שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן ז קונטרס הספקות
קונטרס הספיקות:
א הנה דעת הרמב"ם (פ"ט מה' טומאת מת) דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא וכ' הכ"מ שם לחד נוסחא דבספק כרת גם הר"מ מודה דס' להחמיר מה"ת. וראיתי להנצח ישראל יבמות (קי"ט א') שתמה על זה דהא אמרינן בש"ס שם דכל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והנה קושיא כזאת תקשה על רש"י חולין (קל"ד א') בארבע ספיקות שנאמרו בגר לחיוב. קרבן אשתו וחלה ובכור ופטר חמור שכתב דהטעם דספק להחמיר בהן אף שאיכא חזקה בהן לפטור משום דהוי עון מיתה כן הוא פי' הנכון ברש"י שם וכן פי' הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות וביד דוד בעירובין (ל"ה ב') ולא כמו שהבין בספר ארעא דרבנן (סי' תמ"ד) דרש"י ס"ל דלא מחמרינן בס' דאורייתא כ"א באיסור כרת ולא באיסור לאו וע"כ תמה עליו. וכן הבין בדברי רש"י הגינת וורדים בגן המלך (סי' ס"ח) ותמה עליו אולם דברי רש"י נכונים וס"ל ג"כ דסד"א להחמיר רק במקום חזקה לא החמיר כ"א בס' כרת. וע' שו"ת משכנ"י חיו"ד (סי' ס"ו) שהוכיח מש"ס הזה דגם באיכא חזקה מחמרינן בסד"א ע"ש ולא השגיח בדברי רש"י דרק במקום כרת אמרינן כן ודע דרש"י לא כ' דאיכא כרת רק בהג' דברים קרבן אשתו וחלה ובכור אבל בפטר חמור לא כ' כרת שאינו חייב כרת בפ"ח וע"כ כ' דאתיא כמ"ד דאסור בהנאה קודם שיפדה ע"ש והוא פשוט דפטר חמור אין בו כרת. וע"כ נפלאתי על הבית הלל ביו"ד (סי' שכ"א) שכ' מפריש עליו טלה והוא שלו. והטעם דמפריש עלי' אף שהוא ס' משום שהוא א' מהארבעה שיש בהן עון מיתה או כרת כו' ע"ש וכ"כ בסי' שי"ח והוא מהתימה דמעולם לא שמענו בפ"ח מיתה או כרת אולם ראיתי להבית מאיר באה"ע (סי' ד') ובשו"ת נודע בשערים מה"ת (חיו"ד סי' י"ד) שתמהו ע"ז מהש"ס דיבמות הנ"ל דבדאורייתא אין לחלק בין לאו לכרת וע' בשער המלך ה' מקואות (כלל ג') שהביא בשם שיטה מקובצת ליבמות וז"ל וא"ת מ"מ תתייבם לתירוץ הר"א משום ס"ס וי"ל דהחמירו בכרת עכ"ל א"כ גם עליו תקשה מהש"ס הנ"ל וכמו כן הקשה הג"פ בכללים כלל א') ובתיה"כ (דפ"ג ע"א) על הראנ"ח שלא היקל בקידושי קטן רק בזיקת יבום דהוא לאו ולא בא"א דהוא כרת וע"ז הקשה מהש"ס הנ"ל ומש"כ יו"ד (סי' ש"ו סק"ג) ומל"מ ה' ביכורים פי"ב שגם המה חילקו בין לאו וכרת אשר ע"כ נ"ל דהנה בש"ס קידושין (י"ג ב') איתא אם הקילו בשבויה נקל בא"א וכתבו התוס' שם בשם י"מ דהחילוק הוא בין לאו וכרת ובכתובות (כ"ג א') כתבו התוס' כן בשם רש"י וערשב"ם ונמ"י בב"ב (קל"ה א') שצירפו ג"כ הטעם הנ"ל לחלק בין לאו וכרת ולכן דעת רש"י דכיון דאביי ורבא פליגי על זה וס"ל לחלק בין לאו וכרת ע"כ פסקו כמותם. (וביבמות דפ"ב גרסינן רבה) וע"כ שפיר חילק רש"י בחולין בין לאו למיתה ויש סעד לזה עש"ס סוכה (ט"ז ב') עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דהוא מ"ע אבל שבת דהוא איסור סקילה לא משמע ג"כ דיש לחלק בדאורייתא בין חמור לקל (אולם י"ל דגם רבה לא חילק רק בלאו וכרת ולא בעשה וכרת) והן אמת שהרשב"א והר"ן והריטב"א בחידושיהם שם השיגו על הפי' הזה בקידושין בההיא דאם הקילו בשבויה כו' והקשו ע"ז מההיא דיבמות אבל רש"י לשיטתו שפיר כתב בחולין לחלק בין לאו למיתה וע' בר"ן ספ"ק דפסחים שכ' ודעת רש"י דהחששא שמא יבא לאכול אינו רק בפסח דאיכא כרת אבל עד שתחשך דליכא כרת לא חיישינן שמא יבא לאכול אזיל רש"י בזה ג"כ לשיטתו שמחלק בין לאו וכרת (אולם י"ל דבהרחקה כ"ע מודה ע' תה"ד סי' ר"נ ונ"ב מה"ק חא"ח סי' כ"א) ובזה א"ש מה שתמה הטורי אבן על רש"י בר"ה (די"ח א' ד"ה ר"ה) שכתב שם רש"י דבגולה עשו ר"ה ביום ל' לאלול דרוב שנים אין אלול מעובר דזה סותר מ"ש רש"י בפסחים (נ"ד א') דביה"כ ספק אסור אם מספקא לן אם עיברו ב"ד החודש שעבר. ועם האמור א"ש דרש"י חילק בין יה"כ דהוא כרת לר"ה דהוא בלאו וכבר רצה הטורי אבן שם לומר כן אלא שהקשה ע"ז דכל בדאורייתא מה לי איסור לאו כו' אמנם רש"י לשיטתו שחילק כן כיון דאביי ורבא פליגי ע"ז ע"כ פסק כמותם. ובזה א"ש ג"כ דברי רש"י דשבועות (דף ג') דלחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם וראיתי בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' שע"א שהניח בצ"ע דא"כ איך מיבעיא להו בב"מ (דף צ') אם באיסור לאו יש שליחות לעכו"ם ואי הוי מה"ת מה לי לאו או כרת ע"ש ולהנ"ל א"ש דרש"י לשיטתו דמחלק כן (הן אמת שבלא"ה קשיא מסוגיא דהתם וכמו שהעיר בתה"ד בסי' ר"נ שם שרמז לזה וז"ל עמ"ש לעיל בתשו' ל"ו בגליון מפ' השוכר כו' והוא ט"ס וצ"ל קי"ג) וא"כ י"ל דגם הרמב"ם שגם הוא כתב בה' ביכורים (פ"ח ה"ט) דלכן חייב הגר בחלה לפי שהוא עון מיתה ומשמע מזה דמחלק בין לאו לכרת וכ"כ בה' נחלות (פ"ז ה"ג) שלא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת ע"ש. ע"כ שפיר כתב גם כאן בה' טומאת מת לחלק בין איסור לאו לכרת וי"ל דכן היתה דעת הגאונים שהביא התה"ד (סי' רכ"ג) שחילקו במומר בין קידושין דהוא איסור כרת ליבום דאיסור לאו והתה"ד תמה עליהם מש"ס יבמות הנ"ל ולפי הנ"ל א"ש דגם הם פירשו בש"ס קידושין כפי' רש"י וע"כ חילקו בין לאו לכרת וע' חי' הר"ם חלאו"ה לפסחים (דכ"ה ע"ג) שחילק לענין להכניס א"ע לספק לכתחלה בין לאו לכרת ע"ש וזה ג"כ כדעת הגאונים והרמב"ם ורש"י הנ"ל וא"כ תמיהת הנצח ישראל אינו תמי' כלל וע' בהגה"ת מל"מ (פ"ג מה' תרומות הי"ז) שכ' ומסוגיא דעירובין דל"ב דקא סבר רבי ניחא לי' לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו כו' עכ"ל ומלבד דאין מוכרח להלכה דקיי"ל כן וכמ"ש למעלה וגם י"ל דדוקא בלאו אמרינן כן ולא בעשה וכמ"ש לעיל שיש לחלק כן וכ"כ בנ"ב מה"ק (חא"ח סי' כ"א) אולם בלא"ה אני תמה דהא התם בתאנה קיימינן דכל התרומה מפירות אינו אלא מדרבנן וא"כ אינו ראי' דאיסור דאורייתא אין כאן וע' שער המלך שם והבן שוב ראיתי מ"ש בשו"ת דברי אמת סי' ו'. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' ס"ז) שכתב ראי' דלא כהר"מ מש"ס חולין (דע"ט) דמנא לי' דסימנים דאורייתא הא שם הוי ספק וס' להחמיר הוי רק מדרבנן. וא"כ אפילו אם סימנים דרבנן מועיל לאיסור דרבנן ובאמת אינו קושיא כלל דהא בלא"ה ע"כ צריכים אנו לומר להר"מ דאם סימנים הוי מדרבנן אינם מועילים אפי' לאיסור דרבנן דהא הרא"ש בתשובה (כלל ב' סי' ט"ז) הקשה להר"מ דס"ל דטהורה עם טמאה אינו אסור בכלאים רק מדרבנן א"כ מנ"ל להוכיח בחולין דסימנים דאורייתא ועכצ"ל להר"מ דאם סימנים דרבנן אינם מועילים גם לאיסור דרבנן וא"כ גם קושיות העמק הלכה לא קשה. ומה שהקשה עוד שם דמנ"ל דהר"מ סובר דספק הוא רק מדרבנן ואי ממה שבה' טומאת מת קורא לזה ד"ס הא הר"מ קורא למה שאינו מפורש בתורה ד"ס וע"כ תמה על כל הפוסקים שהחליטו דהר"מ סובר דהספיקות הם מדרבנן ואינו מוכרח כלל עכ"ד. ולק"מ דהא כ' הר"מ בה' כלאים (פ"י הכ"ח) שבגד שאבד בו כלאים צבעו ושומטו ואם לא ניכר מותר שמא נשמט וכ' ע"ז וז"ל וכבר ביארנו בה' ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מד"ס ולפיכך הקילו בספק עכ"ל. והנה ראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"א סי' יו"ד) שכ' ע"ז וז"ל ולפע"ד כוונתו במש"ש פט"ו הכ"ט ע"ש והכוונה בזה הואיל וס' לקולא מה"ת וכל אדם יכול לישא אשה בכל מקום ע"כ הזהירה תורה שלא יחלל בתו להזנותו שלא לגרום זנות ערוה בישראל כו' עכ"ל והנה המעיין יראה דאין זה כלל כוונת הרמב"ם. וגם אינו מוכרח מזה דבספק השקול מותר מה"ת דהתם הרוב אינם ערוה עליו. אולם לפי דעתי ברור שהרמב"ם נתכוון למש"ש בה' א"ב (פי"ח הי"ז) גבי שבויה דאפי' עבד ושפחה וקרוב נאמנים לעדות זו. וסיים הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בשבויה עכ"ל ולזה נתכוון בבירור הר"מ. עכ"פ חזינן מדמקלינן בספיקו בכלאים ובשבויה ש"מ שסובר שהמה מדרבנן דאי הי' מה"ת ורק אינו מפורש הי' מהראוי להחמיר בהן וז"ב. גם הלום ראיתי להיד המלך ה' מגילה (פ"א ה"א) שהקשה על הר"מ מההוא דחולין וכבר כתבתי דלק"מ ומש"ש דגם הר"מ שסובר דמה"ת מותרין הספיקות היינו ספק גרידא. אבל אם יש ספק להיפוך הסותר לזה ויהי' מותר בזה גם הר"מ מודה דמה"ת להחמיר ע"ש. ואיני מודה לו בזה. אף שהתוס' בנדה דכ"ז כתבו דס"ס הסותר זה לזה לא מהני הנה הרש"ל גמגם שם בזה וע"ש במהרש"א. אולם גם להתוס' נראה דז"א אלא מדרבנן ולא מה"ת. ומצאתי כן בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' ס"ב) שכתב בפשיטות כן וכ"כ בשו"ת שירי טהרה (סי' כ"ו) ומ"ש מדברי הר"ן פ"ק דמגילה אינו ראי' כלל דהתם תיעקר כל המצוה דרבנן. ומה שהניח שם בתימה על הר"מ (פט"ז מה' אה"ט) שכ' דטהרו ס' טומאה ברה"ר שהרי ציבור עושין פסח בטומאה ופי' כוונתו דאמאי החכמים לא אסרוהו וע"ז אמר דמשום שמצינו ציבור עושין פסח בטומאה לכן גם חכמים טיהרו אותו וע"ז הקשה דהא לא יצויר ס' טומאה ברה"ר רק בדאיכא חזקת טהרה והיכן מצינו שהחמירו חכמים נגד החזקה עכ"ד. והנה מה דפשיטא לי' דלא החמירו חכמים במקום חזקה לא ראה דברי הרשב"א ביבמות (פ' ד' אחין) שכתב כן להדיא ועשו"ת פמ"א (ח"א סי' ט"ו) ושכ' ביו"ד (סימן נ') ובאחרונים שהאריכו בזה ואף לפמ"ש למעלה דהר"מ ס"ל כן רק במקום מיתה הוצרך הר"מ לומר כן. בכדי דלא תקשה למה טיהרו חכמים ס' ברה"ר גם היכא שיש בודאי עון מיתה גם מ"ש דלא יצויר ס' טומאה ברה"ר רק כשיש לו חזקת טהרה הנה התוס' בסוטה (כ"ח א') כתבו דכיון דנגע בו השרץ איתרע לה החזקה וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט חיו"ד (סי' א') ומה שתירץ שם היד המלך קושיות המהרי"ט על הרמב"ם דלמה לי דרשא דממזר ודאי לא יבא הא בלא"ה ס' להקל ותירץ דהא בלא"ה פסק ההלכה דספק ממזר מותר רק בישראלית ולמה לא יהי' מותר גם בממזרת דאף דליכא קרא לזה הא ס' להקל אע"כ דכאן לא שייך לומר ס' להקל דלפעמים נאמר דיהי' מותר בבת ישראל ולפעמים נאמר דיהי' מותר בממזרת ע"כ גלי הקרא דס' ממזר יבא בקהל להתירו בישראלית אבל לישא ממזרת נשאר על דינו עכ"ד ובאמת הא ליתא דמה"ת מותר לישא ישראלית וגם מותר לישא ממזרת כדאיתא בקידושין (ע"ג א') דבספק קהל יבא וכ"ה באה"ע (סי' ד' בח"מ ס"ק כ"ד ובב"ש ס"ק ל"ח) ורק מדרבנן אסור והמהרי"ט והפר"ח שפיר כתבו דנ"מ דמותר לישא בפ"א ממזרת וגם ישראלית דטיהרו רחמנא בתורת ודאי אבל מ"ש היד המלך לאסרו כשישא ישראלית או ממזרת שמא ישא אח"כ השני' זה אין לנו וז"ב. ומה שהאריך שם לתמוה על המשנה דכריתות דר"פ ס' אכל פחות מכזית דמביא אשם תלוי דהא לא איקבע איסורא בשיעור שלם והוא תמי' מאד ומהתימה מרבותינו הראשונים שלא התעוררו ליישב זה עכ"ד. ואישתמיט מיני' מ"ש התוס' שם בכריתות דמיירי בב' חתיכות ויש בהם כשיעור וס' אכל כשיעור והתיו"ט כ' שם דמדברי הרמב"ם לא משמע כן וע' לח"מ פ"ח מה' שגגות פ"ב שכ' דהר"מ סובר דגם זה מקרי איקבע איסורא וע' בפנ"י בק"א לכתובות סי' מ"ו שהוכיח מדברי התוס' הללו שהמה אינם סוברים כהרשב"א דס"ס עדיף מרוב ובהפלאה (דט"ו) כ' דהרשב"א ס"ל כמ"ש הלח"מ בדעת הר"מ דגם זה מקרי איקבע איסורא וצל"ע על מ"ש ההפלאה שם דע"כ מיירי בב' חתיכות שוות דאם א' גדול וא' קטן לא מקרי איקבע איסורא וצל"ע דהא להדיא כ' הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רע"ג) דגם אם א' גדול וא' קטן מקרי איקבע איסורא ועבפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות ושו"ת מנחת יהודא חא"ח סי' מ"ח והכא קאי ההפלאה לשיטות הרשב"א] א"כ לא קשיא כלל על המשנה:
והנה בשו"ת מהרי"ט שם העלה דפלוגתא הזאת אם ס' מה"ת להקל תליא בהפלוגתא אם בעינן חתיכה א' מב' חתיכות והר"מ פסק דבעינן ח"א מב"ח ע"כ פסק דס' להקל מה"ת. וראיתי להכ"מ פ"ח מה' שגגות שהקשה על הר"מ למה פסק דבעינן ח"א מב"ח ע"ש וי"ל דכיון דסוגיא דנזיר (כ"ג א') אזלי כותי' לכן פסק כן וראיתי להכרו"פ בבית הספק שכתב דקשה מהא דאמרינן לר"מ דחייש למיעוטא האיך אכלינן בישרא דהא לר"מ רוב עכ"פ איכא והרוב מבטל החזקה אף דחייש למיעוטא ע' חולין דפ"ו וא"כ למה לא נאכל בישרא הא ס' להקל. אך י"ל דקשה למה נקט ר"מ הא גם ר"ע ס"ל כן אך דוקא לר"מ קשה דהוא ס"ל בכריתות (די"ח) דלא בעינן ח"א מב"ח לכן מקשה שפיר עכ"ד ומריש הוי קשיא לי דהא גם לדידי' אינו ניחא דהא בכריתות (כ"ג א') אמר ר"ע שם דמביא אשם תלוי ופרש"י דלא בעינן ח"א מב"ח וכ"כ התוס' סנהדרין (ד' א') וא"כ ה"ל להקשות גם לר"ע אולם ראיתי להתוס' נדה (ט"ו א') שכ' לר"ע דס"ל דבעי ח"א מב"ח וא"ש דברי הכרו"פ וע' בשבועות (י"ד א') נמצא על שלו כו' ר"ע אומר כו' משמע דברישא גם ר"ע מודה ובגמ' שם דייקינן מזה דסובר דבעינן ח"א מב"ח משמע דגם ר"ע ס"ל כן אולם בעיקר קושיות הכרו"פ לא ידענא מאי קושיא דהא הר"מ מודה דס' מדרבנן להחמיר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלר"מ איך נאכל בישרא מדרבנן עכ"פ. וע"כ צריכין אנו לומר כן לפמ"ש התוס' דר"מ חייש למיעוטא מדרבנן א"כ ע"כ צ"ל דקושיות הש"ס הוא דאיך אכלינן בישרא מדרבנן וכ"כ התוס' שם בחולין (די"ב ע"ב ד"ה פסח) דהקושיא הוא מדרבנן ומה שהקשה אמאי לא הקשה לר"ע למה תלו זה דוקא לר"מ י"ל עם מ"ש הרשב"א בחי' לנדרים (דל"ב ע"ב) ובשיטה מקובצת לב"מ ר"פ המפקיד ע"ש כ' עוד הכרו"פ דקשה בשבת דנחלקו אביי ורבא בדמאי אי הוי ספיקא ובעי ברוכי דרבא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן וקשה לאביי דהוא לא ס"ל כן א"כ הוי דמאי ס' גמור ולמה דמאי מדרבנן הלא סד"א לחומרא ואיסור תורה הוא ולהר"מ ניחא עכ"ד והנה אחרי המחילה מכ"ת נעלם ממנו מ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' רכ"א) וז"ל שנראה שבדמאי עצמו אי הוי ספק שקול ולא הי' רוב ע"ה מעשרין אלא מחצה על מחצה עדיין לא יהי' אסורין אלא מדרבנן ואפילו לדעת הסוברים דסד"א אסור מה"ת לפי שהמחצה שמעשרין הן כחברין והמחצה שאין מעשרין אין טבל גמור בודאי אלא דחשודין כיון שאין דרכן לעשר עכ"ל ובדברי הריב"ש הללו מיושבין דברי ר' יונה (פ' מי שמתו) והביאם ג"כ הרא"ש בחולין (פ' כיסוי הדם) שכתב דבמסופק בדבר של דרבנן א"צ לברך והביא ראי' מדמאי וראיתי להלח"מ (פ"ג מה' מגילה) ולמהר"ם מטיקטין בגליון שם שתמהו דדמאי איסור של תורה הוא ומאי הפרש בין דמאי לכוי ע"ש. ולהנ"ל א"ש. דבשלמא כוי כיון דהוי ס' דאורייתא ולר' יונה ס"ל דסד"א מה"ת להחמיר לכן צריך לברך דהוי כודאי של תורה משא"כ בדמאי דרק מדרבנן לחומרא לכן א"צ לברך ובזה מיושבין דברי התוס' בכורות (י"א ב' ד"ה טבלים) שכ' שם דאי אין רוב ע"ה מעשרין ה"ל מחיוב על הפטור כדמשמע שם בגמ' ואמאי הא דמאי דרבנן ע"ש וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' מ"א) שכ' ע"ז וז"ל וקשה למה כתבו בפשיטות דמאי דרבנן הא זה דוקא משום דרוב ע"ה מעשרין הן משא"כ לפי סברא דהשתא דאין רוב ע"ה מעשרין א"כ ה"ל סד"א ע"ש שהוכיח מזה דהתוס' ס"ל דסד"א מדרבנן לחומרא אולם לפי דברי הריב"ש לא מוכח מידי דבזה לכ"ע הוי רק מדרבנן לחומרא ובזה מסולק ג"ב ההוכחה שהוכיח בספר ווי העמודים (עמוד כ"ד דל"ה ע"א) שהוכיח מדברי התוס' בב"מ (דפ"א) ושו"ת מהר"ם (סי' מ') דס"ל דסד"א מדרבנן לחומרא ממה שכתבו וז"ל וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר לו לך וקח מן הנכרי ולימא לי' קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין וה"ל מן החיוב על הפטור כו' אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר עכ"ל וכ' ע"ז בווי העמודים משמע דס"ל דבלא"ה אפי' לקח שאינו ממורח דחייב מדאורייתא. תבואות ע"ה אפי' למ"ד דאין רוב ע"ה מעשרין הוי דמאי מדרבנן דסד"א לחומרא אינו אלא מדרבנן עכ"ד אולם לפמ"ש הריב"ש א"ש דכאן לא הוי רק מדרבנן לחומרא גם אם נסבור דמחצה על מחצה מעשרין הן וא"כ שוב אינו קשה קושיות הכרו"פ. ומש"ש הכרו"פ ליישב מה שהקשו על הר"מ דאיך ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה דהא ס' להקל וכ' הכרו"פ דספק במקום נקב קשחיט הוי ס' בשחיטה דמה"ת להחמיר גם להר"מ. יש לדון בזה ממ"ש בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' כ"ה) דס' ניקב הושט לא הוי ס' בשחיטה דרק היכא שיש ספק במעשה השחיטה זה מקרי ס' בשחיטה ולא כששחט שפיר רק הס' בניקב יעו"ש ובשו"ת תועפות ראם (סי' ה') כתב ג"כ כן אחר שכתבתי כל זה הגיע לידי ספר תפארת ישראל על ה' נדה. והעיר שם על הכרו"פ אך במ"ש לא העיר יעו"ש:
וראיתי להאור חדש בקידושין (ע"ג ב') שהקשה על הר"מ ממה דאיתא התם מכדי אין שליא בלא ולד קרא למה לי וע"ז הקשה דהא צריך הקרא דבלא זה הי' מותר דיש ספק שמא לא יצא רוב הולד וסד"א לקולא מה"ת ע"כ קמ"ל הקרא דאסור והנה הקושיא הזאת כבר העיר בזה הפר"ח ויש ליישב זה עפ"י מ"ש המהרי"ט אלגזי פ"ג דבכורות והח"ד דהיכא דכתיב בקרא בלשון חיוב ולא בלשון שלילה גם הרמב"ם מודה דסד"א מה"ת להחמיר ע"ש ולפ"ז הכא דכתיב כל בבהמה תאכלו לרבות השליא א"כ להר"מ ג"כ ספק אסור ודע דנ"ל פשוט דגם להר"מ דסד"א מדרבנן להחמיר עכ"ז חמיר לדידי' מודאי דרבנן וכן נ"ל מש"ס ר"ה (דל"ד) לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק יעו"ש. וכ"כ המל"מ (פי"ח מהא"ב) ובפ"ח מהמ"א כ' וז"ל ובפרט לשיטות רבינו דאית לי' דאיסור הספיקות אינן אלא מדרבנן והי' עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו עכו"ם דמותר לעשות בו סחורה לזה כתב דליתא אלא אפי' בס' איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמי איסורין דרבנן שעיקר איסורן מדרבנן לס' איסור תורה עכ"ל. וע"כ תמהתי על המגיה לשו"ת ר' חיים כהן ראפופרט חיו"ד דמ"ו א') שכ' וז"ל ובהיותי מעיין בדברי המל"מ שם ראיתי דבר תימה במה שנסתפק בפי' דברי הר"מ בין בס' בין בודאי אהי' קאי כו' ע"ש ובעיני יפלא דאיך אפשר לומר דס' איסור תורה אסור בסחורה הרי כ' הר"מ בפ"ט מה' ט"מ דס' איסור תורה מה"ת לקולא ורק מדרבנן להחמיר וא"כ הוא רק כדברים האסורים מדבריהם דמותרין בסחורה עכ"ל ומהתימה ממנו שראה ראש דברי המל"מ ולא ראה סופן שהמל"מ כ' דסד"א חמור מודאי דרבנן וע"כ אסור לעשות בו סחורה ומזה מבואר דלא כהפרמ"ג בפתיחה כוללות לא"ח שכ' דנ"מ בין הר"מ להרשב"א דלהר"מ מותר לעשות בסד"א סחורה ולא ראה דברי המל"מ הללו אולם ראיתי בספר בני דוד (דנ"ב א') שגם הוא כ' דלהר"מ מותר לעשות סחורה בסד"א יעו"ש וע' בס' בית יצחק בשער הספיקות שהוצרך לדחוק להר"מ מש"ס דר"ה הנ"ל ע"ש והדברים פשוטים דגם להר"מ חמור סד"א מודאי דרבנן ומזה צל"ע על הפרמ"ג דמי שאכל שיעור דרבנן יכול להר"מ להוציא סד"א ולפמ"ש יש לדון בדבר דגם להר"מ אינו יכול להוציא וע' פרמ"ג בא"ח (סי' שכ"ו סק"ה במ"ז) שאם יש לפנינו סד"א וודאי דרבנן יאכיל להחולה הודאי דרבנן גם להר"מ. וע' צל"ח ברכות (י"ט ב') שכ' דלהר"מ אינו נדחה סד"א מפני כהן דהוא חמור מודאי דרבנן מוכח מכל זה דגם להר"מ חמיר סד"א מודאי דרבנן. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת דברי אמת (בקונטרסים קונטרס ד' סי' א') שכ' ראי' להר"מ דסד"א מדרבנן מהא דמצרכינן בס' בשחיטה כיסוי מספק וקשה הא לא קרינן בי' אשר יאכל כו' ע"ש ותמהני דהא ס' בשחיטה הוי איתחזק איסורא ובזה גם להר"מ להחמיר מה"ת (וע' פרמ"ג בפתיחה לה"ש סי' ד') וע' בפרמ"ג סי' כ"ח (בש"ד ס"ק כ"ז) שכ' דלהר"מ כל מילי דרבנן אלא תסור אסמכינהו וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל וקשה לי מב"ק דע"א דאם מעשה שבת דרבנן קרינן בי' אשר יאכל) והנה לשיטות הר"מ דסד"א מה"ת להקל ואינו אסור רק מדרבנן אתי שפיר מה דס"ס מותר בדאורייתא דס' הראשון משוי לי' לאיסור דרבנן וס' השני הוי ס' דרבנן אולם לשיטות הרשב"א דגם ס' הראשון אסור עדיין מה"ת א"כ מדוע מהני ס"ס. וכתב הרשב"א דהוא מטעם רובא וראיתי להפנ"י בק"א לכתובות שתמה ע"ז דא"כ אמאי טמא ברה"י ס"ס הא אמרינן ג"כ ברה"י כל דפריש מרובא פריש ע"ש ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש המבי"ט בקרית ספר והובא בפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) דס"ס דאסור ברה"י לא הוי רק מדרבנן ובזה י"ל דעת החכם ההובא בשו"ת פמ"א ח"ב (סי' י"ד וסי' קנ"ב) שהורה בעובדא במת שהי' ספק אם הושלך משם ויש ס' שמא לא נגע בו דמותר מטעם ס"ס והפנים מאירות כתב עליו שטעה בדבר משנה דס"ס ברה"י טמא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר ולפי האמור יש ליישב קצת דס"ס דטמא לא הוי רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר (ומש"ש הפמ"א דלא הוי ס"ס המתהפך כבר נודע דרבים חולקים ע"ז וס"ל דא"צ להתהפך ובפרט דהכא צריך לחקור אם נמצא כלל טומאה בשדה): ובזה א"ש ג"כ מ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' ל"ח) שדעתו שם דא"א שזינתה מקרי ספק סוטה וראיתי להשיבת ציון (סי' ע"ח) שהתפלא ע"ז דא"כ אמאי אמרינן בכתובות (ד"ט) ואמאי ס"ס היא הא ס"ס ברה"י טמא ולהנ"ל א"ש דכיון דהא דס"ס ברה"י טמא אינו אלא מדרבנן א"כ לא רצו חז"ל להחמיר בזה להפקיע אשה מבעלה וא"ש. וכיון שכן שוב לא קשיא קושיות הפנ"י דחכמים גזרו בס"ס אף דהוי כמו רוב כיון דעדיין יש עוד ספק משא"כ בההוא דכל דפריש אמרינן שזה אינו כלל מהטומאה. ודע דגם להרשב"א אף דס"ל דסד"א לחומרא מה"ת עכ"ז להקל אינו בכודאי דאורייתא וז"פ. וע"כ נפלאתי על הפרמ"ג בא"ח (סי' י"ד סק"א במ"ז) שכ' דגם לר"ת דאשה פסולה לעשות ציצית עכ"ז יכול טומטום לעשות ציצית לאיש דסד"א מה"ת לחומרא. והוא תמוה דעדיין אינו כודאי דאורייתא וא"כ לר"ת הוא פסול לעשות ציצית. וראי' מסי' תקפ"ט גבי שופר שאינו מוציא לודאי. וע' בפרמ"ג בא"א (סי' ל"ט סק"א) ששם כתב בעצמו כמו שכתבתי ודברי' שבכאן צע"ג. ולכאורה הי' מקום להוכיח דהר"ש ס"ל כהרשב"א ממ"ש (פי"ג מאהלות מ"ה) דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה היינו דוקא היכא שמקבל טומאה מדאורייתא אבל היכא שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן חוצץ ע"ש שהאריך בזה והובא במל"מ פי"ג מה' טומאת מת. והוא ז"ל הניח בצ"ע ממ"ש הר"ש פ"ט דכלים דבצמיר פתיל אם מקבל טומאה מדרבנן אינו חוצץ. והנה הדין הזה דבצמיד פתיל שאף המקבל טומאה מדרבנן אינו חוצץ הוא לדעתי תוספתא מפורשת והובאה בתוס' שבת (ט"ז א' ד"ה לא) דכלי זכוכית אינם חוצצים בצמיד פתיל אף דטומאתן אינו אלא מדרבנן וא"כ תקשה על הר"ש מהתוספתא הנ"ל. אולם י"ל דברי הר"ש עפ"י מ"ש התיו"ט (פ"ה דאהלות מ"א) בשם הר"מ מרויטינבורג וז"ל אבל הכא אם תכנס הטומאה לתוכה יטמא כל אשר בבית להפסד מרובה חששו וכה"ג כ' התוס' חדשים (פ"י דכלים מ"א) וכ"ה החילוק כאן בין צמיד פתיל לאהל המת בין הפסד מרובה למיעוט עכ"פ רעת הר"ש דבטומאה דרבנן חוצץ ואעפ"כ כ' שם הר"ש דס' דאורייתא אינו חוצץ ולפ"ד הר"מ שוים המה. ולכאורה יש לדחות לפמ"ש הפנ"י בברכות (י"ט ב') על מה דאמרינן התם ד"ת כל אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה וז"ל לכאורה נראה דלאו אאהל דכתיב באורייתא קאי כיון דהאהל עצמו טמא כדכתיב כו' לכן הי' נ"ל דהא דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו דאורייתא אלא דרבנן עכ"ל. וכיון דהוא רק מדרבנן י"ל דהם לא גזרו רק בסד"א ולא בודאי דרבנן אולם דברי הפנ"י תמוהים המה בעיני דהוא נגד סוגיא דב"ב (י"ט ב') דאמרינן התם ותיפוק לי' שהוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ כו' ואי ס"ד דאינו אלא מדרבנן שפיר איצטרך לומר דאינו ממעט בכדי דתהוי טומאה דאורייתא עוד קשה לזה משבת (פ"ד ב') מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה כו' ופרש"י מי לא משמע מקרא דאפילו יחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימי' אמר קרא דיציל על מה שבתוכו כו' והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כו' ואי ס"ד דאינו אלא מדרבנן מאי קושיא איך אמר קרא דטהור הא מדאורייתא הוא טהור. וכ"נ מר"י שבתוס' שם ד"ה דלא ע"ש. ובעיקר קושיתו נראה דלק"מ עפ"י מ"ש הר"ש (פ"ח דאהלות מ"א) והר"מ והרע"ב שם (וע"ש בר"מ פ"ו מ"א) דאהל שאני אע"ג דמקבל טומאה מציל הוא על הטומאה וכ"כ הגר"א באלי' רבא באהלות (פ"ז מ"ב) דגזירת הכתוב הוא דאהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה וא"כ א"ש קושיות הפנ"י (וצל"ע ממ"ש התוס' בשבת (כ"ז ב' ד"ה ואין) שכתבו וקשה לר"י דתנן באהלות אלו מביאין וחוצצין כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצים סדינים של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וי"ל דמיירי בסדינין של משי וקבועין שאינם מטמאים עכ"ל. וא"כ משמע מדבריהם דאהל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. משמע דלא ס"ל כהר"ש) וא"כ נראה דהר"ש לא ס"ל כהר"מ. אולם י"ל עפ"י מ"ש לעיל דסד"א חמור מודאי דרבנן גם להר"מ. וראיתי להעיר על מ"ש השמן רוקח בהדהותיו לא"ח (סי' תצ"ח) דפשיטות האיבעיא דר' ירמי' בביצה (ל"ד א') בעוף הנדרס אם הולכין לחומרא או לקולא תליא בהפלוגתא אם סד"א להחמיר מה"ת או מדרבנן דלדעת הסוברים דמדרבנן לחומרא א"כ הכא דהוי ס' הוי איבעיא דלא איפשטא דבדרבנן להקל ולדעת הסוברים דהוא מה"ת הולכין להחמיר ע"ש והא ליתא דהא הרשב"א הוא מהסוברים דסד"א מה"ת להחמיר והוא פסק האיבעיא להקל כמ"ש ה"ה בשמו וכ"ה בעבודת הקודש שער ב' סי' ב') ובאמת בלא"ה כל זה הוא רק מדרבנן דהא קיי"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וכמ"ש הפר"ח סי' תצ"ח וצל"ח ביצה (ל"ד א') ועשו"ת חו"י (סי' קנ"ח) ושאגת ארי' סי' ס"ד) ע"ש וז"ב דלא כהשמן רוקח:
ב ויש לחקור בהא דקיי"ל דס"ס משם א' או שאינו מתהפך לא הוי ס"ס. אם הוא מה"ת או מדרבנן והפרמ"ג בסי' ק"י נסתפק בזה ויש לפשוט זה ממ"ש הריטב"א בחי' לקידושין (דע"ג ע"א) דקשה לו למה לה להתורה להתיר ס' ממזר הא הוי ס"ס דשמא אזלו אינהו לגבה ושמא לכשר נבעלה. ולכאורה הוא תמוה דהא הכל הוי משם א' אם נבעלה לכשר או לפסול וכבר ראיתי להאור חדש בחי' לקידושין שם שנתעורר בזה אמנם אם נימא דמה"ת הוי ס"ס אף דהוי משם א' ורק מדרבנן לא מהני שפיר הקשה הריטב"א ומזה נוכל לפשוט דגם. הא דלא מהני ס"ס שאינו מתהפך לא הוי מה"ת דהא בהאי ס"ס שכ' הריטב"א אינה מתהפכת ג"כ ומצאתי בשו"ת משאת משה (ח"ב חיו"ד סי' ה') שהוכיח מזה דהריטב"א מהסוברים דלא בעינן שיהי' ס"ס המתהפכת אולם לפי האמור י"ל דלעולם ס"ל להריטב"א דס"ס המתהפכת לא מהני מדרבנן ומה"ת הוי שפיר ס"ס. ובזה א"ש דברי הישועת יעקב שהובאו בשו"ת טטו"ד מה"ת (בק"א סי' ס"ה) דהתוס' שכ' הס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ושמא במיעוט בתרא נפגם לא הוי משם אחד כיון דנ"מ דאסור מדרבנן וע"ז כ' בטטו"ד דז"א דמה מהני מה דנ"מ דאסור מדרבנן כיון דהספק בשל תורה אם נשחט בסכין פגום עכ"ל ולפי האמור א"ש דאף דהס' בשל תורה. עכ"ז מה דס"ס משם א' לא מהני זה רק מדרבנן. וע"כ כיון דנ"מ דאסור מדרבנן שוב הוי שפיר ס"ס אמנם מדברי מהר"ם מלובלין נראה להוכיח דס"ל דמה"ת לא מהני אם הוי משם א' ממ"ש בנדה (ל"ב ב') בתוס' שם ד"ה ורמינהו שכ' דהוי ס"ס שמא עכו"ם ושמא חבר וע"ז הקשה דהא זה אינו אלא ס' אם שמא המה מאדם שמומי רגליו טהורים. ולכאורה תמי' לי עליו דהא היכא שספק א' מוסיף על חבירו הוי שפיר ס"ס וכאן הא ס' א' מוסיף על הב' דהא ס' עכו"ם טמא עכ"פ מדרבנן אע"כ דס"ל דמה"ת לא הוי ס"ס אם הוא משם א'. וע"כ אינו מהני מה דמוסיף בטומאה דרבנן. ומדברי התוס' שלא תירצו לקושיתם כמהר"ם ש"מ דס"ל דרק מדרבנן לא מהני מה דהס"ס הוא משם א'. ודע דבעיקר דינא דמשם א' לא הוי ס"ס חולק בזה הרמב"ם וכמ"ש ה"ה פ"ג מהא"ב. ונראה דאזיל לשיטתו דהנה המנחת יעקב בכללי הספיקות הקשה על הך כללא מש"ס גיטין דנ"ה דס"ת שנמצא בידי עכו"ם מותר דיש ס"ס שמא ישראל כתבו ושמא כתבו עכו"ם למכור לישראל והא התם הוי משם א' ע"ש. ויש ליישב זה דהא באמת איכא התם מ"ד דאין קורין בו וא"כ י"ל דבאמת בהא גופא פליגי אי בעינן משם א' או לא וע"כ הר"מ שפסק בה' ס"ת פ"א דקורין בי (ועבב"י ביו"ד סי' רפ"א) להכי פסק דס"ס מש"א הוי ס"ס משא"כ לדידן דפסקינן דאין קורין בו ע"כ פסקינן דס"ס מש"א לא הוי ס"ס וע' בנחל איתן ה' יו"ט (פ"ב ה"ו) שהקשה בשם הצלותא דאברהם על מ"ש הר"מ שם דהוי ס' מוכן דהא הוי ס"ס. שמא הן אותן עצמן שזימן ואת"ל שהן אחרים שמא הן ג"כ מזומנים וע"ז תירץ בנחל איתן דהוי משם א' יעו"ש והא ליתא דהא הר"מ פסק דאף משם א' הוי ס"ס. והן אמת שראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' קע"ב) שדעתו דגם הר"מ סובר דס"ס מש"א לא מהני אולם לפי מה שהוכחתי ממה שפסק בה' ס"ת דקורין בו מוכח דצדקו דברי ה"ה והבן. וע' בפרמ"ג בסי' ק"י שנסתפק אם בס"ס בדשיל"מ בדרבנן אם בעינן שיהי' מתהפך וכן יש להסתפק במשם א'. ויש לכאורה לפשוט זה ממ"ש בט"ז (סי' ט"ו סק"ד) ע"מ דאי' התם דאין סומכין על העכו"ם שאומר שהם בני ח' ימים וע"ז כ' הט"ז דהא הו"ל ס"ס דשמא כלו לו חדשיו ושמא יש לו ח' ימים וכ' דבדשיל"מ לא מהני ס"ס. אך הקשה דהא הרמ"א כ' דלצורך יש להקל וכ' דאין שייך כאן ס"ס. והפרמ"ג פי' שם דהא הוי משם א' ובשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' ט"ו) כ' דלא הוי מתהפך. ושם הוי בדרבנן דמה"ת רובא לאו נפלים נינהו ש"מ דבשיל"מ ודרבנן בעינן ג"כ שיהי' מתהפך ושלא יהי' משם א'. וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ש"ט) שכ' על הט"ז ששכח דברי עצמו מ"ש בסי' ק"י דבדרבנן מותר ס"ס בדשיל"מ יעו"ש. וע"כ צ"ל דהט"ז ס"ל דהוא איסור דאורייתא ולא דרבנן וכמו שהוכיחו בטורי אבן ובאחרונים. וכן דעת הט"ז וא"כ שוב לא מוכח דבדרבנן בדשיל"מ לא מהני מש"א ומתהפך אמנם ראיתי בשו"ת חוט המשולש בטור הראשון (סי' ב') שכ' באמת דמותר מטעם ס"ס. וקשה הא הוי מש"א ואינו מתהפך ועכצ"ל דס"ל דהוא רק איסור דרבנן ומשום דהוי דשיל"מ ובזה מהני גם שהוא מש"א ואינו מתהפך. והנה הש"כ בנה"כ סם חלק על הט"ז וס"ל דזה לא הוי דשיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא בודאי וא"כ מהחוט המשולש יהי' מוכח כדעת הט"ז האומנם ראיתי להבעל העיטור (ה' שחיטה ח"ב) שכ' וז"ל ואיכא מ"ד הבא לפנינו מן העדר דכל דפריש מרובא פריש ורובא דהיתרא נינהו ואיכא למימר דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ כל צדדי חומרא דאית לן למינקט נקטינן עכ"ל. מבואר מזה דסובר דהוי דשיל"מ וכשיטת הט"ז [ומזה מבואר ג"כ דס"ל דבדשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והאחרונים נסתפקו בזה ע' מל"מ פ"ז מה' מעילה ובצל"ח ביצה (דף ד') אמנם מצאתי בחי' הריטב"א פסחים (ד"ז ע"א) שס"ל דגם בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש] וצ"ל לדעת הנה"כ דהבעה"ע חולק על הרשב"א וס"ל דגם היכא שאין המתיר עתיד לבוא בודאי הוי דשיל"מ. אמנם אם כן תקשה עליו ממ"ש בספרו שפתי כהן (בסי' ק"ב סק"ז) עמ"ש המחבר שכ' דין הרשב"א בשם יש מי שאומר שאין מי שחולק ע"ז ולפי האמור הא הבעה"ע חולק ע"ז וא"כ ממ"נ קשה עלי'. וע' בישועות יעקב מה שהאריך בזה. דכאן לא מקרי אין המתיר עתיד לביא בודאי ע"ש [ודע שמ"ש הריב"ש סי' קצ"ב בשם התוס' דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס כ' הפר"ח שלא כן הוא. ובשו"ת דברי אמת סי' ו' כ' בשם סדר אלי' דלא נמצא כן בתוס' אולם מצאתי כן בש"מ לכתובות (ד"ט ע"א) בשם גליון תוס' שכ"כ וע' בש"מ לב"ק די"א ע"א שכ"כ בשם הר"ש. ומ"ש הדברי אמת שכ"ה בתוס' ב"ב דנ"ה ע"ב יש לפרש דשם הוי משום דהוא משם א' ולא משום דהוא אינו מתהפך. אולם בש"ע שם מבואר להדיא כן]:
ג ויש לחקור בס' חסרון ידיעה אם הולכין בו להחמיר והנה בש"ס ברכות (דנ"א ע"א) איתא אמר רב אשי הואיל והראשונים איבעיא להו ולא איפשטא להו אנן נעבד לחומרא ומוכח מזה דבס' חסרון ידיעה הולכין להחמיר וכמ"ש המנ"י (כלל א' סק"ו) ויש להביא ראי' ג"כ לזה מש"ס נדה (דמ"ז ע"ב) הלכה כדברי כולן להחמיר והתוס' שם ובד' ל"ו ע"ב כ' דמס' הי' פוסק כן. והנה חצר אינה קובעת רק מדרבנן וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הר"מ בה' מעשר (פ"א ה"ב) וא"כ אמאי פסקו שם להחמיר וכבר ראיתי להמי נדה שם שהעלה בצ"ע אמנם אם נימא דהיכא דנסתפק לו הדין הוי ס' חסרון ידיעה והולכין בו להחמיר א"ש. (ובלא"ה י"ל שם לפ"מ שיתבאר דרבים סוברים דבס' דרבנן הסותר זה את זה הולכין להחמיר א"כ משכחת לה בתבואה שהכניסוה לחצר שנועל ופותח ושומר יושב שם כו' וא"כ יהי' תרתי דסתרי אהדדי) ובזה א"ש סוגיא דע"ז (ז' א') דאיתא התם. א' אוסר וא' מתיר כו' ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל וראיתי בס' עבודת עבודה (דע"ט ע"א) שתמה ע"ז דמהת"ק מוכח דסובר דגם בשל סופרים הלך אחר המחמיר א"כ מאי פריך בש"ס ביצה (ד"ג ע"ב) הא הו"ל ס' דרבנן לקולא דלמא סובר כהת"ק דאף בדרבנן ס' להחמיר וצע"ג עכ"ד. אמנם לפי האמור א"ש דהת"ק גם הוא מודה דס' דרבנן להקל רק דהת"ק דן זה לספק חסרון ידיעה דדלמא יבא א' מי שדעתו שלימה מאותן החכמים ויכריע כא' מהם ולכן דן להחמיר דהוי כס' חסרון ידיעה אבל בס' דרבנן במקרה שקרה ס' כ"ע ס"ל דהוא להקל. ולכאורה יש להביא עוד ראי' לזה מירושלמי ר"ה (פ"א ה"ב) דאמרו שם על ר"ע מה עשה קרא שם על מעשר שבו ונתנו לעני. ובשו"ת טור האבן (סי' י"ב) כ' דכיון דר"ע גמרא איסתפק לי' לכן הולכין בו להחמיר דהוי ס' חסרון ידיעה ע"ש. אולם ראיתי בספר באר אברהם (די"ז ע"ד) שכ' שנעלם ממנו מ"ש הדרכי משה ביו"ד (סי' רמ"ו) דספק שנסתפק לנו מאי אמרו קמאי הוי ס' גמור. אולם יש ליישב דברי הטור האבן עפ"י מה שראיתי בשו"ת מהרי"מ מבריסק (סי' נ') שחילק בין זמן הזה לבימי חכמי הש"ס דבזה"ז אין אנו יכולים להכריע בס' שנסתפקו. בבירור ובראיות גמורות וע"כ הוי ספק גמור משא"כ בימי חכמי הש"ס אף שכעת נסתפק להם אח"כ היו יכולים להכריע בראיות ברורות ע"ש. וא"כ לא קשיא מדברי הד"מ שאיירי בזה"ז לההיא דר"ע דהי' בימי חכמי הש"ס וא"ש. וא"כ הי' מוכח מזה דס' חסרון ידיעה לא הוי ספק. אמנם אני תמה על הטור האבן. שנעלם ממנו ש"ס בכורות (מ"ט א') דאמרינן התם לר"ע דאמר התם אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן דמספקא לי' דמדאיצטרך למיכתב למעלה כו' ש"מ שר"ע סובר דהיכא דנסתפק לו עכ"ז אמרינן הממע"ה והיינו דאף דהוא ס' חסרון ידיעה עכ"ז אין מוציאין ממון מס' וא"כ תקשה למה נתן ר"ע המעשר לעניים הא בס' אמרינן הממע"ה כדאיתא בחולין דקל"ד דמשוה מתנות עניים למתנות כהונה. ומש"ש הטור האבן ראי' דמוציאין ממון מס' חסרון ידיעה מעירוכין י"ח א') אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר כו' דש"מ שמס' מוציאין ממון הוא תמוה דאטו התם מטעם ספק הוא הרי מבואר שם בהמשנה דזה נלמד מהכתוב ואם מבן ששים שנה ומעלה רק הכוונה שם דכיון דבהכתוב אינו מבואר דכלמטה הימנו רק בבן ששים ורצו ללמוד מזה במה מצינו גם לענין שנח עשרים וע"ז אמרו דאינו ראי' דדלמא רק בבן ששים דהוא להחמיר בזה גלי קרא דכלמטה הימנו ולא להקל וא"כ נסתרו דברי הטור האבן. וליישב דברי הירושלמי נראה העיקר כמו שמצאתי בטורי אבן להג' בעל ש"א בר"ה (די"ד ע"א ד"ה ונהיג) דהירושלמי פליג על ש"ס דילן וס"ל דספק דעניים להחמיר ע"ש. ולכן כיון דס' חיסרון ידיעה לא הוי ס' ע"כ דעת כמה מהפוסקים דתיקו בדרבנן להחמיר וכמ"ש הרמ"א בא"ח בד"מ ס' תל"ח שכן הוא דעת האבי העזרי. וראיתי בס' חידושי עיני ישראל (ד"ו ע"א) שהניח בקושיא ע"ז ממ"ש המרדכי פ"ב דמגילה דהאיבעיא דש"ס ברכות (י"ב א') הולכין בי להחמיר בספירה כיון דהוא דאורייתא משמע דאם הי' דרבנן הי' הולכין בו להקל ע"ש. והנה כדברי המרדכי כ' ג"כ בא"ז ה' חדש (סי' שכ"ט) בשם אבי העזרי אולם לק"מ והוא די"ל דעד כאן לא ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר רק היכא דאם נחמיר לא יהי' בזה איסורא משא"כ כאן דאם נחמיר יברך ויהי' איסורא דלא תשא והוי חומרא דאתיא לידי קולא בזה ס"ל דהולכין להקל ותו י"ל דהאבי העזרי ס"ל דרק היכא דאסקו הש"ס בתיקו אז אזלינן להחמיר משא"כ בההוא דברכות דלא אסקו בתיקו בזה ס"ל דהולכין להקל. וע' ביש"ש (פ"ק דביצה סי' מ"ג) שכ' דהרי"ף שהשמיט האיבעיא דביצה (די"ד ע"ב) דתלתא גברא ותלתא מיני מאי. דכיון דסלקא להו בתיקו לכן גם בדרבנן הולכין להחמיר ע"ש. ובזה הי' א"ש מה שתמה הרמ"כ שהובא בכ"מ ה' שבת (פי"ג הי"ט) דלמה פסק הרי"ף האיבעיא דעבר ושהה להחמיר ע"ש ולהנ"ל א"ש דסובר דתיקו דרבנן לחומרא. ולפי דברי היש"ש יהי' מוכח דגם הרא"ש ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ממה שגם הוא השמיט האיבעיא דביצה שם. וכ"כ הקרבן נתנאל בכללי' (סימן כ"ב) לדעת הרא"ש והוכיח כן מההוא דפ"ק דביצה. ובזה הי' א"ש מה שהניח בקושיא הב"י בא"ח (סי' תקל"ט) על הרא"ש שפסק האיבעיא דר"פ אלו מגלחין גבי אומן שאבד לו אבידה דאסיק בתיקי לחומרא הא הרא"ש ס"ל מלאכת חוה"מ דרבנן ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהרא"ש ס"ל דתיקו דרבנן לחומרא וכדמוכח מההוא דפ"ק דביצה וע"כ מאד תמוהין לי דברי ספר שלמי שמחה (בכללי' סי' ט"ו) שכ' וז"ל כל היכא דנשאר בתלמוד בתיקו ס"ל להרא"ש והרמב"ם והטור דבשל תורה אזלינן להחמיר ובד"ס לקולא אבל הרי"ף ובה"ג ס"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא ע' פ"ק דביצה סכ"ד עכ"ל. והוא מהתימה דכי היכא דמוכח דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ממה דהשמיט שם האיבעיא הנ"ל הכי מוכח ג"כ דעת הרא"ש שגם הוא השמיט שם האיבעיא. אולם מ"ש כן הק"נ בדעת הרא"ש הוא תמוה דהא הרא"ש בפסחים פ' אלו עוברין דמ"ה כ' שם גבי מה דאיבעיא להו בב' בתים זה לפנים מזה וכחצי זית ושאר האיבעיות דמבטל ואזלינן לקולא דלא כראבי' דפסק להחמיר כיון דאסקו בתיקו ש"מ שהרא"ש סובר דתיקו דרבנן להקל היפוך מ"ש הק"נ בדעתו. וא"כ ע"כ מוכרח דלא מה"ט השמיט האיבעיא בפ"ק דביצה וא"כ שוב לא מוכח ג"כ דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ועוד אני תמי' על היש"ש והק"נ שכ"כ בדעת הרי"ף ולהדיא כתב הרי"ף במס' שבת בפ' במה אשה על המשנה דפורפת ובעי אביי שם אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז ותוציא לבנה קטן וז"ל ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא מבואר להיפוך דס"ל דתיקו דרבנן להקל וכ"כ הרא"ש שם ומהתימה מהם איך נעלם מהם כל זה ותו תמי' על הרש"ל שהוא בעצמו כ' בפ"ה דביצה סי' ב' דלהרי"ף איבעיא דסיים בתיקו ס' להקל ע"ש וראיתי להב"י בסי' תקל"ז שכ' על האיבעיא דהשוכר בית מחבירו בי"ד אם חזקתו בדוק דפסקו לקולא וכ' וז"ל וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא כהגהמ"יי שכ' דר"מ ושאר גאונים חולקים בזה ופוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים עכ"ל וקשה לי ע"ז דמניין לו לרבינו הב"י דהגמ"יי פסקו בזה לחומרא הלא המה לא כתבו רק היכא דאסקו הש"ס בתיקו אבל בהאיבעיא דמשכיר בי"ד דלא אסקו בתיקו מניין לו דהגמ"יי פסקו להחמיר ואדרבה מדלא כתבו בהגמ"יי על האיבעיא דמשכיר בי"ד שפסק הר"מ דחזקתו בדוק משמע דבזה מודו. שוב ראיתי בב"ח שם שכ' וז"ל ולענין הלכה אי חזקתו בדוק הנה בהגמ"יי משם רא"ם ושאר גאונים מחמרינן דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בד"ס וצ"ע דשמא דוקא היכא דאסקו בתיקו אבל הכא דרנב"י פשיט לה להיתרא אע"ג דדחינן לה מ"מ כיון דבדרבנן הוא לא שבקינן מאי דפשיט לה לרנב"י מקמי' דחיא בעלמא דקאמר עלה עכ"ל. מבואר מהב"ח שיש לחלק כן. הן אמת שכאשר ראיתי דברי הרא"ם במקורן בס' יראים (סי' רי"ז) שכתב כן על האיבעיא דיבמות (כ"ב א') שניות דר' חייא אי יש להן הפסק וכ' וז"ל ולא איפשטא וקבלה בידינו דכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ושמעתי שכן פי' ר"ח ז"ל כל תיקו דחשיב כספיקא הלכך בדאורייתא ובדרבנן ס' לחומרא של תיקו עכ"ל והנה התם ביבמות לא סיימו בתיקו (וכן מורה לשון הרא"ם שכ' שלא איפשטא ולא כ' שסיים בתיקו) ועכ"ז פסק להחמיר ש"מ שס"ל שאף היכא שלא סיים בחיקו ס"ל דהולכין להחמיר. וא"כ א"ש דברי הב"י. אך עכ"ז יש לומר כמ"ש הב"ח דכיון דרנב"י פשיט לה אע"ג דדחי לה לא שבקינן פשיטותא דילי' מקמי' דחיא בעלמא. ובזה א"ש דברי הרח"מ שכ' הרא"ם בשמו דהוא ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר. וכן ראיתי בפי' ר"ח לפסחים (דע"ז) בהאיבעיא דהבית והעליה שסיים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ועכ"ז נראה דפסק האיבעיא דהמשכיר בי"ד דחזקתו בדוק ע' בפיר"ח לפסחים דף ה' שכתב דנדחית הדחיה ופשיטות דרנב"י נשארה בתוקפה. ולפ"ז דברי הב"י תמוהין דמניין לו דהר"מ והגאונים פסקו בהאיבעיא דמשכיר בי"ד להחמיר ואדרבה מדלא כ' ההגמ"יי זה על האיבעיא דמשכיר בי"ד ש"מ שבזה ס"ל לכ"ע דפסקינן להקל כיון שפשטהו רנב"י לא משגחינן בהדחי' וצ"ע. שבתי וראיתי במלוא הרועים (בהלכתא פסיקתא ערך תיקו) שהקשה על הק"נ שכ' דהרא"ש ס"ל בביצה דתיקו של ד"ס להחמיר דמדוע פסק בההיא דמשכיר בית בי"ד להקל וחילק דהיכא דלא אסקו בתיקו ע"כ פסק להקל. ונעלמו ממנו דברי הרא"ש בשבת ובפסחים שהבאתי למעלה דגם היכא דאסקו בתיקו פסק ההלכה להקל. עוד כ' שם וז"ל אכן דעת הר"מ ושאר גאונים שהביאו בהגמ"יי דאף דלא קאמר בהדיא תיקו אלא שלא נפשטה האיבעיא פסקינן לחומרא דהא בפ"ק דפסחים לא קאמר תיקו עכ"ל ובמח"כ שגה בזה ולא עיין בהגמ"יי והי' סבור דהגמ"יי כ' כן על האיבעיא דמשכיר בי"ד ולא כן הוא והמה כתבו דבריהם על האיבעיא דחולדה ובור שאסקו בתיקו. וצל"ע על הרי"ף והרא"ש שכ' בפ' מפנין על האיבעיא דאיבעיא שם (דף קכ"ז ע"א) אי חד גברא מפני לי' לכולה או חד גברא מפני לי' לנפשי' וכ' שם הרי"ף והרא"ש דכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא דהא בדרבנן הוא ואמאי פסקו לחומרא. וצ"ל דדעתם כיון דגם המה פסקו האיבעיא דיבמות (דכ"ב) גבי שניות לחומרא וכ' שם הרא"ש דכיון דהש"ס רצה למיפשט להיתרא ודחו לי' ש"מ שדעת הש"ס נוטה לאיסורא וא"כ ה"נ דהש"ס רצו למיפשט להיתרא ודחו לי' ע"כ פסקו לאיסורא אולם על הר"ע צ"ע דבפ"א מה' אישות פסק האיבעיא דשניות להיתרא ש"מ שלא איכפת לי' מה דהש"ס רצה למיפשט להיתרא ודחה לי' א"כ אמאי פסק בפכ"ו מה' שבת האיבעיא מפ' מפנין לאיסורא. (וע' חי' הר"ן שם בשבת שהביא יש מי שפסק האיבעיא לקולא ע"ש) גם צל"ע על הא"ז שבה' שבת (סי' פ"ד ס"ק כ') כ' בהאיבעיא דפורפת לחומרא אף שהוא מדרבנן ובה' יו"ט (סי' שמ"א) כ' האיבעיא דביצה לקולא והביא שהריב"א פסק להחמיר ולא נראה לו והוא סותר א"ע וראיתי להעיר על המכתב לחזקי' (דס"ט) שכ' בשם הזרע אמת דדעת הרשב"א דתיקו דרבנן לחומרא והוא השיג על זה ממ"ש הרשב"א בחי' לחולין דתיקו דאורייתא להחמיר ומזה אין כל כך הוכחה דקושטא דמלתא נקט. אולם אני תמי' על שניהם דבמח"כ לא ראו מ"ש הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ב' סי' ח') וז"ל בד"א מין א' ע"י ב' אבל אם שלח כל מין ומין ע"י א' מותר ואפי' הי' ג' מינים או ד' ע"י ג' וד' בני אדם עכ"ל מבואר שפסק האיבעיא דביצה להקל אף שאסיקו בתיקו כיון דהוא דרבנן: עכ"פ מבואר שמ"ש היש"ש בדעת הרי"ף דתיקו דרבנן להחמיר ליתא וכמ"ש להדיא במס' שבת. וכן מבואר ממ"ש בשו"ת הרי"ף (סי' רצ"א) וז"ל כל מאי דלא איפשט דינו כדין תיקו בדרבנן לקולא בדאורייתא לחומרא עכ"ל (והתשובה הזאת אף שהיא נדפסה ג"כ בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' ל"ו) אולם עכ"ז הוא מהרי"ף כאשר נדפסו שמה עוד תשובות שהמה להרי"ף) ע"ש שכ"כ לענין האיבעיות שבדיני מנודה וכן בחיבורו באלפסי פ' אלו מגלחין פסק שם האיבעיות להקל וראיתי להנמ"י שם שכתב דהלכה כדברי המיקל באבל ובהגהת הרי"ף שם הקשה דאמאי לא אמר שם הטעם משום ס' דרבנן ע"ש ובכנה"ג יו"ד (סי' של"ד) והנה לפי דברי הק"נ דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר א"ש דברי הנמ"י דלכן הוצרך לומר משום דהלכה כדברי המיקל באבל אולם כבר כתבתי דהא ליתא וא"כ קשיא על הנמ"י למה הוצרך לומר משום דהלכה כדברי המיקל באבל אולם ראיתי להכתונת פסים (ד"ב ע"ד) שכ' דכאן הוי ס' הסותר זה את זה דמוכח מהברייתא דאסור או בנעילת הסנדל או ברחיצה והרי"ף פסק בשניהם להקל ע"כ הוצרך הנמ"י לומר הטעם משום דהלכה כהמיקל באבל דמקלינן גם כשסתרו אהדדי ע"ש וע' בשו"ת ס' סת"ם בקונטרס פרט ועוללות (סי' כ"ז) שתמה על הרי"ף שפסק להקל בנעילת הסנדל וברחיצה הא סתרי אהדדי ע"ש ולפמ"ש הנמ"י א"ש דבאבילות מקלינן גם בסתרי אהדדי (ועשו"ת רדב"ז ח"א (סי' רס"ח) שכ' ס' אבילות להקל אמרינן אבל תרי קולא דסתרי אהדדי לא אמרינן עכ"ל מבואר דגם באבילות לא מקלינן תרי קולא דסתרי אהדדי. אולם ראיתי בא"ז ה' אבילות (סי' תל"א) שכ' דאין לומר דנחשב יום ל' כלפניו לענין תינוק בן ל' שלא נתאבל עליו ולענין שמועה נחשיבהו כאלו שמע ביום ל' ה"ל תרי קולא דסתרי אהדדי עכ"ל מבואר דס"ל להא"ז דבס' דרבנן היכא שסותר זה את זה לא אמרינן אף דבס"ס הסותר זה את זה נראה דס"ל דהוי ס"ס ממה שבה' נדה (סי' שמ"ו) הניח בקושיא דלמה תטמא משום נקיבה הא הוי ס"ס ומדלא תירץ כמו שתירצו התוס' בנדה (כ"ז א' וכ"ט א') דהוי ס"ס הסותר זה את זה ש"מ שס"ל שגם ס"ס הסותר זא"ז הוי ס"ס ועכ"פ מבואר בא"ז דגם באבילות לא מקלינן ב' ספיקות דסתרי אהדדי וכדעת הרדב"ז ועמש"ש בכתונת פסים). ובזה יש ליישב פירש"י בעירובין (דמ"ו ע"א) שכתב דקמ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ובאדם אמרינן בכלים לא אמרינן וראיתי להרמב"ן בליקוטי' בעירובין שם שהקשה דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי ע"ש ולהנ"ל י"ל דכי היכא דס"ל להרי"ף דהלכה כדברי המיקל באבל גם בסתרי אהדדי ה"נ הקילו בעירובין אף דסתרי אהדדי והרמב"ן כ' ע"ז וז"ל ול"נ דכי לא עבדינן בתרי בחד גברא וחד מקום אבל בתרי גברא עבדינן וכדאמרינן בעלמא בבאו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע ד"ה טהורין הלכך בבאו לשאול על אדם מורין לקולא כריב"נ ובבאים לשאול על כלים לקולא כרבנן עכ"ל וכעין זה כ' הפר"ח בכללי ס"ס (סי' ס"ג) ובסי' קי"א (סק"ד) וזכה לכוון לדברי הרמב"ן. וראיתי להפרמ"ג ביו"ד בש"ד סי' ק"י (כללי ס"ס סקי"א) שכ' שבד"מ א"ח (סי' תל"ט סק"ב) מבואר דבדרבנן בסותר זה את זה לא מהני ע"ש ולא אדע מניין הוציא משם כן דהא התם מיירי בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא ומש"ש דבבת א' בכל גוני לא מהני היינו אף שהכיכר קטן דאיכא ס"ס אבל מיירי בלא ביטלו ולא מוכח מידי ואדרבה לכאורה נראה דעת הרמ"א דבדרבנן מהני ס' הסותר זה את זה ממ"ש בתורת חטאת כלל מ"ג) דבשני תערובות מתירין שניהם והמנ"י (ס"ק י"ד) הקשה דהא הוי ס"ס הסותר זה את זה. ולפי האמור א"ש דהא מיירי התם דבתערובות הי' רוב וא"כ הוי ס' דרבנן הסותר זה את זה ובדרבנן מהני גם כשסותר זה את זה והנה דבר הזה דבדרבנן בסותר זה את זה דלא מהני כן כתבו התוס' בביצה (י"ד א') בשם ר"י דיש לפסוק לחומרא כב' הלשונות אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ז כיון שיש בכ"א קולא וחומרא עבדינן בתרוייהו לחומרא אמנם נראה דלאו כ"ע ס"ל הכי דהנה ראיתי בהגמ"י ה' מגילה וחנוכה פ"ד שכ' בשם ר"ת דהלכה להקל כב' הלשונות שבמס' שבת (כ"א ב') דאי לא אדליק א"נ לשיעורא [וע' בב"ח (בסי' תרע"ב) שכ' בשם ר"י דא"צ שמן כשיעור דפוסק כלישנא קמא וכ' ע"ז הב"ח דהיינו כשיטות ר"ת נראה מדבריו שר"ת פי' א"כ לשיעורא היינו שצריך שמן כשיעור וכשפסק להקל כלישנא קמא ג"כ ממילא א"צ ליתן שמן כשיעור וקשה לי ע"ז דהא כ' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ר"ת וכ"כ בשמו הרמב"ן בליקוטיו לפסחים ובא"ז ה' ברכת המוציא (סי' קל"ט) וכ"ה בדברי ר"ת בעצמו בס' הישר (סי' רנ"ט) ובתמים דעים (סי' קע"ט) דלהכי מברכין בנר חנוכה בעל משום דצריך ליתן שמן כשיעור ואם לא נתן לא יצא מבואר דר"ת ס"ל דצריך ליתן שמן כשיעור וא"כ יהי' דברי ר"ת סתרי אהדדי ועכצ"ל דר"ת פי' האי א"נ לשיעורא היינו דלאחר זמן זה מותר לכבותה וס"ל דבזה מודו ב' הלשונות דצריך ליתן שמן כשיעור וע' בשו"ת ח"צ (סי' צ') שהקשה ע"ד ר"ת דלימא דבעי למימר בגמ' לחד שינויא דאי לא אדליק מדליק ולא ס"ל הא"נ לשיעורא מאי דעתי' בנוסח הברכה דלהדליק ותירוץ דלר"ת הא"נ לשיעורא הוא דלאחר זמן מותר לכבותה ע"ש ובמ"ש בביאור דבריו במור וקציעה (דפ"א ע"ב) א"כ מוכרח דלר"ת צריך כשיעור לב' הלשונות היפוך מ"ש הב"ח בדעתו וע"כ דברי הב"ח צ"ע] מוכח דבדרבנן נקטינן קולי דב' הלשונות לדעת ר"ת ובזה י"ל דברי הב"י ביו"ד (סי' רס"ט) שכ' על מ"ש הטור להחמיר באשת אביו דכיון דהוא מדרבנן ס' להקל וקשה דהא נקיל גם באחות אביו והוי ב' קולות הסותרות זה את זה וע' ביד שאול שם שהתעורר בזה אולם לפי האמור א"ש דבאמת מקלינן בדרבנן גם כשסותר זה את זה וע' שו"ת שואל ומשיב (ח"ב סי' קע"ג) שהקשה לו חכם א' בהך דב' קופות דתלינן דתרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין משום דתרומה בזה"ז מדרבנן דהרי משנה ערוכה דהמדומע פטורה מן החלה דתרומה פטורה מן החלה וא"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי דלענין איסור נתלה דנפל לתוך חולין ולענין חלה נתלה דתרומה נפלה לתוך חולין ע"ש אמנם לפי המבואר בדעת ר"ת א"ש דבדרבנן מקלינן גם בסתרי אהדדי ויש להביא ראי' לזה מירושלמי תרומות (פ"ד ה"ח) באם הי' ב' קופות בזה כ' סאה ובזה נ' סאה ונפלה סאה בא' מהן וידוע באיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשניה ואינו ידוע באיזה מהן נפלה דאמרינן דנפלה לראשונה דתולין הקלקלה במקולקל ועכ"ז אם ריבה בשוגג על הראשונה שניהם מותרים אף שסותרים זה את זה דהראשונה אנו מתירין דאנו אומרין דנפל לשניה ובשניה אמרינן דנפלה לראשונה א"כ מבואר דבדרבנן אף שסותר זה את זה מותר. אולם ראיתי להפני משה שם שכ' שלכן השמיט הר"מ הך דינא לפי שהוי ב' דברים הסותרים זה את זה ע"ש ובמ"ש בביאור הירושלמי הפר"ח בסי' קי"א סקי"ג ופרי תואר שם ובזה יש ליישב דברי המג"א (סי' ק"ס סק"ו) שכ' בצואה שתחה הציפורן דיש להקל אם הרוב אינם מקפידים אף שהוא תחת מקום ששם היד כדעת הרשב"א וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' נ"ו) שתמה עליו דא"כ היכא שהרוב מקפידין והוא אינו מקפיד ניזול ג"כ לקולא כדעת הר"מ וא"כ הוי ב' קולות דסתרי אהדדי ע"ש אמנם אם נימא דהמ"א ס"ל דבדרבנן אזלינן לקולא גם כשסתרי אהדדי א"ש אך ראיתי להמ"א (סי' תקל"ח סק"א) שהניח בצ"ע על הש"ע שפסק שם דמזפת החביות בין קטנות בין גדולות דהוי תרי לישנא במ"ק (י"ב א') ופסק כשניהם להקל (ומש"ש בברכת דוד דמאן דשרי בחביתא הוא מיקל יותר ממאן דשרי בכוזתא וא"כ פסק לקולא בחביתא וכ"ש בכוזתא הוא תמוה דהא מאן דשרי בחביתא אוסר בכוזתא ומאן דשרי בכוזתא הוא אוסר בחביתא א"כ אמאי פסק בשניהם להקל גם דברי הנתיב חיים שם אינם מובנים) ע"כ נראה דדעת המ"א כמ"ש הסדרי טהרה בסי' קצ"ח דהר"מ מודה דהיכא דהרוב מקפידין אף שהוא אינו מקפיד דאזלינן להחמיר אלא שמחמיר ג"כ היכא שהוא מקפיד אף שהרוב אינן מקפידין ובנט"י דרבנן פסק לקולא כהרשב"א וא"ש. וע' במשנה חלה (פ"ד ת"ז) אחזו קולו של ר"ג וקולו של ר"א חזרו לנהוג כדברי ר"ג בב' דרכים. וא"כ מתחלה תפשו ב' קולות הסותרות זה את זה בדרבנן. ואח"כ חזרו לנהוג משמע דליכא איסורא בזה ועמ"ש הרע"ב והתפארת ישראל שם. שפירשו שחכמים הנהיגו אותם לפי שאין לנהוג ב' קולות הסותרות זא"ז יעו"ש וזה תליא בפלוגתא הנ"ל אם בדרבנן עושין ב' קולות הסותרות זה את זה:
הדרן למלתא קמייתא דספק חסרון ידיעה לא הוי ספק וכדמוכח מש"ס ברכות שהבאתי וע' בקהלת יעקב (בתוס' דרבנן סי' מ"ד) שהקשה על הש"ס דברכות הנ"ל דאמאי נחמיר הא הוי ספק דרבנן ובאמת אין כאן קושיא. כלל ואפי להפוסקים בתיקו דרבנן להקל מודו דס' חסרון ידיעה לא הוי ספק ושאני התם בתיקו דלא נוכל לפשוט אותו עד שיבא אלי' משא"כ בחסרון ידיעה או כההוא דברכות שם שהי' יכולים לפשוט אם יבא א' ויכריע וע' בטל אורות (ד"א ע"א) שסייע לדעת הסוברים דס' תיקו להחמיר מהש"ס הנ"ל ע"ש ואינו ראי' כלל וע' מנ"י כלל א' שכתב כמ"ש. ולא תקשה ע"ז ממה דאיתא בש"ס עירובין (ס"ז ב') דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ולא אמרינן דהוי ס' חסרון ידיעה וכה"ג אמרינן בש"ס ר"ה (כ"ט ב') נתקע והדר נידון. דהתם מיירי שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה וא' מן התלמידים יש לו ספק או קושיא עליו בזה יש רשות להרב לעשות המעשה ע' בתה"ד (סי' י"ג) ורמ"א ביו"ד (סי' רמ"ב סכ"ב) שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' י"ט) שו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ה) יום תרועה בר"ה שם ארעא דרבנן (אות א' סי' מ"ט) וע"כ נפלאתי על ס' מפלגי ראובן בחי' לברכות (דמ"ב ע"ב) שתירץ על קושיות התוס' שם (ד"ה עשרה) שהקשו דאמאי המתינו למיבעיא עד בהמ"ז והאיך ברכו על הפת תחלה. וע"ז תירץ המפלגי ראובן דברכת המוציא דהוא דרבנן עבדינן והדר מותבינן אבל בהמ"ז דהוא דאורייתא. לכן שאלו ע"ש. ועם האמור דבריו תמוהין דזה לא שייך רק היכא שלהרב ברור הדין ולהתלמיד נסתפק משא"כ הכא דנסתפק להתלמידים הוי ס' חסרון ידיעה דלא הוי ס' כלל אמנם קשיא לכאורה מש"ס עירובין (ס"ה ב') אמר ר"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם ואמאי הא הוי ס' חיסרון ידיעה אמנם מצאתי בחי' הריטב"א שם שכ' וז"ל פי' דבספיקא דעירוב לקולא נקטינן ואפי' לכתחלה עכ"ל נראה שבא ליישב הקושיא הזאת ותירץ דבעירובין הקילו אפי' בס' חסרון ידיעה וגם לעשותו לכתחלה. שוב ראיתי להמנ"י (בכללי הספיקות סק"י) שהעיר בזה מש"ס הנ"ל דהא הוי ס' חסרון ידיעה ותירוץ דבעירובין הקילו. וע"ש מה שתירץ עוד ותמהני שלא הביא דברי הריטב"א הללו וע' שו"ת פרי תבואה (סי' מ"ה) שהקשה ג"כ מש"ס הנ"ל ולק"מ גם הלום ראיתי להבני דוד בביאור לה' תמידין ומוספין (פ"ח ה"כ) שהקשה ע"ד הש"ג פ' האשה רבה שס' חסרון ידיעה לחומרא מההיא דנשכור וכשנגיע כו' ע"ש ולק"מ דשאני עירובין דהקילו בה. ובזה מיושב מה שהקשה בקהלת יעקב (אות רכ"ב) על הב"ש סי' קנ"ה דס"ל דאפי' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק דא"כ תקשה על הש"ס עירובין (מ"ה ב') גבי גשמים דהוי ס' דרבנן דהא הוי ס' חסרון ידיעה בשלמא לשיטות הט"ז דס' חסרון לכל העולם הוי ספק א"ש אך להב"ש קשה. אולם לפי המבואר א"ש דבעירובין הקילו גם בס' חסרין ידיעה וכי היכא שכ' התוס' בעירובין (מ"ה ב') דבעירובין הקילו גם בס' דשיל"מ ה"ה גם בס' חסרון ידיעה ובזה נדחה מ"ש לי חכם א' על מ"ש בס' חכמת אדם (כלל ל"ו סי' נ"ד) דבהמה שצולעת על ירכה שאסור החלב שמא יתברר הדבר ותהי' טריפה למפרע וע"ז הקשה החכם הנ"ל מהש"ס דעירובין הנ"ל נשכור וכשנגיע לרבותינו שבדרום נידון ומוכח דאזלינן להקל אף שיתברר הדבר עכ"ד. ולפי הנ"ל יש לדחות דבעירובין הקילו גם כשיוכל להיות שיתברר הדבר אולם בהך דינא דהחכמת אדם נ"ל בלא"ה דהחלב מותרת ומצאתי כן בשו"ת גבעת שאול (סי' ו') משום דאף אם נשחט אותו ונמצא מעוכל עדיין לא יתברר הדבר בבירור גמור דשמא נתעכל אח"כ ושמא נשמט אח"כ וע' בלבושי שרד (טריפות העצמות סי' א') שכתב דאם נתרפא אף שנמצא נתעכל מותר דיוכל להיות נתעכל אח"כ ע"ש מוכח דיוכל להיות שאח"כ יתעכל ולא מקרי אפשר להתברר רק היכא שיתוודע בבירור אח"כ משא"כ בנ"ד דא"א כלל שיתברר בודאי דהא אפשר שאח"כ נתעכל או נשמט לכן נ"ל דהחלב מותר ולא כהחכמת אדם]. ובזה מיושב מה שהקשה בנחל איתן בה' שבת (פי"א הט"ז) על מה דאיתא במס' גיטין די"ט דא"ל ר' יוחנן לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקשה הא ר"ל ס"ל חולין בעזרה דרבנן א"כ אמאי קיבל זאת התשובה מר' יוחנן הא ר"ל גופי' אמר נשכור וכשנגיע לרבותינו שבדרום נשאל ע"ש. ולהנ"ל א"ש דרק בעירובין אמר כן ולא בשאר דברים ותו י"ל דהנה התוס' בנדרים (ד"ב ע"א) ובנזיר (ד"ב ע"א) הקשו למ"ד לשון שבדו להם חכמים איך יביא קרבן נזירות הא הוי השב"ע ע"ש. וקשה לי ע"ז דמאי קושיא הא זה הוי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בנדרים (ד"י ע"א) ור' יוחנן אמר לשון נכרים הן ור"ל ס"ל לשון שבדו להן חכמים הן ובנזיר (דכ"ט ע"א) פלוגתת ר' יוחנן ור"ל בהא דהאיש מדיר בנו בנזיר דר' יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר ור"ל ס"ל כדי לחנכו במצות ומקשה בגמ' דלר"ל איך יביא קרבן. ומתרץ דר"ל ס"ל חב"ע לאו דאורייתא. וא"כ י"ל דר"י ור"ל אזלו לשיטתם דר"י דס"ל דחב"ע דאורייתא ע"כ סובר לשון נכרים הן ור"ל דס"ל לשון שבדו להן חכמים היינו משום דס"ל דחב"ע דרבנן ול"ק קושיות תוס'. ויש לתרץ זה עפ"י מ"ש לי הג' מהרש"ק בתשובה (והיא נדפסה בשירי טהרה סי' פ"ו) כד הוינא טליא. דר"ל דסובר חשב"ע הוי דרבנן היינו רק היכא שמביאו בתורת חילין אבל בתורת קרבן לכ"ע חב"ע דאורייתא ואני הקשתי לו מהש"ס דנזיר הנ"ל דמביא בתורת קרבן ועכ"ז ס"ל לר"ל דחב"ע דרבנן. וע"ז השיב לי (שם בסי' פ"ז) דלפ"מ דקיי"ל דקטן קנויי קני ואקנויי לא מקני וא"כ משכחת לה דאבי' הקנה לו קרבנות והקטן קנה אותם והקדיש אותם וההקדש הוא רק מדרבנן ומה"ת הויין חולין וא"כ ממ"נ מה"ת הוי חולין ובזה אינו אסור חב"ע רק מדרבנן. ומדרבנן הוי הקדש עכ"ד. ולפ"ז א"ש דברי התוס' דזה א"ש שם בהאיש מדיר כו' דמיירי בקטן שם משכחת לה בכה"ג וחב"ע דרבנן. משא"כ בההוא דכנויין דמיירי בגדול ובזה כשמביא הקרבנות גם ר"ל מודה דחב"ע דאורייתא. וא"כ שוב לא קשה קושיות הנחל איתן בההוא דגיטין דבגדול גם ר"ל ס"ל דחב"ע דאורייתא וא"ש והבן:
ויש לעיין בס' חסרון ידיעה בערלה בח"ל אם נקל בה או לא וראיתי בשו"ת מנחת עני (סי' מ"ה חיו"ד) שנשאל בזה והאריך שם להתיר. ולא ראה שבשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ע"ה) כ' דיש להחמיר. והן אמת שבשו"ת ציון (סי' ס"ט) כ' להשיג ע"ד הפמ"א והעלה שם להתיר ועיי"ש מה שפי' דברי הרשב"א בתשובה אמנם אחרי המחילה מכ"ת לא כיון יפה בדברי הרשב"א. ואני מצאתי דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סי' רכ"ה) ומשם באר"ה דכן כוונתו. שכתב במה דאמרינן באילן שנעקר עם שרשיו דאם יכול לחיות בעפר הראשון דפטור מערלה ואם ספק אם יוכל לחיות נשאל שם הרשב"א ע"ז. והשיב דנראה מסוגיא דב"ע (דק"א) דלא בעינן יכיל לחיות ג' שנים כו' אלא שבתוספתא מספקא לי' כו' ע"ש באורך מבואר דרצה להוכיח דא"צ שיוכל לחיות ג' שנה ולהכי מותר בח"ל וכשראה בתוספתא שמספקא לו גם בח"ל אסור ולא התיר בח"ל מחמת ספק דהוי ס' חסרון ידיעה וזה אינו מועיל גם בח"ל. ואף שבשיטה מקובצת לב"מ הביא דברי הרשב"א וז"ל קשיא לי אי נעקרו בגושיהן מאי קאמר הלה ארצי גדלה וניחא לי דאע"פ שנעקרו בגושיהן ויכולים לחיות בהן ומצילין אותן מן הערלה מ"מ אין יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין עכ"ל. (והן הן דברי הרשב"א ההובאו בה"ה פ"ד מה' שכנים אלא שצ"ע דה"ה הביא משמו דלא יכלו לגדל פירות וכאן כ' הרשב"א שפירות מועטים יכולים לגדל) ולכאורה נראה שדברי הרשב"א הללו סותרים הוכחאו בכאן דא"צ דוקא ג' שנים אך באמת נראה דחדא מלתא הוא דבשלמא אם נאמר דא"צ לחיות ג' שנים א"כ לא יכלו לגדל פירות כיון שאין לו כח משא"כ אם נאמר דצריך דוקא שבגושיהן יכלו לחיות ג' שנים א"כ יש לו כח הרבה וא"כ בודאי יוכל לגדל פירות ג"כ ומזה מבואר דמה שלמד בשיבת ציון דס' חסרון ידיעה הוי ס' בח"ל ליתא דהפי' ברשב"א ברור כמ"ש. ומדי עיוני בזה ראיתי מ"ש הלח"מ בפ"ד מה' שכנים ה"י על מ"ש ה"ה דאם מפרש רבינו כפירש"י שהגושין מצילין אותן מן הערלה קשה כו' וכתב ע"ז הלח"מ תימה דהא רבינו ז"ל מפרש דאין הגושין מצילין כ"ש דקשה איך כ' יחלוקו אפי' בעל השדה עם בעל הזתים כל ג' שנים הא הפירות הן אסורים וכן בפשטא דשמעתא קשה מאי שהקשה ה"ה ז"ל דבמאי הוא זוכה הלא חייב הוא בערלה וע"כ בגוונא דאיכא ערלה מיירי בגמרא דקאמר לאחר ג' אכילנא משמע דבתוך ג' לא מצי מיכל משום ערלה ואם אין הגושין מצילין במאי זוכה וצ"ע עכ"ל הלח"מ ול"נ דלק"מ והוא די"ל דרבינו מפרש הא דקאמר שנעקרו בגושיהן כמו שפי' הראב"ד והובא בש"מ שם וז"ל דמשום דלאחר ג' נמי איצטרך דלא מצי בעל הזתים לומר זתי גדלו אא"כ לעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה כו' ע"ש וא"כ א"ש דברי הרמב"ם. ומאי דקשיא לי' להלח"מ במאי זוכה י"ל דהר"מ לשיטתו בפ"א מה' חמץ דהקונה חמץ בפסח עובר על בל יראה והיינו דסובר דיש זכי' לאיסורי הנאה וכמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק (חא"ח סי' י"ט) וא"כ י"ל דזוכה בהערלה ואין לומר דמאי נ"מ בהאי זכי' י"ל דכיון דערלה הוא מהנשרפין ואפרן מותר הוא זוכה בהאפר וגם הא ראוי ליהנות מהן שלכדה"נ לחולה ולקדש בו אשה אם מכרן וקידש בדמיהן וע' בשער המלך ה' אישות (פ"ה ה"א) ובמל"מ פ"ה מה' יסה"ת. אמנם אם נימא דהרמב"ם מפרש הגמרא כפירש"י דלהכי בעינן שיעקרו בגושיהן בכדי שיוכל ליהנות מהפירות עצמן לאכול אותן מקשה ה"ה שפיר ואחר אשר כתבתי כל זה הגיע לידי ס' ברכ"י וראיתי שם ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"א) שגם הוא הסכים בדעה הרשב"א דס' חסרון ידיעה בערלה בח"ל חייב יעו"ש ולא כהשיבת ציון והמנחת עני: (ג) ויש לחקור היכא דאיכא ב' ספיקות וס' א' מתיר מה"ת וס' הב' מתיר גם מדרבנן אם מהני או לא. והנה הש"כ בפללי ס"ס ס' דמהני דהא בדאורייתא איכא ב' ספיקות ובדרבנן סגי בס' אחד וראיתי להבית יצחק בשער הספיקות שתמה ע"ז מש"ס נדה (די"ד ע"ב) דהא גם שם איכא ב' ספיקות בדאורייתא דלמא עישר ושמא עבד כר' אושעיא ואף שמדרבנן חייב גם אם יעביד כר' אושעיא מ"מ בדרבנן איכא ס' שמא עשר ולתירוץ א' של התוס' דכותי' קיי"ל בא"ח (סי' תל"ד) אסור לאדם מבואר דלא כהש"כ עכ"ד. ולענד"נ דלק"מ דהנה לכאורה יש להקשות לפי שיטות האו"ה דבדשיל"מ לא מהני ס"ס א"כ קשה איך אמרינן באן ס' וס' הא הוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשה המל"מ (פ"י מה' מעשר) דלמה פסק הר"מ כתירוצא קמא ולא כתירוצא בתרא ולהנ"ל א"ש דהנה כ' הכ"מ פ"ז מה' עכו"ם דהר"מ סובר דלא מהני ס"ס בדשיל"מ והרמב"ן בס' המלחמות בפסחים (פ' כל שעה) כ' דר' יוחנן לית לי' הך דינא דדשיל"מ כלל ע"ש וכ"כ בחי' הר"ם חלאוה בפסחים (דכ"ט ע"ד) יעו"ש וע' לח"מ פ"א מה' חמץ שלא ראה דברי הרמב"ן הללו וע' פלתי (סי' ק"ב סק"ט.) שתמה על דברי ר' יוחנן שס"ל שחמץ בנ"ט דלמה לא יהי' דשיל"מ ע"ש שהוכיח מזה דדבר שיש לו היתר לא הוי דשיל"מ וכתב שזה ראי' שאין עליה הכרע ע"ש ולפי דברי הרמב"ן ומהר"ם חלאו"ה הללו לא מוכח מידי] וע"כ ס"ל להר"מ דכיון דהסוגיא בנדה קאי התם לר' יוחנן והוא לא ס"ל הך דינא דדשיל"מ לכן אמרינן שפיר ס' וס' הוא. ואף שבסוגיא דפסחים ד"ט אמרינן כן לרבא. הנה מצאתי בבדק הבית להרא"ה (ש"ד ב"ד) שכ' דגם רבא לא ס"ל דינא דדשיל"מ יעו"ש ולפ"ז א"ש. משא"כ לדידן דס"ל דינא דדשיל"מ ולא מהני ס"ס שוב לא נוכל לתרץ משום ס' וס' הוא ע"כ פסק כתירוץ הא'. ובזה א"ש גם דברי הר"מ פ"ז מה' עכו"ם שפסק גבי ע"ז דבאוה מעלמא מותר והלח"מ הקשה שם דבה' מעילה פסק דבהקדש אסור והא ר' יוחנן ס"ל דגם גבי הקדש מותר יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דר' יוחנן דלית לי' דינא דדשיל"מ ע"כ פסק דבהקדש מותר משא"כ לדידן דס"ל דינא דדשיל"מ ע"כ אסור לדידן גבי הקדש משום דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. אך קשיא לי על הרמב"ן שכ' דר' יוחנן לא ס"ל דינא של דשיל"מ מירושלמי ערלה (פ"ג ה"ב) על מה דאיתא התם ובמוקדשין מקדשין בכל שהן איתא התם ר' יוסי בשם ר' יוחנן הדא דתימא בקרשים שים להן מתירין אבל בקדשין שאין להם מתירין צריכין ס"ט דש"מ דר' יוחנן ס"ל דינא דדשיל"מ [ומזה מבואר דצדקו דברי הפלתי (בסי' ק"י ס"ק כ"ח) שהוכיח דבדשיל"מ מהני ס"ס מהא דתנן מוקדשין בכ"ש ולא תני אחרות באחרות וע"כ משום דהוי ס"ס ומהני גם בדשיל"מ וראיתי להבית יצחק בשער הקבוע (סי' פ"ד) שכ' ע"ז דאינו מוכרח דדלמא מיירי המשנה דכבר נשחטו ושוב אין להם פדיון יעו"ש. ואישתמט מיני' דברי הירושלמי הללו דמוקי להמשנה בקדשים שיש להם מתירין וע"כ אוסרין בכ"ש וכ"כ הראב"ד פ"ג מה' בכורות] ויש ליישב זה עפ"י מ"ש המהרש"ק בתוס' חדשים מעילה (פ"ג מ"ו) דהיכא דיכול לפדותו מדאורייתא אינו בטל דהוי כניכר האיסור ע"ש וא"כ י"ל דבזה מדאורייתא אינו בטול משא"כ דשיל"מ דהוא מדרבנן זה לא ס"ל לר' יוחנן. האומנם בתוס' ע"ז (ע"ג ב') מבואר דגם לר' יוחנן דשיל"מ לא בטיל מוכח דלא ס"ל כהרמב"ן וע' שו"ת שאגת ארי' (סי' צ') שתמה על הרמב"ן. וע"כ נ"ל לפמ"ש הט"ז בסי' ק"י דבדרבנן מותר בדשיל"מ וכן נראה דעת הר"מ. שבפ"ז מה' ע"ז פסק דס"ס לא מהני בדשיל"מ ובה' יו"ט (פ"א ה"כ) פסק דמהני ע"ש בה"ה. ולהנ"ל א"ש דבדרבנן מותר ס"ס בדשיל"מ ובדאורייתא אסור ועמ"ש הכ"מ (פי"א מה' מעשר שני הי"ג) והבן. והנה הא דאסור ליתן לפני בהמה טבל הוא משום איסור הנאה של כילוי. וע' במל"מ (פ"ב מה' תרומות) ובפנ"י (שבת דכ"ו) דלדעת התוס' זהו רק מדרבנן ובהיות כן י"ל דברי הש"כ דבאמת מהני ס"ס היכא דס' א' מתיר מה"ת וא' מדרבנן והא דהכא בסוגיא דנדה אסור לאדם ולא מהני ס"ס היינו משום דהוי דשיל"מ משא"כ לבהמה אינו אלא מדרבנן שפיר מהני ס"ס. ובזה י"ל מה דקשה לי על הש"כ שבסימן נ"ג כ' דס"ס צריכים הספיקות להיות שוה בשוה וא"כ איך כ' כאן ס' וס' הוא הא ב' בשו"ת מהרי"ק (שורש קע"א) דההיא דר' אושעיא לא הוי רק מיעוטא ולהנ"ל א"ש דבדרבנן מקלינן משא"כ בדאורייתא ובזה מיושב קושית המחוקק יהודא (סי' תס"ז חוקי דעת סק"ג) על שיטת האומרים דבדברים דלא מהני ביטול לא מהני ס"ס דהא טבל במשהו ועכ"ז מהני ס"ס ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהמה מדברים באיסור דאורייתא ולא בדרבנן וא"כ א"ש קושית הבית יצחק. ועוד י"ל לפמ"ש המל"מ (פ"ד מה' בכורות) דהיכא דנסתפק לנו אם עשה כלל דבר המתיר בזה גם בדרבנן ס' להחמיר ע"ש וא"כ הכא הס' שמא עישר הוי ס' אם נעשה כלל דבר המתיר ולהכי לא מהני רק לבהמה דיש לנו ס' אם נתחייב במעשר ושוב ראיתי בשו"ת פני יהושע הנדפסה בפרי תבואה (סי' י"ז) בכללי חזקה שהקשה על ההיא דס' וס' היא הא הוי דשיל"מ ותירץ דלענין ס' לא מקרי טבל דשיל"מ דדלמא אינו מחויב והוי הפסד ורק לענין ביטול מקרי טבל דשיל"מ. וכן ראיתי להישועות יעקב ביו"ד (סי' קי"ט סק"א) שכ"כ מדעת עצמו ונ"ל שכ"ה דעת התוס' בע"ז (דע"ג ע"ב) שכתבו דלמה לי טעם בטבל דהוי דשיל"מ הא בלא"ה כהיתרו כך איסורו. וראיתי בשו"ת מנחת יהודא (חיו"ד סי' כ"ו) שהניח בצ"ע הא יש נ"מ לענין ס' דבדשיל"מ הולכין להחמיר ע"ש ולפי האמור א"ש דלענין ס' הולכין בטבל להקל וראיתי להעיר ע"ד השערי חכמה (סי' י"ב) שהקשה על המשנה דפ"ב דמכשירין דדמאי אוסר בתערובות הא הוי ס"ס ע"ש ולק"מ דהא כ' הכ"מ (פי"א מה' מעשר הי"ג) לשיטות הר"מ דבדמאי כי היכא דאמרו רבנן דלא ליזול בתר רובא ה"נ אמרו דלא ליזול בתר ס"ס ע"ש (ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בתשו' הגרע"א (סי' ו' בהשמטות) ממשנה פ"ה דדמאי הלוקח מעני מעשר מכאו"א הא הוי ס"ס ע"ש ולהנ"ל א"ש) ואם קושיתו הוא לשיטות הראב"ד הא הוא סובר דס' א' בגוף וס' א' בתערובות לא מהני ע' בשער המלך (פ"ח מהמ"א הי"א) וא"כ לק"מ. ומה שכתב שם ע"ד התיו"ט עמ"ש השעה"מ (ה' מעשר פ"ט ה"ט) והבן. ומ"ש הבית יצחק דמניין לנו לחדש דבר הזה. כיון דמציר דגום אין ראי' יעו"ש. הנה מצאתי חבר לרבינו הש"כ והיא מתורתו של רבינו הרא"ה למדנו כן. והוא במ"ש בבדק הבית (בית ד' שער ב') וז"ל אלא דטעמו של רבינו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שריא בדאורייתא אלא היכא דהס' ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובות הלכך הו"ל ס' שני ס' דרבנן אבל כל היכא דבס' ראשון מיתסר מדאורייתא כו' ע"ש שכ"כ לגבי הצובע מלא הסיט וכ"כ גבי פתח פתוח כו' יעו"ש דמבואר כדברי הש"כ. וע' שער המלך בה' מקוואות כללי הס' (כלל ח') שאדרבה למד דינו של הש"כ מסוגיא דנדה ע"ש:
ד והנה כל הפוסקים כתבו בדשיל"מ דס' אסור. אמנם ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' י"א) שחלק ע"ז וס"ל דדשיל"מ בדרבנן ס' להקל וכל דבריו ליתנייהו. הנה ע"ש דמדאמרינן ולרב אשי דאמר כל דשיל"מ בדרבנן כי' משמע דסוגיא דעלמא לא ס"ל כרב אשי. לא ראה שכבר העיר בזה הר"ש מבונבורג הובא במרדכי (פ' כל שעה) וכבר כ' הב"ח ביו"ד (סי' ק"ב) שלא נמצא לו חבר בפוסקים וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט שם. ומה שהקשה מנדרים (דנ"ז) באוסר פירותי' על חבירו דאיבעיא דלא איפשטא אי כגדולין דמי ופסק הר"ן להקל והר"מ שפסק להחמיר כ' הכ"מ דהוא משום דהוי ס' דאורייתא ולא כ' הטעם משום דהוי דשיל"מ אע"כ דס' להקל ואף אם נאמר דהכ"מ אזיל לשיטתו בפט"ו מהמ"א דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון שיש לו טורח מ"מ קשה על הר"ן עכ"ד. והנה מ"ש בפשיטות דהכ"מ סובר דנדרים לא הוי דשיל"מ לדעתי לא כיון יפה בדעת הכ"מ דבודאי סובר דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ובאותו הלכה בעצמו כ' הכ"מ דנדרים הוי דבר שיל"מ רק כוונת הכ"מ דעל מ"ש הראב"ד למה תלה הר"מ הדבר ביראה לי דהא משנה שלימה הוא ע"ז כ' הכ"מ די"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ וע"כ אינו מוכח מהמשנה אבל באמת סובר הכ"מ דנדרים הוי דשיל"מ. ושוב ראיתי להמקראי קודש שהבין כוונת הכ"מ כפשוטו ותמה עליו ולפ"ד ברור כמ"ש (גם מה שתמה על הכ"מ דכתב דאמאי לא הוציאו ר"י ור"ל חמץ כו' דהא הם ס"ל חמץ בנ"ט. לק"מ וכמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ב) ושוב ראיתי להלשון לימודים ה' בהמ"ז סי' ק"ז ולהשירי קרבן בירושלמי נדרים פ"ו ה"ד שפי' כן דברי הכ"מ ע"ש. ומוכרחין אנו לומר כן שהרי להדיא כ' הר"מ פ"ה מה' נדרים הט"ו דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גדולי גדולין אסורין ולמה לא יבטל העקר האיסור בגידולין שרבי עליו שהרי הן דשיל"מ שאינו בטל ברוב עכ"ל מבואר להדיא דסובר דנדרים הוי דשיל"מ ולפ"ז מוכח דהטור ביו"ד (סי' רט"ז) שגם הוא כ' דבדבר שאין זרעו כלה אסורין הגידולי גדולין משום דהוי דשיל"מ וכמש"ש הב"ח והט"ז והש"כ מוכח דסובר דנדרים הוי דשיל"מ. וע"כ תמוהין לי דברי שו"ת נחלת אבות (סי' ז') שכ' שם דהטור לא ס"ל דנדרים הוי דשיל"מ ע"ש והוא מהתימה (בם מה שתמה שם על הרמ"א שלפמ"ש בסי' רכ"ח דבעינן ג' להתרת נדרים א"כ מ"ט חשבינן נדרים לדשיל"מ הא מי יימר דמזדקק לי' תלתא ע"ש לק"מ דכיון דמצוה לאיתשולי עלה בודאי דמזדקקו לי' תלתא לכן הוי דשיל"מ) רק הרש"ל ביבמות (פ"ח סי' ל"ד) שס"ל שהיכא שאינו אסור לכל העולם לא הוי דשיל"מ לדידי' לא הוי נדרים דשיל"מ וע' שו"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' נ"ג) שיישב הסוגיא דיבמות לפי דרכו ע"ש ובזה א"ש מה שהקשה בראש יוסף בחולין (די"ז על מ"ש היש"ש חולין (פ"א סי' ל"ו) באיברי בשר נחירה דהיכא דנודר ומתפיס בקרבן הוי מה"ת וס' לחומרא והיכא שנודר סתם הוי דרבנן וס' להקל וע"ז המה הראש יוסף דהא נדרים הוי דשיל"מ וס' להחמיר ע"ש. אולם דברי הרש"ל נכונים ואהני לי' שיטתו שסובר שנדרים לא הוי דשיל"מ כיון דאינו אסור לכל העולם וע"כ תמוהין לי דברי המנ"י (כלל ל"ט סק"ח) שכ' עמ"ש הת"ח דכלי להגעיל לא הוי דשיל"מ כיון דצריך לזה הוצאות והביא המנ"י דהרש"ל כ' דלא הי' צריך לזה רק כיון דאינו עומד לזה לא מקרי דשיל"מ והש"כ השיג עליו בסי' ק"ב דהא נדרים הוי דשיל"מ וכ' המנ"י וז"ל ובאמת דברי הרש"ל נכונים ופשוטים דנדרים שאני כיון דמצוה לאיתשולי עלה כאלו איתשל עלה דמי לכן אף שבא ההיתר בלא זמן מקרי דשיל"מ משא"כ בדברים אחרים דליכא מצוה אי לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא מקרי דשיל"מ כו' וראי' ברורה לזה מדברי הר"ן (דס"ד) שכ' קונמות מצוה לאיתשולי עלה וכיון שכן כאלו איתשל עלי' דמי כו' הלכך כיון שאין ההיתר בא בעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מקרי דשיל"מ כו' עכ"ל הר"ן הרי להדיא מדברי הר"ן דצריך להיות אחד משתים או שההיתר יבא מעצמו או שיהא מצוה בהיתרו נמצאו דברי מהרש"ל מיוסדים על דברי הר"ן אלו כהוגן עכ"ל המנ"י ובמח"כ דבריו תמוהים דמ"ש לפרש דברי הר"ן דבעינן או שההיתר יבא מעצמו או שיהא מצוה בהיתרו וע"כ העלה דלדעתו בכלי בלאו טעמא דהוצאות לא הוי דשיל"מ. ובמח"כ לא ראה מ"ש הר"ן בחידושיו לב"מ (דנ"ג ע"א) דהיכא דיש טירחא לא הוי דשיל"מ וכ' דנ"מ לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דשיל"מ אע"פ שיש לו היתר בהגעלה עכ"ל מבואר דאי לאו טעמא דטירחא היינו אומרין דכלי מקרי דשיל"מ ולא כהמנ"י וה"ט כיון דקאי להכי שבודאי לא ירצה שיפסיד הכלי ע"כ מקרי דשיל"מ. ודברי רש"ל לא קשיא עליו מנדרים דהוא באמת סובר דנדרים לא הני דשיל"מ] אולם בעיקר קושיות הפרי תבואה ליתא כלל לקושיתו דהך דינא דהאוסר פירותיו על חבירו לא הוי דשיל"מ כיון דאין ביד הנאסר לשאול דשמא לא ירצה האוסר וכמ"ש הלח"מ בה' נדרים שם וכ"כ המהרי"ט בתשובותיו (ח"א סי' ה') וסיים דגדולה מזו מצינו בתוס' ע"ז דאפי' במקום שיש טורח לא הוי דשיל"מ ומכ"ש בדבר שאין בידו וראיתי בשו"ת יריעת האהל (סי' נ"ב) שהשיג עליו וכ' דמהתוס' מוכח להיפוך שכתבו דוקא שאינו בעיר אבל היכא שהוא בעיר הוי דשיל"מ אף דשמא לא ירצה עכ"ד והא ליתא דבטבל ע"כ צריך לפרוש דהא צריך לו לאכילה וממילא יפרוש וא"כ הוי עומד לתרום. ולא מיבעיא לשיטות הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י"ז) שכ' דמצות הפרשה היא חיוב עליו אף שאינו רוצה לאכול. (וראיתי להמור וקציעה (סי' רס"א) שכ' דחיוב הוא לעשר מיד שלא יבא לידי תקלה וכמו שאמרו חבר שעת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין עכ"ל וע' שו"ת ח"צ (סי' ל"ג) נראה מזה שסובר שאינו חיוב עליו בלא אכילה רק הטעם שלא יבא לידי תקלה ובאמת גם זה אינו מוכרח והראי' שהביא מחבר שמת אינו ראי' כלל דהא פירשו בירושלמי הביאו התוס' (בב"ע די"א ובע"ז דמ"א) וברא"ש בגיטין (בי"ד כללים) ובריטב"א קידושין (כ"ז א') דמיירי בחבר שמת מתוך הישוב שאלו לא הי' מתוקנים הי' מודיע להם ואין ראי' לזה למקום אחר) וכדברי הט"ז נראה שכן הוא דעת הב"ח שכ' ביו"ד (סי' שכ"ו) ורמזו הט"ז והש"כ שם שאסור לנחתום כשמוכר העיסה להרבה אנשים שכ"א יטול חלה והוא אינו נוטל דהא הוא נתחייב ליטול חלה ע"ש ואם נימא דס"ל דחיוב ההפרשה הוא דוקא כשאוכל א"כ עדיין לא נתחייב כלל וע' בס' מגן האלף (בא"ח סי' תנ"ז) שכ' באמת דמותר מה"ט אבל הב"ח סובר כהט"ז וע"כ אסר כשאינו נוטל חלה. וע' שו"ת מחנה חיים (סי' צ"א) שכ' ג"כ בפשיטות דבתרומה גם כשאינו רוצה לאכול חייב להפריש ע"ש אבל לענ"ד לא נהירא כן כמבואר ברש"י גיטין (מ"ז ב') שכ' שם להדיא לחלק דביכורים מצוה דרמיא עלי' הוא אבל מעשר מצוה דלא רמיא עלי' הוא רק כשרוצה לאכול או למכור ע"ש מבואר דלא כהט"ז שוב ראיתי להשואל ומשיב (ח"ג סי' פ"ב) שהביא דברי רש"י הללו ומש"ש לדחות לא נהירא כלל כאשר יראה המעיין ותו מצאתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' מ"ד) שכ' וז"ל. ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוי. האי מצוה שאינה חובה הוא שאין אדם חייב לעשר פירותי' אלא אם ירצה אדם להניח כל פירותי' טבולים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים אז הרשות בידו ואינו מבטל מצוה עכ"ל מבואר להדיא שסובר שאינה מצוה חיובית כלל ובזה א"ש מה שהניח בצ"ע המגיני שלמה בשבת דמ"ג דכיון דמבואר בביצה דמעשר נחשב בין הדברים שהן מוקצה א"כ אמאי אסור להפריש ביה"ש ע"ש ולהנ"ל א"ש דאף דכשמפריש עביד מצוה אבל ביה"ש לא התירו רק מצוה שהוא חיובית משא"כ מעשר יוכל להפריש בזמן אחר ואינו דומה לשופר ולולב שהביא המג"ש שהם מצוה של חובה משא"כ במעשר. ועשו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) שכ' וז"ל ומה גם דהפרשת תרומה לכאורה אינה מצוה הכרחיות דאם לא יאכלנו א"צ להפריש עתה עכ"ל. ולא הי' לו להסתפק דבודאי כן הוא. גם הלום ראיתי בחי' הגרע"א ביו"ד שם שכ' ע"ד הט"ז לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שיפריש תרועה ובמג"א רסי"ח כ"כ לענין חלה וה"ה לתרומה עכ"ל. ויותר ה"ל להעיר מדברי רש"י הללו שמפורש היפוך דברי'. וראיתי בספר פרי הדר (חאה"ע ענף א' סי' ו' שכ' על הגרע"א שאשתמיטתי' משנה במעשר שני פ"ה מ"ו עיו"ט כו' ע"ש ולא דק דבעיו"ט היא זמן הביעור אבל בכל שנה אינו חייב להפריש רק כשרוצה לאכול נהדר למלתא קמייתא דלא מיבעיא לשיטות הט"ז הא הוא חיוב להפריש תיכף אולם גם לפ"מ שהוכחתי דהמצוה הוא רק כשרוצה לאכול עכ"ז הוא עומדת לתרום דחיטים לאכילה ניתנו משא"כ בנדרים. ועיקר הוכחות מהרי"ט הוא דשם אף שיוכל לילך לבעלים והמה בודאי ירצו א"כ משום הטורח לא הוי דשיל"מ דשמא לא ירצו לטרוח מכש"כ בזה דלא הוי בידו כלל והסכימו לכללו של המהרי"ט בשו"ת רע"א (סי' ס"ה) וברית אברהם (חיו"ד סי' ל"ו) [ועלח"מ שם בה' נדרים שהשיג על הכ"מ שכ' דתרומה הוי דשיל"מ דכיון דלא לאיתשלי קאי לא הוי דשיל"מ. וראיתי ביד שאול (סי' רט"ז סק"ד) שכ' דלפמ"ש הט"ז (סי' שכ"ג) אפשר לומר דגם בתרומה הוי דשיל"מ ע"ש ובמח"כ לא ראה בר"מ פט"ו מהמ"א שכ' להדיא דתרומה לא הוי דשיל"מ וא"כ א"א לתרץ כן דברי הכ"מ] ומ"ש עוד הפרי תבואה להוכיח ממנחות (דס"ח) דמצרכינן לומר שם דרבנן דמחמרי בחדש ס"ל דהוי ס' דאורייתא וקשה הא בלא"ה הוי דשיל"מ לא ראה שכן הקשה המרדכי פ"ק דביצה ועבב"ח ופר"ח סי' ק"ב ובצל"ח ביצה ד"ד שהאריכו בזה בישובים שונים וע' בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"ד) שכ' די"ל דרב אשי לא אמר כן רק לרב יוסף ורב יצחק אבל לרבה לא מוכח כן וכ"כ בספר חידושי הרז"ה בדיני חדש וראיתי ביד שאול (סי' רצ"ג סק"ב) שהשיג ע"ז דהא בביצה (דל"ט) אמר רב אשי בעצמו דאף בדרבנן לא בטיל. ובמח"כ לא כן הוא ולענין דלא בטיל כ"ע מודו והכוונה בש"ס שם הוא רק לענין להחמיר בספיקו וזה לא מוכח מידי מד' ל"ט וכ"כ הצל"ח בביצה שם והוא פשוט. ועבצל"ח שם שכן ג"כ דעת הרי"ף להחמיר בדשיל"מ בספק דרבנן וכן יש להורות דלא כהפרי תבואה. וראיתי בספר שם אהרן בחי' לביצה (ד"ג) שהניח בצ"ע אדברי הש"ס שם שמקשה לרב יוסף דסובר הטעם דביצה אסורה משום גזירה אמאי ס' אסורה דלדברי הט"ז בסי' ק"ב ס' איסור אסור בדשיל"מ אף בדרבנן א"כ אמאי לא משני דלהכי אסור דהוי דשיל"מ ע"ש שהניח בקושיא ושגה בזה ולא עיין בסוף הסוגיא דרב אשי משני שם באמת כן ומאי דקיי"ל דדשיל"מ בס' אסור הוא מהסוגיא הנ"ל מדברי רב אשי ובתחלת הסוגיא עדיין לא ידע דבדשיל"מ אסור בדרבנן. והוא מהתימה ממנו: (ה) ויש לחקור הא דקיי"ל דבס' דשיל"מ אסור גם בדרבנן אם הוא דוקא באכילה או דגם לענינים אחרים כמו לענין טילטול וכדומה אסור ג"כ. וראיתי להצל"ח פסחים (די"א ע"ג) ובשו"ת כ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ח) שכ' דדשיל"מ לא שייך רק במידי דבר אכילה דאז שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משא"כ בהנאה וטילטול לא שייך זה כיון דמפסיד הנאת היום עכ"ד. ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשה בשו"ת אבני מילואים (סי' י"א) דאיך כתבו הפוסקים דולד טומאה דרבנן מטבלינן שלא ע"י הערמה הא הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי ואין לומר דהוי ס' דרבנן להקל דהא הוי דשיל"מ וס' להחמיר עכ"ד. ולפי דברי הצל"ח א"ש דבזה לא הוי דשיל"מ דצריך הכלי להשתמש בה היום וגם למחר אך לכאורה קשה ע"ז מהירושלמי פ"ג דערלה שהבאתי לעיל דבמוקדשין דאוסר בכ"ש הוא דוקא בקדשים שיש להם מתירין וקשה דהא התם הוי לענין הנאה ובזה לא שייך דשיל"מ דצריך ליהנות בה היום וגם למחר אמנם כבר הקשתי שם מזה הירושלמי להרמב"ן דכ' לר' יוחנן דלא ס"ל כלל דינא דדשיל"מ [ע' ציון ירושלים תרומות (פ"ד ה"א) שתמה עוד הרמב"ן דהא ר' יוחנן סובר שם דטבל אינו בטל ש"מ דסובר דינא דדשיל"מ ע"ש ולק"מ דהא בס"ס ע"ז דע"ג דאיכא עוד טעם בטבל דכהיתרו כך איסורו וא"כ י"ל דר' יוחנן ס"ל מהטעם הזה דטבל אינו בטל] וכתבתי די"ל דבזה מה"ת אינו בטל וא"כ אין ראי' לדשיל"מ לדרבנן שבזה חילק הצל"ח חילוקו. מיהו בלא"ה לק"מ לפמ"ש הצל"ח ביצה (כ"ד ב') דלענין דלא ליבטול בלא"ה איכא טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר וגם במידי דלאו בר אכילה אינו בטל רק לענין ספק דלא שייך טעם הר"ן רק הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר זה לא הוי רק במידי דבר אכילה ע"ש. א"כ שוב לא קשה מהירושלמי הנ"ל דמיירי לענין ביטול. ובזה א"ש דאינם סותרים דברי הנ"ב הוראת התשב"ץ (סימן קל"ג) ושו"ת מהרי"ט (ח"א סימן ה') דהיכא דנתערב פרוטה שנדר עליה בתוך שאר פרוטות אינו בטל דהוי דשיל"מ א"כ ש"מ דגם לענין הנאה אמרינן דשיל"מ אינו בטל ולהנ"ל א"ש דלענין ביטול גם הצל"ח עודה והוא אינו מדבר רק לענין ספק. ובזה א"ש מה שהקשה בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' רט"ז) שהקשה על הצל"ח מדינו של הרשב"א דכלי שנתערב בטל ולא הוי דשיל"מ כיון דצריך הוצאות להגעילו וקשה הא צריך להשתמש בו היום ומחר ע"ש וכן הקשה בשו"ת ברית אברהם. אולם לפ"ד הצל"ח דבביטול גם הוא מודה לק"מ. ומה שהקשה עוד הברית אברהם מתוס' עירובין (מ"ה ב') שכתב גם לענין טילטול דינא דדשיל"מ. וכן הקשה בליקוטי צבי (חא"ח סי' כ') וכן בשו"ת שאילת שמואל (סי' ל"ח) ובכללות שמואל (אות ד' סי' י"ח) וכולם לא ראו שכבר הקשו כן להנ"ב במה"ת חא"ח (סי' ס"ה) והוא הודה להחכם דדברי התוס' המה כנגדו. אולם לא ידעתי הא יש לפרש דברי התוס' שמיירי שצריך המים לשתי' וכמו שפי' כה"ג הצל"ח ביצה (ל"ט א') דברי ר' אליעזר ע"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת בשמים ראש (סי' א') על מ"ש הפוסקים דס' עירוב כשר הא הוי דשיל"מ. ולפמ"ש הצל"ח י"ל דכיון דרוב עניני עירוב המה לטילטול דבזה לא שייך דשיל"מ דצריך היום וגם למחר ולכן ס' להקל ואף אם יצטרך לפעמים למידי דאכילה. בזה שייך תירוצו של התוס' דבעירוב הקילו והיינו דלא נחלק בין מידי דבר אכילה צלאו בר אכילה. ובזה א"ש מה שתמה בהגהת כסא דהרסנא שם דלמה לענין ביטול דהוי לאלם משל תורה אמרינן דהוי דשיל"מ ולענין ס' דהוי כשל תורה אמרינן דבעירוב הקילו ולהנ"ל א"ש דבשלמא בביטול שייך טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר וזה גם לענין טילטול וכמ"ש למעלה בשם הצל"ח משא"כ לענין ספק לא שייך דשיל"מ כיון דהוי מידי דלאו בר אכילה ואף אם יארע במידי דבר אכילה לא פליג דבעירוב הקילו. ובאמת שי"ל קושיות הבשמים ראש באופן אחר לפמ"ש הצל"ח פסחים (י"ז ב') ובשו"ת כ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ח) דהא דבדשיל"מ בדרבנן ס' אסור הוא דוקא היכא שלא הי' לו מקודם חזקת היתר אבל היכא שהי' לו מקודם חזקת היתר מותר ע"ש וגדולה מזו ראיתי בב"ח א"ח (סי' תצ"ז ס"ג) שכ' לדעת הרשב"א דדוקא היכא דאתחזיק איסורא הוא דאמרינן ס' אסור אף בדרבנן אבל היכא דלא איתחזק איסורא מותר. והנה הא דס' עירוב מותר מבואר בא"ח (סי' שצ"ד ס"א) דהוא דוקא היכא שהי' לו חזקת כשרות. וע' במ"א ובא"ר שם א"כ מבואר דלא קשה קושיות הבשמים ראש. וע' במגן אבות להג"ר מרדכי בנעט (דל"ו ב') שהקשה במס' שבת דל"ד דהא תחומין הוי דשיל"מ וליתסר ספיקו וכן קשה על הרמ"א סי' תי"ד ס"ג ע"ש ולק"מ כמ"ש התוס' בעירובין דמ"ה דבעירובין הקילו בס' דשיל"מ. וראיתי להבני דוד (פט"ו מה' מ"א) שהקשה דאמאי לא יאסר לטלטל העצים הא הוי דשיל"מ. וכן הקשה בפ"ט מה' אישות. והוא פלא דלא ראה בש"ס בביצה (ד"ד ע"ב) דמשני התם דמקלי קלי איסורא וע' מהרי"ל ה' יו"ט שהביא הקושיא מהעצים והתירוץ של מקלי קלי בשם המרדכי והוא מהתימה דהוא ש"ס מפורש העולה מזה שאין לדחות דברי הצל"ח מהלכה דבמידי דלאו בר אכילה מותר ס' בדשיל"מ ומדי דברי בהאי ענינא דדשיל"מ. ראיתי להעיר על מ"ש הש"כ בסי' ק"ב על מ"ש התורת חטאת (כלל ע"ד) שכן דעת הטוא"ח בשם ר"ת דטעם לא בטל בדשיל"מ וע"ז כ' הש"כ דאינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטיל עכ"ל האומנם נראה שרבינו הש"כ שכ"כ הוא לפי שלא נגלה בימיו ספר הישר לר"ת (סי' תק"א) שם כתב וז"ל חוץ מטבל ויי"נ דבמינו במשהו שלא במינו בכ"ט וקשה הא טבל דבר שיל"מ הוא ואפי' שלא במינו אמאי בטל הא קיי"ל בביצה דכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל כו' אין ודאי הכי נמי ומיהו הכי מיירי ודאי בטבל שהלכו בעלי' למדינת הים דהוי דבר שאין לו מתירין כו' ועוד קשה לי חמץ בפסח לר"ש דקיי"ל כותי' אמאי שרי בתערובות והא שרי לי' לאחר פסח בתערובות והיכי בטיל הא יש לו מתירין ונראה דבתערובות שנימוחו כיון שהאיסור אין בו ממש אפי' יש לו מתירין בטל. ואם יש באיסור ממש על זה שנינו בהנודר מן הירק כל שיש לו מתירין כו' ואע"ג דאמרינן בהזהב מעשר שני בטל ברוב כו' נ"ל דהכי הוי מצי למימר במעשר שני של תערובות דלא ידוע ממשו ואמרינן בשלהי ביצה גבי האשה ששאלה מים ומלח כו' משום דידוע ממשו ומוקי לה במלח אסתרקנית ומים נמי ממש בעיסה אית לי' עכ"ל וכ"ה בתמים דעים (סי' ק"ט) וע' בס' הישר מה ששאלו אותו על דברי' אלו ומה שיישב שם ע"ז [ומזה צל"ע על מה דאיתא בס' הישר סי' תקי"ט וז"ל רב ושמואל דאמר תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ קשה לי הא אמרינן כל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וטבל דשיל"מ הוא ואומר רבי דה"מ דבר שיש לו מתירין לאחר זמן מעצמו כגון ביצה שנולדה היום מותרת למחר מעצמה בלי שום תיקון אבל טבל אם יניחנו כמות שהוא אסור לעולם אם אינו מתקנו בידים עכ"ל. וכמו כן ראיתי באגודה (במס' א"י) שהקשה בשם ר"ת דלמה אמרינן דטבל אינו בטל דכהיתרו כך איסורו הא בלא"ה אינו בטל משום דהוי דשיל"מ ותירץ דדשיל"מ אינו רק היכא שההיתר יבא ממילא כמו חדש משא"כ היכא שצריך מעשה כמו טבל עכ"ד. ומלבד דזה סותר מה דאיתא בנדרים (נ"ח) דטבל הוי דבר שיל"מ תקשה עוד דזה סותר מ"ש ר"ת במקומות שהבאתי דסובר דטבל הוי דשיל"מ ומוקי לה כשאין הבעלים בעיר וצ"ע] הנה מבואר להדיא דא"א לפרש בדברי ר"ת כמו שפי' הש"כ דס"ל דדשיל"מ באינו מינו בטל ובאמת ס"ל לר"ת דדשיל"מ גם באינו מינו בטיל. וגם מבואר דדשיל"מ היכא שאינו ממש רק טעם או שנימוח בטל רק היכא שיש ממש אז אינו בטל וכמו שהבין בדעתו בתורה חטאת. ומ"ש הש"כ דכן דעת הב"ח בטור תמהני דהא הב"ח כ' שם וז"ל וב"י כ' ליישב דאיכא למימר דלר"ת נמי אסור משום דלחזותא וטעמא עביד וכו' ואני אומר מה בכך ע"ע חולק ר"ת אראבי"ה דמשמע מדבריו בטעם השני שכ' דאפי' לא עביד לחזותא וטעמא ואפי' אינו ממשו ונתערב ג"כ באינו מינו אפ"ה אסור משום דשיל"מ ולר"ת טעמו בטל בס' בשאינו מינו עכ"ל מבואר שפי' דברי ר"ת משום דהוי רק טעם לבד לכן בטיל. רק זה נראה מהב"ח שחילק לר"ת דס"ל דבאינו מינו בטעם בטל ובמינו גם בטעמא הוי דשיל"מ דאינו בטל וזה נוכל לפרש גם בדברי ס' הישר שכתבנו למעלה והבן. והנה במרדכי מבואר בפ"ק דביצה שהעתיק דברי הראבי"ה דס"ל בביצה שלבנו המאכל דאסור משום דעביד לחזותא וגם משום דהוי דשיל"מ וכ"ה בהגהת הר"פ לסמ"ק (סי' קצ"ד) וע"כ נפלאתי על מהרא"י בהגש"ד (סי' ע"ד) והובא בב"י שם שכ' וז"ל ויראה דמה שהוצרך ראבי' לתת טעם אחר לאסרו משום טעמא וחזותא ולא רצה לומר דהוי מין במינו דסבר כשנויא קמא שבתוס' עכ"ל והוא תמוה דהא באמת כ' הראבי"ה דאסור גם משום דהוי דשיל"מ. וע"כ דס"ל כהתוס' בביצה (ל"ט) דהוי מב"מ או דס"ל כשיטות ר"ת דדשיל"מ גם באינו מינו לא בטיל וראיתי בהגהת חדשות למהר"י ציטלש בסמ"ק שם שכתב ע"ד הראבי"ה הללו וז"ל וצ"ע דהא הוי מין בשאינו מינו ובטלי אף דשיל"מ כו' וצ"ע עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' בביצה שם דהוי מין במינו. הגם הלום ראיתי במהרי"ל בה' יו"ט שכ' וז"ל אמר מהר"י סגל דכ' במרדכי בשם אבי"ה אם ליבנו מאכל בביצה שנולדה כו' עד דהוי דשיל"מ ולא בטיל ומקשים התוס' וכן הקשה בטור והא לר"ת מין בשאינו מינו בטיל אף בים מתירים ותירץ מהר"י סגל דראבי"ה תפס הא דרבנן אמר עיקר לפי שהוא רבו ומיהו כ' בהדיא דאפי' בשא"מ לא בטיל בישל"מ עכ"ל ודברי' מגומגמים ויש בהם ט"ס. ונראה מדברי' ג"כ שהבין דברי הטור כמו הש"כ דמקשה משאינו מינו ותירץ דס"ל דאפי' בא"מ לא בטיל ואינו מוכרח די"ל דס"ל כהתוס' דזה הוי מין במינו גם קושיות הטור אינו מדהוא א"מ רק ממה שהוא טעמא וכמ"ש לעיל:
ו ויש לעיין בספק תקנות נביאים. גם בד"ק. אם ס' להחמיר או להקל וראיתי להבית יצחק שער הספיקות (סי' כ"ב וסי' ע') שכ' דתקנות נביאים הוי כשל תורה וספק להחמיר יעו"ש. ואם כנים דברי' הי' מקום ליישב קושיות התוס' מ"ק (די"ד ע"ב) דאיתא התם מנודה מה שינהג נדוי' ברגל וכ' התוס' שם וז"ל. והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא אלא עזרא גזר עכ"ל ולפי האמור יש ליישב הקושיא דעשה איכא בנידוי כיון דעזרא גזר ותקנות נביאים הוי כד"ת. וא"כ הוי עשה גמור. ומה שהקשו דהא אין עשה דוחה עשה י"ל לפמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק בק"א ליישב מה שהקשה ביש"ש יבמות (פ"ב סי' ג') על הר"מ שכ' (בפ"ו מה' יבום ה"י) דחייבי עשה אם בעלו קנו דהא אין עשה דוחה עשה וכן הקשה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ג) דזה דוקא היכא שצריך לעבור על העשה בקום ועשה אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה. אבל היכא דהוא בשוא"ת וכן היכא שכבר עשה אמרינן להיפוך מאי אולמא הך עשה מהך עשה ע"ש (וע' שו"ת משיבת נפש חאה"ע סי' ס"ו שכ' אלא שיש מקום עיון על ע"ש הרמב"ם דבאיסורי עשה נמי אם בעלו קנו וכ"ה בש"ע סי' קע"ד וצ"ע דהאיך עשה דוחה עשה ותימה האיך לא הרגישו בזה עכ"ל ולא ראה דברי היש"ש והש"א והנ"ב הללו) וא"כ הכא שצריך לעבור על דיני נידוי בקום ועשה שינעול הסנדל ויקרא בתורה כו' שוב אמרינן מאי אולמא הך עשה מהך עשה וא"ש קושיות התוס' ובזה הי' א"ש דברי הירושלמי ביצה (פ"ב ה"ב) דאיתא התם על מה דמבואר במשנה דאדם מותר לטבול בשבת שכן אדם טובל לקרי' בשבת. ותמה בציון ירושלים שם דמאי ראי' אפי' אם נאסור לטבול בשבת משום מתקן עכ"ז בולד הטומאה דרבנן מותר דבדרבנן לא הוי מתקן וא"כ גם לקרי' מותר ע"ש. אמנם אם נימא דתקנות עזרא דינו כשל תורה א"כ שפיר הביאו בירושלמי ראי' דהא הוי תיקון לדאורייתא. אמנם באמת לא נהירא לי כהבית יצחק ותקנות נביאים לא הוי רק כדרבנן ולא כדאורייתא וגם טבילת בעל קרי לא הוי רק דרבנן וכן מוכח לדעתי מש"ס ברכות (כ"א ב') והא דקמיפלגי בזב שראה קרי להודיעך כוחן דרבנן ולכאורה קשה הי' לו להשמיענו כוחא דהיתרא ועכצ"ל עפ"י מ"ש הצל"ח ביצה (ג' א') דבדרבנן כוחא דאיסורא עדיף משום דס' להקל וא"כ א"ש דברי הש"ס ומוכח מזה דתקנת עזרא מקרי דרבנן וס' להקל. וע"כ תמהתי על הקהלת יעקב (בלשון חכמים אות תנ"ו) ובארעא דרבנן (אות תקל"ה) שכתבו בשם הנמ"י פ' הערל דכל מקום שנאמר צריך הוא דרבנן דאי דאורייתא חייב מיבעיא לי' למיתני וע"ז כתבו דצ"ע דבפ"ג דברכות זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז ומשמשת שראתה נדה צריכים טבילה עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דהא תקנות עזרא לא הוי רק דרבנן וא"ש מה דתני צריך דהא הכוונה בהטבילה הוא לד"ת וכמ"ש רש"י שם וא"כ הוי רק תקנת עזרא דהוא דרבנן וע' בארעא דרבנן בהשמטות (אות צ"ט) שכ' בעצמו דטבילת ב"ק אינו מד"ת ע"ש והוא פשוט (שנתקנה שלא יהי' מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין כדאיתא בש"ס בבלי ברכות (כ"ב א') ובירושלמי שם (פ"ג ה"ד) וכ"ה בר"מ וסמ"ג ובא"ז ה' נדה סי' ש"כ ובטוש"ע א"ח סי' פ"ח וע"כ צל"ע על הפרישה שם שכ' ע"ד הש"ע לא ידעתי מניין להם טעם זה עכ"ל והוא מבואר בהמקומות שהבאתי) דתקנות נביאים הוי רק מדרבנן וכן ראיתי בספר המפתח לר' ניסים גאון בעירובין (דנ"ה ע"א) שכ' וז"ל ודע כי כל דבר שאינו כתיבי בקראי ואע"פ שהוא מתקנות נביאים דרבנן מתקרי עכ"ל. וגם תקנות משה רבינו בעצמו הוי רק מדרבנן וכמו שנראה מש"ס שבת (ד"ל ע"א) דאיתא התם ואלו משה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ואם דינם כדאורייתא מאי חידושא ומוכח כן דהא בש"ס ב"ק (דפ"ב ע"א) איתא דמ"ר תיקן לישראל שיקראו בשבת וכמבואר בירושלמי מגילה (פ"ד ה"א) עכ"ז הוי רק מדרבנן כדאיתא בסמ"ק (סי' קמ"ט) ובשאר פוסקים וגם הא כ' הרמב"ם ה' אבל (פ"א ה"א) דאבילות דרבנן ומשה תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה וראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' שצ"ח ס"א) שכ' ע"ז וז"ל וקשה כיון שמשה תקנוה הוי דאורייתא וגם מ"ש דמשה תיקן מנ"ל הא דלא מצינו בשום מקום עכ"ל והנה מה שהקשה דמנ"ל הא נעלם ממנו דהוא בירושלמי כתובות (פ"א ה' א'). וע' בפני משה שכ' כלומר שיש להם רמז מן הכתוב בתורא ע"ש נראה שנעלם ממנו מ"ש הרמב"ם דהפי' הוא כפשוטו דהוא תקנת משה וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (שער ענין ההתחלה) בשם הירושלמי וכ"ה בס' המצוות (שורש ב') וז"ל ואפי' תקנות משה בעצמו הוא מדרבנן כמו שאמרו משה תיקן להם לישראל כו' גם מ"ש הב"ה דאי הוי תקנת עשה הוי דאורייתא ליתא דגם תקנת עשה הוי דרבנן ובזה נדחה ג"כ מ"ש השירי קרבן במגילה שם ע"ש וע' ב"ח וט"ז בא"ח (סי' תרפ"ה) ובא"ר (סי' רפ"ב) מבואר כן וכבר האריך בזה בכ"מ פ"ג מה' מגילה וחנוכה יעו"ש ובמגילות אסתר שורש א' שמבואר כמו שכתבתי וע' שו"ת משכנ"י חיו"ד (סי' ע"ב) שהאריך להוכיח דז' ימי אבילות המה מה"ת ונעלם ממנו דברי הירושלמי והר"מ שהבאתי דהמה מתקנות משה ומה שהקשה מהא דדחי נגעים כבר התעורר בזה בפנ"י בק"א לכתובות (סי' ח') ולק"מ כמ"ש היד דוד (דרס"ט ע"ב) דאף שחתן ורגל המה מדרבנן עכ"ז במה שכתבה התורה וביום הראות הרשתה התורה שיכלו חכמים לוותר ע"ז שלא יהי' צריך להראות עד שיעברו ימי חתונתו וימי הרגל ובדבר הרשות לא רצו חכמים לוותר ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה במקראי קודש (שער ל"ה סק"ל) דלמה כה"ג רואים אצלו נגעים הא לדידי' הוי כל השנה כרגל ע"ש ולהנ"ל א"ש דהחכמים לא רצו רק לוותר שיראו הנגעים אחר ימי הרגל וחתונתו אבל לעקור שלא יראו כלל הנגעים אצל הכה"ג לא רצו החכמים וגם אולי לא נתנה התורה להם רשות ע"ז. (וע' בא"ז ה' אבילות (סי' ת"ל) שכ' ראי' להר"מ דמברין בחוה"מ מכה"ג דהא לדידי' הוי כרגל ודחה זה דא"כ אמאי אינו אוכל בקדשים ע"ש שמשמע מדבריו דלאו לכל מילי הני לכה"ג כרגל) ומה שהקשה המשכנ"י דלמה לנו לומר דאין נוהג אבילות ברגל דהוי עשה דרבים בלא"ה לא דחינן דאורייתא מקמי' דרבנן י"ל דנ"מ לליל א' של יו"ט דאינו מחויב בשמחה רק מדרבנן וכמ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' ס"ח) להכי הצריכו לומר דהוי עשה דרבים ובזה יש ליישב גם קושית התוס' בכתובות דמ"ז דאיך מצי למוסרה ביו"ט הא אין מערבין שמחה בשמחה ולהנ"ל א"ש דמיירי בליל א' דיו"ט (דמשבת בלא"ה לק"מ דבשבת לא מחויב בשמחה כמבואר בשיטה מקובצת כתובות ד"ז ע"א ומ"ש בספרי בהעלותך וביום שמחתכם אלו שבתות כבר כ' הזית רענן שם דמוי"ו דביום קדריש) דאינו מחויב בשמחה [ומזה מבואר דהתוס' ס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה הוי מה"ת ובזה י"ל דברי הטוא"ח סי' תקכ"ד שהעתיק דעת ר"ת בתוס' ביצה (ל"ו ב') דמותר לקדש באין לו אשה ובנים ובלא מייבמין לא כתב דבליכא גדול מותר וכבר הניח זה בקושיא בב"י שם ובשו"ת פנ"י (חאה"ע סי' ט"ו) ולהנ"ל א"ש דהטור ס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה הוי מה"ת וא"כ גם ביבום אסור מה"ת דהא נושא אשה ואין מערבין שמחה בשמחה וא"כ אף בליכא גדול אסור דדוקא באיסור דאין מקדשין בשבת דהוא מדרבנן הקילו באין לו אשה ובנים אבל לא לאיסור דאורייתא וע"כ ביבום אסור והש"ס ביצה (ל"ז א') קאי לאותו מ"ד בע"ק (ח' ב') דאין סובר הטעם דאין מערבין רק שאר הטעמים וס"ל דהוא אסמכתא אבל לפי מאי דקיי"ל אין מערבין כו' והוי מה"ת ע"כ אסור ביבום וע' בט"ז שכ' דביבום שייך איסורא דמו"מ והתימה ממנו שלא העיר דאיכא איסורא דאין מערבין ועמ"ש בס' דרישת הזאב די"א ע"ב ומאין חולצין לא קשה כלל וכמבואר בביצה שם וי"ל דחליצה לא הוי רק הכשר מצוה ויוכל לדחותו לאחר יו"ט. ושוב ראיתי בכלילות שמואל שכ' דהוצרכו לגזור במו"מ ביבום ולא משום אין מערבין דנ"מ ליו"ט של ר"ה דליכא שמחה ע"ש. וא"כ י"ל דהטור מיירי ביו"ט דעלמא ואסור אף בגדול ועשו"ת שאגת ארי' סי' ק"ב] ומ"ש המשכנ"י להביא ראי' ממ"ק (ה' ב') דדרשינן בחגיך ולא באשתך ש"מ שהוא מה"ת הנה אנן לא קיי"ל כאותו מ"ד כמ"ש המ"א (סי' תקמ"ו סק"א סי' תרצ"ו ס"ק י"ח) וכן ראיתי בס' חי' הרז"ה ביו"ד סי' שמ"ב שתמה על הסוברים דז' ימי המשתה המה מדרבנן מש"ס מ"ק הנ"ל ולק"מ כמ"ש. ובלא"ה י"ל דכיון דרבי פליג התם על ר' יהודא והלכה כרבי מחבירו ולדידי' אינו מוכח דסובר דהוי מה"ת א"כ י"ל דבאמת פליגי בזה רבי ור' יהודא ומצאתי בא"ז ה' אבילות (סי' תל"ב) שכ' ליישב דברי הגאונים דסוברים דלכן בההיא דכתובות (ד' א') בועל בעילות מצוה ופורש דחתן הוי סמך מה"ת וראי' מההיא דמ"ק וכ' ע"ז ואע"ג דרבי פליג ולפי דבריו אין ראי' וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו הא לא קשיא די"ל ההיא דכתובות ר' יהודא הוא עכ"ל הרי דלרבי אין ראי' וי"ל דבהא פליגי רבי ור' יהודא (וצע"ק לשון א"צ שבדברי רבי). וא"כ מבואר דתקנת נביאים הוי דרבנן וכן מוכח מהא דאמרינן דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכ' הר"ש והרע"ב (במס' ידים פ"ד מ"ג) דהוא רק מדרבנן וראיתי בספר שלמי נדבה ח"ב (די"ט ע"ב) שכ' שנעלם מהם ש"ס דיבמות ד"ט דחגי הנביא דרשה ועם האמור א"ש דאף דהיא מנביאים עכ"ז הוי רק מדרבנן. וכ"כ בשו"ת חו"י (סי' קצ"ב) ולא כהבית יצחק שס"ל בפשיטות דתקנת נביאים הוי מה"ת ומש"ש ראי' מהא דטומטום אינו מוציא נשים אשתמיט מיני' מ"ש הב"י בסי' תרפ"ט דטומטום גרע מנשים (ואפי' לפמש"ש הפר"ח להשיג ע"ז וכ"ה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ו') י"ל דאין עושין ס' דרבנן לכתחלה וכמ"ש כה"ג הרא"ם לענין ס"ס). ובזה י"ל דברי הב"ח בא"ח (סי' תרפ"ט שכ' ליישב שיטת רש"י דסובר דנשים חייבות גם בקריאה דסיפא דהתוספתא משבשתא וראיתי להמעשה רוקח (פ"א מה' מגילה ה"א) שכ' ע"ז ותמיהא לי מלתא דהא מוכח דלא כרש"י גם מהרישא מדאינו מוציא טומטום אחר ע"ש ולהנ"ל א"ש דטומטום גרע מנשים. אולם בלא"ה לק"מ על הב"ח ונעלם מהמעשה רוקח דברי הב"ח בסעיף ד' שכ' באמת לרש"י דגם הרישא הוא דלא כהלכתא כמו הסיפא ע"ש ומה שהביא הבית יצחק ראי' מהא דנקטינן לחומרא בפי' דחוטי פשתן וכן מדקורין בי"ד וט"ו אין ראי' דאם נרצה להקל נקל בשניהם ויעקר תקנת חז"ל ומרש"י ביצה שהביא שם יש ראי' להיפוך דהא באמת מקלינן בשבותים רק שלפעמים גזרו גזירה לגזירה כשראו שכולא חדא גזירה הוא ואי לא הא לח מקיימא הא. ומה שהביא ראי' מפ' השולח (מ"ה ע"ב) דלקרות צריך ס"ס שגה בפשיטות דהתם הכוונה לענין שיהי' מותר לקרות בו ושלא תהי' כס"ת שכתבו מין דישרף או יגנז (אח"כ ראיתי בבית יצחק בק"א שרצה לעשות סנגרין לדבריו ודבריו לא נהירין כלל) ומצאתי בבני חייא ביו"ד (סי' רפ"א) שרצה ג"כ לפרש דאין קורין היינו בקריאה ברבים והניח שם בצ"ע ואין כאן עיון כלל ומש"ש דדברי מהרי"ח לא ידע מקומם ובאמת המה בהגה"ה במיימ"ן (פ"ז מה' ע"ז) ע"ש הכלל העולה שתקנת נביאים הוי מדרבנן אלא שצלע"ק ממ"ש רש"י בתענית (כ"ד ב') שכ' דהלל דחנוכה וכגון בא' בטבת ודאי דחי כיון דנביאים תקנוה כדאורייתא עכ"ל משמע מזה דס"ל דהוי כדאורייתא וע' בב"י א"ח (סי' תקנ"ד) שכ' לענין האיבעיא דהרב אצל וכ' לפיכך צ"ל שהם סוברים דכיון דתקנת נביאים חמור כד"ת עכ"ל וזה היפוך מ"ש אולם מכל הפוסקים מבואר דהוא רק מדרבנן:
ויש לעיין בס' בדברי קבלה אם הולכין בו להקל או להחמיר. והנה הט"ז בא"ח סי' תרפ"ז כ' להשיב על הר"ן שכ' דהא דכל המצות נדחין מפני מקרא מגילה הוא דוקא בדאיכא שהות דאל"כ הא המצוה הוי דאורייתא והמגילה מדרבנן וע"ז כ' הט"ז דמגילה הוי דברי קבלה וראיתי להיד דוד (דרנ"ח ע"ב) שכ' דמ"ש דמגילה כד"ת הא ליתא לדברי הר"ן שהרי הר"ן כ' בעיירות המסופקות דאי הי' ס' שקול הוי ס' דדבריהם לקולא ואי הוי כדברי תורה הו"ל ספק של תורה להחמיר וממקום שבא הט"ז מצום גדלי' נמי מקלינן כמו שאר דרבנן וכן דעת הרמב"ן בליקוטיו והביאו הרשב"א עכ"ל ולדעתי צדקו דברי הט"ז ודברי היד דוד תמוהים. שמה שהקשה על הט"ז שכ' דד"ק כד"ת דמיא הנה זה ש"ס מפורש בר"ה (די"ט ע"א) אמר רב אשי גדלי' בן אחיקים ד"ק הוא וד"ק כד"ת דמיא ומה שהקשה מהר"ן שהיקל בספיקו של קריאת המגילה נעלם ממנו דברי הר"ן פ"ב דתענית שחולק על הרז"ה שס"ל שמגילה הוי ד"ק דדברי קבלה לא הוי רק מה שנאמר עפ"י נביא ומגילות אסתר לאו ע"פ נביא נאמרה ע"ש (וצ"ע על הר"ן דבספ"ק דר"ה כ' הוא בעצמו דפורים הוי ד"ק) וא"כ אין ראי' מהר"ן וע"ש מדמקלינן בצ"ג כמו בשאר צומות אינו ראי' כלל דהא גם ר"ח שהובא בב"י (סי' תקנ"ד) שמחמיר בצ"ג כמו ד"ת סיים דבזה"ז מקלינן לפי דתליא ברצו וע' בב"ח סי' תקנ"ד ס"ב שלדעת ר"ת גם בט"ב מקלינן דתליא ברצו. ומיושב בזה מה שהניח בצ"ע מהר"ש הלוי (חא"ח סי' ב') דמה חידש ר"ת הא בכל הצומות עוברות ומניקות ות אינן מתענות ע"ש ולהנ"ל א"ש דר"ת התיר גם בט"ב. אולם גם לדעה הט"ז בסי' תקנ"ד וכ"ד הרש"ל בתשובותיו סי' נ"ג דרק בשאר צומות התיר ר"ת ולא בט"ב ג"כ לק"מ דהא אנן קיי"ל דדוקא היכא שמצטערות הרבה אז מותר וא"כ בעובדא דר"ת שאמרה אינה צריכה א"כ לא היתה מצטערת כלל ועכ"ז התיר והנה בש"ע (סי' תרצ"ו ס"ז) כ' דאונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו שהוא כד"ת. מבואר דד"ק הוי כד"ת וע' בפרי תואר סי' קי"ז סק"ב שכ' לענין סחורה בדברים האסורים וז"ל דהוי דאורייתא א"נ ד"ק דהוי כד"ת לענין ספיקו ואסור עכ"ל מבואר דס"ל דס' ד"ק להחמיר וכן ראיתי להטורי אבן (מגילה ה' ב') שהוכיח דס' ד"ק להחמיר. הן אמת שהראי' שהביא מט"ב דביה"ש שלו אסור ע"כ משום ד"ק אינו ראי' דביה"ש איקבע איסורא וחייבין עליו אשם תלוי וכ"נ מלשון ה"ה פ"ה מה' תענית ה"ז שכ' ושם נתבאר שביה"ש שלו אסור ואע"ג דס' דרבנן הוא בכי הא ס' אזלינן לחומרא עכ"ל מבואר במ"ש בכי הא היינו דוקא בביה"ש דאיקבע איסורא אבל בשאר ספיקות אזלינן גם בט"ב להקל. וע' רמב"ן בתורת האדם שער אבילות ישינה) דלענין ס' קביע דירחא אזלינן לקולא בט"ב משמע מזה דאדרבא בס' ד"ק אזלינן לקולא וע' ריטב"א מגילה (ה' ב') שכ' איכא דקשיא לי' א"כ אנן בח"ל במקומות אלו דמספקא לן ליקרי בי"ד וט"ו ועל מה סמכו העולם בי"ד וט"ו לבד וי"ל אלו מדינא מספקא לן לית לן למקרי כלל דס' דרבנן הוא מד"ק וכשל דבריהם לקולא כו' עכ"ל. מבואר דס' ד"ק להקל אולם לפי מה דקיי"ל בש"ע סי' תרפ"ח דיקראו בב' ימים ע"כ משום דד"ק ס' להחמיר וע"כ צל"ע על שו"ת בית יעקב (סי' ע"ג) שכ' דאנן לא קיי"ל דפורים הוי ד"ק שהוא כד"ת. וצ"ע מההוא דסי' תרצ"ו וסי' תרפ"ח שהבאתי דס"ל דהוי ד"ק. והן אמת שמדברי התוס' נראה דס"ל כהר"ן דפורים לא הוי ד"ק ממה שנסתפקו במ"ק אם איסור הספד במועד הוי דאורייתא וראיתי להפנ"י בחידושיו למגילה (ד"ג ע"ב) שכ' דלכאורה ממקומו הוא מוכרע דאמר כ"ש פורים ואם האיסור במועד הוי דרבנן א"כ מאי כ"ש פורים הא פורים הוי ד"ק דדינו כדאורייתא משא"כ מועד הוי רק דרבנן ע"ש. אולם י"ל דהתוס' ס"ל כהר"ן דפורים לא הוי ד"ק כיון דאינו מנביאים א"כ הוי רק דרבנן. ומועד אף שהוא דרבנן יש לו אסמכתא מהכתוב וע"כ שפיר אמר כ"ש פורים. והנה ראיתי בשו"ת כ"ב מה"ת חיו"ד סי' קמ"ז שכ' דס' ד"ק להקל וראי' מרמב"ן בתשו' סי' רס"ג שכ' דדיני נידוי ס' לקולא שהוא מדברי קבלה ע"ש. אולם לפי דעתי נראה להביא ראי' דס' ד"ק לחומרא דהא נזירות שמשון לא הוי רק מדברי קבלה וכמ"ש הר"מ פ"ה מה' נזירות הי"ג והאריך בזה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ' וקל"ד וכ"ב חיו"ד סי' כ"ד יעו"ש היטב בדברי' והשירי קרבן בירושלמי נזיר פ"א שהניח בצ"ע על הר"מ הוא לפי שלא ראה דברי המהרי"ט הללו. וכן משו"ת חו"י סי' ט"ו לא עמד ע"ד המהרי"ט האלו וכן הפני משה בירושלמי שם לא ראה דברי המהרי"ט וע"כ פי' פירוש דחוק בירושלמי ומש"ש דנזירות שמשון ליתא בשאלה דהוי כמו נודר ע"ד רבים. ובאמת גם ע"ד רבים גופי' אינו אלא מדרבנן. וכמ"ש הפנ"י גיטין (ל"ו א') ומיושבין בזה דברי הט"ז יו"ד (סי' שכ"ג) שכ' שם דאיך משכחת מלקות הא ישאל על נדרו וראיתי בנחלת עזריאל שבועות כ"ז שהקשה דהא משכחת לה בנודר ע"ד רבים ולהנ"ל א"ש דקושיות הט"ז הוא על התורה. טרם שגזרו חז"ל נדר עד"ר וא"ש. וראיתי בשו"ת קנאת סופרים בהשמטות לנ"ז סי' מ"ט שהביא ראי' דהוי מה"ת מדלא הביאו בגמ' ראי' לר"י בגיטין דל"ה מקרא דמשה דהא גם בימי משה עשו בערמה ונשבע להם אע"כ דמשה נשבע להם עד"ר דאין לומר כמ"ש הרמב"ן דמרצונם עשו כן דביבמות פ' הערל אמרינן דמשה גזר והאי דרא קמאי גזירה הוי ולמה לא קיבלם עכ"ד ובאמת לא מוכח מידי והעיקר כשיטת הרמב"ן. ומה שהקשה דלמה גזר לא ראה חי' הרמב"ן יבמות (מ"ח ב') שכ' דגזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהי' בהן עכ"ל הרמב"ן וא"ש וא"כ נראה דעד"ר הוי מדרבנן. אולם בתשו' הרמ"א (סי' פ"ב) בתשו' הג' ר' גרשון נסתפק שם אם הוי נדר עד"ר וכ' דהוי ס' דאורייתא והרמ"א שם בסי' פ"ג הביאו ושתק לי' מבואר דסובר דהוי דאורייתא וצ"ע] ועכ"ז פסקינן דס' נזירות שמשון להחמיר וכמ"ש הכ"מ והלח"מ פ"ד מה' נזירות. מהריב"ל (ח"א סי' ל"ח) רשד"ם חיו"ד (סי' ע"ח) דברי ריבות (סי' ס"ז) גינת וורדים חיו"ד (סי' י' כלל ב') ש"מ שס' ד"ק להחמיר (ולא כמהר"י שבשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ק"ג שכ' דס' נ"ש להקל ומה שהביא ראי' מדברי רב אשי שבפ"ב דנדרים לא מוכח מידי לפי פי' הב' שבתוס' שם וכמ"ש ג"כ הלח"מ בה' נזירות שם וראיתי בה' נזירות למהריק"ש סי' מ"ו שכ' שס' נ"ש להקל דלראשונים שומעין ולא ידעתי מאן נינהו הראשונים שסוברים להקל בס' נ"ש ואנו רואים שכולם תפסו להחמיר וכמו שכתבתי) וא"כ מבואר דס' ד"ק להחמיר ומה שהביא הנ"ב ראי' מתשו' הרמב"ן דס"ל דדיני נידוי ס' להקל אינו ראי' כלל דדיני נידוי המה מדרבנן משא"כ נידוי עצמו וכן חילק בש"כ ביו"ד סי' ר"ח וכ"ה בתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ב) ושו"ת לחם רב (סי' רי"א) ונ"ל ראי' לזה דהא כ' הרמב"ן בתורת האדם (ענין האבילות) וז"ל ובגמרא נראה שאבילותו של מנודה מה"ת הוא מדאמרינן במס' מ"ק (ט"ו ע"ב) מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר מנודין הי' לשמים והי' משלחין קרבנותיהן ואי מדרבנן אכתי לא תיקנו אבילות דנידוי וכ"ש דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דמדאורייתא נהוג אבילות עד כאן לשונו א"כ מבואר דס"ל דנידוי הוי דאורייתא וע"כ צלע"ג על שו"ת מהר"ם פאדוו"ה בתשו' (סימן ע"א) שכ' דנידוי וחרם דרבנן ובשניהם פסקינן לקולא וכן נראה דעת הרמב"ן ע"ש והרי מבואר דהרמב"ן ס"ל דנידוי דאורייתא וגם במוחרם פסק לחומרא וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' קע"ג) וגם דברי הדרכי משה ביו"ד (סי' של"ד) צל"ע שכ' וז"ל וכ' מהר"ם פאדו"ה דאין חילוק בזה בין מוחרם למנודה דשניהם דרבנן ואזלינן לקולא וכ"נ ממהרי"ק שורש צ"ה דס' חרם להקל ולא כהרשב"א סי' הקצ"א דמשמע דהוי דאורייתא עכ"ל והנה מה שהוכיח מרשב"א סי' תקצ"א דח' הוי דאורייתא אינו מוכח כלל דהתם הי' גם שבועה וכי חם רב (סי' רי"א) אמנם מצאתי בתשו' הרשב"א ההובא בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ע"ה) שכ' העוברים על גזירות ציבור שגוזרים בח' הוי כעוברים על השבועה ע"ש משמע דגם בלא שבועה הוי מה"ת. ומזה יש לדון על מ"ש בשו"ת מאמר מרדכי (סי' ס"ד) דכבר נודע מ"ש הרמב"ן דח' מד"ק וברמב"ן בתשו' דס' להקל ואף שמרשב"א משמע דהוי ד"ת. בח' שבא על התקנה אינו אלא מדרבנן ע"ש. ובאמת מדברי הרשב"א שבמהר"ם אלשיך מבואר דגם בח' על תקנה וגזירה הוי מה"ת גם מ"ש בשם הרמב"ן בתשובה הוא ב"כ מהרשב"א כנודע רק על דיני נידוי י"ח (וצל"ע ממ"ש בשו"ת רשב"ש (סי' שצ"ז) בנשבע לפרוע והגיע שבת דיש מחלוקת אם משכון הוי פירעון וע"ז כ' בשם הרשב"א דח' הוי ד"ק וס' להקל ע"ש ובאמת בס' בגוף הדבר ס"ל להרשב"א להחמיר ורק בהדינים היקל דהם מדרבנן וגם הא הי' שבועה וצ"ע) וגם מ"ש הד"מ ממהרי"ק אין ראי' כלל דקאי על דיני נידוי ולא בגוף הדבר. וגם צל"ע על שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תקצ"ה) שכ' דנידוי דרבנן ובח' איכא מ"ד דהוי דאורייתא ובאמת גם נידוי הוי דאורייתא ורק בהדינים הקילו וע"כ פסק האיבעיות דפ' אלו מגלחין להקל כיון דהתם איבעיא בדיני נידוי [ודרך אגב אעיר על מה דבש"ס מ"ק (ט"ו ב') איבעיא דלא איפשטא אי מנודה אסור בחה"מ ופסקו להקל וכמ"ש הש"כ (בסי' של"ד ס"ק י"ב). וראיתי בהגהת יד שאול שם שהניח בצע"ג דהא בנדרים (דף כ' ע"ב) חד מבני ט' מדות הוא בני נידוי ע"ש ולק"מ דהא התם הפי' דהבנים המה פגומים אבל הוא מותר לשמש. וכה"ג כ' הב"ש (סי' קי"ז סק"א) והג"פ שם. ואף לשיטות הראב"ד שהובא בב"י א"ח (סי' ר"מ) שגם הוא אוסר וכמ"ש ג"כ המל"מ (פכ"א מה' א"ב) שלשיטתו קשה לכאורה. ואין לומר שהוא באמת סובר מזה הטעם האיבעיא להחמיר. ז"א כמו שמבואר ברא"ש פ' אלו מגלחין סי' נ"א) עכ"ז לק"מ והוא די"ל דמיירי שהתנו בהדיא שאסורין גם לשמש. וע' ברכי יוסף סי' ר"מ סק"ג. ועברש"י נדרים שם שכ' ונתעברה ממנו משמע דהבנים הם פגומים אבל מותר לשמש] ואולי י"ל דס"ל להפוסקים דהרמב"ן בתורת האדם ליישב דברי הגאונים כתב כן אבל הוא בעצמו ס"כ דנידוי הוי רק ד"ק. אבל מ"ש המהר"ם פאדו"ה והד"מ כן בח' הוא תמוה דזה בודאי דאורייתא וס' להחמיר וע' שו"ת עה"ג (סי' ס"ח וסי' ס"ג) שהכריע כן. דס' ח' להחמיר ומה שהקשה עליו בשו"ת יד אלי' (סי' ס"ח) שהקשה על העה"ג דאמאי חייש לס' ח' דהוי מה"ת ולא לס' גזל. ולפי דעתי י"ל דהעה"ג ס"ל כמ"ש התומים בכללי תפיסה (סי' כ"ז) דס' גזל לא אסרה התורה דגזל ודאי ולא גזל ס' ע"ש. וע"כ החמיר בס' ח' ולא בס' גזל. העולה מזה דנראה מהא דפסקינן דס' נזירות שמשון דהוא מד"ק להחמיר וכן מהא דמצרכינן לקרות המגילה בי"ד ובט"ו משמע ג"כ דס' ד"ק להחמיר. וראיתי להעיר על מ"ש הב"י סי' תרפ"ח בשם אבי' שכ' שהרמב"ם לא הצריך לברך בב' הימים רק היכא שקצתם אומרים שהעיר הוא מוקפת חומה מימות יב"נ וקצתם מכחישים. אבל היכא שאינו ידוע גם הר"מ מודה. וע"ז הקשה הב"י דגם היכא שנחלקו בקבלתם אינו חייב בא"ת וא"כ היכא משכחת לה עיר המסופקת שכ' הר"מ ע"ש. וראיתי להפרמ"ג שם במ"ז סק"ד שהקשה דהא בפ"ח מה' שגגות כ' הר"מ דעד א' אומר שהוא חלב וא' אומר שומן מביא אשם תלוי וגם הקשה על הר"ן שכ' דרק מצד חסידות קראו בהוצל דהא בלא"ה הוי איקבע איסורא יעו"ש שהניח בצ"ע וכן ראיתי בשו"ת ח"ס חא"ח סי' ק"ס שתמה כן על הב"י ולדעתי לק"מ והוא עפ"י מ"ש בס' גט מקושר למהר"י נבון (דקמ"ט ע"ב) שרק היכא שהעד אומר שהוא יודע בבירור שהוא כך אז מקרי איקבע איסורא משא"כ היכא שהוא אומר רק שהוא מקובל אז לא מקרי אקבע איסורא וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג האחרונים (סי' כ' חא"ח) וא"כ לק"מ דהר"מ בה' שגגות. וכן הר"י בן הרא"ש שבב"י יו"ד סי' ל"ט מיירי שהעד יודע בבירור שהוא טריפה משא"כ כאן שהעד אומר רק שהוא מקובל דהעד בעצמו א"א כלל שידע בבירור הדבר וע"כ שפיר כ' הב"י דאינו מביא א"ת וז"ב. ומה שהקשה המקראי קודש (דפ"ג ע"א) עמ"ש דאזלינן בתר רובא דעלמא כמבואר בב"י בשם הר"ן דהא קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה לק"מ דהא הקשה הר"ש מקינון בס' הכריתות (בלשון לימודים סי' ר') דאיך מותר לזרוע דלמא נחל איתן הוא וכל קביע כמחצה על מחצה ותירץ דמה"ת בעינן דוקא שיהי' קבוע במקומו ע"ש וא"כ כאן לא הוי הקבוע במקומו שיהי' האיסור הוא בפ"ע ולא דמי לחניות ששם ידעו החנות שמכרו טריפות בפ"ע וא"ש. ואח"כ ראיתי בהגהת אלפסי שהובא בא"ר סי' תרפ"ח שהקשה כן וע"ש מ"ש ליישב זה:
ז והנה בס' דרבנן בדבר שיש לו עיקר מה"ת כ' המשנה למלך (פ"ד מה' בכורות) דס' להקל וראיתי בארעא דרבנן בהקדמה שכ' ע"ז וז"ל מצאתי היפוך מזה בדברי הר"מ פ"ז מתרומות שפסק דטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק עכ"ל וכל אותן ההלכות הם אפי' בתרומה בזה"ז דלדעת הר"מ הוי דרבנן דאם הי' חילוק בדבר הי' לפרש כו' אע"כ מדסתם משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף בתרומה בזה"ז כיון שעיקרו מה"ת לא אזלינן בס' לקולא עכ"ל ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא דהא גם היום תקשה דהא תרומה בזה"ז לא מקרי עיקרו מה"ת כמבואר בש"ס גיטין (דס"ה א') דפרכינן אמאי דאמרינן התם דלא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו במלתא דלית לי' עיקר מה"ת וע"ז הקשו מהא דמערימין על מעשר שני כו' וע"ז תירצו במעשר בזה"ז דרבנן דמבואר התם להדיא דתרומה ומעשר בזה"ז מקרי אין לו עיקר מה"ת ובזה א"ש מה שהקשה בכתונת פסים (דיני ברירה בפרט הרביעי) על ההגר"א דבא"ח סי' תי"ג פסק דעיקרו דאורייתא לא אמרינן ברירה וביו"ד סי' של"א פסק דבתרומה בזה"ז אמרינן ברירה ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דתרומה בזה"ז שליכא שום תרומה דאורייתא מקרי אין לו עיקר מה"ת ומזה קשה לי על הרש"ל ביש"ש ב"ק (בדיני ברירה אות י"ג מפ"א) שאחר שכ' שהיכא דעיקרו דאורייתא לא אמרינן ברירה כ' ומש"ה נראה דהאידנא לאחר חורבן דכל תרומות ומעשרות אפי' בא"י דרבנן כו' לא אמרינן ברירה כו' ע"ש דהא בזה"ז אין עיקרם דאורייתא ויש ליישב דברי המהרש"ל לפי מה שהאריך המל"מ בה' תרומות שם להוכיח דתרומה בזה"ז דיינינן לי' כדאורייתא לכל דבר ורק לענין תערובות עשו אותן כדרבנן דכן גזרו חז"ל שיהי' לכל דיניהם כדאורייתא ע"ש וע"כ פסק הרש"ל דלא אמרינן ברירה בתרומה בזה"ז. וזה נ"ל ג"כ דעת המהרש"א והמהר"ם בנדה (ד"ב ע"ב) דאמרינן שם תולין כו' וכתבו המהרש"א והמהר"ם דהוי כודאי דאל"כ נוקי חזקה נגד חזקה ע"ש (ובזה יש ליישב מה דקשה לי דבתוס' ישנים בקידושין (ע"ט ב') כתבו לשון אדרבה קשה דהל"ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכא שרפינן עלה קדשים אבל לקמן גבי יין לא שייך ליישב כן עכ"ל. והנה גם התם איכא למימר דגם בתרומה אתיא לידי קולא דשרינן התרומה לישראל כיון דמחזקינין לי' כודאי חומץ ולא חל עלה שם תרומה מעולם. אך בסוגיא דנדה בכאן קשה דהא אמרינן תולין כו' ולמה אמרו אדרבה אולם לפמ"ש המהרש"א והמהר"ם דכאן הוי כודאי א"ש). וראיתי להכרו"פ (סי' א' סק"ז) שכ' דקושיות המהרש"א בלא"ה לק"מ דהא תרומה בזה"ז דרבנן וס' להקל ע"ש אולם לפי דברי המל"מ הללו א"ש דגם תרומה בזה"ז ס' להחמיר וזה ג"כ דעת המהרש"ל שכ' בשמו הט"ז ביו"ד (סי' ש"ל סק"ג) דחלת א"י אף בזה"ז ס' להחמיר ואזיל לשיטתו שס"ל ג"כ דאין ברירה בתרומה בזה"ז דעשו אותן כדאורייתא וע"כ החמיר גם בספיקו וזה דלא כשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' ל"ט) שכ' בפשיטות דבתרומה בזה"ז ס' להקל ונעלם ממנו דברי המל"מ הללו וא"כ שוב אינו קשה קושיות הארעא דרבנן ממ"ש הרמב"ם בההיא דטומטום דתרומה בזה"ז יש לו כל דיני' לבד מתערובות כמו דאורייתא וע' שער המלך בה' מעשר שני (פי"א הי"ב) שהוכיח מרש"י דפסחים שסובר שבזה"ז מקרי תרומות ומעשרות עיקרו מה"ת וכ' ולכן נראה דתלמודא התם ה"נ דהוי מצי למיפרך כל דתיקן כו' אלא דעדיפא מיני' קפריך כו' ע"ש ובפ"י מה' מקואות כ' בשם ס' כהונת עולם דהמל"מ הגיד לו פא"פ דכן דעתו ע"ש וא"כ י"ל דהארעא דרבנן הקשה כן לשיטות המל"מ דהוא ס"ל דהוי עיקרו דאורייתא וע' בארעא דרבנן אות תי"ד ואות תרס"ט) והבן. ושוב הגיע לידי ספר דברי אמת וראיתי בקונטרס דס' (סי' ה') וראיתי שתמה על הארעא דרבנן ואיני רואה קושיא על דבריו דמה שהקשה דהא לא קיי"ל כר' יוסי אינו קושיא דהא הארעא דרבנן כ' זה ע"ד המל"מ והוא כבר כתב כן ולמה לו לכפול הדברים. ומ"ש מסוגיא דגיטין כבר כתבתי דהוא הקשה לפי דעת המל"מ והוא בעצמו לא ס"ל כן כמבואר בדברי' בסי' תי"ד. וע"ש דהא בפרק הערל אמרינן דלר"ל דאנדרוגינוס הוי ס' אוכל בתרומה בזה"ז דהוי דרבנן אינו ראי' לפמ"ש המל"מ דלא קיי"ל כר"ל רק כר' יוחנן וגם ר"ל בעצמו לא אמר זה רק לר' יוסי ושוב ראיתי בעין זוכר (מערכת ד' אות ל"ד) מ"ש בזה ואני הנלע"ד כתבתי ובדברי המל"מ הללו שס"ל דתרומה בזה"ז לכל דיני' הוי כדאורייתא א"ש דברי הש"ע יו"ד סי' של"א דהאומר לשלוחו צא ותרום דאין חזקתו תרום וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) שכ' וז"ל דין זה שכ' המחבר דאין חזקתו תרום תמוה בעיני דתרומה בזה"ז דרבנן ובמידי דרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו עכ"ל ולפי דברי המל"מ א"ש דכיון דבדאורייתא אמרינן דאין שליח עושה שליחותו ה"ה בתרומה בזה"ז דגזרו חז"ל שיהי' דינו כדאורייתא לבד מתערובות וע"כ אמרינן בזה דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"ש:
ח ויש לחקור בס' דרבנן בדבר שבערוה אם הולכין בו להקל או לא. וראיתי בחי' אנשי שם (סי' ק"ה) שנסתפק בזה ותמהני דהא כ' ה"ה פ"ח מה' יבום ה"ב דבחליצה אמרינן ס' דרבנן להקל וכ"ה בחי' הרמב"ן ליבמות (כ"ד א') והרי חליצה לשוק הוי דבר שבערוה וכמ"ש המרדכי (פ' מצות חליצה) מוכח דגם בדבר שבערוה אמרינן ס' דרבנן להקל הן אמת שבשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' צ"ג) השיג על המרדכי בזה. אולם כדברי המרדכי כ' גם בנמ"י פי"ב דיבמות והובא בשו"ת רע"א (סי' ח') וכן ראיתי בא"ז ה' חליצה (סי' תרע"ב) וכתב כן בשם ר"י בעל התוס' וא"כ מבואר דגם בדבר שבערוה להקל ומהתימה מהחי' אנשי שם שלא ראה זה. אולם י"ל דכיון דהס' של החי' אנשי שם הוא שלפמ"ש בחינוך להקשות למה ס' דרבנן להקל הא עובר על לאו דלא תסור ותירץ דרבנן תיקנו כן דיהי' ס' להקל וא"כ י"ל דבדבר שבערוה דחמור לא תקנו זה. וא"כ לשיטות הרמב"ן שחולק על הרמב"ם והקשה על הרמב"ם שס"ל שעובר בדרבנן על לא תסור א"כ למה ס' להקל וא"כ לדידי' אין חילוק בין דבר שבערוה לשאר איסורים והחי' אנשי שם נסתפק רק לדעת הרמב"ם ושוב ראיתי בשו"ת דברי אמת (סי' ו') שהביא בשם אחרונים שהחמירו בדבר שבערוה בדרבנן בספק והוא תמה עליהם מדברי ה"ה האלו. ולפמ"ש א"ש. וע' גם בארעא דרבנן (מהד"ב אות קס"ה) שכ' ג"כ דבדבר שבערוה יש להחמיר בס' גם בדרבנן וע"כ צ"ע בזה:
ט ויש לעיין בס' דתרי ותרי אם אסור ולא מוקמינן אחזקה וראיתי בשו"ת הרשד"ם (חיו"ד סי' ע"ז) שכ' וז"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפי' רק שחתם כו' ה"ל תרי ותרי שהשניים החתומים מעידים שבפיו מלא לאמר והשנים האחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא מפי' רק שהחתים כו' וא"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק עכ"ל וראיתי בשו"ת אבקת רוכל למרן הב"י (סי' קצ"ב) שכ' ע"ז וז"ל המחלוקת הזה הוא פלא בעיני והי' ראוי שישמיעני אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו אי' והסברא הוא מחייבת בהיפוך לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתו דמעיקרא דהיינו חזקת היתר כי היכא דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה ואוקי ממונא אחזקתא קמא א"כ לא הי' מהראוי שיסתיר המחלוקת ויחליט הגזירה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלא טעם עכ"ל ואני בעניי תמהני הפלא ופלא ע"ד מרן אשר כל רז לא אניס לי' ואיככה כ' שלא ידע אי' מקום המחלוקת של הרשד"ם שרמז והנה הוא בש"ס יבמות (דכ"ג) דאיתא התם מחלוקת אי תרי ותרי דרבנן או דאורייתא ומדרבנן אסור לכ"ע ואף שהר"ן סובר דהוא רק במילי דאישות וכמ"ש בכתובות פ"ב לא ס"ל למהרשד"ם כן והכי קיי"ל. וע' בטוש"ע אה"ע (סי' ג' וסי' מ"ז) וא"כ דברי הרשד"ם נכונים וברורים רק שלפי מה שכ' כאן הרשד"ם בפשיטות דאיסורא איכא קשה לי ממ"ש הפרמ"ג ביו"ד (סי' מ"ד בש"ד ס"ק ח') שהעתיק דברי רשד"ם באם ב' אמרי שלא הי' ליחה עכורה בכוליא וב' אמרו שהי' והגיע לחריץ כשירה דמוקמינן אחזקתה וקשה לי דעכ"פ מדרבנן הי' מהראוי לאסור ועיינתי בדברי הרשד"ם (חיו"ד סי' ל"ח) וראיתי שם שס"ל כשיטות הר"ן שרק בעניני אישות מחמרינן ע"ש וא"כ קשה על הפרמ"ג למה העתיקו לדינא כיון דאנן לא קיי"ל כן וכמ"ש הוא בעצמו בפתיחה לה' שחיטה וא"כ הו"ל לאסור מדרבנן [וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ל"ז) שכ' וז"ל אבל בריעותא שנולדה בודאי מחיים אע"פ שצדדי ההיתר והאיסור שוים ראוי לכל מורה להחמיר בספיקו גם בה"מ כמבואר ברשד"ם סי' ל"ח שהחמיר במים עכורים בכוליא וב' אמרו שהגיע הכוליא לחריץ וב' אמרו שלא הגיע לחריץ כו' ואף שיש לדחות דשאני ההיא דרשד"ם דאיכא תרי ותרי וי"ל דיסבור כדעת רש"י בעירובין ל"ה ע"ב שכ' בשינויא דרבה ורב יוסף הכא בב' כיתי עדים עסקינן דטעמא דהר"מ משום דאיכא כת אחרת דמפקי מחזקה תו לא אזלינן בתר חזקת כשרות עכ"ל ודבריו המה שלא בהשגחה דהמעיין ברשד"ם יראה דהיתה עובדא דילי' דהעדים העידו שלא הספיקו לראות אם הגיע למקום חריץ ועכ"ז אסר אותו משום שיצתה מכלל הבהמות ולא כהפרי תבואה] וא"כ דברי הרשד"ם סותרים זה את זה וצ"ע וע' פרמ"ג בפתיחה לה' טריפות שכ' אמנם בהא דסי' ל"ט ב' אמרו כסדרן היתה וב' אמרו שלא כסדרן היתה צ"ל כמ"ש דסירכא כסדרן לא הוי ריעותא כלל כו' ע"ש ותמהני שבמח"כ לא העתיק יפה ההיא דסי' ל"ט סט"ז דשם מבואר דהי' הכחשה חד וחד ולכן אוקי שם אחזקה להכשיר לגמרי אבל בתרי ותרי הי' אסור מדרבנן עכ"פ:
י ויש לעיין בס' שנולד בגט כגון שס' אלינו בהכחשת העדים במסירת מודעא שב' אומרים שמסר מודעא וב' מכחישים אם הוי א"א מדאורייתא דאוקי אשה אחזקתה או אמרינן דאוקי הגט אחזקתו דלא נפסל. וראיתי בשו"ת צלעות הבית (סי' ט') שכ' שנראה לו דהוי א"א מדאורייתא דאוקי אשה אחזקתה ופקפק בזה משו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קנ"ז) יעו"ש. אולם אני מצאתי בתשב"ץ (ח"א סי' א') כ' שם וז"ל ואם עידי המודעא העידו אמת אשה זו אסורה ואם עידי הגט העידו אמת אשה זו מותרת אוקי תרי לגבי תרי ואוקמי אשה אחזקתה ע"ש מבואר דס"ל דאשה זו אסורה מה"ת. ולכאורה הי' נ"ל דדבר זה תלוי בפלוגתת הראשונים. דהנה בטעמא מה דמועיל ביטול לגט כ' הרשב"א בחי' לקידושין (דכ"ט ע"ב) דכיון דהעיקר הוא הנתינה לידי האשה לא מיחשבא אלא מעשה זוטא והריטב"א שם כתב דהטעם דעוקר שליחות העדים והסופר למפרע ע"ש. וא"כ יש לומר דלשיטות הרשב"א א"כ הגט חל גם אחר הביטול רק שכעת יכול הוא לבטלו כיון שהוא מעשה זוטא ע"כ שייך לומר דאוקי הגט אחזקתו משא"כ לשיטות הריטב"א דבביטול הגט נעקר הגט למפרע א"כ לא שייך לומר אוקי אחזקתו כיון דאם ביטלו נעקר הגט ואגלאי מילתא דמעולם לא הי' הגט כלל א"כ שוב לא שייך לומר דאוקי אחזקתו דאינו חזקה אלימתא כיון דאם יבטלנו יעקר למפרע אולם ז"א דהא הרדב"ז שם שכ' דאוקי הגט אחזקתו כתב כן בשם הריטב"א וא"כ יהי' דברי הריטב"א סותרים זא"ז וע"כ לדינא כיון שמצאתי מפורש כן בתשב"ץ וכ"נ מהריטב"א והרדב"ז כן יש להורות:
יא ויש לחקור בס' ל' או לאחר ל' באבילות אם הולכין בזה להקל והנה דבר זה הוא מחלוקת הפוסקים והט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) כ' דכיון שמת כבר שוב נפסק חזקת חיוב לומר דעתה מת כיון דאדם מועד ועלול לכך יעו"ש וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"א) שכ' ע"ד הט"ז וז"ל מצאתי בשו"ת גאוני בתראי סי' ז' תשובה א' שכ' הט"ז בענין אשה שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה ועד א' מעיד שבנה מת קודם שאין כח ביד העד לאורעי החזקה חזקת חיות בבן דאזלינן בתר חזקת חיות שהוא חי עד עתה ומיירי שזמן מיתת הבעל אבי הבן הוא ידוע דאל"כ זיל בתר חזקת חיות דבעל וכ' שם הט"ז ויש שרוצים לחלק דחזקת חיות הוא חזקה העשויה להשתנות דכל אדם סופו למות ואין בזה ממש כו' דאדרבה מבואר בפ' כל הגט הניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים דחזקה מעליא הוא עכ"ד בקצרה והרי הט"ז סותר דברי עצמו מהיפוך להיפוך וע"כ שחזר בו ממ"ש ביו"ד סי' שצ"ו שהתשובות חיבר באחרונה וכותייהו נקטינן עכ"ל ואני אומר שאיני רואה כאן חזרה כלל. ובחנם כ' הפרי תבואה שהט"ז חזר בו ואציע דברי הט"ז הנה נשאל באשה שהעידה על עצמה שנהרג בעלה וגם בנה ומיתת הבעל הי' קודם מיתת הבן והגידה שהי' שם עוד איש א' בבית ההיא. והחכם האוסר רצה לומר שלא דמי לדין המבואר במשנה ר"פ האשה שלום דאם אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דנאמנת דשם הטעם משום דיש לה מיגו דאם היתה רוצה היתה שותקת והי' מוקמינן הבן בחזקת חי משא"כ כאן אין כאן מיגו די"ל דהאשה יש לה מורא שמא יבא העד ויאמר ההיפוך וע"ז כ' הט"ז דהא ליתא דהעד לא יהי' נאמן כלל דהוי נגד החזקה דאם האשה לא תאמר רק שמת בעלה לחוד ניקום אנן הבן בחזקת חי ולא יהיה נאמן העד נגר החזקה ושפיר נאמנת האשה משום מיגו דאי בעית שתקה. וע"ז כ' הט"ז דיש רוצים לומר דהוי חזקה העשויה להשתנות וא"כ לא הוי חזקה כלל ושפיר יהי' נאמן העד לומר שהבן מת וע"ז כ' הט"ז דהא ליתא דבכל מקום חשבינן חזקת חי לחזקה מעליא זה ביאור דברי הט"ז בקצרה וא"כ לא סתרו כלל דברי הט"ז אהדדי דבסי' שצ"ז דמיירי שבודאי מת לא אמרינן דעתה מת כיון שכל אדם עלול למות. ע"כ אמרינן דמקודם מת אבל היכא שלא ידעינן אם הוא חי או מת בזה חזקה חי חזקה מעליא ואמרינן שמוקמינן לי' אחזקת חי וז"ב בכוונת הט"ז ומש"ש הפרי תבואה להוכיח דלא הוי חזקה העשויה להשתנות מתוס' יבמות (דס"ח) שהקשו דס' בן ט' איך פוסל בביאתו דמוקמינן לי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ומאי קושיא הא הוי חזקה העשויה להשתנות ועיי"ש שבדה מלבו חילוק חדש ונעלם ממנו מ"ש בשו"ת מהרימ"ט ח"א סי' י"א ומ"ב) שהוכיח מכמה דוכתי דחזקת קטנות לא הוי חזקה. ופי' דברי התוס' יבמות דלא מקשו דלוקמי הקטן אחזקת קטנות רק דליקום האשה אחזקתה יעו"ש ובזה נפלו כל דבריו כאן. וע"ש בפרי תבואה בסי' י"ג ששם שינה את טעמו וחזר מהחילוק שכתב כאן ומה שהקשה שם עוד המגיני שלמה שכ' בביצה (ל"ז א') דמוקמינן לה אחזקת מעוברת ועכשיו נולדה דהא הוי חזקה העשויה להשתנות לא ראה בתוס' ב"ק (נ"ו ב') וב"מ (ד"ק) ובשיטה מקובצת שם בשם כמה מהראשונים דחזקת מעוברת חזקה טובה היא יעו"ש ומ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' ו') ושו"ת מאמר מרדכי סי' מ"ט) ותראה דלק"מ:
יב ויש לעיין בס' תרתי לריעותא אם כשר או לא וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' פ"א) ובלבושי שרד שתמה על הפרמ"ג (סי' ל"ה בש"ד ס"ק מ"ז) דס"ל דס' תרתי לריעותא כשר דהוא היפוך מ"ש התבואות שור (סי' ל"ז סק"ו) דס' תרתי לריעותא הוי ס' דאורייתא. ולדעתי לק"מ והוא דהא לכאורה יש לתמוה על הפרמ"ג מדברי עצמו שבסי' ל"ז במ"ז סק"ג כ' וז"ל. וע' שמלה חדשה כאן ובסי' ל"ז האריך וכתב דהוי ס' דאורייתא וכל מה שלא התירו בפירוש אין לנו להקל ע"ש והדין עמו עכ"ל וא"כ יהי' סותר מ"ש בסי' ל"ה בש"ד שהבאתי וכ"כ עוד שם בש"ד סק"ה ובסי' ל"ז סק"ג דס' תרתי לריעותא להקל. וע"כ נראה ליישב זה עפ"י מה שראיתי בראש אפרים בדיני תר"ל (ס"ק ל"ג) לחלק דהיכא דאיכא ב' ריעותות דמורים על ריעותא א' הוי דאורייתא משא"כ היכא דמצטרפין ב' פלוגתות הוי דרבנן ע"ש באורך ובתשובה (סי' ל"ה) וכ"כ בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' י"ז) יעו"ש וא"כ י"ל דכן ג"כ דעת הפרמ"ג ולהכי בנידון שכ' ביתירת מקמא דזה הוי רק משום ספק דפלוגתא וכמ"ש הראש אפרים (דיני תרת"ל ס"ק נ"ח) וזה גם להת"ש הוי דרבנן משא"כ בשאר תרתי לריעותא זה היא דאורייתא וס' להחמיר וא"ש דברי הפרמ"ג דאינם סותרים לדברי הת"ש וגם לא לדברי עצמם. וראיתי לעורר על שו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' י') שהאריך לחלוק על דיני דתרתי לריעותא בדברים שאין בהם ממש וכ' שם וז"ל מ"ש הפרמ"ג בוע' שהוא על חסרון מבחוץ הוי תרתי לריעותא וע"כ היא ט"ס וצ"ל מבפנים כו' ור"י גופא אית לי' דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון והמחמיר בבועא הוא רק ר' יוחנן בר' מ"ח וא"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי כו' עכ"ד. ושגה במ"ש דט"ס בפרמ"ג הוא וצ"ל חסרון מבפנים דהא מקור דברי הפרמ"ג שם המה מהת"ש והת"ש ס"ל דחסרון מבפנים לא הוי ריעותא כלל כמבואר להמעיין בדברי' בסי' ל"ז סק"ו (ומה שבסי' ל"ו ס"ק מ"ה נראה מדבריו דהוי ריעותא כבר העירו בזה בראש אפרים סי' ל"ו ס"ק קכ"ה. ובשו"ת טט"ו מה"ת סי' נ"ג ע"ש) ובאמת נראה הדבר כפשוטו דמיירי בחסרון מבחוץ ואין כאן רביעית וז"פ. וצל"ע על שו"ת ח"ס (חיו"ד סי' ל"ה) שכ' בפשיטות דחסרון מבפנים שמי' ריעותא היפוך דברי הת"ש ולא הזכיר דברי' כלל ועשו"ת ב"ח הישינות (סי' ק"ל) שכ' בריאה שהי' חסר כמו סדק והעור והבשר קיים ובדופן שכנגדו נשבר הצלע דטריפה דהוי תר"ל משום דחסרון מבפנים שמי' חסרון ע"ש וצל"ע שסותר דברי עצמו מ"ש בב"ח (סי' ל"ט) דדוקא כשהריעותות המה במקום א' ואפי' רוחב קש לא מהני ועתש"ו ופרמ"ג (סי' ל"ז) וע' בראש אפרים בתשובה (סי' י"ח) שהג' ר' סענדיר תמה על הב"ח. וכן בשו"ת גבעת שאול (סי' פ"ו) ולא העירו שסותר דברי עצמו. ומה שהקשה שם מאין מקיפין בבועא שבסי' ל"ו לק"מ ע' בראש אפרים ושו"ת בגדי ישע (חיו"ד סי' י"ד) ומה שהקשה עסי' ל"ו מנגלד קרום העליון ועלה בו בועא דטריפה דהוי קרום שעלה מחמת מכה י"ל דעדיפא מיני' קאמר דאפי' במים זכים טריפה וכמ"ש הש"כ שם. ועמ"ש לתרץ בזה בשו"ת גבעת שאול (סי' מ"ו) ע"ש ועשו"ת שאילת שמואל (סי' נ"ה חיו"ד) שהכה על קדקוד חכם א' שקיהה בדין תרתי לריעותא והוא כ' דהוי כמו דמצטרפים ב' מיעוטים ע"ש יעו"ש דבריו נכונים (רק מש"ש דתרת"ל דבש"ס נדה ד"ג הוי ג"כ רק ס' צ"ע בזה. ע' מאירת עינים דיני תרת"ל ס"ק כ"ט) ונראה שהעמק הלכה אזיל בזה לשיטתו בחיו"ד (סי' כ"א) דחולק על ההיא דמצרפינן ב' מיעוטים ע"ש. אולם נראה שנעלמו ממנו דברי התוס' ב"ב דצ"ג שכתבו כן יעו"ש וע"כ הדין דתרת"ל טריפה אין לזוז הימנה. וראיתי בס' זכר יהוסף (דצ"ב) שהקשה על הב"ח והפרמ"ג ביו"ד סי' ל"ט שכתבו דילפינן תרת"ל מההוא דריש נדה במקוה שנמדד דהא אמרינן איסור מטומאה לא ילפינן וע"ש שהאריך להקשות על כמה דוכתי דילפינן איסור מטומאה והנה כמו כן ראיתי בקהלת יעקב בתוס' דרבנן (אות כ') שהקשה כן מכמה בקיאות וכן הניח בצ"ע בשו"ת ס' יהושיע בפו"כ (סי' תל"ו) אולם נעלם מהם דברי ההגהת שערי דורא (ה' ביטול איסורים) בשם מהר"ש דמאי דאמרינן איסור מטומאה לא ילפינן היינו טומאה דילפינן מסוטה כגון הא דברה"י טמא ולא מוקמינן אותו אחזקתו אבל שאר טומאות שהוא מצד הסברא ילפינן זה מזה וכ"כ הבית שמואל באה"ע ססי' ו' יעו"ש ולפ"ז לא קשה כל קושיותם: (יג) בהא דקיי"ל דס' דרבנן להקל ובאתחזק איסורא להחמיר. אם שייך זה גם בספיקא דפלוגתא. ראיתי להפרמ"ג ביו"ד (סי' י"ח בש"ד ס"ק א') שכ' בשם הכנה"ג שהביא בשם הדרך תמים דבס' דפלוגתא לא שייך לאוקים אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע"ש. וכמו כן כתב המל"מ ה' טומאת צרעת (פ"ב ה"א) ותמה על הפני משה ומהר"א ששון שלא חילקו כן יעו"ש ולפי דעתי יש ללמוד כן מתורתו של רבינו המהרי"ק (שורש קע"א) שכ' שם וז"ל אבל ספק הבא שלא ע"י העדאת פני כתי עדים פשיטא דאוקמינן לה אחזקתה דהיינו אחזקת פנייה ולכל הפחות היכא שאין הספק אלא במעשה האיך הי' כי ההיא דזרק לה קידושין ס' קרוב לו ספק קרוב לה כו' אמנם היכא שהספק תלוי בדין עצמו כגון דמיבעיא בגמ' וסליק בתיקו אז יש להחמיר כו' עכ"ד. וראיתי בשו"ת אדרת אלי' למהר"א קוב"ו סי' ד' דכ"ג ע"א) דהבין ממהרי"ק דהטעם משום דס' דמציאות קיל יותר מס' דפלוגתא וע"כ תמה עליו דמדברי' בעצמו בשורש כ"ה מבואר דס"ל להיפוך יעו"ש באורך. אולם לפי האמור דברי המהרי"ק צודקים דכוונתו דבשלמא בס' במציאות מוקמינן אחזקה משא"כ בס' דפלוגתא בזה לא שייך לומר אוקמי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וא"ש. ובזה יש ליישב דברי השבות יעקב (ח"א סי' כ') שכ' בבעיא דלא איפשטא בזבחים (צ"ח ב') בהי' טבח ומוכר רבב דאזלינן לקולא דהוי מיעוט שאינו מקפיד ובפתחי תשובה (סי' קצ"ח ס"ק ט"ז) כ' דצ"ע דהא אתחזיק איסורא וגם בדרבנן להחמיר ע"ש. אולם לפי האמור א"ש דבבעיא דלא איפשטא גם באיתחזק איסורא הולכין להקל אולם בלא"ה לק"מ עלי' דהא השבו"י כ' בספרו מנחת יעקב (בקונטרס הס' ס"ק ל"ו) דבדרבנן גם באיתחזק איסורא הולכין להקל ובספרו סולת למנחה שכן יש להורות למעשה. וע' מ"א סי' קס"א ס"ק ז' שפסק האיבעיא. בנדה להחמיר ובנט"י להקל ובפרמ"ג שם תמה עלי' דהא הוי רובו שאינו מקפיד אולם לא ראה שכבר קדמו בשבו"י. וע' במחה"ש שם ובס"ט (סי' קצ"ח ס"ק כ"ב) שתירצו בטוב יעו"ש. וע' שו"ת שירי טהרה (סי' קצ"ח ס"ח) שתמה ג"כ ע"ד המ"א הללו. ולא ראה דברי השבו"י והס"ט ומש"ש דדברי הרמב"ם סותרים זא"ז דבפ"ג מה' מקואות כ' בהאיבעיא דטבח וקצב דהוא ספק ובהאיבעיא דפינן ממיחם למיחם בשבת (ל"ח ב') פסק לקולא לק"מ כמ"ש הס"ט שם דבטבילה מחמרינן בכמה דוכתי בס' גם מש"ש דהרא"ש שפסק האיבעיא דמיחם לחומרא סותר א"ע דפסק בכל מקום לקולא לק"מ דשאני התם דקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא וכמ"ש הר"ן שם על הרי"ף. גם מ"ש דהמחבר שפסק האיבעיא דפינן ממיחם לקולא גם בטבח וקצב סובר לקולא אינו מוכרח וכמ"ש בשם הס"ט דבטבילה מחמרינן וא"כ גם המחבר פוסק כן וכמו הרמב"ם שפסק האיבעיא דפינן לקולא ואעפ"כ החמיר בזה וראיתי להעיר על מה שתמה בשנות חיים סי' שכ"ה על הדגול מרבבה בא"ח סי' תקפ"ד שכ' שהמוהל יקנח הדם מפיו טרם שיתקע שופר שלא יהא חציצה וע"ז תמה בשנית חיים שגם השבו"י שחלק על ההלק"ט ס"ל דדם לח אינו חוצץ ע"ש ותמהני דהא בדגול מרבבה כ' שם שכמה פעמים יתייבש הדם קודם תקיעת שופר וא"כ מאי קושיא). והנה ראיתי בהגהות הגר"ז מרגליות לאלפסי פ"ק דביצה שהניח בצ"ע דאמאי לא דייקי הפוסקים דס' דרבנן אף באיתחזק איסורא מותר מהש"ס נרה (ס"א ב') דהאי מאן דדמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידיע אי נתיק או לא שפיר דמי. וכמו כן ראיתי בשו"ת הג' מהרי"מ מווארשא (חאה"ע בתק"ע סי' א') שתמה כן ע"ש. ולדעתי לא מוכח מידי לפי מה שכתב בחי' הר"ן בנדה שם שכתב דכיון דמדרבנן הוא תלינן דכולו ניתק ומשמע דה"ה לכל איסור דרבנן כל שסילקו אע"פ שלא נתברר אם סילקו כולו שפיר דמי ומיהו מסתברא דוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד עכ"ד. מבואר דדוקא בחוט וכדומה שרגיל כשמושכו ינתק כולו אבל בשאר מילתא דרבנן לא מקלינן וא"כ אין ראי' כלל דס' דרבנן דאיתחזק איסורא מותר דשאני הכי שעפ"י הרוב ניתק כולו ומיושב מה שהקשה הט"ז סי' ש"ב סק"א דקשה יתור לשון בגמרא וניתקו הוי לי' לומר ולא ידעינן אם ניתקו ואין לומר דמיירי שידוע שניתק האיסור. אלא שאין ידוע אם ניתק כולו הא לאו מלתא דמה לי אם ספק אם לא ניתק כולו או לא ניתק כלל דמקצת הוי בזה ככולו עכ"ד. אולם לפי דברי הר"ן א"ש דכשנתקו מקצתו אמרינן דניתק כולו דכן רגיל להיות כן בחוט (וע"כ אף שהטור ס"ל דאף אם לא ניתק כלל ויש ס' אזלינן להקל צע"ג לדעתי אם לסמוך ע"ז דבריו מבואר להיפוך וכן ראיתי בחי' הרב המאירי לביצה (דט"ו א') שכ' ולא ידוע אם ניתקו אם לא ניתקו פי' אם נתקו לכולו כו' והואיל וכבר משך את החוט והוציאו אלא שלבו נוקפו שמא נשאר בו קצת לא גזרו עכ"ל בשגם דלדעת הר"מ בלא"ה לא שייך האי דינא דהוא ס"ל דהוא כלאים דאורייתא והוא לא גריס כלל הך מלתא בש"ס) ובזה נסתר ג"כ מה שהוכיח בשו"ת מהרי"מ שם (חיו"ד סי' י"ב) דמותר לעשות לכתחלה ס' דרבנן דהא מנתקו ומסירו ואח"כ יהי' ס' דרבנן ע"ש ולפי האמור לא מוכח מידי דהיכא דאח"כ יהי' ס' השקול באמת אסור ושאני הכא דתלינן שהוציאו כולו רק שמא לבו נוקפו שלא נמשך כולו בזה אמרינן סד"ר להקל ועמ"ש בשנית חיים סי' קע"ד. וע' עוד בחי' מהרי"מ לחולין (דק"נ ע"א) שהקשה מסוגיא הזאת להסוברים דבדרבנן אין ס' מוציא מידי ודאי ולפי האמור לא מוכח עידי: (יד) ויש לחקור מי שעשה דבר שהוא ספק איסור ואח"כ נתברר שהוא הי' היתר גמור אם עביד בזה איסורא וראיתי להצ"צ (סי' ס"ט) שכ' וז"ל אלא האמת הוא אפי' אם תמצא התרנגולת אח"כ שלא היתה טריפה כגון שתשהה יב"ח מ"מ האי דאכיל ביצתה בעוד שהיתה בספק איסור קודם שנודע היתרא עביד איסורא ולא פקע האי איסור מיני' אפי' כשתמצא אח"כ שלא היתה טריפה מעיקרא דאיהו מיהו איסורא עביד ואלו עביד בכה"ג היכא דקבע איסורא כו' חייב באשם תלוי ולא אמרינן דלמא של שומן אכל ומייתי חולין לעזרה כו' עכ"ד מבואר מדברי' שם דאיסורא דאורייתא הוא להכניס א"ע לס' איסור ואף שאח"כ נתברר שלא היתה איסור עבר על איסור דאורייתא וראיתי להחו"י (בהשמטות לדיח"ב) שכ' ע"ד הצ"צ הללו וז"ל גם מה דמשמע מדברי הצ"צ דלפי שעה יש בו איסור מה"ת דמדמה לה לס' חתיכה מב' חתיכות דמייתי אשם תלוי אשתמיטתי' מ"ש הרמב"ם דכל הספיקות המה מד"ס כו' ע"ש ואני המי' דהא הצ"צ קאי התם ליישב דברי הרשב"א שהביא הטור בסי' ק"ב. והרשב"א הוא חולק על הרמב"ם וס"ל דהס' יש בהם איסור מה"ת וצדקו דברי הצ"צ. (וע' בפרמ"ג (בשער התערובות ח"ב) שכ' עמ"ש הצ"צ דבאשם תלוי אם נודע לו אח"כ אינו כמביא חב"ע וכ' הפרמ"ג ע"ז לא ידענא מאי נ"מ ומאי ה"ל למיעבד ואי נודע לו קודם זריקת הדם אפשר אה"נ דלא יזרוק והבשר ישרף דהוי חב"ע עכ"ל ואני תמי' על הפרמ"ג ממשנה מפורשת בדפ"ו דכריתות דמבואר שם דאם נודע לו קודם שנזרק הדם ישפוך הדם והבשר ישרף אבל אחר הזריקה יאכל הבשר לכהנים וזה כוונת הצ"צ דלא הוי חב"ע וא"כ אם נודע לא יאכלו הכהנים. ע"ז כ' דליתא ועמ"ש הראב"ד פי"ח מה' מעה"ק ושו"ת ח"צ סי' קכ"ג ע"ש) וכדברי הצ"צ ראיתי שכ' מרן הב"י (סי' קפ"ג ביו"ד) וז"ל ומ"ש שאסרוהו לשמש לא מדר"ש יליף ולא מגזירת חכמים הוא אלא מה"ת שמאחר שהוא יכול לבוא לידי איסור כרת אם ישמש ודאי שאסור לו לשמש מה"ת שאדם מוזהר ועומד שלא יביא עצמו למקום שיבא לעבור על איסור כרת עכ"ל מבואר שאסור מה"ת להכניס עצמו למקום שיוכל לבוא לידי איסור וממילא דאם עביד אח"כ עבר על איסורא ועתוס' כתובות (ט' ב' ד"ה כל היוצא שהקשו על מה שפירש"י שם דכל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שאם לא יחזור יהי' גט וע"ז כ' דקשה דהאיך בא דוד עליה למה לא הי' ירא שמא יחזור ע"ש מבואר שזה הוא איסורא וע' בריטב"א קידושין (דל"ב ע"א) על מה דאמרינן שם במכה לבנו דלמא רתח ואיכא משום לפני עיור לא תתן מכשול ומשני דמחיל ליקרי' וע"ז כ' הריטב"א וז"ל קשיא לי דהא מ"מ לא ידע בריה דמחיל לי' ליקריה והוי כמי שעלה בידו בשר כבש ונתכוון להעלות בשר חזיר שצריך כפרה כו' ואפשר דבלאו דלפ"ע לח"מ כיון שהוא לאו כולל לא מחמרינן בי' האי ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה עכ"ל מבואר כן שאסור לעשות דבר שיוכל לבוא לידי איסור. וע"כ צל"ע על מ"ש הר"ן בנדרים (ד"ג ע"ב) דאומר לאשה ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה דאם אכלה ולא מת בעלה לא עבדה איסורא ע"ש דהא סוף סוף עבדא איסורא במה שהכניסה א"ע לכתחלה לס' איסורא ותו קשה לי על מ"ש בחי' מהר"ם חלאו"ה לפסחים (כ"ה ע"ג) בסוגיא דאפשר וקא מכוון וז"ל ואכתי קשיא כיון דאפשר למה יבא עצמו לידי ספק שמא יכוון אדרבה אשכחן בעלמא גבי טבילת זבה שתשמש ביום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא יבא לידי איסור כרת כלומר שמא תראה בו ביום ותסתור ואפשר לומר דשאני התם דאיסור כרת אבל איסור לאו לא החמירו וכדאמרינן בפ' הנחנקין גבי ישב לו קיץ בנו אסור אחר מותר מ"ט בנו שגגת חנק אחר שגגת לאו עכ"ל מבואר שסובר שבאיסור לאו מותר לו להכניס א"ע בס' איסור והוא תמי' לדעתי והקושיא שהקשה מזבה מעיקרא לק"מ דבזבה דהחשש שמא תסתיר אינו בידה אבל בכונה תליא בידו שלא לכוון וצל"ע בכ"ז:
טו בש"כ בכללי ס"ס (סי' ד') כ' בביצה מספק טריפה וכשירה דמותרת דוקא אם נתערבו התרנגולין וראיתי בשו"ת ס' יהושיע (בפו"כ סי' שט"ו) שכ' ע"ז דצ"ע דהא באיש ואשה שמטילין לספל ונמצא מהם דם ונכרין כ"א בפ"ע ואפ"ה הוי ס"ס מעליא וצ"ע מכ"ל. ולק"מ דהא עיקר טעם הש"כ דבשלמא אם נתערבו התרנגולים א"כ התרנגולת בעצמותה מותרת אף דהוי ס' א' בגוף וס' א' בתערובות יצתה מאיסור דאורייתא וא"כ שפיר י"ל על הביצה ס"ס שמא הוא מהכשירה ושמא מהטריפה דהא הטריפה בעצמותה אינה אסורה מה"ת משא"כ כשלא נתערבו א"כ הטריפה אסורה מה"ת וא"כ איך נימא שמא הוא מהכשירה ואת"ל מהטריפה שמא מותרת דא"כ פגעת באיסור תורה דהטריפה ודאי אסורה מה"ת. זה כוונת דברי הש"כ וא"כ אין קושיא כלל מאיס ואשה דהס"ס הוא על הדם כמ"ש האו"ה הובא בש"כ בכללי ס"ס סי' א') שמא הוא מהאיש ושמא מהאשה ואינו מן המקור וא"כ אין כאן פגיעה כלל באיסור תורה דאיזה איסור תורה יש שאתה רוצה להתירו:
טז והנה אנן קיי"ל דגם במיעוטא אי איכא חזקה בהדי' הוי לי' ספיקא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וע' ברא"ש פ"ק דחולין שכ' דהא דגבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לא אמרינן סמוך משום דלא שכיח (ומה שהניח בצע"ג הבית יצחק בשער הספיקות דלפ"ז תקשה בש"ס חולין די"ב באבדו גדי' ותרנגולי' ומצאם שחוטים בשוק דאם רוב טבחי ישראל מותר דלמה לא נצרף המיעוט להחזקה לק"מ דהא כ' בשו"ת הגרע"א דברובא דאיתא קמן לא מצרפין המיעוט לחזקה ע"ש וא"כ ברוב מצוין אצל שחיטה שפיר מקשה הרא"ש משא"כ ברוב טבחי ישראל דהוא רובא דאיתא קמן בזה לא מצרפין המיעוט לחזקה) וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' כ"א) שתמה ע"ד הרא"ש הללו דהיכן מצינו דאומרין סמוך מיעוטא לחזקה הא זה לא נאמר ביבמות (דקי"ט) רק לר"מ ולא לרבנן ע"ש ומהתימה על האחרונים שכתבו כמה פעמים סמוך מיעוטא לחזקה וזה לא נאמר רק לר' מאיר ולא לדידן עכ"ד. ומהתימה ממנו שאישתמיט מיני' שהרי"ף שם והר"מ פ"ב מה' יבום והטוש"ע סי' קנ"ו פסקו באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ובא ואמרו לה מת בעלך לא תתייבם ולא תנשא והיינו דסוברים דהמשנה אתיא ג"כ לדידן וכמ"ש הרשב"א ביבמות שם בשם רב האי גאון דרבא מפרש המשנה גם לדידן. וע"ש שכ' שכן נראה ג"כ מדברי רש"י (עשו"ת נודע בשערים מה"ק כללי רובא וחזקה סי' א' שכ' שמדברי רש"י נראה שלא ס"ל סמוך ע"ש וצ"ע שלא העיר דהרשב"א כ' בדעת רש"י להיפוך. וע' בשו"ת ראש אפרים סי' כ' וצ"ע) וכ"כ הריטב"א בחולין ד"פ וכן דעת כל הראשונים ומהעמק הלכה נעלם כל זה. וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ') שכ' דהנמ"י ר"פ האשה בתרא סובר דסמיך מיעוטא לחזקה גם לדידן הוי מה"ת ותמהני עליו דהיכן מצא בנמ"י שכ"כ הא הוא לא כ' רק שגם לחכמים מתוקם המשנה ואצ"ל דאתא כר' מאיר (כן העתיק התיו"ט ביבמות דברי הנמ"י האלו ותמהני על הכתונת פסים דל"ד ע"ב שלא ראה דברי התיו"ט האלו) וזה כשיטות ר' האי והראשונים שהבאתי דגם לחכמים לא תנשא מדרבנן משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן והיכן מצא בנמ"י שסובר דמדאורייתא אמרינן סמוך וגם דברי התיו"ט בטהרות (פ"ג ע"ח) צל"ע שגם מדברי' נראה שסובר דלהנמ"י הוי מה"ת כפלגא ופלגא דאל"כ לא הי' מקשה מדוע הם מטמאים הא הוי פלגא ופלגא ואי דלא אמרינן סמוך רק מדרבנן לא הי' מקשה מידי וצע"ג. גם מ"ש ההפרי תבואה דמה"ת אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ממ"ש ביו"ד סי' ב' לחלוק ע"ד מהרי"ק בשוחט שהעיד עד א' ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו שכ' הב"ח דהוא ספיקא דאורייתא אין ראי' כלל דהא גם הט"ז והש"כ והת"ש בסי' א' כתבו כן וא"כ גם בשיטתם נימא דס"ל בפשיטות היפוך כל הפוסקים שס"ל דלא אמרינן סמוך רק מדרבנן אולם ברור דמ"ש הב"ח דהוא דאורייתא ר"ל דעיקרו דאורייתא (דכן רגיל הב"ח לקרות למה דעיקרו דאורייתא וכן כוונתו ג"כ ביו"ד סי' ע' ומיושב מה שהקשה עליו הב"ש בסי' ע') והנה י"ל ג"כ באופן אחר והוא דהגם דרובא וחזקה רובא עדיף עכ"ז לענין נאמנות העד הוא להיפוך דנגד החזקה אינו נאמן ונגד הרוב נאמן דהוא מברר הרוב שדבר זה הוא מהמיעוט (עפרמ"ג ביו"ד סי' א' דעד א' אינו נאמן נגד הרוב והא ליתא. וע' פנ"י בקידושין דכ"ג ובק"א שם. וע' בשב שמעתתא סי' ו' ובנ"ב מה"ק חאה"ע סי' ס"ט ובנודע בשערים מה"ק סי' כ"ד) וא"כ ה"נ כיון ששניהם נאמנים בשוה וזה מעיד נגד הרוב נאמן וזה מעיד נגד החזקה אינו נאמן והבן: