"ת סי' מ"ב צירף זה לס' נראה דאין הלכה כמותו ע' שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ד' ובשערי דעה ר"ס מ"ב וגם אולי על הרוב לא שפכי לאהדדי וראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קמ"ד) נתקשה השואל למה ניטל כשירה וניקב טריפה וכ' הרדב"ז וז"ל ומזה הטעם המכשירים בעצמם לא היו מכשירים אא"כ טעם המרה בכבד כו' ע"ש ותמהני דבאמת להמכשירים אין צורך כלל לטעום הכבד ורק להפוסלים מהני אם טועם הכבד וצע"ג ומצאתי בפרדס סי' רי"ז] שכ' וז"ל אם נמצאו בבהמה ב' מרות כשירה דאמרינן כל יתר כנטול דמי ואלו נטלה המרה לא הי' טריפה ה"נ אם נמצא ב' מרות הוי כשירה מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה ניטלה המרה טועם הוא בכבד אי מריר כשירה ואי לא מריר טריפה עכ"ל מבואר דהמכשיר מצריך טעימת הכבד אך בהגמיי' ושאר פוסקים מבואר להיפוך וצע"ג:
וראיתי להעיר במאי דקיי"ל כל יתר כנטול דמי ויש מחלוקת בין הפוסקים אם הוי כניטלו שניהם או לא וראיתי בשו"ת טטו"ד מה"ת (סי' קפ"ב) שהביא ראיה דהוי כניטלו שניהם מברייתא דזבחים דשני מכנסים פסול וע"כ דהוי כמו דלא לבוש כלל ע"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דכל יתר כנטל דמי לא אגמריה רק בטריפות ולא בשאר דברים וכמ"ש הפרמ"ג בסי' קס"ג סק"ב במ"ז על מ"ש הא"ר שם שאם כ' תיבה יתירה פסול דכל יתר כנטול וכ' הפרי מגדים דכל יתר כנטול לא אגמרי' רק בטריפות ולא בשאר דברים ובשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' ס"ד) כ' דלישנא בעלמא נקט הא"ר ולא כוונתו ליתר כנטול דבטריפות יעו"ש. ולפ"ז אינו קשה מההיא דזבחים. הן אמת שצל"ע ע"ז דהא הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת הט"ז כ' דאם דבק ס"ת עם נביאים וכתובים דבטל מהם קדושת ס"ת דדין החסר כדין היתר וכ"ה בטוש"ע ביו"ד סי' רפ"ג דכל יתיר הוי כחסר והיינו משום דכל יתיר כנטול דמי וכ"ה בחי' הר"ד ערמא"ה (דס"ג ע"א) דכל יתיר כנטול. מבואר מזה דגם בדברים דלאו טריפו' יתיר כנטול:
ובזה מיושבין דברי הבאר שבע לכריתות [דמ"ו ע"א] שכ' ע"מ דאמרי' גבי קטורת דאם חיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. דה"ה אם יתיר א' מסמניה חייב וראיתי להא"ר (סי' קל"ב סק"ה) שתמה עליו דא"כ למה הוצרך לומר דאם נתן בה דבש פסולה תיפוק לי' דה"ל יתיר ועוד דא"כ למה נקט פסולה תיפוק לי' דאיכא חיוב מיתה ע"ש ולהנ"ל א"ש דהב"ש שכ' דה"ה יתיר הוא ג"כ מטעם חסר דכל יתיר כנטול דמי והיינו כניטלו שניהם וע"כ בנתן בה דבש ליכא רק איסורא דדוק' באיכא ב' סמנים חייב מיתה דהוי כאלו לא היה אותן הסממנין משא"כ גבי דבש לא שייך לומר כל יתר כנטול וע"כ ליכא רק איסורא (וע' פענח רזא פ' תשא כ' ואם נתן בה דבש פסולה וא"ת תיפוק לי' משום ריבוי סמנים וי"ל דריבוי סמנים אין בו חיוב מיתה דהא דמרבה במעלה עשן חייב היינו משום דאין בו צורך מצוה דא"צ רק כ"ש עכ"ל משמע מזה דלא כהבאר שבע) וא"כ הי' נראה דצדקו דברי הא"ר דיתיר תיבה פסול (וע' שו"ת מהרש"ל סי' ע"ג שכ' דאם נמצא בס"ת אות או תיבה כפולה פסולה הס"ת ובשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד סי' ע"ד כ' דליתא וראי' מדכתבו הפוסקים דלהכי אסור לנקוד הס"ת משום דאינו עושה עפ"י המסורת ולא כ' דאסור בלא"ה ש"מ דמותר בתיבו' כפולות ע"ש ובבית אפרים שם השיג עליו ביתר תיבות וביתר אות מודה לי' דמותר ולכאורה היה נ"ל דזה פלוגתא דרבוותא דלפ"ד ר' ירוחם ההובא בב"י יו"ד [סי' רע"ד] שכ' טעם הפסול משום דאינו עושה כמסורת ולפ"ז הי' נראה כהנ"ב דכשירה בתיבה כפולה משא"כ לפמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' רל"ה וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ו טעם הפסול משום דאין לך אלא כנתינתו מסיני לפ"ז פסול בתיבה כפולה ואות כפול וע' בבאר שבע בסי' ל"ד וסי' ל"ח שכ' הטעם כנתינתו מסיני וא"כ אתיין שפיר דברי המהרש"ל ומצאתי בעזרת נשים (בשמות נשים אות ו') שהאריך בזה והביא דהרשד"ם סובר כהרש"ל ומהרי"ט ס"ל כהנ"ב וצל"ע על מש"ש דנקודה על התיבה מותר ותמהני שהוא היפוך משמעות הפוסקים ובבאר שבע מבואר להדיא דפסיל ולפ"ז קשה לי על הנ"ב שבמה"ת חיו"ד סי' קע"ז כ' הטעם דבעינן כנתינתו מסיני וא"כ למה הכשיר ביתיר תיבה או אות וע' בשו"ת גור ארי' יהודא שהשיג על הנ"ב מט"ז יו"ד סי' רע"ו וש"כ שם דאפילו לנקוד שריטות אסור ע"ש בחיו"ד סי' ע"ז ולק"מ דהא הנ"ב פי' שם דברי הט"ז סי' רע"ד שלא יסתרו דבריו דמשנה המסורת במה שמנקד ע"ש וא"כ שוב לא קשה מסי' רע"ו ג"כ דהא מחד טעמא הם וכמו שרמז הט"ז שם וא"כ כיון שכתבנו דבכל דברים אמרי' כל יתר כנטול א"כ שבה ראיות הטטו"ד מההוא דזבחים לאיתנה. אולם לכאורה היה נרא' דבהא דאמרי' ביתר אבר דכניטל דמי היינו דוקא כשנמצא ב' איברים שוים אבל כשנמצא רק אבר אחד ואצלו נמצא בשר שאינו כתמונת האבר לא אמרי' בזה כל יתר כנטול דמי וא"כ בכהן הדיוט ששימש בבגדים ככהן גדול לא אמרי' כל יתר כנטול דמי דהא אינו דומה לאותו הבגד שצריך לילך. וא"כ א"ש בזה מה שהמחבר הזה בס' סת"ם ה' קה"ת סי' ט' הוכיח מהברייתא הזאת דאיתא התם אי מההיא ה"א חסר אבל יתיר לא קמ"ל וע"ז הקשה דמה"ת חסר אבל יתיר לא אע"כ דלא אמרינן כניטלו שניהם וא"כ יהיו דברי הברייתא סותרים זה את זה. ולהנ"ל א"ש דדוק' ב' אבנטים או ב' מכנסיים בזה אמרינן כל יתר כנטול דמי אבל לא בכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג אולם המעיין בש"ס יראה דהאי כללא אינו נוהג ביתיר בגדים. ובעירובין דק"ב ובזבחים שם מבואר דדוקא ג' על ג' או בעשאו לנוי ואם לאו אינו חוצץ (וע"כ לא ידעתי מה שתמה במטפחת ספרים ח"א די"ב ע"א סי' קט"ז) ע"ד הזוה"ק ויקרא דף ב' ע"א דאיתא התם אמר ר' יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוי עאל דאי ימות התם יפקוה מלבר וע"ז תמה דהא הוי יתיר בגד ולא ידעתי מאי קשיא לי' הא קאמר שנקשר ברגלו דהוא אינו מקום בגדים ער"מ ה' כלי המקדש פ"י ה"ח שכ' כגון שכרך על אצבעו או על עקבא כו' ואז בעינן שיהיו לנאותו וזה לא היה בהחבל והן אמת שבזוה"ק פ' אחרי דס"ז ע"א איתא שהי' של זהב עכ"ז כיון שלא נעשה לנאותו לא הוי יתיר בגד וע"ש במ"ס בח"ב ד"ל ע"א מ"ש ע"ד הגינת אגוז וע"כ אין להביא ראי' מזה לזה. ומה שהקשה שם בטטו"ד מטלית בת ה' ע' מ"ש הפרמ"ג בסי' י' והבן:
הנה בשו"ת נאות דשא [סי' קכ"ז] פסק בבהמה שנקב חצר הכבד שלה ונסרכה ושחטה דהחלב של תוך ג' ימים אסור דאמרינן דקודם שנסרכה טריפה גמורה הוא רק כשנסרכה חוזרת להכשרה ומקודם דין טריפה יש לה ועיקר הוכחתו הוא מדברי הרא"ש פ' בהמה המקשה שהביא דברי הרמב"ן שהתיר בבהמה שנחתך במקום צומת הגידין ואח"כ נחתך כל הרגל דחוזרת להיתרא והביא ראי' מסירכא והרא"ש דחה דאין לדמות דבר שנעשה בעצמו לדבר שנעשה ע"י אדם וא"כ מוכח דסברי דסירכא דין טריפה יש לה דאל"כ מאי ראיה היא הא בצומת הגידין בודאי היא טריפה אע"כ דהרמב"ן והרא"ש סוברים דסירכא טריפה היא ואח"כ חוזרת להכשירה ולכן החלב אסור עכת"ד. ולדעתי אין ראי' כלל מהרמב"ן והרא"ש דהנה בחי' הרמב"ן לחולין [ע"ו א'] אחר שהביא הראי' מסירכא סיים אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו ומעצמו היא אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טריפה ולוקין עליה עכ"ל. הנה מבואר מדבריו להדיא דבסירכא אינה טריפה גם קודם שנסרך להדופן דהא להדיא חילק בין נטולת הגידין דשם טריפה עליה משא"כ בסירכא וצ"ל לפ"ז דהראיה כך היא דכי היכא דבסירכא אף שמקודם שנסרכה במעמד שעומדת אז אין ראוי להיות כשירה עכ"ז כיון שנסרכה אמרי' דנתרפאת וכשירה ולכן מותרת גם מקודם כיון דבלא מעשה רק מעצמה תסרך בודאי לכן מותר' דאגלאי מילתא למפרע דעומדת ליסרך ולא תהי' טריפה אבל אם נימא דטריפה אינה חוזרת לכשרותה א"כ מה בכך שתסרך אחר כך הא טריפ' אין לה היתר אע"כ דטריפה תוכל לחזור לכשרותה וא"כ ה"ה בניטל אח"כ כל הרגל תחזור לכשרותה רק החילוק דהכא כיון שצריך מתחלה למעש' אדם לכן שם טריפה עליה אבל גבי סירכא כיון דאינו מחוסר אלא זמן לכן גם מקודם אינה טריפה כיון דבודאי תסרך אח"כ וזמן ממילא קאתי והרא"ש חולק ע"ז ואמר דאין ראי' כלל מסירכא דהכ' גבי צומת הגידין כיון שצריך מתחלה מעש' אדם ושם טריפה מקודם עליה לכן באמ' אינו מועיל מה שיעשה אח"כ המעש' ולא דמי לסירכא דאינה מחוסרת מעש' לכן מותרת וא"כ בין להרמב"ן ובין להרא"ש שניהם מודי' דבסירכא גם מקודם היתר גמור הוא. וגם מהתוס' חולין (מ"ו ב' ד"ה היינו) שכ' דעדיין לא נסתם שדקדק מזה הנאות דשא הרואה יראה דדיקדוק חלוש הוא ויתכן להיו' כוונתם דכיון דעדיין לא נסתם יוכל להיו' מאותן שלא יסתמו אח"כ אבל אותן שנסרכו גם למפרע מותרין וא"כ אין ראי' מדבריה' וא"כ כיון דאין ראי' מהתוס' והרא"ש וברמב"ן מבואר כמעט להיפוך אין לנו לחדש טריפות מעצמינו והן אמת שהכה"ג בסי' מ"א כ' בשם מורו הרב דניקב חצר הכבד אף שנסרך אח"כ טריפה והפרמ"ג בסי' מ"א במ"ז סק"ט כ' דנראה דהיא המהרי"ט ובאמת מצאתי כן בשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' ח') ע"ש שכ' דדוקא בסירכא מותר ולא בניקב ונסרכה ולדבריו אסור הבהמה והחלב אך כבר כ' הפרמ"ג שם דכל הפוסקי' כ' דמותר וא"כ הבהמה מותר' ולפ"ז גם החלב מותר. ושוב ראיתי בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' ו' שהסכים ג"כ דהחלב מותר יעו"ש וכן יש להורות:
בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' ט"ז כ' על מ"ש הפוסקי' דאם נימק הלשון עם הטולטלת דטריפה וז"ל והנה מ"ש רו"מ מהו הוי מטילטלת הנה לדעתי הכוונה היא מקום העב שבלשון והוא סוף הלשון עכ"ל ובמח"כ לא ראה בדברי הרוקח (סי' שצ"ח) שממנו מקור דין זה שכ' וז"ל נימק הלשון עד הטולטלת פי' ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה עכ"ל ומזה מבואר דאם נימק הלשון לבד אף אם העב שבלשון ג"כ נימק כשר רק אם ערלת הגרון ג"כ נימק אז טריפה וע' בתב"ש טעם הדבר ומ"ש עוד שם בטו"ט ע"ד שו"ת פרי הארץ שהביא העקרי דינים שאם הי' בהלשון ג' לשונות דטריפה רק אם הם בשורש א' וכ' דזה כ' רק לשיטת רש"י וע"ז כ' הטטו"ד דבודאי ט"ס הוא וצ"ל להרוקח. ובמחכ"ת אינו כן ובאמת צ"ל לרש"י וכוונתו דלשיטות רש"י דס"ל כל יתר כנטול אחר עמו אז טריפה משא"כ לשאר שיטות דהוי כאלו ניטל היתר לבדו כשירה וכ"ה בפרי הארץ (סי' ו') שכ' וז"ל לשיטת רש"י שהביא הפר"ח סי' ל"ה ס"ק י"ב עכ"ל א"כ נראה בעליל דכוונתו למ"ש ומש"ש הטטו"ד דלפי שטעם הטריפו' הוא שאינה חיה בלא המראה והלעטה לכן כשר ביתר לא נהירא כן מכמה מקומו'. והעיקר כהפרי הארץ וע"ש שכ' שכן מורין בירושלים:
בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' קנ"ה תמה על ע"ש הפר"ח [בסי' מ"ו ס"ק י"ג] בשם הרדב"ז בכרכשתא שנמצאת נקובה ועליה חטוטרות והי' העור שלם והכשירו דזה דוקא למאן דסובר דדק היוצא מדקין כשר אבל לדידן דס"ל דבלא הפ"מ טריפה ה"ה בנידון הזה. ולדעתי צדקו דברי הרדב"ז והפר"ח דאין זה שייכות כלל לדין דק היוצא מן הדקין דזה דוקא כשיוצא דק בפ"ע ואפילו מהאמצע משא"כ בנ"ד דהיה ניקב ועליה בועא וניכר שהבועא הוא משום שהעלה קרום מהנקב והעור הוא מהדקין בעצמו רק מחמת שהיו ניקב הוגבהה העור וא"כ מה זה ענין לדק היוצאת בפ"ע וע"ש ברדב"ז ח"ג סי' תע"ז מבואר כמ"ש והדין הזה כשר גם לדידן אף בלא הפ"מ (וע"ש ברדב"ז סי' תס"ט מבואר שם דלא פשיטא לי' דדק היוצא מהדקין דיהי' כשר וא"כ עכצ"ל כמ"ש) וראיתי עוד שם בטטו"ד שכ' וז"ל והנה מלשון הרדב"ז הנ"ל שכ' עוד ונקלף כל השומן שעלי' ולא הי' שום רושם ונקב כלל מוכח דאם היו רושם נקב תחת השומן הי' טריפה ולכאורה קשה מה בכך דהוי רושם תחת השומן הא השומן סותמו וכשר מוכח דס"ל כדעת הבאר עשק שהביא האחרונים דבמקום דאין דרך להיות השומן אין שומן סותם כשומן הבא מרוב פיטום אינו סותם ולכך הוצרך הרדב"ז שלא יהי' רושם ניקב תחת השומן וא"כ כיון דדעת הרדב"ז מוכח כן יש להחמיר כן דאינו סותם השומן רק במקום דדרכו להיות תמיד עכ"ל ובמח"כ הא ליתא ולא מוכח מידי מהרדב"ז דהא הכא בחלחולת עסקינן דהרדב"ז נשאל שם על הטבחיא ובזה מבואר להדיא בש"ע סי' מ"ו ס"א והוא מש"ס חולין דמ"ט דחלב שעל טבחיא אפי' טהור אינו סותם א"כ לא מוכח מידי דהרדב"ז יסבור כהבאר עשק (וע' בפר"ח בק"א לסי' מ' ובמל"מ פ"ב מה' שגגות) והנה בדין אם נמצא מחט בקורקבן ויש עליו שומן והמחט עובר קצת בתוך השומן נראה ודאי דטריפה דבשומן דהוא דק ורך אמרינן כיון דהמחט עבר במקצת השומן עבר בכולו וכמ"ש הש"ס בסי' מ"ח בשם התה"ד דבאבר דק אמרינן דתופס בכולו וכ"כ הפתחי תשובה סי' מ"ט סק"ג בשם שו"ת תולדת יצחק סי' ו' שכן יש להורות ולא ככמה מורי הוראות שטעו בזה ע"ש. אמנם ראיתי בראש אפרים (סי' ל"ו סק"א) שכ' וז"ל ודוחק לומר שכל זה מיירי כשהמחט לא ניקב לשומן כלל רק פי המחט מסיים בסוף הקורקבן אז שפיר השומן סותם משא"כ אם המחט תחוב קצת לתוך השומן אע"פ שהשומן מקצתו קרוב מ"מ כיון שאין כאן סתימה עפ"י הנקב ממש אינו מועיל אבל לשון התוס' ושאר פוסקים משמע בכל גוונא מועיל סתימה וכן נראה מדברי הפרי תואר בסי' מ"ט להדיא וא"כ גם כאן יש להועיל סתימה כו' עכ"ל וכ"כ עוד להלן וז"ל כבר כתבתי שרחוק לפרש עובדא דר"י בקורקבן שלא יצא המחט לתוך השומן כלל ובפרי תואר מבואר כן להדיא עכ"ל וא"כ הי' נראה להתיר גם בעובר המחט לתוך השומן קצת כיון שהפרי תואר מתיר. אולם תמהני על הראש אפרים במ"ש בשם הפרי תואר להתיר דאדרבה בפרי תואר מבואר שאסור וז"ל בסי' מ"ט סק"ב ולא חיישינן שמא הבריא כיון שלא התחיל הניקב בשומן גופא והיכא דניקב גם השומן מסתברא לי דאם התחיל וניקב בשומן דטריפה להיותו רך בכל דהו מינקב ולא מינכר כו' ומינה לכל דבר דאמדינן לי' דניקב כה"ג דנתחב המחט בשומן והשומן רך הוא לפי המחט וחיישינן שמא הבריא כו' עכ"ל א"כ מבואר להדיא דהפ"ת ס"ל דטריפה ומצאתי בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' כ"ג) שכ' וז"ל מ"מ קיימה מסברא הג' בעל פרי תואר שכ' בסי' מ"ט חילוק זה דהיכא דלא התחיל בשומן גם רש"י מודה דכשר וגם ר"י כו' ע"ש משמע ג"כ דחילק בין התחיל בשומן ללא התחיל וסותר דברי עצמו ואולי דכוונת הראש אפרים דמ"מ נראה מדברי הפרי תואר דלא מטעם ניקב אסר לה רק משום שחיישינן שמא ניקב בכולו והבריא ונ"מ לדידי' בסימפון שבזה גם הפ"ת [מודה] כן יש לדחוק בדבריו והבן:
בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ג) כ' דמ"ש הבל"י בסי' ל"ה לפרש דעת הש"כ דמיקל בהפס"מ בורדא שאינה מונחת תוך הכיס אף שמט"ז נראה שמחמיר בזה לפי שראה בש"כ אות ח' העתיק בסתם דברי הרש"ל שמתיר בשינתה מקומה והי' נראה לו שדעת הש"כ לפסוק כן אבל הט"ז גבי החילופים העתיק אחר דברי הרש"ל דברי הב"ח שהחמיר בהן קצת אבל באמת אין ראי' שהש"כ העתיק דברי הרש"ל ולי' לא ס"ל וגם מהט"ז מוכח כן שהרי אף שהעתיק דברי הב"ח על דברי הרש"ל הוא מחמיר יותר אפי' מדברי הב"ח כמו שביארתי דהב"ח מיקל בהפס"מ ודעת הט"ז לפ"מ שבארתי להחמיר בשינתה מקומה אפי' בהפר"מ עכת"ד וכל דבריו תמוהים המה דמ"ש דהבל"י [לא] ראה דברי הט"ז שגבי החילופים העתיק דברי הב"ח שהחמיר בהם קצת דבריו תמוהים דמה ענין החילופים שבצורת האונות לשינתה הורדא מקומה והרי גם הש"כ העתיק דברי הב"ח בסק"ה להחמיר בלא הפ"מ כמו הט"ז ולענין שינתה מקומה העתיק הט"ז ג"כ דברי הרש"ל בסק"ו ומה מצא יותר בדברי הט"ז מדברי הש"כ גם מ"ש דהט"ז החמיר יותר מהב"ח דאפי' בהפ"מ אסור בשינתה מקומה דברי שגגה המה דהרי גם הב"ח אוסר אפי' בהפ"מ בשינתה הורדא מקומה כמבואר בדברי' בסעיף ג' ע"ש והיינו משום דטריפות זה מוזכר בגמ' להאוסרים משא"כ צורת האונות וחילופם אינו מוזכר בגמ' גם מ"ש דלהרש"ל מותר בשינתה מקומה ליתא דהא הט"ז העתיק דברי הרש"ל בשינתה החריץ וז"ל ולזה אין טעם ולא ריח מאחר שלא שינתה הורדא צורתה ולא מקומה עכ"ל מוכח דאלו שינתה צורתה או מקומה היו מודה דטריפה וצ"ל לפ"ז אף דהש"כ הכשיר לדעת הרש"ל בלא הי' מונח הורדא תוך הכיס דהרש"ל ס"ל דזה לא מקרי שינתה מקומה אף שהש"כ כ' בשם האחרונים דבזה [מקרי] שינתה הורדא מקומה הרש"ל לא ס"ל כן ובזה לא מקרי שינתה מקומה וא"כ שוב לא מוכח מה שהוכיח הפרי תבואה מהט"ז דהטריף אפי' בהפ"מ ביצתה הורדא מהכיס מדהטריף בשינתה מקומה ולפ"ז אינו מוכח די"ל דהט"ז ס"ל כהרש"ל דזה לא נקרא שינוי מקום (ואמת שהכנה"ג תמה על הש"כ דהרש"ל הטריף אפי' ביצתה מהכיס וע' ראש אפרים בשו"ת סי' כ"ב) וגם מ"ש הפ"ת לתרץ דברי הש"כ שכ' הטעם בהית' הורדא גדול' משום חסר הורדא ולא משום יתרת ע"ש דבריו תמוהים דהא גם ביש לה קצת תואר ורד הטריף הש"כ דיותרת כזה לאו אורחי' וע"כ מה שהיקל הפרי תבואה בחי יב"ח לפי שהרש"ל הקיל ליתא דהרש"ל החמיר בזה וכמ"ש וע' בבית אפרים (סי' ק"ב) ובשפת אמת (סי' ל"ה סק"ט) ובלבושי שרד (סי' ל"ה סק"ב) שכ' דאנו קבלנו שטריפ' אפי' בחי' הרבה ע"ש ודלא כהחי' הרז"ה בהגהותיו ליו"ד (דיט"א) שכ' דחסר ורדא או יתיר ורדא מותר לאחר יב"ח וליתא ומ"ש הפ"ת דהש"ך הכשיר בחסר כיס ליתא דגם הש"ך מוד' דאסור ע' בשפתי דעת ס"ק י"ד וז"ב:
הנה הבינת אדם (שער או"ה סי' ט"ז) כ' כשיש דבר בבהמות יש שממהרין לשחוט שלא תמות ומוציאין מרה שהיא נפוחה דטריפ' דנפוח' הוי כניקב עכ"ד ולי צ"ע בזה דמנין לנו שנפוח' הוי כניקב וע' בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' נ"א) שכ' בכבד שהית' נפיח' כולה והכשיר' ע"ש מבואר דנפיח' אינו פוסל בשאר אברים זולת בריא' ובראש אפרים (בקו"ה סי' ס"א) פקפק ע"ד הש"י הנ"ל וראיתי בשו"ת מים חיים (חיו"ד סי' י"ד) שהביא ראי' להש"י מסוכ' (ל"ו א') דאתרוג נפוח ונרקב פסול משמע דנפוח בלבד לא הוי ריעותא ואתרוג לטריפות מדמינן ע"ש ובאמת אינו ראי' דאטו אתרוג שוה בכל דיניו לטריפות ואדרב' הרי התם מדמינן אתרוג לריאה ובריא' פסול נפוח. וראיתי בשו"ת טטו"ד (מה"ת סי' קכ"א) שתמה על השו"ע שכ' דכבד נפוח' כשר דלא גרע מנימוק' דהא בנימוק' באמת טריפ' וכ' דכוונת השו"ע להכשיר דוקא בנשתייר במקום מרה ובמקום חיותא ועכ"ז כ' דקשה דהא עכ"פ דעת הרמ"א דטריפ' גם בזה ע"ש. ובאמת צדקו דברי השו"ע. ומ"ש הטטו"ד לפרש דלא הכשיר רק בנשתייר כו' ליתא דלהדיא מבואר בשו"ע דהכשיר גם כשנפוח' כולה וכוונתו כך דמתחל' כ' דהיכא דנשתייר במקום מרה ובמקום חיותא בודאי כשר דלא גרע מנימוק' דדעת האחרונים להכשיר דלא כהרמ"א ואח"כ כ' דבאמת גם אם נפוח' כולה ג"כ כשר והיינו משום דנפוח' לא הוי כניקב. וכן נראת מהא דאיתא בסי' מ"א כבד שהי' לה עובי' היינו נפוח יש לבדוק במראה מבואר דאין לפסול כבד בניפוח וא"כ ה"ה גבי מרה כשניפוח' יש להכשיר ג"כ (ובפרט דשיטות הרמב"ם גבי ריאה דפסול היינו משום כל יתר כנטול ע' ראש אפרים סי' כ"ו ס"ק קפ"א וא"כ הא רבים סוברים דניטל' המרה כשיר') ולכאור' הי' מקום לפסול בנידון זה לפמ"ש הבל"י סי' מ"ו דשורים המשהינים דם ועתים מהם דלפמ"ש השבו"י בשורים שיש להם ואסי"ר זוכיט דאם נמצא עוד ריעותא דיש לאוסרם ה"ה הכא עכ"ד וראיתי בשו"ת ס' יהושע (בחיו"ד סי' כ"ז) שכ' שלא נמצא זה בשבו"י גם תמה מנין לו ללמוד משבו"י דהתם כיון דהריא' מאירה העינים ואם נמצא עוד ריעותא בהדיא' ה"ל כב' לריעותא וא"כ אין מזה ראי' לנ"ד עכ"ד. ובאמת מבואר זה בשו"ת שבו"י (ח"ב סי' נ"ז) ושם נשאל שיש דבר בבהמות או במאס"ר זיכ"ט ע"ש א"כ מבואר דלא כהספר יהושע דהא גם כשיש דבר בבהמות דלא שייך זה להריא' נמי כ' השבו"י הך דינא ומבואר שם טעו דהרש"ל אוסר כשיש דבר בבהמות משום סכנה ואף דהט"ז חולק ביו"ד סי' קט"ז מ"מ אם יש עוד ריעות' אף שעפ"י הדין הוא כשר מ"מ מחמירין בזה ובזה מסולק מה שהשיג בספר שערי דיעה (סי' מ"ה סק"ג) על השבו"י דהא ליכא כאן תנאים דב' לריעותא ע"ש ובאמת אין כוונתו משום ב' לריעותא רק כוונתו כיון דלדעת רש"ל אסור' אף שאנן מקלינן עכ"ז כשיש עוד סניף לאיסור מחמרינן [וכה"ג כ' הש"כ סי' ל"ה ס"ק כ"ב דכל החילופים אם יש עוד ריעותא טריפ' ובחכמת אדם (כלל ט' ס"א) הבין בכוונת הש"כ משום ב' לריעותא ולכן תמה עליו ע"ש אולם כוונת הש"כ דבכל החילופים כל האחרונים מטריפין אותן ואף שהרש"ל הכשיר עכ"ז אם יש עוד ריעותא שוב מטריפין וז"פ] וא"כ הי' נראה ג"כ בנידון של החכמת אדם דאם יש דבר בעיר ושוב נמצא המרה נפיח' דיש להטריפ' דהוי ב' לריעותא וכמ"ש השבו"י אבל בדליכא דבר הי' נראה להכשיר דנפוח לא הוי כניקב וכן מוכח משו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' ל') בדקין שנמצא יתיר ונפוח כו' שלא הטריף מטעם שהי' נפוח ונקבו הדקין ומהר"ח ויטר"א כ' שם וכ"ש שהי' נראה נפוח ונמרך דמוכח ודאי שיש שם ריעותא ש"מ דריעותא מקרי אבל לא להטריף מטעם דהוי כניקב ואין לומר דמשום דהוי יותרת לא איכפת לן אם הוי ניקב הא ליתא דגם יותרת פסול בניקב וכמו שהוכיח הפרמ"ג בסי' נ"ה סק"ד דכאיב לה א"כ ש"מ דנפוח לא הוי כניקב וע' בב"ח סי' מ"א במ"ש בשם האו"ה בכבד נפוח כו' שמבואר כמ"ש. וע"כ מ"ש בחכמת אדם כלל י"ז סכ"ט להטריף בנפחה המרה גם בלא דבר לדעתי צע"ג בזה דנראה דיש להכשיר בלא דבר ורק בדבר יש להטריף וכהוראת השבות יעקב:
הלבושי שרד בדיני טריפות העצמות (ס"א ס"ב) כ' דאם יצא לגמרי מהאסותא טריפה אף בלא איעכל דלא הדרא בריא. ע"ש שפי' כן בדברי הר"ן ונ"ל ראי' לדבריו דהנה המעיו"ט (פא"ט סי' נ"ד) הקשה אמש"ש הרא"ש בשם רש"י דיותרת רגל טריפה דהוי שמוטת ירך דהא נשמט בלא איעכל אינה טריפה וכ' דמזה ראי' להר"ן דניטל הירך טריפה אפי' בלא איעכל ניבי' וראיתי להפרמ"ג בש"ד סי' נ"ד ס"ק י"ג שתמה ע"ז דטורח זה למה הא בלא"ה הוי חתיכת הרגל ע"ש אולם לפ"ד הלב"ש א"ש דהמעיו"ט הביא ראי' דהא כאן לא איעכל אע"כ דאם אמרינן דכל יתר כנטול וא"כ הוי נשמט הרגל מעיקרו מתוך האסותא ולכן טריפה אף בלא איעכל וא"ש וראיתי בשו"ת מהרי"מ מבריסק (סי' כ') שהשיג על הל"ש ונשאל שם על בוקא דאטמא שהיתה האסותא נשבר לשנים וצידד להקל כיון דהניבין לא נפסקו ובקיאין אנו בזה כדעת הרש"ל ופר"ח וכרו"פ דאף בנפסק בקיאין אנו ע"ש ולדעתי קשה להקל נגד הרמ"א והש"כ וכן דעת האחרונים וע' בכרתי סק"ו שכ' אבל אם לא נפסקו כלל ודאי כשר רש"ל וש"כ דלא כב"ח עכ"ל והוא תמוה דהא באמת הש"ך סי' נ"ה סק"ב השיג על הרש"ל וכ' דאף בלא נפסק ג"כ אין אנו בקיאין בעיכול ניבי' וצ"ל דכוונת הכרתי דהוא פי' דברי הרמ"א דמתיר בהפ"מ דוקא בנשמט אבל בנשבר סובר דאף בה"מ אין אנו בקיאין ולכן הביא דעת הש"כ שכ' דוקא בנפסקו אין אנו בקיאין אבל היכא שלא נפסק אנו בקיאין בה"מ עכ"פ ומ"ש בשו"ת מהרי"מ דלא נתבאר בראשונים אם לא בדק בניבי' אם טריפה הוא תמוה דהא כ' המרדכי ובסה"ת סי' כ"ה דאם נשמט בוקא דאטמא ולא ידענו אם איעכל ניבי' דטריפה רק לפ"מ שסיים דלהמתירין בצה"ג שלא נבדקו יש להתיר גם באיעכל ניבי' אין ראי' מהפוסקים הנ"ל דהא המה אסרו גם בריעותא בצה"ג וכמבואר במרדכי שם ומש"ש ראי' דממ"נ מותר ממ"ש בש"ע סי' נ"ה ס"ו בשם הרשב"א בניטל קורט מראשו התחתון דכשר אם נתעכלו מיעוט ניבין וע"כ דממ"נ או דאין הלכה כר"ן או דמה דנשבר האסותא לא מקרי יצא לגמרי ע"ש ואישתמט מיני' מ"ש הל"ש בפתיחה לט"ע (סי' ו') דזה מיירי בלא נשבר האסותא רק שנשבר לשנים וחלק א' דבוק בשוק וחלק א' בהשדרה ומחלק עליון נשבר עוד קורט דזה הוי נשבר ולא מיירי כלל מנשמט דהיינו שנשבר האסותא לשנים וא"כ אין ראי' מזה ומצד הסברא נראה דאם נשבר כל האסותא לשנים דמי לדינו של הר"ן:
בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' רי"א כ' דאם נמצא בכלוב תרנגולים וטחו"ר נכנס בהחדר ונמצא אח"כ א' שנקטע דמותר ומ"ש בש"ע דאסור בכלוב היינו כשראינו שנכנס הטחור לתוך הכלוב אבל כשלא ראינו אותו נכנס א"כ י"ל דהעוף פשט צוארו לחוץ א"כ הוי ס' על וכתב שמצא כן בפרמ"ג בשם הב"ח וכ"כ בסי' רכ"ג ובשאר דוכתי דזה הוי ס' על. ולדעתי צע"ג בזה די"ל דכיון דחזינן דמת א' אמרינן דבודאי היה הדורס מבפנים דאין סברא לומר דהעוף פשט צוארו לחוץ כיון דמסתמא ראה את הדורס וא"כ בודאי לא יפשוט צוארו לחוץ ואשתמוטי קא מישתמט לפנים ולתלות דבמקרה תפס אותו הדורס כשפשט צוארו לחוץ אין זה מצוי ותולין במצוי וכיון שבידו לילך לפנים חיישינן שמא דרס עוד א' כיון שחמתו בערה בו שהשאר נשמטו ממנו ומ"ש הטטו"ד שכ"כ הפרמ"ג בשם הב"ח דזה הוי ס' על הוא תמוה דאדרבה בב"ח מבואר להיפוך דכ' דהוי ס' על כיון דהכלוב הוי בחדר אחר וסיים בתשובה (סי' קמ"ז) וז"ל בודאי אלו הי' א' מבעבע דם היינו חוששין לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהי' ברדליס בכלוב ועומדי' כולם בספק מאחר שאין להם להמלט מהכלוב ולהר"ן אפי' הרג אחד מהן היינו חוששין לכולם כו' עכ"ל הנה מבואר להדיא דמה שהתיר הב"ח דהוי ס' על היינו אם לא נמצא שום רושם בהעופות דאמרי' שלא הי' כלל בהכלוב אבל אם נמצא שפצע או אפי' הרג א' מהן שוב אמרינן דלא הוי ס' על דבודאי הי' בהכלוב דאל"כ הוי העוף משתמט לפנים ועשו"ת תועפה ראם (חיו"ד סי' ח') ולא נעלם ממני מ"ש בשו"ת חינוך בית יהודא שהובא בס' בל"י דנרא' ההיפוך מזה אך לכאור' דברי הב"ח נכוני' בטעמן. וביותר תקשה על הטטו"ד שכל עיקר יסודו הוא מדברי הב"ח ובאמת מבואר בב"ח להיפוך. ועמ"ש הב"ח החדשות (סי' כ') וגם מה שפי' הטטו"ד דברי הב"ח דטחור אין לו דריסה באווזים לא נהירא כלל. דאף שיש לדחוק בדבריו בסי' קל"ט לפרשם כמו שפי' הטטו"ד אולם בתשובותיו החדשות (סי' כ' וכ"א) מבואר להדיא דאפי' באווזים יש לו דריסה. וע"כ צ"ע לדעתי להתיר בנידון של הטטו"ד אך אם היו עופות חוץ לכלוב והרג אותן ואותן שבתוך הכלוב לא הרג בזה שפיר י"ל דהוי ס' על. וראיתי בשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' מ"ח) שכ' דנרא' לו דהא דאמרי' קטע א' מהן נח רוגזי' היא דוקא כשקטע דעשה מעשה שכך חמתו אבל כשהרגו ולא חתך לא אמרי' דנח רוגזי' דלא לחנם אמרו בגמ' קטע בו' ע"ש ולדעתי נרא' להיפוך דכיון שראה שהבהמה או העוף העומד כנגדו נהרג ושוב אינו עומד כנגדו נשכך חמתו וראי' ממ"ש הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א וז"ל שאין אומרים נח רוגזי' אלא כשהרג א' מהן אבל דרס ולא הרג אדרבה רוגזו יותר כו' ע"ש הנה שהרשב"א והטו נקטו בלשונם הרג ולא קטע ש"מ שהרג דינו כנקטע ומצאתי כן בשו"ת צ"צ (סי' ק') שכתב וז"ל דהא דאמרי' בגמ' דכד קטע לרישא דחד מינייהו נח רוגזי' לאו דוקא נקט לרישא אלא ה"ה הורגה ולא חתך לרישא נמי נח רוגזי' ולא חיישי' לשאר כבשים וזה פשוט הוא עכ"ל וכ"כ הפר"ח (סי' נ"ז ס"ק כ"ו) והכרו"פ שם הרי להדיא דה"ה הרג וע"ש בצ"צ שיישב למה נקטו בגמ' קטע דבזה יודע ודאי שמה ע"ש ומהתימה מהס' יהושע שנעלם ממנו כל זה וע"ש בס' יהושע (סי' מ"ז) שכ' שאם נמצא הכבש קרוע בטנה שלא יוכל שוב לברוח אף דלא מתה נח רוגזי' ע"ש ולדעתי לא נהירא דהעיקר תליא בהריגה וכמ"ש הטור והרשב"א וכ"ה בכל גדולי הראשוני' אבל אם נקרע בטנה וכדומה אף שלא יוכלו לברוח עכ"ז מתאמצת בכל עוז נגדו ומפרכסת בראשה ואבריה עדיין לא נח רוגזי' ומ"ש ראי' לזה דא"כ אמאי לא חיישי' בקטע א' שמא דרס מקודם אע"כ דמסתמא הראשון תקף בחוזק שלא תוכל לברוח ממנו עד דקטע לרישא א"כ ה"ה הכא כיון שאינה יכולה לברוח מסתמא זה הוא כו' ע"ש אינו ראי' כלל דזה דוק' אם הרג א' מהן אז אמרי' כיון שבא על עסקי נפשות דהא חזינן שהרג אותה אז אמרי' אלו הי' דרס מקודם א' בודאי לא הית' יכולה להנצל ממנו משא"כ היכא דלא הרג אותה אז אמרי' דלא בא על עסקי נפשות וכן משמע לי מתוך דברי הצ"צ (סי' ק"ה) שכ' דדוקא כשקרע בטנ' ומתה כו' ע"ש משמע דאם לא מתה אז אמרי' דלא נח רוגזי' ממה שקרע בטנ' אף שלא תוכל לברוח כנלע"ד:
וראיתי להעיר על מה שחידש בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' ס"ג) כ' לשער דזאב א' לא יוכל לדרוס יותר מט"ו צאן ולכן בכה"ג לומר ניכבשינהו דהשנים האחרונים אסורי' נשער לפי ערך הצאן לפ"ע מ"ו צאן לזאב ע"ש. ולדעתי הוא תמוה לשער ט"ו צאן לזאב דמאין הרגלים ובאמת זה תלוי בכח הזאב והצאן. ומ"ש הח"ס ראי' משו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ק"ד) ששם שיער במ"ה צאן שהי' ג' זאבים הוא תמוה שלא נזכר כלל במהר"ם מלובלין שהי' ג' זאבים ומש"ש רבים י"ל דמיעוט רבים שנים וע"ש שכ' דזאב א' אינו אונס ב' זאבים אונס כו' משמע קצה דהי' רק ב' וצ"ע:
והנה בש"ס חולין (דנ"ג) מבואר דאסור למכור ספק דרוס' לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ויש להסתפק אם גם באיסור דרבנן הדין כן. וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד (סי' קפ"ו וקצ"ג) שכ' בפשיטות דמותר דבאיסור דרבנן לא חיישי' שמא ימכור לישראל ומזה השיג על הטיו"ד (סי' פ"ו) שס"ל שגם בדרבנן הדין כן מדכתב כן גבי ביצת נבילה ובש"ס מבואר רק ביצת טריפה יעו"ש. ולדעתי הוראתו היא תמו' דבאמת כ"ה להדיא בתוספתא (פ"ג דחולין) אין מוכרין לעכו"ם ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם. ויש לסייע לזה ג"כ מהש"ס חולין הנ"ל בההוא שרקפא דספק דרוסות כו' דחיישי' שמא ימכרנו לישראל. ובשו"ת משאת בנימין (סס"י פ"ז) כ' דס' דרוסה אינו אסור אלא מדרבנן דמה"ת אוקמוה אחזקה וא"כ מוכח דאף באיסור דרבנן אסור למכור. (והפרמ"ג בסי' נ"ג קיהה הרב' בדברי המ"ב ע"ש) ויש להביא ראי' ברורה לזה מירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) דמקש' ע"מ דאמרו שם במשנ' דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאמאי לא ימכרנו כולו חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב"ג גבי יי"נ ומתרץ תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו"ם. והנה קושיות הירושלמי תיסוב גם על המשנ' דשם האורג מלוא הסיט משיער הבכור דידלק וע"כ צ"ל דחיישי' שמא ימכרנו לישראל. וכ"כ התוס' בזבחים (ע"ב ז') ובר"ן (ס"פ כל הצלמים) ובחי' הרמב"ן חולין (צ"ד א') יעו"ש דתירוץ הירוש' הוא על כל הנך דמבוארים במשנ' שם והנה צמר בכור אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בחולין (ל"ז א') ובכורות (כ"ה א') והר"ש (פ"ג דערלה) והוא מהש"ס בכורות (כ"ו א') דהטעם דלמא משה' לי' וכמ"ש בנ"ב שם (וע"כ צל"ע על מ"ש רבינו הב"ח ביו"ד (סי' ש"ח ס"ג) על מ"ש הטור האורג מלא הסיט וכו' וז"ל הרמב"ם אסרו בסתם ומשמע אפי' לא עשה מעש' ציור וע' בב"י טעם מחלוקתן ויש להחמיר באיסור דאוריית' עכ"ל והוא מהתימה דמאי איסור דאוריית' יש הא אינו אסור אלא מדרבנן) וא"כ מבואר דגם באיסור דרבנן חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן מבואר ממ"ש המרדכי (והובא ביו"ד סי' קי"ב ובת"ח כלל ע"ה) דאפי' פת עכו"ם דאינו אסור אלא מדרבנן אסור למכרו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל. וראיתי להפרמ"ג (בפתיח' לה' בב"ח) שחקר אי שרי למכור לעכו"ם היכא שנתערב בב"ח ונותן טעם בירקות וכתב דמבואר הוא בע"ז דף נ"ג בההיא כריא דחיטא דנפל עליו יין נסך דמוכח משם דמותר ע"ש. ובמח"כ לא ראה במרדכי (פ' כל שעה) שדחה זה דאין משם ראי' דמיירי מסתם יינם דהוי דרבנן אבל איסורא דאורייתא אסור למכור (וע' שו"ת נ"ב מה"ת חא"ח סי' ע' ובפר"ח א"ח סי' תס"ז) וע' בתפארת ישראל (בסדר מועד בדיני חמץ נוקשה) שתמה על הרמב"ם שנרא' לכאור' מדבריו דבגרעין א"א שיחמוץ חמוץ גמור דא"כ ארב' דטבע בחושתא דמקש' מזה מכלאים דאסור למכור לעכו"ם ורבא שרי לזבוני לחיטי לעכו"ם דהא התם דאורייתא והכא דרבנן ע"ש ויש ליישב זה דהא התוס' הקשו דלבטול ברובא ויש ליישב זה דחיטין חשיבי ואינם בטלים וא"כ לא הוי רק מדרבנן וא"ש. וראיתי בשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' ס"ד) שהביא דברי הנ"ב הללו וכ' דיש לפקפק עליהם ולא ראה מכל מה שהבאתי דמוכח להדיא להיפוך מדבריו וע"ש בסי' מ"א מ"ש ע"ד הרמ"א ביו"ד (סי' ש"ז) דרשאי למכור לעכו"ם דהא העכו"ם יעבוד בו עבוד' ע"ש. ובאמת כבר קדמו בזה הח"צ בתשובותיו הנוספות (סי' ב') וע"ש שהקש' דהא יחזור וימכרנו לישראל. אך בזה כ' הס' יהושע דמיירי דקודם שחיט' ימכרנו לעכו"ם וישחטנו תיכף אך עוד הקשה הס' יהושיע דהא העור אסור בהנאה א"כ יש חשש שימכור העור לישראל וע"כ כ' דהמהרי"ל שממנו נובעים דברי הרמ"א ס"ל דהעור מותר בהנאה ובמח"כ לא ראה במהרי"ל סי' מ"ב דס"ל דהעור אסור בהנאה. אך קושיתו בלא"ה לק"מ דהא העור לא יהי' אסור בהנאה רק כשיהי' טריפ' ואם כן מוקמינן לה בחזקת כשרות דלא תהי' טריפה דרוב בהמות כשירות נינהו ועמ"ש הש"ך שם ועשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' י"ג שהאריך להקשות על הרמ"א סי' נ"ז שכ' ימיתנו קודם דהא ניתוסף בו איסור נבילה ואין עושין סחור' בנבילות ע"ש. וי"ל זה דהנה הבית הלל (סי' כ"ג) הקש' על הרמ"א שכ' דימיתנו קודם דאמאי לא חייש למ"ש רש"י בע"ז (י"א א') דאסור לגרום לבהמ' איסור נבילות וע"כ פי' דברי הרמ"א דימכרנו קודם ואח"כ ימיתנו וע' פר"ח בק"א ובת"ש שם ולפ"ז א"ש גם קושיות הנ"ב [והן אמת שדעת האחרונים שלהלכה לא קי"ל כרש"י רק כהתוס' שחולקים עלי' ולא כהב"ח בא"ח סי' תקנ"א שחשש לדעת רש"י. וא"כ לא קש' קושיות הבית הלל. ומ"ש במאמר מרדכי (סי' פ"ו) דבשו"ת מהר"ם די בוטין פסק כרש"י ע"ש הוא מהתימה דהמעיין בשו"ת מהר"ם די בוטין (סי' ה') מבואר דפסק דלא כרש"י והתם טעמ' אחרינא דחשש לגניבת דעת דעכו"ם דהוא סבר שמכר לו כשירה ע"ש] וע' במ"א (סי' ת"מ סק"א) שכ' בחמץ של ישראל שנאסר לאחר פסח אסור להישראל ליתנו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל אף דחמץ לאחר פסח אין איסורו אלא מדרבנן וכ' דכ"ה בהגמ"יי סוף ה' חמץ וראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא חא"ח (סי' צ"ב) שכ' ע"ז דלא נמצא כן בהגמי"י ונעלם ממנו דברי ההגמי"י בסוף ה' חמץ אחר דיני הגעלה כ' וז"ל אע"פ שקנסא קניס כו' ויזהר שלא ליתנו לעכו"ם כו' שלא ימכרנו לישראל אחר ע"ש מבואר כדברי המ"א ומה שהקש' דהא המצוה מוטל על כל ישראל ומה פעל זה שיפסיד מעות ע"ש י"ל דפשע שלא מכרו לכן מוטל עליו יותר וא"כ מבואר דגם בדרבנן הדין כן (ועיין חי' הריטב"א יבמות (פ"א א') שכתב על ההיא דמי שהי' לו חבילי תלתן ונתערבו באחרים כולן ידלקו וז"ל פי' ואפי' נתערבו באלף דסבר ר"מ דחבילי תלתן דבר שבמנין הוא ולא בטלי ולא מצי למימר שימכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן לפי שהן דברים הנקחין מן העכו"ם ושמא יחזור וימכרנו לישראל וכ"ה בירושלמי עכ"ל מבואר דאף דמה דדבר שבמנין אינו בטל הוא רק מדרבנן עכ"ז חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל] וכ"ה בתשב"ץ (ח"ב סי' קצ"ט) שכ' ג"כ דחמץ שעבר עליו הפסח אסור למכור לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל וכדברי המ"א. ודרך אגב אעיר על מ"ש הש"כ בשם מהרי"ל בסי' ש"ח סק"א וז"ל וכ' בשו"ת מהרי"ל סי' ע"ב דמותר למכרו לעכו"ם כו' מיהו בתשו' מהרי"ל שם מסיק בשם מהרי"ח דאסור למכור לעכו"ם עכ"ל והבית מאיר כ' שמ"ש הש"כ בשם מהרי"ל סי' ע"ב נכתב בצידו שם ליתא אך עיי"ש ר"ס ק"ח כו' אמנם מ"ש תו הש"כ מיהו בתשו' מהרי"ל כו' זו עד כה לא מצאתי עכ"ל וצדקו דברי הש"כ וט"ס סי' ע"ב וצ"ל מ"ב ושם איתא להדיא כמ"ש הש"כ וז"ל וכ' בפרנס לפיכך כשנפל בו מום בבירור טוב למכרו לעכו"ם מחיים ועוד כ' מהרי"ח ז"ל שאין להתיר למכור לעכו"ם עכ"ל ולזה כיון הש"כ וז"פ:
הלבושי שרד בטריפות העצמות (סי' ט' ס"ב וס"ג) כ' בגף העוף שנשמט או נשבר ואיכא דבר לתלות בו שמחיים נעשה ויש ג"כ מקום לתלות שנעשה אחר שחיטה דדינו כאלו בודאי נעשה מחיים וטריפה ע"ש ולדעתי צע"ג בדין זה דהא כ' הב"ח (סי' כ"ג ס"ו) דאותן המוליכין האווזות לשחוט ומעקמין אגפיהן תחת רגליהם וקושרין אותם דמריעותא הזה נראה דמחיים נעשה ואם זרק אח"כ על האבן שוב הוי כליכא מלתא למיתלי בי' מחיים או אחר שחיטה דכיון דאיכא ס"ס אזלינן לקולא ע"ש והביאו הפר"ח וכ' דיפה כ' והש"כ רמזו ג"כ ולא השיגו וזה סותר כל דברי הלב"ש דהא הכא איכא ג"כ ריעותא דמחיים נעשה ואיכא למימר דאחר שחיטה נעשה ואזלינן לקולא ועמ"ש ע"ד הב"ח האלו בשו"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' קי"ח) ונראה מדברי הב"ח דזה הוי כליכא ריעותא כלל ואף שר' יונה כ' בנשמט הגף דאזלינן להחמיר צ"ל דר"י לא חשב נשמט הגף לספק שמא נשמט הריאה דהוי ס' הרגיל בנשמט שתנקוב הריאה אבל לדידן דבה"מ חשבינן זה לס' לענין ס"ס בנ"ד ג"כ מותר והא דבעיני ה"מ היינו משום דבלא"ה לא הוי ס' דהוי מחמת חיסרון ידיעה וכמ"ש הש"כ והאחרונים וע"כ צל"ע עמ"ש בנ"ב מה"ק חיו"ד (סי' נ"ז) אחר שהוכיח דבלא איתחזק איסור והיתר ואיכא ס"ס א"צ לברר וסיים ע"ז ובחנם החמיר הרמ"א בנשמט שלא בה"מ ע"ש ומהתימה ממנו דהא דצריך ה"מ משום דבלא"ה הוי ס' חיסרון ידיעה דבלא ה"מ אינו מועיל. ודינו של הלב"ש צ"ע:
והנה בשער המים (ס' נ"ג סק"ה) כ' דבבהמה אם הי' שבר בידיה ויש עוקץ חייב לעיין אם לא נצרר הדם מעבר לצלעות ע"ש שכ"כ בשם הט"ז ולדעתי לא נראה כן דהט"ז לא כ"כ רק בעוף שבזה יש מטריפין בלא"ה ביש עוקץ אפי' ברחוק מהגוף והוא דעת המחבר וכמ"ש בדעתו הכנה"ג וא"כ אף דאנן לא מחלקינן רק בין סמוך לגוף אגודל או לא וביש ריעותא בצלעות מטרפינן לכן אם יש עוקץ צריך לעיין דהוי ריעותא גדולה דהא להמחבר הוא טריפה משא"כ בבהמה דליכא מ"ד דיש חילוק בין יש עוקץ או לא פשיטא דלא מקרי זה ריעותא וא"צ לעיין בצלעות. וע' בחכמת אדם (כלל כ"ג ס"א) שכ' דיש להחמיר לעיין בצלעות כשנשבר הגף בפחות מרוחב אגודל ע"ש ודבריו תמוהים דלמה לו לעיין כשהוא פחות מאגודל ונראה שהטעו לשון הש"כ סי' נ"ג סק"ח שכ"כ בשם הב"ח אך פשוט דט"ס הוא בש"כ וכמבואר בב"ח להדיא דמיירי כשהוא רוחב אגודל מצומצם אף שהוא כשר לדידן עכ"ז יש לעיין בצלעות וכ"כ האחרונים והוא פשוט וע' בשו"ת טטו"ד (מה"ת סי' פ"ו) שכ' בנשבר הגף באלכסון ובמקום א' יש אגודל ואין עוקץ כשר כיון שהבה"ט הכריע כן ולהש"כ הכל כשר א"כ יש לסמוך עכ"פ באין עוקץ כו' ע"ש ודבריו תמוהים מ"ש דלהש"כ הכל כשר אדרבה הש"כ בסי' נ"ג סק"ט כ' לפרש כוונת הפרישה דמיירי בנשבר באלכסון דבזה בודאי טריפה ומשמע אף בליכא עוקץ ודוקא בנקשר זה על זה והעליון הוא בתוך אגודל היקל אבל באלכסון דעת הש"כ דטריפה וכ"כ הט"ז והפרמ"ג והל"ש וכן יש להורות ודע דכ' הש"כ בנשבר הגף סמוך לגוף ונקשר שבר אל שבר דיש לצדד להקל והיינו בהפ"מ וכדומה. והכרו"פ מתחלה רצה להקל לגמרי ואח"כ כ' דחלילה להקל נגד הש"כ כוונתו דדוקא בה"מ יש להכשיר וז"פ וכן כתב הלבושי שרד (סי' י"ז ס"ג) ולא כהחכמת אדם (כלל כ"ג ס"ב) שהניח בצ"ע על הכרו"פ דהא הש"כ בעצמו כ' דיש לצדד להקל אולם ברור דכוונתו כמו שכתבתי והיכא שנשברו העצמות קטנים חקר בשו"ת טטו"ד מה"ת (סי' קפ"ז) אם אסור וכן נסתפק בזה בשו"ת עטרת חכמים (חיו"ד סי' ב') ובשו"ת עדות ביהוסף (סי' י"ב ענף ב') התיר בהפ"מ ע"ש ותמהני שנעלם מהם דברי הכנה"ג (סי' נ"ג הגה"ט סק"ו) שכ' בפשיטות דכשר ע"ש טעמו והביאו הבל"י. וכן יש להורות: