שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן ח קונטרס דיני אסור והיתר
קונטרס דיני איסור והיתר:
נשאלתי מעיר בירזאווקע באיש א' שהניח מצות שאפה על חג הפסח ושומן שקנה על פסח בבית אדון א' והי' מונחים בבית האדון בחדר מיוחד שישן שם האדון ואין אוכלים שם. ואח"כ בא ולקח העצות והי' משקלם שוה כאשר הניחם. ובהשומן הי' לו טב"ע מה דינם של המצות והשומן. וזה אשר השבתי. הנה אנן קיי"ל דאם הפקיד אצל עכו"ם הוא חשוד להחליף אותם ודבר זה למדנו ממשנה דדמאי (פ"ג מ"ד) דהמפקיד אצל עכו"ם הרי הוא כפירותי' וע' בש"ס בכורות (י"א ב') דאמרינן שם להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי ליתנם לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינוהו ובעי מיתננהו לכהן ור"ש סבר דמאי [והיינו דהגמ' מפרס המשנה שהפקיד פירות מעושרין וחוששין שמא החליף אותם העכו"ם בפירות שלו והם טבלים מה"ת דמירוח העכו"ם אינו פוטר וע"כ נפלאתי על ס' עבודת עבודה (ד"ס ע"א) שכ' שם וז"ל והנה בהיותי בזה הגיע לידי חי' מהריב"ל וראיתי שעמד ע"ד התוס' הללו דא"כ מאי פריך הש"ס מהא דתנן המפקיד פירותי' אצל עכו"ם הרי הן כפירותי' לשבועות ולמעשר ומאי פריך הא דאורייתא הא דרבנן וכו' וע"ש ודבריו תמוהים בקושיא זו דמה דאמרינן דהוי כפירותי' של עכו"ם לשבועות ולמעשר קולא הוא זו ולא חומרא דאדרבה בנכרי לא שייך שביעית ומעשר ובע"כ דהוי לקולא וכמ"ש כל הפוסקים במשנה זו ומטעם דהוי בחזקת שודאי החליף וא"כ פריך שפיר אם ודאי היא מה לי דאורייתא מה לי דרבנן ואדרבה אם בשל תורה תלינן לקולא מכ"ש דראוי לחוש לזה לחומרא אף דהוי דרבנן וז"פ ונכון עכ"ל. אולם באמת צדקו דברי המהריב"ל דפי' המשנה הוא לחומרא ומ"ש העבודת עבודה דבנכרי לא שייך שביעית לא ראה שהש"ס כאן בבכורות מוקי להמשנה דאין מירוח עכו"ם פוטר ושייך בנכרי מעשר וא"כ י"ל דנהי דלגבי דאורייתא חיישינן שמא החליף אבל לא לגבי דרבנן והי' מקום לומר דמקשה מר"ש דאמר שם דמאי וחייב להפריש אף דלדידי' מירוח עכו"ם אינו חייב רק מדרבנן וכמ"ש התוס' שם ובמנחות (דס"ז ע"ב) ומוכח דגם בדרבנן חיישינן לאחלופי ובזה הי' א"ש מ"ש רש"י בע"ז (דל"א ע"א) דחשידי לאחלופי וה"נ דלמא כו' וראיתי להעבודת עבודה (דנ"ט ע"ד) שהניח בצ"ע דלמה פירש"י דס' הוא הא רבנן ס"ל דהוי ודאי ולמה תפס רש"י דעת ר' שמעון יעו"ש ולהנ"ל א"ש דהא מרבנן לא קשה דהם ס"ל דהוי דאורייתא והקושיא הוא מר"ש ולכך כ' רש"י דהוי ספק. אולם באמת לא קשיא קושיות המהריב"ל דע"כ כודאי חשביניהו רבנן מדמצרכי ליתן לכהן ואי ה"ל ס' ואפי' רובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב דס"ל בב"ק (דמ"ו) דהולכין בממון אחר הרוב במתנות כהונה מודה וכמ"ש התוס' בבכורות ד"כ ע"א ד"ה ור' יהושע (ומזה צלע"ק על שו"ת צ"צ סי' קכ"ה שכ' לגבי פדיון הבן דס' אם הוא כהן או ישראל הוצרך לומר דקיי"ל כשמואל יע"ש והא גם רב מודה בזה) אע"כ מדמיחייבינהו ליתן לכהן דהוי יותר מרובא דברוב גמור גם בממון הולכין אחריו וכמ"ש התוס' בסנהדרין (ד"ג ע"ב) מבואר מזה דכודאי חשבינהו דהחליף אותם וע' בירושלמי דמאי בפ"ג שם ובע"ז (פ"ב ה"ג) דגרסינן שם (לפי הגירסא האמיתית מכת"י שהובא בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' א' ולפנינו הגירסא ולכל דבר וע' ברא"פ ופני משה שפירשו פי' זר לפי שנעלם מהם דברי רב"א הללו) ר' חנינא בעי קומי ר' חנינא מה כפירותיו ופוטר טבל ברור ממקום אחר א"ל ולכל דבר (שדומה ממש כפירותי' והוא טבל ופוטר אם מפריש ממנו על מקום אחר) ולא יאות (רק שאין נכון לעשות כן דדלמא באמת לא חילף) ומבואר מהירושלמי דדיינינן לי' כודאי החליף. הר"מ בה' מעשר (פי"א הט"ו) שכ' ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפרוש ספק. כוונתו כיון דאמרינן בירושלמי דלא יאות ע"כ לא חשבינן לי' כודאי וכמ"ש בשו"ת רב"א שם (ועיי"ש מה שפי' הסוגיא דבכורות לדעת הר"מ ותמהני על הגרע"א והתפארת ישראל בדמאי שם שלא ראו דברי רב"א שם) ועכ"פ חזינן דחז"ל חשב' לי' דקרוב לודאי שהחליף ולפיכך גם פת של עכו"ם דהוא דרבנן אמרינן במס' ע"ז (ל"ט א') דבעי חותם א' דאל"כ אמרינן שהחליף ולא הוי ס' דרבנן כיון שקרוב לודאי שהחליף ובהיות כן נפלאות נפלאתי על הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"י כללי ס"ס ס"ק י"ח) שכ' וז"ל והפר"ח דין י"ד כ' דגבינות נכרי הוי כודאי איסור דרבנן ולא ידענא להולמו דהא באו"ה א"א לפרש כן ואם נאמר דחילק על האו"ה מ"מ לקמן ססי' קי"ח מבואר דס' אם הוחלפו בגבינות נכרי אסור ושם לא ערער הפר"ח עכ"ל. ותמהתי ע"ז בראש מה שנסתפק אם הפר"ח חולק על האו"ה הוא תמוה דהא כ' הפר"ח שם אחרי שהביא דברי האו"ה והש"כ וז"ל ודבריהם עיקר להלכה זולתי מ"ש דגבינה של עכו"ם עשאוהו כודאי איסור מה"ת דלא קיי"ל הכי אלא כסברת הטור והרשב"א לעיל סי' צ"ט דקרי לגבינה של עכו"ם דבר שאין לו עיקר מה"ת וא"כ דינה כביצת נבילה דספיקא שריא עכ"ל הנה מבואר דגם הוא מודה דהאו"ה ס"ל דהוי כודאי איסור דאורייתא רק הוא חולק עליהם בזה וס"ל דהוי רק דרבנן וא"כ מה מסופק בזה הפרמ"ג ותמה עליו מהאו"ה הא גם הפר"ח כ' שכ"ה דעת האו"ה והוא חולק עליו ומה שהקשה מדוע שתק בסי' קי"ח. לק"מ דהגם שס"ל להפר"ח דגבינות לא הוי רק איסור דרבנן עכ"ז אוסרין אותו שם דספק הוחלף לא הוי ספק דקרוב לודאי דהחליף אותם. וע' פרמ"ג א"ח (סי' ל"ב בא"א ס"ק י"ג) שהוא בעצמו כתב שם כן ודברי' בכאן המה תמוהין. גם הלום ראיתי להבית יצחק בשער הספיקות (סי' כ"ד) שכ' שם וז"ל כבר כתבנו שהפר"ח השיג על הש"כ במ"ש בביאור דברי האו"ה והת"ח בדין איסור דרבנן ויש בו חשש איסור בגופו דאין מתירין בו ספק והפר"ח דעתו דדמיא לכל איסור דרבנן שהוא מחמת גזירה ואם הוא ס' אם הוחלפו אם לא מתירין אותן וכבר תמה עליו הפרמ"ג מהא דאיתא בסי' קי"ח דס' אם הוחלפו אסורים עכ"ל. ודבריו תמוהים דאינו מבואר כלל בפר"ח דיסבור דס' אם הוחלפו דמותר דס' זה בודאי להחמיר וז"ב. והן אמת שגם דברי הפר"ח תמוהים דמ"ש דקיי"ל בסי' צ"ט דגבינות מקרי דבר שאין לו עוקר מה"ת. דהא כבר האריך בזה הב"ח להוכיח דט"ס הוא בטור דהא ברשב"א מבואר דגבינות מקרי דבר שיש לו עיקר מה"ת וט"ס הוא בטור. וע' בש"כ בס' הארוך שפי' דברי הטור כן גם בלא ט"ס יעו"ש שגם הוא הכריח דהרשב"א ס"ל דגבינות הוי עיקרו מה"ת (רק שצל"ע על מ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' שכ"ט וז"ל ועוד דא"כ בכל איסורין של דבריהם נאמר כן ולכל הפחות באותן שאין להם עיקר מה"ת כתרומות ח"ל ונ"מ לגבינות הנכרים ולכה"כ בח"ל ובישולי עכו"ם עכ"ל דמבואר מזה דסובר דגבינות עכו"ם מקרי אין להם עיקר מה"ת וזה היפוך מ"ש בתהה"א) וראיתי להפרמ"ג (בסי' קי"א ש"ד סק"ב) שכ' עמש"ש הש"כ בשם הרשב"א דגבינות של נכרי אמרינן בהו שאני אומר וז"ל קשיא לי דגבינות של נכרי אין אומרין בו ס' להקל הואיל ואיסורו מחשש איסור תורה עסי' ק"י בש"כ בקיצור ס"ס סי' ח"י וברשב"א כ' איסור תורה ושיעור דרבנן ואולי שאני אומר קיל טפי וצ"ע בדשיל"מ עכ"ל הנה מ"ש דברשב"א אינו מבואר כלל דאומרין בגבינות שאני אומר אני תמה דלהדיא כ' הרשב"א בתהה"ק (בית ד' שער ב') וכן הדין לב' קדירות א' גבינה של עכו"ם וא' של גבינה כשירה ונפלה חתיכות גבינה של עכו"ם לתוך א' מהן כו' ושוב ראיתי בפרמ"ג באות ו' שהעיר בזה. אולם נ"ל כמ"ש הפרמ"ג דשאני אומר קיל טפי מס'. וראי' ממ"ש הר"מ ה' תרומות (פי"ג הי"ד) דבתרומה בזה"ז אמרינן שאני אומר ולענין ספק קיי"ל דגם בזה"ז ס' להחמיר וכמו שהאריך בזה המל"מ בה' תרומות (פ"ז הי"ז) א"כ מבואר דשאני אומר קיל. ולפ"ז י"ל דצדקו דברי הפלתי דגם בדשיל"מ אמרינן שאני אומר אף דס' להחמיר וראיתי להפרי תואר (סי' קי"א סק"א) שכ' וז"ל טעמא דנקט הרב ז"ל בלישנא כגון שומן של גיד וגבינה שאין לה עיקר בדאורייתא לב' טעמים הא' לומר דאפי' בכה"ג דלא הוי עיקר בדאורייתא בעינן א' איסור וא' היתר אבל שניהם היתר אסור הגם דהוי ס' דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא והב' לומר דאפי' בכה"ג דוקא שאין האיסור רבה על ההיתר ושיעור שוה אבל אם האיסור רבה אסור גם בכה"ג עכ"ל ולא ידעתי מה שתפס בפשיטות דגבינות אין לו עיקר בדאוריי' ובאמת מבואר בסי' צ"ט דאדרבה גבינות מקרי יש לו עיקר בדאורייתא והמחבר שנקנו גבינות לרבותא דאף שיש לו עיקר בדאורייתא א"צ רוב וז"ב ויש להעיר על הפר"ח דמה לו להקשות מדברי הטור. ואמאי לא הקשה מדברי האו"ה בעצמו (בכלל כ"ג סי' ב') שכ' שם וז"ל וכתב הרשב"א דדוקא באיסור דאורייתא או אף בדרבנן שיש לו שורש בדאורייתא אבל כל האיסורים של דבריהם שאין להם שורש בדאורייתא כגון בישולי עכו"ם וגבינותיהם כו' אם נתערב כבר בטל ברוב דעלמא בין לח בין יבש עכ"ל והוא אפי' אם הוא ברי' כגון ביצה שצלאה עכו"ם או חתיכה הראויה להתכבד עכ"ל האו"ה הנה ראינו שהאו"ה הסכים בכאן דגבינה אין לו שורש בדאורייתא היפוך ממה שהעלה הש"כ בדעתו דדינ' כאיסור דאורייתא והן אמת שמ"ש האו"ה כן בשם הרשב"א דדבר שאין לו שורש בדאורייתא בטיל ברובא הוא תמוה דזה הוא דעת הרמב"ן בחי' ליבמות (דפ"ב ע"ב) ובקונטרס אחרון שבסוף המס' שם דשם כ' הרמב"ן לחלק בין תרומה של דבריהם דצריך ס' ובתרומת ח"ל סגי ברובא ורשאי לבטלה והביא שם ראי' מחולין דק"ב גבי ונאכלת עם הזר על השלחן דדוקא גבי חלת ח"ל מקלינן ולא בחלה של דבריהם בא"י וכ' ומזה נלמד לכל קולא שהקילו בה חכמים כגון ביטול ברוב אינו אלא בח"ל עכ"ל כוונתו לשלול תרומה של דבריהם בא"י אבל דעתו דגבינה וכה"כ בח"ל שווין לחלת ח"ל והרשב"א בתהה"א (בית ד' ש"ג) הביא י"א שאין מקילין לבטל לכתחלה אפי' באיסורים של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ורק בתרומת ח"ל הקילו וכ' שכ"כ הרמב"ן שבתרומת ח"ל הקילו יותר כדאמרינן כו' ש"מ דבתרומה של דבריהם בארץ כו' ש"מ שס"ל להרמב"ן דחלת ח"ל קיל יותר מתרומה וחלה של דבריהם והביא רק הראי' מהרמב"ן שתרומת ח"ל קיל יותר מחלה של דבריהם אבל בהא אינו שוה הרמב"ן להי"א דהרמב"ן ס"ל דדבר שאין להם עיקר מה"ת שוה לחלת ח"ל והי"א ס"ל דחלת ח"ל קיל יותר אפי' מדברים שאין להם עיקר בדאורייתא וכן הביא הרשב"א שם במשמרת הבית דעת הרמב"ן דגבינה וכה"כ בח"ל שוה לחלת ח"ל וז"ב בכוונת דברי הרשב"א. וראיתי להכנה"ג (בסי' צ"ט הגב"י ס"ק ל"ז) שכ' ע"ד הרמב"ן הללו שהובא בב"י שם וז"ל מדברים האלו מוכח דהרמב"ן ס"ל דאפי' איסורין דרבנן שאין להם עיקר בדאורייתא כגון בישולי עכו"ם וגבינתו אין מבטלין לכתחלה זולת חלת ח"ל ויש לתמוה שהרשב"א במשמרת הבית כתב בשם הרמב"ן שהרמב"ן ז"ל הוא מן המתירין כשאין להם עיקר בדאורייתא כו' וצ"ע עכ"ל אולם לפמ"ש לפרס דברי הרשב"א א"ש. עוד כ' הכנה"ג שם דלא נתבאר בדברי הרמב"ן שהובא במשה"ב אם ס"ל באיסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת אם צריך ס' או סגי ברוב די"ל דרק לענין ביטול לכתחלה השוה גבינה וכה"ג לחלת ח"ל אבל לעולם צריך ס' עכ"ל ותמהני ע"ז דלהדיא כ' הרמב"ן בחי' ליבמות דסגי ברובא ואם אמנם כי בימי הכנה"ג עדיין לא נגלו חי' הרמב"ן הלא הרשב"א (בבית ד' שער א') בתהה"א כ' להדיא בשם הרמב"ן וז"ל אבל איסורין של דבריהם שאין להם עיקר מה"ת בטלים ברוב וזהו שהקילו בתרומה ח"ל וה"ה לכה"כ בח"ל וגבינה של עכו"ם ואע"פ שחששו לאיסור של תורה אינו אלא גזירה וכן בישולי נכרים בטלים ברוב עכ"ל מבואר להדיא דדברים שאין להם עיקר מה"ת בטלים ברוב והוא בעצמו רמז לעיל לדברי הרשב"א שם ואיך לא השגיח ששם מבואר להדיא דסגי ברובא וכ' שם אח"ז וז"ל ומתוך מ"ש הנמ"י פ' הערל וז"ל והרמב"ן מיקל להתיר ברבויא לחוד באיסורין שאין להם עיקר מה"ת כגון חלת ח"ל אלא שאפשר לומר דחלת ח"ל טעמא אחרינא היא כו' ומעתה אין לנו ראי' לבטל אפי' איסורין של עכו"ם כגון חלב וחמאה וגבינה בפחות מס' הריטב"א ע"כ יש להוכיח דהרמב"ן לא התיר בשאר איסורים שאין להם עיקר מדאורייתא לבטל ברוב מדחלק על הרמב"ן בין חלת ח"ל לשאר איסורים עכ"ל ובאמת הא ליתא והכנה"ג סבר דמ"ש הנמ"י אלא שאפשר לומר הוא מדברי הרמב"ן וע"כ כ' דגם הרמב"ן מחלק בחלת ח"ל לשאר איסורים שאין להם עיקר מה"ת אולם באמת הא ליתא דהרמב"ן משוה כל איסורים שאין להם עיקר מה"ת דסגי ברוב והאי שאפשר לומר כו' הוא מדברי הריטב"א שחולק באמת בזה על הרמב"ן ובמבואר להדיא בחי' הריטב"א ליבמות שם וז"ב. וא"כ מבואר דהרמב"ן ס"ל דאיסורים שאין להם עיקר בדאורייתא סני ברוב אולם הרשב"א חולק עלי' בחי' ליבמות שם ובתהה"א שער ד' ופסק להדיא דצריך ס' אף באיסורי דרבנן שאין להם שורש בדאורייתא רק בחלת ח"ל הקילו דבטלים ברובא ואיך כ' האו"ה בשם הרשב"א להיפוך וצע"ג (ואולי ט"ס הוא באו"ה וצ"ל הרמב"ן) עכ"פ קשה על האו"ה דלפ"ד הש"כ ס"ל דגבינות מקרי איסור דאורייתא וכאן כ' אין לו שורש בדאורייתא ואולי דהאו"ה כתב כאן דברי הרמב"ן רק להודיענו דדברים שאין להם שורש בדאורייתא בטלים ברובא אבל במה שמשוה גם גבינות לאלו הדברים בזה חולק עלי' וסמך א"ע על מ"ש במקום אחר וראי' דכאן כ' דאין לי דין דחה"ל ואלו בכלל כ"ה דין ג' כ' דגבינה של עכו"ם הוי חה"ל כו' ע"ש וע"כ צ"ל כמ"ש והנה בדברי האו"ה האלו הי' מקום ליישב דברי הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ח) שכ' שגם אם רואה שהחותם מקולקל שפיר דמי. ובשו"ת כ"ב מה"ק חיו"ד (סי' ל"ח) כ' שם השואל וז"ל ראש דבריו מה שמבואר בש"ע יו"ד סי' קי"ח שאם רואה שהחותם מקולקל אפי' באיסור דאורייתא יש להקל והנה הוא בא בתימה דעד כאן לא הקיל בתה"ד אלא בטהרות וביי"נ שהוא איסור דרבנן וגם בזה מחמיר בסה"ת וכו' עכ"ד ובמח"כ לא דק דאין ענין לקולא זו שאנו מקילין בסי' קי"ח להך דתה"ד וכאן כ"ע מודים שהוא מותר דעד כאן לא פליגי אלא בדבר שיש בו חשש איסור אף בלא חשש חליפין כגון ביי"נ שאם נגע בו נאסר בנגיעה כו' אבל במה שאנו מקילין בסי' קי"ח הוא בדבר שאין בו חשש איסור רק שמא החליף המותר באיסור וכאן שאינו נהנה בחליפין פשיטא שמותר עכ"ד הנ"ב. ולפי דעתי צדקו דברי השואל דכוונתו על מה שסיים הרמ"א וע' לקמן סוף סי' ק"ל מדינים אלו שמבואר מזה כוונתו שבמקום שהוא נהנה בחליפין שרי ג"כ כשהחותם מקולקל לפי התנאים המבוארים שם אף שהוא איסור דאורייתא וע' בש"כ סק"כ שכ' להדיא כן דמיירי שעשה בכוונה דאל"כ בכל ענין שרי וכדלקמן סי' ק"ל וכ"כ הפר"ח שם מבואר להדיא דפירשו דברי הרמ"א דמתיר אף במקום שנהנה בחליפין כמו בסי' ק"ל וכ"כ להדיא במנחת יעקב (כלל ל"ב ס"ק ל"ה) דמדברי הרמ"א האלו מוכח דס"ל דאף באיסור דאורייתא והוא נהנה בחליפין שרי כשנוכל לומר דמעצמו עשה כן הן אמת שמ"ש במנ"י שכן משמע בתה"ד היא תמי' לכאורה דהא התה"ד מיירי שם ביי"נ וטהרות דהוי ג"כ דרבנן ומנין לנו דהתה"ד סובר כן באיסור דאורייתא וא"כ שפיר הקשה השואל דכיון דמדברי הרמ"א והש"כ והפר"ח והמנ"י מבואר דגם באיסור דאורייתא והוא נהנה בחליפין שרי כשהחותם מקולקל מניין להו זה כיון שבמקור הדין מיירי רק באיסור דרבנן אמנם לפי דברי האו"ה האלו א"ש דכיון דבתה"ד למד כן מטהרות שבתוספתא דטהרות פ"ח (ולזה כיון בסמ"ג סי' רכ"ג דלא כמהר"י ציטל"ש שרשם להמשנה דפ"ז דטהרות וליתא דאינו מבואר שם כן) וכיון דהגזירה דע"ה שהוא טמא הי' מחשש איסור דאורייתא שמא נטמא הוי כודאי איסור דאורייתא וא"כ כן הדין ג"כ באיסור דאורייתא ממש (וצל"ע על התה"ד סי' ר"ה שכ' וז"ל ובדרך זה כ' בסמ"ג אלא שלא האריך כל כך אך מייתי עוד משנה אחרת ומתרץ עלה נמי דמירי ביוצא ונכנס עכ"ל ובאמת בסמ"ג סי' קי"ח אינו מבואר כלל דמביא המשנה לחלק כן וצ"ע) ובזה י"ל מה שהניח בקושיא המהרש"א פסחים (ד"ט ע"א) דלפמ"ש הר"מ בפי' המשנה פי"ח דאהלות דמדורות העכו"ם טמאים מגזירה דרבנן מס' שמא יש שם נפל וא"כ מאי מקשה בפסחים שם ממדור העכו"ם לחמץ בשמא אכלתי' הא מדור העכו"ם דרבנן וחמץ דאורייתא בלא ביטול ע"ש ולהנ"ל א"ש די"ל דכיון דחכמים גזרו מס' הוי כודאי דאורייתא ושפיר מקשה וע' תוס' ב"ק (י"א א' ד"ה שליא) שכ' וז"ל א"כ דהתם אמרו בס"ס גזירה מקצת אטו כולה עכ"ל ומזה כ' בקהלת יעקב להה"ג אלגזי (סי' רכ"ה) דמוכח דכל דאסור מדרבנן משום גזירה אזלינן בספיקו לחומרא ואפי' בס"ס לא שריא יעו"ש ובשו"ת עמק הלכה כ' דהוי כסברת הש"כ גבי גבינות ע"ש ובאמת אין זה ענין לכאן דהתם כ' התוס' דלכתחלה גזרו מקצתו אטו כולו אף דאיכא ס"ס משום דהעולם לא ידעו שיש ספיקות בזה ויתירו גם ביצא כולו או רובו משא"כ היכא שנתחדש בהגזירה ס"ס כמו בנידון הגבינות שבש"כ אין לנו ראי' מזה וז"ב. והנה לפי דעתי נ"ל דגם האו"ה שכ' דדבר שיש בו חשש דאורייתא עשאוה חכמים כודאי דאורייתא היינו דוקא לענין ספק דלא יהי' ניתר בס' א' רק בב' ספיקות אבל לשאר דברים דינו כודאי דרבנן דאם לא תאמר כן תקשה לן מש"ס ע"ז (דל"ט ע"ב) דחבי"ת צריך חותם בתוך חותם וחמפ"ג סגי בחותם א' וטעמא דחבי"ת צריך ב' חותמות משום דהוי איסור דאורייתא וחמפ"ג הוי דרבנן וכ"כ האו"ה בעצמו (כלל כ"ב סי' מ"א וכלל מ"ה סי' ז') וקשה הא גבינה דינה כדאורייתא לשיטות האו"ה ואמאי סגי בחותם א' אע"כ דרק לענין ס' עשאוה כודאי דאורייתא ולא לענין שאר דברים. ובזה א"ש מה שהקשה על האו"ה בשו"ת נאות דשא (סי' מ"א) מש"ס מנחות (דל"א) מההוא דר"ש בן שזוריא דנתערב לו טבל בחולין ואמרו לו קח מן השוק וקשה הא יהי' מפריש מחיוב על הפטור דהא דמאי הו"ל כודאי איסור תורה לשיטות האו"ה כמו גבינות דנאסרו מחשש איסור דאורייתא ע"ש מה שדחק בזה. אולם לפמ"ש א"ש בפשיטות דלגבי שאר דברים מודה האו"ה דדינו כודאי איסור דרבנן. ובזה א"ש מה שהקשה בס' בית מאיר ביו"ד (בקונטרס דיני קבוע) שדעת האו"ה הוא להיפוך ממשנה דטהרות פ"ד מי"א) דעל ס' בית הפרס אין שורפין תרועה וקדשים דהוי ס"ס יעו"ש ולהנ"ל א"ש דכיון דבאמת דינו לכל דבר רק כודאי דרבנן ורק לענין ס' החמירו. ובכאן בכדי דלא נשרוף תרומה וקדשים לא רצו להחמיר וראיתי להבית מאיר שם שכ' וז"ל וכהיום מצאתי לפום ריהטא ראי' לדעת האו"ה ממס' ע"ז ד"ע גבי עובדא דנהרדעי כו' שאני התם דכיון דאיכא דפתחי כו' הו"ל ס"ס וקשה דתיפוק לי' דהוי ס"ס. ס' עכו"ם ס' ישראל ואת"ל עכו"ם שמא לא נסכו כו' אלא משמע כדעת האו"ה שכיון שאסרו חכמים בהנאה מן החשש דשמא נסכו הוי כודאי איסור וא"א לצרפו לס"ס עכ"ל. ולענ"ד אינו ראי' כלל ומעיקרא לק"מ דאי לאו דהיינו אומרים כיון דפתחו כו' לא היינו מצרפין לס' שמא לא נסכו דמשים חיבת ניסוך אמרינן דקרוב לודאי דנסכו וכמ"ש רש"י על ההוא דיין צריך חותם בתוך חותם אף דהוי דרבנן משום חיבת ניסוך אמרינן דינסך בחותם א' וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ח דביין חיישינן גם לדידן שחלפו אף דלית לי' הנאה משום חיבת ניסוך וכמש"ש הש"כ וע"כ לא היינו מצרפין זה כלל לס' שמא לא נסכו משום חיבת ניסוך ורק משום דאיכא דפתחו כו' ע"כ מצרפין אותו לס' וא"כ לא מוכח מידי בשגם די"ל לפ"מ דפסקינן בטוש"ע (סימן קכ"ט סי"א) דבמקום שרגילין להצניע ממון בחביות ומניחין אותו בחביות יין אפי' רוב עכו"ם הם הגנבים מותר והש"כ תמה שם דבש"ס לא מתיר שם רק בס"ס והיינו במחצה ישראל ומחצה עכו"ם ומנ"ל להטוש"ע להתיר גם ברוב עכו"ם דליכא ס"ס יע"ש שהניח בצ"ע. אולם לדעתי קאי הטוש"ע בשיטות הרמב"ן בחי' ב"ב (דנ"ח ע"ב) וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם דס' ביאה הוי ס' רחוק לדעת ר"א וע"כ אמרינן כמאן כר"א ותלמודא הוי סברי דכוונתו ס' ביאה ממש ומקשה הא ס' מגע הוא ומתרץ לו דלא ס' ביאה ממש קאמר רק ס' ביאה מקרי מה שהוא ס' רחוק כו' יע"ש באורך וסיים שם הרמב"ן וז"ל ולפי פי' זה אפשר לפרש בההיא שמעתתא דפולמסא שכולן הי' נכרים ואעפ"כ לר"א מותר שהדבר רחוק הואיל ואדעתא דממונא אתיא עכ"ל ולפ"ד הרמב"ן והריטב"א האלו לא מטעם ס"ס התרנו רק משום שהוא ס' רחוק ולפיכך כ' בש"ע אפי' רובא עכו"ם ולא קשה קושיות הש"כ ולפ"ז גם קושיות הבית מאיר לק"מ דאלו לא אמר דאיכא דפתחו כו' לא הי' ס' רחוק [וע' בס' ליקוטי צבי (דל"ז ע"ד) שהקשה על מאי דמצרכינן בש"ס ס"ס הא בסתם יינם אף ס' א' להקל וכמ"ש הט"ז (סי' קכ"ט ס"ק ט"ו) יע"ש מה שתירץ בדוחק גדול ומש"ש דהס' דלא ניסך לא הוי ס' גמור הוא להיפוך ממ"ש הרמב"ן והריטב"א דאדרבה הוי כמו ס' ביאה דהוא ס' רחוק. אולם קושיתו מתורץ במ"ש בא"ז בתשובותיו שבסוף ח"א סימן תשע"ד וז"ל על הסוגיא דע"ז הנ"ל ואומר אני דדוקא התם בעינן ס"ס משום דריעותא קמן דפתחו חביות ונתעסקו בחביות אבל בהאי עובדא דלקמן דליכא ריעותא ולא ידעינן אם נגעו ביין או לאו ה"נ אפי' בחד ס' שריא דסתם יינם דרבנן וסד"ר לקולא עכ"ל הא"ז ולפ"ז מתורץ שפיר קושיות הליקוטי צבי]. עוד הביא הבית מאיר ראי' מש"ס ב"מ (דנ"ג) דאמרינן התם וניתי דמאי כו' ומזה הביא ראי' להאו"ה אינו מבואר משם רק דהוי דרבנן ולא דהוי ודאי דאורייתא ואדרבה משם תקשה על האו"ה דאס"ד דדמאי דאורייתא א"כ תקשה הא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפו וכמבואר בש"ס שם וע"כ דהוי רק דרבנן ולא דאורייתא וא"כ אדרבה תקשה משם על האו"ה ומהתימה מהבית מאיר שהביא ראי' כנגדו והן אמת שלפמ"ש למעלה דדוקא לענין ס' כ' האו"ה כן ולא לשאר דברים לק"מ ובלא"ה י"ל דדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן לכן לא הוי דינו כדאורייתא (ודרך אגב אעיר על מ"ש בס' מקור מים חיים (דפ"ד ע"א בח"א) שחקר בדעת הרמב"ן איך הי' גורס בש"ס ע"ז ונעלם ממני חי' הרמב"ן ב"ב שהבאתי לעיל גם מ"ש דהר"מ פוסק ביי"נ ס' לחומרא כמו בטהרות הוא תמוה לומר כן ואכ"מ). וראיתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' ע"ח) שכתב ע"ד האו"ה האלו דסובר דהוי כדאורייתא בגבינות וכ' וז"ל ואני ראיתי במרדכי פ' א"מ דלשמואל דאוסר הגבינות משום הועמד בעור הקיבה ומ"ע אינו אסור בהנאה אלמא דכס' משוי לי' עכ"ל. ואני בעניי נפלאתי ע"ז דאין ראי' כלל מדברי המרדכי דהוכיח שם דבב"ח שנאסר ע"י כבוש ומליחה אינו אסור בהנאה מדלא מקשינן לשמואל דתיאסר בהנאה אע"כ דמותר והיינו משום שלא נאסר ע"י בישול רק ע"י כבוש ומליחה וא"כ מאי מוכח משם דהמרדכי ס"ל דלא הוי רק ס' דהא גם אם יהי' ודאי הועמד יהי' מותר בהנאה וז"ב (ומש"ש במרדכי דיש דוחין נ"ל די"ל דס"ל דנבילה בחלב אינו אסור בהנאה כמו שנראה מפי' הר"מ בכריתות וע' ראש יוסף חולין קי"ג ד"ה ודע):
הדרן לנידון דידן דכמעט דכודאי הוחלף דיינינן לי' וא"כ בנ"ד הי' מהראוי לאסור דהעכו"ם החליפו ואין לומר דהואיל והאדון הוא עשיר לא חיישינן לחליפין הא ליתא דלא פליג חז"ל בתקנתן וכמ"ש להדיא בשי"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רט"ז) דגם בעשיר חיישינן אולם הא ליתא דדוקא היכא שהי' לו הנאה בחליפין חשדינן לי' שהוחלף אבל היכא שאין לו הנאה בהחליפין לא חשדינן לי' שהחליף ודבר זה אנו למדין מתורתן של רבותינו בעלי התוס' במס' ע"ז (י"ב א' ד"ה ושדי) שכ' וז"ל פי' שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפי' הולך למרחוק וראי' מלקמן פ"ב גבי ההוא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובות חמרא כיון דקופתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקוסתא דחמרא בארבע כו' עכ"ל. הנה מבואר להדיא מדבריהם דהיכא דאינו מרויח לא חיישינן שמא יכשיל לישראל בחנם היכא שלא ירויח הן אמת שראיות התוס' הוא תמוה דמהתם לא מוכח רק היכא שהיין ביוקר מהמורייס ויפסיד זה לא יעשה העכו"ם אבל היכא שלא יפסיד ולא ירויח מנין לנו שלא יכשיל וכבר העיר בזה בשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' י"ב וח"ב חיו"ד סי' ג') וראיתי להמנ"י (כלל ל"ב ס"ק י"ג) שרצה לרפאות שבר על נקלה וכ' דדברי התוס' המה ברורים ופשוטים דכיון שלמקום שיוליך המורייס המקח מהמורייס כמו היין במקומו בד' לומא שוב אינו מפסיד ע"ש ולא הועיל כלום דעדיין תקשה לנו דמנ"ל דאם לא יפסיד כלל לא ירצה להכשיל הישראל ושאני התם דבמקום היין יוכל להכניס המורייס בזוזי והוא יתן היין בד' זוזי בכרי להכשיל הישראל זה לא יעשה ואם אמנם כי לא יפסיד הד' זוזי עכ"ז במקום הזה הי' יכול להשים מורייס והי' מרויח ואולי אין לו מעות לקנות גם היין והמורייס וגם יש בזה אחריות דגניבה ואבידה ויוקרא וזולא ושמא תשבר החביות או הספינה לא יקבל עלי' האחריות בחנם בכדי להכשיל הישראל וגם יצטרך לטרוח בהולכת החביות. אולם מנ"ל דהיכא שאין לו חשש הפסד כלל וגם לית לי' טירחא ויוכל להכשיל הישראל מנ"ל דלא יעשה כן וא"כ לא הועיל המנ"י בתירוצו כלל אולם ביאור דברי התוס' ע' בשו"ת ח"צ סי' ל"ט: והנה התוס' בע"ז לעיל שם ד"ה דלמא כ' וא"ת מ"ש משאר איסורין דעלמא דשרי יוצא ונכנס וי"ל דהא דשרינן בעלמא יוצא ונכנס היינו היכא דנתפס כגנב אם מצאו ישראל ותבע לי' לדינא אבל הכא יכול לתחוב הכף של נבילה בקדירה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי שלא יקדיח עכ"ל והנה המהר"ש אלגזי בלחם סתרים בע"ז שם הבין דברי התוס' דכוונתם דישים הכף שלו רקנית לאסור הקדירה והוכיח מזה דהתוס' חולקים על ע"ש לקמן בשם ר"י דבחנם לא יכשיל וא"כ לדבריו התוס' בד"ה דלמא חולקים על הך דינא דהר"י. אמנם ראיתי להכנה"ג (סי' קי"ח בהגב"י ס"ק מ"ג) שכ' ע"ז דאינו מוכרח די"ל דכוונת התוס' שישליך חתיכת נבילה כחושה ויקח בשר של ישראל שומן וסיים ע"ז וז"ל ועדיין קשה לי בדברי התוס' במה שתירצו בתירוץ השני א"נ הכא מיירי בתבשיל אכסנאים דלא מירתת מינייהו ולרבא איכא למימר דשרי ביוצא ונכנס עכ"ל ותימה נהי דלתירוץ זה יכולין אנו לומר דרבא ס"ל דאפי' בתבשיל אכסנאים ביוצא ונכנס מותר אבל בתירוץ הראשון דהוא מיירי בתוחב כף להכשיל דלא מירתת דיכול לאשתמוטי וכמ"ש התוס' אמאי לא מייתי רבא משתי קדירות לדמי ע"ז ביד עכו"ם ובשלמא אם נימא דמיירי בתוחב הכף ומכשיל בחנם י"ל דרבא לא ס"ל כן אבל לפי פירושינו קשה וצ"ל דאפ"ה מסתפי וזה דוחק וצ"ע עכ"ל הכנה"ג. ובמח"כ אין כאן עיון כלל וגרם לו מה שהניח בצ"ע בשביל שלא ראה דברי סה"ת (סי' קל"ו) שכ' וז"ל ומפרש אביי לא חששו דלמא מהדר אפי' ושדי עכו"ם נבילה בקדירה של ישראל פי' בשר כחושה ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל הישראל לא קאמר כו' וכ"ת אפי' מהדר אפי' למה יש לו לחוש הלא אפי' יוצא ונכנס מותר י"ל דהיינו היכא דנתפס כגנב דתבע לי' ישראל בדינא אבל הכא יכול העכו"ם לומר לנסות תבשילך אם טוב שלא יקדיח נתכוונתי כו' רבא אמר כו' אבל אי איכא למיחש לדמי ע"ז לא הי' מתירין איסור דאורייתא דהא לא חיישינן דלמא שדי עכו"ם נבילה דהוא איסור דאורייתא משום דהוי כמו יוצא ונכנס דשרי דהוי נתפס כגנב ואין זו טענה טובה לנסות תבשילך הייתי מתכוין ולכך ליכא למיגמר מהתם עכ"ל סה"ת. הנה מבואר להדיא מדבריו שדעתו לרבא שהוא חולק על הסברא דלנסות תבשילך נתכוונתי וכ"ה בבירור דעת התוס' ולא כמו שחשבו הכנה"ג לדוחק. וע' בס' עצי לבונה (סי' קי"ח) שהניח בצ"ע אם רבא חולק בזה על אביי דיוכל לומר לנסות תבשילך נתכוונתי. ונעלם ממנו דברי סה"ת הללו (גם מבואר מסה"ת שיקח חתיכה שמינה ויתן בשר נבילה כחושה. גם מבואר מהסה"ת דקושיות התוס' ע"ש משאר איסורים כו' הוא כפשוטו דמדאמרינן דלמא מהדר אפי' משמע דאלו לא הדר הי' אסור וע"ז מקשים דהא הי' מותר מטעם יוצא ונכנס וכ"ה בש"ג פא"מ בשם התוס' וז"ל והקשו התוס' דלמאי ניחוש דהישראל מהדר אפי' והא ישראל יוצא ונכנס מותר ולא כהכנה"ג שכ' שדוחק לפרש כן) וע' ביאורי הגרע"א (סי' קי"ח ס"ק ל"ב) שגם הוא כ' דרבא חולק בזה על אביי דלנסות תבשילך כו' אלא שלא הביא דברי הסה"ת. ולפיכך לא ידעתי מדוע הוצרך המנ"י (כלל ל"ב ס"ק ט"ז) לומר שהטוש"ע שכ' שאפי' ודאי החזיר פניו מותר הוא לפי שסוברים כתירוץ השני של התוס' ע"ש. ובאמת דגם לתירוץ הראשון של התוס' הוא כן דרבא חולק בזה על אביי וז"ב. וא"כ מבואר מזה דהתוס' ד"ה דלמא אינם חולקים על הר"י וס"ל דלהכשיל בחנם להישראל לא חיישינן וכ"ה בפסקי תוס' סי' י"ז דלא חיישינן שיתכוין להכשיל להישראל היכא שאינו מרויח ע"ש:
והנה המהרי"ט הקשה שם על התוס' מפ"ד דדמאי המוליך חיטים לטוחן נכרי דמאי. וראיתי להפר"ח (סי' קי"ח ס"ק ל"ו) שכ' ע"ז ואין זה כלום דההיא דטוחן אינו מחליף בכוונה אלא שאינו מדקדק במביאים חיטים לטחון ומתחלפים החיטים מאליהם יע"ש. אולם ראיית המהרי"ט וכוונתו לשיטות הראב"ד ה' מעשר (פי"א הי"ג) דהס' הוא שמא החליפן משלו דמירוח עכו"ם חייב מדרבנן וזה כוונת המהרי"ט שם שכ' דחיישינן שמא החליפן בשל ע"ה או בשלו למ"ד מירוח עכו"ם חייב מדרבנן עכ"ל וא"כ לפי פי' הראב"ד הקושיא במקומה עומדת. אולם אח"כ כ' הפר"ח דגם בחיטים יש הנאה מועטת שאינו מינכר יעו"ש וזה נכון וכ"כ הח"צ שם ע"ד המהרי"ט וראיתי להבית מאיר ביו"ד (סי' קי"ח) שכ' ע"ז דע"כ אין כאן אפי' הנאה מועטת וראי' מש"ס חולין (ד"ו ע"ב) הנותן לשכנתו אין חוששין משום שאור ותבלין שבה ואמאי לא אמר דאינו חושש לעיסה עצמה אע"כ דבעיסה למה תחליף כיון שלא יועיל לה דיהי' מינכר וע"כ דגם הנאה מועטת ליכא עכ"ד ולפי דעתי לק"מ מלבד דהראש יוסף בחולין שם הקשה הקושיא הזאת ותירצה בתירוצים שונים ולפי דבריו לא מוכח מידי ע"ש מלבד זה כ"ל ליישב דלעולם יש הנאה מועטת. אולם לפי המבואר בש"ס עירובין (דס"ב ע"א) דקונין מעכו"ם אפי' בפחות מש"פ משום דעכו"ם מקפיד אפי' על פחות מש"פ. ולפ"ז י"ל דההנאה מועטת שיוכל להחליף העכו"ם יקפיד גם על זה ויחליף בשביל זה משא"כ בחולין דמיירי בשל ישראל דהוא אינו מקפיד על פחות מש"פ דלא נחשב אצלו למאומה וע"כ לא יחליף בשביל הנאה מועטת שאינה ש"פ יעו"ש והבן. והנה המהרי"ט פי' שם דברי התוס' דבשביל שיצטרך להטריח שישים חתיכה בקדירה ויצטרך לחתוך החתיכה שיהי' כשל ישראל זה לא יעשה אבל בלא טירחא יכשיל יעו"ש וקשה לי דאמאי לא חיישינן שמא יזרוק רוטב שלו לתוך הקדירה להכשיל את הישראל דבזה לא יצטרך לטרוח לכוון החתיכה וכן בפסקי תוס' כתבו דלא חיישינן שיזרוק לתוך הקדירה ולא כתבו חתיכה. שיוכל לזרוק רוטב וע' בכנה"ג. וא"כ מוכח מהתוס' דאף היכא דליכא טירחא לא חיישינן שיכשיל את הישראל היכא דלא יהי' לו ריוח וכ"ה פסק ההלכה דבחנם לא חיישינן שיכשיל את הישראל וכמבואר בראש ור"ן שם ובסה"ת (סי' קל"ו ע"ש בסי' ק"ס) וכ"ה בא"ז (ח"א ה' ג"ה סי' ה"נ) וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם. וכ"כ התוס' בע"ז (ד"ע ע"א) בשם רשב"ם בשם רש"י וכ"ה במרדכי פ' השוכר וכ"ה דעת הרשב"ם שבסמ"ג (לאוין קמ"ח) ורוקח (סי' תנ"ז) ובהגש"ד (סי' ל"ב) בשם הר"ח א"ז ואו"ה (כלל כ"ב וכלל מ"ז) וכן נפסקה ההלכה ביו"ד סי' קי"ח ובש"כ יו"ד (סי' ר"א ס"ק ט"ז) ומ"א (סי' תקי"ז סק"ג) ובא"ר שם ועמ"ש החמד משה שם. ושו"ת מבי"ט (ח"א סי' ר"ח) ורדב"ז (ח"ד סי' רט"ז) ושו"ת אבקת רוכל (סי' ס"ז) ושו"ת ב"ח החדשות (סי' כ"ד) ושבות יעקב (ח"ג סי' ע"ב) ותפארת צבי חיו"ד (סי' כ"ה) וח"ס חאה"ע (ח"ב סי' קל"א) וע' בחוט המשולש ח"א סי' ל"ב):
וראיתי להכנה"ג שם שכ' שדעת ר' פטר בשם ר"ת שהובא בהג"א פ"ק דע"ז חולקת על התוס' וס"ל דאף דלא יהי' לו ריווח חיישינן שיכשיל להישראל ומתחלה רצה לומר דס"ל דגם היכא שיפסידו מכיסו חיישינן ולבסוף העלה דרק היכא דלא יפסיד ולא ירויח אז חיישינן שיכשיל להישראל ע"ש ואני בעניי תמהתי ע"ז דז"ל ההג"א על מה דאמרינן שם דלא חשו דלמא מהדר אפי' מכאן פסק ר' פטר בשם ר"ת שאם הי' ב' קדירות ע"ג כירה א' של ישראל וא' של עכו"ם ואהדר ישראל אפי' חוששין דלמא שדי עכו"ם נבילה בקדירת ישראל ואסור והר"ר ברוך בר' יצחק מרעגענשפורק מתיר וכן דעת אבא מורי נוטה לאיסור ודוקא להחליף רע בטוב או כחוש בשומן עכ"ל. הנה מבואר שדעת האוסרים הוא רק היכא שמחליף רע בטוב או כחוש בשומן ומחלקותם הוא בענין אחר דר"ח פסק מדאמרינן לא חשו דלמא מהדר ומשמע דאלו מהדר הי' אסור דחיישינן דלמא יקח חתיכות בשר שמן ויניח בשר כחוש וגם רבא לא פליג דלא חייש דלמא מהדר אפי' דמסתמא יהי' דייק שפיר אבל אי מהדר גם רבא מודה דאסור ואף דבשאר דוכתי מועיל יוצא ונכנס הכא י"ל דלנסות תבשילך נתכוונתי וכמ"ש התוס' אולם הר"ר ברוך (והוא הסה"ת) פליג ע"ז דגם אי מהדר אפי' ס"ל לרבא דמותר והוא חולק על הסברא דלנסות תבשילך כו' וכמ"ש לעיל בשמו אבל שניהם מודים דהיכא דאין לו הנאה לא חשוד להחליף דהא ע"ז סיים בהג"א ודוקא להחליף רע בטוב או כחוש בשומן ובזה ליכא מאן דפליג דאסור (ועשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ס"ו בהג"ה בשם פרח שושן) וא"כ במאי פליגי האוסרים ור' ברוך אע"כ כמ"ש וראיתי בשערי דעה (סי' קי"ד סק"א) שכ' וז"ל ואף גם בזאת אני נבוך בדברי ההג"א בפ"ק דע"ז סי' י' שכ' דהר"פ כ' בשם ר"ת דאם הי' ב' קדירות כו' וכ"ד אבא מארי כו' ודוקא כו' ואני נבוך אם האי ודוקא כו' לא קאי רק על דברי אבא מארי או גם על דברי ר' פטר עכ"ל והנה מלבד שדחוק לפרש דלא קאי ע"ד ר"ת עוד זאת אני תמי' עלי' ועל הכנה"ג שפירש באמת דברי ר"ת דאוסר אפי' ליכא הנאה ובמח"כ אשתמיט מהם דברי האו"ה (כלל כ"ב סי' ה') שכ' וז"ל אך בודאי אם הבשר של ישראל שמן יותר משל עכו"ם כ' הרב בשם ר"ת וכ"כ בא"ז דאסור אפי' בדיעבד אי לית בי' סימן עכ"ל מבואר להדיא דר"ת אינו אוסר רק אם הבשר של ישראל הוא שמן ושל עכו"ם כחוש אבל שוה בשוה סובר ר"ת דלא חשדינן לי' שיחלוף ומבואר שפירושי בדעת ר"ת הוא האמת ור"ת ס"ל כהתוס' וכמ"ש וז"ב. והדברים נוגעים כלפי מ"ש הישועת יעקב ביו"ד (סי' קי"ד סק"א) דנראה לו ברור דבאיסורי תורה אסור אף היכא שלא יהי' לו ריוח ובזה נכון שאין כאן סתירה דכאן מבואר דדוקא כשמרויח בעירוב יין אבל אין חוששין שמא יערב יין כדי להכשיל וגבי' ישראל מהדר אפי' כ' בהג"א דחיישינן שמא ישליך העכו"ם בשר נבילה לתוך הקדירה ומבואר שם דאין חילוק בין משביח חלקו בכך ובזה א"ש דגבי איסור תורה חששו לשמא נתכוון לצער לישראל עכ"ל. ומאד נפלאתי עליו שנעלם ממנו סוף דברי ההג"א דדוקא רע בטוב כו' א"כ מבואר ההיפוך דגם באיסור דאורייתא לא חיישינן שמתכוון להכשיל (גם מש"ש דשוגג בדרבנן א"צ כפרה ליתא וכמ"ש במקום אחר) ואין להוכיח דהר"י שהביא בסמ"ג (ל"ת סי' קמ"א) ובהגמ"יי פט"ז מה' מ"א ס"ל דגם בדליכא רווחא חשיד להחליף שכתבו שם בשמו וז"ל לא רצה ר"י להתיר לישראל א' שהי' לו רגלי בהמה בבית טבח עכו"ם והי' הרוב חתומים ומקצתם לא הי' חתומים ושכחן והביאן ונתערבו כולן ולא ניכרו ולא רצה ר"י להתירם לו מטעם ס"ס ס' הוחלפו בבית עכו"ם או לא ואת"ל הוחלפו נתבטלו הן ברוב הכשרים דכיון דליכא ב' ביטולין ברוב אין להתיר יע"ש וקשה במאי מיירי אי בדאיכא ריווח אין כאן ס' כלל וע"כ בדליכא רווחא ועכ"ז כ' דהוי ס' הוחלפו. אולם זה אינו מוכרח די"ל דהר"י ס"ל כמ"ש הר"מ שהבאתי בפי"א מה' מעשר דיראה לו דהמעשרות שיפריש ס'. וע"כ גם בדאיכא ריווח עכ"ז הוי ספק. ואף שכתבתי למעלה דגם להר"מ הרוב הוא שהוחלפו י"ל דבב' ספיקות א"צ שיהי' שוין וגם באם בס' א' הוא רק מיעוט מצטרף לס' השני והוי רוב וכמו שכ"ה דעת הרבה פוסקים. גם הלום ראיתי להכנה"ג שכ' דר' שמואל שבמרדכי פא"מ הוא מהסוברים דגם בדליכא רווחא חיישינן שיכשיל וכ"כ הב"ח סי' קט"ו ס"ב וכ"כ השערי דעה שם וגם ע"ז אני תמי' דאין משם ראי' לכאן דז"ל המרדכי (סי' תתל"א) וכ' הר"ר שמואל מ"כ די"א ומפרשין דלא חשו להם חכמים דלמא מהדר ישראל אפי' משמע דאי מהדר אפי' אסור וראי' מפ' כיצד צולין אין צולין ב' פסחים ביחד מפני תערובות גופן הלכך אסור לצלות נבילה ושחוטה בלא שפודין זה אצל זה עכ"ל וא"כ נראה מבואר דאין הטעם משום שיכשיל בכונה להישראל דא"כ מאי ראי' מאין צולין ב' פסחים מה ענינו לכאן אע"כ דר' שמואל פי' הסוגיא כמו שפי' הר"ן ובחי' הריטב"א דאין חוששין שהעכו"ם יכשיל את הישראל גם אם מהדר אפי' דלא גרע מיוצא ונכנס רק הטעם משום שמא בשגגה יקח בכפו מתוך קדירתו של ישראל וע"ז הביאו שפיר ראי' מפ' כיצד צולין דחיישינן לתערובות גופין אבל להכשיל בחנם גם הוא מודה דאין חוששין ואין הר"ר שמואל חולק ע"ז וז"ב:
עוד כ' הכנה"ג דהרשב"א בתשובה (ח"א סי' ס"ז) סובר דוקא היכא דאיכא פסידא אינו חשוד אבל היכא דליכא פסידא הוא חשוד להכשיל. והנה אם נימא כן הי' א"ש מה דנתקשה הש"כ ביו"ד (סי' קכ"ח סק"ד) שכ' הרמ"א שם דעכו"ם שבח"ל אע"פ שאינם עובדי עכו"ם מ"מ אין מיחדים יין אצלם דמשמע מזה דרק לכתחלה אין מייחדין אצלם יין אבל בדיעבד שרי וע"ז הקשה הש"כ דהא דין זה הוא מהרשב"א ובהרשב"א מבואר דאף דיעבד אסור ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהרשב"א אזיל לשיטתו דהוא סובר דהוא חשוד להחליף אף היכא שאין לו הנאה ואפי' בדיעבד אסור ע"כ אוסר אפי' בדיעבד משא"כ הרמ"א אזיל לשיטתו בסי' קי"ח דלא חשדינן אותו שיכשיל בחנם ולכן רק לכתחלה אסור דלכתחלה גם היכא דליכא ריוח אסור וכמבואר בפוסקים וא"ש ולכאורה מדלא תירץ הש"כ כן הי' מקום להוכיח דהש"כ ס"ל דהרשב"א אינו חולק על התוס' דבחנם אינו חשוד להכשיל אולם י"ל דהש"כ אזיל בזה לשיטתו בסי' קי"ח ס"ק כ"ט דביי"נ משום חיבת ניסוך הוי כאלו נהנה ואמרינן דבודאי החליף וא"כ ליכא לתרץ כמ"ש אך לפי שיטות הט"ז שם שהשיג על הלבוש דבזה"ז ליכא חיבת ניסוך שפיר יש לתרץ דברי תרמ"א כמ"ש אולם באמת אינו מוכרח דהרשב"א יסבור דגם בחנם וא חשוד להכשיל די"ל דהרשב"א נשאל שם בעובדא שהי' צריך להפסיד דמי החזיר משלו ע"כ כ' דבמקום פסידא בודאי לא חשיד להכשיל ואה"נ דגם היכא דליכא רוחא ופסידא אינו חשוד ג"כ רק עובדא הכי הוי תדע שהרי בסי' תשס"א ששם נשאל אם מותר לסמוך על חיינו עכו"ם למכור לו בגדי צער ולומר לו שיתפרנו בקנבוס שהוא בזול יותר מן הפשתן וע"ז השיב דמ"מ יותר ויותר נקל לו לתפור בפשתן מן הקנבוס ויוצא שכר הקנבוס בהיפסדו דיותר ממה שירויח החייט בדמי הקנבוס מפסיד בעמל תפירתו עכ"ל. והשתא קשה למה כ' שמפסיד כשיתפור בפשתן הלא אפי' שוה בשוה אסור וע"כ צריך אתה לומר דקושטא דמלתא קאמר בעובדא שנשאל עליו וכן נאמר אנחנו לשיטתינו בדעת הרשב"א ולא מוכח מידי. והנה בתהה"א (בית ה' ש"ג) כ' וז"ל ומיהו בוסר של נכרים מסתברא שהנמכר לפני החנונים במקום שיש יין לבן אם דמי היין קלים יותר מדמי הבוסר אסור עכ"ל. משמע אבל אם שוה בשוה מותר ולא חיישינן שיכשיל. אך אח"ז כ' וז"ל אבל במקום שאין יין לבן מצוי או שהוא ביותר ביוקר מן הבוסר מותר בידוע לא הזיק הנכרי בנכסיו לערב היוקר בזול עכ"ל משמע דדוקא היכא שהוא ביוקר לא חיישינן שיכשיל אבל שוה בשוה חיישינן ע"כ אין למשמע מזה מידי אמנם ראיתי בתהה"א (בית ג' שער ה') כ' וז"ל שלא אסרו אלא המורייס שדרכן לתת לתוכו יין כדאמרינן פעם ראשון ושני מותר ושלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמי' קלין כדמי המורייס עכ"ל מבואר לכאורה להדיא שגם אם הוא שוה בשוה כדמי המורייס אסור אולם חוכך אני לומר דט"ס הוא שם וצ"ל מדמי המורייס. ומצאתי בפרי תואר (סי' קי"ד ס"ק ט"ו) שכ' וז"ל גם דברי הרשב"א יגידו דברינו זה במ"ש שדרכן לתת לתוכן יין כו' כדמי המורייס כו' וקשה אם הם קלין כדמי המורייס למה יערב א"ו דלא לטפוי יערב לי' אלא לתקוני מורייס כמו שדקדק באמרו שדרכן כו' עכ"ל וא"כ לק"מ מהרשב"א דכיון דצריך אותו לתיקון המורייס שפיר הוי הנאה. ושוב ראיתי בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח סי' א') שהגיה ברשב"א מדמי ע"ש (וע"ש בפרי תואר מה שמיישב סתירת דברי הר"מ פי"ז מהמ"א שמתחלה כ' ואם היין יקר מהמורייס מותר כו' אבל מערב הזול ביוקר דסותרים הדיוקים זה את זה ע"ש והשערי דעה לא ראה זה וע"כ הניח זה בצ"ע על הר"מ וגם תמהני עליו שלא הקשה כמו כן על הרשב"א שסותרים הדיוקים אהדדי וכן דברי הטור) והנה הפר"ח הוכיח מהרשב"א בתהה"א (בית ג' ש"ז) שכ' דהיכא שהניח ישראל ע"ג גחלים ובא נכרי והפך בו ואינו יודע אם סלקו מע"ג האור והחזירו או לאו מסתברא דאין חוששין לכך חדא דס' דרבנן לקולא ועוד דמה הנאה יש לנכרי בסילוקו ובחזרתו עכ"ל דמבואר מזה דס"ל דהיכא דאין לו הנאה לא חיישינן להכשיל והוא ראי' נכונה. ומה שדחה זה בבית מאיר דהעכו"ם אינו יודע הדין דאסור אינו מובן דא"כ בכל מילי נימא כן וא"כ אדרבה נראה מזה דגם הרשב"א ס"ל כהתוס':
וראיתי להבית מאיר שהביא ראי' מרשב"א בחי' לחולין (ד"ו ע"ב) שכ' ועוד אם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו כנכרי גמור שמתכוון ומתנכל להכשיל ולהעבירו עכ"ל ומזה שפט הבית מאיר דאף היכא שאין לו הנאה הוא חשוד להכשיל ואני תמ' ע"ז דא"כ יהי' מוכח מזה דהרשב"א ס"ל דאף היכא שיהי' לו היזק הוא חשוד להכשיל דהא התם נתן לו מתנה ויהי' לו הפסד (דאין לומר שכיון שנותן לו מתנה האחר יחזיק לו טובה עבור זה דהא כאן לא ידע כלל שהוא נותן לו) אע"כ דלישנא בעלמא קאמר הרשב"א דאם אתה חושדו בכך שנותן מתנה בשם אחד מהמומחין והוא שלו ונותן לו כדי להכשילו א"כ אתה חושדו כנכרי גמור וכוונתו מהגריעין שבהן שבודאי נמצא בתוכן איזה מהן שרוצין להכשיל לישראל ורק בסתם לא חיישינן. ועי' בתהה"א (בית ד' ש"ב) במש"ש דלא חיישינן שיחליף ובמ"ש במשמרת הבית (בית ה' ש"ד) במ"ש דבביתו לא חיישינן לאחלופי וכ' ח"ל דברשותינו מנין לכו ולנכרי שיחליף משלו בשלנו ע"ש היטב שנראה משם דהרשב"א ס"ל כהתוס' דבלא ריוח לא חשדינן לי' שיחליף ובזה מיושבין דברי הב"י שכ' ע"ד הרשב"א בשם ר"ח וז"ל ואע"ג דאיכא לאוקמי דלאחלופי כדי להרויח דוקא כו' וכ' ע"ז הכנה"ג וז"ל וליתא דדעת הרשב"א דאע"ג דלית לי' הנאה כל דלית לי' פסידא חיישינן להכשיל עכ"ל ולפמ"ש א"ש דברי הב"י דגם הרשב"א ס"ל כהתוס':
וראיתי להשערי דעה שם שכ' וז"ל ובאמת בלשון רש"י בפ"ק ד"ה רבא אמר משמע דסובר דאפי' היכא דליכא לנכרי הנאה מיני' אפ"ה לא שרי אלא היכא ששייך טעמא דמסתפי דדלמא חזי לי' ישראל ותבע לי' בדינא אבל היכא דלא שייך האי טעמא אפי' שוה בשוה חיישינן עכ"ל והנה לפי דברי' יהי' דברי רש"י סותרין זה את זה דהנה הפר"ח שם כ' וז"ל עוד ראי' לדברי מדאמרינן בפ' בתרא דעכו"ם גבי גר תושב שמייחדין אצלו יין ופירש"י דלמגע עכו"ם דאתי מעלמא לביתו לא חיישינן כיון דאין לו הנאה בכך אין מניח לו ליגע ע"כ הנה לך בבירור דהיכא דאין לו הנאה לא חיישינן שמתכוון להכשיל את ישראל עכ"ל הפר"ח וא"כ לפ"ד השערי דעה יהי' דברי רש"י סותרים זה את זה הן אמת דדברי הפר"ח תמוהין בעיני דמה דמות תערכו מגר תושב שקיבל עלי' ז' מצוות לעכו"ם ובכמה דברים חלוק הוא מעכו"ם כנודע וא"כ י"ל דניהו דגר תושב אינו חשוד להכשיל אבל עכו"ם חשוד וא"כ י"ל דדעת רש"י כהשערי דעה דסובר דאף בחנם הוא חשוד להכשיל אולם נפלאתי על השערי דעה שנעלם ממנו דברי הר"ן שאחר שהביא דברי רש"י כ' שם וז"ל ובודאי שאין כוונתו ז"ל לומר דאביי מייתי ראי' מדלא חיישינן דלמא שדי עכו"ם נבילה בקדרת ישראל מדעת דהא מלתא דפשיטא הוא דלעולם לא חיישינן שיחלוף העכו"ם או יערב רק כיש תועלת בדבר אבל כל שאין לו תועלת לא חיישינן שמא יכוון להעביר את ישראל כו' אלא כך הוא ס"ל דאביי הכי קאמר כי היכא דהתם לא חיישינן שמא מתוך שהקדירות סמוכים כל כך יטעה העכו"ם שיהא סבור לתת נבילה תוך קדירתו ויתנה לקדירת ישראל דאי חיישינן להכי ליכא למשרי מפני שישראל יוצא ונכנס או בעומד ע"ג דלא שרינן בכה"ג אלא במידי דעכו"ם מירתת אבל במה שעושה שלא מדעת לא כו' ורבא נאיד מטעמא דאביי דס"ל דמנבילה ליכא למילף דכל שהעכו"ם רוצה לתת בשר לתוך קדירתו מכוון הוא שלא יתננו אלא לקדירה שלי שהרי יש קפידא בדבר כו' ע"ש בר"ן באורך וא"כ מבואר דהר"ן דחה דלא נפרש ברש"י דס"ל דמכוון להכשיל להישראל ומהתימה מהשערי דעה שנעלם ממנו דברי הר"ן הללו וע' בהגהת הב"ח שהגיה ברש"י ומסתפי וכן ראיתי בביאורי הגר"א ביו"ד סי' קי"ח ס"ק ל"ג שהגיה כן. וא"כ ב' טעמים נינהו ולטעם א' אפי' שלא מסתפי אינו מכוון להכשיל וא"כ גם רש"י ס"ל כהתוס' דהיכא דליכא רווחא אינו חשוד להכשיל ונ"ל להוכיח דרש"י ס"ל כן ממ"ש בע"ז (דכ"ט ע"ב) גבי חומץ שלנו ביד עכו"ם דא"צ חותם בתוך חותם דאי משום אנסיכי לא מנסך ואי משום אחלופי כיון דאיכא חותם כו' ופירש"י משום אחלופי לצרכו להחליפו ברע ממנו עכ"ל משמע דרק ברע ממנו חיישינן ולא בשוה בשוה וצל"ע עמ"ש בד"ל ע"א גבי יין מבושל שלנו ביד עכו"ם כו' ואי משום אחלופי כו' וכ' וז"ל לשתות דמדוע שינה את טעמו ולא כתב כמ"ש גבי חומץ לחוש שיחליפנו ברע ממנו וגם שלפי הנראה כוונתו לשתות שלא הי' לו מה לשתות ושתה ולזה לא חיישינן מסתמא וכמו שאכתוב להלן ונראה דגם כאן כוונתו שיחליף בטוב ממנו ומ"ש לשתות ר"ל כמ"ש למעלה לצורכו שיחלוף אותו בטוב ממנו ובא לשלול דלא חיישינן שיכשיל להישראל וראי' לזה ממ"ש הר"ן פ' השוכר על מה דאמרינן שם דרבא כי הוה מסדר גילפי סחיף להו אפומייהו וחתום להו אברצייהו ופרש"י דהוי חותם בתוך חותם והקשה הרמב"ן היכא בעי הכא חותם בתוך חותם הא בחומץ ויין מבושל מותר בחותם א' כיין דאינו מנסך וכ' הר"ן ע"ז דלק"מ דהתם אין הכיתי יכול להחליפו אלא ביין מבושל או בחומץ שיהי' גרוע ממנו מעט שאלו היו שבחו של זה מרובה הי' ניכר ומיתפס עלי' כגנב ומשום שבחא פורתא לא טרח ומזייף כו' אבל כאן משום תשמיש מרובה טרח ומזייף כו' יע"ש דאלמא דבשניהם בחומץ ויין מבושל הטעם משום הנאה דרע בטוב פורתא ואלו הי' משום צורך שאין לו מה לשתות הי' צריך ב' חותמות דבודאי טרח ומזייף כיון שצריך לשתות ואין לו מה לשתות והבן. ולכאורה הי' מקום להוכיח שהריב"ש ס"ל דאף היכא דליכא הנאה הוא מכוון להכשיל דהנה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ז) הקשה על מה דאמרינן במס' יבמות (קי"ז ע"ב) בשמעו קול איש פלוני מת משיאין את אשתו דמקשה הש"ס שם דלמא צרה היא כו' דאמאי לא מקשה דדלמא עכו"ם הוא והט"ז באה"ע (סי' י"ז סק"ה) כ' דלק"מ דהיכא דלא נהנה לא חיישינן שיכשיל יע"ש ומדלא תירץ הריב"ש כן הי' נראה לכאורה דס"ל דחיישינן שיכשיל אף היכא שאין לו הנאה אולם באמת לא מוכח מידי מלבד דהבית שמואל שם (ס"ק ל"ח) דחה תירוץ הט"ז יע"ש עוד י"ל דהנה בטעמא דהך מלתא דלא חיישינן שיכשיל העכו"ם היכא שאינו נהנה קשה באמת אמאי לא חיישינן וצ"ל כמ"ש בשו"ת ח"צ (סי' ל"ט) דכיון דלא יודע לישראל לעולם א"כ מה בצע להעכו"ם שיכשילנו מה רעה יעשה להישראל וע"כ בכאן שפיר חיישינן דהוא רוצה להרע להאשה שתנשא ואח"כ יבא בעלה ותצא מזה ומזה והבנים יהי' ממזרים וע"כ שפיר חיישינן העולה ממ"ש דכל הפוסקים (זולת הי"א שבר' ירוחם) סוברים דהיכא דלית לי' הנאה לא חיישינן שיכוון להכשיל ולא כהשערי דעה שכ' דירא שמים ש לו לחוש לדעת הג"א ורש"י ולפמ"ש ליתא דגם הג"א ורש"י ס"ל כהתוס' וגם דלא כהכנה"ג שכ' דהג"א ורשב"א ור' שמואל שבמרדכי סוברים דלא כהתוס' וליתא וכמ"ש וגם דלא כהישועת יעקב שחילק דבאיסור דאורייתא יש לו לחוש גם היכא שאין לו הנאה בחליפין וליתא וכמ"ש למעלה וא"כ בנ"ד אין לחוש לחליפין כיון שמצא משקל המצות והשומן כמו שהי' א"כ לית לי' להאדון הנאה מיני' לא חיישינן שהחליפו ואין לחוש דדלמא לא הי' פת להעכו"ם ולקחו ואח"כ אפה מצות אחרים וכמ"ש בשו"ת ח"צ סי' ל"ט דבכה"ג ודאי חיישינן וכמו שחשש לזה חכם א' הא ליתא דהא כ' הח"צ וז"ל אבל היכא דאיכא למיחש שמא הוצרך לפי שעה מאותו דבר הנפקד כגון אם פת הוא והלך במקום שאין פת מצוי דאיכא למיחש שמא ירעב ויאכלנו עכ"ל הרי שלא חשש הח"צ רק היכא שהלך למקום שאין פת מצוי אבל בסתמא לא חיישינן לזה ומוכרחין אנו לומר כן דאל"כ צא ופרנס לי הא דאיתא בש"ס ע"ז (ל"ט ב') דפת מותר בחותם א' ואמרינן התם פשיטא דלמאי ניחוש לה כו' וקשה הא איכא למיחש שמא לא הי' לו פה לאכול דהא מיירי בשולח ע"י שליח לפי שיטה הרבה פוסקים שהוא שיטה המחוורת וכמ"ש הפר"ח (בסי' קי"ח ס"ק י"ד) וכן ראיתי בשו"ת ב"ח החדשות (סי' ל"ב) שכ"כ וא"כ ניחוש שמא לא הי' לו פת. וכבר ראיתי להבית מאיר שנתקשה בזה והניח בקושיא אע"כ דגם זה מלתא דפשיטא דלא חיישינן שמא לא הי' לו פת דמהי תיתי נחוש לזה ורק בידוע שהלך למקום שאין מצוי שם פת וא"כ בנ"ד שלא נודע שלא הי' מצוי לו פת אדרבה במקומינו מצוי פת בודאי לא ניחוש לה. ומה גם שהעכו"ם אינו יודע האיך מנקרין המצות ואיך אופין אותן ומירתה שיכיר אותם הישראל ודומה למ"ש רש"י בתשובה בסי' קי"ח לגבי ניקור הבשר ומה גם דמשקלם הי' שוה דזה הוי סימן וכמבואר במהרי"ט שם וגם מה שמכיר השומן בט"ע מהני כמבואר בט"ז סי' קי"ח ס"ק י"ג בשם האגודה וכ"ה בב"ח שם ובשו"ת נחלת שבעה (סי' ע"ה). והנה יש לחקור הך טביעת העין מה טיבו. והנה הש"כ ביו"ד (סי' ס"ג סק"ז) כ' דבעינן שראה מתחלה החתיכה היטב. ובפלתי שם סק"ב כ' וז"ל והנה לא משמע כן בגמ' ותוס' חולין (דק"ה ט"ס וצ"ל דצ"ה) דאמרינן אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן אבידה בט"ע השתא דשמעינהו להני שמעתתא אמרי ט"ע עדיפא כו' והקשו תוס' בד"ה ולא וכו' דמה דלח מהדרינן אבידה בט"ע התם טעמא דמשקר ולת"ח באמת מהדרינן ותירץ הא דמהדרינן לת"ח היינו טב"ע גמור ולא טב"ע כל דהו והנך עובדא דגמ' לא הי' טב"ע גמור דאי בטב"ע גמור פשיטא מה צורך שאלה ומ"מ התירו בי' עכ"ל הרי דדעת התוס' להתיר בנידון הבשר שנתעלם מהעין אפי' בטב"ע גרוע והיינו שלא ראה אותו היטב כהנך אמוראי דאין דרכם לראותו מתחלה ולדקדק בשימת עין עליו וכ"כ הפוסקים וים של שלמה דזהו קרי ט"ע כל דהו דלא דקדק מתחלה ומ"מ הכשירו וזהו ברור דלא כש"כ עכ"ל. אולם אחרי המחילה מכ"ת צדקו דברי הש"כ דכן מבואר להדיא בחי' הרשב"א חולין דצ"ו ובר"ן שם דצריך שבעתן העין כמו גבי אבידה. ומ"ש הכרו"פ מדברי התוס' דס"ל דסגי בט"ע כל דהו וכ"ה ביש"ש. הוא תמוה דאדרבה מבואר ביש"ש להיפוך בחולין (פ"ז סי' כ"ו) אחר שהביא דברי הרשב"א שצריך שבעתן העין והביא גם דברי התוס' דסגי בט"ע כל דהו כ' וז"ל וצריך לחלק בין ט"ע שאין גמור לט"ע ולא שבעתן העין דלא שבעתן העין לא הו"ל היכרא גמור מעולם באותו ענין מ"ה לא מהני ט"ע אבל היכא דהו"ל מתחלה ט"ע אפי' אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפי' לגבי אבידה מהימן לפי המסקנא דאמרינן דט"ע עדיף מסימנא א"כ ממילא הא דמהדרינן בטב"ע לצורבא מרבנן נהי דאיירי בטב"ע גמור אבל ה"ה דמהדרינן לי' אם אמר שיש לו בו ט"ע קצת דמ"ש מאיסורין מאחר שהוא מהימן ולא משקר עכ"ל היש"ש. הנה מבואר ההיפוך מדברי הפלתי ושגם התוס' שכתבו שסגי בט"ע שאינו גמור היינו שעתה לא הי' לו טב"ע גמור אבל שבעתן העין צריך וא"כ הוא להיפוך מדברי הפלתי (ומה שהקשה שם מדוע לא מהני באמת בת"ח בטב"ע כל דהו כיון שלא חשדינן אותו למשקר הנה לפי המסקנא באמת מהני בת"ח בט"ע כל דהו וכמ"ש היש"ש וכ"ה בשו"ת נ"ב (מה"ק חאה"ע סי' ל"ט) וע' בבכור שור בחולין שם שלא כתב כן וע"כ נתקשה בזה ולק"מ) ומה שלא מהני בלא שבעתן העין גבי ת"ח כבר כ' בחה"ר שם דלא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכירו וגם הלום ראיתי בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ל"ה) שגם הוא העלה דא"צ שבעתן העין ואין דבריו מוכרחין כלל דמה שנתקשה שם דא"כ גבי עגונה נבעי דוקא שבעתן העין ולא שראה אותו לפרקים ואמאי אינו מבואר בה' עגונות לק"מ דבפרצוף אדם דהורכב מכמה איברים בזה אפי' לא שבעתן העין עכ"ז מהני ע' שו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ס"ב) ולא בשאר דברים. גם מה שהקשה דאמאי לא מהני גבי צורבא מרבנן בלא שבעתן כיון דלא משקר לק"מ וכמ"ש בשם הרשב"א גם שאר דברי' אינם מוכרחים כלל. והנה הפר"ח בסי' ס"ג סק"ד כ' דבעינן טב"ע גמור אולם כבר האריך בנ"ב מה"ת שם להשיג על הפר"ח. וכן דעתו במהד"ק דסני בטב"ע כל דהו והכלל העולה דשבעתן העין לכתחלה בעינן ואח"כ סגי אם מכירו בטב"ע כל דהו. וע' בשערי דעה סי' ס"ג שהביא דברי הנ"ש שכ' בשם הרמב"ן דבעינן שידקדק יפה (ואינם דברי הרמב"ן כמו שחשב כמבואר ברמב"ן חולין ורק המה דברי הרשב"א) והוכיח דבעינן שבעתן העין. וכ' דבתוס' מבואר דסגי בטב"ע כ"ד אך א"א לומר כן דהא בש"ס ב"מ מפורש דהיכא דלא שבעתן העין לא מהני ע"ש וליתא דהרכיב ב' ענינים שבעתן העין מתחלה והט"ע שאח"כ. וכן הפרמ"ג בסי' ס"ג נראה שלא נחית לזה והרכיב ב' הדברים יחד (גם מש"ש דמבואר בר"מ שהלכה דטבעתן העין ליתא דהוא גורס מטבעתן העין) וראיתי בס' שבילי תורה באה"ע סי' קמ"ב סק"ו שכ' ע"ד הריב"ש שהובא בב"י שם שכ' דהוא מעיד ומכיר הגט בט"ע וע"ז כ' וז"ל וגם נראה דבטב"ע דוקא לצורבא מרבנן מהדרינן והגמרא סתמא קאמר שנים שהביאו גט אפי' הדיוטות כו' ואפשר דהריב"ש הכי קאמר בטב"ע בצורבא מרבנן או בסימן מובהק להדיוטות ע"ש ודבריו תמוהים ונעלם ממנו דברי הרמב"ן והראשונים דמאי דבעינן דוקא צורבא מרבנן הוא גבי אבידה משום חימוד ממון אבל גבי איסורא מהני אפי' להדיוט וא"כ הכא גבי גט דהוא איסורא שפיר מועיל טב"ע וזה ברור וא"כ בנידון דנשאלנו עליה כשרים המצות והשומן בלא חשש כלל: