אור ברסלב
שות עמודי אש סימן ו קונטרס קבוצת נדחים

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן ו קונטרס קבוצת נדחים

סימן ה קונטרס מועד ושבת

קונטרס קבוצת נדחים:

א בש"ע סי' ג' מבואר דבנשוי מותר לאחוז באמה ולהשתין והמ"א כ' שם דאם אשתו נדה אסור דנדה לא מקרי פת בסלו. והנה ראיתי להגרע"א (בחידושיו בליקוטים למס' יומא ד"ל ע"א) שתמה ע"ד התוס' שם בד"ה מצוה לשפשף שכתבו דהסוגיא קאי לר"א וגם רבנן מודו לר"א ע"ש דהא בכהן גדול צריך להיות נשוי ובנשוי באמת מותר גם לר"א וע"כ הוכיח דהתוס' ס"ל דהיכא דאשתו נדה אסור וכדברי המ"א יעו"ש באורך. ואני תמ' עליו דבמחכ"ת נעלם ממנו מ"ש התוס' שם (בד' י"ח ע"ב ד"ה יחידי) דבנשוי מותר אף שאין אשתו עמו. ומבואר דלא ס"ל כהמ"א וא"כ יהי' דבריהם סתרי אהדדי וע' בק"א לשו"ת רמ"א סי' י"ח שהוכיח כן מדברי התוס' הללו ובאמת לא מוכח עידי מקושיות הגרע"א דהא ע"כ הש"ס מקשה על המשנה דאמרה זה הכלל הי' במקדש כו' דלעולם הי' כן וע"ז מקשה הש"ס מ"ט משום ניצוצות דמצוה לשפשף והיינו דהיכא דמותר לו לאחוז באמה בזה באמת לא צריך להאי טעמא דבלא"ה צריך נטילה משום אחיזה באמה וכמ"ש ג"כ היד דוד (דר"ז ע"ב) רק הש"ס מקשה לר"א היכא דלא הי' נשוי כמו בכהן הדיוט בכל השנה וא"כ אין התחלה כלל לקושיות הגרע"א ולא מוכח דס"ל כהמ"א וז"ב והנה לדינא הי' נראה דלא כהמ"א דהנה כבר כתבתי דהתוס' ביומא כתבו דמותר. וכן מצאתי בא"ז ה' בעל קרי (סי' קכ"א) שכ' וז"ל ואם הי' נשוי משתין כדרכו כדמסיק ואב"א נשוי הוה ונראה בעיני אפי' אשתו נדה שפי' ר' שמואל זצ"ל אם הי' נשוי מותר לאחוז באמה דלא מהרהר כולי האי כי אמרינן דאסור כשאינו נשוי ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מדלא פי' דכי אמרינן אסור באשתו נדה אלא כשאינו נשוי. ש"מ דאשתו נדה שרי עכ"ל מבואר דס"ל בפשיטות דבאשתו נדה מותר דמקרי יש לו פת בסלו וע' בתוס' קידושין (כ"ב א' ד"ה שלא) שכ' וז"ל ולא קשה מידי מה שהקשה שאיך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצה"ר כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים וכ"כ הרא"ם והגור ארי' (פ' כי תצא) ש"מ שס"ל שזה מקרי פת בסלו מה דסופה תהי' מותרת לו וכן מבואר בש"ס כתובות (ס"ג א') דאמרינן שם בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש הוא אמר לך אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמת שלכאורה נראה מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש שם משמע דס"ל דנדה לא מקרי פת בסלו אבל בש"ס דילן מבואר דנדה מקרי פת בסלו. ובשגם לפמ"ש הר"ן שם וז"ל וגרסינן בירושלמי מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באת לנדה ובאתה לנדה ואפשר שטעמא דמלתא דכיון שלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול א"כ לפ"ז גם הירושלמי סובר דנדה מקרי פת בסלו רק מה שסובר שבאם התחילה בעת נדתה לשחק בו דלא מנכין לה מכתובתה היא לפי שאומרין שרצתה לשחק בו. הן אמת שדברי הר"ן צל"ע דהא בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) איתא התם ברח ואח"כ חלה אמר ר' חייא בר אבא נשמיענה מן הדא המורדת על בעלה כותבין לו איגרת מרד על כתובתה ותני ר' חייא נדה וחולה וארוסה ושומרת יבם כותבין לו איגרת מרד על כתובתה מה אנן קיימין אם כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין כשמרדה עליו עד שלא באת נדה ובאת לנדה הרי אינה למרוד ואת אומר כותב אף הכא ברח ואח"כ חלה משלם ע"כ. ואי ס"ד דהירושלמי ס"ל דגם בעת נדתה שייך מרד דנדה הוי פת בסלו רק היכא שהתחילה למרוד בעת נדתה אמרינן ששחקה בו ולא הוי מרד כלל וכשהתחילה למרוד שלא בעת נדתה חזינן שמרדה ואמרינן שגם אח"כ בעת נדתה היא מחמת מרד א"כ מאי ראי' הוא מזה לעבד הא הכא מטעם אחר הוא ומה דמיון זה לזה אע"כ דהירושלמי סובר דבעת נדתה לא שייך מרד כלל דגם נדה לא הוי פת בסלו וא"כ שפיר למד הירושלמי מזה לעבד וצ"ע על הר"ן (וע' בנר מערבי שציין ע"ד הירושלמי עד שלא באת נידה כו' דכ"ה ברמב"ם והא ליתא דהרמב"ם פסק דלא כהירושלמי ע' ה"ה פי"ד מה' אישות הי"א וצ"ע מה שסיים שם בירושלמי דו יכול לומר אלו הוות גבאי לא אבאשת דלמה לו טעם זה הא למד מנדה וצ"ל דנתן טעם למה באמת כן הוא לזה אמר דהוא יכול לומר מזלי לא הי' כן וכן בנדה הוא ג"כ מטעם זה דיכול לומר אלו הי' בגורלי לא היתה פירסה נדה וגם מזה מוכח דלא כהר"ן אך גם אם הירושלמי סובר דנדה לא מקרי פת בסלו ש"ס דילן פליגי עליה ונקטינן כהבבלי וע' תשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ח וסי' רנ"ה) שכ' ג"כ דהירושלמי פליג על הבבלי ונקטינן כהבבלי:

ב לבאר איזה פרטים בדיני ציצית יש לחקור בבגדים שאינם חייבים בציצית רק מדרבנן אם מותר לצאת בהן בשבת לרה"ר או עכ"פ לכרמלית. והנה בשו"ת שב יעקב (חא"ח סי' ה') נשאל ע"ז והאריך שם להתיר. ותמהני עליו שלא העיר משו"ת מהר"ם מינץ (סי' ע"ח) ששם הוכיח דטלית קטן חייב מדאורייתא בציצית דאי ס"ד דאינו חייב רק מדרבנן א"כ איך יוצאין בו לרה"ר וכן לכרמלית אסור ע"ש שהאריך להוכיח כן וזה היפוך דברי השב יעקב. ומש"ש השב יעקב להתיר מדברי הרא"ש בתשובה שהביא הב"י (סי' י"ב) נראה דלא קיי"ל בהא כהרא"ש דהא כתב הרמב"ן במלחמות פ"ב דשבת דלדעת הרז"ה דתכלת מעכב הלבן אם יצא בו ברה"ר חייב חטאת ע"ש וזה היפוך דברי הרא"ש הללו. וזה נראה כוונת המ"א (סי' י"ג ס"ק ג') שכתב שם דאין מעכבין כו' ע"ש. וראיתי להפרמ"ג שם שתמה עליו מדברי הרא"ש הללו ולהנ"ל א"ש דקיי"ל כהרמב"ן ולא כהרא"ש. ומדברי הרא"ש הללו נסתרו דברי הנשמת אדם (כלל נ"א) שהאריך לסתור שם דברי הש"ע בסי' ש"א שלפמש"ש בטעם דציצית שנפסלו אסור לצאת בהם משום דדעתו להשלים א"כ ה"ה ברצועות וחוטין הדין כן ע"ש שהעלה בצ"ע. והנה מדברי הרא"ש הללו מבואר היפוך דבריו דהא לפי דעתו הרא"ש מכת הסוברים דתליא בחשיבות ואם אינו חשוב מותר לצאת בהם וכאן כתב הטעם דדעתו להשלים ע"כ נראה דדעתו להשלים וחשיבות הוא חדא דהחשיבות הוא מטעם מצוה ולכן דעתו להשלים וע' בשו"ת הר"מ מינץ שם ובסי' ק"י זולת דעת רש"י דתליא מטעם תכלת ולפ"ז לדידן דליכא תכלת באמת מותר וכמ"ש בר"ן וש"פ לפירש"י ובאורחות חיים ה' שבת סי' רפ"ד ואנן לא קיי"ל כן. ובאמת נפלאתי על המהר"ם מינץ והשב יעקב שלא הביאו דברי הרמב"ן הללו שכתב להדיא דבציצית דרבנן מותר לצאת בהן ברה"ר ע"ש ולא הי' צריך השב יעקב לכל האריכות שלו. ועל המהר"ם מינץ תמי' ביותר שכתב בפשיטות היפוך דברי הרמב"ן וצ"ל דמהר"ם מינץ כתב כן כלפי מ"ש אותו שכנגדו דטלית קטן בני אשכנז מעצמן נהגו כן וע"ז כ' דא"כ היו אסור לצאת לרה"ר אבל בחיוב דרבנן גם הוא מודה דמותר לצאת לרה"ר ולהלכה נראה דמותר וכ"כ בפשיטות הפרמ"ג בסי' י"ג אך שלא העיר מכל מ"ש. ודע שראיתי להבה"ט בסי' ט' שכ' דצמר אילים חייב בציצית רק מדרבנן דלא הוי צמר והיא תמי' דבודאי צמר אילים היא צמר מה"ת כמו בכלאים ביו"ד סי' רצ"ח וכ"כ המ"א והא"ר וכ"ה בירושלמי רפ"ו דכלאים וכ"כ הר"ש והרע"ב שם. וכן ראיתי בשו"ת גאונים קדמונים (סי' ל"א) שכתב כן בפשיטות דצמר אילים הוי צמר מה"ת והיא ברור ופשוט:

וראיתי להעיר על שו"ת תולדות יצחק (דיני ציצית כלל ב') שכ' דלפמ"ש רש"י בסנהדרין (מ"ח ב') דלמ"ד הזמנה לאו מלתא ה"ה לשמה לא בעי א"כ בטוי לארוג דהזמנה לאו מלתא לא צריך לשמה ג"כ ומתרץ בזה קושיות הרא"ש סוף ה' ציצית על בעה"ע דסובר דאם טוה עכו"ם ציצית ושזרן ישראל לשמן כשרים דכיון דטוי' צריך להיות לשמה אמאי כשרים בעכו"ם. ולהנ"ל א"ש דבעה"ע פסק דציצית צריכין להיות שזור לשמה וא"כ הוי הטוי' כטוי לארוג והזמנה לאו מלתא וה"ה לשמה א"צ עכ"ד ובאמת הא ליתא כלל דא"א לומר כן בדעת בעה"ע דהא כ' הבעה"ע בדיני תפילין ח"א דשם פסק היפוך פירש"י וסובר שם כפי' התוס' דמ"ד דסובר הזמנה לאו מלתא הוא סובר דצריך עיבוד לשמה וסיים שם וז"ל ורש"י עפרש פלוגתא דאביי ורבא אליבא דתנאי איפכא דרבא ס"ל כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ואנן כתבינן מה דס"ל עכ"ל בעה"ע. וא"כ אי נימא דזה הוי כמי טווי לארוג א"כ הזמנה לאו מלתא וצריך עיבוד לשמה ועכ"פ מבואר דא"א לומר כמ"ש בישוב דברי בעל העיטור גם מש"ש בתולדות יצחק וז"ל משא"כ בציצית דהטוי, והשזור הכל א' והוי כחד מעשה ובעשיית הציצית מקיים מצות ציצית כמ"ש הדרישה בשם הטור דפוסק דחובת מנא הוא עכ"ל. מבואר מדבריו דהטור פוסק דציצית חובת מנא והוא מהתימה דהטור בסי' י"ט כ' דאין לברך בעשייתן אקב"ו לעשות ציצית שאין בעשייתן מצוה אלא בלבישתו מבואר דפוסק דציצית חובת גברא ומ"ש בסי' כ"ד הוא רק שאין חובה על האדם לקנות טלית להיות לו ציצית וא"כ הטלית שמונח בקופסא בודאי אינו חייב בציצית ועמ"א בסי' י"ז וא"כ הוי כמו טווי לארוג גם לשיטתו דהא בעשייתו אינה נגמרת המצוה ונפלו כל דבריו:

הנה בשאילת שלום (סי' קכ"ז) כ' דע דהדין אם עשאו לציצית כולו גדיל אי כשירה כרבב"ח או פסולה כרב לא מצאתי לא ברמב"ם ולא בש"ע ונכון לעיין בזה עכ"ל. ותמהני דהלא מבואר להדיא בר"מ ה' ציצית (פ"א ה"ח) אם כרך התכלת על רוב הציצית כשירה וכ"כ בהלכה ט' ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא א' כשירה עכ"ל מבואר להדיא דדוקא על רוב החוטין אבל אם עשאה כולה גדיל פסולה וכ"כ הכ"מ שם וכ"ה בטוא"ח סי' י"א והב"י האריך שם מדכתב על רוב ש"מ דכולה פסולה ומהתימה מהשאילת שלום שאשתמיט מיני' כל זה:

הב"ח בסי' י"ח האריך לפרש דברי רש"י במנחות (ד"מ ע"ב) שכ' כסות לילה שיכסה בו בלילה דגם הוא מסכים לפסק ר"ת דכסות המיוחד ליום חייבת בציצית גם בלילה וניחא לי בזה דלא ליסתרו דברי רש"י אהדדי דבשבת (ד' כ"ז ע"ב) פי' כסות לילה המיוחדת ללילה וכן פי' בזבחים (דח"י ע"ב) וזה סותר מ"ש במנחות וכבר התעורר בזה השער המלך (פ"ג מה' ציצית) ע"ש ולי קשה עוד ממ"ש בשבת (דכ"ה ע"ב) דגם שם כ' כסות המיוחדת ללילה וראיתי בשו"ת משכנ"י (חא"ח סי' כ"ה) שכתב דזה תליא בהפלוגתא אם ציצית חובת גברא או חובת מנא ובמס' שבת קאי לב"ש דס"ל דהוא חובת מנא לכן פי' המיוחדת ללילה. אולם במנחות פי' אליבא דהלכתא. אולם זה אינו מעלה ארוכה דעדיין דבריו סותרים אהדרי דבזבחים ובסוגיא דשבת שהבאתי שם לא נזכר מדברי ב"ש כלום ואמאי לא פי' שם אליבא דהלכתא אמנם לפי מה שפי' הב"ח דברי רש"י א"ש הכל ומ"ש הפני משה בירושלמי דקידושין (פ"א ה"ז) דהב"ח פי' דברי הר"י דלא כרש"י ליתא דלהב"ח גם רש"י סובר כר"ת:

המ"א (סי' כ"א) דלגרור הציצית דרך הילוכו שלא בשעת ברכה מותר וראיתי בשו"ת מאיר נתיבים (סי' ב') שהשיג ע"ז דע"כ מוכח כתירוץ הראשון של המג"א דהקברים הי' גבוהים ולא הי' נגררים על הארץ דהא שם הי' העובדא בר' יונתן והוא הי' כהן ע"ש ולזה כיון גם בארצות החיים שם. ולא ראה שקדמו במ"נ. אולם לפי מה שראיתי בספר היוחסין דגרס בש"ס שם ר' נתן שוב לא מוכח מידי וע' בס' באר אברהם בברכות שם שכ' שתרי ר' יונתן הוי לפ"ז לא מוכח מידי וא"ש דברי המגן אברהם ואינו מוכרח התירוץ הראשון:

ג לבאר איזה פרטים בדיני תפילין יש לחקור אם עוסק במצוה שמחמתה אינו יכול להניח של יד אם פטור גם מש"ר. והנה ראיתי בספר סתם (סי' ל"ד) שפסק דמעכבין זה את זה ופטור גם מש"ר. וקשה לי ממ"ש בעירוכין (ד"ג ע"ב) דכהנים אף שאינם יכולים להניח תפילין של יד משום חציצה עכ"ז חייבים בש"ר ואף שבש"ס זבחים (מ"ט א') מבואר דגם מש"י פטורים כבר התעורר בזה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ב) ומש"ש דנ"מ לענין חטאת העוף הבא על הספק והוא ספק עוסק במצוה וחייב בש"ר לענ"ד הא ליתא דהכהן המקריב חה"ע הבא עה"ס הוא עוסק במצוה ודאית דהתורה צותה על הכהן להקריב קרבן כזה ואף שעצם הקרבן בא על הספק מ"מ הכהן מקיים המצוה בודאי ומזה נסתרו ג"כ מה שכתב להקשות בקנאת סופרים (ה' ס"ת סי' כ"ט) דאם נימא דהעוסק במצוה דרבנן פטור מפרוטה דרב יוסף א"כ מפני מה אמרינן דכהנים בעבודתן פטורים מן התפילין ומשמע גם בחה"ע הבא עה"ס דלהר"מ ס' דאורייתא הוא רק מדרבנן ע"ש ולפמ"ש הא ליתא דהכהן שמקריב חה"ע הבא עה"ס הוא מקיים מ"ע דאורייתא ודאית ובקשתי לי חבר לסברא זו ומצאתי לי רב רבנן הוא ר' האי ראש הגאונים שכ' בתשו' הגאונים הנדפסים בליק (סי' א') וז"ל הלא כל הלכות דמאי מצות הן והמקיימן מקיים מצוה גמורה וידועה אע"פ כי היא עיקרה מספק וספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הלא חוקותיו ומשפטי אמת הן ידועין כי בעבור ספק קידושין וגירושי ספק הלא גם הם משפטיהם ידועים וברורים והמקיימם מקיים מצוה ידועה וכמה וכמה כאלה עכ"ל מבואר שאף שהמצוה בספק עכ"ז המקיים אותה הוא עושה מצוה ודאית וא"כ תירוצו של השאגת ארי' אינו עולה יפה אולם התירוץ הוא כפשוטו דהיכא דיכול לקיים שניהם הוא חייב. ומ"ש הש"א דלדעת הר"ן מאי איכא למימר הנה גם הר"ן מודה דהיכא דיכול לקיים בלא טורח חייב עכ"פ משמע מזה דאף דהוא פטור מטעם המצוה משל יד מ"מ חייב בשל ראש ונראה שזה כוונת הר"מ פ"י מה' כלי המקדש שכ' דאם ירצה להניח בשעת העבודה מניחו והוא לכאורה אך למותר והכ"מ כ' דהכוונה דלא ניחוש משום יתיר בגד והתוס' בזבחים מיאנו בזה ולהנ"ל א"ש דאשמעינן דלא נימא דפטור מטעם עוסק במצוה ויעכבו זה את זה לזה אמר דאם ירצה מניחו ומקיים המצוה דשל ראש ומה שהביא השנות חיים ראי' מאבל קל לדחותו ובפרט לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' שמ"ו) דאין חילוק כלל בין אונס דמצוה לשאר אונס בודאי חייב כאן:

הנה חולה שאינו חולי מעים מבואר בש"ע (סימן ל"ח) בשם המרדכי דפטור מתפילין אם מצטער וראיתי במור וקציעה (דף ל' ע"ב) שכ' ע"ז ותמהני דהא להדיא איתא שלהי פ' א' דיני ממונות כשחלה ר"א הי' מניח תפילין וה"נ אשכחן באשכבתא דרבי דהוי מצטער טובא חלץ תפיליו ומנח להו כו' עכ"ד. ובאמת לק"מ דמה שהקשה מר"א י"ל כמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ג) דהי' תפילין של בנו ע"ש ומה שהקשה מרבי הוא תמוה דהא הוא הוה חולי מעים. ובזה בודאי פטור מתפילין וכבר התעוררו בזה התוס' בכתובות (דק"ב ע"א) וכתבו דרבי הי' יכול להזהר בהם ע"ש. וא"כ שוב לא קשה גם מר"א די"ל דגם הוא הי' יכול להזהר והי' יכול לכוון דעתו גם כשמצטער וא"כ א"ש דברי המרדכי ושוב ראיתי באור זרוע (סי' תקל"ב) שגם הוא הקשה ערבי ומר"א וכ' דמחמירים על עצמן הי' מפני שנהגו בקדושה וטהרה ע"ש וא"ש דברי הש"ע:

הנה בש"ע (סי' ל"ז ס"ב) איתא וי"א דהאי קטן הוא דוקא קטן שהוא בן י"ג שנה ויום א' וראיתי בשו"ת הג"ר עקיבא איגר סי' ז') שכ' ע"ז וז"ל לא הבנתי דהא מדאורייתא חייב ואף דבדקו ולא הביא ב' שערות הא בדאורייתא חיישינן שמא נשרו וא"כ איך שייך דאביו לוקח לו תפילין דמשמע דמטעם חינוך לבד הוא וצ"ע עכ"ד ולא קשיא ולא מידי דדברי הרמ"א המה מבעל העיטור ובבע"ה בה' תפילין (בחלק הפטור והחיוב) כ' דתפילין שאני משאר מצוות דכתיב ושמרתם. ובעינן מדאורייתא שיוכל לשמור תפיליו. וע"כ אף שהוא בן י"ג שנה והביא שערות עכ"ז אינו חייב מדאורייתא כל זמן שלא יוכל לשמור תפיליו וא"כ לק"מ קושיות הגרע"א דגם בבן י"ג שנה ויום א' הוא רק מטעם חינוך דעדיין אינו חייב מדאורייתא כל זמן שלא יוכל לשמור תפיליו. וראיתי למהר"ש הלוי בתשובה (חא"ח סי' א') שתמה על בעה"ע דהא בברייתא איתא ג"כ יודע לדבר אביו מלמדו תורה והוא מיירי בקטן שאינו בן י"ג וא"כ ה"ה הקטן בתפילין הוא גם שאינו בן י"ג ובשלמא רש"י שפי' בנושא כפיו דמיירי בבן י"ג שהי' לו הכרח משא"כ הבעה"ע שאמרה מסברא ע"ש. אולם המעיין בבעה"ע יראה שגם לו הי' הכרח מהמכילתא שהביא אם למדת על מזוזה שנוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף תפילין כן כו' ומזוזה אינו נוהגת אלא בקטן בן י"ג ש"מ שתפילין אינו נוהגין אף בבן י"ג מה"ת אא"כ יכול לשמור תפיליו ועוד הביא דלא שוו לאהדדי כל הנך דחשיבין בברייתא דהא קטן נושא כפיו מיירי בבן י"ג וכאשר תעיין בדברי בעה"ע תראה שספו תמו כל השגות המהר"ש הלוי מעליו. וע' בברכ"י בסי' ל"ז סק"ו מה שהביא ראי' להבעה"ע ושזה ראיית הבעה"ע ע"ש וכתב כן לפי שלא ראה דברי בעה"ע בשורשן: והנה מי שיבש גפו אם מניח תפילין ראיתי בשו"ת קנאת סופרים (סי' נ"א) שחקר בזה. וכ' וז"ל ומה שהוכיח מדברי חי' הרשב"א קידושין דכ"ד ביבשה גפה אין מזה ראי' דבעוף דבעל מום פוסל בו ולכך כיון דעכ"פ יבשה גפה ואינו דומה לשאר העופות ולשאר הגוף לכך נקרא העוף גופי' בעל מום אבל בבעל מום אטו בעל מום אינו מניח תפילין הרי בעל מום מניח תפילין רק דנאמר כיון דיבשה אין זה יד זה אינו דמ"מ יד כהה מקרי עכ"ל ודבריו תמוהין דמ"ש דבעוף בעל מום היא פסול הוא תמוה דבש"ס קידושין שם ובשאר דוכתי דעוף בעל מום כשר להקרבה רק דיבשה גפה אסור וכ' הרשב"א דהוי כחסר ואין לה גף כלל וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח וז"ל אין המומין פוסלין בעוף כו' אבל עוף שיבשה גפה כו' אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל א"כ מבואר להדיא דהוי כחסר א"כ הי' נראה לכאורה ששוב לא יניח תפילין. אך עכ"ז נ"ל דצריך להניח תפילין דאטו חסר יד פסול להניח תפילין ז"א אלא שאין לו על מה שיניח וא"כ הכא שיש לו על מה שיניח שפיר י"ל דצריך להניח והרי זה דומה לאם יש לו יתר יד להאומרים דכל יתר כנטול שניהם דמי האם נאמר דלא יניח תפילין כיון דהוי כחסר אע"כ כיון שיש לו יד צריך להניח וה"נ כן הוא אף שדינו כחסר עכ"ז כיון שיש לו על מה שיניח צריך להניח התפילין כן נ"ל: ויש לעיין אם נחסר שי"ן א' בתפילין אם המה כשרים. ראיתי בשו"ת שנות חיים בקונטרס פרט ועוללות (סי' ח') שכ' נראה שאם נחסר שי"ן א' לגמרי בתפילין כשרים דמ"ש ש' של תפילין הלמ"מ היינו רק ש' א' ובאחת לבדה די והשני' רק עפ"י הפוסקים ואינה מעכבת בדיעבד ובסוף הסימן. כ' הנה מלשון הרמב"ם בפ"ג מה' תפילין ה"א משמע דשני שיני"ן הלמ"מ ואפשר דהיא וי"ו מחלקת עכ"ל ולדעתי לא נהירא כן ומ"ש בלשון הרמב"ם דהוא וי"ו מחלקת לא ניתן להאמר. ומצאתי להדיא במדרשו של רשב"י בתיקוני הזוהר בהקדמה (די"ב ע"א) וז"ל ש' של תפילין הלמ"מ ש' דתלת ראשין וש' דד' ראשין לקבל ז' הנערות הראויות להנתן לה מבית המלך ואמרינן בשחר ב' לפניה וב' לאחריה כו' ע"ש מבואר להדיא דשניהם הלמ"מ. והן הן הדברים הנאמרים מפי רעיא מהימנא. בזוה"ק פ' פנחס (דרנ"ד ע"ב) ע"ש ואף אם שניהם הלמ"מ מ"מ כשר אם עשה של ימין ד' ראשין ושל שמאל ג' ראשין וכמ"ש המעשה רוקח (דצ"ז ע"א) ע"ש וא"כ סרה ראיות השנות חיים. וראי' דהא גם בתיקונים סובר דכשר ועכ"ז ס"ל דשניהם הלמ"מ. ואף דס' של ד' ראשין פסול כמ"ש הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה עכ"ז כן היתה ההל"מ דכאן יהי' א' של ד' ראשין. וע' בא"ז ה' תפילין (סי' תקס"ג) שכ' בסם ר' שמחה דאפי' כתב הפסול לגבי גט כגון מתרץ חריץ עכ"ז כשר לגבי תפילין דהכי גמירא להו ע"ש א"כ כן י"ל לגבי השי"ן וע"כ נראה דאם נחסר שי"ן א' התפילין המה פסולין ומה שהביא השנות חיים ראי' ממה דאמר שי"ן של תפילין ולא אמרו שיני"ן במח"כ לא ראה מ"ש הברוך שאמר והובא בא"ר (סי' ל"ב ס"ק כ"ו) שכ' הא דאמר אביי ש' של תפילין הלמ"מ ולא אמר שיני"ן לפי שאמר הקב"ה למשה ש' שאני כותב לך כו' ע"ש א"כ אין ראי' מזה ולהלכה קיי"ל דשניהם הלמ"מ:

ונשאלתי בתפילין שעשאו הקוץ השמאלי של היו"ד נמשך קצת אם המה פסולין וזה אשר השבתי. הנה בספר סתם (ה' תפילין סי' מ"ז) כ' דאם עשה ביו"ד קוץ השמאלי נמשך קצת שהוא פסול ודוקא כשעשאה כמו נקודה כשר אבל אם נמשך קצת אף שהימיני נמשך באורך יותר עכ"ז פסול ובקנאת סופרים (סי' ק"ה) כ' דבתפילין יגנוזו ע"ש. והנה מש"ש דאף אם נמשך ביותר הימיני פסול דהוי כמו צורת ח' דבח' אם נמשך ביותר רגל א' מחבירו הוא כשר יש להעיר ע"ז ממ"ש בחי' הרשב"א במנחות (כ"ט ב') שמקשה אהא דאמרינן שם בספרא דוקנא תלו לי' לכרעא דה' דפשיטא דצריך למיתליי' דאל"כ מאי נ"מ בין ה' לח' וכ' וז"ל וי"ל דאע"פ שיעתיקוהו לגגו מ"מ לא יעשו אותו רגל של שמאל שראוי להיות תלוי ארוך אלא קצר ויהי' מחובר לגג זה וזה יהי' ההבדל בין ח' לה' שהח' ב' רגליו ארוכין זה כזה וזה יהי' רגל א' ארוך וא' קצר עכ"ל משמע מזה דח' צריכ' להיות ב' צדדיו ארוכין שוין ולא יעדיף זה מזה ואם לא עשה כן פסול. אך יש לדחות עפ"י מ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ק"ך) וכ"כ בשו"ת נחלת אבות (סי' א') דאף אם ההבדל בין האותיות הוא רק בדבר התליא במנהגא עכ"ז כיון שלפ"ז אינם שוים האותיות כשר וא"כ י"ל דגם מה שהח' ב' צדדיו שוים הוא ג"כ ממנהגא אך גם אם רק ממנהגא צריך להיות בח' ב' הצדדים שוים. בנ"ד אם עשה העוקץ ארוך והימיני ארוך יותר שוב לא תדמה לח' דבח' ממנהגא צריך להיות ב' הצדדים שוים א"כ יש להכשיר אם עשה עוקץ השמאלי ארוך קצת והנה עיקר ראיתו בספר סתם עמה שקראו הימנית רגל והשמאלית עוקץ משמע שהיא נקודה בעלמא. אולם במרדכי פ' הקומץ כ' וז"ל ופיר"ת דהיינו רגל שמאלי של יו"ד שהוא כפוף מעט כו' ע"ש וכ"כ בהגהת מרדכי לגיטין פ"ו בשם תוס' שאנץ מבואר שקרא אותו רגל א"כ שוב אין ראי' מזה. וכ"ל להכשיר ומצאתי בשו"ת זכרון יוסף (חא"ח סי' ב') שנשאל על סופר שהשוה קו השמאל לימין וכ' דמועיל כשיאריך רגל הימין יותר ע"ש וכ"כ בשו"ת טור האבן (סי' ט"ז) וקשה הא עכ"פ ישאר קו השמאלי כמו רגל מוכח דליתא וס"ל כמ"ש דכשר בזה וגם מבואר שם עוד תקנה לגרור קו השמאלי אפי' בתפילין א"כ גם לפי דעת הס' סתם לא הי' מהראוי בתפילין שיגנזו דהי' להם תקנה לגרור קו השמאל. וראיתי שם בס' סתם שכ' וז"ל וע' בלבוש סי' ל"ו מבואר דהשמאלי יהי' קטן מהתג שלמעלה מורה נמי כמ"ש. גם לא העתיק כלל שיהי' רגל הימיני עקום ובע"כ שאין זה דוקא כו' עכ"ל ואשתמיט מיני' מ"ש הלבוש בסי' ל"ו וז"ל יו"ד יהי' ראשה ופניה שוים ויהי' לה לצד ימין ירך קטן ועקום עכ"ל מבואר להדיא בלבוש שצריך להיות עקום. ולדינא כבר כתבתי דבנ"ד אם עשה רגל השמאלי ארוך קצת והרגל הימיני ארוך ביותר ולא נראה לעינים שתמונתה כעין ח' שהוא כשר ואם ירצה יגרור קו השמאלי:

ומי שכתב תפילין בשיניו מבואר במ"א סי' ל"ב סק"ה בשם הרמ"ע דהמה פסולים. וראיתי במור וקציעה בסי' ל"ב שתמה ע"ז דמ"ש מגידצת דחולצת בשיניה וא"כ בתפילין המה ג"כ כשרים. האומנם להמעיין בשו"ת הרמ"ע (סי' ל"ח) מבואר דלק"מ דכתב דבחליצה מה דצריך יד היא מדרבנן אבל בתפילין מה דבעינן יד היא מדאורייתא וגרע משמאל דפסול דאין דרך כתיבה בכך ולא קשה קושית המור וקציעה. וראיתי להעיר עוד על מ"ש במו"ק שם ע"ד הסה"ת שכ' דאין סברא שיכתוב סת"ם כהלכתו בשבת ולא יהי' חייב דמשמע מזה דאלו פסול הי' ניחא מה דאינו חייב ויש להשיב תשובה נוצחת ע"ז משבת פ' הבונה. אם נטל לגגו של ח' ועשאה ב' זייני"ן חייב אף דהוי חק תוכות עכ"ד. ולדעתי לק"מ דהא הרשב"א בחי' לשבת הוכיח באמת מזה דלא הוי חק תוכות מדחייב לענין שבת דאם הי' פסול הי' פטור בשבת והר"ן שם חולק ע"ז א"כ נוכל לומר דהסה"ת ס"ל כהרשב"א. אך באמת בסה"ת סי' ר"ה מבואר כדברי הר"ן [ע' מעשה רוקח פי"א מה' שבת הי"ג שהביא דברי רשב"א הללו והקשה ע"ז דבא"ח משמע דזה נקרא חק תוכות ולא מצאתי במפרשים שדברו מזה ע"ש ונעלם ממנו דברי סה"ת והר"ן הללו] אך הדיוק שדייק המו"ק מסה"ת אינו דיוק ודברי סה"ת הכי מתפרשין דזה אינו סברא דאם הי' נכתב כהלכתו שיהי' פטור לענין שבת אבל אם אינו כתוב כהלכתו פעמים חייב ופעמים פטור וא"כ לק"מ. וע' שו"ת פמ"א (ח"א סי' ס"ו וח"ג סי' כ') ובית אפרים (חיו"ד סי' ס"א):

והנה בטוא"ח (סי' ל"ו) כ' בשם הר"מ דאם חסרו התגין כשר וראיתי בב"ח שם שכ' דאף הר"מ לא הכשיר רק בתגין גדולים אבל בשעטנ"ז ג"ץ פסולים ובהגהת מרדכי להג' ר' מרדכי בנעט (ד"ד ע"ב) כ' דבמזוזה גם הר"מ מודה דפסול דלהר"מ לא נשנה דין דתגין רק במזוזה ומאד נפלאתי עליהם שבמח"כ לא שמו עיונם בלשון הר"מ פ"ה מה' מזוזה ה"ב שכ' דאם לא עשה התגין או שהוסיף או שגרע מהן לא פסל מבואר דגם במזוזה כשר אם לא עשה התגין וגם בשעטנז ג"ץ כשר וכן מבואר בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' ס"ח) דבכל התגין כשרים אם לא עשאם דלא נאמר דין של התגין רק למצוה ולא לעיכוב מבואר דגם בשעטנ"ז ג"ץ כשרים אם לא עשאם ולא כהב"ח והגר"ע בנעט: וראיתי להעיר ע"ד התה"ד סי' ר"ל (וכ"כ בפסקים וכתבים סי' מ"ה בשם עורו הגאון) שכתב שם וז"ל וגם כמדומה לי שלא נהגו לפסול כלל בקוצו של יו"ד אם חסרים הם בגט ואע"ג דכ' בהדיא בא"ז דמעכב אפשר דר"ל קוצו של יו"ד כדפרש"י בפ' הקומץ דהוא רגל ימנית של יו"ד וה"נ מייתי הא"ז ה' תפילין פרש"י ג"כ לפסק הלכה כמו אידך פירושא ואע"ג דכ' הכא סתמא נראה דסמך אמאי דכ' כבר שלא יכתוב משי"ט ובעשי"ט אין האותיות לגמרי בצורתן והלכתן אלא כעין נקודות ומקלות כתב עלה דאפי' קוצו של יו"ד לפירש"י מעכב ואע"ג דהוא עדיף ממשי"ט אפ"ה מעכב משום דאינו אות אלא כעין נקודה בעלמא אבל קיצו של יו"ד לפיר"ת היינו הכפיפה לצד שמאל נוכל לומר דלכ"ע אינו מעכב בגט עכ"ל ומאד נפלאתי ע"ז דהא כ' בא"ז (ה' גיטין סי' תשט"ו) וז"ל אחרי שהביא דברי ר"ת שנהגו לכתוב בגט כתיבה גסה וז"ל ואע"פ שכתב נהגו מנהג תורה היא שכל אות שאינה כתובה בכתיבה גסה ואין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדתנן בהקומץ רבה ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה ואפי' כתב א' מעכבן ואמרינן בגמ' פשיטא אמר רב יהודא אמר רב לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופירש"י דהיינו רגל של ימין וליתא דפשיטא דאין זה אות ופי' ר' אליקים ז"ל קוצו של יו"ד היינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה דהיינו כתרו של יו"ד וכן פיר"ת זצ"ל כו' ובכתיבה דקה מה שקורין משי"ט אינו עשוי כן הלכך פסול עכ"ל מבואר להדיא דגם קוצו של יו"ד לפיר"ת גם זה פסול בגיטין ומ"ש התה"ד דהא"ז בה' תפילין מייתי לפירש"י הנה גם שם בה' תפילין (סי' תקמ"ז) דחה פירש"י כמו שדחה כאן והוא מהתימה על התה"ד וצע"ג והלום ראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע (סי' ק"ו) שכ' וז"ל דכתב משיט"א כיון שכבר נהגו העם בתמונות אלו ותינוק דלא חכים שהוא מבין בכתב ההיא יכול לקרותו אפשר דשפיר דמי ואין זה דומה לקוצו של יו"ד דמעכב דהתם כיון שכתב זה שהוא כותב עתה היא אשורות ותמונת היו"ד הוא שיהי' לה קוץ וכל שזו אין לה יצאה מכלל יו"ד ונכנסה לכלל נקודה והא"ז כוונתו מעיקרא שלא יכתוב משי"ט משום דס"ל שאינו כתב גמור אלא צריך אשורות וע"ז קאי מ"ש ואפילו קוצו של יו"ד כו' ר"ל בכתובות אשורות ואין כוונתו להביא ראי' למשיט"א רק דינא באנפא נפשא קאמר עכ"ל. אולם כתב כן לפי שלא ראה דברי הא"ז דשם מבואר דלהכי פסל כתב משי"ט לפי שאין לה הקוצין. וראיתי בבית אפרים שם דכתב דבש"ג פ' המגרש כ' בשם הא"ז מעשה בגט א' שנכתב בכתיבה דקה ופסלוהו רבותינו דיליף לה לה מאשה. ונראה שהוא ט"ס דמה ענין זה לכאן וצ"ל משום דכתיב וכתב לה עכ"ל. אולם אין כאן ט"ס כלל דבא"ז שם מבואר דהמעשה הי' בגט חירות. ופסלוה דילפינין לה לה מאשה דגם הגט חירות צריך להיות כתוב כתיקונו כמו בגט אשה:

ויש לעיין בה' שרגל השמאלי לא נכתב בסוף הגג רק משוך מן הגג מהו דינה והנה במ"א (סי' ל"ב ס"ק ל"ג) כתב דפסול בשם הרדב"ז והמ"א כתב ע"ז דהיכא דאם לא נמשך הגג יפסלו התפילין אז מותר. ובשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' פ') דטתו כהמ"א ובאמת ליעקב (דנ"ט ע"א) כ' בשם הבית דוד (סי' קל"ב) לפסול וכ"ה בס' לדוד אמת (סי' י"ג) וע' בספר סתם (סי' נ"א וע"ה ופ"ה וצ"ד) ותראה שדבריו סותרים זה את זה. והנה בסי' פ"ה כ' וז"ל ומ"ש רו"מ שהביא ראי' דהרגל יהי' סוף הגג ממה שאמרו חז"ל בש"ס שלא יעשה ההי"ן חתי"ן לא ידעתי מאי ראי' הוא זה חדא מאן לימא לן דח' אשר הגג יהי' משוך יותר מדופן השמאלי יופסל. ולדעתי הוא כשר דהוי ח' ומה בכך שהגג השמאלי נמשך יותר ובפרט להמכשירין בה' אשר הרגל השמאלי הוא באמצע אף דהגג נמשך לחוץ גם בח' הוי כן עכ"ל מבואר דעתו דבח' לכ"ע כשר כשנמשך לחוץ רק בה' מחלוקת והנה מ"ש המ"א בדעת הרדב"ז דגם בה' פסול כשהגג נמשך לחוץ זה אינו מבואר כלל ברדב"ז. שבח"ד סי' פ"ב שעליו רמז הכנה"ג שהביא המ"א נשאל על תפילין שנכתב בחוזק ב"פ אם מותר למחוק בחוזק השני ולמשוך הגג של הק' וע"ז כ' דפסול וז"ל לפי שנשתנית צורת האות לגמרי שהרי רגל הק' צריך שתהי' הלוי בראש הגג שהוא סוף הגג ולא באמצעות הגג עכ"ל הרי שמיירי בק' ולא בה' ומצאתי בחי' המאירי לשבת (דק"ב ע"א) שדעתו שם דה' הדבוקה לגגה כשר וכ' ע"ז ושמא תאמר והרי בה' שהרי נפסדה צורתה ודומה לח' וכבר פסלוה בברייתא זו שאמרנו. יראה לי שזו של מנחות בשעשה גג הה' רחב עד שהבריח נכנס לפנים מהעוקץ הגג ואין זו ח' שאין דבוקה מפקיע שלא תדמה לה' (ר"ל דאף שהוא דבוקה מ"מ היא דומה לה' ואין לטעות שהוא ח' כיון שהגג יוצא לחוץ ובזה פסול בח' ובה' כשר אף שיוצא לחוץ) אבל כשאין עוקץ גג הה' יוצא לחוץ ודבוקה עושה אותה לגמרי כצורת ח' ודאי נפסלה עכ"ל מבואר מדברי' להדיא דסובר דבה' כשר לגמרי כשהגג יוצא לחוץ ובח' פסול ודלא כהספר סתם שסובר דבח' כשר אף להפוסלים בה' ונהפוך הוא דאף להמכשירין בה' עכ"ז בח' פוסלין והנה גם הב"י כ' בשם הברוך שאמר בסי' ל"ו וז"ל והנקודה תהי' בסוף הגג מפני שהוא מדובק למעלה תהי' דומה לח' כדאמרינן בהבונה לא יעשה ה' ח' אלמא שדומה קצת ואלו יהיו הנקודה באמצע לא יהי' דומה כלל עכ"ל מבואר להדיא בפשיטות דבח' פסול ומהתימה מהס' סתם שחשב שהראי' הזאת הוא מדברי עצמו ובאמת הוא מהב"ש (גם על המ"א צ"ע שכ"כ בשם הב"ח ולא הביא שהב"י כ"כ) וע"כ בח' כיון שמבואר בהמאירי והב"ש והב"י דפסול בזה פשיטא דפסול ובה' יש להכשיר בשעת הדחק כיון שראינו להמאירי שהכשירו והאחרונים לא ראו אותן (אולם י"ל דמיירי כשהגג יוצא בפחות מחציו) ואף דאנן לא קיי"ל כהמאירי במה שהכשיר בה' כשדבוק לגג אולם במה שהכשיר במה שהגג יוצא בזה נוכל לסמוך עליו בשעת הדחק:

והנה בתפילין שנכנסו תגין מאות שבשורה השני' לאותיות שבשיטה הראשונה הנה בש"ע סי' ל"ב סכ"ח כ' יש לזהר שלא לכנוס ל' לתוך ח' משמע דבדיעבד כשר והיא משו"ת הריב"ש (סי' נ"ו וסי' קע"ו) בשם הרמב"ן והר"ן פ"ב דגיטין בשם י"א והט"ז שם כתב דלא ידע מדוע לא כ' המחבר דגם בדיעבד פסול והיינו אף שהתוס' והרא"ש פ"ב דגיטין והסה"ת סוברים שם הפי' דמעורה היינו שנכנס הל' לתוך אות אחר ס"ל להט"ז דדוקא בגיטין מכשיר אבל בס"ת ותפילין גם הם עודו דפסולין וכמ"ש הב"ח בסי' ל"ב ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת מקום שמואל (סי' ג"ן) ובק"א לש"ע הג' מהרש"ז ובק"נ פ"ב דגיטין על הט"ז דהא הפוסקים חולקים על הרמב"ן ולפמ"ש א"ש וכ"נ לכאורה מדהביא הב"י דעת החולקים רק בה' גיטין ולא בה' תפילין וע' בלח"מ הס"ת הביאו הא"ר שפי' דברי המחבר דגם בדיעבד אסור והלשון לא משמע כן). אך באמת דוחק לומר כן דמה חילוק יש בין גיטין לס"ת אם נתקלקל האות אסור גם בגיטין ואם לא נחשוב זה לנשתנה האות גם בס"ת יהי' מותר וגם מדברי הריטב"א בחי' לגיטין (דכ"ב) שכ' להמפרשים דמעורה היא בנכנס ל' לתוך ח' דגם בס"ת מותר אבל רבינו אומר דבס"ת לא סגי בהכי כו' ע"ש משמע דלהמפרשים מותר גם גבי ס"ת ואין חילוק בין גיטין לס"ת וכן ראיתי בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח סי' ע"ז שכ' דגם בס"ת מכשירו. וא"כ קשה להעמיס כן בדעת הט"ז אמנם י"ל לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' ל"ב ול"ג) דאם נשתנה צורת האות לאות אחר כגון שנכנס לתוך הד' דנעשה ה' לכן פסול וגם י"ל דאם נכנס לתוך האות ג"כ כ"ע סוברים דפסול אפי' לתוך ח' רק כשנכנס כ"ש מכשירים ע"ש באורך וא"כ נוכל לומר דכן היתה דעת הט"ז וע"כ תמה על הב"י. וראיתי בבה"ט שכ' בשם יד אהרן דכ' על מ"ש המ"א דרבים מכשירים לגמרי דלא נמצא כלל מי שיכשיר וע"ז הקשה בס' סתם (ה' ס"ת סי' כ"ו) דהרי הרא"ש ותוס' חולקים ע"ז ע"ש ונראה שהיד אהרן דעתו כהמהרי"ט וא"כ המ"א שכ' דאם נעשה ונשתנה לאות אחר גם בזה רבים מכשירים כ' היד אהרן דליתא. וראיתי בשו"ת תורת נתנאל (סי' ל"ד) שכ' ע"ד המ"א הללו וז"ל על מ"ש המ"א דיש מכשירים לגמרי ואגב שיטפא כתב כך דהא בשו"ת הריב"ש סי' קמ"ו הביא דעת המכשירין בשם הרמב"ן כדאיתא בכנה"ג והרמב"ן כ' להדיא כמ"ש הב"י בשמו דאם נכנס ראש הל' לתוך הד' פסולה א"כ לדבריו קשה דברי הרמב"ן אהדדי אע"כ דיש חילוק בין נכנס לתוך הד' לתוך הט' עכ"ד בקצרה ותמהני מ"ש דהיש מכשירין המה הרמב"ן ואדרבה הרמב"ן הוא היש פוסל והמכשירים המה התוס' והרא"ש והסה"ת. רק שי"ל דהמה מודים בהיכא שנשתנה וכמ"ש המהרי"ט אבל אין הכרח לזה וע' בק"נ פ"ב דגיטין סי' מ"ה שגם הוא הבין כן דהיש פוסלים הוא הרמב"ן וכאן שינה את טעמו וראיתי בספר סתם (סי' מ"ז) שכ' דצ"ע דהג"פ (סי' קכ"ה ס"ק פ"ה) כ' בשם המהרי"ט דלא מהני תינוק דלא חכים ובסידור דרך חיים כ' בשם המהרי"ט דמהני. ולק"מ דכוונת הג"פ כך היא דבאם שנשתנה לאות אחר כגון שנכנס רגל הל' לתוך ד' ונעשה ה' א"כ הרי נעשה בודאי אות אחר ע"ז כ' המהרי"ט דלא מהני דתינוק לא מהני רק בספק ולא בודאי משא"כ היכא שנכנס לתוך הח' דהפסול הוא מספק שמא נתקלקל לאות אחר ע"ז כ' בדרך חיים דגם למהרי"ט מהני ונראה דאם נכנס חג לתוך הח' יש להקל לפמ"ש המהרלנ"ח באה"ע (סי' קכ"ה) דבקוץ שהוא דק לא נשתנה צורת האות ע"ש וכ"כ בשו"ת נחלת אבות (סי' א') משא"כ בנכנס לתוך ד' יש להחמיר כיון דבזה נראה דכ"ע מודי דפסול וכמ"ש במהרי"ט כן נ"ל:

וראיתי להעיר ע"ד שו"ת זכרון יוסף (חיו"ד סי' ח') שכ' דאף לר"ת כשר לעשות ח' בלא חטוטרות ונ"ל הוכחה גמורה מהא דאיתא בפ' הבונה (דק"ג ע"ב) שלא יעשה ה' ח' ח' ה' וא"כ הרי אינם דומים כלל דח' הוא עם חטוטרות וה' בלא חטוטרות א"ו דגם לר"ת מותר ח' בלא חטוטרות עכ"ד. ולפי דעתי אינו הוכחה כלל דהא מבואר שם בברייתא שלא יעשה א' ע' והרי אינם דומים כלל זה לזה ועכצ"ל כמ"ש רש"י שם וכ"ה בחי' הריטב"א כיון שהם דומים בהברה לכן הזהירה הברייתא שלא יעשה בכתיבה ג"כ זה במקום זה וא"כ ה"נ י"ל בה' ח' דבימי התלמוד הי' דומים זה לזה וכמו שנראה מהא דאיתא בשבת (ק"ה א') המון חביב נתתיך לך באומות ודרש מה' של המון על חביב. ובמגילה (י"ב א') ודר וסוחרה ומאירה להם כצהרים וכ' רש"י האי וסוחרת לשון סיהרא הוא. ובזה א"ש מה דאיתא בברכות (נ"ז א') הרואה הונא בחלום נס נעשה לו וכ' המהרש"א בח"א וז"ל וק"ק דאי משום הנו"ן דאית בי' אמאי לא נקט אהרן ונח ומיהו בחנינא וחנן י"ל משום דהשם גופה מורה על החנות לטובה וה"נ שיהי' בנס עכ"ל אבל לפמ"ש א"ש דכמו שכ' המהרש"א דחנינא מורה על חנות ה"כ בהונא לפמ"ש דההברה של הה' היא כח' א"כ הוי כמו חנינא. ובזה א"ש ג"כ מה דאיתא בברכות פ' הרואה הרואה הספד בחלום חסו עליו ופדאהו דדריש מה' כמו ח' והוי חס ופדות והמהרש"א בח"א בב"ק דנ"ה הוצרך לדחוק דאין חלום בלא דברים בטלים ולפמ"ש א"ש וע' יומא (נ"ד א') ויצא מבת ציון כל הדרה מאי כל הדרה חדרה וכ' המהרש"א שאהח"ע מתחלפין. ומגילה (י"ב א') בהט אבנים שמחטטין וגם שם כ' המהרש"א שאהח"ע מתחלפין. וכ"כ בתענית (ד"י א') וקרי בי' הכשרת וכ' רש"י דהוא לשון הכשר והמהרש"א כ' שם דה' מתחלף בחי ואין צורך להחליף. וע' במדרש חזית (סי' ז') הדרך זה מלך המשיח שעתיד להדריך כל באי העולם בתשובה וכ' המ"כ דדריש הדרך מלשון הדרכה בחילוף ח' בה' וכ"כ בויקרא פ"א דבר אחר חבר שהעביר הפרעניות וכ' המ"כ דאהח"ע מתחלפים וכ"כ שם בפ"ה וישבו בשער התוך ששם חותכין את ההלכה וכ' המ"כ דאהח"ע מתחלפים ואין צורך וע' במ"ק (ב' א') מאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דציחותא היא דכתיב ואת עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי כו' וכ' רש"י דה' מתחלף בח' ולפמ"ש אין צורך לומר כן וע' מגילה (ט"ו א') למה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו וע' תורת כהנים פ' קדושים דדריש אלילים מלשון חילולים. ובכריתות (ד"י ע"א) ובירושלמי קידושין פ"א ה"א דריש והיא נחרפת כמו הריפות. ובירושלמי (פ' כלל גדול) לא נמנעו לדרוש בין ה' לח' וכ"כ הריטב"א בחי' לשבת (נ"ה א') ובערוך (ערך אב) וע' מגילה (כ"ד ב') כשאתה מגיע אצל וחכיתי כו' ובתוס' שם וע' תה"ד (סימן רל"א) שתיבה שהוא ברפוי יש לכתוב בכ' ולא בח' שיש מקומות שקורין ח' כמו ה' וכ"ה בב"ש סי' קכ"ח וצע"ק מברכות (ד"ל ע"ב) אל תקרי בהדרת אלא בחרדת דלמה לו לומר אל תקרי הא בלא"ה דרשו כן. ואולי אל תקרא לאו דוקא. ע' בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) בהדרת קודש בחדרת קודש וליתא שם אל תקרי ובפי' כ' חרדים שם כ' דאהח"ע מתחלפים ואין צורך. ובשבת (ל"ג א') א"ת בהלה אלא בחלה ושם (ס"ג א') א"ת והדרך אלא וחדדך וצ"ל דאל תקרי לאו דוקא ובאדרת אלי' כתב שם דאהח"ע מתחלפים ואין צורך:

והנה הב"ח בסי' כ"ז תמה על מ"ש רמיא בגידם שאין לו יד רק זרוע דיניחנה בלא ברכה והוא מדברי הא"ז שפוסק כהברייתא בפ' הקומץ דפליגי שם (בד' ל"ז ע"א) באין לו זרוע. וע"ז כ' הב"ח דנראה דלא פליגי רק בנחתכה למעלה מן הקיבורת אבל בנשאר לו הקיבורת כ"ע מודו דצריך לברך והמ"א תמה שם על הא"ז דפסק דלא כמאן ע"ש שהוצרך לחדש גירסא בגמרא. האומנם המה ראו כן תמהו לפי שלא ראו מקור הדברים בא"ז ה' תפילין (סי' תקע"ז) ששם כתב בשם רבינו אליקים ור' שמחה דהמה פירשו זרוע המוזכר בכאן היינו ממקום שמתחיל האמה למדוד אם אין לו קכה דהיינו שניטל לו מפיסת היד עד העציל אע"פ שיכול להניחו במקום הקיבורת בזרוע פטור יעו"ש באורך ומבואר משם דאף שלא נחתך רק עד העציל שהיא חיבור הקנה עם הזרוע ונשאר עדיין כל הקיבורת עכ"ז פסק דפטור ומיושב קושיות המ"א דפסק דלא כמאן דהמה פירשו אין לו זרוע היינו ממקום שמתחיל למדוד באמה ואינו כסתם זרוע המבואר בש"ס וצדקו דברי הרמ"א. וא"ש בזה מה שתמה הא"ר (סי' כ"ז סק"ב) דהמרדכי קטן סותר להמרדכי גדול ע"ש. ולהנ"ל א"ש דמ"ש במרדכי קטן דאין לו זרוע היינו ממקום שמתחיל להאמה למדוד ואין כוונתו על מה שאנו קורין זרוע וא"ש וזה ברור:

והנה הפרמ"ג בפתיחה לא"ח נסתפק אם כתב תפילין על עור של ע"ז אם מותר בדיעבד כיון דהוי מין המותר בפיך ומצות לאו להנות ניתנו (וכ"ה במ"ז סי' ל"ב ס"ק כ"ז וסי' תרצ"א במ"ז סק"ג) ותמהני עליו שלא ראה מ"ש בבכור שור בשבת (ק"ח א') דאסור כיון דע"ז איתקש למת ובמת אסור דהוי מן המין שאינו מותר בפיך ע"ש:

וראיתי להעיר ע"ד המשנה למלך (פ"ד מה' גירושין ה"י) שכ' וז"ל זה לשון הריב"ש (סי' ט') גם יש שא"צ גרירה בתיקונם רק להוסיף מעט בצורת האות כגון כפי"ן ביתי"ן עכ"ל וזה שכתב הרב שא"צ גרירה זולת להוסיף מעט בצורת האות קשה היא בעיני דכפי"ן שעשאן ביתי"ן או דלתי"ן רישי"ן לא סגי בלא גרירה דהיינו כל מה שנכתוב בפיסול דאי לא הוי חק תוכות ופסול ע' בתשו' הרלנ"ח סי' א' וצ"ע עכ"ל המל"מ. ולא ידעתי על מה הניח דברי הריב"ש בצ"ע דנראה שאין זה ענין להאי דהמהרלנ"ח ששם חקר אם רוצה לגרור אם די שיגרור או שיפסיד צורת האות או צריך לגרור כל האות אבל כשאינו גורר רק מוסיף על האות מהני דזה לא הוי חק תוכות. וכן מבואר בט"ז א"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז וז"ל ע"י המחק של החג אין תקנה אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול שפיר דמי וכן בעשה ר' במקום ד' יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיקה פוסלת כו' עכ"ל הט"ז א"כ מבואר דמהני להוסיף דיו וזה כוונת הריב"ש שא"צ גרירה רק להוסיף עליו דיו ושפיר דמי ומצאתי בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ה' שפי' כן דברי הריב"ש וע' בא"ר (סי' ל"ב ס"ק כ"ט) וג"פ (סי' קכ"ה ס"ק ל"ו) ופר"ח (שם סק"ח) וכאשר תעיין תראה דצדקו הריב"ש ולחנם תמה עליו המל"מ. וע' בשערי תשובה (סי' ל"ב סק"ז) שכ' דגם המאירי מודה דאם נדבק אות לחברתה ע"י תגין דצריך לגרור הדיבוק רק דלא הוי שלא כסדרן ולדעתי הא ליתא דהא בשו"ת הרלנ"ח סי' א' העתיק דברי המאירי בקרית ספר וז"ל אבל אם היא דבוקה בעצמה כשלא נפסדה צורת האות כשירה וכן דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג לחברתה ומחברם הואיל וניכר שאינה דבוק ע"י עצמה אלא ע"י חג שמחבר לא פסל עכ"ל מבואר דאף שלא גרר לא פסל וע' במהרלנ"ח שם שהאריך לבאר טעמו ושכן דעת הרמב"ם וא"צ גרירה כלל:

ד ויש לעיין בהא דדברים שבכתב אין אומרים ע"פ אם הוא מה"ת או מדרבנן וראיתי בארעא דרבנן (סי' קס"ב) שנסתפק בזה. האומנם מצאתי בספר יראים (סי' קכ"ט) שכ' דלהכי מותר לקרות פסוקי תפילות בע"פ משום שהוא רק מדרבנן ומיושב בזה מה שהקשה הפנ"י במגילה (ד"ז ע"א) דכיון דמגילה מדאורייתא לא ניתנה להכתב א"כ איך שרי רבנן הא קיי"ל דדברים שבע"פ אי אתה רשאי להכתב בכתב ע"ש. אמנם אם נימא כה"ס יראים דהוא רק מדרבנן א"ש דהם אמרו והם אמרו וראיתי בשירי קרבן ביבמות (פי"ב ה"ד) שהקשה על מה דאנו לומדים דחרש השומע ואינו מדבר ממעטינן מראיה דאינו בלמען ילמדון דהא אפשר ללמדו ע"י כתב ותירץ וז"ל דאפשר כיון דמדאורייתא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן לא הוי בכלל לימוד לאחרים עכ"ל א"כ משמע מזה דהוי איסורא דאורייתא אולם אינו מוכרח די"ל דלמען ילמדון היינו דרך למידה דהוא בע"פ (ומה שהקשה השירי קרבן שם על מה דממעינן מדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ושומע ואינו מדבר מלמען ילמדון וז"ל וקשה למען ישמעון למה לי דהא ודאי מאן דלא שמע לא גמר וכן מפורש שם בבבלי א"כ מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדון נפקא כו' ע"ש מה שדחק בזה ותמהני שנעלם ממנו דהת"וס חגיגה (ג' א' ד"ה אלא) וז"ל אבל מלמען ילמדון לא מצי מפיק בלא למען ישמעון דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי' הכי ושפיר גמיר אף לאחרינא) והנה המגיה בספר יראים כתב דלא הי' צריך הרב לזה רק כיון שהפסוקים המה מלוקטים לא הקפידו בזה כמו בעשור שבחומש הפקודים ונראה ליישב דעת הרא"ם. דהנה בירושלמי יומא (פ"ז ה"א) ומגילה (פ"ד) איתא שם והא תנינן קורא אחרי מות. ואך בעשור שניא הוא שהוא סידורו של יום תדע לך דארשב"ל בכ"מ אינו קורא ע"פ והכא קורא ופי' הקה"ע דשניא הוא שהוא סדר היום וכאלו הוא פרשה אחת. בכל מקום אינו קורא ע"פ דקיי"ל דברים שבכתב כו' ובכאן קורא ע"פ א"ו כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו לו מפני שהוא סדורו של יום עכ"ל. ותמהני דלפ"ז א"כ מאי שנא דקורא אחרי מות ואך בעשור בהספר ובדילוג ובעשור שבחומש הפקודים התירו לקרות ע"פ ולא לדלג הא לדבריו כיון דפרשה א' היא מותר בין בדילוג בין לקרות ע"פ וא"כ מאי שנא דחילקו בין בעשור שבחומש הפקודים מהשאר. וגם מה ענין סידורו של יום לפרשה אחת. ושוב ראיתי להפני משה בסוטה (פ"ז ה"ו) שתמה על הקרבן העדה וגם השירי קרבן בסוטה שם הניח בצ"ע על פירושו. אולם באמת מבואר בחי' הריטב"א ליומא (ד"ע ע"א) וכ"ה בתוס' ישנים שם דאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח ציבור כיון שצריך לסידורו של יום אבל לגלול בחומש הפקודים דאינו מעיקר הקריאה כיון שכבר קראו בפ' אמור ואינו רק כמגיד עבודת היום ולכן התירו לו לקרות ע"פ דאינו אסור רק כשקורא חובת היום ולא כשקורא הודאה ע"ש וזה ביאור האמיתי בדברי הירושלמי ובזה נדחה מ"ש בס' תפארת ישראל פ"ז דיומא ראי' לתוס' ב"ק שהביא המ"א (סי' מ"ט) דבא"א באופן אחר מותר לקרות בע"פ דברים שבכתב עכ"ל ואינו ראי' כלל על פי המבואר בירושלמי. וא"כ י"ל שזה ג"כ דעת הרא"ם ואינו ראי' מעשור שבחומש הפקודים והדברים נוגעים כלפי מ"ש בשו"ת פני יהושע (ח"ב חא"ח סי' א') דלהכ"ג לא הי' צריך ספר וראי' ממה דהתירו לו לקרות ע"פ יעו"ש. אולם בירושלמי מבואר דלכן התירו לפי שהוא חובת היום. ובעיקר ראייתו שם דס"ת חסר כשר בדיעבד ממה דאוסרין משום פגמו של ראשון. הוא פלא דבשו"ת רשב"ש (סי' י"א) הביא מהש"ס הזה ראי' דפסול אפי' בדיעבד דאל"כ לא הי' רז"ל חוששין לפגמו ובזה נסתר גם מה שהביא ראי' בשו"ת בשמים ראש (סי' רפ"א) דבדיעבד יוצא כשקורא ע"פ מהא דהתירו לכ"ג כו' ע"ש ולפי הירושלמי לא מוכח מידי ועמ"ש תר"י פ"ק דברכות. ועכ"פ דעת הרא"ם דדברים שבכתב כו' אינו אלא מדרבנן. ושוב ראיתי בעין זוכר (אות ד') שהעיר מדברי הרא"ם הללי ע"ש:

ה ראיתי לחקור בדיני קריאת ס"ת והס"ת בכתיבתה. הנה המ"א (סי' קמ"ז ס"ק מ"א) השיג על מ"ש רמ"א בשם א"ז דאין לגלול ס"ת א' עד שיניח הב' דזה היפוך ד"ס יומא (דף נ"ב) דמניח את הפר ונוטל את השעיר. אולם בא"ז (ה' שבת סי' מ"ח) מבואר דאדרבה מהש"ס הזה הוציא הא"ז אצ דינו והוא מדברי ר' יהודא דסובר דנוטל דם הפר והניח דם השעיר ע"ש ולפ"ז צ"ל דמדרבנן לא קשה דמשום חולשא דכה"ג לא הי' לו באפשרי לישא ב' כלים וכמ"ש השירי קרבן ביומא (פ"ז ה"א) וא"ש דברי הא"ז. וע' ביד המלך פי"ג מה' תפלה כתב דהא"ז לא כתב שום טעם למה נוהגין כן וכתב זה לפי שלא ראה דברי הא"ז אולם קשה לי על הא"ז דנראה דגם מר' יהודא אין ראי' כלל דכיון שסובר שלא הי' אלא כן א' א"כ לא הי' באפשרי כלל להניח דם הפר מתחלה. וכן ראיתי להב"י בא"ח (סי' תרכ"א) שכ' וז"ל לר' יהודא שלא הי' שם אלא כן א' בלבד ולכן לא הי' אפשר להניח דם השעיר עד שיטול מתחלה דם הפר עכ"ל. וא"כ אין ראי' כלל להא"ז וצ"ע: וראיתי להעיר על מ"ש הישועות יעקב בא"ח (סי' קנ"ד סק"ב) שהביא תשו' הרשב"א שהביא הב"י שם דאם צריך לקרות בב' ענינים ואין לו אלא ס"ת א' דיקרא בחומשין בכדי שלא לגלול וכ' ע"ז שוב ראיתי בירושלמי פ' בא לו א"ל ר"י לחזנא כד אינין תרין כו' וכד אי חדא וגייל לה להדי פרוכתא מבואר להדיא דבמקום שאינו אלא ס"ת א' מותר לגלול ולא חיישינן לכבוד הציבור וגדלה התמי' בעיני על הרשב"א עכ"ל ולק"מ דר' יוסי לית לי' להא דאין גוללין ס"ת ברבים מפני כבוד הציבור וכמ"ש השירי קרבן שם וע"ש מ"ש הפני משה ובשו"ת גאונים קדמונים (סי' י"ט) ובהערה שם בסוף הספר:

הנה המהרי"ט בשניות (חא"ח סי' ג') כ' על מ"ש הב"י בשם הרמב"ם בתשובה (ביו"ד סי' רפ"ג) שמי שרקם פסוקים בטלית אסור דאין כותבין התורה פרשיות וז"ל ולי הוקשה מה טעם החמיר בריקום דמשמע דלא מקרי כתב מדאמרינן פ"ב דגיטין עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדרכתא ופירש"י שריקומים במחט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשים קבועים וכיון דלא מקרי כתב אין בו קדושה כלל עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא הא כ' הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) ע"ד רש"י הללו. וז"ל ויש לדון בדבריו שאם הוא קבוע כגון שהוא ארוג או שהוא מרוקם כמו שרוקמים הנשים אצלינו שהיא קבוע כתב מקרי עכ"ל וא"כ אדרבה מוכח מדברי רש"י דאם הוא קבוע מקרי כתב ובהכי מיירי הרמב"ם והנה דברי הרמב"ם המה בפאר הדור (סי' ז') וכ' שם וז"ל דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאמרינן בגיטין ועוד תנן אף היא עשתה טבלא כו' הרי למדת שחריתה אסורה וה"ה ברקימה עכ"ל מבואר שהביא הסוגיא דגיטין ולמד הימנה דחקיקה אסורה ולמד מזה דה"ה לרקימה ומזה נראה קצת דלא הי' מפרש כפירש"י דאל"כ הי' לו לפרש דסוגיא דגיטין מיירי שלא הי' קבוע ע"כ נראה בהקדם מה שקשה דלמה השמיט הרמב"ם הך ברייתא דעבד שיצא בכתב שע"ג טבלא כו' אבל לא כו' והוא תמוה לכאורה ולא ראיתי למי שעמד ע"ז. ע"כ נראה לפמ"ש הבעל העיטור (במאמר ז' כתובות גיטין ושטרות) דע"ג כיפה היא כותל ומחוסר תלישה ע"ש וא"כ א"ש דרישא דברייתא דע"ג טבלא מהני לא הוצרך להביא בה' עבדים דנשמע ממ"ש בה' גירושין (פ"ד ה"ו) דחקיקה הוי כתב וגם הדין דמחוסר תלישה לא מהני ג"כ לא הוצרך להביא דנשמע ממ"ש (בפ"א מה' גירושין ה"ו) וכ"כ בה' עבדים (פ"ו ה"ו) וא"כ לק"מ ודו"ק. והנה בדפוס אי הוי ככתיבה. הנה בשו"ת כנ"י סי' ל"ז) השיג על החו"י דאין ראי' מאפוד לענין הדפוס דהוא המצאה חדשה וכ' הכנ"י ע"ז דאם הי' צורך לדפוס דיוצאין בו בודאי הי' שלמה ממציאו ע"ש וראיתי בשו"ת מהר"ץ (סי' י"א) שכ' ע"ז וז"ל ואני אומר בראשון לא מצאתי שום רמז בדברי הרב חו"י לדחות מטעם זה דברי הט"ז ומ"ב רק כ' בזה הלשון ועמ"ש ט"ז ביו"ד סי' רע"א שמאד צ"ע במ"ש ראי' מסוטה ואכ"מ ע"ש סי' ט"ז שלא הזכיר כלל מזה דהמצאה הדפוס הוא המצאה חדשה עכ"ל ושגג בזה דהן אמת שבסי' ט"ז לא נזכר מזה אבל אשתמיטתי' מ"ש החו"י סי' קפ"ד שכ"כ להדיא כמ"ש הכנ"י משמו. והנה בשו"ת מעיל צדקה כ' דע"ג אבנים לא הוי כתיבה בדיו שאינו מתקיים. וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' קמ"א) שהניח בצ"ע עלי' מש"ס מנחות (דל"ד ע"א) דאיתא התם או כלך לדרך זה נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן ע"ג אבנים אף כאן ע"ג אבנים כו' ואיך אפשר שיהי' ע"ג אבנים הא מזוזה צריכה דיו ודיו ע"ג אבנים לא הוי מתקיים ע"כ דברי המעיל צדקה צע"ג עכ"ד. ובאמת צדקו דברי המעיל צדקה ודברי השואל ומשיב המוהים דהא בש"ס שם מסקינן דנין כתיבה הנוהגת לדורות כו' וכמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפי' יקרא אלי כו' ואני כותב על הספר בדיו ופרש"י כלומר וצריך לכתוב בדיו בין במזוזות בין בגט והיינו דכיון דילפינן כתיבה כתיבה מגט ששם נאמר ספר (ולפי' התוס' ילפינן מסוטה או מפרשת מלך ששם נאמר ספר) וכיון דכתיב על הספר בדיו שמעינן דכל מקום שנאמר ספר צריך דיו ומזה ידעינן דגם מזוזה צריכה דיו וא"כ כשהי' ס"ד דילפינן מכתיבה דגט באמת הייתי אומר דמזוזה א"צ דיו וזה מבואר בסיום דברי הש"ס אי לאו ג"ש ה"א ליכתבה אאבנא וליקבעה אסיפא ופרש"י יחקקה בסכין על האבנים דהוי כתיבה תמה מבואר מזה דלפי הס"ד בלא הג"ש הייתי אומר דא"צ דיו וסגי בשחקקו בסכין וא"כ א"ש דברי המעיל צדקה:

וראיתי להאור יקרות (ד"נ ע"א) שכ' דקשה על ש"ס דסוטה (דנ"ב ע"ב) דקלפו הסיד דהא הוי מוחק השם. ותירץ דהא כ' המהרש"א דיש ע' לשונות לבד לה"ק א"כ אינו קושיא דשם שנכתב בשאר לשונות מותר למחקו עכ"ד והנה דברי המהרש"א המה בח"א בסוטה (ל"ו ע"ב) והמה מוכרחים בש"ס שם וכן מהראי' שהביא המהרש"א דהא יש ע' אומות לבד ישראל [וע"כ לא זכיתי להבין מ"ש בספר רב ייבי (פ' ויגש) וז"ל דהנה קשה למה דיבר יוסף עמהם ע"י מליץ הא גם אם דיבר עמהם בלה"ק לא הי' מוכח שהי' יוסף דהא כך כתיב בנימוסי מלכים דכל מלך צריך להבין בשבעים לשון וגם לשון הקודש בכלל כידוע עכ"ל והיא תמוה דאדרבה ידוע בהיפוך וכמבואר בסוטה שם וגם מבואר שם דפרעה באמת לא ידע לשון הקודש] גם מ"ש דשם שנכתב בלשון העמים מותר למחקו. כן כתב גם הש"כ ביו"ד (סי' קע"ט) וראיתי בעצי לבונה ביו"ד שם שתמה ע"ד הש"כ דהא מבואר בח"מ דשם שנכתב בלשון העמים המקלל בו חייב. וכן תמה החכמת אדם (כלל פ"ט ס"ט) והנה הי' להם להקשות ממ"ש הש"כ ביו"ד (סי' רל"ז סק"ב) דהנשבע בשם בלשון העמים הוי שם. אולם באמת צדקו דברי הש"כ דשם בלשון העמים דינו כמו כינוי וע"כ לכל דבר שמועיל הכינוי מועיל השם בלשון העמים אבל למוחקו מותר כמו כינוי וכ"כ להדיא התשב"ץ (ח"א סי' ב') וכ"ה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תי"ט וסי' תכ"א) ועשו"ת רע"א (סי' כ"ה) ומשיבת נפש (סי' מ"ד) ע"ש (וע' ח"א במנחות ק"ט ב' דמשמע דשבועה בלשונות העמים לא הוי שבועה ויש לומר דרצה לאלם השבועה שיהי' בשם ולא בכינוי) וע' במ"א (סי' של"ד ס"ק י"ז) שהביא בשם הש"ג שנסתפק בשם שנכתב בלשונות העמים אם מותר למחקו וסיים המ"א וטוב להחמיר וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' נ"ה) ומעיל צדקה שם שהחמירו ג"כ בזה. אולם אחרי שזכינו לדברי התשב"ץ והרדב"ז המקילים. אינו מוציא ספיקו של הש"ג ודאי של התשב"ץ והרדב"ז ויש להקל בזה במחיקה דהוי כינוי. אולם בעיקר הקושיא של האור יקרות אני תמ' שלא ראה שכבר התעוררו בפמ"א ומעיל צדקה שם. (וגם הגור ארי' יהודא חיו"ד סי' מ"ט לא ראה דברי הפמ"א הללו) ולדעתי יש ליישב לפמ"ש התיו"ט (פ"ז מסוטה מ"ה) דהי' כתובים רק מספר המצוות כמו בבה"ג ע"ש וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' נ"א) בשם הגאון וכ"כ באבן עזרא. וכן ראיתי במאירי סוטה (דל"ב) שהגאונים הראשונים פירשו במשנה תורה פי' ענין התורה ולא שכתבו כמו בס"ת ע"ש. וכיון שלא הי'כתוב כדין ס"ת י"ל דגם לא הי' נכתב שם כלל ובמקום שהי' צריכים לכתוב שם הי' כתובים ר"ת או ד' או ה' כמו שאנו כותבין לרמז השם. וא"כ מעיקרא לק"מ ושוב ראיתי ביד שאול סי' רע"ו שכ' דאף לפי' הגאון הי' צריך לכתוב השם ואינו מוכרח דכיון דלא הי' כתוב כדין ס"ת א"כ י"ל דהי' כותבין אות א' לרמז על השם:

והנה אנן קיי"ל לגבי מחיקת השם דגרמא שרי כמבואר במס' שבת (דק"ך ע"ב) דלהכי בהי' שם כתוב על בשרו ונזדמן לו טבילה של מצוה דכורך עלי' גמי כו' משום דהוי גרמא. ומזה נפלאתי על שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תקצ"ו) שכ' להשיג על הר"י אכסנדר"י שסובר שחייב במוחק שם אפי' שלא כדרך השחתה וע"ז תמה עליו מההיא דהי' כותב כו' ואמאי שרי הא הוי פסיק רישא שא"א לו ליטבול שלא ימחוק השם אע"כ משום דהוא שלא כדרך השחתה עכ"ד והיא מהתימה דהא בסוגיא מבואר דהיא משום דהוי גרמא. שוב ראיתי להיד שאול בסי' רע"ו. ובס' שבת של מי (בקונטרס יעקב לחוק סי' ח') ובכסא רחמים שהעירו כן על הרדב"ז (אך מה שהקשה הכסא רחמים על הרדב"ז דהא הרמב"ם ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ואיה איפוא העשה לא קשה די"ל דס"ל להרדב"ז בדעת הרמב"ם דס"ל טבילה בזמנה מצוה כמו דס"ל להב"י בא"ח (סי' תקכ"ד) ובשער המלך פ"ו מה' יסה"ת) עוד קשה לי על הרדב"ז שכתב דהוי פסיק רישא והלא כ' הרשב"א בחי' לשבת שם אבל כאן אפשר לו שלא ימחוק דאלו ודאי נמחק הוי כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים. מבואר דלא הוי פ"ר. שוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א בלשונות הר"מ (סי' מ"ז) שכ' דנראה לו שהטעם שמותר משום דהוי גרמא ע"ש. ומלבד דדברי' סותרים למ"ש בח"ב. אני תמה למה תלה ביראה לו מה שהוא ש"ס מפורש וצ"ע והנה ראיתי להלשון לימודים (ה' תפילין סימן כ') שתמה על מה דאמרינן בסוכה (נ"ג א') דדוד נסתפק אם מותר לכתוב שם אחספא דהא גרמא שרי ע"ש שהאריך בזה. וי"ל ליישב זה לפמ"ש הרשב"א בשבת שם דפ"ר אסור א"כ הכא אם הי' משליכו לתהום הי' בודאי נמחק ולכן הי' דוד נסתפק בזה אם מותר. והנה היד דוד בסוכה שם הקשה אמאי דאמרינן שם מי איכא דידע למיכתב שם אחספא כו' דהא משה כתב שם אחספא כשהי' רוצה לעלות ארונו של יוסף וגם למה הוצרך להק"ו ע"ש. ויש ליישב זה עפ"י מ"ש בשו"ת ספר יהושע בפו"כ (סי' ט') דדוד הי' מסופק אם תועיל ע"ש וא"כ י"ל דאין ראי' ממשה דמשה הי' יודע בודאי דתועיל אבל לדידי' דמספקא לי' אם תועיל הי' מסופק אם מותר. ותו י"ל לפמ"ש בזית רענן פ' בשלח דמשה הי' יודע שלא ימחוק שהרי מיכה יקחנו ויעשה בו העגל. ויש להעיר ע"ד התורת חיים בסנהדרין (דכ"ב) דהשם שכתב דוד הי' יו"ד ה"א דא"כ מה יענה לשיטות הראב"ד (פ"ו ה"ד מה' יסה"ת) דאם אינו רוצה לכתוב רק שם יו"ד ה"א הוא נמחק א"כ מה הי' צריך דוד לחקור בזה וי"ל דהת"ח פי' דברי הראב"ד כמו שפירשם בשו"ת הר"מ אלשקר (סי' נ"ח) והובא בכ"מ שם או כמו שפירשם בשו"ת הרדב"ז בלשונות הר"מ ח"א סי' ל"ד ע"ש ודו"ק:

וראיתי להעיר ע"ד ספר תורת גיטין (בחי' להש"ס דל"ו) שכ' בפשיטות דאם נכתב שם בחק תוכות דהוא פסול ומותר למחקו ע"ש ותמהני דבמחכ"ת לא ראה בשו"ת הרמ"ע (סי' ל"ו) שכ' להדיא דאסור למחקו והביא ראי' משם שהי' כתוב על ידות הכלים ע"ש וכ"כ בשו"ת חו"י (סי' ט"ז) וראיתי בשאילת יעבץ (ח"ב סי' ס"ז) שהשיג עליו דמאן לימא לן דלא נכתב בכתיבה מעליותא. ונראה בדעת הרמ"ע שהביא ראי' דהא עכ"פ אף שאין בו קדושה לענין ס"ת מ"מ במחיקה אסור דהא שם שנכתב שלא במקומו אינו קדוש ולחד פירושא ברש"י אינו קדוש כלל וגם הא כתבו הישמעאלי ובודאי לענין ס"ת לא הוי קדוש מ"מ מחיקה אסור ה"ה לענין חק תוכות אף שאינו קדוש מ"מ במחיקה אסור וע' בתשו' הג' ר' אברהם ברודא שבשב יעקב (חיו"ד סי' נ"ה) ועכ"פ צ"ע על התורת גיטין שלא העיר מכל זה:

והנה ראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' רפ"ב) כתב דאסור לעשות ס"ת כמין קמיע ולתלות אותה בזרוע ולמד כן מסוגיא דברכות (דכ"ד א') התולה תפיליו כו' מהו דתימא תבעי הנחה כס"ת יעו"ש. והנה קשיא לי על זה מסוגיא דסנהדרין (כ"א ב') גבי מלך אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרוע כו' מבואר דמותר לתלות הס"ת כמין קמיע והייתי יכול ליישב זה עם מה שראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ' שופטים וז"ל ושמעתי כי אותה ס"ת התלויה בזרוע לא הי' כתוב כי אם עשרת הדברים ולפי שיש מן אנכי עד לרעיך תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות קרויה ס"ת עכ"ל וכיון שלא הי' כתובים כל התורה ע"כ רשאי לעשות כמין קמיע אך מדברי הפוסקים נראה שהי' צריך לכתוב כל התורה כדינה. ע"כ נ"ל ליישב זה עפ"י מה שהרמב"ם בה' ס"ת השמיט מה דעשה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו והכ"מ תמה שם על דבר ההשמטה. וע"ב נראה דהרמב"ם פסק כסוגיא דברכות דאסור לתלות ס"ת ע"כ דחה סוגיא דסנהדרין מהלכה (דבלא"ה מוכח מהמשנה שם בסנהדרין דלא ס"ל כהברייתא עשו"ת הרדב"ז בלשונות הר"מ ח"א סי' ע"ב) וא"כ א"ש דברי הבית הלל והרש"ל מחק שם בש"ס הך דעושה כמין קמיע כו' וא"כ א"ש דברי הר"מ בפשיטות ומה שהקשה הכ"מ שם על מ"ש הר"מ דמגיהין אותה מספר העזרה דצ"ע מניין לו והנה היא בירושלמי דסנהדרין פ"ב וכמ"ש הכ"מ בעצמו בה' מלכים פ"ג ומצאתי בהגהת ר' משה חאגיז כ"י להרמב"ם שהגיה כן לתמוה על הכ"מ:

והנה בא עובדא לידי בס"ת שבשירת הים הי' כתוב כמו אבן בחד שיטה והמה צריכין להיות בב' שיטין והיו נ"ל בפשיטות להכשיר כמבואר בהגהת רמ"א ביו"ד ס"סי ער"ה. אך ראיתי בס' סתם (סי' ג') שנשאל ע"ז והורה שצריך לתקן ובלא"ה פסולה הס"ת דלדעתו הר"מ פוסל בזה מדכ' בפ"ז רק על הה' שיטין שקודם השירה דאם שינה לא פסל משמע דאם שינה בהשירה פסול וגם מדכתב בפרק י' שינה צורת השורות ולא כתב כלשון הגמרא כתב השורות כשאר כתב ש"מ שבשינה כ"ש פסול והטור דדעתו להכשיר כתב הלשין כתב השורות כשאר הכתב ע"ש באורך וכ"כ בקנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים סי' צ"ז ע"ש ולדעתי לא נהירא כן לדינא והרי בטור מבואר להדיא דכשר בזה ומדלא הביא דהר"מ חולק כדרכו ש"מ שהי' ס"ל דגם הר"מ סובר כן דאינו לעיכוב. אף שבמס' סופרים מבואר השיטין שבשורות הים כיצד צריכין להיות אינו לעיכובא וכמו דמבואר שם גם בהשיטות שבשורת דבורה ששם ודאי אינו לעיכובא וכן מבואר שם הרבה דברים דאינם לעיכובא ומה שהביא ראי' מדברי הר"מ מדלא כתב כן רק על הה' שיטין וגם מדכ' שינה צורת השורה במח"כ לא ראה סוף דברי הר"מ בפ"ז שסיים ע"ז בזה"ל אבל אם כתב המלא חסר כו' או שכתב השורה כשאר הכתב כו' עכ"ל הרי שלא הוציא מזה אלא אם כתב השירה כשאר הכתב ולהספר סתם למה לא כ' כאן שאם שינה צורת השיטין דפסול ש"מ שבאמת מכשיר בזה ואף שאח"כ כ' שינה צורת השירה כוונתו שכתבן כשאר הכתב וסמך א"ע על מ"ש כאן וזה פשוט וברור בכוונת הר"מ וכ"נ דעת האחרונים ע' שו"ת גינת ורדים (חא"ח כלל ב' סי' ח') ובאמת ליעקב וביותר האריך בזה המעשה רוקח דק"י ע"ש ועוד דלהספר סתם דתליא בלשון הפוסקים דמי שכתב אם כתב השירה כשאר כתב כתב בשאר שינוים א"כ הוי המס' סופרים סותר ש"ס דילן והש"ס דילן מכשיר בזה א"כ מהראוי לפסוק כש"ס דילן נגד המ"ס אך באמת אין נ"מ כלל בהלשון וכולם שפה אחת דזה הוי רק לכתחלה ולא לעיכובא בדיעבד כנ"ל לדינא: עוד נשאלתי בס"ת שסיים הסופר תיבת אלקיך קודם סוף השיטה שהי' עדיין מקום לכתוב ג' אותיות שהסופר הי' סבור שצריך לכתוב תיבה קטנה אולם אח"ז ראה שצריך לכתוב תיבה גדולה שלא יהי' לה מקום לכתוב אותה באותה שיטה והניח המקום חלק ורצה השואל לפסול משום דעשה פרשה במקום שאין שם פרשה ואני השבתי להכשיר. דהנה זה הדין דעשה פרשה במקום שאין שם פרשה דפסולה לא נמצא רק ברמב"ם פ"ח מה' ס"ת והב"ח בסי' ער"ה האריך דהפוסקים שכתבו דינא דפרשה סדורה חולקים על הר"מ ואף שהט"ז והש"כ חלקו על הב"ח ע' שו"ת פמ"א (ח"א סי' י"ג) שהצדיק דברי הב"ח. וע' שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צ') וכן בח"ס חיו"ד סי' רכ"א כ' שאין לדחות דברי הב"ח ואף שלדינא בודאי יש לנו להחמיר כדברי הר"מ. וע' שו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' ש"א שכ"ה) ושמש צדקה (חיו"ד סי' ג"ן) [וביד שאול סי' ער"ה סק"ג כ' דתימה לו על הפוסקים דהא במס' סופרים (פ"א ה"י) רצוף שעשאה מסורג כו' אל יקרא בו מבואר דאם עשה פרשה במקום שא"צ פסולה לק"מ דהם פירשו המ"ס דקאי לענין השירה ששינה וכתבו כשאר הכתב. ע' בנחלת יעקב וכסא רחמים. ומקרא סופרים וא"כ אין זה. ענין לנ"ד] עכ"ז יש להכשיר בנידון דידן דהא פרשה היא רק ט' אותיות וא"כ הכא שלא הי' פנוי רק ג' אותיות יש להכשיר ואף להטור שס"ל שפרשה הוא ב' אותיות בסתומה וא"כ יש מקום לטעות בכאן דהיא סתומה אך הא ליתא דסתומה אינה בסוף השיטה וא"כ הוא כשר גם לדעת הטור ואין מקום לפסלו רק לדעת ר"ת בתוס' מנחות (ל"ב א' ד"ה והאידנא) דס"ל דגם שיעור פתיחה הוא ג' אותיות אולם הפוסקים לא חשו לדעתו. ויש לצרף גם דעת הב"ח וא"כ הוא כשר בלא פיקפוק. אולם אם תקראנה כאלה במקום פנוי ט' אותיות הי' נ"ל לעשות תקנה לקדור אותו המקום ולא תהי' פרשה כיון שאין כאן קלף וכדעת הגן המלך שהביא המעשה רוקח (דק"ח ע"ב) ואף שיש חולקין ונ"ל שכן דעת התשב"ץ ממ"ש בח"א (סי' קמ"ט) וז"ל וא"כ כשבא לתקן יגרוד הל' וירחיב האות שלפניה ע"ג הגרד מקום הלמ"ד ויקדור מקום האזכרה כעין ארובה ויגנזנה וידבוק במקום הנקב מעט גויל בדבק ויכתוב עליו האות החסירה כמנהג הסופרים או יניחנו נקב והאות החסירה יתלנה בין השיטין ואע"פ שמקום הנקב נשאר פנוי מה בכך והלא אם לא הי' נקוב ונשאר חלק אין ס"ת נפסל בכך כיון שאין שם שיעור פרשה עכ"ל התשב"ץ. ומדאיצטרך לומר שכשר כיון שלא נשאר שיעור פרשה משמע דאלו הי' בו שיעור פרשה הי' פסול אף שהוא רק ניקב מ"מ כיון שיש פלוגתא דרבוותא י"ל דהוי ס"ס שמא ניקב אינו כקלף ושמא הלכה כב"ח דהראשונים חולקים על הר"מ ואין לומר דגם המתירין לא התירו רק כשכבר נקרע ולא לקרוע לכתחלה דהא בבנין אריאל כתב ינקוב במרצע משמע דגם לכתחלה מותר ואין לומר דאין עושין ס"ס בידים דהוי כמבטל איסור וכמ"ש האחרונים זה אינו דהא כ' הט"ז בריש ה' סוכה דלצורך מצוה מותר לבטל בידים וא"כ ה"ה לס"ס והיא הוי מצוה שלא יגנזו היריעה ואף דהאוסרין אוסרין גם היכא שיוצרך לגנזו עכ"ז אנן בדידן י"ל כן. ועדיין צ"ע זה לדינא: הנה בשו"ת בר לואי (חיו"ד סי' ל"ה) נשאל במי שכתב לו ס"ת ותפרה בגידין ונמצא יריעה אחת שאינה מהודרת אם מותר להחליף אותה באחרת והעלה לאסור וראי' משבועות (ד"ו ע"א) דפרה ששחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמות כיון שנעשית כהלכתה וה"ה הכא עכ"ד ובאמת אין ראי' משם דהתם מוציאה לחולין וזה הוי גנאי משא"כ הכא אינה מוציאה לחולין רק היריעה מונחת בפ"ע וחזי לאצטרופי בכל עת שירצה לצרפה לאיזה ס"ת וא"כ מנין לנו שזה אסור ובודאי דלשיטות רש"י ר"פ לולב הגזול דואנוהו היא מה"ת יש לו רשות להחליף במהודרת. ונראה להביא ראי' לזה ממ"ש הלבוש והמ"א בסי' ט"ז דאם מצא ציצית נאין מותר להסיר הציצית שבטליתו אף שכשרין הן. עכ"ז מותר להסירן כשמצא אחרים נאים מהם ואף שיפקע מהם המצוה דכשהם בטלית המה משלימין מצות ציצית משא"כ כשהם בפני עצמן עכ"ז מותר להחליפן והיינו כיון שאף אם הם בפ"ע עכ"ז אסור לשמש בהם תשמיש חול וחזי לאצטרופי כשיחברם להטלית לכן מותר וא"כ י"ל גם בנ"ד כן הוא. ואף שיש לחלק בין קדושת ס"ת לציצית שהן תשמישי מצוה עכ"ז מההוא דשבועות אין ראי'. וע"כ צ"ע לדינא בזה: בשו"ת מחנה חיים (סימן ע"ג) הניח בצע"ג על הר"מ פ"י מה' ס"ת שמנה הפסולין בס"ת וכתב אם נכתב על עור בהמה טהורה שאינה מעובד. או שהי' מעובד שלא לשם ס"ת. והא כיון דבעינן שיהי' מעובד לשמה מכ"ש כשאינו מעובד כלל וא"כ למה הוצרך הר"מ לחשוב כשאינו מעובד שהוא פסול ולדעתי יש ליישב עפ"י ע"ש במעיין החכמה (דכ"ה ע"ב) דהא דבעינן עיבוד לשמה היא רק מדרבנן ע"ש באורך שכ"כ לדעת הרמב"ם. והנה עיבוד היא מה"ת ועכ"פ מהלמ"מ דגויל במקום שער וכמ"ש הב"י בא"ח סי' ל"ב והלמ"מ דינו כדאורייתא וא"כ שפיר הוצרך הר"מ לחשבו לשנים דבלא עיבוד כלל היא פסול מה"ת ובעיבוד שלא לשמה לא הוי רק מדרבנן וכבר ידוע ההבדל בין דאורייתא לדרבנן וע"כ חלקם לב' חלקים דזה דאורייתא וזה דרבנן (ע' בא"ז ה' תפילין סי' תקל"ז שכ' אבל עיבוד עור אינו יודע מהי תיתי מדאורייתא וע"ש. בסי' תקל"ג וכ"ה בהג"מ ה' ציצית ועשו"ת עה"ג סי' ס"ה ובס' סתם ה' תפילין סי' מ"ז) ואם כנים אנחנו בזה סרה החשש שחשש בשו"ת הגרע"א (סי' ב') בסופרים שמתנים בעת העיבוד שיהי' לס"ת או לגיטין דהא אין ברירה בדאורייתא ולהנ"ל א"ש דעיבוד לשמה הוי רק מדרבנן וא"ש:

והנה בשו"ת משאת בנימין סי' ק' כ' דגליון סתם שקדוש היינו דוקא גליון שצריך עפ"י הדין אבל מה שאינו צריך עפ"י הדין אינו קדוש וראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' פ"ו) שתמה עליו ע"ש ולדעתי יש להצדיק את המ"ב. הנה כ' השבו"י וז"ל וראיתי מקור הדין של המ"ב וראיותיו. ראיתי שאין דבריו מוכרחים כלל ואינם ברורים לענ"ד ובמה דסיים אפתח שכ' וז"ל אבל הגליון העודף על השיעור אפי' בס"ת לא קדוש וכו' והכי איתא נמי במתניתין פ"ג דידים ר"י אומר שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ופי' הרמב"ם וז"ל ור"י אומר כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא יעשה עמוד שיגלול עליו הספר ותכלל אותו קדושת הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך מה שישאר בלא כתיבה עכ"ל הרי לך להדיא שאפי' בס"ת לא קדוש כל הגליון שבסופו כל זמן שלא יעשה לו עמוד ויגלול עליו עכ"ל תשו' מ"ב ותמה תמה אקרא על ראי' זו חדא דהרמב"ם פי' כן לדעת ר' יהודא ולית הלכתא כר"י רק הלכה כחכמים וכמו שפסק הרמב"ם גופי' להדיא בפ"ט מה' אבות הטומאה עכ"ל השבו"י ולענד"נ דראית המ"ב צודקת רק שקיצר קצת בדברי' והכוונה כך דהנה צריך להבין במה פליגי החכמים ור"י דהחכמים ס"ל דגם הגליון שבסוף מטמא ור"י סובר דאינו מטמא ונראה דהנה קיי"ל דעמוד אינו מעכב והס"ת כשר גם כשלא יהי' לה עמוד רק למצוה בעינן עמוד (ועשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רע"ו) ולזה סוברים החכמים דהגליון שבסוף מטמא כיון שצריך העמוד למצוה ע"כ גם הגליון שעלי' מטמא ור"י ס"ל כיון שאינו לעיכובא רק למצוה אולי יאמר האיש שהס"ת שלו לא בעינא למיעבד מצוה ולא יעשה עמוד ויחתוך הגליון לכן ס"ל דאינו מטמא והשתא מביא המ"ב ראי' דמה שא"צ אפי' למצוה בודאי אין בו קדושה דאי ס"ד דגם עה שאין צריך למצוה מ"מ יש בו קדושה למה סובר ר"י דאינו מטמא נהי דהגליון של העמוד אינו אלא למצוה לא גרע מאלו עשה גליון עודף ממה שצריך אע"כ דבגליון העודף אין בו קדושה ור"י ס"ל דאפי' היכא דהוא למצוה ורק לא לעיכובא ג"כ אינו מטמא ואף שהחכמים פליגי עליו והלכה כוותייהו היינו משום שסוף סוף יש בו משום מצוה אבל היכא דאין בו משום מצוה בזה גם החכמים מודים דזה כלל בכל מקום דאשויי פלוגתא לא משוינן. ומ"ש השבו"י עוד על המ"ב וז"ל זאת ועוד אחרת אפי' לר"י עצמו יש לחלק כי עד כאן לא קאמר ר"י שמותר לחתוך הגליון כל זמן שלא נגלל הס"ת היינו כל זמן שלא תיקנו כתיקונו וכהלכתו וקרא בו דיוכל לומר דאדעתא דהכי הניח גליון מדובק בו להגלל על העמוד והמותר יחתוך והוי כאלו התנה עליה מתחלה כן משא"כ אם הס"ת כבר תיקנו על העמודים וקראו בו כמה שנים ודעתו הי' להניח כך וכל המחובר לטהור טהור ולקודש קודש ובקדושתו היא עומדת עכ"ל והנה ע"ש דקודם שתיקן נוכל לומר שהניח גליון להגלל על העמוד והמותר יחתוך אין דבריו מובנים כלל דהא כל הגליון אמר ר"י דאינו מטמא שיש לומר שיחתוך כולו. גם מ"ש דאמרינן מסתמא בטלו כולו נהירא די"ל דלא ביטל רק מה שצריך וראי' ממ"ש התוס' סוכה (ט' א' ד"ה מניין) והרא"ש שם וכ"ה בטוש"ע א"ח סי' תרל"ח בשם ר"ת דאף עצי הסכך שאסורים מה"ת אינם אסורים רק מה שצריך להכשר סוכה ולא העודף מההכשר. סוכה ולא אמרינן כיון שהניח סכך יותר הוי מחובר לקודש שחל שם שמים על הסכך והכי נמי דכותי' דלא הקדיש רק מה שצריך ולא היותר מכפי הצריך עפ"י הדין ומה שהקשה השבו"י על ראיית המ"ב ממה דאיתא במשנה הגליון שלמעלה ולמטה כו' משמע דוקא אלו הגליונות ולא העודפים וע"ז כ' השבו"י דהאי שלמעלה ולמטה היינו שעודם מחוברים ולא כי גייז אותם ע"ש. הנה באמת דברי התיו"ט שפי' כן תמה תמו' לענ"ד דא"כ מבואר במשנה דדוקא כשהם מחוברים הם מטמאים ולא כשגייז אותם וא"כ תקשה על התוס' במגילה (ל"ב א' ד"ה הלוחות) שכ' וז"ל ואכתי קשה שהרי התם מיבעיא לן היכא דגייזו אם יש בהם קדושה או לאו ואמאי לא פשיט לי' מהכא עכ"ל והיינו שהם מפרשים דהש"ס מיבעיא לי' היכא דגייזו וכמו שהאריך בזה בשו"ת זכרון יוסף חא"ח (סי' י"ב) יע"ש שכן משמע ברמב"ם ובטוש"ע ואמאי לא פשיט לי' ממשנה מפורשת דהיכא דגייז אינו קדוש אע"כ דהאי למעלה ולמטה הוא כפשוטו דהגליון שצריך להיות למעלה ולמטה וכן פי' להדיא הר"ש והרא"ש במס' ידים שם וגם אפי' אם נימא דהאי למעלה ולמטה פירושו כשהוא מחובר עכ"ז עדיין ראיית המ"ב במקומה עומדת מהא דאיתא התם במס' שבת (קט"ז א') שבין פרשה לפרשה שבתחלה כו' ולמה לי' לאוריכו כולי האי אם כוונתו להורות דוקא כשהן מחוברין הו"ל לשנות משנתו בדרך קצרה הגליונים המחוברים ולא להאריך כולי האי אע"כ דבא להשמיענו שרק אותן הגליונים הצריכים עפ"י דין הם מטמאים ובא להשמיענו איזה צריכים עפ"י הדין וז"ב. ומ"ש השבו"י מדברי הסמ"ג הנה כבר פי' המ"ב בעצמו דברי הסמ"ג שלא יסתרו לדברי' וגם השבו"י בעצמו כ' שהעולם לא נהגו כדברי הסמ"ג. ונלע"ד שדין הגליון העודף היא כמו בעצי סוכה שהמותר אסור מדרבנן כן הדין בהגליון שמה שצריך עפ"י הדין בזה מדאורייתא חל קדושה עלי' ומה שמותר אינו חל הקדושה עליו רק מדרבנן וא"כ אף שבמשנה מבואר לפ"ד המ"ב דאינו מטמא את הידים וגם אין מצילין מפני הדליקה היינו כיון שהוא רק מדרבנן וכמ"ש המ"ב שם לענין גוף הכתב בשאר ספרים שאינם סת"ם ע"ש. ובזה א"ש מה שהקשה השבו"י על המ"ב מהא דאמרינן במס' שבת ת"ש הגליונין וספרי הצדוקים כו' מאי לאו גליונים דס"ת ומשני הש"ס לא גליונים דספרי צדוקים עד דמשני וה"ק וספרי צדוקים הרי הן כגליונין פרש"י קלפים חלקים שלא נכתב בהן מעולם ואם איתא דאיכא לחלק בגליונים גופא הצריכים לס"ת או לא אמאי נייד התרצן מדברי המקשן הל"ל ספרי צדוקים הו"ל כגליונים שהם יותר מכשיעור בס"ת א"ו דאין לחלק כלל עכ"ד ולפמ"ש א"ש דלא יוכל לומר דספרי צדוקים הם כגליונין העודפים. דז"א דגליונין העודפים מדרבנן עכ"פ קדושים המה משא"כ ספרי צדוקים דנשרפין הן ואזכרותיהן וא"ש. [ודרך אגב אעיר על מ"ש בספר סתם (ה' תפילין סי' ל"ה) להקשות על סוגיא הזאת דאמאי לא אוקמה הגליונין היינו כשהם דוכסוסטיס ואינם ראוים לכתיבה לכן אין בהם משום קדושה ע"ש. ולענ"ד לק"מ והוא דהנה הא שהגליון שלמעלה ושלמטה ושבתחלה ושבסוף המה קדושים הוא אינו מחמת הכתב רק אף אם הי' חלק הי' בהן קדושה וזה מבואר במס' שבת שם שלמעלה ושלמטה כו' ופירש"י דמתחלה לשם חלק קדוש והשתא כשנמחק כתב הספר נמי חלק הוא עכ"ל וכ"כ בחי' הרשב"א והרב המאירי שם (והיד שאול בסי' ר"צ נראה שלא עיין בש"ס ורש"י הזה) וא"כ אפי' אם נימא דהוי הגליון דוכסוסטיס שאינה ראויה לכתיבה עכ"ז שפיר חל עליהם הקדושה כיון שהקדושה שחל עליה אינו מחמת הכתיבה רק גם כשהיא חלק והיינו כמ"ש הרשב"א דעשאו לנוי וא"כ לא שייך בזה לחלק בין ראוי לכתיבה או לא כיון שאין הקדושה מצד הכתיבה וז"פ] ודע שמ"ש למעלה דלר' יהודא אינו מטמא רק מה שהוא לעיכובא ולא מה שהיא למצוה. יש להעיר דהא גם הגליונות שלמעלה ושלמטה ג"כ אינם לעיכובא וכמבואר בש"ע יו"ד סי' רע"ז ס"ה. ונראה דאף דכל השיעור אינו מעכב עכ"ז קצת מיהו בעי לעיכובא וכן נ"ל מלשון הר"מ פ"ט מה' ס"ת ה"ב שכ' וכל השיעורים האלו למצוה ואם חסר או הותיר לא פסל עכ"ל משמע דוקא אם חסר מהשיעור לא פסל אבל אם לא עשה כלל פסול וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' קע"ה) לענין הד' שיטין בין חומש לחומש דאף דאינו מעכב עכ"ז אם לא עשה כלל פסול ע"ש [וראיתי להעיר על מ"ש בעיטור סופרים במ"ס פ"ב ה"ג על מה דאיתא התם דאם רצה להוסיף מוסיף דנראה דאפי' לכתחלה יכול להוסיף אם ירצה ולפ"ז יש לעיין מ"ש הפ"ת בשם התשב"ץ דהא דבדיעבד אינו מעכב היינו אם הוסיף או גרע אבל אם לא שבק רווחא כלל פסול דהא מבואר דלענין הוספה אפי' לכתחלה יכול להוסיף ע"ש ושגה בזה דהתשב"ץ קאי שם לענין הריווח שבין חומש לחומש בזה לכתחלה אין להוסיף וכאן במ"ס קאי לענין הריווח מלמעלה ולמטה בזה גם לכתחלה יכול להוסיף ואדרבה מדאיתא במ"ס אחר אם רצה להוסיף מוסיף מניחין בין ספר לספר בתורה ד' שיטין ולא כ' אם רצה להוסיף מוסיף אחר זה. מבואר דבין ספר לספר אינו יכול לכתחלה להוסיף וז"ב] וא"כ גם לר' יהודא יש מהגליונות שמטמאין הידים אותו הקצת שהיא לעיכובא משא"כ מה שצריך בסופו דהוא רק משום העמוד וכיון שהעמוד בעצמו אינו מעכב שוב א"צ כלל וגם י"ל דבשאר גליונות כיון שהקצת הוא לעיכובא שוב נתפס גם המותר בקדושה דנגרר אחר הקצת דהוא לעיכובא כיון דצריך אותו עכ"פ למצוה משא"כ בהגליון שאצל העמוד דבזה ליכא כלל מה שהוא לעיכוב סובר ר' יהודא דאינו מטמא. וא"כ מבואר דצדקו דברי המ"ב:

הנה ראיתי בס' סתם (ה' ס"ת סי' מ"ח) שנשאל בס"ת למ"ד דצריך שרטוט ובמזוזה. אם דינם כשאר כתבי הקודש דב' מותר וג' אסור או כיון דחמירה ס"ת לענין דלא מהני לשרטט שיטה העליונה לבד כן חמיר דבעינן גם בתיבה א' שרטוט וע"ש שהעלה לדינא דגם במזוזה וס"ת מותר לכתוב ב' תיבות בלא שרטוט ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו מ"ש הכ"מ ה' ס"ת (פ"ז הט"ז) וז"ל וא"ת היכא אמרינן בתפילין לא בעי שרטוט וכמ"ש רבינו פ"א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי"ל דהתם ה"ק דמטעם קדושת תפילין א"צ לשרטט ואלו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא"כ בס"ת אבל אה"נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי עכ"ל מבואר להדיא ממ"ש משא"כ בס"ת כו' דבס"ת ומזוזה אף בפחות מג' תיבות אסור לכתוב בלא שרטוט וכן נראה קצת לפי שיטות הר"מ בפי' המשנה דאין מחלוקת בהלמ"מ אם ב' כותבין או ג' הא הוי מחלוקת בהלמ"מ אע"כ דההלמ"מ היתה דאפי' אות אחת אסור. הן אמת שלכאורה תקשה על הכ"מ שס"ל דבתפילין אם כותב בכל שיטה יותר מג' תיבות צריך לשרטט א"כ תקשה מהא דאיתא במנחות (דל"ב ב') הא מורידין עושין והא תפילין א"צ לשרטט דלוקמי כשכתב בכל שיטה יותר מג' תיבות וצ"ל דס"ל כמ"ש הסה"ת (סי' קצ"ו) ליישב דדלמא מיירי בששרטט וכתב דכיון דמשכח תנאי מייתי לי' ע"ש ובב"ח א"ח סי' ל"ב וכן יתורץ לדעת הכ"מ ולק"מ. וראיתי בס' סתם שם שהקשה על הרמ"א בסי' ל"ב שכתב דאם אינו יכול לאמן ידיו יכול לשרטט בתפילין דא"כ תשאר קושיות התוס' דדלמא מיירי בששרטט ואין לומר כתירוצם דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הא ליתא די"ל דמיירי כשלא הי' יכול לאמן ידיו ע"ש. והנה מ"ש כן בשם הרמ"א הוא שיטפא דלישנא דבמחבר מבואר כן ובאמת כ"ה דעת הרא"ש והמרדכי והטור. וקושיתו לק"מ דהמה יתרצו כתירוצו של הסה"ת דכיון דמשכח תנאי מייתי לי' וכ"ה בחי' הרשב"א למנחות דל"ב ע"ש] וכיון דלא נמצא לא' מן הראשונים שיתיר בס"ת ומזוזה לכתוב תיבה א' בלא שרטוט ובכ"מ מבואר להדיא להיפוך (והוכחתו של הס' סתם מדברי התוס' בקל יש לדחותו כמו שיראה המעיין) ע"כ בודאי יש להחמיר כן. וראיתי להב"י בסי' ל"ב שכ' וז"ל כ' האגור הא"ז אינו פוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה בתפילין והר' שמחה פוסל עכ"ל ואיני יודע מהיכן עלה על הדעת לפסול בכך דהא לא אמרו אלא א"צ שרטוט ואע"פ שנקרא הדיוט אינו כפסל מפני כך עכ"ל הב"י ואנכי הרואה בא"ז ה' תפילין (סי' תקמ"ג) שכ' וז"ל ואם החמיר על עצמו ושירטט בין שיטה לשיטה נקרא הדיוט אבל לא פסל התפילין בכך אבל מורי הרב ר' שמחה כ' דאם שרטט בין שיטה לשיטה פסול והיינו דלא משני בהקומץ במשורטטין דהכי גמר דפסול אם שרטט בין שיטה לשיטה דלא שייך בזה לומר אם החמיר על עצמו נקדא הדיוט דהא מיירי בירושלמי פ"ב דברכות גבי חתן דפטור מק"ש לילה הראשונה ואם קרא מחזי כיהורא ולכך נקרא הדיוט אבל בפטורין כה"ג לא מיירי עכ"ל הנה מבואר דר' שמחה למד כן ליישב הקושיא דלא משני במשורטטין וס"ל דהכי גמיר' לה. ואם אמנם כי לא נגלה הא"ז בימי ר' הב"י תמה אני דהא גם התוס' בסוטה (י"ז ב' ד"ה כתבה) כתבו כן באורך ממש כדברי ר' שמחה ליישב הקושיא דדלמא מיירי בששירטט וכתבו דהכי הלכתא גמירי לה בלא מצי משרטט להו. אולם בתוס' לא סיימו דפסולין וי"ל דאף דהלמ"מ דלא מצי משרטט בדיעבד אינו פסול. אולם ר' שמחה ס"ל מהקושיא הזאת דגם בדיעבד פסול:

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה