אור ברסלב
שות עמודי אש סימן ד קונטרס כללי תורה

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן ד קונטרס כללי תורה

סימן ג קונטרס בית תפלה

(כלל א') לבאר אם ח"ש אסור בשבת ובבישול ובהנאה ובשארי דברים. או שאינו אסור רק באכילה לבד וראיתי להפרמ"ג בפתיחתו לה' בב"ח שנסתפק אם גבי בב"ח אסור ח"ש בבישול והנאה או לא ולא איפשטא. וכן נסתפק בספר לימודי ד' בהשמטות ללימוד כ"ה (ד"ק ע"א) ונחזי אנן הנה הרמב"ם פ"א מה' חמץ כתב דהאוכל חמץ כל שהו ה"ז אסור מלא יאכל והכסף משנה התפלא ע"ז דהא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת אמנם אם נאמר דלענין הנאה מותר ח"ש מה"ת וכבר הקדים הר"מ דהנאה דאסור בחמץ הוא מלא יאכל וכיון דמהכתוב הזה נלמד דח"ש אסור א"כ גם בהנאה אסור בחמץ ח"ש והיינו דחדית לן בחמץ מבכל התורה ומיושב קושיות הכסף משנה ובזה א"ש דברי התוס' פסחים (כ"ג א' ד"ה שאני) שכתבו תימה דלא ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך ולכאורה קשה הא איצטרך לא יאכל לאסור ח"ש וכמ"ש הר"מ ועם המבואר א"ש דבאמת בלא"ה אסור ח"ש מה"ת ורק הא דלמדין מלא יאכל הוא לאסור גם בהנאה ח"ש וא"כ הכא דקיימינן לר' יוסי הגלילי דס"ל דחמץ מותר בהנאה שוב לא איצטרך לא יאכל האומנם לקושטא דמלתא נראה דח"ש אסור בכל התורה גם בהנאה ובשאר דברים ולאו דוקא באכילה הנה בפ' כלל גדול (ע"ד א') אמרינן וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופרש"י דח"ש אסור מה"ת וכ"כ בהג"א ר"פ המוציא וברמזים שם ובא"ז ה' שבת (סי' נ"ט) מבואר דגם לגבי איסורי שבת אסור ח"ש מה"ת. וראיתי במגילת ספר (לאוין ס"ח) שהקשה על רש"י דלמה לו למימר דאסור מה"ת הא גם לר"ל דח"ש דרבנן מקשה ג"כ שפיר וכי מותר לאפות פחות מכשיעור מדרבנן יעו"ש. שלא העלה ישוב נכון אמנם נראה דרבינו רש"י רצה דרך אגב לשלול דלא נימא דבשאר דברים ח"ש אינו אסור מה"ת וכסברת הפרמ"ג והמועדי ד' ע"כ הודיע אלינו אמיתת הדבר דהוא מה"ת לדידן דקיי"ל כר' יוחנן. וע' ברמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין בכל שהו ופי' הלח"מ (פי"ג מה' מעשה הקרבנות פי"ד) דהכוונה משום דח"ש אסור מה"ת וראיתי בשו"ת יד אלי' (סי' כ"ב) שהקשה עלי' דא"כ מאי רבותא הא בכל איסורין אסור ח"ש מה"ת יעו"ש ולהנ"ל א"ש דאשמעינן דאף דהוא לענין הקטר ולא לאכילה עכ"ז אסור הח"ש מה"ת וכן נראה ממ"ש הראב"ד (פי"ב מה' עכו"ם ה"י) דהמלקע שערות לבנות מתוך שחורות גם בשער א' איכא איסורא וע' בכ"מ שם שתמה דהא ליכא עדי אשה ע"ש אמנם ברור דהכוונה משום ח"ש ושוב ראיתי שכתבו כן החכם צבי בתשובותיו הנוספות (סי' מ"א) ובשירי קרבן בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז וכ"ה ברא"ש פ' אלו מגלחין) דשיעור קרחה למלקות הוא ב' שערות ולאיסור שער א' וכ"ה בטיו"ד (סי' ק"פ) וכן הוא בחי' הריטב"א בקידושין (ל"ו א') וע"כ הטעם משום ח"ש (וצע"ק ממ"ש הריטב"א בחי' למכות ד"כ ע"ב):

ולכאורה איכא למידק כן ממ"ש הר"מ ה' פסולי המוקדשין (פי"ח ה"ט) שכ' אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתו ובהלכה י' שם כתב האוכל כזית מבשר קדשים שנותר וקשה לי דכיון דגם בנותר השיעור דוקא בכזית. וכמ"ש בשו"ת תועפת ראם (חא"ח סי' ט') וכן נראה שהוא דעת הט"ז ממ"ש בספרו דברי דוד (פ' צו) על מ"ש הרא"ם שם להקשות על מה שכתב שם רש"י דכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בה הוי נותר דא"כ אמאי הצריך הכתוב שבירה הא אינו נעשה נותר עד הבקר ואז נעשה לפגם דלינת לילה פוגמת. וע"ז כ' הט"ז דעמד מרעיד ומשתומם דמה יועיל מה שיהי' לפגם הא דין נותר דוקא בשריפה ומה דציותה התורה שבירה היינו קודם שיבא לידי נותר וע"ז כתב השם אהרן דעמד מרעיד ומשתומם על תמיהת הט"ז דהא גם לדידי' תקשה דאחר שישבר אותו ויעשה נותר בבקר יהי' צריך לשרפו אמנם נראה דעת הט"ז דנותר דוקא בכזית וא"כ כשהכלי ביחד. אז יש בה בליעה כזית וצריך שריפה משא"כ אם ישבר אותו לשברים הרבה. אז לא יהי' בכל א' רק כל שהו וליכא כזית וא"כ כיון דנותר הוא בכזית א"כ מדוע לא כ' הר"מ גם בהלכה ט' דאסור להותיר כזית וע"כ נראה דבשלמא באוכל נותר דלוקה אשמעינן דשיעור בכזית ופחות מכזית אינו לוקה משא"כ בנותר שהוא לשאב"מ וניתק לעשה דאין לוקין עליו א"כ ליכא נ"מ בין שיעור שלם ובין ח"ש דגם אם שיעורו בכזית עכ"ז הכ"ש אסור מה"ת משום ח"ש ומלקות ליכא א"כ אין נ"מ כלל. אך הא ליתא דיש נ"מ הרבה אף היכא דליכא מלקות בין שיעור שלם ובין ח"ש וכמו שיתבאר להלן וגם בהא דנותר בכזית שכתב התועפת

(חסר כאן עמוד אחד)

דבהעשה לא נכלל פחות מש"פ דלא ניתן להישבון (וע' במחנה אפרים פ"א מה' גזילה) והלאו כולל גם פחות מש"פ אע"כ דהאיסור לגזול כ"ש הוא משום ח"ש וא"ש מה שהקשה הלח"מ מסוגיא דסנהדרין (נ"ט א') דהקשו מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור והרי פחות מש"פ ומאי קושיא הא בישראל נמי איכא איסורא וכן ראיתי שהניח בקושיא מהר"ש אלגזי בלחם סתרים (ח"ב די"א ע"ב) ולהנ"ל א"ש דמקשה לר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת וא"כ לדידי' מותר לגזול מה"ת כ"ש אך לפמ"ש התוס' חולין (ל"ג א') דר"ל לית לי' האי מי איכא מידי כו' א"א ליישב כן. בשגם שראיתי בס' באר היטב (מה"ק ויקרא דק"ו ע"ב) שכ' וז"ל פחות מש"פ נראה דאף לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת מ"מ בגזילה אסור מה"ת משום דמ"מ בשעתא אית לי' צערא עכ"ל. וזה כ"ל דעת התיו"ט (ב"ק פ"ט מ"ו) דאיתא שם חוץ מש"פ בקרן וכ' התוס' שם (דף ק"ג) דתימה דאמאי איצטרך למתני כיון שברישא תנן ש"פ משמע אבל פחות לא ותירץ התיו"ט שם עפ"י דברי הר"מ דאסור לגזול גם פחות מש"פ וראיתי להמנחת עני (ד"ג ע"ב) שתמה ע"ז דהא טעם הר"מ משום דח"ש אסור מה"ת א"כ לר"ל מאי איכא למימר. אמנם אם נאמר כסברת הבאר היטב דבגזל גם ר"ל מודה דאסור מה"ת א"ש דברי התיו"ט בשגם שי"ל דהתיו"ט ס"ל כהכנה"ג בח"מ (סי' שנ"ט בהגה"ט אות א') שסובר דלדעת הר"מ עובר בלאו אף על פחות מש"פ. ומה שהוכחנו דאל"כ יהי' הלאו כולל יותר מהעשה יש לדחות לפמ"ש התומים (סי' צ"ז) והטעם המלך (פ"א מה' חמץ) דהך כללא דכייל הר"מ בה' תמורה לא שייך היכא דמקיים העשה בקום ועשה (וע' קצה"ח סי' צ"ז מה שהניח בצ"ע ע"ד הרמב"ם ותמהני שלא ראה שכבר הקשה כן המל"מ והתומים יישבו) וכן לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' פסח דהיכא שאם ירצה לקיים יוכל לקיים יעו"ש לפ"ז לא מוכח מידי וי"ל דטעם הר"מ לא משום ח"ש רק דהלאו נאמר גם בפחות מש"פ כשיטת הכנה"ג. אמנם עכ"ז נראה העיקר בטעם הר"מ דהוא משום ח"ש דלפי מה שמצאנו לו מפורש בפי' המשנה במעשר שני (פ"ד ע"ח) כ' לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות מש"פ אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש עכ"ל הנה מבואר להדיא דבפחות מש"פ לא נאמר על זה הלאו דגזל ואינו אסור כלל משום גזל ורק מה דאסור הוא משום ח"ש דחזי לאצטרופי לשיעור שלם שיגזול פרוטה אבל החצי פרוטה בעצמותה אין בה משום גזל מבואר מזה דלא כהכנה"ג דהלאו הוא על פחות מש"פ גם מבואר מזה דלא כהבאר היטב רק הטעם משום ח"ש דחזי לאצטרופי כמו בכל התורה. וראיתי בשו"ת שנות חיים (סי' צ"ח) שנטה מלפרש דברי הר"מ האלו בפי' שכתבנו ופירשו בדרך רחוקה אולם הנכון כמו שכתבנו בביאורו. גם מש"ש דאפי' אם נפרש הפי' בחזי לאצטרופי כמו שפי' הפרמ"ג דיצטרף כשיגזול עוד עכ"ז בגזל אסור דכשיגזול עוד חצי פרוטה יעבור על פרוטה שלימה דיצטרף והביא ראי' מפני יהושע כתובות דף ל"ב יעו"ש והנה מדברי הפנ"י בכתובות שם לא מוכח מידי אולם במחכ"ת לא ראה אדרבה שהפנ"י בחידושיו לקידושין (דף מ"ו) כתב להדיא דאם גזל חצי פרוטה ואח"כ גזל עוד חצי פרוטה אינו מצטרף דקמא קמא בטיל יעו"ש וע' בהגהת אמרי ברוך (סי' שנ"ט) שהקשה על הסמ"ע שכ' הטעם בגזל דהוא משום ח"ש דאיך שייך כאן חזי לאצטרופי הא קמא קמא בטיל וכמ"ש הפנ"י אולם לק"מ דהסמ"ע אינו מפרש חזי לאצטרופי כמו שפי' הפרמ"ג רק הפי' דהח"ש בעצמותה יש לה חשיבות שאלו גזל בשעת מעשה אליה עוד חצי פרוטה הי' עובר על לא תגזול ולק"מ. וגם יש ראי' דכן הפי' בר"מ משום ח"ש ולא דהוא בכלל הלאו דהא לא מצינו כלל מלקוח בגזל וקשה דהא אנן קיי"ל בהכהו הכאה שהוא פחות מש"פ שלוקה כיון שאין בו תשלומין א"כ נימא ג"כ גבי גזל שילקה כיון דלא ניתן לתשלומין בפחות מש"פ אע"כ דפחות מש"פ לא נכלל כלל בהלאו. וזה דלא כהיד המלך (פ"א מה' גניבה ופ"א מה' גזילה ופ"ד מה' מלוה) שכתב שדעת הר"מ דבלאו נכלל גם פחות מש"פ והא ליתא וכמ"ש [ומה שהאריך שם אם סתם ממון הנאמר בתורה הוא ש"פ דבריו מסותרים מתוס' שבת כ"ה ב' ד"ה תמן ומל"מ ה' מתנות עניים פ"ו ה"ו ושו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' כ"א]:

וראיתי בחינוך סי' רנ"ח שכ' בהונאה במדות דשיעורו בכ"ש ואע"פ שבשאר גזילות לא הקפידה התורה אלא בפרוטה בענין המדות הקפידה התורה בכ"ש עכ"ל ובסי' רכ"ט שם כ' דגבי גזל פחות מש"פ אינו ממון רק מדין חצי שיעור וראיתי להג' ר' ישעי' פיק בהגהותיו שם שהניח בצ"ע על החינוך מש"ס ב"מ (ס"א ב') דאמרינן שם לאו דכתב רחמנא גבי משקלות למה לי ואי ס"ד דבהונאת מדות הי' איסור גם בפחות מש"פ א"כ להכי איצטרך רחמנא למיכתב וכמו שהוכיחו התוס' בכתובות (מ"ו א') דאין ריבית בפחות מש"פ ע"ש ויש ליישב דבשלמא בריבית דיש מלקות בהלאו דהתם קאי לרבא דס"ל דריבית אינה יוצאת בדיינים ולא ניתן לתשלומין ע' חי' פני יהושע שם א"כ שפיר מקשו התוס' דיכתוב לאו בריבית וילקה גם על פחות מש"פ משא"כ אם נלמוד מגזל אף דיהי' בו איסור תורה מטעם ח"ש אין לוקין משא"כ בהונאה דאין בו מלקות וא"כ אין נ"מ דגם אם נלמד מגזל עכ"ז יש בו איסור תורה כמו ח"ש ומלקות אין בו וא"כ אין נ"מ ויש לעיין עוד בזה ודע דנ"ל דבהונאה דהקפידה התורה אף על פחות מש"פ ויש בו לאו אם הונה צריך להשיב דהטעם דבגזל א"צ להשיב הוא משום דמחיל ואף בסתם הוא מוחל (ע' מחנה אפרים ה' גזילה סי' א' ובהגהת בנו שם) משא"כ בהונאה לא מהני מחילה דהא חזינן דהקפידה התורה אף על פחות מש"פ ובזה מיושב מה שהקשה מהר"י קאלינבארג בספר המצוות שנו ד' נ"ד ע"א ע"ש ודו"ק. עוד נ"ל דהא דבעינן ש"פ הוא בכלל השיעורים שנאמרו הלכה למשה מסיני ומיושב מה שהקשה היד המלך שם מבני נח ולהנ"ל א"ש דלא נאמרו שיעורים לבני נח. וצל"ע מ"ש הרא"ש בתוספותיו הובא בשיטה מקובצת לב"ב (דפ"ט ע"ב) שכ' וז"ל ובמשורה שלא ירתיח וק"ו ומה כו' וא"ת היכי דמי אי דליכא ש"פ מאי איסורא איכא ואי איכא ש"פ פשיטא שהוא גזל גמור עכ"ל ותמהני מ"ש דבפחות מש"פ ליכא איסורא דהא אסור מטעם ח"ש אסור מה"ת. וע' בר"מ פ"ז מה' מעילה ויראה לי שאינו לוקה על פחות מש"פ ודקדק מזה המל"מ פ"ב ה"ז דהטעם דאסור היא משום ח"ש. אין להוכיח מזה דלא כהפרמ"ג דהתם הא קיי"ל דמעילה מצטרפת לזמן מרובה וראיתי להרשב"א בחידושיו לגיטין (י"ד ב') שכ' דנהי דחל הקדש אכל שהו מ"מ אין מועלין בפחות מש"פ כדתנן התם הנהנה בש"פ מעל אבל בפחות מש"פ לא מעל אע"ג דבעלמא איסורא דרבנן מיהו איכא הכא שרי לכתחלה עכ"ל וקשה לי מ"ש דאיכא רק איסורא דרבנן הא ח"ש אסור מה"ת ואולי כתב כן דלר"ל איכא עכ"פ איסורא דרבנן והכא לכ"ע שרי גם לכתחלה והנה בהגהות הר"פ לסמ"ק (סי' פ"ט) כתב שם וז"ל אם לא שהה שיעור שהיה דבכה"ג במקדש פטור מ"מ הכא חייב משום דמיבעיא לן פ"ב דשבועות אי בעי שהייה למלקות וקאי בתיקו וספק דאורייתא לחומרא עכ"ל וראיתי בהגהות חדשות להר"י ציטליש (ס"ק ל"ג) שהקשה ע"ז הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ומלקות אין לוקין בבעיא דלא איפשטא ואיסורא דאורייתא יש בו בלא"ה משום ח"ש. אמנם לק"מ לפמ"ש בשו"ת חו"י (סי' מ"א) שכ' וז"ל וכן אין ענין ח"ש כו' דאין דבריהם בענין איסור רק כך אמרו עפ"י אסמכתא וקבלוהו הל"מ ובפחות לא אע"פ דיש בהם מלקות וקרבן כגון כהן ונזיר או נכנס למקדש מ"מ לא אמרו רז"ל השיעורין רק לענין דאין בהם הטומאה בפחות כו' ע"ש ומבואר מדבריו דבנכנס למקדש ליכא בי' ח"ש אסור מה"ת וא"כ לק"מ על הר"פ. ועשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' י"א בהג"ה שנסתפק בזה אם בשהי' שייך ח"ש ולא ראה חו"י הנ"ל גם באהל דוד בשבועות (די"ג) ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים (סי' ל"א) הקשו למה מותר לטלטל בשבת פחות מד' אמות ואינו אסור לר' יוחנן כמו ח"ש יעו"ש וגם המה לא ראו חו"י הנ"ל וראיתי להכרם שלמה באה"ע בשו"ת (סי' ע"ד בהערה) שהקשה בב"ק דצ"א דקלא דטעון קבא אסור למיקצי' דמשמע דפחות מותר הא ח"ש אסור ויישב בזה קושיות הט"ז ביו"ד סי' קט"ז שתמה על הטור שהשמיט זה ולהנ"ל א"ש דגם ח"ש אסור יעו"ש. ושגג בזה דאדרבה הט"ז תמה על מה שהשמיט הטור כל הדין דקציצת האילן ולפי' דברי' יותר קשה למה השמיט אולם התירוץ על קושיתו הוא דאם הוא פחות מקבא הוי כמעולה בדמים דשרי וז"פ. העולה מן המקובץ דבכל הדברים אמרינן דח"ש אסור מה"ת והדברים נוגעים כלפי מ"ש הצל"ח ברכות (מ"א ב') דבכל מילי דלאו איסורי מאכלות נינהו לא שייך בהו ח"ש אסור מה"ת ושנאו בדגול מרבבה בא"ח (סי' תמ"ב) ומטין לזה דברי החכם צבי (סי' פ"ו) וכן ראיתי בספר תולדות אדם הנדפס מחדש בירושלים שכתב בחידושיו לפסחים פ"ג בסוגיא דחזקי' דבהנאה מותר ח"ש. וכן ראיתי בספר חידושי מהר"י בפסחים (דכ"ב ע"א) שכ' וז"ל דגבי הנאה לא מצינו אפי' לגבי ישראל דח"ש אסור עכ"ל ולפי מה שהבאתי מלהקת הפוסקים מבואר דבכל מילי אסור ח"ש. ושוב הגיע לידי טל אורות וראיתי שם (ד"ק ע"ב) שהביא דברי הח"צ ותמה עליו [ומש"ש דגם הפר"ח ס"ל כהח"צ אינו מוכרח דמה שהביא מיו"ד סי' פ"ז. י"ל דס"ל דרק בב"ח מותר ח"ש כיון דחידוש הוא וכמו שאכתוב לקמן בשם האחרונים שרצו לומר כן. ומ"ש בא"ח סי' תמ"ב לענין בל יראה דלא שייך בי' ח"ש י"ל דס"ל כמ"ש לעיל בשם השאגת ארי' דבבל יראה שאני]:

והנה במס' שבועות (כ"ד א') גבי הא דאמר רבא נשבע שלא לאכול עפר אי חייב אכ"ש. וכתב הר"ן דתיקו דאורייתא לחומרא והקשה הג' ר"ע איגר הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת. והנה לפמ"ש הר"ן בחידושיו דבשבועה לא אמרינן ח"ש אסור מה"ת א"ש. רק קושיתו הוא לפי מה שחזר הר"ן בפי' ההלכות וס"ל דגם בשבועה שייך ח"ש א"כ שפיר קשה ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש הב"י בא"ח (סי' תרי"ז) וז"ל אבל מדברים שאינן ראוין לאכילה כ' אבי העזרי דאפי' איסורא ליכא והרמב"ם חולק ומיהו אפשר דלא כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא בדברים שאינן ראוין לאכילה רק באוכל פחות מכשיעור עכ"ל מבואר דבדברים שאינן ראוין לאכילה מותר ח"ש וא"כ ה"נ עפר כיון דאינו ראוי לאכילה ע"כ מותר ח"ש. אולם בטעמא דמלתא מדוע יהי' מותר בזה ח"ש בדברים שאינן ראוים לאכילה שכ' אבי העזרי יש לעיין טעמא מאי. ולכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש בספר אמרי צרופה להריא"ף בביצה (די"ב) וז"ל אבל נראה דהא דקיי"ל כר"י ולא כר"ל דח"ש אסור מה"ת היינו היכא שגוף השיעור הוא עשה אבל לא היכא שגוף השיעור הוא איסור דרבנן עכ"ל מבואר דבאיסור דרבנן מותר ח"ש וא"כ י"ל דס"ל לראבי' דדברים שאינן ראוים לאכילה אין איסורם רק מדרבנן וע"כ מותר בהו ח"ש וא"כ לפ"ז לא שייך זה גבי שבועה דאסור מה"ת כיון שנשבע להדיא שלא יאכל עפר אך באמת הא ליתא דגם באיסורי דרבנן אסור ח"ש וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' רפ"ז) וז"ל וה"ה באיסור דרבנן אסור ח"ש דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנוהו וכ"כ הט"ז (סי' צ"ח סק"ט) והפר"ח (סי' ס"ח סק"ז וסי' צ"ח סק"כ) והארעא דרבנן (מערכת ה' סי' ר"ס) והעין זוכר (מערכת ב' אות מ' ומערכת ח' אות ח"י) יעו"ש [וע' שו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' כ"ד) שכ' דח"ש מותר בדרבנן בהפסד מרובה ליתא. ומ"ש מתוס' חולין דף ל"ד כבר הביאו אותו באחרונים ודחאו ומ"ש שהכרו"פ כתב כן להלכה בסי' ס"ז ליתא כלל ולא תצייתינהו להני כללא] ומזה יש לי לדון על מ"ש התוס' שבת (סי' ש"ו סק"ט) דפחות מש"פ מותר בשכר שבת אע"ג דלענין גזילה וגניבה אסור ח"ש היינו משום דהם אסורים מה"ת אבל כאן דעיקר האיסור הוא מדרבנן מותר ח"ש עכ"ד ובאמת הא ליתא דגם בדרבנן אסור ח"ש וגם בשכר שבת אסור פחות מש"פ וראי' ממ"ש הט"ז ביו"ד (סי' קל"ג סק"ו) להקשות על מ"ש בשם הרשב"א דפחות מש"פ מותר בשכר ע"ז דאמאי לא חשבו במשנה בבא מציעא (דף נ"ה) בין החמשה פרוטות ע"ש ואמאי לא הקשה כן על שכר שבת וביותר מוכח כן מדברי הש"כ בנה"כ שם שתירץ דתנא ושייר וראי' דהא שייר ריבית לשיטות הר"י שהביא הטור ואמאי לא הוכיח כן משכר שבת אע"כ דשכר שבת אסור אפי' פחות מש"פ ויש לדחות ולומר דלא חשיב שם רק דברים האסורים מה"ת הן אמת שקשה לי ע"ד הש"כ שכתב דתנא ושייר דא"כ נסתר קושיות התוס' והרמב"ן והריטב"א בגיטין (די"ב) דהקשו דאם אין הקדש בפחות מש"פ א"כ אמאי לא תני לה בין ה' פרוטות ומכח זה סתרו דברי רש"י שם ואמאי לא נימא דתני ושייר וע' חי' הריטב"א ב"מ (דף נ"ה) שהקשה דאמאי לא תני דקרקע אינו נקנה רק בפרוטה מוכח מזה דלא כהש"כ דתני ושייר ומ"ש התוס' שבת שם ראי' משכר ע"ז דמותר בפחות מש"פ ובאמת הש"כ שם הביא דעת התוס' בע"ז (די"ט ע"ב) שחולקים ע"ז וס"ל דגם בע"ז אסור אף בפחות מש"פ. הן אמת שקשה לי על הש"כ דמניין לו דהתוס' סוברים כן גם גבי יין נסך דלמא לא כתבו כן רק גבי ע"ז אבל גבי יי"נ מודים דמותר ומצאתי בשערי דעה שהרגיש בזה על הש"כ ויש לי ראי' לחלק כן מדברי הריטב"א בע"ז דבדף י"ט כ' כהתוס' דהטעם דאינו מקפיד עכו"ם על מכוש האחרון ואלו בדף ס"ג ע"ב כתב הוא בעצמו כהרשב"א דמותר בפחות מש"פ ולהש"כ יהי' דברי הריטב"א סותרים זה את זה אע"כ שצריך לחלק בין ע"ז ליי"נ א"כ אינו מוכרח שהתוס' יחלוקו על הרשב"א. אולם באמת לא דמי כלל שכר שבת לשכר יי"נ דביי"נ הטעם משום קנס ולא רצו לקנוס בפחות מש"פ וכמ"ש להדיא הרשב"א בתהה"א ובריטב"א אבל בשכר שבת יש לומר דהוא איסור דרבנן בעצם שאסרו לאדם ליהנות ממלאכת שבת וה"ה משכר ששכר בשבת ויש לעיין בזה וא"כ כיון שכתבנו שגם באסור דרבנן אסור ח"ש א"כ אמאי התיר הראבי' במאכלים שאינן ראוים בח"ש (ויש לדחוק באמרי צרופה דמ"ש דח"ש הוא רק באיסור עשה ולא בדרבנן היינו דאינו אסור מדאורייתא אך א"כ הוא משנה שאינה צריכה) וראיתי גם בספר קובץ על יד ה' יסה"ת (פ"ה ה"ח) שכ' שלא כדרך הנאתו אינו אסור רק בשיעור שלם ולא בח"ש ולא הביא דברי הראבי' הללו וגם לא כתב טעמא ונראה לפמ"ש החכם צבי (סי' פ"ז) דח"ש אסור מטעם אחשבי' יעו"ש וא"כ י"ל דאינו יכול לעשות חשיבות רק מדברים שראוים לאכילה ואף שהוא כ"ש יכול להחשיבו אבל דברים שאינם ראוים לאכילה בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו מועיל מה שהוא מחשיב אותם וע"כ מותר בזה ח"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה הר"ן בע"ז פ' השוכר על מש"ש רש"י (בדף ס"ט) גבי עכברא דשיעורו בכעדשה דהא בלא"ה אסור ח"ש מה"ת והנה אם היינו אומרים דדעת רש"י כמ"ש המהרש"א פסחים (דמ"ד ע"א) והמנחת כהן והכרו"פ (סי' ק"ט סק"ד) דח"ש מותר מה"ת כשהוא ע"י תערובות. ובזה מיושב מה שהקשה הראש יוסף חולין (ל"ה א') על מש"ש רש"י דליכא כזית בכדא"פ דהא בלא"ה אסור ח"ש מה"ת ולהנ"ל א"ש דכיון דהוא ע"י תערובות מותר ח"ש. וזה נ"ל שהוא דעת הרע"ב פסחים (פ"ג מ"ג) שכ' שם וז"ל אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדא"פ אינו לוקה מה"ת מיהו איסורא איכא דחמץ בפסח אוסר בתערובות בכ"ש וכ' התיו"ט וז"ל אבל איסורא מה"ת מיהו איכא וכדכתב במ"ב פ"ח דיומא דח"ש אסור מה"ת עכ"ל וראיתי בס' מסגרת זהב (די"ג ע"ב) שכ' ע"ז וז"ל ולא ידעתי איך יתרץ לפ"ז רבינו סוף דברי הרע"ב דחמץ בפסח אוסר בתערובתו בכ"ש כלומר אפי' ביותר מס' דזהו בודאי מדרבנן כו' עכ"ל ולפ"ז ע"כ פי' דברי הרע"ב דליכא רק איסור דרבנן וצריך להבין מ"ט באמת אינו אסור רק מדרבנן הא ח"ש אסור מה"ת אע"כ דס"ל דכיון דהוא ע"י תערובות ע"כ אינו אסור רק מדרבנן הן אמת שקשה לי ע"ז מש"ס חולין (צ"ח א') בההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא דסבר מר בר רב אשי לשיעורי' בתלתין פלגא דזיתא ואמר לי' אבוהו לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד דאמר ר' יוחנן ח"ש אסור מה"ת (ומהש"ס הזה צלע"ק על התוס' שבועות (כ"ב ב' ד"ה אהיתרא) שכ' וז"ל אפי' לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת אתיא בעיא דרב אשי שפיר דמסתמא כר' יוחנן ס"ל דקיי"ל כותי' עכ"ל ואמאי הצריכו לדייק דרב אשי ס"ל כר' יוחנן דמסתמא כו' הא בכאן מפורש אמר כן. ויש לדחוק דאולי עיקר דבריו הוא דלא תזלזל כו') וא"כ מבואר מהש"ס הזה דר' יוחנן סובר דח"ש אסור מה"ת גם ע"י תערובות ושוב ראיתי להר"ש פ"ב מטבול יום שהקשה כן מהש"ס הזה ומצאתי בבעל העיטור (בח"ד מעשרת הדברות) שכ' דמסתברא לן דדוקא ח"ש בלא תערובות אבל ע"י תערובות מותר עכ"ל וכ' דס"ל החילוק הזה. וע' להר"ב לשון לימודים ה' פסח (סי' קע"ז) שכ' שדין הזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מה' נזיר יעו"ש. וא"כ אם נימא דרש"י ס"ל דח"ש ע"י תערובות מותר מה"ת לא קשיא עליו קושיות הר"ן. אך גם אם נימא דרש"י סובר דגם ע"י תערובות אסור מה"ת י"ל קושיות הר"ן עפ"י מ"ש דטעם ח"ש משום אחשבי' וא"כ י"ל דזה דוקא אם נפל העכבר לתוך האוכל והוא אכלו אחשבי'. אבל אם נפל העכבר לתוך משקה והוא שותהו. א"כ לא אחשבי' כלל דחשיבות העכבר הוא כשיאכל אותו וכששותהו לא שייך אחשבי' וע"כ מותר בזה ח"ש. ועכ"פ נראה דגם אם נימא כמו שכתבנו דבעפר לא מהני אחשבי' ובזה לא שייך ח"ש אסור מה"ת עכ"ז לא הועלנו ליישב קושיות הג' רע"א דהא הר"ן כתב שם ג"כ גבי חרצן דהוי איבעיא דלא איפשטא ובזה לא שייך ליישב כמו שיישבנו בעפר. וראיתי להפרמ"ג בא"ח בפתיחה כוללות שכ' דבב"ח מותר ח"ש כיון דהוי חידוש ולא ילפינן מחלב ובג"ו (כלל ל"ד) הניח בצ"ע אם בב"ח אסור ח"ש ובפרמ"ג יו"ד (סי' ס"ב סק"ג) הקשה דיהי' בב"ח ח"ש מותר מה"ת ובספר מנחה חדשה (דל"ה ע"ב) כתב כן דבאמת בב"ח מותר ובשו"ת הג' מהר"י היילפירן כת"י בחידושים (סי' כ"א) כ' דתמי' בעיניו אם בב"ח ח"ש מותר מה"ת אמאי לא אישתמט בשום דוכתא לומר כן יעו"ש. והנה אם נאמר דבב"ח מותר ח"ש מה"ת הי' מקום ליישב בזה דברי ההגהת מרדכי פ' כל הבשר שכתבו להוכיח דדבר שעיקרו דאורייתא אסור לבטל ממ"ש הר"מ דעוף בחלב מותר לבטל ואמאי לא אמר רבותא דאפי' ח"ש מותר לבטל אע"כ כיון דעיקרו דאורייתא אסור ע"ש. וכן ראיתי שכתב כן בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשכ"ה) והוא פלא דהא באמת קיי"ל דח"ש אסור מה"ת [והלכה רווחת הוא אין מי בפוסקים שיחלוק בזה דר"ל ור"י קיי"ל כר"י וע"כ תמהתי על ס' ברית שלום (פ' עקב דף קי"ב) שכ' שם בפשיטות דקיי"ל ח"ש מדרבנן אסור והוא מהתימה] וכמו כן ראיתי להכנה"ג ביו"ד (סי' צ"ח הגה"ט סי' ס"ח) שכ' בשם המשפט צדק להקשות כן על התוס' ביצה (ד"ד ע"ב) והוא יישבו שם יעו"ש אולם על ההגמ"ר לא יועיל תירוצו ומצאתי בשו"ת מאיר נתיבים (סי' ס"ה) שהקשה זה ותירץ עם מ"ש בשו"ת הרלנ"ח (סי' נ"א) דמחלב לא נוכל ללמוד היכא שהי' לו שעת הכושר וע"כ הוצרך הכתוב לא יאכל גבי חמץ שח"ש יהי' אסור מה"ת יעו"ש וא"כ בב"ח הי' לו שעת הכושר וח"ש דרבנן. ובדברי מהרלנ"ח הללו יש ליישב דברי הפסיקתא זוטרתא פרש' י') דדריש כל חלב גם למלקות ותמה עליו בהגהת מהרי"ד לת"כ (פרשה צו פרשתא י') מדברי הפוסקים שלא פירשו דברי ר' יוחנן רק לאיסור ולא למלקות והנה נראה נא הוכחות הפוסקים דדברי ר' יוחנן רק לאיסור. וראיתי בתוס' שבועות (כ"א ב' ד"ה ר"ש) שהוכיחו מש"ס חולין (דצ"ח) דבעי ר' יוחנן גבי אבר מן החי חלקו מבפנים חייב חלקו מבחוץ פטור מוכח דלמלקות בעינן שיעור שלם וגם הוכיחו מה דסובר ר' יוחנן דאין היתר מצטרף לאיסור ולמה לי צירוף וכ"כ התוס' בפסחים (מ"ד א' ד"ה לענין) (וכ"ה בחי' הריטב"א ליומא (ע"ד א') והוסיף שם ראי' דאם הוא גם למלקות א"כ יפלגו ר' יוחנן ור"ל בפלוגתת ר"ש ורבנן אי כ"ש למלקות. וא"כ צריכים אנו ליישב ההוכחות האלו להפסיקתא זוטרתא. והנה הקושיא מהיתר מצטרף לאיסור י"ל דס"ל דח"ש הוא רק בח"ש בעין ולא ע"י תערובות וכמ"ש לעיל כן בשם הרבה פוסקים. ומה שהקשו דא"כ יפלגו ר' יוחנן ור"ל בפלוגתת ר"ש ורבנן כו' י"ל דיש נ"מ הרבה ביניהם דלר' יוחנן דס"ל הטעם משום חזי לאצטרופי א"כ באיסור התלוי בזמן מותר לאכול הח"ש בסוף תשלום הזמן ששוב לא שייך חזי לאצטרופי וכמ"ש הצל"ח פסחים (דס"ד ע"ג) ובנ"ב מה"ת (חא"ח סי' נ"ג) משא"כ לר"ש הח"ש הוא איסור מעצמו מטעם אחשבי' וכמ"ש הריטב"א בחי' למכות ובלא"ה לק"מ לפי מה שנראה מהתוס' פסחים דר"י לא דריש כל רק לגבי איסור ולא למלקות אבל מ"ד דדריש כל דריש גם למלקות וכן הבין דבריהם ג"כ בשו"ת דברי אמת בקונטרסים (קונטרס עשירי חלה) וא"כ מעיקרא לק"מ דנהי דר' יוחנן לא דריש כל אולם הפסיקתא ס"ל כמ"ג דדריש כל. [ובמ"ש התוס' דר' יוחנן דריש כל רק לגבי איסור ולא למלקות י"ל דברי רש"י נזיר (ט"ו א') שכ' דהא דאמרינן גילח ושתה יין ונטמא למתים אחר מלאת סופג את הארבעים הוא מג"ש דימי ימי וראיתי בשירי קרבן בירושלמי נזיר (פ"ב ה"א) שכ' לא ידעתי מאי זו ג"ש הא מכל ילפינן וצ"ע עכ"ל אולם נראה דרש"י מיאן שיהי' הילפותא מכל דהא קיי"ל דכל הוא רק לאיסור ולא למלקות ע"כ כ' דהוא מהג"ש דלוקין על ג"ש] אולם ההוכחה שהוכיחו התוס' מאבר מן החי שפיר קשה (לפי תירוץ הראשון שכתבתי. ולתירוץ השני מיושב) אולם לפי דעת המהרלנ"ח א"ש דהא כ' הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ב דלשיטת המהרלנ"ח אמה"ח מותר ח"ש דלא דמי לחלב שיש היתר לאיסור יעו"ש וא"כ גם לר' יוחנן מותר בזה ח"ש וא"ש דברי הפסיקתא. וע' בפסיקתא זוטרתא (פ' קדושים) ולא תכחשו ולא תשקרו אפי' כ"ש וע' בביאורי מהרי"ד לת"כ. אולם י"ל דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דעל ח"ש לוקין ובזה י"ל קצת דברי ספר הפרדס הגדול (סי' קפ"ו) שכ' לענין יה"כ וז"ל וחיוב שתי' ברביעית פחות מכן בלאו עכ"ל. והוא תמי' לכאורה דהא קיי"ל דעל ח"ש אין לוקין אולם י"ל דס"ל כהפסיקתא זוטרתא דגם לוקין על ח"ש אך מ"ש ברביעית צ"ע דביה"כ אין השיעור ברביעית רק כמלוא לוגמי' דהוא פחות מרביעית באדם בינוני ובאדם גדול הוא יותר מרביעית כמבואר בש"ס יומא (דף פ') ובטוא"ח (סי' תרי"ב) וראיתי להיד דוד (דרכ"ד ע"ב) שכ' בשם הר"ן וז"ל כמ"ש הר"ן בפסחים דכמלוא לוגמי' הוי ברביעית לכל אדם דבתר רובא דעלמא אזלינן ורובא דעלמא הוי כמלוא לוגמי' ברביעית עכ"ל ולפ"ז א"ש דברי הפרדס. אך באמת דברי היד דוד תמוהין דהר"ן כתב דהוי בציר מרביעית ולא כתב רביעית ע"ש מבואר כן להדיא וכ"ה בטוא"ח סי' ער"א ובשערי שמחה להר"י ן' גיאות ה' קידוש וכ"כ התוס' פסחים דק"ז ע"א. וע"כ דברי הפרדס צ"ע וע' בסמ"ג מל"ת סי' קל"ח שכ' וז"ל ועוד שנינו (נרשם המראה מקום לכריתות ד"ד וליתא שם רק כן הוא בת"כ) פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה ת"ל כל חלב וברייתא הזאת סייעתא לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת עכ"ל. והנה החק יעקב (סי' תמ"ב סק"מ) השיג שם על הט"ז דאיך אפשר שיהי' בו רק איסור דאורייתא ולא יהי' בו לאו דהא סיים שם הרי אלו באזהרה ע"ש מבואר לדידי' דאזהרה נאמר רק על לאו וא"כ לפ"ז גם הת"כ והסמ"ג יסברו דאית בי' לאו וכשיטות הפסיקתא זוטרתא אולם לא נשוה להסמ"ג לחולק על כל הפוסקים ודברי הח"י אינם מוכרחים ואזהרה נאמר רק על איסור דאורייתא וכמ"ש האחרונים:

(חסר כאן עמוד אחד)

בגרונו קצת וגם זה הניח בצ"ע ע"ש וע' בכפות תמרים שכ' שבה"ה פ"ב מה' שביתות עשור מבואר להיפוך יעו"ש. וע"כ צל"ע על מהר"ם חלאו"ה בחי' לפסחים (דמ"ד ע"ב) שכ' דאין מלקין על היתר מצטרף לאיסור דאין לוקין על ההיקשות וכי תימא לאיסור מאי נ"מ והא ח"ש אסור מה"ת אפשר לומר דנ"מ לפחות מחצי זית עכ"ל דמבואר מדברי' דפחות מחצי זית מותר מה"ת והוא מהתימה. וע' בלחם שמים רפ"ח דיומא שכתב שיותר מכזית גם לר"ל אסור מה"ת ע"ש שכ"כ לגבי יה"כ וגם זה צ"ע ומה מאד נפלאתי על השם אהרן בחי' ליומא (דפ"ג) שכ' דהא דאסור ח"ש הוא לכתחלה דאסור לו לאכול שמא יצטרף עם עוד חצי זית אבל כשכבר אכל הח"ש ולא אכל יותר לא עביד איסור כלל יעו"ש וחלילה לומר כן דהא קיי"ל דמלקין מ"מ מי שאכל ח"ש ש"מ שאיסורא הוא וש"ס מפורש הוא בכריתות דף ח"י דאין יה"כ מכפר על ח"ש מוכח דצריך כפרה ואף שיש לומר דהתם במעילה קאי דמצטרף לזמן מרובה אולם ע' בפ"ג מה' שגגות הט"ז שלמד מזה לכל ח"ש והאריכות בזה אך למותר והנה האחרונים ביו"ד סי' ס"ב הקשו למה כ' הטוש"ע הדין דאמ"ה של טמאה. וראיתי להשם אהרן בחי' לחולין דק"ב שהקשה דהא כמה פעמים כ' הטור בה' שבת שחייב עלי' וכ"כ המחבר סי' פ"ו דעל ביצת עוף טמא לוקין עליו ולמה כתבו זה. אולם לק"מ דכיון דהטור והש"ע הצריכו לכתוב הדין כתבו קושטא דמלתא דלוקין עלי' ונ"מ לפסולי עדות כמ"ש הש"כ סי' ט"ז ס"ק י"ז. וגם היכא דליכא נ"מ כיון שכתבו הדין כתבו ג"כ שחייב חטאת וכדומה משא"כ באמה"ח שכתב דאינו נוהג בטמאה כיון שבלא"ה אסור משום טומאה א"כ אמאי הוצרך לכתבו וז"פ ודע שכ' הפרמ"ג בסי' ש"א במ"ז סק"א שלפמ"ש הטור שם שלכן לא כתב השיעורים של איסור שבת דאיסור איכא בכל שהן. וקשה דנ"מ לענין חולה שאין בו סכנה אע"כ דגם בח"ש איכא איסורא דאורייתא עכ"ד. ואינו מוכרח דעדיין תקשה מדוע לא ביאר השיעורים דהא נ"מ לענין חולה שיש בו סכנה ולענין להקדים ח"ש לשיעור שלם וא"כ אין ראי' מזה:

והנה ראיתי בשו"ת מחנה חיים (סי' פ"ז) שנסתפק היכא שמאכילין לחולה פחות פחות מכשיעור אם גם בח"ש מאכילין הקל הקל תחילה די"ל דכיון דח"ש אינו אסור רק משום חזי לאצטרופי אינו חילוק בין חמור לקל וע"ש דלא ידע איך למידן הך דינא. והנה הן אמת שראיתי בס' חידושי ר' עקיבא איגר בסופו (פ"ז ע"ב) שכ' בפשיטות דגם בחולה שמאכילין פחות מכשיעור מאכילין אותן הקל הקל יעו"ש אמנם ראיתי בשו"ת צלותא דאברהם ובסי' כ"ו כ' דבחולה שיש בו סכנה ומאכילין אותו פחות מכשיעור אין חילוק כלל בין איסור חמור לאיסור קל דאין בו איסור כלל ומותר לגמרי ועיי"ש שתמה על הפרשת דרכים והנה מצאתי בתורת האדם להרמב"ן (בשער הסכנה) שכ' וז"ל ואם תשאל למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל תחלה טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפ"ה כיון דבשיעור חמורין זה מזה אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה א"נ התם באמדוהו כשיעור והוא צריך לו עכ"ל הרמב"ן. הנה מבואר שהדין הזה תלוי בב' תירוצים של הרמב"ן. אמנם ראיתי לרבינו ירוחם (בנתיב י"ח ח"ב) שכ' וז"ל וכתב הרמב"ן דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור בכדי שלא יצטרפו כדי אכילת פרס וכמ"ש בעוברה שהריחה וכו' ואפ"ה מאכילין אותו הקל הקל תחלה דאפי' פחות מכשיעור חומרו של זה גדול משל זה עכ"ל מבואר שפסק להלכה כתירוצו הראשון של הרמב"ן וכן נראה מדברי הכל בו סי' ס"ט יעו"ש ומהתימה מהאחרונים שנעלם מהם כל זה:

ויש לחקור שיעור הנאה בכל התורה כמה וראיתי בשו"ת הג' רע"א (סי' ק"פ) בכתבים שכתב בפשיטות דהשיעור הוא בפרוטה. וכן כתב בספר באר היטב (ויקרא מה"ת דק"ח ע"א) ולכאורה מוכח מתוס' נדה (נ"ה א' ד"ה שטוחין) להיפוך דאל"כ מאי הקשו שם דלמא מיירי בלית בי' ש"פ וצ"ל דהוא מלתא דלא שכיחא שיהי' בו ש"פ ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בו רבנן ועכצ"ל כן דנראה דאף מאן דסובר דבכל מקום השיעור הוא בכזית הכא הוי בפרוטה כיון דילפינן מעגלה ערופה וע"ע מקדשים ובקדשים מבואר בר"מ ה' מעילה פ"א דהשיעור הוא בפרוטה וא"כ גם הכא הוי השיעור בפרוטה עכצ"ל דהוא מלתא דלא שכיחא וכמ"ש. אך קשה מפסחים (כ"ב א') דמקשינן על מה דאמה"ח אסור בהנאה מברייתא דאסור ליתן אמה"ח לבני נח דעובר על לפני עור דהא בלא"ה אסור בהנאה וקשה דלמא מיירי באבר מן החי דאינו ש"פ. ומשום לפני עור עובר דלא ניתנו שיעורין לבני נח ואסור בכ"ש וגם הא הב"נ יאכלנו ואכילה בכזית ולא בש"פ ונראה לפמ"ש לעיל דגם בהנאה אסור ח"ש ועל לפני עור אין לוקין וכמ"ש הכ"מ פ"י מה' כלאים דהוי לאו שבכללות וא"כ אין נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. אמנם ראיתי להאחרונים שכתבו דכיון דליכא לאו מיוחד בהנאה והוא רק משום לתא דאכילה א"כ כי היכא דבאכילה השיעור בכזית ה"ה בנהנה. אך הקשו ע"ז מש"ס ב"ק (דף ע"א) לכתוב רחמנא לא יהנה וכו' וקשה דאי הי' כתיב לא יהנה הי' אסור בכ"ש עכ"ד והנה לפי שיטות הר"מ דאין לוקין על הנאה (ע' פ"ח מהמ"א) א"כ לא קשה כלל דמאי נ"מ בין שיעור שלם לח"ש דהא גם ח"ש אסור מה"ת. ובזה י"ל דברי התוס' פסחים (כ"ב א' ד"ה ור"ש) שהקשו לחזקי' מר"ש דאוסר ג"ה בהנאה ש"מ דלא תאכלו איסור הנאה במשמע ותירצו לר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט ולא שייך בי' אכילה וע"כ לאיסור הנאה אתי וראיתי להישועות יעקב (בא"ח סי' תרי"ב) שכתב דכל העובר ישתומם על דבריהם דא"כ ישאר קושיות הש"ס דליכתוב לא יהנה יעו"ש אמנם עם האמור א"ש דדוקא התם שפיר פריך הש"ס דליכתוב לא יהנה ואין לומר דא"כ הי' השיעור בכ"ש דהא אין נ"ע כלל בין ח"ש לשיעור שלם דגם ח"ש אסור מה"ה משא"כ באמה"ח לא יכול למיכתב לא יהנה דא"כ הי' אסור בכ"ש ועתה מותר וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד (סי' ס"ה סק"ד) דבאמה"ח מותר ח"ש וא"ש וביותר י"ל לפי מה שמבואר ביו"ד (סי' רכ"ח) דח"ש חלה עליו שבועה דאינו מושבע ועומד א"כ לכאורה יש נ"ע בין שיעור שלם לח"ש וגם אם הי' כתיב לא יהנה והי' אסור בכ"ש מצד עצמו הי' מושבע ועומד ולא הי' חלה עליו שבועה משא"כ עתה דהוא רק ח"ש חלה עליו שבועה [אמת שהדין הזה שפסק בפשיטות דעל ח"ש חלה שבועה צ"ע לדעתי. דהתוס' בשבועות דכ"ג מסתפקים בדין זה והרשב"א בתשו' שהביא המל"מ (פ"ד מה' שבועות ה"א) מבואר להדיא דאינו חל וכ"ה בחידושי הריטב"א שבועות (כ"ז ב') וכן נ"ל ממ"ש הרשב"א בחי' לשבת (דף צ"א) דבתרומה טמאה דהוא בעשה אין נ"מ בין כזית לפחות מכזית ע"ש וקשה הא נ"מ לענין שבועה ע"כ דסובר דגם על ח"ש אינו חל (ויש לדחות דסובר לדינא דגם על עשה חל השבועה עפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה) וביותר שמצאתי להדיא בבה"ג ה' יה"כ דעל ח"ש חל השבועה וידוע שכל דבריו דברי קבלה. וא"כ מהראוי לפסוק כהבה"ג והרשב"א והריטב"א ונראה שזה דעת הת"ש ביו"ד שח"ש מושבע ועומד והפרמ"ג בפתיחה לה"ש סי' ב' תמה עליו ולהנ"ל א"ש. וע' בתשו' רשב"ש סי' תר"מ שתמה על הר"מ שס"ל ששבועה חלה על ח"ש דזה דוקא לר"ל ולא לר' יוחנן וכ' שבעל ההשלמה הקשה כן על הרמב"ם] אולם הדבר נכון דהא כ' הר"מ פ"א מה' חמץ דלהכי כתב לא יאכל דיהי' ח"ש אסור מצד עצמו א"כ בשלמא בשור הנסקל דכתיב לא יאכל א"כ גם עתה אסור הח"ש מצד עצמו ולא חלה עליו שבועה שפיר מקשה לכתוב לא יהנה משא"כ בג"ה דח"ש אם גם הוא אסור היא רק משום חזי לאצטרופי אי כתיב לא יהנה הי' אסור מצד עצמו וא"ש דברי התוס'. ותו י"ל דלפמ"ש המל"מ פט"ז מה' טומאת אוכלין דלהכי אין לוקין על הנאה משום דילפינן מיתורא ע"ש וא"כ היכא דכתיב לא יאכל הוי כמו דכתיב בהדיא ולוקין וא"כ בשור הנסקל שפיר פריך הש"ס דלכתוב לא יהנה דבלא"ה לוקין גם היום דכתיב לא יאכל משא"כ באמה"ח דאין לוקין על הנאה לא יכול למיכתב לא יהנה. וא"ש דברי התוס' (אך הדבר הקשה על מ"ש לעיל דהא התוס' קאי לר"ש והוא ס"ל כ"ש למלקות) וע' פרישה יו"ד סי' פ"ז סק"ב שהקשה בב"ח לכתוב לא יהנה ע"ש ובג"ו בפתיחה ולהנ"ל א"ש דא"כ הי' שיעורו בכ"ש וגם הי' לוקין עליו ושוב ראיתי בשו"ת הר"ח כהן ראפופרט (חיו"ד סי' ט"ז) שהתעורר ע"ד התוס' הללו וכ' דלכן לא קשה על התוס' דאי הוי כתיב לא יהנה הי' לוקין. אולם הש"ס מקשה שפיר דהמ"מ כ' דהנאה הוי כמו ח"ש משא"כ בתוס' דקאי לר"ש ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דה"ה שכ' דדין הנאה כדין ח"ש. היינו לפי מ"ש דלהכי אין לוקין על הנאה דבדבר שראוי לאכילה הוי ההנאה שלא כדרך הנאתן דההנאה העקריות היא שיאכל אותו ולא שיהנה ממנו ע"כ אין לוקין ע"ז וסיים דהוא כמו ח"ש שאסור מה"ת ואין לוקין עליו וזה הוא רק היום שכתוב אכילה א"כ לא אסרה התורה ההנאה דהוי שלכדה"נ משא"כ אי הי' כתיב לא יהנה בודאי דהי' לוקין וז"ב. ובעיקר הדבר לענין שיעור הנאה הנה מצאתי להר"ש מקינו"ן בביאורו לת"כ (דכ"ד) שהקשה דאמאי לא יהי' תרומה שוה להקדש ויהי' בשניהם השיעור בפרוטה או בכזית ותירץ דבהנאה דתרומה כ"ע מודו דהוי בפרוטה ועי"ל דכיון דבתרומה כתיב אכילה הוי בכזית כמו בשאר איסורים. עכ"ל מוכח להדיא מדבריו דסובר דבכל האיסורים שיעור הנאה הוא בכזית וכדעת האחרונים ודלא כה"ג רע"א. וראיתי במעשה רוקח ה' חמץ (פ"ח ה"ז) שכ' וז"ל ובהנאה לית בה שיעור כלל דלא מצינו שיעור בהנאה עכ"ל וליתא דזכינו ומצאנו דהשיעור בכזית וראיתי גם להדרך פיקודיך (סי' ד' דפ"ד ע"ב) שכ' שנראה לו ששיעור הנאה בכ"ש וכבר כתבנו דליתא:

ודרך אגב אעיר על מ"ש התפארת צבי (חיו"ד סי' י') דאפשר דבשור הנסקל אסור שלכדה"נ וראי' דהוא מהנקברים ואפרן אסור והי' נ"ל שכן דעת הראבי' שהביא המרדכי בשמו (ר"פ כ"ש) וז"ל כל איסורים שבתורה מותר ליהנות מהן שלכדה"נ וכ"ש אפרן עכ"ל וראיתי להשער המלך היסה"ת (פ"ה ה"ח) וז"ל ומ"ש דכ"ש אפרן נ"ל דשור הנסקל יוכיח דכשלכדה"נ מותר ואפרן אסור דהוי מהנקברין א"ו דאף דכשלדה"נ מותר אפרן אסור כדרך הנאתן ואיך כ' וכ"ש אפרן וצ"ע עכ"ל אמנם אם נימא כהתפארת צבי א"ש דבאמת אסור בשור הנסקל שלכדה"נ ויש להביא עוד ראי' לזה מש"ס ע"ז דל"ד ע"ב דפרש ע"ז מותר כו' וראיתי בספר עבודת עבודה (דס"ד ע"ב) שכ' וז"ל קשה לי למה לא קאמר הש"ס החילוק כך דלפמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים דכ"ז דבע"ז אף שלכדה"נ אסור ובשאר איסורים ודאי דמותר שלכדה"נ וא"כ נימא החילוק כך דבשור הנסקל דכתיב לא יאכל ולכן מותר הפרש דהוי שלכדה"נ ובע"ז אף שלכדה"נ נאסר הלכך אינה מקודשת דגם הפרש אסור לה עכ"ל האומנם אם נימא דכשלכדה"נ אסור בשור הנסקל לק"מ אולם הדבר קשה לומר דהא כתיב לא יאכל ומה שהביא ראי' מאפרן דאסור אינו ראי' לפמ"ש הפנ"י בפ"ב דפסחים דהוא רק מדרבנן:

והנה חקרו האחרונים אם במ"ע קיים בח"ש. וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפו"כ (סי' כ"ד) שכ' ראי' מא"ח (סי' תקצ"ג) דאם יודע לתקוע מקצת התקיעות לא יתקע וקשה דהא יקיים חצי מ"ע אע"כ דלא קיים כלל מקרי ואין זה ראי' כלל דהא דעת האומרים דיאכל ח"ש דסברו כסברת הר"א מזרחי שהביא המל"מ פ"א מה' חמץ דאכילה הוי בכ"ש רק דהלכה עוקר פשט הכתוב ובמ"ע קיים בכ"ש ע' בעין זוכר (אות ה' סי' ל"ח) וא"כ זה לא שייך בתקיעה. ובמה שנסתפק המל"מ בפ"ד מה' יסה"ת אם יוצאין במ"ע בשלכדה"נ ראיתי באור חדש לפסחים (צ"ה א' ד"ה אינם) שהביא ראי' ממס' נזיר דף כ"ט דמקשה הא אכיל הכהן מליקה ומאי קושיא דאימא דמיירי בעירב בו דבר מר דלא הוי רק איסורא דרבנן והמ"ע קיים ע"ש ולפי דעתי אין ראי' מזה דאף אם נימא דבשאר מ"ע קיים אף בשלכדה"נ באכילות קדשים לא יצא בשלכדה"נ דכתיב בהן למשחה שיאכל אותם דרך גדולה כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וע' שו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) ואין מזה ראי' לשאר מצוות:

(כלל ב') לבאר איזה פרטים בדין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא יש לחקור אם באיסור דרבנן שייך ג"כ הדין דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או אינו נוהג אלא בדבר דאורייתא ולא בדרבנן וראיתי להיד המלך פ"ו מה' שבת הכ"ג שכתב וז"ל וגדולה מזו אעירך בדבר גדול דאנכי בכל מקום ראו עיני בב' התלמודים בבלי וירושלמי חפשתי הדק היטב ולא מצאתי שום מקום שיהי' נאמר בו כח זה של שאח"ד באיסור דרבנן ולולי כי ידי מרתתן להעיר בדבר חדש כזה הייתי אומר דיש להסתפק טובא אם יש כלל כח זה של שאח"ד באיסור דרבנן עכ"ד וכן ראיתי להרב פני יהושע בכתובות (ד"ט ע"א ד"ה לא צריכא) שכ' דאי מדאורייתא שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך לומר דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא משמע מדבריו דבדרבנן לא אמרינן דשאח"ד. הגם הלום ראה ראיתי בשו"ת הג' ר' עקיבא איגר (סי' צ"ט וסי' רכ"א סי"ב וסי' רכ"ד סכ"ח) שכתב בשם הרא"ה דלא אמרינן שאחד"א באיסור דרבנן יעו"ש ובטעמו של דבר הי' נראה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' צ"ב) מהר"י באסין (סי' פ') מ"צ (ח"א סי' ס"ה) דטעם שאח"ד הוא משום נדרי איסור ואף שאינו ממש כנדר החמירו חכמים וכמו שהביא דבריהם הרב שער המלך (פ"ט מה' אישות הט"ו) וזה כ"ל שהוא ג"כ דעת הכנה"ג ביו"ד (סי' א' הגב"י סי' פ"ב) שהקשה על הרשד"ם חאה"ע (סי' ט') שכ' באב שאמר לחבירו קדשתי בתי והמקדש גדול הי' ועדים מכחישין אותו דשאח"ד דבשלמא לאסור המותר יכול אדם אבל לעשות מקטן גדול אינו יכול וראיתי להפרמ"ג ביו"ד (סי' א' בש"ד ס"ק ל"ט) שכ' עליו וז"ל ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו. ומ"ש ראי' מסי' ר"ה בטור זה לא מצאתי כעת עכ"ל. אולם דעת הכנה"ג דאין הטעם דשאח"ד משום דאדם נאמן על עצמו רק משום דהוא כמו נדרי איסור ושפיר הקשה וכמו שתמה המ"צ על הרשד"ם ומ"ש מיו"ד סי' ר"ה הדבר ברור דט"ס הוא וצ"ל רכ"ה דשם מבואר בב"י בשם הרשב"א דאדם יכול לקנוס עצמו כו' ע"ש ומזה תבין דמה שדחה בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע בסי' מ"ג) את השואל בשתי ידים שגם הוא רצה לומר הטעם בשאח"ד דהיא משום נדרי איסור והנ"ב תמה עליו אולם לא ראה שרבים וגדולים חשבו כן והנה לפ"ז הוא בודאי מדרבנן דמה שאדם מקבל על עצמו הוא רק מדרבנן וראי' ממ"ש המ"א (סי' רכ"ו ס"ק כ"ו) בטעם ה"ה והר"ן דס"ל דמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו ויש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך דהטעם דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא ולכאורה הדברים תמוהים דהא המ"מ ס"ל דתוס' שבת דאורייתא וראיתי להנשמת אדם (בה' שבת כלל ב' סי' א') שהניח בצ"ע דברי המ"א. והנה הפרמ"ג בא"א שם כ' דתוס' שבת הוי מדרבנן והוא תמוה דהא המ"א כ"כ להמ"מ והוא ס"ל דתוס' שבת דאורייתא אולם נ"ל דגם להסוברים דתוס' שבת דאורייתא הוא רק בזמן התוס' שנתנו חכמים אבל מה שאדם מוסיף מדעתו הוא רק דרבנן ומצאתי לתלמידי ר' יונה פ' תפלת השחר שכ' וז"ל והי' אומר הר"י מאורלייניש ז"ל שאע"פ שתוס' שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר הוי בכלל תוספות וחייבים עליו אע"פ שאפשר לומר שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות בו שום דבר כמו בתוס' כל שהו עכ"ל. וע' בא"ז ה' ערב שבת (סי' י"ד) בתוך אריכות דבריו מבואר לדעת הר"י מקורביל דקיבל עליו בע"ש לא הוי רק מדרבנן וכן משמע ממ"ש בסוף דבריו בשם ר' שמשון וא"כ א"ש דברי המ"א. ושבתי וראיתי בפרמ"ג (במ"ז סי' רס"ו סק"ח) שגם שם כתב כן דהתוס' שמקבל על עצמו הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע מה מקשה בסי' רנ"ו על המ"א. א"כ מבואר מזה דמה שאדם מקבל על עצמו אינו אלא מדרבנן וא"כ גם לפי השיטה הזאת ששאחד"א הוא מטעם קבלה אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דהוי רק מדרבנן י"ל דלא תקנו רק בדאורייתא ולא בדרבנן. ומיושב בזה מה שהקשה שם הנ"ב על השואל מסוגיא דר"ה (כ"ה ב') דאמר לי' ר"ג לר' יהושע גוזרני עליך שתבוא אצלי כו' דלמה לא נאמר דר' יהושע עשה על עצמו חתיכה דאיסורא יעו"ש ולפי המבואר א"ש אדרבה כעין ראי' לזה דהנה בשו"ת שאילת שמואל (סי' י"ג) הקשה על המשנה דר"ה הלז דלפי דעת רפרם ביומא (ס"ו ב') דאין עירוב והוצאה ליה"כ איך יפרנס המשנה הזאת דהא לפי דעתו לא הוי רק איסור דרבנן ולמה לא גזר ר"ג על ר"י על איסור דאורייתא יעו"ש ולהנ"ל א"ש דעל איסור דאורייתא לא הי' יכול לגזור עליו דהא שאחד"א אולם על איסור דרבנן הי' יכול לגזור דבדרבנן לא אמרינן שאחד"א אולם אין מכאן ראי' דהנה קושיות השאילת שמואל יש ליישב בהקדם דהנה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ע') הוכיח דדעת רש"י להלכה דאין עירוב והוצאה ליה"כ ממ"ש רש"י ביבמות (ל"ד א') אהא דמייתי התם דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב דמשום יה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליה"כ עיי"ש. וקשיא לי עלה מהא שכ' רש"י ביומא (דף ע' ע"א) דהס"ת הי' מביאין מעיו"כ. דלמה הי' צריכין להביאו מעיו"כ הא אין עירוב והוצאה ליה"כ. וראיתי להמהרש"א שם שהקשה דהא ירושלים כרמלית הוי דדלתותיה ננעלות בלילה וזה לא קשה לדעתי דהא בעירובין (ק"א א') מוקי הגמ' סתם משנה דחייב בירושלים דמיירי קודם שנפרצה בה פרצות וכ"כ התוס' פסחים (ס"ו א' ד"ה תוחב) לפרש שם ההיא דתוחב בצמרו יעו"ש וכ"כ התוס' בב"מ (נ"ג ב' ד"ה דנפלו) ובר"ה (כ"ג ב' ד"ה לא) לפרש המשנה דלא הי' זזין ממקומן וכ"ה בריטב"א שם ובעירובין (מ"ז ב') וכ"ה ברא"ש בעירובין (פ' מי שהוציאו סי' י') וע' במשנה למלך פ"ג מה' ביאת המקדש ה"כ דסתמא דגמרא חשבה לירושלים ר"ה דמיירי קודם שנפרצה ובפרט לפמ"ש הראב"ן (סי' ק"א) והובא בשו"ת משכנות יעקב (סי' ק"ט) דבשעת הרגל היתה רה"ר דלא הי' נועלין הדלתות וא"כ י"ל דגם ביה"כ לא הי' נועלין הדלתות וא"כ ל"ק קושיות מהרש"א וראיתי בשו"ת הנ' מהר"י היילפירין בכת"י (ה' קרבן פסח סקי"ט) שכתב בפשיטות דהפרצות הי' אחר החורבן ולא קודם ע"ש שהקשה מזה על התוס' ובאמת נראה בש"ס בכמה דוכתי דהפרצות הי' קודם החורבן. וע' צל"ח בפסחים שחשב זה לדוחק דנימא דמסתמא איירי אחר שנפרץ בה פרצות ובאמת אינו דוחק כלל וכמו שכתבתי בשם הראשונים אולם גם אם נימא דירושלים היתה כרמלית [כרמלית לאו דוקא אלא חצר שאינה מעורבת כ"כ בתה"ד (סי' ע"ו) ובריב"ש (סי' ת"ח) ובב"י א"ח (סי' שמ"ה) ע"ש] עכ"ז לק"מ קושיות מהרש"א דהא אסור בטילטול ומצאתי שנתעורר בזה בשו"ת מים חיים (חא"ח סי' כ"ב) ובספר מסגרת זהב (דט"ו ע"ב) וע' במכתב לחזקי' (דכ"ב ב') וא"כ מה שהקשה המהרש"א על רש"י לק"מ אך מה שהקשתי שפיר קשה ומזה הי' מקום להוכיח בדעת רש"י ביבמות הנ"ל כמו שפירשם הבינה לעתים ה' יו"ט פ"א ה"ד) דרש"י קאי לענין מעביר ברה"ר דזה לא הוי מלאכה ביה"כ כיון דבשבת ילפינן זה מהלל"מ ואין דכין ק"ו מהלכה אבל בהוצאה מרה"י לרה"ר חייב גם ביה"כ דלא שייך בי' מתוך א"כ א"ש דדברי רש"י אינם סותרים אהדדי ובזה א"ש מה שהקשה הריטב"א בחי' לשבת (דק"ב א') על רש"י דהא מסקינן דהא דרפרם בדותא הוא ע"ש אולם לפי המבואר הכוונה בדברי רש"י א"ש. וא"כ י"ל ג"כ קושיות השאילת שמואל דמה דאמר לו שתבוא אצלי היינו מרה"י לרה"ר ומעביר ד' אמות ברה"ר זה לא ס"ל לרפרם. אך באמת א"א לפרש כן ברש"י כפי' הבינה לעתים דהא כ' רש"י בסוטה (מ"א) על מה דאיתא בש"ס שם מכאן ואילך כ"א וא' מביא ס"ת מתוך ביתו וקורא בה וז"ל מכאן ואילך שאחר גמר כה"ג לקרות כ"א מהציבור מביא ס"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליה"כ כו' ע"ש א"כ מוכח דסובר דהא דאין עירוב והוצאה ה"ה מרה"י לרה"ר ולא במעביר ד"א ברה"י לבד ועמ"ש הרב המאירי בחי' לסוטה (דל"ט ב') ובחי' ליומא הובא בשיח יצחק דק"ט ע"ב) ע"ש ודו"ק:

אמנם לקושטא דמלתא נדחה דשאחד"א שייך אפילו במילי דרבנן ומצאתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ג) שהוכיח מדברי התוס' סנהדרין דף נ"ד דאפילו באיסורי דרבנן יכול לשאח"ד. וגם לדעתי נראה להביא ראיות לזה. הנה בש"ס כתובות (כ"ב ב') אמרינן לגבי שבויה איהו שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אף דלדעת הרמב"ם פח"י מה' איסורי ביאה אינו אלא איסור דרבנן (אולם לדעת רש"י ההובא בשו"ת הר"ע אלשקר (סי' צ"ה) ובכנה"ג אה"ע סי' ז' הגה"ט אות ב') דס"ל דשבויה הוא איסור דאורייתא אינו ראי') וכן מבואר מדברי הרא"ש פ"ק דע"ז בההוא דשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר וכתב הרא"ש הטעם משום שאחד"א והקשה שם הרא"ש מש"ס ע"ז (ד"מ) דנפק סיפורא דרבא ואסרו א"כ מבואר דגם בדרבנן אמרינן שאח"ד דהא התם הוי רק מלתא דרבנן דהא מה"ת חד בתרי בטל וברי' דאינה בטילה הוי רק מדרבנן. ומדברי הרא"ש הללו אני תמה על ספר עבודת עבודה בע"ז (די"ח ע"א) שהניח בצ"ע אם הך דינא דאל ישאל אדם כו' הוא אף במלתא דרבנן ע"ש דהא מבואר להדיא מדברי הרא"ש דאף בדרבנן הדין כן. וכן מבואר מדברי הראשונים שהקשו בסוגיא דסוף נדרים במשנה האומרת טמאה אני לך דהא שאחד"א ותירצו בישובים שונים ואם איתא מעיקרא לק"מ דהא בס' לא אמרינן שאחד"א וכמ"ש האחרונים בסוגיא דפ"פ מצאתי וא"כ הא היא לא אמרה רק טמאה אני לך ויוכל להיות דכוונתה שזינתה באופן שהוא פסולה דרבנן וא"כ לא הוי רק ספק ואיך שאחד"א אע"כ דגם בדרבנן הדין כן וביותר תקשה כן להאומרים דשאחד"א הוי רק מדרבנן וא"כ בס' נימא להקל וא"כ הוי ס' אם כוונתה שזינתה עם הפסול לה מדאורייתא. או רק מדרבנן היא טמאה וביותר יש ראי' מהדין המבואר בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ה האומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דשאחד"א דלמא מאי דקאמרה טמאה אני כוונתה דראתה כתם ואינה טמאה רק מדרבנן וא"כ בזה לא הוי שאחד"א וכיון דספק הוא נימא ספק להקל אע"כ דגם בדרבנן הדין כן דשאחד"א וכן מוכח מההוא דנדרים ד"צ דאשת כהן שאומרת טמאה אני לך אע"פ שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה עכ"ז אם נתאלמנה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה. ומזה הביא ה"ה פ"ט מה' אישות ה"ט ראי' לדינו של הרמב"ם והנה בכל מקום שאמרו סתם תרומה ולא ביארו דמיירי בתרומה דאורייתא הכוונה גם תרומה דרבנן וכמו שהאריך בזה בשו"ת שב יעקב חאה"ע (סי' ג') א"כ מבואר דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א וע' צ"צ (סי' ק"ד) ושב יעקב שם שכ' דין דשאחד"א לגבי מניקת חבירו אף דהוא דרבנן וכן ראיתי בשו"ת הרא"ם (ח"ג סי' ל') ולהשושנת העמקים (ככל י"ב) ולהארעא דרבנן (אות תרכ"ג) שכ' דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א וכן מבואר בשו"ת הר"י באסן (סי' פ') באשת חרש שזינתה והחרש רמז לה דלא אמרינן שאחד"א דבין לטעם הודאה בין לטעם נדר חרש לאו בר הכי הוא והא התם הוי באיסורא דרבנן ובלא"ה לא אמרינן בדרבנן שאחד"א אע"כ דס"ל דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א [ודע דמדברי מהר"י באסין הללו יש ללמוד דגם בקטן לא אמרינן שאחד"א כמו בחרש דגם קטן לאו בר הכי הוא וע' שו"ת עטרה חכמים (חאה"ע סי' י"ב) שנסתפק בזה. ומכאן יש לפשוט כן]: וראיתי בשו"ת קנאת סופרים (סי' י') שכ' שהרמב"ם למד דסד"א מדרבנן לחומרא מש"ס כתובות (דף ט') דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו וסובר הרמב"ם דהיינו מדרבנן ע"ש וא"כ יהי' מוכח מזה דשאחד"א הוא גם במלתא דרבנן. אך א"א לומר כן דא"כ יהי' נסתר קושיות הש"ס שם על ר"א מאי קמ"ל תנינא כו' דמאי ראי' מדאורייתא לדרבנן דלמא קמ"ל ר"א דגם בדרבנן אמרינן שאחד"א וכבר הקשה כן בשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' ל"ח) והעלה דגם להרמב"ם הוי בזה איסור דאוריי' וא"כ נסתרו דברי הקנאת סופרים (ועמ"ש לי המחבר ע"ז בשו"ת ליקוטי צבי סי' ז') וראיתי בקנאת סופרים (סי' נ"ב) שתמה על הפרמ"ג שנסתפק אם שאחד"א הוא מדרבנן מש"ס פ"ק דכתובות את בתי נתתי לאיש הזה כו' ע"ש דמוכח דהוי מה"ת ובמח"כ שכח דברי עצמו בשנות חיים בקונטרס פרט ועוללות (דס"א ע"ב) דשם הוי מטעם נאמנות ולא מוכח מידי וראיתי בספר משנת חכמים (ד' קמ"ד) שחקר שם אי שאחד"א הוי ללקות ולהביא קרבן ודברים תמוהים דלהדיא מבואר בש"ס קידושין (דף ס"ג) ומודה רב אסי דאין לוקין ופרש"י דשאחד"א לא מהני למלקות ומה שהביא שם ראי' דשאחד"א אינו מדרבנן דא"כ מאי עשני פ"ק דכתובות ואב"א באשת כהן הא הוי ס' דרבנן ולהקל ע"ש נלע"ד דלק"מ דאף אם נימא דשאח"ד הוא מדרבנן עכ"ז אם אומר על איזה דבר שהוא ס' דאורייתא א"כ כיון דהדין דסד"א להחמיר מה"ת (וגם להרמב"ם הוא אסור בכאן מה"ת וכמ"ש לעיל בשם הכ"ב) א"כ שפיר אמרינן שאחד"א ודו"ק. ודע דאם נאמר דשאחד"א הוא מדרבנן יש ליישב מה שתמהו האחרונים על מצוות ולו תהי' לאשה דהא שאחד"א וע' שו"ת ס' יהושע בפו"כ סי' תפ"ט. האומנם אם נאמר דהוא מדרבנן א"ש דמה"ת לא אמרינן שאחד"א וגם חכמים לא רצו לאסור בה מה שהתירה התורה להדיא וכעין מ"ש הט"ז בח"מ (סי' ב'). [וראיתי להתורת חיים בחידושיו לע"ז (ד"ז ע"א) שכ' הטעם בהא דאם נשאל לחכם ואסר כו' דהטעם משום ספיקא דדינא יעו"ש ולפ"ז הי' נראה דבדרבנן מותר לשאול דס' דרבנן להקל אך טעם שלו אינו עולה לדינא דקיי"ל דאפי' היכא שידעינן שטעה עכ"ז אסור לשאול] ושוב נדפס שו"ת עדות ביהוסף וראיתי שם בסי' כ"ג ענף ג' שחקר בזה אם שאחד"א באיסור דרבנן וכתב בראש דבריו והנה דעת הרא"ש דבדרבנן לא אמרינן שאחד"א והוא תמוה דהיכן מבואר בדברי הרא"ש כן ואולי ט"ס הוא וצ"ל הרא"ה וכמ"ש לעיל דהרא"ה סובר כן בשם הג' ר' עקיבא איגר בתשובותיו והן אמת שמאד נפלאתי על מ"ש כן בדעת הרא"ה ולדעתי מעולם לא כוון הרא"ה לזה ואחרי המחילה מכ"ת שגה בפשט דברי הרא"ה והוא. דהנה בבדק הבית (שער ב' בית י"ד) על מה שהקשה הרשב"א שם על דברי הר"י בעל התוס' דסובר דס"ס להקל הוא דוקא בב' תערובות דהא בפ"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי מבואר דאמרינן ס"ס אף דליכא תערובות וע"ז כ' הרא"ה דכיון דמה"ת אוקמוה אחזקת טהרות א"כ ס' הא' הוא מותר מה"ת וליכא רק איסור דרבנן ובדרבנן מהני ס"ס גרוע וכמ"ש בעצמו למעלה וז"ל אלא דטעמו של רבינו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שריא רחמנא אלא הכא דס' הא' מותר מה"ת אלא מדרבנן אסור כגון ההיא דתערובות הלכך הו"ל ס' הב' דרבנן אבל כל היכא דס' הראשון הוא מתסר מדאורייתא ס' ב' הוא אסור מדרבנן כו' ע"ש ולהכי כ' דלא קשה מסוגיא דפ"פ דשם ס' הא' הוא מותר מה"ת דאוקמוה אחזקתה ולהכי בדרבנן מותר ס' הב' ולא כהבנת הג' רע"א דסובר דמותר דלא הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן דשאחד"א דליתא דכוונתו כמ"ש. וע' בבית שמואל (סי' ב' ס"ק י"ד) ובפנ"י בקו"א לכתובות (סי' מ"ה) ובשו"ת שב יעקב חיו"ד (סי' מ"ח) תמצא שהם הקשו כעין קושיות הרא"ה מאלמנה עיסה ותירצו שם ג"כ דהוי דרבנן ובדרבנן מועיל ס"ס כה"ג וכן הוא ג"כ כוונת הרא"ה כן כ"ל ברור. וא"כ כיון דהוכחנו דהרא"ה אינו מהחולקים על הך דינא והבאנו ראיות דשאח"ד הוא אף בדרבנן כן הלכתא. וגם אם שאחד"א הוא מטעם קבלה והוא רק מדרבנן עכ"ז י"ל דגם בדרבנן גזרו כן. וראי' דהא כתבתי לעיל שהקבלה שאדם מקבל על עצמו שבת הוא רק מדרבנן ועכ"ז הוא אסור בכל השבותים וכמ"ש המ"א (סי' רס"א סק"א) וע' שו"ת ח"צ (סי' י"א) שכתב ג"כ כן. ובזה שגה בנשמת אדם שם שכתב דלהמ"א מותר בשבותים וליתא וא"כ מבואר דשאחד"א הוא אף באיסור דרבנן:

והנה מדברי הרשב"א שהביאו בש"ע יו"ד (סי' ב') למדו הפוסקים דאף נגד עדים יוכל לעשות על עצמו חתיכה דאיסורא וראיתי בשו"ת ספר יהושע (סי' קע"ז) שכ' נלע"ד דאף דיכול לעשות אנפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים עכ"ז היכא שחוזר בו מותר גם לו עכ"ד. וכמו כן ראיתי בשו"ת תועפת ראם (חיו"ד סי' נ"א) שכ"כ ומהתימה מהם שאשתמט מינייהו דברי המל"מ פ"ג מה' יבום דאף אם חוזר בו לא מהני ואף דבפ"ט מה' אישות לא כתב כן כבר כתבו האחרונים דהעיקר כמ"ש בה' יבום וכן העלה הפרמ"ג בה' שחיטה סי' א' וע' בתועפות ראם בח"מ סי' י"א שגם שם כתב הוא בעצמו דגם כשחוזר בו לא מהני. רק שכתב דבזה לא מצרכינן אמתלא מבוררת יעו"ש וכן כ"ל לדינא ומיושב בזה מ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ק"ט) באיש ואשה שהוחזקו לאח ואחות ואח"כ חזרו בהם כ' שם וז"ל שאינם נאמנים ומכ"ש לסתור החזקה שהיא אלימתא כל כך שסוקלין עליה צריכין דוקא ב' עדים ברורים. וראיתי בפתחי תשובה לאה"ע (סי' י"ט סק"ג) שתמה ע"ז דהא שאח"ד ולא מהני בזה גם כשיהי' ב' עדים ולהנ"ל א"ש דהא כ' השבו"י שם דנתן אמתלא דרצה למלאות תאותו כו' רק שכתב שאינה אמתלא טובה כל כך אבל אי איכא ב' עדים מכחישים מהני אמתלא אף שהוא איננה מבוררת וראיתי להעיר על מה שהקשה הפתחי תשובה באה"ע סי' מ"ז סק"א ע"ד החו"י (סי' קל"ח) באשה שהחזיקה את עצמה לא"א דמהני אמתלא שלה והקשה ממ"ש הרמ"א סס"י מ"ז דאם אמרה שנתקדשה לפלוני לא מהני אמתלא לק"מ לפמ"ש בשו"ת נ"ב חאה"ע (סי' ס') והביאו הוא בעצמו בסק"ג דדוקא בהודה בב"ד לא מהני אמתלא וגם כתב דהיכא דצריכה לומר דוקא שנתקדשה לפלוני מהני אמתלא וא"כ בנ"ד תרווייהו איתנייהו. גם מ"ש דאינה אמתלא טובה ע' תשו' חוט השני סי' י"ז ע"ש. תמהני דהחו"י בעצמו הביא דברי החוט השני וכתב דבשביל הנאת הממון והגוף הוי אמתלא טובה ומ"ש על מ"ש החו"י לחלק בין לבישת בגדי נדות דמאיס לה אמרינן דבמעשה לא מהני אמתלא דאינו מוכרח ע' שו"ת זכרון יוסף חאה"ע (סי' ח') שהסכים לזה ומ"ש מדברי המהרי"ט חאה"ע (סי' א') דבאמר לה עד ולאו אשת איש את לא מהני אמתלא אינו ענין לדברי החו"י דהתם טעמא דמהרי"ט כשאמר לה עד והיא הודה אין דרכה להודה על דבר שיוכל להעיד עליה ובנידון החו"י לא היתה ע"י שאלה כי לא נזכר כלל בחו"י שהי' שאלה וא"כ דברי החו"י צודקים וז"פ:

(כלל ג') לבאר בדין לפני עור לא תתן מכשול. הנה אנן קיי"ל דהיכא דא' מכשיל לחבירו או שמאכילו דבר איסור עובר על לפני עור לא תתן מכשול וראיתי להיד המלך (פ"ט מה' עכו"ם ה"ז) שכ' ועוד יותר תמיה על רבינו דלמה לא מצינו שום זכר ורושם כלל בהלכותיו לדין זה דאסור באזהרת דלפני עור להושיט ולמכור דבר איסור שיעבור עליו כו' ואיך השמיט רבינו דין זה מכל וכל וצ"ע עכ"ל. והנה אני רואה דרבינו לא השמיטו כלל. ע' בס' המצוות סי' רצ"ט שלא להכשיל לשום אדם כו' וחשבו במנין המצוות שבראש ה' רוצח. ובה' רוצח (פי"ב הי"ד) כ' וז"ל כל שאסור למכור לעכו"ם אסור למכור לישראל ליסטים שנמצא שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומכשילו כו' ה"ז עובר בל"ת דלפ"ע לא תתן מכשול עכ"ל. ובה' ברכות (פ"ו הי"ט) שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו והיינו משום לפ"ע. ובהא"ב (פכ"ב הכ"ו) דאין מוסרין בהמה חי' ועוף לרועה שהן חשודין ונאמר ולפני עור כו' ובה' נזירות (פ"ה ה"כ) המטמא את הנזיר כו' וזה שטימא עובר על לפ"ע לת"מ. ובפ"י מה' כלאים המלביש כלאים לחבירו עובר משום לפ"ע. וכ"ה בפ"א שם ואסור לישראל להניח כו' עמל"מ שם. ובפ"י מה' מעשר שני (הי"ג) רופא חבר כו' עי"ש ובה' ק"פ פ"ט ה"ז המאכיל לבן נכר מפסח כו' עצל"ח פסחים (ע"ג א') דהוא משום לפ"ע. ובה' חובל (פ"ה הי"ג) דהאומר לחבירו להזיק לחבירו דהוא רשע ועבר על לפ"ע ובפ"ד מה' מלוה דהלוה והעדים עוברים על לפ"ע. ובפ"ה מה' גזילה דאסור לקנות מן הגזלן כו' ועובר על לפ"ע ובפכ"ג מה' סנהדרין וכשם שהלוקח עובר כן הנותן שנאמר לפ"ע כו' ובפ"ו מה' ממרים המכה לבנו גדול עובר על לפ"ע כו' ובפ"ג מה' אבל וזה שטימא עובר על לפ"ע (ומ"ש בה' נדרים פ"ה ה"א ופ"ח שם אין הטעם משום לפ"ע ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' ת"ל) וכמוהו במקומות אחרים. הנה מבואר שרבינו לא השמיטו כלל ובה' רוצח כתב הכלל מלפ"ע. וגם כתב פרטיו בכל מקום הראוי לו:

והנה מבואר בתוס' שבת (ד"ג ע"א) דגם היכא דלא קאי בתרי עברא דנהרא דלית בי' משום לפ"ע עכ"ז יש בו איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה. ויש בזה פלוגתא בין הפוסקים אם בעכו"ם שייך ב"כ האיסור דמסייע. ולכאורה הי' כ"ל ראי' דגם בעכו"ם איכא איסורא דמסייע ממ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' מעשר שני הי"ג) רופא חבר שהי' מאכיל לחולה ע"ה מפירות ע"ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו ואם הי' הדמאי של הרופא אפילו לתוך ידו לא יתן וכן אם הוא ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור עכ"ל. וכ' הכ"מ בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל דבר איסור לתוך פיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והיא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של החבר הרופא אין על חבר להאכיל דבר בלתי מתוקן עכ"ל. והנה דברי הכ"מ קשיין לי שכתב הטעם דאם הוא של הרופא אסור גם לתוך ידו דאין להחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן דהא בירושלמי שם מסיים ע"ז אבל בב"נ אפילו בודאי מותר ומשל רופא אסור וא"כ אי ס"ד דהטעם דאין להחבר להאכיל א"כ לב"נ דמותר לדידי' איסור טבל אמאי אסור ע"כ נראה הטעם דאסור דהא החולה יחזור וישלם לו א"כ הוא מוכר דמאי ואינו דרך גמו"ח וצדקה ומצאתי שגם הרא"פ פי' כן. ושוב נדפס פי' הפני משה וראיתי מה שפי' שם ולא ניתן להאמר. עכ"פ שמעינן מדברי הכ"מ דלתוך ידו לא הוי רק מסייע ידי עוברי עבירה א"כ למה סיים בירושלמי אם הי' אבר מן החי (דאסור גם לבני נח) אפי' משל חולה (הבן נח) אסור ליתן לידו שלא יבא לידי תקלה. ולשיטות הפוסקים דמסייע ידי עוברי עבירה מותר בעכו"ם א"כ למה אסור אע"כ דגם בעכו"ם איכא איסורא דמסייע (וע' ברא"פ שכ' לפני עור לאו דוקא וכוונתו מסייע וכדמוכח מההיא דירושלמי וכמ"ש הכ"מ) וע' ברמב"ם (פ"א מה' כלאים ה"ו) שכתב ואסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב לו אילנות כלאים עכ"ל וכ' המל"מ שם דטעמו דאף בלי אמירה אסור להניח כיון דהעכו"ם מוזהר אם יניח עובר על לפ"ע לת"מ עכ"ל. והנה בכאן לא נראה שיעבור על לפני עור רק על איסור דמסייע וכמובן מבואר דגם בעכו"ם עובר על מסייע וע' בספר ווי העמודים (דמ"ד ע"א) שהקשה על התוס' והרא"ש דבעכו"ם איכא איסורא דרבנן דמסייע מש"כ יו"ד סי' קנ"א ע"ש ולא ידעתי מאי קושיא דנודע דאיכא פלוגתא בזה. והתוס' והרא"ש ס"ל דיש איסורא ויש חולקין וע' במ"א סי' קס"ג סק"ב ופרמ"ג שם:

והנה ראיתי להג' ר' סענדיר בתשובותיו חאה"ע (סי' נ"ג) שכ' דהא דכתבו התוס' והרא"ש דאיכא איסורא דמסייע הוא דוקא היכא שמשכיר או משאיל דבר לחבירו אבל היכא דמכרו לו שוב אין כאן מסייע ידי עוברי עבירה דאינו שלו יעי"ש ולענ"ד הי' נראה דדבר הזה הוא פלוגתא בין רש"י ותוס' והרשב"א בקידושין (נ"ח א') דרש"י שפירש שם דבמתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין והמוכר יודע מזה עובר על לפני עור והתוס' תמהו שם דהא יכול לקנות מאדם אחר וליכא לפני עור ע"ש ונראה דרש"י האי לפני עור דקאמר הוא איסורא דמסייע ידי עוברי עבירה שזה תולדה דלפני עור א"כ מוכח דס"ל דאף במוכר חפץ לחבירו איכא איסורא דמסייע והתוספות והרשב"א שהקשו על רש"י סבירא להו דהיכא דמוכר ליכא איסורא דמסייע דאל"כ אין התחלה לקושיתם דהא איכא איסורא דמסייע אע"כ דכיון דמכרו לו ליכא איסורא דמסייע. והנה מריש הי' קשה לי מש"ס דנדרים (דס"ב ע"ב) דמקשה רבינא לרב אשי דזבן אבא לבי נורא דהא איכא לפני עור ובודאי דהי' יכול לקנות אצל איש אחר וע"כ הכוונה דמסייע ידי עוברי עבירה וע' בארעא דרבנן (אות של"ט) שהוכיח מהש"ס הזה דאיכא איסורא דרבנן במסייע מוכח דפי' ג"כ הש"ס דליכא לפ"ע רק איסורא דמסייע וא"כ יהי' מוכח דגם היכא שמכרו איכא איסורא דמסייע ולא כהרא"ם אך א"כ תקשה על הסוברים דבעכו"ם ליכא משום מסייע כו' דהא הכא עכו"ם הי' ושוב ראיתי בעין זוכר (מערכת ל' אות י"א) שכ' בשם היד מלאכי דלא קשה מהש"ס הזה על הסוברים דבעכו"ם ליכא משום מסייע דרב אשי הי' לו להחמיר על עצמו יעו"ש וא"כ זה י"ל ג"כ על הרא"ם אך יש להביא ראי' דלא כהרא"ם מש"ס חגיגה (דכ"ה) דחבר וע"ה שבאו לחלוק בנכסי אביהן דלא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים ופרש"י דאין ברירה נמצא החבר מחליף עם עם הארץ והוי לפ"ע וקשה דהא יש לכל אחד חצי חיטים ושעורים וא"כ לא הוי לפ"ע וגם הא מסתמא שכיחא לקנות חיטים ושעורים וא"כ צ"ל דהכוונה דהוי מסייע ולא לפ"ע וע' שו"ת מחנה חיים (סי' מ"ה) וא"כ הא הוא נותן לו לגמרי והוי כמכרו לו וא"כ ליכא מסייע ע"כ דגם במכירה איכא מסייע ולא כהרא"ם (ודוחק גדול לומר דמיירי בדליכא לקנות אצל איש אחר ועל החצי השני איכא לפני עור) ונ"ל דאף שהוכחנו דרש"י ס"ל דגם במכירה איכא מסייע עכ"ז בעכו"ם כשמכרו לו גם רש"י מודה דליכא משום מסייע וא"ש בזה מ"ש בפ"ק דחולין (ד"ז ע"ב) מזבינן לי' איכא משום לפ"ע כו' וכ' רש"י דאין לומר דמזבן לי' לעכו"ם דאין מוכרין להם בהמה גסה וראיתי להטל אורות (דט"ו ע"א) שתמה ע"ז דהא גם בעכו"ם איכא משום מסייע כו' ע"ש אולם עם האמור א"ש דלמכור להם ליכא משום מסייע (ומש"ש מסוגיא דנדרים לק"מ לפמ"ש בשם היד מלאכי דמחמיר על עצמי הי') וצל"ע על שו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקל"ה) שכתב בא' שנשתתף עם חבירו באיזה עסק ונשבע מתחלה שלא יעשה זה העסק אם עובר על לפ"ע וכ' הרדב"ז דודאי מותר כיון שהוא יכול לעשותו לבדו ליכא משום לפ"ע וקשה דהא עכ"פ איכא משום איסורא דמסייע וכמו כן יש להעיר על מ"ש בח"ב בלשונות הר"מ (סי' רט"ו) שכ' בההוא עובדא דרב עילש (ב"מ ס"ח ב') דאמרינן שם דרב עילש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא ספי וע"ז הקשה הרדב"ז דאפי' אינש דעלמא הא עבר על לפ"ע וכ' וז"ל א"נ דלא עבר משום לפ"ע אלא כגון מושיט יין לנזיר דקאי בתרי עברא דנהרא דאי לא מושיט לי' לא מצי שקיל אבל הכא אי לא שקיל ערב עילש הוי שקיל מאחרינא עכ"ל ואכתי קשה דנהי דהיכא דמצי שקיל מאחרינא ליכא משום לפ"ע הא איכא עדיין איסורא דמסייע [ודע דמדברי רדב"ז הללו מבואר דס"ל כשיטות הפני משה שהובא במל"מ פ"ד מה' מלוה ה"א דהיכא דהלוה חזי דהמלוה הי' מלוה אותן המעות לישראל אחר ליכא משום לפ"ע והמל"מ תמה עליו דאיסורא דעביד עביד ג"כ אצל איש אחר יעו"ש ומדברי הרדב"ז שכ' הוי שקיל מאחרינא משמע שהי' לוה אצל ישראל אחר מבואר כהפני משה. וגם בכנה"ג יו"ד (סי' ק"ס הגה"ט אות י"ג) כתב ג"כ כהפני משה יעו"ש] ולכאורה יש להוכיח דהתוס' ס"ל דבמכירה ונתינה איכא ג"כ איסורא דמסייע דהנה בפסחים (כ"ב א' ד"ה ור"ש) הקשו בשם הר"י דאורלייניש דמשמע דההיא דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר' יהודא דהיכא מצי אתיא כר' יהודא הא ר"י אית לי' בפג"ה דג"ה אסור לבני נח ואיכא משום לפ"ע וראיתי בהגהת הג' רע"א שהניח בצ"ע על התוס' דלמה הקשו התוס' מהמשנה דהשולח דזה אינו קושיא כל כך די"ל דהאי תנא ס"ל כר' יהודא רק בהא ולא בהא הלא הי' להם להקשות דהא ע"כ צ"ל לר' יהודא כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וא"כ האיך כתוב לגר אשר בשעריך כו' הא עבר על לפ"ע כו' ע"ש והנה מה דנקט הגרע"א בקושיתו מגר לק"מ דהא קיי"ל בע"ז (ס"ב ב') איזהו גר תושב כל שקיבל עליו ז' מצוות בני נח ונראה דאי נימא לר' יהודא דג"ה אסור לבני נח צריך הגר לקבל עליו גם זה שלא לאכול ג"ה א"כ יוכל ליתנו לו כמו שנותן לישראל ולא חיישינן שמא יאכלנו וצ"ל דעיקר קושיות הגרע"א הוא מסיפא דקרא או מכור לנכרי ונראה לתרץ דלפ"מ דקיי"ל דהיכא דלא קאי בתרי עברא דנהרא ליכא משום לפ"ע וא"כ י"ל דזה כוונת המשנה דיוכל לשלוח לו ירך אע"פ שג"ה בתוכו ולא חיישינן שמא יקנה אצלו ישראל ומיירי בגוונא דליכא משום לפ"ע דיוכל לקנות אצל אחר והעכו"ם יש לו כמה ג"ה לקנות וגם כשלא ישלח לו יקנה בלעדו וא"כ ליכא משום לפ"ע רק משום דעכ"פ הוי מסייע ידי עוברי עבירה ואסור מדרבנן והקשו התוס' על המשנה דאיך התירו לשלוח הא עכ"פ איכא איסורא דרבנן וא"כ לא קשה מהקרא די"ל דמיירי בגוונא דליכא משום לפ"ע שהעכו"ם יוכל לקנות גם אצל איש אחר ואיסורא דמסייע לא קשה על הקרא. וא"כ מוכח מזה דגם היכא שמכרו או נתנו לו לחלוטין איכא משום איסורא דמסייע ולא כהרא"ם: והנה ברמ"א ביו"ד (סי' קי"ט ס"ז) מבואר דאם א' מתיר איזה מאכל וא' אוסר אותו והתאכסן האוסר אצל המתיר מותר לאכול אצלו דודאי הי' מודיע לו וראיתי להתפארת ישראל (עדיות פ"ד ציון נ"ד) שהביא ש"ס דיבמות (י"ד א') דב"ש הוו מודעו לב"ה וכ' דמזה מוכח דאם א' מתיר איזה דבר צריך להודיע להאוסר כשמחולקים בדין דלא כשו"ת הרלנ"ח סי' קכ"א עכ"ד ודברי שגגה המה דאדרבה המהרלנ"ח אוסר שם להדיא בזה ולא התיר רק היכא שניכר האיסור להדיא ואפ"ה אוכל אז א"צ להודיעו וע"ז אין ראי' מהש"ס הנ"ל ומה שהקשה ע"ז התפארת ישראל מש"ס חולין (קי"א) דשמואל האכיל לרב דגים שעלו בקערה ולא הודיעו נעלם ממנו שהמהרלנ"ח בעצמו הרגיש שם בזה והאריך ליישבו ועמ"ש בזה הבאר שבע (דף פ"ה) ומ"ש התפארת ישראל דמה דצריך להודיעו אינו אלא מדות חסידות וגם ב"ש מה שהודיעו אינו אלא מצד חסידות ליתא דחיוב גמור הוא וכדמוכח מפסק הרמ"א הנ"ל דמותר לאכול אצלו דבודאי הי' מודיע לו ואם לא הי' רק מצד חסידות ולא מצד הדין בודאי הי' אסור לו לאכול. וכן מוכח בא"ז (ה' יבום סי' תר"ג) ששם מקור דינא דהרמ"א ומה שהביא התפארת ישראל ראי' לזה ממה שסיימו בש"ס יבמות שחיבה וריעות כו' גם א"כ מאי קמ"ל כבר יישב זה המהרלנ"ח דב"ה הודיעו גם היכא שלא הי' סומכים עליהם וזה עשו מחמת חיבה ומה שהביא עוד התפארת ישראל ראי' לזה ממה דפסקינן באשה שאירע לה אבל ולא ידעה דמותר לבעלה לשמש עמה. אין הנידון דומה לראי' דהתם כשלא ידעה לא עשתה כלל איסורא דכל דיני אבילות הוא שלא יסיח דעתו מהאבילות וכשלא ידעה לא חל עליה כלל האיסור ולא עשתה איסור בשוגג שצריך כפרה וכעין זה כ' התפארת למשה ביו"ד סי' ת"ב סי"ב ע"ש משא"כ בנ"ד דלדעת האוסר הוא איסור גמור בודאי חיובא הוא להודיעו ועשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' מ"ז) שנתעצם הרבה בקושיא זו דלמה מותר לבעלה לשמש עמה ולא חיישינן משום לפ"ע ע"ש והנכון כמ"ש (ודע דאפי' בדבר שהאוסר איני אוסר רק לכתחלה וגם לדעתו בדיעבד מותר עכ"ז צריך להודיע כן כתב במוצל מאש הובא בספר מועדי ד' די"ב ע"א) וא"כ העולה מזה דחיוב גמור הוא להודיע ולא כהתפארת ישראל ולא זכיתי להבין דברי רבינו הפרי תואר ביו"ד (סי' קי"ט) שכ' על מ"ש הרמ"א שם דמותר לאכול עם אחרים וז"ל נראה דדוקא אם אותם שהוא אוכל עמהם אינם מחולקים עמו בסברא אבל אם אותם החולקים עמו סוברים דסברתו אינו סברא באופן דמה שנוהג איסור אינו אלא טועה בכה"ג אסור לאכול עמהם עכ"ל ולדעתי נראה דגם בכה"ג מותר לאכול עמו דכיון דהוא נוהג איסור צריך להודיע וראי' מדברי הא"ז מקור הך דינא שכ' וז"ל אלא דהא נסתפקתי ראובן שפי' עצמו ממאכלים מחמת שנראה לו שאלו המאכלים אסורים לו ושמעון נוהג בהם היתר גמור אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון מי אמרינן הואיל ששמעון תופס את ראובן טועה גם ראובן עצמו אם הי' יודע שהוא מותר הי' אוכל אלא שמחמת טעותו מניח יש לחוש שמא שמעון יאכילנו ונראה לדקדק כו' עכ"ל יעו"ש דמבואר להדיא דאף היכא שמחזיק להאחר לטועה גמור עכ"ז חייב להודיעו ומותר לאכול אצלו וכן נ"ל לדינא דלא כהפרי תואר ושוב הגיע לידי שו"ת דברי נחמי' וראיתי שם בחא"ח (ד"ח ע"א) שפקפק ע"ד הפרי תואר ע"ש אולם בהגלות אלינו דברי הא"ז אין כאן פקפוק כלל והברור דליתא. והנה מבואר ברמ"א שם שהיכא שהוא ניכר א"צ להודיעו דהא הוא רואה אותו ועכ"ז הוא אוכל. ובזה שגה בספר שם אהרן (דל"ו ע"ב) שכתב על ש"ס ב"מ (דס"ח ע"ב) רב עילש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי והקשה דאמאי לא אמר דלא הוי ספי לנפשי' איסורא דהא מפורש במשנה דהמלוה והלוה עוברין בריבית ותירץ דנהגו העם כר"ש וא"כ לא הי' יכול להקשות איך ספי ר' עילש לנפשי' איסורא די"ל דהוא סבר כר' יהודא ולכן הקשה דלא הו"ל למיספי לאינשי איסורא בדבר שנהגו להחמיר עכ"ד והא ליתא דכיון דלדידי' הוא היתר גמור והאחרים הם רואים הדבר והוא אינו מסתיר מהם בודאי אינו עובר כמבואר ברמ"א ועיקר קושיותו נעלם ממנו שהרא"ש הרגיש בזה ותירץ דבאבק ריבית כי האי אינו עובר הלוה. והנה הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ב) כ' בשם האמונות שמואל דאם הוא אינו מצוה על הדבר אינו עובר כשנותן לחבירו המצווה משום לפ"ע ומיושב בזה מה שהקשה בספר לשם זבח (דק"ז ע"ב) על מה דאיתא בפסחים (כ"ב ב') והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל כו' והתוס' הקשו שם דהא איכא לפ"ע והקשה שם בשם הג' ר' העשיל דדלמא מיירי באמה"ח דטמאה דב"כ מצווה עלי' וישראל אינו עובר בטמאה וא"כ א"ש הדיוק הא לכלבים שרי שהרי לישראל אינו אסור משום אמה"ח ולב"נ עובר משום לפ"ע עכ"ד. וכן הקשה בס' שם אהרן (די"ז ע"ד) ומה שתירץ שם עפ"י מ"ש התוס' בע"ז ד"ז דדוקא דבר דדרכו למיכל אבל חתיכות חזיר דאין דרכו למיכל שרי להושיט והשתא אי מיירי בבהמה טמאה דאין דרכו למיכל שרי להושיט הוא דברי שגגה דהתוס' כ' דחזיר מותר להושיט לישראל דאין דרכו למיכל אבל לעכו"ם בודאי דרכם למיכל חזיר ובהמות טמאות וז"פ אולם לפמ"ש האמונות שמואל א"ש דבאמה"ח דטמאה דאין הישראל מוזהר עליו ליכא משום לפ"ע כשמושיטו לעכו"ם אף דהוא מוזהר עלי' וראיתי להבני חייא ביו"ד (סי' ס' ס"ב) בהגהות הטור שהקשה על האמונות שמואל מלא יושיט כוס יין לנזיר אף דלהישראל שמושיטו שרי וכמו כן ראיתי בשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' י"ז) שהביא בשם ספר עץ חיים שהקשה כן ובמחכ"ת לא עיינו בשו"ת אמונות שמואל בעצמו ששם הרגיש בזה וכתב דלא דמי למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידי' שרי מ"מ התורה אסרה עלי' כשיהי' נזיר אבל באיסור דשרי לדידהו ואינו אסור אלא לב"נ להושיטו לא אומרין בזה לפ"ע לת"מ עכ"ל הרי שהא"ש הרגיש בעצמו בזה ודחאו וראיתי להטל אורות (די"ד ע"ב) שכ' דדעת הרשב"א בסוכה (ד' מ') הוא כדעת האמונות שמואל ע"ש ואני תמי' ע"ז דאדרבה מוכח ההיפוך שם דהא כתב בשם מורו הרב דההוא דאגני רב נחמן לרבנן בסוכה שנוי' מופלגין ד' דאיכא בזה משום לפ"ע רק כשנודע האיסור י"ל אם איתא דלא ס"ל לא ליכול עכ"ד א"כ אדרבה מבואר דאף דלדידי' מותר עכ"ז איכא משום לפ"ע ומה דמותר היכא דהאיסור נודע הוא דאמרינן דודאי הדר משמעתי' וגם הוא הסכים עתה להתיר דבשלמא היכא דהאיסור ברור לכ"ע אז אף כשהאיסור נודע עכ"ז אסור דהוא גורם לחבירו שיאכל האיסור משא"כ היכא דלהמתיר הוא מותר לגמרי וא"כ כשמתאכסן אצלו מי שלדעתו הוא אסור עכ"ז כשהאיסור נודע תלינן דהדר משמעתי' דילי' ויותר תלינן בזה משנתלה דהוא אוכל במזיד דבר האסור לדעתו א"כ דברי הרשב"א המה נגד דעת הא"ש:

והנה נסתפקתי בהי' מונח חתיכה שיש בה איסור תורה ושאל לחבירו ואמר שיש בו איסורא דרבנן אם עבר על לפני עור שמכשיל לחבירו במה שאינו אומר לו שיש בזה איסור תורה. והנה ראיתי לרבינו הגור ארי' (פ' לך) שכ' וז"ל ואפשר כי אשה שהוא א"א ואמרה שהוא פנויה ואנסוה אנשים רעים אין עליה אשמה דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא ולא שייך בזה לפ"ע לת"מ עכ"ל אולם ראיתי בלבוש האורה שהשיג עלי' וכתב דשייך בזה לפ"ע וא"כ הי' נראה דנ"ד תליא בפלוגתת הג"א והלבוש אך נראה דבנ"ד גם הגור ארי' מודה דעובר על לפ"ע לפמ"ש ה"ה (פ"א מה' אישות) דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בי' א"כ י"ל דבשלמא בנידון של הגור ארי' דיש בו איסור מה"ת (דצ"ל דס"ל להגור ארי' דבפנוי' איכא ג"כ איסורא דאורייתא ע' פר"ח אה"ע סי' קי"ט דכיון שכתב דמה לי איסורא רבה כו' וזה לא אמרינן רק באיסורי דאורייתא וכמ"ש המגיה להמל"מ פ"א מה' יו"ט הט"ז) א"כ כיון שעבר על איסור תורה הקל אמרינן דיעבור ג"כ על איסור תורה החמור משא"כ בנ"ד שאמר לו רק שיש בו איסורא דרבנן הו"ל לחשוש פן יעבור ע"ז דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בי' וע"כ עבר על לפ"ע כן נ"ל: וראיתי להפני יהושע בתשובותיו (חיו"ד סי' ג') שכ' דלפ"ע בעכו"ם הוא רק מדרבנן דהא עמד הקב"ה והתיר להן כו' ע"ש ובשו"ת תורת נתנאל (סי' ל"ו) כתב עלי' דנעלם ממנו ש"ס דע"ז (ד"ב ע"ב) דלהמסקנא העונש במקומו עומד ע"ש וכן ראיתי שתמהו עליו בשו"ת בית יהודא חיו"ד (סי' י"ז) ושו"ת ח"ס חח"מ (סי' קפ"ה) ובספר המצרף (סי' ק"מ) כולם הניחו בתימה עליו וגרם להם זה שלא נגלה בימיהם שו"ת פנ"י ח"ב ששם בחאה"ע (סי' מ"ג) נשאל ע"ז וכ' דמ"מ לא הוי לפ"ע ממש כיון שעתה אינם מרצון ואם עושין אין מקבלין שכר רק כאינו מצווה א"כ אינו מכשול ממש דעיקר לפ"ע קאי על מי שמצווה שלא להכשילו יעו"ש באורך וע"ש בפנ"י שכ' שספק לפני עור להקל וצלע"ק מש"ס קידושין (ל"א ב') ודלמא רתח ועבר על לפ"ע כו' משמע דאזלינן להחמיר בס' לפ"ע ויש לדחות וע"ש בפנ"י דמי שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר על לפ"ע מה"ת וע' שו"ת פרי עץ הדר (סי' י"ד) ובשו"ת מחנה חיים (סי' מ"ו) שכתבו כן ולא ראו שו"ת פנ"י הנ"ל. ויש להעיר ע"ז משו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקל"א) שכתב דמיטב שיעבור איסורא זוטא ואל יעבור על איסורא רבא וקשה דנהי דעל איסור הריבית אינו עובר הלוה עכ"ז עובר על לפ"ע ואיסור זה הוא מדאורייתא ובדאורייתא לא שייך לומר מוטב כו' דמה לי איסורא זוטא או רבה וכמ"ש בשם הגהת מל"מ ויש לסייע מזה לשיטות מהר"י באסין שבשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' מ') דגם על לפ"ע אינו עובר רק משום מסייע ידי עוברי עבירה דזה הוי רק דרבנן:

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה