אור ברסלב
שות עמודי אש סימן ה קונטרס מועד ושבת

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן ה קונטרס מועד ושבת

סימן ד קונטרס כללי תורה

עמודי אש קונטרס מועד ושבת:

א יש לחקור מי שעושה מלאכה שמותר לעשותה בשבת אם מותר ליקח שכר עבורה וראיתי בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' כ"ו) שכתב. בפשיטות דמותר והביא ראי' ממס' ע"ז (כ"ו א') דיהודית מיילדת ארמאית בשכר כו' וקשה הא השכר גופי' אסור ליקח משום שכר שבת כו' אע"כ דהיכא דהמלאכה גופה שרי לעשות גם השכר שרי עכ"ד. והנה מצאתי לו תנא דמסייע הוא הבני חייא בא"ח (סי' רמ"ה הגב"י סי' א') שכתב בשם זקנו דס"ל דרופא מותר לקבל שכר כיון שהמלאכה מותרת לא מקרי שכר שבת והקשה מהשוכר את הפועל לשמור כו' והתם הוי רק שמירה. אח"כ ראיתי שהם דברים דחויים כו' ע"ש שהעלה להתיר אמנם כאשר בינותי בפוסקים ראיתי שהסכימו כולם לאסור השכר אף שהמלאכה מותרת לעשות בשבת. הנה בתוס' נדרים (ל"ז ב') ובפסקי תוס' שם כתבו דלשמור את הפרה שכרו אסור ליקח ובההוא דמיילדת שהביא הבר לואי ראי' דמותרת ליקח השכר במח"כ נעלם ממנו מש"ש הריטב"א וז"ל ונוטלו וזורקו לים ששכר שבת אסור עכ"ל מבואר להדיא דלא כהבר לואי והבני חייא. וע' בחי' המאירי שבת (קי"ז ב') כ' שם וז"ל ואין זה ראוי לומר שיהי' אסורים ליקח שכר מה שטרחו בשביל שנראה שכר שבת שזה אין שייך כאן לומר כך שהרי יכולים להחזיק בהיתר וגדולי המחברים והמפרשים כתבו שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור ואין הטעם נראה שאף בכל היתר אינו יכול ליקח שכר שבת כו' עכ"ל מבואר דדעתו דבהיתר כשעושה מלאכה אסור ג"כ ליקח השכר ואף שהביא בשם גדולי המחברים (שהוא הרמב"ם) שנתן הטעם לפי שנעשה בהיתר משמע דדעתו דבמלאכה המותרת מותר ליקח השכר. אולם כבר תיקן זה ה"ה (פכ"ג ה"ד מה' שבת) וכ' וז"ל ולשון רבינו שכתב שהרי אין שם לא מלאכה ולא איסור שבת אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים המותרים שהרי סוף פרק י' מבואר דלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת ע"ש שיישב לשון הרמב"ם דגם הוא סובר דאסור. וע' בא"ח (סי' תקכ"ו ס"ה) דהחופר קבר למת ביו"ט שני מותר לו ליטול שכר והוא מדברי ר' ירוחם וכ' הטעם כיון דהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר שבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל ועט"ז ומ"א שם שכ' בשם היש"ש דבאמת אסור גם ביו"ט שני לקבל השכר. וע' ב"ח סי' של"ד ס"ח מה שתמה על הר"מ מלשמור התינוק כו' אע"ג דאין שם מלאכה והוצאה כו' יעו"ש מבואר מכל האמור דכל הפוסקים מסכימים מלאכה המותרת בשבת אסור לו לקבל השכר. ומהתימה מהבר לואי והבני חייא שנעלם מהם כל זה ומה שהביא הבר לואי ראי' מנדרים (ל"ז א') דאמרינן למ"ד שכר שימור אמאי שונין בראשון הא הוי שכר שמירת שבת דקשה גם למ"ד שכר פיסוק טעמים איך יפרנס המשנה שבת (ד' י"א) החזן רואה האיך תינוקת קוראין הא איכא שכר שבת ושם מיירי במקרא עכ"ד. והיא תמוה להקשות כזה דהיכן רמיזה בהמשנה דמיירי שלוקחין שכר דלמא מיירי כשלומד בחנם דבשלמא הברייתא דקתני איסורא דאין קורין בתחלה בשבת הי' נ"ל דהאיסור הוא משום שכר שבת ומיירי כשלומד בשכר אבל במשנה דקתני היתרא דלא חיישינן שמא יטה דאימת רבן עליהן א"כ מניין לנו דמיירי כשלומד בשכר ולפי מה דקיי"ל דשכר שבת אסור אפי' במלאכה המותרת מיירי כשלומד בחנם: והנה בש"ע (סי' רמ"ה) נפסק דאם אפו עכו"ם פת בתנורו של ישראל בעל כרחו ונתנו לו פת בשכרו אסור ליהנות מהפת לעולם. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' פ"ב) שהאריך לתמוה ע"ז ולדעתי דברי הש"ע צודקים דמה שהקשה דא"כ כל גידולי קרקע ליסתרו דגדלים בשבת ואין לומר דבטלים ברוב דהא במחובר לקרקע לא שייך ביטול כמבואר ברש"י גיטין (נ"ה ב') עכ"ד. והנה מלבר דדבר הזה דבמחובר לא שייך ביטול נראה דלאו כ"ע סוברים כן ומדברי רבינו הר"ש מקונין בספר הכרית ת דהקשה דיאסר כל העולם כולו בזריעה משום שמא הוא נחל איתן והוכיח מזה דדבר דלא ניכר האיסור לא שייך קביע נראה דסובר דגם בקרקע שייך ביטול ועמ"ש החוות דעת (סי' ק"ט סק"ו) וזה נ"ל שהיא גם דעת רבותיו של הרע"ב (פ"א דשקלים מ"א) שכ' הרע"ב בשמם דלאחר שגדלו הזרעים אפילו א' באלף צריך לעקור הכל דכל תרי מילי דכל חד שרי לחודי' ונאסרו ע"י תערובות לא שייך ביטול וקשה למה להו הך טעמא הא בלא"ה לא שייך ביטול דהוא מחובר לקרקע וע' בתפארת ישראל שם שכתב באמת הטעם הזה אע"כ דסובר דשייך ביטול גם במחובר לקרקע. אולם נראה דגם רש"י שכתב שאינו שייך ביטול היינו דוקא בקרקע גופי' או שנתערבה נטיעה האסורה בנטיעות אחרות דכ"א הוי מחובר לקרקע אבל כאן דהנטיעה של היתר ורק האיסור הוא מה שגדל בשבת זה לא נקרא מחובר וראי' מסוטה (מ"ג ב') ילדה משיבבה בזקינה בטילה והיינו במאתים כמבואר ביו"ד (סי' רצ"ד סכ"ב) וע' בסוגיא דנדרים (נ"ח ב') בגידולי היתר דמעלים את האיסור ואף לדידן דסבירא לן דלא מעלים היינו דלא בטלי לגבי העיקר ומבואר ג"כ במשנה דכלאים (פ"ז מ"ה) בעציץ נקוב בכרם דהוסיף מאתיים אסור ובחולין (קט"ז א') דלא הוסיף לא ורש"י כ' שם הטעם משום ביטול ועבשי"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' נ"ה) אולם מהתם אין ראי' דהתם לא הוי מחובר לקרקע דהא העביר אותו בלבד ולהכי אין החרס מקדש. ע' בתיו"ט שם וע' בש"ס ב"מ (כ"ב ב') באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן ופירש"י אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום קרקע של יתומים אלא הולכין אחר הרוב מבואר דלא נקרא קבוע וא"כ לפי המבואר אף אם הי' מהראוי לאסור ביניקה שגדל בשבת שיבטל ברוב גם לדעת רש"י אולם באמת אין נראה כלל לאסור גבי יניקה דהא מה דאסרינן באפו בתנור היא משום מראית העין שיאמרו שהישראל ציוה לאפות בו אף שהי' בע"כ שהישראל אמר לעכו"ם שלא יאפה והוא לא שמע אליו עכ"ז יש מראית העין או דלא פלוג והוא מטעם קנסא כמ"ש הלבוש בסי' רמ"ג ובא"א שם סק"ה א"כ לא שייך זה גבי הגידולים וז"ב. ומ"ש ראי' מהש"ס פ' הזהב אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וקשה לפיכך למה לי דכיון דאין נותנין לו שכר שבת פשיטא שאין האחריות עליו אלא ודאי אשמעינן שאף שנותנין לו שכר כיון דלא תיקנו חכמים שיתנו לו שכר אין אחריות שבת עליו כו' עכ"ד ולא מוכח מידי מזה. די"ל דהאי לפיכך כו' אתי לדיוקא דאין אחריות שבת עליו מצד השכר לא הוי שומר שכר הא השמירה בעצמה חייב לשמרה ולא יוכל להשליך מעליו עול השמירה והוי שומר חנם וכמ"ש הר"ן בנדרים (ל"ז ב') וכ"כ הש"כ בח"מ (סי' ס"ט ס"ק כ"ו) וכן נראה מדברי הריטב"א ההובא בשיטה מקובצת ב"מ (נ"ח א') ע"ש. ומ"ש עוד וכן בכתובות פ' אע"פ לא תקינו לי' לפחות מכתובתה אבל בדיעבד לא מצינו עכ"ל. אף שיש לומר דגם התם בדיעבד מהדרינן עובדא אבל נראה דאינו דומה להתם דשם לא הוי שכר שבת כלל רק מחזי כשכר שבת וכמ"ש הריטב"א ההובא בשיטה מקובצת לכתובות (ס"ד א') א"כ אין ראי' מזה וצל"ע על המ"א (סי' ש"ו סק"ז) שכ' דאם פוחתין לו מהחוב לא מקרי שכר שבת ע"ש דמביא ראי' מהא דכתובות והי' לו לבאר דהיינו דוקא היכא דאינו שכר שבת רק מחזי כשכר שבת אז מותר כשפוחת לו ולא היכא שהוא שכר שבת וכמש"ש הריטב"א וז"ל מכאן הי' נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת כו' ע"ש. והמ"א שלמד מזה לכל מקים דבריו צ"ע. ומ"ש עוד וראי' ברורה לזה מדאיתא פ' כל כתבי ואם הי' פקחין עושין עמו חשבון לאחר שבת ופרש"י דכיון דלאו אדעתא דאגרא נחתי ה"כ כיון דלאו אדעתא דאגרא נחית מותר עכ"ד אינו ראי' כלל דשאני התם כיון דיכולין לזכות מההפקר א"כ כשרוצין שכרן קזכו בהחפץ כדי שיעור שכרן. וע' במ"א (סימן של"ד ס"ק י"ג) שהאריך בזה דגם הר"מ מודה לזה וא"כ אין ראיה משם ומ"ש ועוד ראי' מביצה (כ"א א') חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ופירשו התוס' לאחר אפיה והא הו"ל שכר יו"ט דג"כ אסור אלא ודאי בע"כ מותר עכ"ד. לק"מ דהתם שהמה מחייבים לאפות מצד דינא דמלכותא. קלא אית ליה למלתא וליכא מראית העין כלל ומה אית להו למיעבד. ומ"ש דמ"ש מיי"נ בע"ז (דף פ"ה) דאסור אף בהבלעה. התם שאני דכולא אגרי בי' ומאי דלא אמרינן כן הכא ע' בספר מקראי קודש שער ג' די"ב ע"ב ודו"ק. וגם הא הכא אינו אסור רק מטעם קנס לא קנסו רק היכא שלא היו בהבלעה משא"כ התם דאסור מדינא. ומה שהקשה ממבשל בשבת וכדומה דקיי"ל דמותר לו י"ל דקנסא קמדמית לאהדדי. והרי קיי"ל במ"ק (י"ב א') דבית שנבנה באיסור אסור ליכנוס לתוכו וכ"ה בש"ע (סימן רמ"ד כ"ג) יש ג"כ להקשות מ"ש ממבשל בשבת ואיסורי שבת החמורים ע"כ צ"ל דלא דמו לאהדדי ומ"ש ראי' מדלא קחשיב אותו בקידושין (נ"ו ב') בהרי הנך איסורי הנאה דאם קידש בהם אינה מקודשת ש"מ שמותר בדיעבד ואין לומר דלא קחשיב אלא איסורים דאסורים לכל העולם משא"כ הכא דאינו אסור אלא לו דהא קחשיב בהדייהו שכר הזאה וקידוש דאינם אסורים אלא לי עכ"ד. יש לומר לפמ"ש הר"מ בה' אישות (פ"ה ה"ג) והרשב"א בחי' קידושין (כ"ח א') דמיירי דמקדש אותה במי חטאת בעצם ויש לה שכר הזאה א"כ כיון שאסור לה ליקח השכר א"כ לאו מידי יהיב לה דאסורה ליהנות מהשכר לכן אינה מקודשת משא"כ כאן שמקדש אותה בשכר שבת היא מותרת ליהנות מהמעות שפיר תהי' מקודשת ודבר זה תלוי בהספק שנסתפק המל"מ פ"ה מה' אישות במקדש אותה בדבר שלו אינו שוה כלל ואצלה הוא שוה אם מקודשת וגם י"ל דתליא במה דמבואר באה"ע סי' כ"ח סכ"א הפלוגתא דראשונים במקדש אותה באיסורי הנאה דרבנן ע"ש. אולם גם שכר הזאה הוי מד"ס אך בעיקר קושיתו לק"מ. ונעלם ממנו שהרשב"א והריטב"א הקשו אמאי לא תני חמץ בפסח ותירצו דשייר נמי פיגול ונותר כו' ע"ש ובתוס' א"כ י"ל דשייך ג"כ שכר שבת. וראיתי להעיר ע"ד הב"ח בח"מ סי' ט' ובתשובותיו הישינות סי' י"א והובא במשנה למלך (פכ"ג מה' עדות ה"ה) דכל הני דאסור ליקח שכר אם נטל א"צ להחזיר א"כ קשה לי למה במקדש בשכר הזאה ומילוי אינה מקודשת הא לא תהי' צריכה לחזור ובשלמא לפי' הר"מ והרשב"א דמיירי בקידשה בהזאת חטאת א"כ י"ל דלאו מידי יהיב לה דהא מסתמא היא לא תעשה איסור ליהנות משכר הזאה ומילוי ולא השכירם אותם משא"כ לפי' הראב"ד פ"ה מה' אישות דמקדשה בשכר הזאה שקיבל א"כ אמאי אינה מקודשת הא לא תהי' צריכה להחזיר ויש לעיין בזה וע"ש בעמק הלכה שחקר בהמעות שקיבל בעד ההזאה אם הוי בידו גזל. וכ' דלא הוי גזל רק הלואה ודמים הוא חייב לו ונעלם ממנו חי' הרשב"א והריטב"א בקידושין שם שחקרו בזה והעלו דהמעות הוא גזל בידו והביאו הירושלמי בקידושין שם זאת אומרת שמקדשין בגזל וע' אריכות דברים בזה במל"מ (פ"ה מה"א ה"ז ופט"ז מה' מכירה הי"ד) ע"ש (וע' בתפארת ישראל ברמזי אה"ע (סי' כ"ח) שכתב וז"ל בקידשה בנשרפין למה אינה מקודשת כבספ"ב דקידושין דלמא בהנאת אפרן קאמר עכ"ל ולא ראה שכבר הקשו זה התוס' בע"ז ר"פ השוכר ע"ש) ומ"ש העמק הלכה דהראי' שהביאו מתוס' ע"ז בלא התנו דאסור אינו ראי' דהתם הוי שלוחו ע"ש לא ראה שכבר העיר בזה הב"ח בסי' רמ"ג וע"ש מ"ש בזה. ומ"ש ראי' מתוס' עירובין (מ"ג א' ד"ה הלכה) דשמירת פירות בשכר שרי כמו שמור לי פירות שבתחומי ואני אשמור פירות שבתחומך וכוונתם כיון שאינו לוקח מעות ע"כ מותר בדיעבד ע"ש אינו ראי' כלל דהא חזינן דבהבלעה מותר וע"כ דהחכמים כשאסרו שכר שבת לא אסרו רק כשמזכיר להדיא שכר שבת לבד אבל כשמבליעו בשאר ימים לא גזרו כלל א"כ ה"כ כיון שאינו מזכיר שם שכר לכן מותר אבל כשמזכיר שם שכר שבת בפ"ע אסור גם בדיעבד ואין לזוז מפסק הש"ע:

ב יש לחקור אם מותר לישא תינוק ברה"ר דידן שהוא ככרמלית לכתחלה וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ז') שהאריך דמותר לכתחלה לישא וראיותיו אינם מוכרחים כלל ונעלם ממנו שו"ת מהר"ם די ביטון (סי' כ"ח) שפסק דאסור. ובפרט שדבר הזה שאין לנו רה"ר בזה"ז רופפת בידינו וע' בשו"ת משכנ"י שהאריך להוכיח דגם בזה"ז יש לנו רה"ר ואף להחולקים עכ"ז חמור איסורו מחצר שאינה מעורבת וכמ"ש הט"ז בסי' תקי"ח וא"כ פשיטא דאסור לכתחלה. והן אמת שהראי' שהביא המהר"ם די ביטון משבת (קמ"א ב') בנוטל אדם בנו כו' דכתבו המפרשים דמיירי בחצר ואמאי לא פירשו דמיירי בכרמלית ש"מ שבכרמלית אסור עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריו דהא יש לומר דבאמת בכרמלית מותר לכתחלה דחי נושא את עצמו והא דפירשו דמיירי בחצר לפי דבאמת הא דהתירו איסור טלטול האבן שביד התינוק משום דמיירי בתינוק שיש לו להאב גיעגועין עליו והתירו טלטול מוקצה כי האי אבל טלטול מוקצה להדיא לא התירו וכמבואר בש"ס שם ובתוס' וא"כ י"ל דבכרמלית להכי אסור כיון דאיכא עוד איסור דטלטול ד' אמית לכן לא התירו ובאמת איסורא דחי נושא את עצמו מותר רק משום טלטול האבן לכן לא רצו להתירו דב' איסורים לא התירו משום געגועים וצע"ג. גם מ"ש המהר"ם שם דמ"ש התוס' בד' צ"ד דבתינוק בן יומו לא אמרינן חי נושא את עצמי דלאו דוקא בן יומו רק קטן הרבה כמו בן יומו שצריך להוליכו על כתפי' עכ"ל והוא תמוה דהא ממ"ש בדף קל"א מוכח דבתינוק בן ח' ימים אמרינן דחי נושא את עצמו וכ"כ הרש"ל שם לדעת התוס' והן אמת שבחי' הרמב"ן (בדף ק"ל ע"א) ובחי' הרשב"א (שם ובדף קמ"א א') השיגו על התוס' וס"ל דגם בתינוק בן ח' ימים לא אמרינן חי נושא את עצמו אבל מ"ש כן המהר"ם בדעת התוס' הוא תמוה ומזה יש להצדיק את הט"ז בסי' שמ"ט שכתב דאסור להוליך התינוק למול דרך כרמלית והפרי תבואה השיג עלי' דהא כ' התוס' דבתינוק בן ח' ימים אמרינן חי נושא את עצמו. אולם הט"ז חשש לדעת הרמב"ן והרשב"א החולקים על התוס' וס"ל דגם בתינוק בן ח' ימים לא אמרינן חי נושא את עצמו שוב ראיתי בשו"ת ר' עקיבא איגר (סי' כ"ח) שהשיג על דינו של הפרי תבואה אך גם הוא לא הביא דברי המהר"ם הנ"ל וראיתי להעיר על מ"ש הגרע"א (בסי' ט"ו) שכ' בטלטול הספרים לביהכ"נ ע"י תינוק פחות מבן ט' אסור ליתן לו כיון שהוא לצרכינו רק שיש תקנה שיתן להתינוק חומש או סידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל וממילא יתפלל הגדול עמו וראיתי להתפארת ישראל בפתיחה לעירובין שתמה עליו ואיני רואה השגה כלל הנה כתב שיש להקשות דהרי מטעימים אותי מכוס של מילה בט"ב כבסי' תקנ"ט ס"ז לק"מ דהא הגרע"א כתב שם דאין ראי' מכוס של יה"כ דשם השתי' בעצם הוא לצורך הקטן ורק אנחנו מברכין שהחיינו ע"ז ע"ש וא"כ אין ראי' ג"כ מט"ב דשם השתי' הוא בעצם ג"כ לצורך הקטן ומש"ש דנעלם ממנו דברי הט"ז סי' שמ"ו שמתיר לישא המפתחות של ביהכ"נ ומכ"ש ספרים דאיכא דררא דמצוה טפי ומשמע שם אפילו התינוק אינו רוצה לילך לביהכ"נ דאל"כ מאי מקשה מסוגיא דיבמות עכ"ד ואינם מוכרחים כלל דמ"ש דבסידור איכא דררא דמצוה טפי ממפתחות של ביהכ"נ לא נהירא דאדרבה במפתחות כשלא ישאם לא יוכלו כל הקהל להתפלל בביהכ"נ והוי מצוה דרבים משא"כ בסידור דהוי דיחיד וגם בדוחק יוכל להתפלל בלעדו או ישאל מאחרים. וגם י"ל דבאמת מיירי הט"ז שגם התינוק יתפלל שם ומה שמקשה מסוגיא דיבמות לק"מ דשם מיירי ג"כ במפתחות ביהכ"נ והי' קשה להט"ז למה הצריכו למימר דלידבר תינוק וימצאנו ה"ל ליקח תינוק שעדיין לא התפלל ויתפלל שם ולמה אמר שאסור לספות בידים דמשמע בכל תינוק אסור וא"ש דברי הגרע"א:

ג הנה בסי' שי"א מבואר דעת הרמב"ן גבי מת דלכרמלית לא יוציאו ע"י ככר או תינוק. וראיתי להתוספות שבת שם שכ' וז"ל ואני בעניי איני מבין דברי הרמב"ן דהא לפי דברי' צ"ל דמה שכתב מתחלה בכרמלית להתיר ע"י ככר או תינוק היינו דוקא קטן ממש דבי' לא אמרינן חי נושא את עצמו וא"כ קשה איך סתם ג"כ מקודם שיוציאו אותו זולתי ככר או תינוק ולמה לא כתב שיוציאו אותו ע"י תינוק גדול קצת דומיא דר"ה דמסיק דשרי בכה"ג ותו אף בקטן ממש ראוי להתיר בכרמלית דהוי נמי תרי דרבנן דהוא כרמלית ומשאצ"ל והוי דומיא דרה"ר דשרי בכה"ג עכ"ל והנה קושיא השני' שהקשה דהא בכרמלית הוי תרי דרבנן הי' מקים ליישב לפי מה דחדית לן הפני יהושע בשבת (דמ"ו ע"א) דגם לר"ש דס"ל משאצ"ל פטור היינו דאין בו מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ובזה י"ל דברי הש"כ ביו"ד (סי' שע"ב סק"ב) שכתב בטומאה דרבנן ילבוש את עצמו תחלה ואח"כ יצא ותמהו עליו בשי"ת ספר יהושע (חיו"ד סי' ס"ג) ובמקור מים חיים (סי' שי"א) דהא חזינן דאסור להוציא המת לרה"ר אף דהוי משאצ"ל יעו"ש. ולהנ"ל א"ש דמשאצ"ל הוי איסורא דאורייתא וא"ש בזה ג"כ מה שהקשה השער המלך (פי"ב מה' שבת ה"י) על שיטות הסוברים דשבות ע"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולי. א"כ האיך תני הברייתא בשבת ד"ל בשביל החולה שיישן לא יכבה הא הוי שבות לצורך החולה שאין בו סכנה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דלא הוי שבות רק איסורא דאורייתא. ולכאורה חשבתי לסתור דברי הפנ"י מסוגיא דשבת דף מ"ד דלר"ש מותר לכבות גחלת של עץ משום נזק רבים ואי הי' איסורא דאורייתא לא היינו מקילין. אך לפמש"ש הר"ן בשם בעל הלכות דאיכא סכנות נפשות וע"כ גם גחלת של מתכות מותר אין ראי'. אולם לכאורה יש לתמוה על הפנ"י מסוגיא דשבת (דצ"ד ע"ב) דאיתא התם להדיא אימר דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן אית בי' דמבואר להדיא דליכא רק איסורא דרבנן אולם יש ליישבו. דהא עיקר יסוד דברי הפנ"י הוא דהוי עכ"פ בכלל לא תעשה כל מלאכה שנאמרה קודם הקמת המשכן דאז לא נאמרה עדיין דבעינן מלאכת מחשבת. וא"כ י"ל דזה ניחא בשאר מלאכות אבל הוצאה דהוא מלאכה גרוע' וע' שבת (צ"ו ב') וברמב"ם פ"א מה' שבת כתב דנראה כאלו אינה מלאכה ובזה מיושב קושיות המהר"ם מלובלין בשבת (די"א ע"ב בתוס' ד"ה אביי) דלמה החמיר אביי לגזור שם גזירה לגזירה יותר מבכל הש"ס ומה שתירץ שם דכ"ע לא ידעו הפרש שבין כרמלית לרה"ר קשה דמה יעשה בהא דגזר אביי גבי לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו דאפי' ברה"ר הוי גזירה לגזירה ולהנ"ל א"ש דמשום דהוצאה הוי מלאכה גרועה ובעיני העולם לא נחשבה למלאכה לכן הצריכו לגזור בה גזירה לגזירה וא"כ לולי דידענו מהמשכן דהוי מלאכה לא היינו תופסין זה למלאכה א"כ קודם הקמת המשכן לא הוי נחשבת בכלל המלאכות ולא הוי בכלל לא תעשה מלאכה כן י"ל לפי שיטות הפנ"י אך הוא דחוק לומר כן דאחרי הקמת המשכן וידעינן דהוי מלאכה א"כ אגלאי מלתא דכשנאמרה לא תעשה כל מלאכה גם זה הוי בכלל אמנם מסוגיא דשבת (ק"ד א') דצד נחש פטור ומותר מטעם משאצ"ל ובמקום צער לא גזרו וכמ"ש התוס' שם דמיירי בליכא סכנה רק עיקר ההיתר משום משאצ"ל (ומיושב בזה דלא תקשה סוגיא דשבת דק"ו דמדמה נחש לעקרב ובברכות דל"ג מחלקינן ביניהם ובדברי התוס' הללו א"ש וכ"כ בהגהות הב"ח שם ולא כהקרבן נתנאל שם שהשווה פלוגתא בין הסוגיות ובמח"כ לא ראה דברי התוס' גם מש"ש ע"ד הר"מ פ"ו מה' תפלה וכ' שלא הרגיש בו א' מהמחברים וכבר האריכו בזה הזהב שיבה והאחרונים ע' מעשה רוקח בה' תפלה שם) ואי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לא היינו מתירים ויש לדחות עפ"י מ"ש ה"ה (פ"י מה' שבת הי"ז) דכיון דרבים ניצודים בו הוי כס"נ כו' ע"ש. אמנם יש להביא ראי' מסוגיא דשבת (דף ק"ו א') יעו"ש באורך דלדברי הפנ"י תקשה דמנ"ל לומר דמדאסר רחמנא הבערה בבת כהן ומדאיצטרך קרא למשרי מילה ש"מ דמקלקל בהבערה ובחובל חייב. ולהפנ"י לא מוכח מידי דהא מקלקל ומשאצ"ל שוים המה דגריעותא דמקלקל הוא משים מלאכת מחשבת כמבואר בחגיגה (ד"י ע"ב) ועתוס' ב"ק (ל"ה א') וא"כ אם משאצ"ל איכא איסורא דאורייתא גם במקלקל איכא איסורא דאורייתא וא"כ שפיר הוצרך התורה להתיר אע"כ דמשחצ"ל הוי רק מדרבנן והכי מוכח מסוגיא דשבת (דק"ז ע"א) ע"ש בתוס' (ד"ה ומאי) ולהפנ"י הדרא קושיות תוס' לדוכתה דאין ליישב כתירוצם דמאי ראי' מר' יהודא בדבר שאינו מתכוון דשרי משום צערא דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בדמ"א ד"ה מיחם אבל משאצ"ל דאיכא איסורא דאורייתא לא נתיר אע"כ דגם משאצ"ל אינו רק מדרבנן ושפיר מוכח מהא דר' יהודא בדבר שאינו מתכוון דהוא ג"כ איסורא דרבנן [ודרך אגב אעיר על שיטת הבה"ז בזבחים צ"א דס"ל דגם בשאר איסורים דבר שאינו מתכוון הוי איסורא דרבנן וקשה לי מסוגיא דשבת (קל"ג א') בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא למה לי קרא הא הוי דשא"מ לא נצרכה אלא לר"י כו' ואי ס"ד דגם בשאר איסורים לא הוי רק מדרבנן בדשא"מ הדרא קושיא לדוכתה דהא לפי סברא דהשתא אין עדיפות כלל לפסיק רישא. עוד יש להביא ראי' מספרי שהביא הר"ש פ"ז דנגעים ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה הצרעת וכ' המל"מ פ"י מה' טומאת צרעת וז"ל ומדקתני שמא משמע דלאו פסיק רישא הוא ונראה דברייתא זו אתיא כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור עכ"ל ומדדריש אותו מקרא מבואר דס"ל לר"י דדבר שא"מ אסור מדאורייתא בשאר איסורים. ורק בשבת ס"ל דהוא מדרבנן ועמ"ש הק"נ פ' שמונה שרצים עוד ראיתי להעיר על מה שנסתפק במלא הרועים (אות ד' דשא"מ) אם פ"ר אסור מדאורייתא או מדרבנן ותמהני עליו שלא ראה בשיטה מקובצת לכתובות דף ה' שכ' דאיכא איסורא דאורייתא מדאיצטרך למשרי קציצת בהרת רק דחיוב חטאת אינו אולם ברמב"ם (פ"א מה' שבת ה"ו) איתא דחייב חטאת. ומצאתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' י"ט) שר' דניאל הבבלי הי' ס"ל דפ"ר הוא רק איסורא דרבנן והוא האריך להוכיח דחייב עלי' יעו"ש וי"ל בזה מה שהקשה הגרע"א בפסחים (די"א ע"ב) על מה דאיתא התם ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרצוף דלא גזר כו' דלפי מה שכתבו התוס' דדשא"מ הוא רק מדרבנן א"כ מאי מקשה דחמץ דהוי דאורייתא לכן גזר משא"כ קירוד דהוי רק מדרבנן לכן לא גזר ע"ש ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש התוס' חדשים בעדיות (פ"ג מי"ב) להקשות דהא הוי פסיק רישא ותירץ דלא ניחא לי' ע"ש וא"כ י"ל לפמ"ש דבפ"ר ס"ל לר"י דהוי מה"ת גם בדלא ניחא לי' ס"ל כן ורק לר"ש מחלקינן בין ניחא לי' ללא ניחא לי' ולר' יהודא אין חילוק כלל וא"ש ומיושב בזה מה שהקשה במלא הרועים שם דמבכורות דף ל"ג נראה דס"ל לר"מ דדשא"מ אסור ובביצה כ"ג רבנן דר' יהודא אסרו קרצוף אטו קרוד ש"מ דס"ל דשא"מ מותר וסתם רבנן דר"י הוא ר"מ. ולהנ"ל י"ל דניהו דר"מ ס"ל דדשא"מ מותר עכ"ז בפ"ר דלא ניחא לי' ס"ל כר' יהודא. וראיתי לתמוה על המלא הרועים שהניח בתימה על הרא"ש פ' שמונה שרצים שכ' שגם הערוך לא אמר דפ"ר דלא ניחא לי' שרי אלא בשבת אבל בשאר איסורים מודה דאסור וע"ז כ' המלוא הרועים ותמי' לי דהא הערוך מייתי ראי' ממזלפין יין ע"ג האישים שהוא בשאר איסורים עכ"ל ותימה על תמיהתו דבאמת הערוך לא מייתי כלל הך ראי' ע' בערוך (ערך פסק) שלא הביא כ"א משבת ק"ב דשקיל לי' בברזא ומד' קל"ב אי איכא אחר ומסוכה ל"ג והיא דאית לי' הושענא אחריתא אולם מההיא דמזלפין לא הביא כלל וא"כ שפיר כ' הרא"ש רק הרא"ש פ' הבונה הביא ראי' מההוא דמזלפין להערוך. ובסתירת דברי הרא"ש כבר האריכו הבזה"ז בזבחים דצ"א והמ"א סי' ש"כ והק"ן]. עוד יש להביא ראי' מפורשת דלא כהפנ"י מירושלמי שבת (פט"ז ה"ג) תני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דאמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש והיינו דלר"ש דכיבוי הוי משאצ"ל מותר לכבות להציל כתבי הקודש כיון דמשאצ"ל הוי רק שבות ואין שבות בכתבי הקודש ולזה הירושלמי כוון ה"ה בפי"ב מה' שבת ה"ג שעל מ"ש הרמב"ם דהמכבה דליקה חייב דזה דוקא לר' יהודא דלר"ש פטור אבל אסור וכן מבואר בירושלמי פ' כל כתבי עכ"ל וראיתי להמעשה רוקח שכתב ע"ז ואני בעניי לא מצאתי זה בירושלמי ואולי אשגרת לישנא הוא כו' ע"ש. אולם הברור שכוון לדברי הירושלמי הללו שמבואר דלר"ש כיבוי הוי רק שבות וע' ברמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש) שכ' לר"ש משאצ"ל פטור עלי' ואין בה אלא איסור של דבריהם עכ"ל מבואר דלא כהפנ"י (דלהרמב"ן בספר המצוות מבואר שסובר דמדבריהם הוא מדרבנן) וא"כ שבה קושיות התוס' שבת לאיתנה ונראה ליישב דברי הרמב"ן ומתחלה נחקור מ"ש הרמב"ן דע"י כיכר או תינוק לא נטלטל בכרמלית אם נכלל בכוונתו אף תינוק גדול וראיתי באשל אברהם (סי' שי"א ס"ק י"ח) שכ' והאי תינוק הוא קטן ממש שיש בו איסור הוצאה אבל גדול קצת ודאי אף הרמב"ן מודה דתינוק עדיף דאין פוגם בהוצאה כלל ומתקן הטלטול הרי שס"ל בכוונת הרמב"ן דעדיף ע"י תינוק גדול קצת משלא ע"י תינוק אולם לענ"ד לא נהירא כן דהא הרמב"ן בתה"א כתב לחלוק ע"ד הראשונים שהצריכו בכרמלית ככר או תינוק וז"ל שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברה"י מחמה לצל אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אף שיש בה משום שבות כך התירו לטלטלו שאינו בדין להוסיף בהוצאות אם המת הותר בהוצאה משום כבודו ככר או תינוק האיך הותר להוציאן והם אינם טפלין למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל ועוד הוצאות הככר קרובה לבוא לידי איסור תורה כו' ע"ש באורך מבואר מדבריו רבא לחלוק ע"ד הראשונים בב' טענות האחת דכיון דסוף סוף יש בו איסור דרבנן ובמת הותר איסור דרבנן משום כבוד הבריות אבל בתינוק לא ניתן לידחות אצלו וא"כ למה נתיר איסור דרבנן בתינוק מה שאין צריך דבמת הותרה אבל לא בתינוק ועוד דבככר הוא פוגם כו' וא"כ בתינוק גדול קצת אף דבי' לא שייך טעמא דפוגם דאינו חייב עכ"ז מטעם הראשון דלא ניתן לידחות אצלו בודאי דלא מתירין. וא"כ נראה דלהרמב"ן גם בתינוק גדול קצת אין מתירין ולא כהפרמ"ג. ושוב ראיתי להפרישה בסי' שי"א שכ' ע"ד הרמב"ן מדכתב אתה פוגם בהוצאות ככר משמע ככר דוקא ולא תינוק משום דחי נושא את עצמו כו' אך צ"ע כו' לכך נלע"ד הא דכתב אתה פוגם בהוצאת ככר חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך עכ"ל מבואר דדעת הפרישה בדעת הרמב"ן כע"ש ולא כהפרמ"ג. ומה דדחק בפרישה במה דנקט הרמב"ן פוגם רק בככר ולא בתינוק א"ש לפמ"ש לעיל דפוגם בחיוב חטאת הוא רק בככר ובתינוק הוא הטעם הראשון ובהיות כן א"ש קושיות התוס' שבת מדוע סתם וכתב דאסור להוציא ע"י תינוק ולא כתב דע"י תינוק גדול מותר ולפמ"ש א"ש דבאמת אסור גם ע"י תינוק גדול משום דדוקא גבי מת הותר ולא גבי תינוק וא"כ לק"מ ומה שהקשה מרה"ר לק"מ כשתעיין בפרישה בטעמו שכתב מדוע צריך ברה"ר תינוק ע"ש ותראה דלק"מ ודו"ק:

ד אם מותר לטלטל סכין של מילה בשבת אחר המילה המ"א (סי' של"א) כ' דדעת ר' ירוחם לאסור רק שהמהרש"ל חלק עליו וע"ש במחצית השקל שהבין הכוונה דגם רש"ל ס"ל בדעת ר' ירוחם לאסור רק שחלק עליו ובאמת לא כן הוא כמבואר בשו"ת הרש"ל (סי' מ') שהרש"ל הבין בדעת ר' ירוחם דהיא מהמתירין. וראיתי להקרבן נתנאל בשבת פ' כל הכלים (ס"ק י') שכתב ואני מצאתי ראיתי בירושלמי פ' לולב הגזול להדיא לאיסור דהכי גרסינן התם הניחו כו' אף בסכין של מילה כן מן מה דאמר ר' יוחנן כו' וזה לר' יוסי איברא אנן קיי"ל כחכמים דאינו חוזר אלא על ציצין המעכבין א"כ לדידן אסור לטלטל עכ"ל ובמח"כ שגה בפשט הירושלמי דהוא הי' סבור דשאלת הירושלמי אף בסכין של מילה כן הוא אם מותר לטלטל אחר המילה. ובאמת הירושלמי קאי על אם שכח והוציאו לרה"ר דמיירי בזה הירושלמי לעיל מיני' וע"ז מקשה אם הוציא הסכין של מילה לרה"ר אם חייב וכן פי' הקרבן העדה ומוכרחין אנו לפרש כן דהא בירושלמי שבת (פי"ט ה"ד) ובפסחים (פ"ו ה"ה) וביבמות (פ"ח ה"א) מבואר כן להדיא דקאי על ההוצאה לרה"ר וא"כ אין התחלה לראי' לדין הסכין אחר המילה וז"ב. וראיתי להיד שאול (סי' רס"ו) שהאריך ליישב דלא תקשי מזה הירושלמי דסובר בלולב דאם הניחו ע"ג קרקע דאסור לטלטלו ע"ד ר"י דמתיר דהכוונה בירושלמי דלכן נקט נתנו לחבירו הניחו ע"ג קרקע כו' דדוקא אם חבירו הניחו דהוא נתן אליו במתנה ע"מ להחזיר רק להוציא ידי מצוה כו' ע"ש. ולדעתי הפי' הזה הוא זר לפרש כן דברי הירושלמי והברור הפי' בירושלמי לפמ"ש בא"ר ופרמ"ג בסי' של"א דאם נותן אותו לחבירו מותר אח"כ לטלטלו דדוקא כשהניחו בארץ אז אסור לטלטלו דבזה סימן דהסתלק א"ע מהמצוה וכן הכוונה בירושלמי דאם נותן אותו לחבירו בזה עדיין לא סילק א"ע מהמצוה דיוכל ליקחו בחזרה משא"כ בהניח ע"ג קרקע כבר סילק א"ע מהמצוה ונעשה מוקצה (ומה שחקר שם ביד שאול אם מותר לטלטל הכלי אחר המילה עם הערלה תמהני שלא ראה דברי הרש"ל שם בתשובה מ"ש בזה) והנה בסי' ש"ח קיי"ל דאם המוקצה בידו מותר לטלטלו למקום שירצה. והי' נ"ל דאם ידע מתחלה שיצטרך לטלטלו אסור ודוקא שבדרך מקרה נתודע לו שהמוקצה בידו אז מותר להניחו במקום שירצה והי' א"ש בזה דברי הירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) דמקשה שם ויקרא לה שם ויוליך עמה אחרת לקרן זויות כההיא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה עם החולין וראיתי להשירי קרבן שם שהניח בתימה דלמה לו אחרת הא כיון דהוא בידו מכבר א"כ יהי' מותר לטלטל למקום שירצה ע"ש. אמנם אם נימא כמ"ש א"ש כיון שיודע מתחלה שיצטרך לטלטל אח"כ המוקצה אסור. עוד יש ראי' לזה ממה שהקשה התוס' שבת בסי' שי"א דלמה במת שהסריח מתירין איסורין מפני כבוד הבריות ואמאי לא נעשה דמתחלה יניחו עליו ככר או תינוק ויהי' מותר ליטלו מן הארץ ואח"כ יהי' מותר להוליכו בלא ככר או תינוק למקום שירצה ועם האמור א"ש דכיון דידוע מתחלה דבודאי יצטרך אח"כ לטלטל המוקצה למקום אחר אסור כן הי' נ"ל ועדיין צ"ע. והנה האבן העוזר והתוס' שבת בא"ח סי' רס"ו כתבו דהא דמותר בנושא מוקצה בידו להניחו במקום שירצה היינו דוקא במוקצה מחמת איסור דיש היתר לצורך גופו ומקומו אבל במוקצה מחמת עצמו אסור ונ"ל דכ"ה דעת המל"מ ה' ביאת המקדש (פ"ג הי"ט) שחקר במוציא שרץ במקדש אם מוציא אותו חוץ מהר הבית וראיתי להשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"ו הי"ד) שתמה עליו דהא מוקצה כשהוא בידו מותר להוליכו לכל מקום שירצה ע"ש ולהנ"ל א"ש דהא שרץ הוי מוקצה מחמת מיאוס דאינו ראוי כלל אפילו לכסות בו כלי ואסור אפי' לצורך גופו ומקומו וא"כ לא הותר להוליכו לכל מקום שירצה כמו במוקצה מחמת גופו: (ה) יש לחקור מי שחילל שבת בשוגג שחייב עליו חטאת כמה צריך ליתן דמי פדיונו. והנה בפסקי מהרא"י (סי' מ') כ' שיתן י"ח פשוטים שהיא דנקא שהוא שיעור חטאת וכן פסק הרמ"א בא"ח (סי' של"ד סכ"ו) וקשיא לי עלה דהא כ' רש"י בזבחים (מ"ח א') דלאו דוקא נקט דנקא אלא דמים קלים בעלמא שלא ניתן לה קצבה עכ"ל והתוס' שם כתבו דהדין עמו וא"כ למה שיערו י"ח פשוטים דהא אין לו שיעור כלל. וצ"ל דס"ל להתה"ד כמ"ש התוס' בכריתות (ד"י ע"ב) דהפוחת מדנקא מקרי עבריינא וע"ש שדנקא הוא שיעורא דרבנן וע' בביאורי הר"ש משאנץ לת"כ פ' תזריע וברבינו יונה ברכות פ"א ד"ה ואע"פ ע"ש. הן אמת שקשה לי על זה דהא בבא לעשות תשובה בודאי דרוצה לעשות מצוה מן המובחר וא"כ הי' לו ליתן כשיעור סלע דהוא מן המובחר וכמ"ש התוס' בזבחים וכריתות שם וכ"ה בתוס' יומא (כ"ה ב') וע' בפסקי תוס' פ' דם שחיטה (סי' ל"א) והא מבואר הוא בש"ס שבת ע"ט ב') דלהכי המוציא דוכסוסטיס השיעור כדי לכתוב פרשה קטנה פטור אף דכשר לכתוב עלי' עכ"ז כיון דלמצוה מן המובחר בעינן קלף לכן פטור וכתב רש"י שם דמסתמא כל אינש מצוה מעליא עביד ובפרט כשרוצה לעשות תשובה בודאי רוצה לעשות מן המובחר (ומזה צע"ק על המ"א סי' ר"ס שהקשה על הרש"ל דיש להסתפר בע"ש ולא ביום ה' דהא אנשי מעמד הי' מסתפרין בה' וכ' דזה דמסתפרין בע"ש הוא למצוה מן המובחר ואנשי מעמד לא הי' להם פנאי דהא כ' רש"י בתענית (י"ד ע"ב) דרוב ב"א מסתפרין בחמישי והביאו המ"א שם והרי כ' רש"י בשבת דמסתמא כל אינש מצוה מן המובחר עביד וא"כ אי ס"ד דמצוה מן המובחר להסתפר בע"ש הי' להן להסתפר בע"ש) וביותר יקשה לפמ"ש התוס' מנחות (ק"ז ב') דעין יפה בסלע ועין רעה בדנקא וא"כ איככה יהי' השב בתשובה בעין רעה וע' ש"ס ב"מ (כ"ב א') דמסתמא דעתא דאינש בבינונית וכשמצאו ואומר לו כלך אצל יפות היכא דמצוה היא אמרינן דדעתו בעין יפה וכ"ה ביו"ד (סי' של"א סל"א) וע' ברמב"ם ה' מעה"ק (פט"ז ה"ד) מי שנדר שור או איל כו' לא יבוא כחוש ביותר שבאותו המין כו' ולא יבוא הבינוני וע' בתוס' חגיגה ד"ל ע"א ד"ה הראי' (וע"ש ביד דוד שהוכיח בשם המרכבת המשנה דעולת ראי' באה מן העופות דאל"כ איך יבוא בעד מעה בהמה אולם לפי מה שהוכיח הרב טורי אבן דעולת ראי' באה מן השותפות לא מוכח מידי) ולכאורה הי' מקום להוכיח דלא אמרינן דעתא דאינש לעשות מצוה מן המובחר מש"ס ב"ק (דע"ח ע"ב) דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור כו' או דלמא מצי אמר לי' אנא מצוה מן המובחר קא עבידנא ופשטינן דמצי גנב למיפטר נפשי' בכבש משמע דלא אמרינן דדעתו על מצוה מן המובחר [ומסוגיא הזאת למדו האחרונים דהיכא שגזל אתרוג טוב מחבירו אי מצי פטור נפשי' באתרוג פשוט. ולדעתי לא דמי דבשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' תתרי"ד) ובהגהת מרדכי פ' אלמנה ניזונת שרצו ללמוד משם נידון אחר וכתבו דהתם ה"ט דכשגונב כבש ויוצא י"ח נמצא המותר גונב מההקדש ולכן פטור דוגנב מבית האיש כתיב ולא גונב מהקדש משא"כ בשאר דברים ע"ש וא"כ ממילא נסתר ג"כ הלימוד משם לאתרוג]. ואולם יש לדחות עפ"י מ"ש בשו"ת בית שמואל אחרון (סי' ה') דהתם כבר קיים גם חובת מצוה מן המובחר במה שהפריש שור וכשנגנב לא נשאר עליו רק חיוב קרבן וזה יצא בכבש א"ש. וא"כ בעלמא היכא שלא קיים עדיין אמרינן שמסתמא יעשה מצוה מן המובחר והן אמת שיש לומר דשאני בקלף דהתם חיוב לכתחלה לכתוב רק על קלף אבל היכא שהוא רק למצוה מן המובחר לא אמרינן שכן דעתו דאינש מסתמא לקיים. ועיין כעין חילוק זה בט"ז א"ח (סי' תקפ"ו סק"א) אולם מלשון רש"י לא נראה כן ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינברג (ח"ג סי' תל"א) שכ' וז"ל אם אדם חילל שבת בשוגג יש לו ליתן ה' דינר הילל"ש לצדקה ובזה יתכפר לו כי בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' חייב חטאת וחטאת אם יקנה בה דנקא יצא י"ח זה עולה ל"ג הילל"ש אמנם עיקר מצותו בסלע וזה עולה לה' דינרין הילל"ש עכ"ל והתשובה הזאת הוא ג"כ בתשב"ץ קטן (ה' שבת סי' כ"ח) וזה כמ"ש למעלה וע"כ דברי התה"ד צ"ע ומה גם שכתב כן בשם מהר"ם ואנן חזינן בתשו' מהר"ם וכ"כ בשמו תלמידו בתשב"ץ להיפוך וצ"ע וע' שו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קנ"ה) שכ' ומיד יפרוש לצדקה כשיעור חטאת שבזמנינו עכ"ל נראה מדבריו שתלוי בהשתנות הזמן והמקומות ולא ידענא הא עכ"ל ומבואר בראשונים ובש"ע להיפוך והנכון דהוא שיעור כסלע ויש סמך לזה מהש"ס כתובות (ס"ח) דמר עוקבא הי' רגיל ליתן ד' זוזי לצדקה ונראה דהי' רוצה ליתן שיעור חטאת וכ"כ בשם אהרן שם א"כ מבואר דהשיעור הוא בסלע. וראיתי להעיר על מ"ש התוס' שבת בסי' של"ד שהביא בשם הש"ג והא"ז דאם חילל שבת בכיבוי א"צ תשובה וכ' ע"ז התוס' שבת ע' רס"י שי"ב מ"ש בשם שו"ת חו"י ויש לחלק עכ"ל כוונתו נראה דקשה לי' ממ"ש שם בשם החו"י דהא דהתירו משום כבוד הבריות מ"מ צריך כפרה וקשיא לי' מ"ש מכיבוי דא"צ כפרה ותמה אני ע"ז דהא החו"י שם סי' רל"ו נשאל אם מותר להורות תשובה על כיבוי והשיב דאף דיש דברים דצריך כפרה והיינו ההיא דגדול כבוד הבריות עכ"ז בכיבוי כיון דאמרו בפירוש דהנשאל ה"ז מגונה והיינו דלא אמרו בקישוי התירו פ"נ מכ"ש אם יצוה המורה להתענות ע"ש וא"כ לק"מ קושיות התוס' שבת וז"פ: (ו) המ"א סי' רמ"ב תמה על הע"ש שכ' דבשבת אם רוצה לעשות כולו לכם עושה דהא בשבת כתיב ג"כ שבת לד' וראיתי בא"ר שם שהרבה לתמוה עלי' דהאי קרא נדרש לדרשות אחרות ע"ש אולם צדקו דברי המ"א דכן הוא בירושלמי שבת (פ' אלו קשרים ה"ג) דמבואר להדיא כתיב שבת לד' וכתיב עצרת תהי' לכם חלקהו מבואר דהירושלמי דריש האי קרא דבעינן בשבת לד' ומהירושלמי מבואר ג"כ דלא כהע"ש והלבוש דסברי דבשבת יכול לעשות כולו לכם ועמ"ש היפה מראה שם. וראיתי להא"ר בסי' רפ"ח שתמה על הב"ח שסותר דברי עצמו דבסי' רפ"ח כ' דאסור לישב בתענית יותר מו' שעות ובסי' רמ"ב כ' דבשבת בעינן רובו לד' ע"ש והי' מקום ליישב זה עפ"י מ"ש הא"ז ה' מוצאי שבת (סי' פ"ט) דאחר האכילה לומדים וא"כ אוכלין קודם ו' שעות ואחר האכילה לומדים אך ממ"ש בשם הר"מ דמתפלל עד מנחה לא נהירא כן. אך י"ל דהביא דברי הר"מ רק דבעינן רובו לד' אבל במה שס"ל להר"מ דהרוב תהי' קודם האכילה בזה לא ס"ל כן. וראיתי בא"ז שם שהביא פלוגתת ר"א ור"י בביצה (ט"ו ב') דר"א ס"ל או כולו לד' או כולו לכם ור"י ס"ל חלקהו וכו' וסיים הא"ז ע"ז וכי היכא דפליגי לענין יו"ט ה"נ פליגי לענין שבת והוא מהתימה דהא בפסחים (ס"ח א') מימרא דרבא דבשבת כ"ע מודו דבעינן נמי לכם וצ"ע ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' שמ"ח) שכ' וז"ל וצ"ע שלא יוקשה מההיא דרפ"ב דביצה אין לו לאדם ביו"ט ושבת אלא אוכל ושותה דברי ר"א ור"י אומר כו' עכ"ל מבואר דהי' לפניו הגירסא בהפלוגתא דר"א ור"י דגם בשבת פליגי אך צ"ע לפ"ז מהך מימרא דרבא שהבאתי ורציתי ליישב דברי הא"ז דסובר דמר ברי' דרבינא דיתיב כולא שתא בתעניתא פליג על רבא ופסק כותי' ועיין בב"ח סי' רמ"ב שרצה ליישב כן דברי האבי העזרי ודחה זה מהא דכתב ותו כו' ע"ש אבל בדברי הא"ז נוכל לומר כן. אך צ"ע דהא כ' הא"ז בה' ר"ח סי' תנ"ג) על ההיא דמר ברי' דרב הונא וז"ל ובשבת לא קחשיב דפשיטא דמצוה היא דכתיב וקראת לשבת עונג כו' וזה סותר דבריו בכאן וצע"ג:

ז הד"מ בסי' רמ"ט הביא בשם הא"ז דאסור לאכול גרעמזיל בשבת קודם הסעודה וכתב דאזיל לטעמי' דאסור לאכול אחר המנחה אבל לדידן מותר והמ"א שם סק"ו השיגו וז"ל ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אמר אלא בשבת עכ"ל. וכוונתו דמאי ראי' מייתי מהא דמותר לאכול בע"ש להגרעמזיל דמיירי בשבת ואולי בשבת אסור דשוב אינו תאב אבל להתחיל לאכול מבע"י אמרינן דיהי' רעב בשבת ולכן פסק דאסור אולם גרם זה לרבינו המ"א שלא ראה האור זרוע דהמעיין בא"ז (ה' ע"ש סי' כ"א) מבואר דמתחלה הביא דברי הרא"ם דפסק דהלכה כר"י בלהתחיל דאסור וסיים הרא"ם דלפ"ז אסור לאכול הגרעמזיל דלא יהי' לתיאבון עיקר סעודת שבת שהוא הלחם ואח"כ הביא הא"ז דברי הרשב"ם דאין הלכה כר"י בלהתחיל ג"כ ומותר להתחיל לאכול וסיים ע"ז הא"ז דלפ"ז מותר לאכול הגרעמזיל וכן מצא בתשובה מבואר להדיא מדבריו דזה תלוי בזה דמאן דפוסק דאין הלכה כר"י בלהתחיל מותר לאכול הגרעמזיל ואינו מחלק בין ע"ש לשבת דגם כשיאכל בע"ש לא יהי' תאב הרבה לאכול בשבת ועכ"ז לא חששו ה"ה לגרעמזיל ומוכח ג"כ מדברי הרא"ם שסובר כן מדכתב רק לפי שיטתו דהלכה כר"י בלהתחיל דאסור לאכול הגרעמזיל משמע דבלא"ה מותר ומ"ש המ"א דעכ"פ מצוה איכא שלא לאכול מט' ולמעלה צ"ל בדעת הרמ"א דאע"ג דאיכא מצוה שלא לקבוע סעודה בע"ש דאז קרוב לודאי שלא יאכל לתיאבון בלילה עכ"ז בגרעמזיל ליכא גם מצוה שלא לאכלו וכיון דאינו מצד הדין רק חומרא בעלמא לכן יש לחלק כן:

ח הט"ז (בסי' של"ו) כתב דצריך אדם ליזהר שלא יתלוש שער מעור בהמה שיש בו חיוב חטאת וע"כ במלבוש שנעשה מעור בהמה אם תולש הוי חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה כו' ע"ש וראיתי בבאה"ט (סי' ש"מ סק"ג) שכ' בשם היד אהרן וז"ל ונראה דהירושלמי הזה הוא דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להיפוך וז"ל הסוגיא בפ' הלוקח בהמה על מתני' דר"י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופץ ותולש את השער בעי מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו וכו' ומוקמינן שאני כנף דהיינו אורחי' עכ"ל הרי מבואר להדיא מן הגמרא דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחי' ומש"ה לא פסק הרמב"ם לההיא דירושלמי שהביא הט"ז ותמהני על הט"ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן דנראה מפורש דליכא חיוב חטאת כלל בתולש צמר מן הבהמה עכ"ל. ולדעתי צדקו דברי הט"ז ואציע דברי הירושלמי פ' כלל גדול ה"א דמקשה שם דריש לקיש אדריש לקיש דאלו לענין קדשים אמר ר"ל דתולש פטור ולגבי שבת אמר ר"ל דהתולש כנף מן העוף חייב וע"ז תירץ דלא דמיא עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז (דבבהמה דרך לגזוז ולא לתלוש) תדע לך שהיא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו הוא גיזתה (כלומר כיון שבבהמה מתה הדרך לתלוש חייב כמו בעוף חי שדרכו לתלוש משא"כ בהמה חיה שאין דרכה בכך פטור) א"כ מבואר דגם הירושלמי סובר כמו ש"ס דילן דבעינן שיהי' דרכו בכך ולהכי בעוף חייב ובבהמה חיה שאין דרכה בכך פטור אבל בבהמה מתה דרכה בכך ולכן חייב וא"כ לא נדחה כלל הירושלמי הזה מהלכה. וע' בחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשבת (דע"ד ב') שהביאו דברי הירושלמי האלו להלכה וע"ש שכתבו בפשיטות דאינו חייב בעוף רק משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו דאין קצירה אלא בגידולי קרקע וע"כ פירשו גם הא דאיתא בד' ק"ז ע"ב במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב דאינו משום עוקר דבר מגידולו רק משום נטילת נשמה וכ"ה דעת הרמב"ם פ"י מה' שבת וע"כ תמוהין לי דברי התפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' י"ב) שכ' בפשיטות דתולש שער מבהמה חיה דחייב משום תולדת קוצר וכ"כ בפ"ג ממס' בכורות והוא היפוך דברי הראשונים ויש להעיר על השירי קרבן בירושלמי שבת (פ"ח ה"ב) דכתב דנראה לו דהא דאמרינן בשבת דק"ז בהשולה דג מן הים כו' וכן ההוא דהושיט ידו למעי בהמה כו' היא מטעם קיצר וה"ה שכ' בשם הרמב"ן דהיא משום נטילת נשמה ולי נראה כמ"ש. ולא עיין בחי' הרמב"ן והרשב"א דהמה הביאו הירושלמי הזה ודחאהו דא"א לומר דהוא מטעם קוצר דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ונראה דהירושלמי אזיל לשיטתו בפ' כלל גדול דכל שהוא מפרר לרוח דחייב משום זורה דסובר דכל מלאכת שבת נוהג אף שלא בגידולי קרקע ע' שו"ת ר"ע איגר (סי' כ') משא"כ לדידן אינו נוהג אלא בגידולי קרקע ובזה נ"ל ליישב מה שתמה המעשה רוקח בפי"א מה' שבת דלמה השמיטו הרי"ף והרא"ש מימרא דשמואל ולהנ"ל י"ל דהמה פירשו דברי שמואל דהוא מטעם קוצר וס"ל כהירושלמי דיש קצירה אפי' שלא בגידולי קרקע וגם דישה הוא אפי' שלא בגידולי קרקע משא"כ לדידן דס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכן קצירה נדחה מימרא דשמואל מהלכה וכה"ג כ' התוס' בפ' המצניע (דצ"ה ע"ב) לענין תלישה ע"ש הן אמת שלכאורה קשיא לי לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו (דצ"ה) לחד תירוצא דבהמה נקראת גידולי קרקע א"כ מדוע בהושיט ידו כ' דאינה נקראת גידולי קרקע וצ"ל דס"ל להלכה העיקר כאידך תירוצא. ומזה אני תמה על הרש"ל ביש"ש פ' אין צדין ההובא במ"א סי' תצ"ח דכ' דהצד דגים חייב משום קוצר ובאמת קצירה אינה בדגים דאינם גידולי קרקע. והן אמת שאני תמה על המ"א דהמעיין ביש"ש יראה דלא כתב כלל דקצירה חייב משום קוצר רק שכתב דאפי' בניצוד חייב משום קוצר. שוב ראיתי בא"ר ופרמ"ג שתמהו כן. (וצל"ע על המאירי שבשבת דק"ז ע"ב נראה שדעתו דהושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו אפי' לא מת דלית בי' משום נטילת נשמה ובדף (ע"ד ב') הסכים דאין קצירה אלא בגידולי קרקע ואולי ס"ל דבהמה מקרי גידולי קרקע). ושוב ראיתי במסגרת זהב (ד"ט ע"ב) שהעיר על דברי אביו בתפארת ישראל מחי' הרשב"א ולא ראה שכ"ה גם בחי' הרמב"ן והר"ן ומש"ש ע"ד הרשב"א וצ"ע דא"כ למה לא אמרו בגמרא בפשיטות דעובר ירך אמו וחייב כתולש אבר. היא תמוה דלמה לו להגמרא לומר טעם מה דתליא בפלוגתא אם עובר ירך אמו. [וע"ש בחי' הר"ן שפי' הא דבירושלמי תולש מן המתה חייב דקאי לענין שבת. וכן נראה פשטא דמלתא ולא כהפני משה שפירשו לענין קדשים וע"ש בעין משפט שרשם שכ"ה בר"מ פ"ט מה' שבת ה"ז והוא תמוה דמן הר"מ נראה דרק גוזז חייב ולא תולש מן המתה]. והנה מבואר מהירושלמי הזה דגם במתה חייב משום גוזז ולא כמו שראיתי להמעשה רוקח שכ' עמ"ש הר"מ דגוזז בין מן החי בין מן המת דהם דברי רבינו בעצמן והא ליתא דהוציא מן הירושלמי דס"ל דחייב גם על מתה בתלישה ואף שבתלישה חולק עלי' הר"מ אבל בגזיזה חייב גם במתה. וביותר י"ל דכן היתה גירסתו בתוספתא וכמו שראיתי בחי' הרב המאירי (דע"ד ע"ב) שהעתיק התוספתא בזה הלשון הגוזז את הצמר או את השער בין מן בהמה בין מן חיה בין מן החי בין מן המת אפי' מן השלח שלהם חייב עכ"ל ואמת שבתוספתא שלפנינו ליתא להאי בין מן החי כו' אך כן היתה גירסת המאירי ומשם הוציא הר"מ זה ועכ"פ נתבאר דצדקו דברי הט"ז להלכה:

ט הרמ"א בסי' ש"א כ' דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת ונרשם המראה מקום להא"ז וראיתי בספר מים יחזקאל להג' בעל כנ"י (פ' ויקהל) שתמה ע"ז דהא הוא גמרא ערוכה פ' אלו קשרים מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת ולמה לו להביאו בשם הא"ז גם למה השמיטו הרי"ף והרא"ש והטור הך דינא דאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת וע"ש שהלך בדרך רחוקה ליישב. והנה מה שתמה למה השמיטו אותן הרי"ף והרא"ש והטור אני תמה שהרי הרי"ף והרא"ש הביאו אותו בפ' אלו קשרים גם הטור העתיקו בסי' ש"א ומה שהקשה על הרמ"א דלמה נרשם להא"ז והוא ש"ס מפורש ג"כ לק"מ דלא נודע אלינו כמה היא שיעור דפסיעה גסה ע"כ למד מא"ז ה' עירובין (סי' קמ"ג) דהשיעור הוא אמה רק מההיא דההולך באמת המים מוכח דהוא יותר ע"כ חילק הא"ז שם דהיכא דא"א הוא יותר מאמה והיכא דאפשר היא אמה וזה כוונת הרמ"א ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה א' אם אפשר לו בפחות וע"כ נרשם להא"ז שמשם נלמד החילוק הזה וז"ב. ודע דמ"ש התיו"ט פ"ד דעירובין מ"ד בשם ר' יונתן דמהלך אדם בינוני שיעור אמה בין רגל לרגל כוונתו דבין התחלת רגל הא' ובין התחלת רגל השני הוא אמה והיינו שחצי אמה הוא אורך הרגל וחצי אמה היא ההפסק שבין רגל לרגל וכ"ה דעת המ"א (סי' ש"א סק"ב וסי' שצ"ו סק"א) ובחנם הניח בצ"ע בס' שלמי שמחה בברכות (פ"א ד"ב ע"א) על התיו"ט מדברי המ"א והיינו שהוא הבין דברי ר' יונתן דההפסק בין רגל לרגל הוא אמה ובאמת הפי' הברור כמ"ש ואין מחלוקת כלל ביניהם:

י בסי' שי"ח ס"ה דאין ליתן פת אפוי' בכ"ש כל זמן שהיס"ב והוא מהגמי"י פ"ט מה' שבת בשם הרא"ם וז"ל שם הלכך יזהר אדם שלא ליתן פת אפויה אף בכ"ש במקום שהיס"ב שהרי יש דברים שהם רכים שאפי' בכ"ש מתבשל כדתנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מן האש לא יתן לתוכן תבלין כו' עכ"ל. ונראה שחסר תיבת כו' בהגמי"י אחר שהביא ההיא דאלפס וכו' וראיתו ממה דאמרו שם דמלח אפי' בכ"ש מבשלה וכמבואר בס' יראים להרא"ם (עמוד זמנים סי' ק"ב) ומיושב מה שתמה ע"ד הגמי"י האלו בספר מורה צדק ה' בציעת הפת (דל"ח ע"א) וז"ל ודבריהם תמוהים מ"ש שהרי יש דברים רכים שאפי' בכ"ש מתבשלים כדתנן האלפס והקדירה וכו' הא אלפס והקדירה הוי כ"ר וכדתנן להדיא אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי משום שהם כ"ש עכ"ל ולהנ"ל א"ש ונראה גם דהרא"ם סובר דהב' לשונות בש"ס שבת שם שניהם מודים דיש דברים שמתבשלים בכ"ש ויש דברים שאפי' בכ"ר לא יתבשלו רק שהם מחולקים אם מלח נתבשל בכ"ש או אף בכ"ר לא נתבשל ומיושב מה שהקשה במורה צדק שם עוד על ההגמי"י ע"ש ודו"ק (ומה שהאריך שם לתמוה ע"ד הש"כ ביו"ד סי' ק"ה סק"ד דעירוי אינו מבשל רק כדי קליפה דמדברי הר"ן פ' השוכר מוכח להיפוך לא ראה דברי הש"כ בס' הארוך בסי' ק"ה שהביא שם דברי הר"ן ויישבם לפי שיטתו גם מה שהאריך שם בדברי הרא"ש כבר יישב שם הש"כ ע"ש) וראיתי בספר יוסף אומץ (סי' תר"י) שכתב בשבת אסור ליתן חתיכת הלחם לתוך המרק אפי' בכ"ש כל זמן שהיס"ב ואבי החסיד ז"ל נהג כמ"ד ההוא ולא הניח ליתן החתיכות לתוך הקערה עד כי הניח א' מבני ביתו אצבעו בתוך המרק זמן קטן ולא הי' סולד בו עכ"ל מבואר שפי' יס"ב אצבעו וקשה דהא בש"ע סי' שי"ח סי"ד מבואר דהיינו שאין כריסו של תינוק נכוית. וע' בפרישה שם שכ' שמכאן תשובה למורי הוראה דשואלין אם היד סולדות בתבשיל ומשערין באצבע וז"א אלא שאין כריסו של תינוק כו' ע"ש והביאו בא"ר. וכן ראיתי בפסקי הר"ם ריקאנטי (סי' קט"ז) שכתב כן וע' בבכור שור חולין (ק"ג ב') שהעיר קצת בזה וחילק בין דאורייתא לדרבנן ולא זכר מדברי הש"ע והפרישה האלו והי' נראה דגם ביו"ד הפי' יס"ב כריסו של תינוק נכוית רק שסמך אמ"ש בא"ח וע' ברמב"ם ה' מעשר (פ"ג הט"ו) שכתב ואם הי' חם ביותר עד כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו שהוא מתבשל עכ"ל משמע לכאורה דהפי' הוא כפשוטו שהיד תכוה בו ולפי חילוקו של התב"ש דבדרבנן הפי' ידו ולא כריסו י"ל דהכא במעשר האש אינו קובע אלא מדרבנן ע' בר"מ בה' מעשר שם בפ"ד ה"ב מ"ש יראה לי כו' ומ"ש הכ"מ שם וצע"ק: (יא) בטוש"ע א"ח סי' שכ"ד איתא מחתכין הנבילה לפני הכלבים אפי' אם נתנבלה היום והב"י הביא פלוגתא דאמוראי בשבת (מ"ה ב') אם מודה ר"ש בב"ח בריאים שמתו או לא וכתב דמידי דרבנן היא נקטינן לקולא וכן דעת הרי"ף והרא"ש שסתמו דבריהם וכתבו סתם דמחתכין הנבילה לפני הכלבים ולא חילקו בין היתה בריאה מע"ש להיתה חול' וכן פסק בש"ע וראיתי בא"ר שם שכתב בשם המעיו"ט וז"ל ואני הוכחתי דלאו כ"ע ס"ל הכי והרא"ש לא ס"ל כן ואנן בתר הרא"ש גרירן לכך אין להקל בבריאה ע"כ וצ"ע עכ"ל הא"ר ולא ביאר היכן מוכח ברא"ש דלא ס"ל כן. וראיתי בביאורי הגר"א שכ' על הב"י ואשתמיטתי' מיני' דברי הרא"ש שם ואוקמינא כו' וכ"כ הסמ"ג ומרדכי ריש יו"ט להדיא כו' וכ"כ הרשב"א בעה"ק כו' עכ"ל מבואר דכוונתו על מ"ש הרא"ש פ"ג דשבת גבי קינה של תרנגולת ואוקמינא דאית בי' אפרוחי ובש"ס אוקמינא האי אוקימתא למ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו ש"מ שהרא"ש ס"ל הכי דלמ"ד חלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו מוקמינן לה שם בדאית בה ביצה וזה ג"כ כוונת המעיו"ט ומ"ש הגר"א דכ"ד הסמ"ג הוא תמוה דלא נמצא שם כן ונראה דלפי שראה במרדכי פ"ק דביצה שכתב וז"ל כתב בסה"מ דמודה ר"ש בב"ח שמתו כו' והי' סבור דכוונתו על ספר המצות. אולם באמת לא נמצא שם כן ובמרדכי ט"ס וצ"ל כ' בסה"ת שכן מצאתי בס' התרומות (סי' רמ"ז) שכ' וז"ל ואע"ג דשוחט מודה ר"ש בב"ח שמתו ומתניתין דמחתכין הנבילה לפני הכלבים מוקמינן לה בפ' אין צדין במסוכנת דאדם מצפה מתי תמות בהמתו עכ"ל. והן הן דברי המרדכי. וא"כ לפ"ז מבואר דדעת הרא"ש והמרדכי וסה"ת והרשב"א לאיסור אולם רואה אנכי עוד פוסקים לאיסור הנה הבעל העיטור בעשרת הדברות בה' יו"ט כ' וז"ל ואוקמי זעירא בבהמת קדשים ובמסוכנת ודברי הכל אפי' לר"י דכי פליגי ר"י ור"ש כשהיתה חולה מבע"י אבל מסוכנת דעתי' עלי' ומש"ה היא שריא דבמסוכנת מודה ר"י ובע"ח שמתו מודה ר"ש וסתמא דהא מתני' אפי' לר"י וכן הלכתא ונוסחא עתיקא במסוכנת ודברי הכל ויש מפרשים כו' ופי' קמא מסתבר והכין פי' ר"ח ז"ל עכ"ל מבואר שדעת הר"ח ובעל העיטור להלכה דמודה ר"ש בבע"ח בריאים שמתו ורק במסוכנת ובחולה מתיר ר"ש וכן ראיתי בא"ז (ה' יו"ט סי' שנ"ו) שכ' וז"ל כתב ר' יצחק אלפסי תרגמא זעירא בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו"ט טעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותן לכלבים הא דחולין שרי לטילטולה דכיון דמסוכנת היא מעיו"ט דעתי' עלי' להאכילה לכלבים מאתמול לפיכך שרי לטלטולי עכ"ל הרי"ף הרי פסק כרבה דאמר מודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין ובפ' מי שהחשיך הסוגיא כר"ש ורבינו נמי התם פסק כר"ש וכן בפיר"ח פסק כר"ש עכ"ל הא"ז וכ' עוד הא"ז לקמן דהלכה כמ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו וס"ל דגם הרי"ף ס"ל כן. ולא כהב"י שכ' שהרי"ף מ"ש כן בביצה הוא משום דביו"ט ס"ל כר' יהודא וע' בפרישה מ"ש בזה על דברי הב"י. וע' ביש"ש פ"ג דביצה (פ"ג סי' י"ז) שכ' וז"ל אכן בפ' כירה בסוף סי' ל"א כתבתי במסקנא דאף בשבת אסורה הנבילה לטלטל אם לא במסוכנת עכ"ל וא"כ הי' מהראוי להחמיר כיון שכן דעת הרי"ף והר"ח והבעה"ע והא"ז והמרדכי והסה"ת והרא"ש והרשב"א והטור והיש"ש והמעיו"ט. הן אמת שראיתי בספר הפרדס הגדול (ה' יו"ט סי' קמ"ח והוא מספר האורה) שכ' וז"ל ונבילה שמתה ביו"ט אף דבשבת מותר לחתכה לכלבים ביו"ט אסור לטלטלה דקיי"ל כר"י דאית לי' מוקצה אבל בשבת מותר דקיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ואם מתה מעיו"ט מותר לחתכה לפניהם ומוכנת הוא אפי' לר' יהודא ואם הוא מסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט שרי לטלטלה כו' עכ"ל הרי שסובר שחלוק הי' ר"ש אף בבע"ח שמתו וכן ראיתי להמאירי בחי' לשבת (מ"ה ב' ד"ה קינה) שכ' וז"ל שמחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואפי' נתנבלה ביו"ט ואפי' בבע"ח שמתו ר"ל שלא היתה שם מסוכנת מבערב לדעתינו עכ"ל. וכ"כ בחידושיו לביצה (כ"ז ע"ב) וז"ל ולענין מחלוקתם כלומר מר ברי' דאמימר ומר ברי' דרב יוסף כ"ל כמר ברי' דרב יוסף דחלוק הי' וכו' ע"ש באורך. וכן נ"ל מרמב"ן בחידושיו לשבת (דקנ"ו א') שהביא איכא מ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו כו' ואיכא מ"ד שאין ר"ש מודה כו' ומדהביא זה האיכא מ"ד באחרונה ש"מ שס"ל כותי' ותו דכיון דמידי דרבנן הוא הי' לו לפסוק כמ"ד דמחמיר אם הי' בדעתו לפסוק לחומרא משמע שס"ל להקל וא"כ דעת רש"י והרמב"ן והמאירי להקל וע"כ צ"ע להכריע בדין זה. וראיתי להעיר דראיתי ביש"ש שם שכ' דאפי' לפי מה שפסק דמודה ר"ש בבע"ח שמתו דאסורין עכ"ז בהיתה בריאה ביהש"מ ושחטוה ונטרפה דמותר לטלטלה דדוקא במתה ביו"ט דהיתה בריאה ביהש"מ ומתה דאינה עומדת לכך אבל מאחר שעומדת לשחוט ועומדת לבדוק וטריפות שכיחא לכ"ע שרי לר"ש עכ"ד ולפ"ז יש ליישב מה שהניח בקושיא בא"ז שם וז"ל מעתה קשה לי אני המחבר מנ"ל דלוי סבר כר' יהודא ודלמא כר"ש ס"ל וסבר כרבה דמודה הי' ר"ש בבע"ח שמתו ולהנ"ל א"ש דבאמת מותר לר"ש לאותו ע"ד ודוקא לר' יהודא אסור אבל לר"ש אף לאותו מ"ד מותר וא"ש:

יב בשו"ת חו"י סי' י"א כ' שאין מקדשין על לחם בלתי שלם כמו על כוס פגום ואף שיש לפקפק בזה מ"מ כ"ל כמ"ש ע"ש בהשמטות וקשיא לי לפמ"ש הטוא"ח סי' תפ"ג לדעת הרי"ף דבפסח מאן דלית לי' חמרא אומר המוציא ובצע לי' לרפתא ומקדש עליו ע"ש וקשה איך יאמר הקידוש על לחם פרוס ובפרט דצריך ליתן החצי שפרס לאיש אחר כמ"ש בסי' תע"ג וא"כ לא ישאר לו רק פרוסה ואיך יקדש עליו וראיתי להמור וקציעה שהניח בצ"ע דלמה לו לבצוע ומה יועיל לו הבציעה כיון שאינו אוכל ממנו וזה לא קשה דכיון דלהרי"ף מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה דוקא לכן צריך לבצוע תיכף בכדי כשיגיע לאכילת מצה לא יהי' לו רק פרוסה וע' בדרישה שכתב כן רק שהניח בקושיא דלמה לא יאמר תיכף גם על אכילת מצה אחר הבציעה וגם זה לא קשה וכמ"ש הר"ן דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אך על החו"י קשה וצריך לדחוק דפסח שאני דמה דרכו של עני בפרוסה ולכן מקלינן אז ולא בזמן אחר וראיתי בשו"ת סולת למנחה (סי' י"ב) להג' בעל מנחת יעקב שכתב דלחם משנה בשבת אין זה דרשא גמורה דגם חד ופלגא מקרי לחם משנה כמבואר בברכות בריש פ"ק אשמורה ופלגא משמורת קרי' ליה עכ"ל ובשו"ת ח"ס (חא"ח סי' מ"ו) גמגם עלי' והניחו בצ"ע אמנם מצאתי חבר להסולת למנחה אחד מהגאונים והוא בתשו' הגאונים הנקראים שערי תורה (סי' רפ"ז) הובאה שם תשובה מר"י כהן צדק וכ' שם וז"ל דהא אנו חייבים לבצוע על ב' ככרות ביו"ט וכיון דיו"ט הוא בוצע על שתיהן ואע"פ שפרוסה א' מהן היינו משום לחם עני וב' ככרות קרי להו וכן אנן תנן משמורה ופלגא תרתי משמורת אוף הכי נמי שלימה ופריסה ב' ככרות הוין עכ"ל מבואר כהסולת למנחה:

יג יש לחקור אם עירוב מונח בביהכ"נ ושופטי הקהל חתמו הביהכ"נ מטעם המלך אם מותר לטלטל בהעיר על סמך העירוב המונח בביהכ"נ או לא וראיתי להתפארת ישראל (פ"ג דעירובין סי' כ"ט) על מה דאיתא שם במשנה דאם הי' מונח העירוב בכרמלית והוא ברה"י דעירובו עירוב כיון דהוא רק משום שבות כתב וז"ל וה"ה אם חתמו השופטים ביהכ"נ עבור חובות הקהל כיון שחותמות שבקרקע אסור לשבור רק משום שבות העירוב שבתוכו קיים נודע ביהודא סי' ל"ט עכ"ל התפא"י מבואר מדברי' שכ' בשם הנ"ב דהעירוב קיים ומותר לטלטל בתוך העיר אולם המעיין בנ"ב יראה ששגג בזה דאדרבה הנ"ב העלה שם לאיסור דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ע"ש ולדעתי דבריו צודקים. אם אמנם שראיתי בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' י"ב) שהשיג על הנ"ב וכתב ראי' מש"ס ב"ק דנ"ח דאמרינן שם אי בעי הוינא מפייסנא לי' ולהכי הפורע חוב שלא מדעתו א"צ לשלם לו ולדעתי הא ליתא דהא מבואר בח"מ (סי' קכ"ח ס"א) דזה דוקא בבע"ח ישראל ולא בעכו"ם ואף להש"כ החולק שם מ"מ כתב שם דבע"ח עכו"ם דוחק לכ"ע חייב לשלם וא"כ בנ"ד פשיטא דראינו דהוא דוחק מדחתם הביהכ"נ. וביותר תמהני עלי' דבמח"כ נעלם ממנו דברי הרמב"ם ה' חובל (פ"ח ה"ו) דבמס המגיע למלך חייב לשלם אם פרע בשבילו וע"ש בכ"מ ובשו"ת מהר"ש הלוי חח"מ (סי' כ"ו) ובכנה"ג ח"מ (סי' קכ"ח הגב"י ס"ק י"ג) ועוד מבואר בב"ח יו"ד סי' רכ"א ובש"כ שם דבחוב ברור גם בישראל לכ"ע חייב לשלם וא"כ בנ"ד בודאי דלא שייך הטעם הוינא מפייסנא לי' וע"כ צריכים אנו לבוא להסברא שיתנו ממון ובמחוסר ממון לא אמרינן הואיל. ומהתימה מהבר לואי שהשמיט מ"ש הנ"ב ראי' לזה וז"ל ועוד דמשנה שלימה הוא בפ' בכל מערבין אבל לא במעשר שני והקדש שלא נפדו ולא אמרינן שבידו לפדותו עכ"ל דמזה ראי' להנ"ב דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל והוא לא השיב כלל ע"ז ובאמת בלא"ה לפמ"ש התוס' בעירובין (ד"ל ע"ב ד"ה ולפרוש) דהיכא דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביא ראי' ממה דלא אמרינן בהקדישות דיתשול עלייהו א"כ בנ"ד כיון דלא חזי השתא לשום אדם שאינו יכול לילך וליקחו מפני שחתמו הביהכ"נ שופטי המלך לא אמרינן הואיל ובזה ספו תמו כל הראיות שהביא הבר לואי דאמרינן הואיל דהתם אינו מחוסר ממון וגם ראוי לאדם א' השתא משא"כ בנ"ד דתרתי לגריעותא פשיטא שאינו מועיל הואיל וכדברי התוס' הללו שהבאתי כתב גם כן הריטב"א בעירובין (ד"ל ע"ב דאפשר ודל"א ע"ב ד"ה ולא) ועמ"ש היד דוד (ד"ע ע"א) דגם דעת רש"י כן וכן ראיתי שכתב כן הרשב"א בספר הבתים הובא בשער המלך ה' חמץ ומצה (פ"ו ה"ח) ובאמת צ"ע מזה על הנ"ב שהוא הי' מפרש דברי המשנה דלהכי לא מהני בהקדש שלא נפדה משום חיסרון ממון ואינו מוכרח דיש לומר הטעם משום דלא חזי השתא לשום אדם ונ"ל ראי' לזה ממה דאוקמינן בש"ס (ל"א ב') ולא בטבל טבול מדרבנן וקשה הא מותר לעשר טבל דרבנן וכמ"ש המ"א (בסי' ש"ז) וכבר ראיתי בשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"ג ה"ב) שתמה כן ומה שרצה לחלק דהכא מיירי בעציץ שאינו נקוב ולא בטבל דרבנן מלבד מ"ש בעצמו דברבינו יונתן מפורש בהיפוך הנה מצאתי בא"ז ה' עירובין (סי' קל"ב ס"ח) שכתב כן בשם הרשב"ם דאפי' בח"ל הדין כן ע"ש. אך באמת לא ידעתי אמאי לא מקשה כן בטבל גופי' דהא מה דאין מעשרין הוא רק משום שבות ובדבר שהוא רק משום שבות מותר דחזי בביהש"מ אע"כ דשאני טבל דלא אמרינן הואיל כיון דלא חזי לכ"ע כעת וא"כ גם בטבל דרבנן הדין כן וה"ה בנ"ד דאינו ראוי עתה לשום אדם לא מהני העירוב ואין לחלק בין טבל שהוא אסור מצד עצמו לנ"ד דהוא ראוי מצד עצמו ודבר אחר גרם לו דאין לחלק בהכי וכמ"ש הריטב"א (בד"ל ע"ב ד"ה אי אתם מודים) ע"ש שהוכיח כן וכן מוכח דאל"כ גם היכא שיש איסורא דאורייתא נימא דהי' מצוה לעכו"ם לעשות העירוב ולא הוי רק שבות וראיתי בתפארת ישראל פ"ג דעירובין שהעיר בזה ומש"ש לחד תירוצא כיון דתולה ביד עכו"ם אמרינן דאולי לא ירצה כדאמרינן בשבת (מ"ו ב') מאן יימר דמזדקק לי' חכם הוא תמוה דדוקא בשצריך שיזדקק לו חכמים אמרינן מאן יימר ולא היכא דסגי בהדיוטות דמשכח שכיחי וכמבואר בראשונים אע"כ דשאני אמירה לעכו"ם כיון דעתה אינו ראוי לשום אדם לכן לא אמרינן הואיל ואי בעי חזי לי' וממילא יצא לנו דלא מועיל העירוב בנ"ד מתרי טעמי חדא מטעמא דהנ"ב דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל והסברא הזאת מבוארת בר"ן פ"ב דפסחים שכתב וז"ל וא"ת כיון דבידו לפדותו אמאי לא חשיב כחמץ של ישראל כדאמרינן גבי חלה דמיגו דאי בעי מיתשל עלה כדידי' דמי ועבר עלי' בבל יראה וכדאיתא בפ' אלו עוברין י"ל דלא דמי דאלו חלה לא מיחסר אלא דיבורא בעלמא אבל הכא דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל עכ"ל ולדברי הר"ן הללו רמז המ"א (סי' ת"מ סק"ו וסי' תמ"ח סק"ה) והתוס' בפסחים (דמ"ו ב') שהקשו אמאי לא אמרינן הואיל והוא פריק לי' לא פליגי על הסברא הזאת כמבואר בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' קי"ח). ויש להוכיח מתוס' ב"מ (ד"י) והביאם הש"כ בח"ע (סי' של"ג ס"ק י"ז) דס"ל כדעת הר"ן הלזה וכמבואר בשו"ת ח"ס חח"מ (סי' קע"א וקע"ב) וא"כ מהך טעמא לא הוי בנ"ד עירוב ותו כיון דלא חזי השתא לשום אדם וכמו שהבאתי בשם רש"י והתוס' והריטב"א והרשב"א ע"כ אינו מועיל בנ"ד כיון דהשתא לא חזי לשום אדם ומצאתי באחרונים בשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' קמ"ח) וליקוטי צבי (כ"ג א') שגם הם פסקו בנ"ד דלא מועיל העירוב:

יד הנה בש"ע (סי' ש"כ סט"ז) אסור להדק מוכן בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה וראיתי להדרישת ארי שם שכ' דמדלא כתב שמא יבא לידי סחיטה כמ"ש לעיל סט"ו משמע דמפרש דהוי פסיק רישא וכן לקמן בסי' של"ז כ' יבא להשוות גומות ודאי משמע נמי דמפרש דהוי פ"ר וקשה מנ"ל זה הא כ' התוס' פ' שמונה שרצים דהא דאמר גבי לא ליהדק אינש אידרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה דלא הוי פ"ר וכן בפרק תולין גבי לא ליצדד אינש כובא דלמא אתי לאשויי גומות כ' התוס' נמי דלא הוי פ"ר וצ"ע עכ"ל וע"ש. עוד בסי' של"ז הניח ג"כ זה בצ"ע ולפי דעתי לק"מ דמ"ש דהתוס' פירשו ההיא דדלמא אתי לאשויי גומות דלא הוי פ"ר במח"כ הא ליתא דהוא הי' סבור דהתוס' כתבו דבריהם על ההיא מימרא דרבא ובאמת נהפוך הוא דדברי התוס' המה על אידך מימרא דרבא דמקנחו בכותל בטיט שע"ג רגלו וכמו שכתבו להדיא בתוך דבריהם כשיהי' עסוק לקנח ברגלו ישכח שבת כו' מבואר דדבריהם סובבים על מימרא דרבא גבי מקנחו בכותל וא"כ אדרבה מדלא כתבו דבריהם על מימרא דרבא דלעיל מוכח דסברי דהתם הוי פ"ר וגם הא שם קיי"ל כרב פפא ומבואר דלא חיישינן שמא ישכח וישו' גומות ולמה הכי אסור ע"כ דכאן הוי ודאי וע' בקרבן נתנאל שם וביד דוד דמ"ו ע"ב וגם במה שמבואר שם בש"ע גבי אסור להדק מוכן בפי פך דהוי פסיק רישא אף דבזה צדקו דברי הדרישת ארי דהתוס' בשבת (קי"א ע"ב) כתבו כן דלא הוי פ"ר עכ"ז א"ש דהנה התוס' שבת (קמ"ה א') הקשו לשיטת רש"י דאם המשקה מעלמא אינו חייב חטאת א"כ אמאי גזרו שמא יסחוט הא אפי' אם יסחוט לא יהי' איסור דאורייתא ותירצו דרבא ס"ל כר' יוחנן דחייב חטאת וא"כ לפי מה דקיי"ל דלא כר' יוחנן ע"כ נצרך לומר דההיא מימרא דרבא הוא דלא כהלכתא לכן דעת הש"ע דההיא לא הוי גזירה דהוי פ"ר וא"ש וז"ב בעיני. וזה נ"ל טעמו של הרמב"ם דהשמיט הך מימרא דרבא דלא ליצדד אינש כובא כו' ולא ראיתי עדיין למי שהעיר בזה ולהנ"ל א"ש דהר"מ סובר דלפי מה דקיי"ל שם כרב פפא אידחא לה ההיא מימרא דרבא ורבא לשיטתו בקינחו ע"ג הכותל דסובר דחיישינן שמא ישכח משא"כ לדידן וא"ש:

טו בש"ע א"ח (סי' ש"א סמ"ג) מבואר דהמוציא ס"ת בשדה אם אינו שעת הסכנה יושב ומשמרו ומחשיך עלי' ובסכנה מניחו והולך לו ואם הי' גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו והוא מלשון הר"מ פי"ט מה' שבת וראיתי להשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"י ה"א) שתמה ע"ז חדא דהרי סכנה הוא לו שיכנס בס"ת ותו האיך יכנס וס"ת בידו הא עביד איסורא דאורייתא לכן נ"ל שט"ס הוא עכ"ל. והוא מהתימה למחוק ולתלות בט"ס דין שפסקוהו בש"ע ובכל האחרונים ומה שהקשה דהרי סכנה הוא לו כו' לק"מ דמיירי שלא בשעת הסכנה ונ"ל דלכן התחכם הלבוש והשמיט שעת הסכנה בהך דינא דס"ת בכדי לאורי' דמיירי שלא בשעת הסכנה וכ"ה בש"ע מהרש"ז (וע"ש שכ' גם בהך דינא דס"ת דיכסה ולכאורה קשה דהא כל הפוסקים השמיטו כיסוי בס"ת וי"ל עפמ"ש במעשה רוקח פי"ט מה' שבת דסתם ס"ת היא מכוסה במטפחת וא"כ י"ל דבש"ע מהרש"ז מיירי כשהיא בלא מנופחת) ומה שהקשה דהא הוי איסורא דאורייתא י"ל דהוי טילטול מן הצד עפרמ"ג סי' ש"א במ"ז ס"ק כ"ט:

טז המ"א בסי' שס"ג סק"ב כ' בשם ההג"א דמבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מג' והוי משך ד' אמות צריך לחי אחר ע"ש. וראיתי בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' נ') שתמה ע"ז דהא לא אמרינן לבוד להחמיר ואשתמיט מיני' דברי המ"א (בסי' תק"ב סק"ט) שהאריך להוכיח דאמרינן לבוד גם להחמיר ע"ש וכן נ"ל ראי' לזה מש"ס ברכות (כ"ה ב') מטה פחותה מג' פשיטא לי דכלבוד דמי ולפי' ר"ח גאון שהביאו תר"י שם דמיירי לענין הפסקה ואם כלבוד דמי אינה מפסקת א"כ מבואר דאמרינן לבוד גם להחמיר וא"כ א"ש דברי המ"א לפי שיטתו דס"ל דאמרינן לבוד גם להחמיר ולק"מ: (יז) יש לחקור בבית שמניחין בו עירוב דאין משנין אותו מפני דרכי שלום אם מת או מכר הבעה"ב לאיש אחר אם מותר לשנות אותו. וראיתי להמ"א (סי' שס"ו סק"ז) שכ' בשם המהראנ"ח דאם מת או מכר משנין והמ"א כ' ע"ז דזה לפי' הר"מ שם במשנה דהטעם משום הנאה אבל לפירש"י דהטעם משום חשדא א"כ אף במכר איכא חשדא וגם לפי' הר"מ הא בגמרא מקשה משיפורא דהוי בי' רבה כו' ומדלא משני דמת או מכר משמע דלא שנא עכ"ד. אולם גרם לו לרבינו המ"א דלא ראה דברי המהראנ"ח בעצמן כ"א מה שהעתיק הכנה"ג דבשו"ת מהראנ"ח במים עמוקים (סי' ע') מבואר דמתחלה הביא הירושלמי גיטין (פ"ה ה"ט) דאיתא התם דבדיור ישן מתניא דהיינו מי שישב שם מתחלה הוא יושב שם עתה דאז יש חשדא משום הנכנסים לפירש"י ולפי' התוס' שיאמרו שגנבו אבל אם יצא משם הדיור ידן ליכא חשדא לפירש"י כיון שלא יכנסו לשם כעת אותן האנשים שנכנסו לשם מתחלה וכן להתוס' לא יבואו לחשוד שגנב כיון שאינו יושב כעת אותו האיש בעצמו ואף שבגמרא משמע משיפורא דרבה כו' דאף שמת מ"מ אסור היינו משום הטעם דכבוד וכבוד הוא כבוד הבית אבל לפי מה דמסקינן הטעם משום חשדא איכא לאפלוגא בין ישב שם אותו האיש ובין יצא משם עכת"ד המהראנ"ח ולפ"ז סרו מעליו תלונות המ"א. וראיתי להפני משה בגיטין שם עמש"ש בירושלמי בדיור ישן כתב וז"ל כלומר שאפילו מדירה לדירה באותו בית אין משנין דאיכא נמי חשדא ובמראה הפנים שם כתב דהירושלמי מתפרש רק לפירש"י ולא לפי' ר"ת וא"כ תקשה לדבריו מדוע לא השיגו הפוסקים על פי' ר"ת מהירושלמי. ואדרבה הפוסקים הביאו ב' הפירושים. ע' ברבינו ירוחם ובשו"ת אבקת רוכל למרן סי' קכ"ב וגם פירושו בדיור ישן הוא פי' זר אינו מתקבל וגרם לו שלא ראה דברי המהראנ"ח ולפי פירושו אתיא הירושלמי בין לפירש"י ובין לפיר"ת גם הלום ראיתי להקרבן העדה בירושלמי עירובין (פ"ו פ"ז) שפי' דיור ישן כמו שפי' המהראנ"ח וכ' דטעמא שלא ליחשדי' שגנב וא"כ אם יצא משם אותו האיש שוב ליכא למיחש לגניבה ע"ש שנראה שפי' הירושלמי רק לפיר"ת ושוב ראיתי בשירי קרבן בגיטין שם שכתב להדיא כן דהירושלמי מתפרש רק לפיר"ת וגם כתב שם שמהראנ"ח שהביא המ"א לא ראה דברי הירושלמי יעו"ש. ובאמת הא ליתא דמהראנ"ח הביא הירושלמי ומשם הוציא דינו ופירשו בין לפירש"י ובין לפיר"ת וכן ראיתי להרב שדה יהושע בגיטין (צ"ד ע"ב) שפי' הירו' בין לרש"י ובין לר"ת ע"ש. וראיתי בא"ר (סי' קנ"ג ס"ק ל"א) שהביא בשם המהרי"ק (שורש קי"ג) דאפי' הי' להם טענה אין לשנותו וכ' ע"ז הא"ר אבל בע"ת הביא בשם מהראנ"ח דאם יש איזה טענה משנין וצ"ע עכ"ל. ובאמת אין כאן עיון כלל דאדרבה המהראנ"ח הביא ראי' ממהרי"ק דכתב דאפי' אם יש איזה טענה אין משנין משום חשדא וכ' ע"ז המהראנ"ח דאם לא נמצא איזה טענה נגדו אז אין משנין אפי' אי ליכא איזה טעם להקודם אבל אם יש טעם להנגד וליכא טעם להקודם אז משנין זולת אם יש טעם להקודם ג"כ כמו משום חשדא וכדומה. זה נ"ל ביאור דברי הראנ"ח וא"ש. וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי (חא"ח סי' ח') שדקדק בדברי המהרי"ק דמתחלת דבריו נראה שרוצה להכריח דאפי' דהבאים לשנות מקום ב"ה באים מכח טענה מ"מ אין לשנותו וממ"ש אח"כ דאין לשנות אם אין להם טענה כלל כו' משמע דבטענה יכול לשנות אולם לפמ"ש בביאור דברי המהרי"ק לשיטות המהראנ"ח א"ש והנה הפרמ"ג בא"א (סי' קנ"ג ס"ק מ') תמה על המ"א דבסי' שס"ו הביא פירש"י ובסי' קנ"ג העתיק דברי המהרי"ק והא לפירש"י משום אורחים לבד ליכא חשדא ע"ש ובמח"כ הא ליתא דלהדיא מבואר במהרי"ק דהוא קאי לפירש"י וכתב דכיון דאיתא במס' ב"מ (ק"ז א') דאדם רוצה שיהי' ביהכ"נ סמוך לביתו הוי טעם חשוב כמו חשדא ע"ש בשגם דבלא"ה לק"מ דהא מבואר בשו"ת מהר"ם די ביטין (סי' י"ט) דרש"י ותוס' לא פליגי כלל לענין דינא וראיתי בספר זכרון שמואל (כ"ז ב') שהקשה על מ"ש המ"א (סי' רמ"ד) דברבים לא שייך חשדא איך יחשדו את הבני חצר שהמה מטלטלין בלא עירוב דהא הוי רבים ע"ש ולפי דעתי נראה דבעירוב גם המ"א מודה דגם ברבים איכא חשדא דעירוב קל בעיני העולם והרי דעת האחרונים דבדרבנן חיישינן לחשדא גם ברבים ואף לרעת המ"א דאף באיסור דרבנן [לא] חיישינן לחשדא עכ"ז בעירוב שהוא קל בזה גם להמ"א חיישינן וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ה) שכתב דהך דינא דאין משנין בית שהניחו בו עירוב לא שייך רק אם כיבדוהו הקהל ולא במוחזק מעצמו ע"ש אמנם מדברי הריב"ש בתשובותיו (סי' שע"ב) שכ' מ"מ כיון שהראשון הי' נוהג בשררה ההוא שקיבל מעצמו והחזיק בה זכה בה כו' ע"ש מבואר דגם היכא שהוחזק בעצמו ולא כבדוהו הקהל נמי שייך הך דינא וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' י"א) דלא בעינן בזה חזקה שיש עמה טענה רק כיון שהוחזק בה זכה בה ועמ"ש בסמ"ע (סי' קמ"ט ס"ק מ"ט) ושו"ת דבר שמואל (סי' מ"ז) וצע"ק. וגם מ"ש הפרי תבואה לפרש דברי התוס' מנחות (דף נ') דהם מפרשים הא דאמרינן ביומא (דף כ"ו) האי שכיח דאע"ג דעולה מעתרת מ"מ כיון דשכיח יוכל כל אחד לזכות לכן יפייסו כו' ע"ש נעלם ממנו שהברכת הזבח במנחות שם רצה לפרש כן ודחאו בטוב טעם. וגם בעיקר הדבר דחדית לן הפרי תבואה דיין של קידוש מעשרת אפילו הקידוש שבביהכ"נ הוא תמוה בעיני דזה לא נאמר רק בקידוש שמקדש בביתו דהוא מחויב בו מה"ת או עכ"פ מדרבנן. אבל הקידוש שמקדשין בביהכ"נ שכבר ערערו ע"ז רבים ורצו לבטלו כמבואר בפוסקים ועשו"ת שב יעקב (חא"ח סי' י"ד) בודאי לא ע"ז נאמר דהיא מעשרת ושוב ראיתי בשו"ת שמלת בנימין חא"ח (די"ד ע"ב) שכתב כן וזה פשוט וברור:

יח המ"א (בסי' ר"נ סק"א) כתב מחלוקת אם חייב לקנות הוצאות שבת ביום ה' או ביום ו' ונ"ל כאותן האומרים ביום ה' דהנה בת"כ (פ' בחקותי פ"א) איתא ונתתי גשמיכם בעתם ברבעיות אתה אומר ברבעיות או אינו אלא בערבי שבתות כו' והוא מחוסר ביאור ומה שפירשו היפ"ת ובאסיפות אמרים זמן הרביעה הוא דוחק אולם ראיתי להראב"ד שכתב שם בביאורו לת"כ ברביעיות פי' ברביעי לשבת כו' ויום רביעי לא ידענא מ"ט קא קרי לי' בעתו טפי מיום ראשון שני שלישי ואפשר דרבותא קאמר דאפי' ברביעי הוי עתו ולאפוקי חמישי וששי שמתבטל מהם עונג שבת עכ"ל וכ"כ הר"ש משאנץ בביאורו לת"כ שם וזה נ"ל גם דעת רש"י שבביאורו לתורה לא כתב על בעתם רק לילי שבתות וכבר עמד בזה הקרבן אהרן דאמאי לא נקט לילי רביעית וזה לפי דעתו דלילי רביעית ולילי שבתות הוא לפי שאז שכיחי מזיקין ולהכי שפיר קשיא להו דהא בש"ס תענית (ד"כ ע"ב) מדמה להו אהדדי משא"כ לפי פי' הראב"ד והר"ש משאנץ דבלילי רביעית הוא שאז א"צ עדיין לעונג שבת וכתבו אח"כ דבלילי שבתות הוא העונה יותר מכולם שהרי אף למחר אינו יום מלאכה ומאן דאמר לילי רביעית ולילי שבתות הוא דאז שכיחי מזיקין והכא לא משתעי בהאי ענינא עכ"ל א"כ א"ש דברי רש"י דהוא נקט לילי שבתות דהוא הזמן המובחר מכולם דבלילי רביעית למחר הוא זמן מלאכה משא"כ בערבי שבתות א"כ מבואר דהראב"ד והר"ש ורש"י פירשו דברי הת"כ דביום ה' מתבטל מעונג שבת ע"כ הטעם משום שצריך לקנות ביום ה' צרכי שבת (דאין לומר הטעם משום דאז מקרי קמי' שבתא דא"כ יום ד' נמי מקרי מקמי' שבתא כמבואר בש"ס גיטין דע"ז ע"א) ומוכח דהקני' על צרכי שבת הוא ביום ה' וכן מבואר במכילתא פרשה בשלח (פ"ב) דאיתא התם והי' ביום הששי והכינו מכאן שמערב אדם מע"ש לשבת והוא תמוה ומה שפי' בבירורי המדות דקאי על עירובי חצירות לא נהירא דהא עירובי חצירות ליכא בהו אפי' אסמכתא מקרא וכמ"ש רש"י ותוס' בשבת (ל"ד א') דעירובי תחומין יש להם סמך מקרא ועירובי חצירות אין להם אפי' אסמכתא מקרא וגם קשה האיך נלמד זה מהקרא ובאיפת צדק הגיה מיו"ט לשבת וגם זה דחוק אולם אחר המחילה מכ"ת לא ראו דברי הרוקח (סי' ל') שכ' וז"ל במס' שבת בפרק כ"כ הקודש אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם בהוצאת שבת שנאמר והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר במכילתא והכינו מכאן שיכין לע"ש עכ"ל ובודאי כיון לדברי המכילתא הללו וכן היתה גרסתו והכוונה והי' ביום הששי והכינו שיכין לע"ש דבע"ש יהי' הכל מוכן והיינו שיכין ביום ה' מבואר דהעיקר כדברי הפוסקים האלו שצריך להכין ביום ה' והנה בסי' ר"ן מבואר דצרכי שבת יקנה לבדו דמצוה בו יותר מבשלוחו והוא מש"ס קידושין (מ"א א') וראיתי להיד המלך (פ"ז ה"י) שכתב דדבר הזה דמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק בשבת ובקידושי אשה ולא בשאר דברים כמו עשיית המעקה ושאר מצוות וכן כתב בשו"ת שנות חיים (סי' ל"ג) ואם כנים אנחנו בזה איש מה שתמהו התוס' בקידושין (ל"ד א') שכתבו שם דמעקה כו' הוי מ"ע שלא הז"ג ונשים חייבות דתימה לר"י דבכל הני כתיבי לאוין כו' ע"ש וע"ז כ' הפנ"י דלולי דבריהם הי' נ"ל דבלא"ה הוי נפקותא אי שייך בהני מ"ע נשים לענין מצוה בה יותר מבשלוחה עכ"ל אמנם אם נימא דבעשיית המעקה ואינך מצוות לא שייך מצוה בו יותר מבשלוחו א"ש דברי התוס' אמנם רואה אני דאין הדבר כן רק דבכל מצוות שייך מצוה בו יותר מבשלוחו וכמ"ש המ"א בסי' ר"כ שם וכ"כ בסי' תל"ב סק"ה) וכ"כ בא"ר (סי' ק"ן) ובחק יעקב (סי' תל"ב) וכ"ה בדברי הרא"ש (שהובא בא"ר סי' ת"ס) וכ"כ המ"א שם וכ"ה בשו"ת מהר"י מברונא סי' כ"ו והרמ"ע מפאנו בהגה"ה ברמב"ם ה' שביתת יו"ט (פ"ח הי"ז) כמובא במעשה רוקח שם ונ"ל ראי' לזה מש"ס קידושין (ד"ע ע"א) דאשכח רב יהודא לרב נחמן דעביד מעקה ואמר לי' לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא דכיון דנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני ג' ואמר לי' פורתא דגונדרייתא קא עבידנא והיינו דרב יהודא לא ידע דעבד מעקה ולכן הקשה לו והוא השיב לו דעביד מעקה ובזה אף שהוא פרנס על הציבור מותר לו בעצמו לעשות ועמ"ש הבאר יעקב בח"מ (סי' ח') ואי ס"ד כהיד המלך והשנות חיים דבעשיית המעקה אין מצוה כלל בו יותר מבשלוחו א"כ למה התיר ר"נ לעשות בעצמו והא אסור לעשות מלאכה בפני ג' וע' במשנה כריתות (ט"ו א') אמר ר' עקיבא שאלתי את ר"ג ואת ר' יהושע באיטליס של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר' גמליאל וכ"ה במכות (י"ד א') ובתורת כהנים ויקרא (דיבורא דנדבה פרשתא א') וע"ש בתוס' מ"ש בזה ובהגהת רי"ד כ' שאשמעינן שלא הי' הולכין בשוק כ"א לדבר מצוה והיינו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו וע' ברכות (ט"ז א') דר' אמי ור' אסי קא קטרי גננא לר' אלעזר כו' ופירש"י קושרין לו חופת נישואין כו' ומוכח דעשו בעצמן כו' ומכל זה מוכח דבכל המצוות הדין כן. ומ"ש היד המלך ראי' מדברי הרמב"ם ע' בק"א לש"ע מהרש"ז (סי' ר"נ סק"ב) ותראה דאינו ראי' כלל והקושיא של הפנ"י על התוס' בלא"ה לא הבנתי דנראה דגם אם ליכא עשה רק לאו ובעשיית המעקה מקיים הלאו הוי כאלו עושה מצוה ואמרינן בזה מצוה בו יותר מבשלוחו ושוב ראיתי להמחזיק ברכה בא"ח (סי' ר"ן) שהאריך בזה וגם מדבריו מבואר דלא כהיד המלך והשנות חיים:

יט הנה שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת אם יש בהן צד היתר כשישב אצלו שומר וישמרנו שלא יטה. ראיתי בשו"ת גינת ורדים בגן המלך (סי' ע"א) שכתב דאסור דדוקא גבי קורא לאור הנר וחיישינן שמא יטה מועיל אם ישב אצלו חבירו כיון שחבירו אינו קורא אינו מקפיד אם אור הנר מרובה או מעט אבל כאן שרע לשניהם והאור אינו נח להם א"כ ערבך ערבא צריך עכ"ד. ונפלאתי ע"ז דהא בפ"ק דשבת (י"ב ב') ובטוש"ע א"ח (סי' ער"ה) מבואר דאפילו אם שניהם קורים עכ"ז אם הם בחד ענינא מ"מ מותר לקרות אף שזה צריך להאור כמו זה אעפ"כ מותר ובאמת בעיקר הקושיא כבר הרגיש בה הט"ז בא"ח (סי' תרע"ג ס"ק א') וכתב דבשמנים ופתילות א"א כלל להזהר דשמא יטה הוא גזירה קרובה ולכן לא התירו באחר משא"כ בשמנים כשרים דשמא יטה הוא גזירה רחוקה וע' במחוקק יהודא ה' פסח (סי' תל"א סק"ג) ועכ"פ מבואר גם בהט"ז דבשמנות הפסולים לא מהני אם יושיב אצלו אחר:

כ יש לחקור אם מותר למכור לאחד חפץ ע"מ שיחול הקנין בשבת. וראיתי שנסתפק בזה הגרע"א בתשובותיו (סי' קנ"ט) ע"ש. וראיתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קכ"א) שכ' וז"ל י"א דאין לפדות בשבת משום דאין פודין קדשים בשבת משום שדומה למקח וממכר ואפי' ליתן המעות לכהן ביום ל' בע"ש כדי שיחול הפדיון בשבת אפ"ה אסור דומיא דמו"מ דאסור ליתן מעות בע"ש ע"מ שלא יחול המקח אלא בשבת עכ"ל מבואר מדבריו דאסור בכה"ג דהוי כמו"מ. ולכאורה הי' נ"ל להוכיח מהירושלמי פ"ק דיומא דאסור דגרסינן התם ויקדשנה מאתמול ומשני אין שבות במקדש. והנה התוס' ביומא (די"ג) כתבו דהירושלמי סובר דרק הזמנה בעלמא עשו בעיו"כ ע"ש וקשיא לי דהא מבואר בירושלמי לעיל מזה וז"ל כשם שמתקנין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו כו' ע"ש משמע מהירושלמי דהי' קידושין ולא הזמנה גרידא וכוונת הירושלמי נראה דמתחלה אמרו דהי' מקדשין על תנאי שאם תמות אשתו יחולו הקידושין וע"ז מקשה דלמה לא יקדשה מאתמול היינו קידושין גמורין בלא תנאי (ועי"ז נרויח דגם האשה האחרת תתכפר. ועשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ג ובק"א שם) וע"ז משני דהוי שני בתים וממילא מוכח מדמקשה אח"כ והא שבות הוי מוכח דגם בכה"ג דמקדשה על תנאי שיחול ביה"כ הוי שבות ואסור (וע' בת"כ פ' אחרי פ"ח שאיתא התם כשם שמתקנין לו כהן אחר כך מקדשין לו אשה אחרת וכ' במסורת התלמוד שם דאתי לאפוקי מהירושלמי דסובר דרק הזמנה בעלמא היתה ולכן אשמעינן בת"כ דהי' קידושין גמורין ע"ש ובמח"כ דברי שגגה המה דהא כלשון הת"כ כן היא ג"כ בירושלמי וכמו שכתבתי וכמו שנפרש בירושלמי כן נפרש בת"כ) ומדחזינן דרבותינו בעלי התוס' לא פירשו כן דברי הירושלמי ש"מ שמיפשט פשיטא להו דבכה"ג כשאומר שיחול למחר היתר גמור הוא ולא הי' הירושלמי מחשבו לשבות לכן הצריכו לדחוק בהירושלמי דהזמנה בעלמא היא ופירשו דהך מקדשין היא הזמנה בעלמא (כמו שבמקרא פירושו קדש מלשון הזמנה הגם שדחוק לפ"ז למה בכהן אמר מתקנין ובאשה מקדשין) א"כ מדהצריכו התוס' לדחוק בזה משמע בשביל שס"ל שבכה"ג מותר גמור היא. ומה שהוכיח הגרע"א דאסור בכה"ג מהירושלמי דאל"כ איך כנסה בעיו"כ הא הוי חופה שאינה ראויה לביאה לק"מ לפמ"ש במים חיים להפר"ח בה' עיו"כ ובשער המלך ה' אישות בחופת חתנים (סי' ד') דהירושלמי פליגי על ש"ס דילן וס"ל דסני בקידושין גרידא ולא צריך כניסה ע"ש. וא"כ לא מוכח מידי וע' באור יקרות שנסתפק בזה ופשטוה מדברי הגדה שאין למדין הלכה מהם ומדברי התוס' הנ"ל הי' משמע להיתר. אך דברי מהר"י ברונא עומדים לנגדי ע"כ צ"ע לדינא:

כא המ"א בסי' תמ"ד הקשה על הירושלמי דאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש ובעיו"ט דאיך יחלוק על המשנה ההולך לשחוט את פסחו כו' ולאכול סעודות אירוסין כו' ע"ש ולא ידענא מאי קושיא די"ל דהוא הולך לאכול סעודת אירוסין שיעשו אחר יו"ט רק באם שלא ילך היום לא יגיע זמן הסעודה לכן התירו לו שלא לחזור לביתו. ושוב ראיתי בשירי קרבן בירושלמי תענית (פ"א ה"ח) שכתב כן. אך ראיתי להחמד משה (סימן רמ"ט) שכ' וז"ל וראיתי מי שרוצה לתרץ קושיתו דהתם מיירי שהולך לאכול סעודת אירוסין אחר יו"ט וזה הבל יפצה פיהו דכל שאין צורך הליכה לצורך מצוה באותו יום לא להולך לדבר מצוה יחשב כיון דסוף סוף לא באותו היום יעשה הסעודה יאוחר עוד יום עכ"ל. (והנה באמת אין מן הצורך לומר דהסעודה יהי' אחר יו"ט רק דיעשה ביו"ט הסעודה דסעודה בלא אירוסין מותר ביו"ט וכ"כ בשירי קרבן שם ואף אם נימא דסעודה לבדה אסור וכדעת הט"ז י"ל דאם לא ילך היום לא יבא על הסעודה ולכן התירו לו לילך ולא לחזור לביתו וכמ"ש למעלה) ויש להביא ראי' דהליכה לאיזה מצוה אף אם לא יעשה המצוה היום מ"מ הוי הליכה מצוה מע"ש הריב"ש בתשובותיו (סימן ק"א) שכ' וז"ל אין ספק דהעלי' לא"י מצוה היא כו' וכן התיר כו'. ולכן ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמי' התירו שלא לבער חמץ מביתו כו' ע"ש הרי להדיא דההולך לא"י אף שלא יבא לשם באותו יום מ"מ הוי ההליכה מצוה גם מבואר ודבריו שהבין המשנה דההולך לשחוט כו' ולאכול סעודת אירוסין דלא יעשו הסעודה היום ורק משום ההליכה התירו ומיושב קושיות המ"א ולא כהחמד משה (ועיין בשיטה מקובצת לברכות י"א א') שכ' דלמסקנא דש"ס התם דכל דאזיל לדבר מצוה הוי עוסק במצוה ולא צריך לימוד אחר לזה ע"ש ועשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קס"ב שהאריך להוכיח דההליכה הוי מצוה ע"ש). ודע דאף שכתבנו שההליכה לדבר מצוה למצוה יחשב עכ"ז היינו דוקא שנחשב למצוה בפ"ע מה שהוא הולך לעשות המצוה אבל עדיין לא נקרא ההתחלה מן המצוה שהוא הולך אליה וז"פ. ומזה תמוהין לי דברי הספר הר אבל (דיני אונן דף י"ב) שתירץ למה שהקשה בשו"ת רש"ל (סי' ע') דאיך אמרו הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' דהא הרי הוא פטור מכל המצוות ותירץ דכיון דאמרינן ביומא די"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת ר"י אומר יגמור דאם התחיל במצוה צריך לגמור וה"נ כיון דהלך צריך לגמור עכ"ד והנה בעיקר הדבר אם אונן התחיל במצוה אם צריך לגמור עדיין אינו ברור ע' ביין הרקח ברכות (פ"ג מ"ה) והברכ"י בא"ח (סי' ע"א) ויו"ד (סי' שמ"א) וע' ביד דוד ביומא שם אך גם אם נודה לו בזה דבהתחיל צריך לגמור אין ההליכה התחלה וע' שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ז וח"ב סי' ל') ושו"ת חכם צבי (סי' מ"ה) שחקרו בהתחלת המצוה מה הוא אבל ההליכה לא מקרי רק הכנה להמצוה ולא התחלה וכן בש"ס יומא שם אמרו הרי עומד ומקריב כו'. וע' תוס' ישנים שם ולא אמרו הרי שהלך להקריב ש"מ שההליכה לא מקרי התחיל וע"כ דברי ההר אבל תמוהים ובפרט מ"ש בבעילת מצוה דבועל בעילת מצוה בודאי ההכנה לא מקרי התחלה גם מ"ש בתירוץ השלישי שם דעיקר פטור האונן הוא שאסור לברך ומצוה בלא ברכה באמת הוא חייב דבריו המה נגד כל הפוסקים ובעיקר קושיתו שם על הנ"ב (מה"ת חא"ח סי' כ"ז) שכ' וז"ל עדיין יקשה אם הי' בפורים קיי"ל דמבטל קריאת המגילה ואמאי הרי המצוה בטילה לגמרי משנה זו ומה לי אם מבטל מצות ספירת העומר לגמרי או קריאת המגילה עכ"ל דבריו תמוהין מאד מה חידש ממקרא מגילה הרי הנ"ב הביא מתקיעת שופר וכתב דאין כח ביד אנינות לבטל רק המצוה שבשעה הזאת אבל אם בסיבה הזאת יבטל גם לאחר כן אין בידו לבטלו וא"כ מאי קושיא ממקרא מגילה הא המצוה אשר הוא בשעה הזאת יש כח ביד האנינות לבטלה. אך באמת מ"ש ההר אבל דאונן פטור ממקרא מגילה הוא היפוך פסק הש"ע (סימן תרצ"ז ס"ז) דאונן חייב במקרא מגילה ע"ש ברמ"א ומ"א שם וסי' תרפ"ז ומה שהרעים שם בקול עוז מבעילת מצוה דבועל נעלם ממנו מ"ש הר"פ בהגהותיו לסמ"ק (סי' צ"ז) וז"ל אבל תשמיש המיטה ושאר דיני אבילות נוהג ואע"ג דאמרינן פ"ק דכתובות בועל בעילת מצוה ופורש חתן שאני עכ"ל וא"כ קושיתו מעיקרא לק"מ:

כב יש לחקור בהא דמבואר בפוסקים דאם לא הבדיל במ"ש דמבדיל והולך עד יום ג' אם הוא דוקא היכא דלא הבדיל בשוגג או גם אם לא הבדיל במזיד הדין כן והנה בא"ח (סי' רע"א) מבואר דאם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין ביום והיא מלשון הר"מ פכ"ט מה' שבת והטור הביא בשם רב עמרם דבמזיד אין לו תשלומין ופי' הב"ח דפליגי אם מה שמקדש ביום הוא מתורת תשלומין או אם נמשך חיובו ביום. וע' בשאילת שלום אות קמ"ו ובש"ע סי' רצ"ט ס"ו מבואר דשכח ולא הבדיל במ"ש מבדיל עד יום ג' משמע דוקא שכח אבל במזיד לא מהני וצ"ל דהוא סובר דמה דמבדיל עד יום ג' הוא מתורת תשלומין וא"כ צ"ע דהא ביו"ד (סי' שמ"א ס"ב) דאם הוא אונן בלילה יבדיל ביום אחר שיקברו והוא כשיטות מהר"ם שברא"ש פ' מי שמתו ולא כהרא"ש שם שסובר דהבדלה עד יום ג' הוא מטעם תשלומין ולכן פטור כיון שבזמן שהי' עיקר מצותו הי' פטור רק כמהר"ם שעיקר חיובו הוא עד יום ג' וכמו שפירשו דבריו המעיו"ט ובט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"ב וזה היא היפך דבריו בא"ח וצע"ג וראיתי בשו"ת משכנות יעקב (חא"ח סי' פ"ב) שהקשה על הרא"ש דמנ"ל דהבדלה הוא מטעם תשלומין הא בגמרא איתא דומיא דקידוש ובקידוש פשיטא דהיא בתורת חיוב ונראה שנתעלם ממנו שיטות ר"ע שבטור דגם קידוש הוא מתורת תשלומין ועוד נראה דגם אם נימא דקידוש הוא בתורת חיוב בהבדלה סובר דהיא מטעם תשלומין משום דעיקר הבדלה הוא כשנפרד קודש מחיל וכמ"ש האחרונים (גם מ"ש המשכנ"י לענין עוסק במצוה כו' עמ"ש הט"ז בא"ח סי' ק"ח וביו"ד (סי' שמ"א ובנה"כ שם) וראיתי בש"ע של הג' מהרש"ז שכ' גם בהבדלה שכח או הזיד נראה שפי' כן דברי הש"ע ודוחק לפרש כן ובפרט דשינה בלשונו ממ"ש בקידוש ואחרי שכתבתי כל זה ראיתי בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' י"ז) שחכם א' העיר בזה ומה שכתב שם הח"ס לתרץ א"א להולמו כלל כאשר יראה המעיין וגם דא"כ מדוע בתפלה פסק דא"צ להתפלל ומ"ש דהבדלה היא דאורייתא הוא תמוה דמה ענין נדחה לכאן כיון דהוא מתורת תשלומין. אולם יש ליישב קצת דברי הש"ע עפ"י מ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים דלענין הבדלה נתנו לשוכח דין מזיד ע"ש מלתא בטעמא ולהכי לא דקדק בש"ע להודיענו דין המזיד כיון דגם מזיד ושוכח שוים לענין הבדלה. ושכח דינו כמזיד כן י"ל בדוחק אך בלא"ה לק"מ דחזינן כמה פעמים בש"ע שכתב שכח והדין הוא גם בהזיד. ע' סי' קצ"ד ס"ו במחבר אבל אם שכח א' מהם ובירך וכו' ושם שכח לאו דוקא ה"ה הזיד וכמ"ש הב"ח והפרמ"ג ובסי' תקס"ח ס"א נדר להתענות יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו וכ' המ"א שם דאפי' הזיד ואכל כו' ע"ש שכ"כ בשם הב"ח מבואר דאף שכ' בש"ע שכח ה"ה הזיד וגם בכאן הכוונה כן וא"ש:

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה