שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן ג קונטרס בית תפלה
א הנה אנן קיי"ל דזמן ק"ש הוא עד ג' שעות וראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א (בחידושיו לברכות ד"ג) שכ' על מ"ש רש"י שם דדרכן של מלכים לעמוד בתחלת שעה שלישית דמזה מוכח דדעת רש"י דזמן ק"ש הוא רק עד תחלת שעה ג' ותימה על הב"י סי' נ"ח שלא הביא דעת רש"י בזה עכ"ד. ובאמת לק"מ דגם רש"י סובר דזמן ק"ש הוא כל שעה ג'. רק דהא גם הבני מלכים צריכין לקרות ק"ש ולהם משך השעה השלישית לקרות ק"ש וכ"ז כ' הפר"ח בא"ח (סי' כ"ח) וע' שו"ת שאגת ארי' (סי' ה') שהשיג עלי' אולם באמת מצאתי כזה בתוס' הרא"ש לברכות שם שכ' שכן דרך בני מלכים להיות ישנים עד ב' שעות ויקרא בשעה שלישית. וכ"כ הר"פ בהגהותיו לסמ"ק וז"ל ואע"ג דתחלת ג' שעות קמו מלכים כדמוכח מהאי דקדמו עיני אשמורות מ"מ כל שעה ג' שהוא שעת עמידה קרי לי' ובקומיך שאז קורין המלכים ק"ש וכן ראיתי בסמ"ג מ"ע (סי' י"ח) שכ' וז"ל ומוכח שם בענין מחלוקת רבי ור' נתן שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כ"א ב' שעות שלימות ונ"ל דג' שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדים ממטתם בב' שעות ביום וקורין אותה בשעה שלישית כו' עכ"ל הנה מבואר מכל זה דאין הכרח דרש"י יסבור דזמן ק"ש יהי' רק עד ב' שעות וסרה קושיות השבות יעקב וראיתי בספר לשם זבח (דנ"א א') שתמה על רש"י יעו"ש ולק"מ וכמ"ש. אולם בהגמי"י פ"א מה' ק"ש הביא דעת ראבי' ור' שמחה שהם סוברים דרק עד תחלת שעה ג' זמן ק"ש ודחה דבריהם. וכן מצאתי בסדר רב עמרם גאון (ד"ג ע"א) שדעתו דרק עד שעה ב' מותר לקרות ק"ש ולהלכה קיי"ל דגם שעה השלישית מותר לקרות וראיתי להתפארת ישראל (פ"א דברכות סי' י"ז) שהקשה דלמה פסקינן דהזמן הוא עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד דהא במס' שבת לא קיי"ל דישראל בני מלכים הן ונעלם ממנו שרבינו יונה הקשה כן ותירץ דכיון שיש מיעוט שעומדין שפיר קרינן בי' ובקומיך ועמ"ש הרמב"ן במלחמות והנה הג' שעות הם זמניות וכמבואר (בסי' רל"ג ס"א בהג"ה) ולפ"ז קשה מאד לזהר בזה ובפרט בימי החורף וכמ"ש הט"ז (סי' נ"ח סק"א) וכבר ראיתי להלחם שמים בפ"ק דברכות שחתר למצוא להקל בזה יעו"ש ובשאילת יעבץ (ח"א סי' מ') ועשו"ת משנכ"י (חא"ח סי' ע"ו) שהוא ג"כ האריך בזה ועל דברי' כבר טען עליהם בספר שם ישראל (ד"ט ע"א) ובאמת קשה לסתור דברי הר"מ בפי' המשנה וראיתי ג"כ בתשובותיו פאר הדור (סי' מ"ד) שגם שם כ"כ). אם לא נמצא לא' מן הראשונים שיכתוב נגד דעתו אולם ראה זה מצאתי לרבינו הרא"ש בתוספותיו לברכות (ד"ג ע"ב) שכ' וז"ל מכאן משמע שלעולם יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה וכן משמע בפ' מפנין וכו' וכן ר' יהושע דאמר במתניתין ג' שעות ולקמן בפ' תפלת השחר דקאמר תפלת השחר עד ד' שעות ואם הי' השעות משתנות לפי סדר היום הי' לו להזכיר שליש היום ורביע היום עכ"ל. מבואר להדיא דעתו דסובר דזמן ק"ש בכל עת הוא עד שעה התשיעית וזמן תפלה הוא עד שעה העשירית וזה כעין מ"ש הלח"ש שם עפ"י הזוה"ק ואם כי אין להקל לכתחלה בזה עכ"ז בשעת הדחק יש לנו עמוד גדול לסמוך עלי' ואין ראי' מהש"ע שלא נגלה בימי' דברי הרא"ש בתוספותי' הללו [כאשר תראה במ"ש הב"י בא"ח סי' ק"ז על מ"ש הטור וא"א ז"ל כ' לא ברירא לי שפיר פירושא כו' כי מי הוא כו' וכ' הב"י ע"ז לא מצאתי דבר זה לא בפסקים ולא בתשובות ולא ראיתי מי שפירש כן עכ"ל ובאמת מבואר דבר זה בתוס' הרא"ש (דכ"א א') והמגיה לתוס' הרא"ש אישתמט לי' דברי הטור הללו ולכן הגיה שם בחנם יעו"ש] והנה ראיתי בהגהת הר"א לברכות (ד"ב ע"א) שכ' דאפי' למ"ד ק"ש דאורייתא הזמן הוי דרבנן ולענ"ד הוא תמוה דהא מבואר במס' ברכות (כ"א א') דמ"ד דק"ש דרבנן משום דס"ל דבשכבך בד"ת הוא דכתיב ולמ"ד דק"ש דאורייתא דסובר דהקרא דבשכבך מיירי בק"ש א"כ הזמן דשכיבה וקימה הוי דאורייתא. וע' רש"י שבת (די"א ב') שכ' מפסיקין תורת' לק"ש דזמנה דאורייתא בשכבך ובקומיך מבואר להדיא דהזמן הוא דאורייתא וכן הוא להדיא בתוספתא (פ"ג דברכות) כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כן נתנו חכמים קבע לתפלה. הרי להדיא דהזמן הוא מה"ת וזה נ"ל פי' הירושלמי ברכות (פ"א ה"ב) אמר ר' בא ק"ש זמנה קבוע לתפלה אין זמנה קבוע ולכאורה הא גם תפלה זמנה קבוע ועכצ"ל דהכוונה בירושלמי דק"ש מה"ת זמנה קבוע משא"כ תפלה ושוב ראיתי להקרבן העדה שבת (פ"א ה"ב) שפי' כן. ומוכח דזמן ק"ש הוי מה"ת ונ"ל ראי' לזה דהנה הפרמ"ג בא"ח בפתיחה כוללות (ח"ב סי' ט"ו) נסתפק במצוה שמה"ת אין זמנה קבוע רק מדרבנן אם הוי מ"ע שהזמ"ג יעו"ש. והנה מדברי המהרי"ט נ"ל דסובר דאף דהזמן הוא דרבנן עכ"ז מקרי שהזמן גרמא ממה שהקשה בחידושיו לקידושין (דכ"ט ע"א) דאמאי לא מקרי פדיון מ"ע שהז"ג הא שבת אסור בפדיון וראיתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות (פ"ח סי' ע"ז) שתמה ע"ז דהא פדיון בשבת אסור רק מדרבנן יעו"ש אמנם דעת המהרי"ט דכיון דמדרבנן זמנה קבוע הוי מ"ע שהזמ"ג אולם לדעתי הדבר מפורש בר"מ פ"א מה' ק"ש דלכן חייבים נשים בתפלה כיון דמה"ת אין זמנה קבוע אף דחכמים קבעו לה זמן מוכח דקביעת הזמן שהחכמים קובעים לא מהני דתהוי מ"ע שהזמ"ג וע' בב"ח (סי' ק"ו ס"ב) שכתב שכ"ה דעת הרי"ף והסמ"ג והסמ"ק ע"ש. הן אמת שלפי גרסת התוס' בברכות (ד"כ ע"ב) תפלה דרחמי נינהו וכן לפמ"ש ר' יונה (פ' מי שמתו דהטעם דחייבים בתפלה משום דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אינו מוכרח זה. אולם מהר"מ ואינך פוסקים מוכח שפיר ובזה א"ש דברי הר"ר דוד ויטל בכתר תורה שהביאם המגילת אסתר בביאורו לספר המצות (מ"ע ה' סי' ז') שהביא ראי' דתפלה דאורייתא ממה שהוא אינו מ"ע שהז"ג דהזמן הוי דרבנן. ואי הוי דרבנן ע"כ מהראוי הי' להיות מ"ע שהז"ג כיון דהוא דרבנן והזמן דרבנן וע"ז כ' המגילות אסתר דשאני התם דרחמי נינהי אולם דברי הר"ד ויטאל צודקים דהר"מ מוכרח לסבור דתפלה דאורייתא לפי מה דהוא אינו גורס תפלה רחמי הוא וא"כ לפי זה ע"כ מוכח דבק"ש הזמן הוי מה"ת דהא ק"ש הוי מ"ע שהז"ג כמבואר בש"ס (כ' א') ואם הי' הזמן דרבנן לא הי' מ"ע שהזמ"ג כמו תפלה מבואר מכל זה דלא כהר"א דזמן ק"ש הוי דרבנן ומש"ש ראי' מתוס' סוטה (ל"ז ב') דכתבו ק"ש דרבנן ופי' הכוונה זמן ק"ש ליתא דדעת התוס' שם דק"ש לגמרי דרבנן ומצאתי כן בתוס' ר' יהודא חסיד ברכות (ד"ט ע"א) שכ' ק"ש דרבנן ואפי' למ"ד לקמן בפ' מי שמתו ק"ש דאורייתא שמא רוצה לומר דאסמכוה אקרא עכ"ל וי"ל שזה ג"כ דעת התוס' ומיושב הרבה קושיות שהקשו האחרונים וראיתי במ"א (סי' נ"ח סק"ז) שהקשה על הכ"מ פ"א מה' ק"ש הי"ג) שכ' דזמן ק"ש הוא דרבנן דא"כ אמאי הוי ק"ש מ"ע שהזמ"ג. מבואר כמו שכתבתי אולם על הכ"מ לק"מ דהוא כתב דהתורה מסרתו לחכמים לקבוע זמן יעו"ש א"כ שפיר הוי מ"ע שהזמ"ג כיון דגם מה"ת לא בכל עת הוא רק שהתורה מסרה הזמן לחכמים אולם על הר"א שכתב שזמן ק"ש לגמרי הוא דרבנן הוא מהתימה ושוב ראיתי מ"ש במעשה רוקח (ד"נ ע"ב) ע"ד התומת ישרים יעו"ש:
והנה נודע דדעת הרמב"ם דתפלה הוי מה"ת והרמב"ן ס"ל דהוא דרבנן. וראיתי בשו"ת שנות חיים (סי' קפ"ז) שתמה על הסוברים דתפלה דרבנן ממס' שבועות (י"ג ב') לא קרא מקרא קודש כו' ומשמע מזה דהוי מה"ת ולהרמב"ן דסובר דתפלה דרבנן נצרך לומר דקידוש הוי מה"ת עכ"ד. וקשה לי מתוס' סוטה (ל"ב א' ד"ה ק"ש) דהקשו דאמאי משייר הלל וקידוש של שבת והנה מאי דכתבו קידוש של שבת ולא כתבו סתם קידוש היינו משום דרצו לסיים ועוד דהא משמע התם דקידוש הוי עה"ת לכן כתבו מתחלה של שבת דקידוש של יו"ט ס"ל דהוי דרבנן ועכ"ז כ' דתפלה דרבנן ולהשנות חיים המה שני הפכיים. אולם בעיקר ראייתו מהש"ס דשבועות הנ"ל תמהני שלא ראה מ"ש התוס' שם דהכוונה דלא שבתו מטעם יה"כ רק שנתעצל מלעשות מלאכה וכ"ה בחי' הריטב"א לשבועות שם וא"כ י"ל דהרמב"ן וסייעתו פירשו ג"כ הש"ס כפירוש הזה וא"כ מעיקרא לק"מ. והצעתי הדבר לפני הרב המחבר וע' מ"ש לי ע"ז בשו"ת קנאת סופרים בהשמטות השייכים לש"ח (סי' מ"ה ס"ב) אולם אח"ז שבתי וראיתי כי א"א לומר דהרמב"ן פי' הש"ס כהתוס' דהא כ' בביאורו לתורה (פ' אמור) וז"ל וטעם מקרא קדש שיהי' כולם נקראים ונאספים ביום הזה לקדש אותו כי מצוה הוא על כל ישראל להקבץ בבית אלקים ביום מועד לקדש היום בתפלה בפרהסיא בתפלה והלל לד' א"כ מבואר דהרמב"ן פי' הש"ס הזה כפי' רש"י, וע' בבאר שבע (דמ"ח א') וע"כ צריכין אנו לומר דגם להרמב"ן דתפלה דרבנן ביה"כ גזה"כ שנתפלל ונודה לד' [וע' בראב"ד בביאורו לת"כ (פ' אמור פי"ד) שכ' וז"ל מקרא קודש כיון שהזכיר בו קדושת היום וכבדו בכסות נקי' עכ"ל. משמע מזה דהראב"ד ס"ל דמה"ת בעינן ביה"כ כסות נקי' והיינו דילפינן בשבת (דקי"ז) מוקדוש ד' מכובד וכ"כ הבאר שבע שם וע' שו"ת הר"ש הלוי (חא"ח סי' ז') שאסר מה"ט לילך ביה"כ בשק. וכל זה דלא כהמסורת התלמוד בת"כ שם שהניח בצ"ע יעו"ש]. וראיתי בספר החיים (סי' ק"ו) שהניח בקושיא על הרמב"ן דסובר דתפלה דרבנן ממס' תענית (דכ"ח א') דקרי למנחה ד"ת ולנעילה ד"ס וכן קשה להרמב"ן דהא לדידי' עכ"פ זמן תפלה הוי דרבנן ומכאן משמע דהוי ד"ת עכ"ד. ולדעתי לק"מ דהכוונה בש"ס דעכ"פ מנחה יש לו סמך מן התורה מן ויצא יצחק לשיח כו' וע"כ שייך שפיר לקרותו ד"ת וכמ"ש התוס' בע"ז (דכ"ב) דהא דאמרינן חה"מ דאורייתא היינו שיש לו סמך מה"ת. ומה גם לגירסת הגאונים (שהביא הרע"ב והוא הגירסא שכתב רש"י דלא גרסינן לה) והיינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ופירשו דבאמת גם קרבן עצים דוחה מנחה ונעילה ועיקר הקושיא הוא על דדחי קרבן עצים נעילה וקרבן מוסף לא דחי ומתרץ דמוסף ד"ת ולכן לא צריך חיזוק משא"כ קרבן עצים צריך לדחות גם נעילה ע"ש וכן פי' הקרבן העדה בירושלמי בודאי א"ש דא"כ שוב לא מוכח מזה דמנחה ד"ת וכמבואר אך להר"מ א"א לומר כן כמו שיראה הרואה בר"מ ה' כלי המקדש (פ"ו ה"ח) אך להרמב"ן שפיר י"ל כן וצל"ע על רש"י ותוס' שפירשו בדברי ר' יהושע קרבן עצים אין בנעילה דדוקא בנעילה ולא במנחה דמניין להם כן דהא בדברי ר"ע פי' קרבן מוסף אין בנעילה דכ"ש במנחה ובר' יהושע פי' להיפוך וע' יד דוד בתענית שם ובשו"ת משכנ"י חא"ח (סי' פ"ד) וצל"ע לעת הפנאי:
ב הנה (בסי' רצ"ה ס"ד) פסקינן דק"ש של לילה הוא רק עד עמוד השחר ואח"כ לא יצא ידי חובתו רק כשנאנס. וראיתי בשו"ת משיבת נפש (חאו"ח סי' א') שדחה דברי הפוסקים וס"ל דיקרא עד הנץ החמה. ולדעתי צדקו דברי הפוסקים דמ"ש המשיבות נפש ע"ד הרשב"א בחי' לברכות (ד"ט ע"א) וז"ל ומה שיצא להראשונים כן מהא דברכות דף ח' דאמר ר' גמליאל לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ודייק הרשב"א הא עלה לא. לענ"ד פשוט דרשב"י משום ר"ע פליג אר"ג ולהכי אמר ריב"ל. להני זוגי דרבנן כדאי הוא ר"ש לסמוך עלי' בשעת הדחק ואי לא פליג אפי' שלא בשעת הדחק נמי עכ"ל ושגג בזה ולא ראה מ"ש הרשב"א לעיל מזה דרשב"י אליבא דר"ע ורשב"י אליבא דנפשי' פליגי בזה דרשב"י אליבא דר"ע ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק נמי ותדע לך מדאמר ריב"ל כדאי ר"ש לסמוך עלי' בשעת הדחק אלמא רשב"י אפי' שלא בשעת הדחק קאמר אבל רשב"י אליבא דנפשי' אינו מתיר רק בשעת הדחק וכן ר"ג ס"ל כן ומ"ש המשיבות נפש דמדאמר ר"ג לבניו דרבנן כותי ס"ל ואי במזידין אסור לקרות א"כ גם לרבנן דס"ל עד חצות ולא לאחר חצות משום להרחיק אדם מן העבירה א"כ אסור לרבנן במזידין כמו לר"ג מן ע"ה עד הנה"ח עכ"ד לענ"ד לק"מ והוא דבשלמא לרבנן מה דחששו אחר חצות שמא יעלה ע"ה הוא גזירה רחוקה דבין יממא ללילא לא טעו אינשי משא"כ לר"ג אם יתירו אחר ע"ה עד הנה"ח הוא חששא קרובה דמעמוד השחר עד הנה"ח בקל יבא לטעות ודבר זה למדתי מדברי הרשב"א בחי' שם סוף ד"ה לעולם יעו"ש והוא נכון ומ"ש דמדאמר ר"ג ולא זו בלבד אלמא דשוה ק"ש עם שאר דברים דשם אסור אחר ע"ה גם באונס וה"ה בק"ש. אינו ראי' דהא בלא"ה לא שוו כל הנך מילי להדדי דהא מהדברים השנוים במשנה איכא מילי דאפי' בדיעבד אסור אחר חצות ויש דברים דמותר בדיעבד אחר חצות א"כ מוכח דלא שוו אהדדי ומ"ש דאיך יפטרו אותו חז"ל ממ"ע דאורייתא כבר כ' רבינו יונה דיש יכולת בידי חכמים לפטור ממ"ע בשוא"ת יעו"ש וא"כ דברי הראשונים קיימים:
ג והנה קיי"ל דכל דבר שבקדושה סגי בעשרה וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' כ"ו) שהוכיח דבדיעבד יוצא יעו"ש ולבבי לא כן ידמה ונ"ל דאפי' בדיעבד לא יצא וראי' ברורה ממ"ש הרז"ה בספר המאור (פ"ק דמגילה) וז"ל דעד כאן לא אמר רב אסי אלא למצותו לכתחלה לקרותו בי' משום פרסומא ניסא אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא תדע דהא לא תנינן לה במתני' דתנן אין פורסין על שמע כו' בפחות מי' מוכח דאותן דברים המבוארים במשנה דצריכין עשרה אפי' בדיעבד לא יצא בפחות עי' וע"ש ברמב"ן במלחמותיו ובר"ן דמבואר שם דגם המה מסכימים לדינו של בעל המאור דבדברים השנויים במשנה אפי' בדיעבד לא יצא [וראיתי להא"ז ה' מגילה (סי' ש"ע) שגם הוא נתקשה בזה מדוע לא קחשיב מגילה בהדי אינך דברים השנוים במשנה ותירץ דשייר ואין לומר מאי שייר דהאי שייר דה"נ שייר קידוש החודש דצריכין עשרה כמבואר בירושלמי מגילה (פ"ד ה"ב) וסנהדרין (פ"א ה"ב) וקשה לי ע"ז דהא מש"ס בבלי ר"ה (כ"ה ב') עד דאיכא אהרן בהדך כו' מבואר דלא ס"ל כהאי ירושלמי ומוכח דס"ל דסגי בקידוש החודש בג' לבד וע"כ הר"מ בה' קידוש החודש (פ"ב ה"ח) פסק כן דלא צריך עשרה וא"כ תקשה אי נאמר דשייר מקרא מגילה מאי שייר דהאי שייר וצע"ק] ומה שהביא בנ"ב ראי' ממאי דמבואר בירושלמי דאם התחילו בי' גומרין אף בפחות מי' והכ"מ נסתפק דאפשר דגם בזה"ז דכ"א מברך לפניה ג"כ הדין כן ואם נימא דבפחות מי' לא יצא לא היינו מקלינן בזה. אין ראי' כלל מזה ותחלה אומר דלכאורה יש לפשוט ספיקת הכ"מ דבזה"ז ליתא להך דינא והוא ממ"ש הר"מ (פי"ג מה' תפלה ה"ו) דח' פסוקים שבתורה מותר לקרותו בפחות מי' וראיתי במנהיג (ה' אתרוג סי' ס"ב) שהקשה ע"ז דמאי רבותא הא בכל התורה הדין כן דאם התחילו בי' גומרין בפחות מי' וכאן כבר התחילו כו' ע"ש ואפשר ליישב זה עפ"י מה דמבואר בירושלמי (פ' בני העיר ה"ז) דח' פסוקים שבתורה צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן אף בזמן הש"ס וא"כ י"ל דזה הוי רבותא דאף דצריכין ברכה עכ"ז מותר ומוכח דבזה"ז אסור אך י"ל דאין ראי' מזה. דיש לפרש דברי הר"מ דמיירי דמתחלה לא הי' עשרה וכמ"ש הכ"מ שם וכ"ה בחי' הר"ד ערמאה שם. או י"ל דנ"מ דאפי' היכא דלא נשתיירו רובן עכ"ז מותר אף דבשאר דברים אסור כה"ג וכמ"ש הפר"ח בא"ח (סי' תכ"ח סק"ז) אך עכ"פ מוכח דהמנהיג ס"ל דאף במקום שצריך ברכה מותר דאל"כ לא הקשה על הר"מ ונפשט ספיקת הכ"מ עכ"ז אין ראי' להנ"ב. די"ל דכיון דכל הנך מילי הם דרבנן והם אמרו דאם התחילו מותר וז"ב. ומ"ש הנ"ב ראי' מעבד כנעני התם ג"כ דרבנן דמה"ת הקדש שחללו על ש"פ מחולל וכמ"ש הר"ן וע' טורי אבן שם. ושוב ראיתי להחיי עולם (דף קי"ד ע"א) שגם הוא השיג על הנ"ב דעבד כנעני דרבנן אך נעלם ממנו דברי הרז"ה והרמב"ן והר"ן הללו שמבואר להדיא מדבריהם דלא כהנ"ב ושוב הגיע לידי ספר יד המלך וראיתי בה' אישות (פ"י ה"ה) שחולק מסברא על הנ"ב וגם מיני' אשתמיט דברי הראשונים הללו שמבואר להדיא דלא כותי'. ודרך אגב אעיר על מה שתמה שם מאד על התוס' שכתבו בשם הירושלמי דעבדים נפדין בג' משום שמא יברחו וע"ז תמה דלא נזכר כלל זה בירושלמי יעו"ש. אמנם דברי התוס' ברורים. דהא בירו' אחר שאמרו הגזירה שמא יברחו איתא ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסי לית הדא אמרה שעבדים נפדין בג' והיינו דכיון דאיכא חששא דשמא יברחו ע"כ נפדין עבדים בג' דאי הי' צריך עשרה הי' הדבר מפורסם. וע' בפני משה סנהדרין (פ"א ה"ב) וכתובות (פי"א ה"ו) וז"פ בכוונת התוס':
ויש לחקור כשלומדים ד"ת ואומרים אחריו קדיש אם צריכין שיהי' בעת הלימוד עשרה. או סגי כשילמוד א' או ב' רק שיהי' עשרה בעת הקדיש. וראיתי בשו"ת אבן השוהם (סי' י"ט) שכ' בפשיטות דבעינן שיהי' בעת הלימוד עשרה והביא ראי' מתוס' ברכות (ד"ג ע"א ד"ה ועונין) שכתבו דלהכי תקנו הקדיש בלשון תרגום שיהי' הכל מבינין שזה הי' לשונם א"כ שמעינן דתקנוהו הואיל והכל שומעין אכן יחיד או ב' לא יאמרו קדיש דרבנן עכ"ל ובמחכ"ת שגג בזה דהי' סבור דכונת התוס' דהדרשא אמרו בלשון תרגום. ובאמת כוונת התוס' על הקדיש וא"כ לא מוכח מידי ובעיקר הדבר לא ראה ברא"ש ברכות (פ' אלו דברים סי' ה') ע"מ דאמרינן התם על הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן והוא בעידנא דקא גמרי להו אבל בעידנא דקא מפטרי נפשייהו עונין וכ' הרא"ש כשלומדים התינוקת ואומרין קדיש. והוכיח מזה במעיו"ט שם דלא בעינן (וע' במ"א סי' רל"ד סק"א) עשרה בעת הלימוד דלא גרע מתינוקת שלמדו לבדם וכ"כ הב"ח והע"ת והא"ר (סי' נ"ה) א"כ מבואר דלא כהאבן השוהם [ומש"ש האבן השוהם מסתירת דברי הרמב"ם סוף אבות למ"ש בה' תפלה. נעלם ממנו שכבר העיר בזה הבאר שבע סוף מס' סוטה וע' במ"א סי' נ"ה ושו"ת בית יהודא חאו"ח (סי' ל"א) וע' בלשון הר"מ סוף ספר אהבה שכ' כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בת"ת שבע"פ כו' ומ"ש או יתר הוא לכאורה שפת יתר ומשמע לכאורה דכ' או יתר דלא נימא דסגי בפחות דעשרה לאו דוקא וע"כ כ' או יתר א"כ יהי' משמע מזה דבעינן שכל העשרה יהי' לומדים ויש לדחות] וסגי כשלומד אחד או שנים ובעת אמירת הקדיש יהי' עשרה ודרך אגב אעיר על מ"ש באבן השוהם שם (סי' כ') דקדיש דרבנן אין להקפיד ולומר אף מי שיש לו אב ואם. אולם לפי מה שראיתי בס' אור זרוע (סי' צ') שכ' וז"ל מנהגינו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הציבור אין כאלקינו עומד היתום ואומר קדיש אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך כו' וכמנהגינו מסתברא כו' ע"ש דמבואר שם להדיא דלהמקפידים אין חילוק בין קדיש דרבנן לשאר קדישים וכן להאינם מקפידים. ולמנהגינו שאנו מקפידים יש להקפיד גם בקדיש דרבנן:
ד והנה יש לחקור היכא שצריך לומר טל ומטר והוא בלילה שאז צריך להתחיל לומר ושכח אם צריך לחזור או לא. וראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפופרט (חא"ח סי' ב') שכתב דאין מחזירין אותו כי היכא דאין מחזירין אותו ביעלה ויבא דעיקר הטעם לפי שיכול לאמרו בשחרית יעו"ש. ואני בעניי לא כן אנכי עמדי דמכל הראשונים מבואר דהטעם ביעלה ויבא לפי שאין מקדשין החודש בלילה כאשר מבואר ברי"ף וסמ"ק (סי' י"א) ובא"ז ה' ר"ח (סי' תנ"ט) ובשאר הראשונים וכן ראיתי בבה"ג (ספ"ד דברכות) אבל היכא דצלי ערבית ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החודש אלא ביום. וא"כ אף אם נודה למהר"ח כהן דהטור ס"ל הטעם לפי שיכול לאמרו בשחרית עכ"ז בודאי ראוי לפסוק ככל הראשונים אולם גם בטור אינו מוכרח דאינו סובר הטעם משום דאין מקדשין החודש בלילה וכן ראיתי בפרישה שכתב בשם גליון הטור משום דאין מקדשין החודש בלילה יעו"ש מבואר שסובר כן בדעת הטור. ונ"ל ראי' דגם הטור סובר הטעם משום דאין מקדשין החודש בלילה ממ"ש (בסי' קכ"ג) דמבואר שם להמעיין בדבריו שלא הי' גורס תפלת המוספין ע"ש והיינו כגירסא השני' וא"כ ג"כ לא הי' גורס תפלת ערבית בברייתא דהא כל עיקר דברי' משום שאינו תפלה הסמוכה וא"כ גם תפלת ערבית כן. א"כ מבואר דלא כר"ח כהן. ועוד נראה ראי' ממ"ש הטור (בסי' רס"ח) שתמה על רב נוטראי שכתב שאם לא הזכיר של שבת בתפלת ערבית שהוא יוצא בברכת מעין שבע משום דתפלת ערבית רשות דליתא וא"כ מבואר ההיפוך מדברי רח"כ שסובר שצריך להקל בלילה במה שצריך להזכיר משום דתפלת ערבית רשות ויכול לאמרה בתפלה הסמוכה ומכאן מבואר דליתא ונקטינן דגם בלילה צריך לחזור וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' קכ"ה) שפי' הא דאין מקדשין החודש בלילה לא קידוש ב"ד שהי' נוהג בזמן שהי' מקדשין עפ"י הראי' וכבר נתבטל זה בימי רב עכ"ל. ושגג בזה ולא ראה בר"מ ה' קידוש החודש פרק חמישי שכ' וז"ל ומאימתי התחילו ישראל לחשוב חשבון זה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה א"י ולא נשאר שם ב"ד קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמ' עד ימי אביי ורבא על קביעות א"י הי' סומכין עכ"ל ועצל"ח ביצה (ד"ו ע"א) שכ' שגם בתחלת ימי אביי ורבא הי' מקדשין עפ"י הראי' וא"כ כ"ש שבימי רב הי' מקדשין עפ"י הראי' וא"כ הפי' דאין מקדשין החודש בלילה הוא כפשוטו (ומש"ש העמק הלכה ע"ד הב"י לא ראה שכבר העיר בזה המהרש"א שם וגם מש"ש ע"ד ר' יונה ליתא דהא סיים ר' יונה דכתיב תקעו בחודש שופר וכתיב דינו לבקר משפט מוכח דלא ס"ל כפירושו) וראיתי בחיי אדם (כלל כ"ד) שכ' בשם הר"א פאסליוויר דבליל ר"ה אם שכח לומר המלך הקדוש אין מחזירין אותו דאין מקדשין החודש בלילה וכ' החיי אדם דהוא דבר מחודש ומהתימה ממנו שנעלם ממנו דברי ר' יונה פ' תפלת השחר שיש שהי' רוצין לומר כן והוא דחה אותם דמלבד דהוא ר"ח הוא ג"כ יו"ט והביאם ג"כ הב"י (סי' תקפ"ב) ואחרי כותבי זאת ראיתי בשו"ת מים חיים (די"ד א') ובשו"ת דברי נחמי' שהעירו כן על הח"א ע"ש:
ה הנה בסי' קכ"ג מבואר דיחיד כשעוקר רגליו צריך לעמוד באותו מקום עד שיגיע ש"ץ לקדושה. וראיתי במ"א שם שכתב בשם הרד"כ שחייב לכוון רגליו כמו בתפלה והעתיקו אותו כל האחרונים וע' במאמר מרדכי (סי' קכ"ג סק"ה) שכתב שכן הי' נוהג וע' מעשה רוקח ה' תפלה (פ"י ה"ב) שכ' והרב מנוח כ' דהני ג' פסיעות ילפינן להו מדכתיב רגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד ונראה דמזה כ' הרד"כ הביאו הכנה"ג שם דחייב לכוון רגלי' כמו בתפלה עכ"ל ולא מוכח כלל מזה שיהי' צריך לכוון רגלי' כשעומד אחר שפסע דמזה לא נוכל ללמוד רק בעת שפסע ולא כשעומד. וגם דבר הזה הוא תמי' בעיני דהא עיקר הטעם מה שאינו חוזר למקומו הוא בכדי שלא יהי' ככלב שם על קיאו שנראה שהתפלה שהתפלל אינה תפלה וע"כ הוא רוצה להתפלל עוד הפעם והנה המ"א כ' זה בשם הרד"כ וכ' לעיין בבנימין זאב אולם כבר כ' הא"ר דבב"ז לא נזכר כלל מזה ורק הדין הזה מוצאו מהרד"כ והנה זה לשון הרד"כ ודרך אגב אומר דצריך לכוון רגליו כמו בתפלה שהרי אנו אומרין נקדש כשם שמקדישין אותו כו' וכתיב ורגליהם רגל ישרה עכ"ל והדברים מבוארים דזה קאי על קדושה שצריך לכוון רגליו כשאומר קדושה [וע' בתה"ד (סי' כ"ח) שכתב ממש כדברים האלו לענין שצריך לעמוד בקדושה והתה"ד חידש זה ואולי בימי הרד"כ עדיין לא נתפשט זה ע"כ חידש אותו או אולי נשמטו ממנו לפי שעה דברי התה"ד הללו] ויען שהזכיר מקודם מקדושה ע"כ דרך אגב חידש דין הזה דצריך לעמוד בקדושה אבל בעת שעקר רגליו ועומד אז בודאי א"צ לכוון רגלי' ועל המ"א אין התלונה כי הוא לא ראה דברי התשו' כנודע רק שהעתיק מהכנה"ג אולם על הכנה"ג והאחרונים היא מהתימה שכתבו בשם הרד"כ מה שלא עלה על לבבו וע' במגן גיבורים (בסי' קכ"ד סק"ב) שראו דברי הרד"כ בשורשן ועכ"ז העתיקו במגן האלף דין הזה והוא מהתימה: (ו) ויש לחקור במקום שצריך לחזור ולהתפלל בעקר רגלי' אם צריך דוקא עקירת רגלי' או היכא שפסק מלהתפלל אף שעדיין לא עקר רגלי' סגי והנה המ"א (סי' תכ"ב) כ' דלא בעינן עקר רגלי' רק היכא שאין דעתו לומר עוד תחנונים סגי וראיתי להחיי אדם (כלל כ"ד) שכ' ע"ז וז"ל ולי נראה עקירת רגליו עקירת רגלי' ממש ובנשמת אדם כתב דעיקר יסודו לחלוק ע"ד המ"א משום דהמ"א הביא ראי' לזה מהירושלמי פ"ה ממס' ברכות ועיינתי בירושלמי ולא נזכר מזה כלום עכ"ד ומפני זה חלק על המ"א. ובאמת צדקו דברי המ"א. ואשתמיט מיני' הירושלמי פ"ה דברכות על המשנה דהאומר על קן ציפור וכו' וז"ל שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אם עקר את רגלי' חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה אמר ר' יודא בר פזי הסיע דעתו כמו שעקר את רגלי' דמי ע"כ והירושלמי הזה הביאו ג"כ הרשב"א בחי' לברכות ספ"ד ע"ש מבואר להדיא כדברי המ"א וראיתי להפרמ"ג בא"א (סי' תכ"ב סק"ד) שהקשה על הירושלמי הזה שסובר ר' יוחנן שצריך לחזור ובפ"ג שאכלו בירושלמי אמר ר' יוחנן דאינו חוזר כו' עכ"ד יעו"ש שהניח בצ"ע. ולק"מ דהא כ' הב"י בפי' הירושלמי דפ' ג' שאכלו דמיירי בבהמ"ז ע"ש וא"כ לק"מ דבפ' אין עומדין מיירי בתפלה (וע' בד"מ שהשיג על הב"י אולם כבר יישבו הפרישה) וגם לפי דברי הר"מ דמיירי בתפלה י"ל לפמ"ש הפר"ח בסי' תכ"ב דר' יוחנן הדר בי' לאחר ששמע הברייתא וא"כ ההיא דפ' אין עומדין נשנית לאחר חזרה ולק"מ:
ז ויש לחקור במי שדרכו להאריך בתפלת י"ח אם יותר טוב שיתחיל להתפלל קודם הציבור בכדי שיוכל לענות קדושה או לא וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ח) שכתב דצריך להתחיל מקודם יעו"ש ולענ"ד לא נהירא כן דעדיין לא פלטינן מהא דאסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הציבור. וכן ראיתי להמעשה רוקח ה' תפלה (פ"י הט"ז) שכ"כ בפשיטות יע"ש ומ"ש הפרי תבואה דכיון דעיקר טעמא מה דאסור להקדים תפלתו הוא משום תפלה בציבור ובתפלת ציבור כשמקדים שפיר דמי ומקרי מתפלל עם הציבור לא נהירא כן לדעתי. חדא דנראה דאם מתחיל תפלתו קודם הציבור לא מקרי מתפלל עם הציבור אף שמסיים שוה. ומ"ש הפרי תבואה דהא בלא"ה אין אנו מתפללין שוה בשוה כו' אינו נראה דעיקר תפלת הציבור מקרי כשמתחילין ביחד ואח"כ זה מקדים וזה מאחר ונראה ראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רצ"ג) דהשמש יכריז יעלה ויבא קודם שיתפלל וכותי' פסק בש"ע (סי' רל"ו ס"א) והב"ח כ' בשם רש"ל דהשמש יקדים מעט להתפלל קודם הציבור ויגיע ליעלה ויבא קודם הציבור ואז יכריז. ולכאורה קשה דאמאי לא כ' הרשב"א והש"ע תקנה זו דהא גם לפי ההיתר של הרשב"א דדמי לטול וברוך דלא הוי הפסק עכ"ז לכתחלה אסור וכמבואר ברמ"א סי' קס"ז ס"ו בהג"ה וא"כ מדוע נתיר לכתחלה להפסיק ולא יעשה התקנה שכתב הרש"ל. אלא ע"כ דלהכי לא רצה הרשב"א והש"ע שהשמש יעשה כן משום דיש בזה איסור דיקדים תפלתו להתחיל להתפלל קידם הציבור דעיקר תלוי בההתחלה וע"כ התיר הרשב"א האיסור לכתחלה להפסיק ולא התיר שיקדים תפלתו. ואולי גם הרש"ל מודה לזה. רק ס"ל דהטעם דאסור לאדם להקדים תפלתו הוא משום בזיון הציבור וכמ"ש בשו"ת יד אלי' (סי' ז') וכשמקדים לצורך הציבור שוב ליכא בזיון (וע' ישועת יעקב סימן תכ"ב שהעיר בזה הא השמש לא יתפלל בציבור וכ' דכיון דמתפלל מקצת תפלה בציבור שפיר דמי. ולא העיר כלל מהא דאסור לאדם להקדים תפלתו לתפלת הציבור) ומ"ש הפרי תבואה ראי' לדעתו מהא דפסקינן דאם אינו יכול לקיים הידור מצוה לענות בפה קדושה אף דשומע כעונה אל יתפלל עד לאחר מודים. וקשה אטו משום הידור מצוה יפסיד תפלה עם הציבור א"ו דאף אם יתחיל אח"כ הוי ג"כ תפלה עם הציבור עכ"ד. אינו ראי' כלל מב' טעמים. חדא דהא מיירי שבא ומצא שכבר התחילו המתפללין תפלה בלחש שזה נקרא בלשון חז"ל תפלה וכן מבואר להדיא בסמ"ג (מ"ע עשין י"ט וע' בטור וב"ח וא"ר סי' ק"ט) דמיירי בכה"ג א"כ כיון שכבר התחילו הציבור להתפלל כבר הפסיד תפלה בציבור לפי מה שכתבתי דהעיקר תלוי בההתחלה וא"כ אין ראי' כלל והוי תדע מכח קושיא. ובלא"ה דברי שגגה הם דאף אם נודה דאם מתחיל אח"כ הוי ג"כ תפלה בציבור מ"מ אם מתפלל עם הש"ץ בחזרה לא מקרי מתפלל עם הציבור דהא אין הציבור מתפללין ובפרט בזה"ז ובזה נדחה נמי הראי' שהביא הפרי תבואה מהמ"א סי' ק"ט דאם יפסיד תפלת ערבית עם הציבור צריך להתפלל עם הציבור ואמאי כאן התירו לבטל תפלה עם הציבור והא ליתא דכאן בלא"ה שוב א"א לו להתפלל עם הציבור אך בלא"ה נראה דכאן לא מטעם תפלה עם הציבור אתינן עלה דא"כ מדוע אם אין השעה עוברת אם ילך לביתו ילך לביתו ולא להתפלל קודם הציבור וכמ"ש הע"ת והב"ח סי' צ' והסכימו לזה להקת האחרונים ע' שלמי ציבור (דיני נט"י סי' ו') אע"כ העיקר כמ"ש בשו"ת יד אלי' (סי' ז') דכאן משום בזיון ציבור אתינן עלה דנראה ככופר במי שהציבור מתפללין וא"כ פשיטא דאסור להתחיל מקודם ושוב ראיתי בספר ארץ החיים (דף נ' ע"א) שהניח בצ"ע דברי המ"א הנ"ל שכתב דתפלה בציבור עדיף מאיש"ר דהא חזינן דגם קדיש ומודים נדחו מפני זה יע"ש והא ליתא וכמו שכתבתי דהתם לא נדחה תפלת הציבור דבלא"ה כבר התחילו להתפלל ומש"ש דהא זה מקדים וזה מאחר כבר כתבתי דעיקר הולך אחר ההתחלה. ומה שהביא ראי' מהמימרא דהנכנס לביהכ"נ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר כו' אינו ראי' כלל דהתם לאו דוקא ציבור עמ"ש הטור סי' ק"ט וגם בלא"ה נהי דלא מקרי לדידי' תפלה בציבור מ"מ בשעה שהציבור מתפללין מקרי וגם ע"ז אמרו בגמ' דיחיד לגבי ציבור כו' ודו"ק. והנכון כמ"ש לדינא:
ח הנה אנן קיי"ל דלבו רואה את הערוה אסור וראיתי להב"ח (סי' צ"א) שהקשה דברי התוס' אהדדי דבשבת (ד"י ע"א) כתבו דלתפלה צריך לאזור חלציו דמשמע דס"ל כר"ש שחיבר מחזור ויטרי דהלכה דלבו רואה את הערוה מותר. רק דלתפלה קפדינן משום הכון ואלו בברכות (דכ"ה ע"ב) פסקו דלבו רואה את הערוה אסיר והלום ראיתי להשונה הלכות (ח"א דט"ז וי"ז) שתמה על הב"ח במה שפי' דברי ר"ש דס"ל דבתפלה לבו רואה את הערוה אסור. והוא פי' דר"ש שהוא ס"ל דהסוגיא דשבת קאי לדעת הסוברים דלבי רואה את הערוה אסור אבל אם לבו רואה את הערוה מותר גם בתפלה לא צריך לאזור חגורו יעו"ש ולענ"ד צדקו דברי הב"ח דהא בא"ז ה' טהרת ק"ש (סי' קכ"ח) אחר שהביא דברי ר"ש בשם רש"י שפסק דלבו רואה את הערוה דמותר כ' וז"ל כ' בתשו' הבבליים ראיתי פעם א' את רבי שהי' מתפלל בלא חגור ותמהתי ואמרתי מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתנים הא אמרינן בברכות שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלציים וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואמר כמדומה לי שבאותן הימים לא הי' להם מכנסיים כו', והכותב הוא ר"ש ורבו הוא ר' שלמה עכ"ל הא"ז והשתא תמוה מה שתמה ר"ש על רבו שהתפלל בלא חגור דהוא בעצמו פסק בשם רבו דלבו רואה את הערוה מותר. אע"כ דגם לדידי' מודה בתפלה שצריך חגור שלא יהא לבו רואה את הערוה והוכיח כן מסוגיא דשבת דאמרינן בפשיטות דבתפלה בעינן חגור ומוכח מזה להדיא דלא כהשונה הלכות דלדעתו כ' הרר"ש כן רק לפי הסוגיא דשבת דס"ל לבו רואה את הערוה אסור ולהלכתא קיי"ל דמותר גם בתפלה והא ליתא דהא הר"ש כ"כ לדינא וצדקו דברי הב"ח אך מ"ש הב"ח דההג"א ס"ל להלכה כר"ש הא ליתא דהא ההג"א כתב כן בשם הא"ז והא"ז השיג על דינו של הרר"ש וס"ל להלכה דלבו רואה את הערוה אסור. וכוונת המג"א כך הוא דהטעם דחגורה משום לבו רואה את הערוה וכשיש לו מכנסיים א"צ חגורה אפי' משום הכון וז"ב. וראיתי להפנ"י בשבת שם שכ' וז"ל ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי קמקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלו אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא אטו תנאי שקלת מעלמא מי ליכא הי"א דס"ל לבי רואה את הערוה מותר ובפרט שהוא הקשה זה על ר"ש דהוא ס"ל להלכה דלבו רואה את הערוה מותר רק בתפלה אסור וזה נלמד מהסוגיא דשבת הזאת וא"כ מאי קא מקשה ומש"ש הפנ"י ובפרש"י בברכות פ' מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סי' צ"א עכ"ל ותמהני דלפ"ז יסתרו דברי רש"י אהדדי דהא הוא בעצמו התפלל בלא חגורה וכמ"ש ר"ש בשמו א"ו דהתם קאי כשהוא ערום בזה כ' רש"י דבתפלה שהוא כעומד לפני המלך לא הוי הכון אבל בלא חגורה גם בתפלה שריא וז"ב ודרך אגב אעיר על שו"ת אור הנעלם באור לו בציון (סי' ק"ו) שהביא מדברי הרשב"א בחידושיו שרצה לפסוק להלכה דלבו רואה את הערוה מותר משום דהלכה כת"ק נגד י"א. וע"ז כ' הוא דבברכות דף כ"ה אמר ר' אלעזר משום רבינו דהוא רב על מה שמקשה שם והרי לבו רואה את הערוה דמיירי במים עכורים ש"מ שס"ל דלבו רואה את הערוה אסור והלכה כרב באיסורין יעו"ש ותמהני עלי' שנעלם ממנו סוף לשון הרשב"א שם שכ' שם וז"ל ואי משום דר' אלעי משם רבינו דלמא לפרוקי מתני' ככ"ע אתיא וכדרך בשלמא לת"ק אלא לי"א מאי איכא למימר ושיטת התלמוד הוא בהרבה מקומות עכ"ל מבואר שהרשב"א בעצמו הרגיש בזה ויישבו ומהתימה שראה תחלת דברי הרשב"א ולא ראה סופם. וע' במלוא הרועים (אות ל') שבסי' ה' כ' לדחות דאין ראי' מזה די"ל דמיירי בתפלה דלכ"ע אסור לבו רואה את הערוה והביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל. ובאות י"ז כ' רב ס"ל לבו רואה את הערוה אסור דמוקי בדכ"ה ב' מתני' במים עכורים שלא יראה לבו ערותו משמע דס"ל דאסור עכ"ל. ודבריו סותרים זה את זה דלפמ"ש למעלה אינו מוכח דרב ס"ל לבו רואה את הערוה אסור: (ט) ויש לעיין בעגבות אי הוי ערוה לענין ק"ש וראיתי במ"א (סי' ר"ו סק"ה) דכ' דעגבות אין בהן משום ערוה והביא שכ"כ הרע"ב פ"ב ממ"ס חלה והנה בהגהות חדשות למהר"י ציטלש לסמ"ג (סי' פ"ד ס"ק י"ג) הביא דברי הרמב"ם (פ"א מה' ברכות) וסמ"ג (עשין כ"ז) שכתבו דהא דאשה מברכת כשהיא ערומה הוא דוקא כשפניה טוחות בקרקע ובש"ס ברכות מבואר לפ"ז בדף כ"ד ע"א דאין הלכה כרב הונא ועגבות יש בהן משום ערוה ואישתמיט מהמ"א דברי הרמב"ם וסמ"ג האלו עכ"ד ותמהני דאיך אפשר לומר דהמ"א לא ראה הרמב"ם דהא המ"א הביא שם דברי הב"י והב"י סיים שם שכ"כ הר"מ פ"א מה' ברכות ועוד דהא המ"א הביא דברי הר"מ פ"ה מחלה ובפי' המשנה (כצ"ל וכוונתו בחיבורו פ"ב מה' ביכורים ופי' המשנה פ"ב מחלה) ששם כ' להדיא דבעינן פניו טוחות בקרקע ותו תמי' לי טובא דהא הרע"ב שם פסק להדיא דבעינן פניה טוחות בקרקע וא"כ דעת הרע"ב הוא היפוך דברי המ"א וביותר תגדל התמי' על הרע"ב שדבריו סותרים זה את זה דמתחלה כתב דבעינן פניה טוחות ואח"כ כתב דעגבות אין בהן משום ערוה וצ"ע לכאורה ושוב ראיתי להאור (סי' ע"ד סק"ה) שכ' שהרע"ב טעה בזה וכן תמה על הרע"ב הפני משה בירושלמי חלה (פ"ב ה"א) וביין הרקח (דכ"ז א') אולם כזאת תקשה ג"כ על התשב"ץ (ח"ב סי' רצ"א פ"ו) שכ' וז"ל האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהוא יכולה לכסות עצמה כשפניה טוחות בקרקע ואע"פ שעגבותיה נראין עגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה עכ"ל. וא"כ יהיו דבריו סותרים זה את זה דבעי טוחות וכ' דעגבות אין בהן משום ערוה וגם תקשה עליו מדברי הרמב"ם והסמ"ג וכמו שהקשה מהר"י ציטל"ש על המ"א ותו יש לעורר על ההג"א פ"ג דברכות שכ' דעגבות אין בהן משום ערוה. והוא מהא"ז ה' טהרת ק"ש (סי' קל"ג) ואלו בה' חלה (סי' רכ"ה) כ' וז"ל שמעינן מינה דהאשה ערומה אע"פ שיושבת אינה קוצה חלתה ומברכת אא"כ פניה של מטה דבוקות ומכוסות בקרקע עכ"ל א"כ מבואר דבעינן פניה טוחות ויהי' דברי הא"ז סותרים אהדדי. ותו קשיא לי טובא דהא הטור (סי' ע"ג) הביא דהאלפסי סובר דבאשתו מותר בהחזרת פנים בלא הפסק טלית והר"י סובר דאסור ולא הכריע וכ' הב"ח שם וז"ל ומיהו אף לרב אלפס דמתיר באשתו בלא טלית מפסיק וכרב יוסף לא שרי אא"כ דמחזיר פניו ויקרא משום דכל זמן שהם פנים כנגד פנים פשיטא דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה ע"י איברי תשמיש אבל בשזה מחזיר פניו וזה מחזיר פניו אע"ג דאיכא עגבות דנגעו אהדדי עגבות אין בהן משום ערוה עכ"ל וא"כ מבואר דלהאלפסי עגבות אין בהן משום ערוה וא"כ הדין הזה אי עגבות יש בהן משום ערוה תליא בפלוגתת הרי"ף והר"י. והטור לא הכריע כמאן. ואמאי בטיו"ד (סי' שכ"ח) פסק בפשיטות דבעינן פניה טוחות בקרקע. וקושיא הזאת תסוב ביתר שאת על הרמב"ם דפסק פ"א מה' ברכות ופ"ה מה' ביכורים ובפי' המשנה דבעינן פניה טוחות ובה' ק"ש (פ"ג הי"ח) פסק כהרי"ף דבאשתו מותר בהחזרת פנים וע"כ דעגבות אין בהן משום ערוה. וזה הניח בתימה על הרי"ף והסמ"ג מהר"י ציטל"ש יעו"ש. אשר ע"כ נראה לפי דעתי דאלו הפוסקים פירשו הש"ס דהאי תרגמא רב נחמן כגון שהי' פניה טוחות בקרקע לא קאי להשיג להמסייע לר"ה. רק הוא מלתא בפ"ע דר"ה תרגמא לאותו משנה דהאשה קוצה חלתה ערומה היינו בשפניה טוחות בקרקע דאל"כ ערותה יגולה וזה לכ"ע. וסייג מצאתי לדברי מדברי הר"ח שהביא הא"ז שם וז"ל ופיר"ח התם ואסיקנא דעגבות וכיוצא בהן נוגעות באחוריו והן איברים שאין האיש רואה אותן בעת קריאתו אין בהן משום ערוה כו'. והא דמסייע מיני' האשה יושבת וקוצה חלתה ומברכת ולא חיישינן משום ערוה אוקמינא דוקא יושבת כדי שיהי' פניה של מטה כבושות בקרקע וערותה מתכסה ואינה נראה הכא הוא דשרי ואי ליתא הכי אסור עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ח סתרי אהדדי דמתחלה כתב דעגבות אין בהן משום ערוה ואח"כ כ' דצריך דוקא פניה טוחות בקרקע אע"כ דהר"ח פי' כמ"ש. וכוונת דבריו הכי והא דמסייע מיני' האשה יושבת כו' כלומר ההוא משנה דאייתינן לאסייע לר"ה מינה אוקמינא דמיירי בפניה טוחות כדי שתהי' ערותה מתכסה וזה גם לרב הונא וא"כ מיושבין דברי הרמב"ם והסמ"ג והטור והתשב"ץ והרע"ב והשתא א"ש גם דברי המ"א ולא קשה מה שהקשה עליו מהר"י ציטל"ש דהמ"א לא בא להוכיח שלא בעינן פניה טוחות בקרקע דזה בעינן לכ"ע רק חקר בעגבות אי יש בהן משום ערוה וכמבואר בדבריו ובזה אינו מוכח דהר"מ לא יסבור כן אדרבה לפמ"ש גם הר"מ סובר כן. וא"כ בדין עגבות אם יש בהן משום ערוה הי' נראה לפסוק כהמ"א כיון דכתבתי דכן דעת הר"ח והרמב"ם והא"ז והסמ"ג וההג"א והטור והתשב"ץ והרע"ב ודברי הב"י צע"ג שכ' בסי' ר"ו דלא קיי"ל כר"ה וכמ"ש בסי' ע"ג ובאמת בסי' ע"ג לא כ' כלום מזה. וראיתי במחצית השקל שם שכ' שכיון שקיי"ל דלא מהני בשנים שישנים בהחזרת פנים ע"כ דהוא משום דעגבות יש בהן משום ערוה ולפי מ"ש בשם הב"ח דהא דבאשתו מותר בהחזרת פנים ע"כ דהוא משום דעגבות אין בהן משום ערוה א"כ תמוה דסוף סוף מוכח דקיי"ל כר"ה מהא דפסקינן בסי' ע"ג ס"ב דבאשתו מותר לק"ש ולא כ' רק שנכון לחוש לדברי האוסרים והעיקר כדעה הראשונה א"כ מוכח להיפוך. וצע"ג. וגם דברי המ"א צ"ע מ"ש שהרי"ף והרא"ש לא הזכירו פניה טוחות בקרקע ובאמת הזכירו הרא"ש בה' חלה. וכן הקשה בא"ר. ותו קשה למה לו למידק כן מהרי"ף הא ע"כ מוכח כן מהרי"ף מדהתיר באשתו בהחזרת פנים וצ"ע. אולם לדינא צדקו דברי המ"א וצל"ע על הא"ז שפוסק דעגבות אין בהן משום ערוה וכמ"ש ההג"א בשמו וסיים שם וז"ל הלכך שמעינן מהתם דא' ישראל ערום וא' עכו"ם ערום אם עגבותיהן וערותם מכוסות אע"ג שכל גופם ערום מותר לקרות ק"ש כנגדם כו' ע"ש דלמה לי דיהי' העגבות מכוסות דהא עגבות אין בהן משום ערוה והוי כמו שאר הגוף דמותר גם כשהוא מגולה. ולומר דאף דעגבות אין בהן משום ערוה לענין נגיעה אבל לקרות כנגדו אסור אף שיש לי עזר לזה מדברי השיטה מקובצת לברכות (די"א ע"א) שכ' וז"ל עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כשאר בשר אבל במגולין אסור לקרות ק"ש כנגדן עכ"ל נראה לכאורה שחילק בין נגיעה לקריאה אך לא ידעתי טעם החילוק בזה וע' חי' הרשב"א ותוס' הרא"ש ופנ"י בברכות שם ותו דנראה דהא"ז לא ס"ל החילוק הזה ממ"ש למעלה דעגבות אף דאין בהן משום ערוה עכ"ז אסור באשתו כשמגולה עגבותיה לקרות ק"ש כנגדה דלא גרע מטפח באשה ערוה כו' ע"ש ואמאי לא אמר בלא"ה דהא אסור לקרות נגד עגבות וע"כ צל"ע לשון עגבותיה שבא"ז. שוב מצאתי בפסקי הר"ם ריקאנטי (סי' ז') שהביא דברי הא"ז האלו וכ' וז"ל וקשה לי דאמר בברכות עגבות אין בהן משום ערוה. ואינו קשה דדוקא באשה אמר הכי שיכולה לכסות א"ע אבל באיש לא עכ"ל ומיושבין דברי הא"ז. ועכ"פ מבואר דגם הר"ם ריקאנטי פסק בפשיטות דעגבות אין בהן משום ערוה וכ"ה ברוקח (סי' שמ"ה) שכ' אבל אשתו אצלו יחזירו פניהם זה מזה ויקרא ק"ש אע"ג שעגבותיהם נוגעים ביחד עכ"ל מבואר ג"כ דס"ל דעגבות אין בהן משום ערוה (אולם הוא בסי' שנ"ט כשהזכיר דין דהאשה קיצה חלתה ערומה לא כתב שיהי' פניה טוחות בקרקע) והנה הר"ן בפ"ק דפסחים כ' בשם הרמב"ן דגרסינן בירושלמי חוץ מקידושין בבעילה (דאינו מברך עובר לעשייתן) דהינו דאין לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הרי היא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום לא יראה בך ערות דבר כו' וראיתי בהגהות הג' ר' זלמן מרגליות שם שכ' ע"ז וז"ל וצ"ע לשיטות הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבאשתו עמו מותר לקרות ק"ש בהחזרת פנים בלא הפסקת טלית משום דכגופו דיינינן לי'. ואולי הרמב"ן ס"ל כדעת הסוברים אפי' באשתו עמו הפסקת טלית דוקא כו' ע"ש והנה הקושיא על הרמב"ן לא ראה שכבר העיר הבאר שבע בבאר מים חיים סי' ט"ז. ומה שתירץ דהרמב"ן ס"ל כדעת הסוברים בטוא"ח סי' ע"ג ובב"י שם לא ייחסו להדיעה הזאת רק להר"י ואמאי לא הביאו שכ"ה דעת הרמב"ן והר"ן. ע"כ הי' נראה לכאורה לומר דהרמב"ן ס"ל דעגבות יש בהן משום ערוה וא"כ צריך להפסיק בעגבות. אך באמת צל"ע דברי הר"ן שהביא כן בשם הרמב"ן משמע דס"ל הכי ובאמת בחי' הרמב"ן לפסחים (ז' ב') איתא וז"ל ובירושלמי דמס' ברכות אמרו חוץ מקידושין כו' ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא בהא עכ"ל וא"כ מבואר דהרמב"ן לא ס"ל כן להלכה וא"כ י"ל דבאמת הרמב"ן בעצמו פסק כהרי"ף והרמב"ם. וסובר דהירושלמי פוסק כהברייתא דפליגי ארב יוסף ולפיכך אמרו שם חוץ מקידושין בבעילה אבל הש"ס דילן דלא אסקי כן משום דפסקו הלכה כרב יוסף וא"כ אינו מוכרח דהרמב"ן יסבור דיש בעגבות משום ערוה ויש לפסוק כהמ"א שהוא שיטת הראשונים. ואחרי אשר כתבתי כל זה בינותי בדברי האחרונים וראיתי בס' קובץ על יד בפ"א מה' ברכות שיישב דברי המ"א בדרך רחוקה. ואשר כתבתי הוא הנכון. וגם ראיתי בס' מכתב לחזקי' בחידושיו למשניות דחלה על מ"ש הרע"ב דעגבות אין בהן משום ערוה כתב וז"ל הכי אמרינן במס' ברכות (כ"ד א') מסייע לר"ה כי' אולם מדברי הפוסקים בא"ח דפסקו דצריך הפסק בגד מבואר דפסקו דלא כר"ה עכ"ל ולא הרגיש בסתירת דברי הרע"ב ובכל מ"ש שכ"ה באמת דעת הפוסקים וע' במגן האלף שבמגן גבורים שהעלו דלא כהמ"א בטוחות בקרקע ולא הרגישו במ"ש. ועלז לבי כאשר ראיתי בביאורי הגר"א ליו"ד (סי' שכ"ח ס"ק ג') שכ' וז"ל ונראה דהרמב"ם לא גרס לימא מסייע אלא מסייע וכו' והא דתרגמי' רכב"י הוא בפ"ע דאף אם פניה טוחות מ"מ נראין עגבות עכ"ל וקרובין דבריו למה שכתבתי מתחלה. והנה בעט"ז (סי' ע"ג) כ' בשם הנ"א בשם הא"ז דבקטני' בני ביתו מותר אף שנוגעין ערותן בהחזרת פנים. ובאמת לא נזכר כלל בהג"א שצריך החזרת פנים וביותר מבואר כן בא"ז ה' טהרת ק"ש סי' קל"ג שגבי קטנים לא הזכיר החזרת פנים רק אח"כ גבי גדולים כ' החזרת פנים ומבואר להדיא שם דגבי קטנים לא צריך כלל החזרת פנים וז"ב: (י) והנה בש"ע (סי' ע"ט ס"ז) מבואר דלולין של תרנגולין אסור לקרות ק"ש כנגדן כמו נגד צואת אדם. והוא מהתוס' והרא"ש וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל') שכ' ע"ז דצע"ג דהא ביומא לגבי מזוזה איתא לולין של תרנגולים חייבים במזוזה וע"כ דלא נפיש זוהמייהו עכ"ל וכן הניח בצ"ע החיי אדם (כלל ט"ו סי' ב'). ולק"מ דיש חילוק בין האיסור לקרות ק"ש מפטור מזוזה דלענין שיפטור ממזוזה בעינן שיהי' נפיש זוהמייהו ואל"כ חייב במזוזה אבל לענין ק"ש אף דלא נפיש זוהמייהו עכ"ז צריך להרחיק ודבר זה מבואר בטיו"ד (סי' רפ"ו) וז"ל אבל כל מקום שהוא לדירה חייב אע"פ שהיא במקום טינופת עכ"ל וע' ב"ח שם ס"ג וס"ה שביאר שם הדברים באורך וא"כ לולין של תרנגולים נהי דלא מקרי נפיש זוהמייהו אבל מקום טינופת מקרי ולכן צריך להרחיק מלקרות ק"ש כנגדן ולענין מזוזה חייב. דמקרי מקים טינופת ולא נפיש זוהמייהו:
יא והנה בסי' ע"ו ס"ד בהגהות רמ"א מבואר דש"ז על בשרו דינו כצואה וראיתי בס' זכרון למשה (ד"ה ע"א) שכ' על מה דאיתא בברכות (דכ"ה ע"א) דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד וז"ל ומכאן יש לדון דא"צ להרחיק כלל מש"ז דלא כתיב בי' לא וכסית ולא יד מחוץ למחנה ומהי תיתי כלל לאסרו ועוד הרי הי' ישראל משמשין תוך המחנה אלמא דלאו כצואה היא ולא כקילוח מי רגלים שהצריכו להרחיקו מתוך המחנה הקדוש ותימה על מ"ש רמ"א בשם מהרי"ל דש"ז דינו כצואה להרחקה ומ"ש מהרי"ל דדינה כצואה לענין יה"כ אין ראי' כלל דלא יהא אלא כטיט וליכלוך דשרי לרוחצם עכ"ל הזכרון למשה וכל דבריו ליתנייהו. הנה מ"ש דמהרי"ל לא ס"ל דש"ז דינו כצואה לענין הרחקה ורק לענין יה"כ התיר דהוי כטיט כו' לא ראה דברי המהרי"ל במקומן בה' יה"כ שכ' שם וז"ל דרש מהר"י סגל שאם יש לאדם ש"ז דבוק בבשרו חשיב כצואה ואסור להתפלל עד שיסירנו גם בשאר ימות השנה וגם ביה"כ אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב עכ"ל מבואר דמהרי"ל כתב כן לכל ימות השנה ולא ליה"כ בלבד וזה כמ"ש הרמ"א. ומ"ש דהרי הי' ישראל משמשין במחנה כו' לק"מ די"ל דבשעה שמשמש מטתו אינו נחשב כצואה כלל דאדרבה הוא מקיים בזה מ"ע דפ"ו וכשהוא בקדושה וטהרה הוא מאד נעלה ומה דמות תערוך לו לצואה ועט"ז בא"ח סי' ג' וכוונת המהרי"ל והרמ"א הוא אחר התשמיש כשנשאר ש"ז על בשרו שאז דינו כצואה והנה מאין לו להזכרון משה דמי שהי' נדבק צואה על בשרו שאסור להיות במחנה הלא עיקר האיסור הוא שלא יפנה בתוך המחנה בכדי שלא יטנף את כל המחנה וע"כ צריך מקום מיוחד בחוץ שלא בתוך המחנה אבל אם הי' דבוק קצת צואה על בשרו לא מצינו בשום מקום איסור בזה ותו דהא כ' המ"א שם דבהוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וא"כ י"ל דתיכף אחר התשמיש הי' מקנחין בבגדיהן באופן שלא הי' נשאר על בשרו כלל רק על הבגדים ומכוסה ואז שרי (הן אמת שמ"ש המ"א ראי' דעל בגדיו ומכוסה שרי משבת דקי"ד דאמרינן שם רבד איתמר דהיינו ש"ז ומדאיצטרך לטעם משניאי ע"כ דלתורה ותפלה אין קפידא וכ' המחה"ש ע"ז דהא מבואר כן בש"ס וע"ז לא יחלוק שום פוסק ע"ש ואני תמה ע"ז דהא הרי"ף כ' וז"ל ופי' רבד דם יבש וטעמו של דבר שלא יראה כדם נדה ויבא לידי חשד עכ"ל וכ"כ המאירי בחי' שם רבד כתם של דם כו' וא"כ שפיר יוכל שום פוסק לחלוק ע"ז ויפרש הך רבד בדם ולא ש"ז. אך עכ"ז הדין דין אמת דבבגדיו ומכוסה שרי) ותו י"ל דמ"ש הפוסקים דינו כצואה לאו דוקא והכוונה מי רגלים ולפ"ז לפמ"ש בשו"ת זכרון יוסף (חח"מ סי' י') דבמי רגלים הי' מותר בתוך המחנה כשהי' מחיצה ע"ש ולפ"ז שוב הי' מותרים לשמש בתוך המחנה דהא תשמיש צריך להיות תוך הבית ולק"מ ומ"ש הזכרון למשה אמאי לא כתיב בי' מחוץ למחנה הנה נוכל ללמוד זה מדהי' צריך הבעל קרי (גם אחר שלא הי' שוב על בשרו) להתרחק מהב' מחנות כדאיתא בש"ס פסחים (דס"ח ע"א) וע' במל"מ ה' בית הבחירה (פ"ז הט"ו) וה' ביאת המקדש (פ"ג ה"ג) וגם ש"ז מטמא לנוגע בה א"כ חזינן דהוא דבר טמא וע"כ מסתברא דש"ז הוא טנוף וטמא כצואה. וראיתי בביאור הגר"א (סי' ע"ו סק"ו) שכ' ע"ד הרמ"א הללו וז"ל אבל ממ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא קסבר ר"י וכו' משמע דאפי' בשעה שרואה קרי מותר עכ"ל. ובאמת אין מהש"ס הזה השנה לדברי מהרי"ל ורמ"א דאין הכרח כלל לפרש הש"ס דמיירי בשעה שרואה קרי ויש לפרש דברי הש"ס כמו שפי' בשו"ת בשמים ראש (סי' כ"א) דהא דקאמר לימא כו' היינו שהי' סבור דאפי' לאחר טבילה אסור ע"ש שהכריח כן בארוכה ושכן פי' רש"י בשבת (דמ"ט ע"א) ועמ"ש היד דוד (ררל"ו ע"ב) ואף שרש"י בסוכה ושאר מפרשים לא פירשו כן עכ"ז החמירו המהרי"ל ורמ"א לפי אינך פירושא שאין שום סתירה מדברי הש"ס וגם אין הכרח מהש"ס בודאי רק ברגיל וא"ש דברי רמ"א:
יג וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת מאמר מרדכי (סי' א') דנסתפק במי שטובל לקרי' אם חוצץ אצלו דברים החוצצים בטבילה והביא ראי' מש"ס יבמות (דמ"ה) מי לא טבל לקרי' וקשה דלמא הי' אצלו דבר החוצץ ש"מ שפוסל גם בטבילה לקרי ע"ש. ואין מזה ראי' לפמ"ש הר"מ הא"ב (פי"ג ה"ט) דהכוונה שאם טבל לקרי' ש"מ שהיא נוהג בדת ישראל וא"כ מסתמא טבל כבר כדינו ע"ש ובה"ה וע' בב"ח ביו"ד סי' רס"ח שכ' שכ"ד הרי"ף ע"ש ובט"ז וא"כ אין מזה הוכחה כלל וראיתי להשם ישראל בברכות (פ"ג מ"ד) שהקשה לשיטות הפוסקים דכולו שאוב אסור מה"ת ובבעל קרי כשר שאובין א"כ דלמא טבל במים שאובין ויש ליישב דאותן המפרשים יפרשו הש"ס כפי' הרי"ף והרמב"ם אולם עדיין תקשה לרש"י דהוא פי' בש"ס דלא כהר"מ והוא ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת ועוד דבירושלמי קידושין (פ"ג הי"ב) מבואר דלא כהר"מ ע"ש וכבר העיר בזה השירי קרבן שם אך קושיות השם ישראל לק"מ לפמ"ש הלח"מ הי ברכות (פ"ו ה"ה) דלרבנן דפליגי על ר' יהודא ס"ל דשאובין אסורין גם לבעלי קרי והקשה שם על הראב"ד למה לא פסק כרבנן ע"ש וא"כ י"ל דריב"ל ס"ל כרבנן דשאובין אסורין גם לבעלי קרי ולק"מ. הן אמת שיש ליישב קושיות הלח"מ דבתוספתא (פ"ח דמקואות) מבואר דר"מ חולק על ר' יהודא והם הרבנן וכיון דחזינן דהרבנן הם ר"מ הדרינן לכללא דר"מ ור' יהודא הלכה כר' יהודא (ע' במה שאכתוב לקמן שיש פלוגתא בכלל הזה) והנה ראיתי להיד המלך ה' תפלה (פ"ד ה"ו) שהקשה על ההוא דריב"ל דמשמע דבימי' הי' העובדא והלא בימי ריב"ל כבר בטלו לתקנת עזרא ואיך הי' פשוט בעיני ריב"ל להחזיקו שבודאי טבל לקרי' ומזה הוכיח דגם אחר שבטליהו עכ"ז החזיקו ישראל על עצמם לחובה יעו"ש. וליתנייהו לדברי' דבודאי בימי ריב"ל לא בטלו לטבילתא עדיין עש"ס ברכות (כ"א ב') אמר ריב"ל מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה כו' ובדף כ"ב א' אמר ריב"ל מאי טובן של טובלי שחרין מאי טובן הא היא דאמר דבעל קרי אסור בדברי תורה ה"ק מאי טובן במ' סאה כו' ואי בטלו בימי' מאי קושיא א"ו דלא ביטלו עדיין בימי ריב"ל וז"פ. ובנידון השאלה של המאמר מרדכי יש לפשוט ממ"ש הראב"ד (בפ"ו מה' ברכות ה"ה) שהשיג על הר"מ דכ' דשאובין פסולין לנט"י וכ' הראב"ד וז"ל ואינו מחוור שהרי בעלי קרי טובל בהן אע"פ שהם שאובים עכ"ל ופי' הלח"מ דכיון דנט"י הוא דרבנן לא עדיף מטבילת בעלי קרין עכ"פ חזינן להראב"ד דס"ל דטבילת בעלי קריין דינו כדין נט"י והנה בש"ס חולין (דף ק"ו) מבואר דחציצה פוסלת בנט"י א"כ ממילא ה"ה לבעלי קריין מדינא וגם עתה אע"פ שבטלוהו אותן המחמירים על עצמם מסתמא רוצים לקבל עליהם כפי שהוא עפ"י הדין א"כ יש לזהר בדברים החוצצים. וראיתי להעיר על הפרמ"ג בא"ח (סי' תקל"ד במ"ז סק"א) שכ' וז"ל והוי יודע שמ"ש בש"ע בעלת הכתם שנמצא במועד הוא במרדכי בשם ר' אברהם. ע' ב"י בעל קרי שראה במועד או בעלת הכתם ולמה השמיט המחבר בעל קרי דהיינו שראה בחלוקי קרי במועד דא"א לכבסו קודם המועד עכ"ל הפרמ"ג ואין מקום לתמיהתו דמה שהשמינו בש"ע בעל קרי דאטו טומאה וטהרה יש לנו וע"כ כתב רק בעלת הכתם שזה נ"מ גם לדידן גם מה שהניח בצ"ע על הד"מ שם שכ' שזה להר"מ וע"ז כ' הפרמ"ג דהסיפא בכיבוס והעולים מטומאה לטהרה אף לרש"י מפרש בהכרח טומאת מצורע שצריך להחליף שמלותיו יעו"ש ובמח"כ נעלם ממנו מ"ש הלח"מ וז"ל ומ"ש ה"ה ז"ל נראה מדבריו כו' אע"ג דבכיבוס גריס והעולים מטומאה לטהרה י"ל דגם שם ס"ל לרש"י ז"ל דהיינו דוקא במצורע כמש"ש התוס' ז"ל עכ"ל וכוונתו למ"ש התוס' במ"ק (די"ח ע"ב ד"ה העולים) דדוקא מצורע שאסור לכבס וא"כ א"ש דברי הד"מ וז"ב:
יג ויש לחקור מי שהי' מתפלל וצואה מונחת אצלו דאסור להתפלל אם רשאי א' לישב בתוך ד' אמות שלו אם אסור כמו מי שמתפלל במקום דליכא צואה. וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ח) שפסק דאסור מפני הרואים. והביא ראי' מעלי דחשב את חנה לשיכורה ושיכור אסור להתפלל ועכ"ז לא ישב שם. גם ראי' ממ"ש הטור דאף מי שעוסק בתורה ותורתו אומנתו שאסור להתפלל עכ"ז אסור לישב בד' אמות שלו עכ"ד. ולע"ד יש לדון בדבר דמנ"ל לחדש גזירה חדשה מדעתינו לגזור מפני הרואים במקום שלא מצינו להדיא כן. ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך ממ"ש הטור (סי' ק"ב) דאם ישב מכבר ואח"כ בא חבירו להתפלל דא"צ לעמוד וקשה הא יש חשש מהנכנסים שלא ידעו דישב שם מתחלה ואמאי א"צ לעמוד אע"כ דלא חיישינן בזה מפני הרואים ואף הב"י שכ' בשם מהר"י מביהם להחמיר גם בישב מתחלה מטעמא אחרינא אתי עלה ולא מפני החשש מהרואים. והן אמת שראיתי בשו"ת (יד אלי' סי' ד') שהוא כ' להחמיר בישב תחלה מפני הרואים ואין דבריו מוכרחים כלל ואף לדידי' יש לחלק דדוקא בישב מתחלה שהנכנס לא ידע אם ישב מתחלה או לא יש בזה חשש משא"כ בצואה שהצואה מונחת אצלו והיא נכרת א"כ הנכנס יראה שהוא מתפלל אצל הצואה שתפלתו תועבה וליכא חשש ומה"ט יש לדחות הראי' מעלי ששם בשיכור כשעומד לפניו אל הקיר אינו מנכר כל כך שהוא שיכור משא"כ בצואה דמנכרה. ובשגם לפמ"ש הפרישה. דעלי מתחלה עמד לדעת מה הוא עושה דחשבה לשיכורה ולא הי' יודע אם היא מתפללת ואח"כ התפללה עוד ואמרה אליו שאינה שיכורה ואז עמד ע"ש א"כ שוב אין ראי' כלל הן אמת שמדברי הט"ז (סי' ק"ב סק"א) בתירוץ הראשון משמע דגם בשיכור אסור וראיתי להחיי עולם (דצ"ב ע"ב) שתמה עליו דלמה צריך לעמוד בשיכור הא אסור לו להתפלל יעו"ש וצ"ל להט"ז דהוא חשש מפני הרואים. אך כבר כתבתי דיש לחלק בין שיכור לצואה. ומ"ש ראי' מהטור במי שתורתו אומנתו באמת שקיי"ל בהא דלא כהטור וע' בלבוש בהג"ה דהטעם דכיון דא"צ להפסיק לתפלה לכן מותר לישב. ואף להא"ר שהחמיר כהטור. י"ל דהתם אף שא"צ להפסיק אבל כשמפסיק הוי תפלתו תפלה אבל בצואה לא הוי תפלה כלל. וע"כ נ"ל דאם הי' הצואה מנכרת בודאי א"צ לעמוד:
יד והנה בא"ח (סי' ע"ה ס"ג) מבואר דיש לזהר בשעת ק"ש מקול באשה וראיתי להבאר שבע בבאר מים חיים (סי' ג') שתמה ע"ז דהרי בפ' י' יוחסין אמרינן נשדר לי' שלמא לילתא הא אמר שמואל קול באשה ערוה ומשמע אף שלא בשעת ק"ש. גם מ"ש ר"י דרק במזמרת הוי ערוה הא לאו אורח ארעא להשיב שלום בקול שיר וזמר. ולפי דעתי יש לישב זה עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' לברכות (דכ"ה א') דלענין ק"ש אסור אף באשתו ובלא ק"ש אסור היכא שמזמרת ולשאול בשלום אשת חבירו כיון שהן דברים שבחיבה אסור אף בלא זמר וא"כ א"ש דבודאי מימרא דשמואל הכא מיירי באשתו ולק"ש כמו שוק באשה ערוה שפרש"י דמיירי באשתו ולק"ש ובקידושין מיירי במדברת ולענין לשאול בשלום וא"ש ואח"כ בינותי בספרים. וראיתי בא"ר בסי' ע"ג ושו"ת הלק"ט ח"ב (סי' צ"ג) ובמקראי קודש (דס"ג ע"ב) מ"ש בזה כעין מה שכתבתי. ובהכי א"ש דברי הרא"ם (פ' וירא) שכתב דמה ששאלו המלאכים בשלום שרה דהוי איסורא דקול באשה ערוה רק המלאכים אין להם יצה"ר וראיתי להצידה לדרך דף י"ב שתמה עלי' דהא כ' ר"י דדוקא כשמזמרת אסור אבל מדברת מותר ועוד דהא אמרו אל תרבה שיחה עם האשה ולא אסרו דיבור משום קול באשה ערוה ועוד דהא מצינו הרבה תנאים שדברו עם נשים ש"מ שדוקא כשמזמרת אסור עכ"ד אמנם עם האמור א"ש דגם הרא"ם יודה דמותר לדבר עם האשה היכא שאינה מזמרת אבל שאלת שלום אסור וכמ"ש הרשב"א וראיתי בצידה לדרך שם שכתב דלא תקשה ע"ז מילתא דמשמע דגם דיבור אסור כי צריך אתה לומר שהי' מנהגם להשיב שלום בקול ניגון וזמר והוא דחוק וגם הוא נגד דברי עצמו שכ' בבאר שבע שלאו אורח ארעא להשיב שלום בקול ניגון והנכון כמו שכתבתי וראיתי בחי' הר"ד ערמא"ה בה' ק"ש שתמה על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך דינא דקול באשה ערוה לענין ק"ש ע"ש ולק"מ דהם מפרשים הך מימרא לענין ערוה וכפי' הרא"ש ולא מיירי כלל לענין ק"ש וז"פ. ודע דבמה שנחלקו האחרונים בדעת הרא"ש (בסי' ע"ה) אם אשה מותרת לקרות ק"ש כשמגולה טפח באשה אחרת והמעיו"ט ס"ל דאסורה והא"ר ס"ל דמותר וט"ס הוא ברא"ש לאחרת יעו"ש באורך. הנה זכינו אשר נגלה בימינו תוס' הרא"ש (כ"ד א') מבואר שם דוקא לאחר כו' וזה כדברי הא"ר וכ"ה בתוס' ר' יהודא חסיד וכן יש להורות:
טו הנה בא"ח (סי' ק"א ס"ב) מבואר דלא יתפלל בלבו. וראיתי בהגהות הג' ר' חיים צאנזיר הנדפסים בזיטאמיר שכ' וז"ל ואני אומר דבש"ס יומא (די"ט ע"ב) מבואר סתמא דהש"ס ודברת בם ולא בתפלה עפרש"י שם וקיי"ל דבק"ש לכתחלה הוא דבעי השמיע לאזניו כמ"ש סי' ס"ב ס"ג א"כ בתפלה אפי' לכתחלה לא וצ"ע על הטור והרשב"א עב"י וצ"ע רב עכ"ל ואני לא ידעתי מה מקום עיון בזה וכי מבואר בש"ס להדיא כן הא זה הוא פרש"י על דברי הש"ס אולם התוס' שם פירשו דבם אתה שואל מפני היראה ומשום מפני הכבוד ולא בתפלה וכ"כ התוס' בברכות (י"ג א' ד"ה ובאמצע) וכ"כ הריטב"א בחי' ליומא שם בשם אחרים פירשו ועוד פי' שם שהוא שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה וכן הובאו ג' פירושים האלו בערוך (ערך בם) ועמ"ש השאילת שלום (סי' קל"א) וא"כ מאי קושיא על הרשב"א אם הם פירשו כב' הפירושים האחרים וא"כ לק"מ. עוד כ' הג' שם וז"ל וגם דברי הירושלמי מורין כן דדוקא לר' יוסי יצא דיעבד אבל לר"י לכתחלה לא ישמיע לאזניו עכ"ל וגם זה לק"מ לפמ"ש הפני משה בביאורו לירושלמי ברכות (פ"ב ה"ר ד"ה היידין) דכונת הירושלמי דדוקא לר' יוסי נצרכה דה"א כיון דר' יוסי ס"ל בק"ש דבדיעבד לא יצא ובשאר מצות לא שמעינן לי' דס"ל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו וה"א דבתפלה אפי' לכתחלה לא צריך לכן אשמעינן דלר' יוסי לכתחלה צריך בתפלה להשמיע לאזניו ולר' יהודא לא צריך לומר דצריך לכתחלה להשמיע לאזניו כמו בשאר מצות וא"כ אין קושיא כלל מהירושלמי וא"ש דברי הש"ע וראיתי להעיר על התבואות שור בחידושיו ליומא (ל"א א') שתמה ע"ד הפוסקים שאסרו להשמיע קול בתפלה מהש"ס יומא (ע"ג ע"א) דאמרינן התם אין שואלין בקול שנאמר ושאל לו כו' אלא כדרך שאמרה חנה בתפלה ופרש"י שאין שומע אלא הוא אלמא דשרי בהאי גוונא דיתפלל והעומד נגדו לפניו או אצלו ממש ישמע דברי' ולא אסרו כ"א השמעת קול ממש ותימה שלא חילקו הפוסקים מגמרא ערוכה זו וצ"ע עכ"ד ולא ידענא מאי קושיא דהא הפי' שאין שומע אלא הוא היינו הנשאל ולא הכהן וכמ"ש בשו"ת דבר שמואל (סי' קע"ז) וכן מבואר ברמב"ם ה' כלי המקדש (פ"י הי"א) ועמ"ש היד דוד (דף רכ"א ע"ב) וא"כ הכהן העומד אצלו אינו שומע כלל רק הנשאל בעצמו וא"כ לק"מ על הפוסקים וע' יד אפרים מה שדחק בזה. אולם הנכון כמו שכתבתי: (טז) בטוש"ע סי' ס"ח איתא פלוגתא אם יאמרו הפיוטים והנה הג' מהרש"ז כ' שם דגם האוסרים לומר הפיוטים בברכת ק"ש עכ"ז בתפלת י"ח אין חשובים הפיוטים הפסק וראיתי בשו"ת דברי נחמי' חא"ח (דס"ו ע"א) שכ' דצ"ע מאין מקור חילוק זה ואני מצאתי מקור נפתח לזה דהנה רבינו הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור (סי' ס"ד וסי' קכ"ט) כתב שאין לומר הפיוטים וראיתי להברכי יוסף בא"ח (סי' קי"ב סק"ה) שתמה על זה דהוא נגד דברי רבו הר"י ן' מיגאש בתשובותיו ששם כתב שיש לומר הפיוטים וכן הנהיג רבו הרי"ף וזה היפוך דברי הר"מ יעו"ש. האומנם לפי חילוקו של הג' מהרש"ז א"ש. דבסי' ס"ד נשאל הר"מ אם יכול להפסיק בין הברכות שלפני ק"ש או אחריה בפיוטים ובסי' קכ"ט נשאל במה שנהגו החזנים לומר נגונים מפיוטים כו' ואומרים זה באמצע הברכות שקודם ק"ש ולאחר ק"ש כו' וע"ז השיב דאסור מבואר דמיירי בפיוטים שבברכת ק"ש. אולם הר"י ן' מיגא"ש נשאל בהפיוטים שנהגו החזנים לומר כו' כגון ומחי' כו' (ומ"ש בנדפס ויוצר הוא ט"ס וצ"ל דיוצר כמו שהוא כן בברכ"י) מבואר דמיירי בתפלה וזה מותר גם להרמב"ם וא"ש וכן מוכח החילוק הזה שבין ק"ש לתפלה מדברי הטור לדעת הרא"ש שלא לומר הפיוטים וע' בב"ח שהניח בתימה שדעת הרא"ש שלא לומר הפיוטים ובסי' קי"ב הסכים שיש לאומרם וגם הרי הרא"ש כ' בפ' א"ע להיפוך (וכ"ה בתוס' הרא"ש שם) וע"כ דצריך לחלק כן והדברי נחמי' רצה לדייק כן מדברי הטור ודחה ע"ש אולם לא ראה בב"ח במה שהגדיל התימה על הטור וע"כ חילק הג' מהרש"ז כן. ודרך אגב אעיר על מ"ש העטרת ראש (דע"ט א') שתמה תמי' נפלאה על הרא"ש פ' אין עומדין שכ' וכן ר' אליעזר הקליר שהי' מא"י מקרית ספר ובימי' הי' מקדשין עפ"י הראי' שהרי לא תיקן קרובץ ליום שני וע"ז תמה דהרי תיקן ליו"ט שני של פסח ואם נימא דהוא תיקן אותו ליו"ט א' רק שאנו אומרים ביום ראשון הא ליתא דהרי נתייסד על מה שקורין ביום שני שור כו'. וגם תמי' לי על מ"ש שבימי' הי' מקדשין עפ"י הראי' דהרי גם היום עושין בא"י יום א' עכ"ד. והנה כדברי הרא"ש כ' ג"כ התוס' בחגיגה (י"ג א') וכן ראיתי שכתב כן בתוס' רי"ח לברכות (די"א ע"ב) יעו"ש באורך. (וע"ש שיישב מה שנתקשו המעיו"ט והא"ר דהא תיקן ליום שני של סוכות והמה לא ראו אותו) ומה שהקשה מיו"ט שני של פסח הברור שניתקן על יום ראשון ומה שדחה זה דהא תיקן אותו על שור כו' הוא מהתימה ובמח"כ נעלם ממנו משנה מפורשת מגילה (ד"ל ע"ב) בפסח קורין בפ' מועדות ופירש"י שור או כשב. ובד' ל"א אמרינן והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיה וא"כ לק"מ. ומה שהקשה דהרי גם עתה עושין בא"י יום א' עמ"ש בזה בשו"ת זכרון יוסף חא"ח סי' י"ג:
יז בש"ע (סי' ק"י ס"ב) חילק בפועלים שעושים מלאכה אצל בעה"ב בין עושין בשכרן ובין עושין בסעודתו (לדינא דהש"ס) וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל"ד) שכ' דהרי"ף והרא"ש השמיטו החילוק הזה. והיינו דהנה הר"מ פ"ב מה' תפלה פסק כר"ע שבש"ס ברכות דכ"ח ע"ב והרי"ף והרא"ש פסקו כר"ג להכי השמיטו החילוק בין עושין בסעודתן לעושין בשכרן וע"כ הש"ע שכ' לחלק בין עושין בסעודתן וגם פסק דאין מתפלל הבינינו כ"א בשעת הדחק הוא מזכי שטרא לבי תרי עכ"ד. ולדעתי דבריו תמוהים המה ודברי הש"ע צודקים. דמ"ש דלפי שהרי"ף והרא"ש פסקו כר"ג להכי השמיטו החילוק בין עושין בסעודתן כו' והוא תמוה דבש"ס מבואר להדיא דהאי חילוקא הוא לר"ג. גם מ"ש דהש"ע פסק כהרי"ף ורא"ש ועשה פלוגתא בינו ובין הרמב"ם ובאמת כולם הם שפה אחת ודברים אחדים. דהר"מ כ' בד"א כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם הי' טרוד ודחוק או שקצרה לשונו להתפלל. ובש"ע סי' ק"ו כ' בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או שהי' עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה כו' הנה גם הש"ע כ' כלשון הרמב"ם אלא שביארם. דמ"ש הר"מ טרוד כ' בש"ע או שהוא עומד במקום שהוא טרוד. ועל מ"ש הר"מ דחוק פי' בש"ע כגון שהוא בדרך. ועל מ"ש הר"מ קצרה לשונו כו' כ' בש"ע או שלא יוכל להתפלל מבואר להדיא דהש"ע פוסק כר"ע. וכ"כ הב"י על מ"ש הטור בשעת הדחק כו' כ' וז"ל כן כתב שם הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם כו' עכ"ל מבואר דאין פלוגתא ביניהם וכולם פסקו כר"ע ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך אוקימתא ע' במעיו"ט שכ' שלא הי' בגירסתם וע' בב"ח מ"ש. גם מה שהניח בצע"ג על הש"ע שכ' שבמוצאי שבת ויו"ט אין מתפלל הבינינו דלפי מה דקיי"ל דאין מתפלל הבינינו כ"א בשעת הדחק נראה דכ"ש דמיטרד יותר להתפלל י"ח שלימות כו' ע"ש אשתמיטתי' מ"ש הב"י סי' ק"י וז"ל ונ"ל דהא דחיישינן שמא יטעה יותר בתפלת הבינינו מבתפלת י"ח הוא מפני שהאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל יוכל לדלג ב' או ג' תיבות וכ"כ הלח"מ פ"ד מה' תפלה:
יח הנה כשחל ב' ימים ר"ח ושכח במנחה של יום ראשון אם יתפלל ערבית לתשלומין כ' המ"א סס"י ק"ח דצריך לחזור ולהתפלל דהא יאמר במעריב יעלה ויבא וכ"פ הא"ר שם. אולם בבנין אריאל (בבית תלמוד דכ"ד ב') כ' שפסק זה הוא תמוה דהא ב' ימים ר"ח הוא מחמת ספק וא"כ ממ"נ אם הי' היום ר"ח אין לומר כעת יו"י ואם לא הי' היום ר"ח לא טעה כלל עכ"ד. וראיתי להצל"ח ברכות (כ"ז ב' ד"ה טעה) שהשיגו דכי היכא דאמרינן בביצה (ד' ה') לענין ר"ה דכיון דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין שניהם קודש ה"ה לכל החדשים אומרים כן דשניהם קדש דחיישינן שמא יתקלקלו ולכן הדין עם המ"א רק בב' י"ט לא יתפלל דהם מחמת ספק עכ"ד. והנה מ"ש דהחשש שמא יקלקלו הוא בכל החדשים. הנה ראיתי להטורי אבן ר"ה (ד"ל ע"ב) שהוכיח מש"ס עירוכין ד"ח דאין בכל החדשים החשש הזה וא"כ הי' מקום לדון על דינו של המ"א אולם באמת כראה כותי' לדינא דמ"ש הבנין אריאל דב' ימים ר"ח הם מחמת ספק. במח"כ לא ראה בשבולי הלקט (סי' מ"ו) בשם ר' ישעי' והעתיקם באורך בברכ"י (סי' תכ"ז ס"א) וז"ל דע דלא משום ספק אנו עושין ב' ימים ר"ח אלא טעם הדבר כו' ושניהם נקראים ר"ח זה לקידוש וזה למנין וכן הי' עושין מעת הנביאים וראיתי בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים (סי' מ"ח) שתמה על מ"ש בח"מ (סי' ע"ג) דהנשבע לשלם בר"ח צריך לשלם ביום ראשון משום דס' דאורייתא לחומרא דהא אנו בקיאין בקביעי דירחא וא"כ עיקר מיום הב' ע"ש. ושגה בזה דזה לא תלוי כלל בקביעא דירחא וגם בימי הנביאים הי' עושין כן ומה שעושין ב' ימים הוא משום שנתקבצו החלקים וכמ"ש ר' ישעי' (ובלא"ה לק"מ דשם בשבועות הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם נקרא ר"ח יום ראשון וכמ"ש הרשב"א שבב"י שם וזה עיקר הטעם) הן אמת שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים היום קודש ולמחר קודש בכל החדשים הדין כן כמ"ש השה"ל סי' י"א והובא בב"י סי' קל"א רק לחוש לקלקולא לא חשו בשאר החדשים וא"כ קם דינו של המ"א ומ"ש הצל"ח דב' י"ט הם מספק ולכן הורה בב' י"ט שלא יתפלל מעריב. לא נהירא לענ"ד דהא מבואר בש"ס ביצה (ד"ד ע"ב) והשתא דידעינן בקבועא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרה המלכות גזירה ואתי לקלקולי. מבואר דלאו מחמת ספק עבדינן יו"ט ב' רק משום דלמא יהי' גזירה. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ"ג סי' ח') דאסור לשוחט לשחוט מיו"ט ראשון לצורך שבת כיון דאפשר לשחוט ביו"ט ב' ויום א' הוא עיקר ויו"ט ב' אינו אלא משום גזירת שמדא. וראיתי בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' תקצ"ד) שכ' ע"ז וז"ל תמהתי שכ' שיו"ט ב' הוא משום גזירת שמדא והלא אינו אלא מנהגא כדאמרינן שלחו מתם דאע"ג דידעינן בקביעא דירחא הזהרו במנהג אבותיכם כו' ומ"ש שיו"ט ב' הוא משום גזירת שמדא לא ידעתי מהו עכ"ל. ואין פתר לדברים האלו דהלא מבואר כן בש"ס וע' ברש"י שם ובערוך (ערך שמד) ועתוס' תענית (ד"ב ע"א ד"ה מיום) ובשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תרי"ט) ואולי לא הי' בגירסת הרדב"ז הסיום בש"ס. ועכ"פ מבואר די"ט ב' שלא מחמת ספק הוא. וכן הוא מפורש בר"מ ה' יו"ט (פ"ו הי"ד) דבזה"ז אין אנו רשאין להתנות בעירוב דהם שלא מחמת ספק. וז"ל הר"א בנו של הר"מ בשו"ת ברכת אברהם (סי' ל"ח) וכי יש מי שעלה על לבו שיש היום אצלינו ספק לא ביו"ט ולא בשאר עניני הקביעה ואם יו"ט שני היום אצלך מפני הספק למה תעשה יה"כ יום א' כו' ע"ש. וכ"ה בחינוך (סי' ש"א) ועמ"ש היפה מראה בירושלמי עירובין (פ' בכל מערבין סי' ב') ואחר שכתבתי כל זה בינותי באחרונים וראיתי במחצית השקל סס"י ק"ח. ובמחזיק ברכה סי' ק"ח וסי' תקכ"ז וראיתי שהסכימו לדינא כמו שכתבתי: (יט) יש לחקור במי שלא התפלל עדיין מנחה והקהל אמרו ברכו של ערבית והוא ענה עמהם אם מותר להתפלל מנחה אח"כ וכמו כן יש להסתפק באם התפלל ערבית אם מותר לענות קדושה אח"כ וכן אם ענה אצל ציבור א' ברכו אם מותר לענות אצל ציבור השני קדושה. והנה ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא (חאו"ח סי' ק"ו) שכ' דאם התפלל ערבית אסור לענות קדושה אח"כ וראי' מט"ז סי' רל"ו ומ"א שם גם ראי' מתה"ד סי' רל"ו דאם קיבלו שבת אסור להתפלל מנחה וה"ה הכא עכ"ד ולענ"ד צ"ע בזה. דהנה מהט"ז ומ"א סי' רל"ו בודאי אינו ראי' כלל דהם לא כתבו רק שאין זה תפלה בציבור אם הקהל מתפללים ערבית והיחיד מנחה וכמ"ש כה"ג המ"א (סי' צ' ס"ק י"ז) לענין שחרית ומוסף וכמבואר להדיא מלשון הט"ז ומ"א שם דכוונתו שמכוון להשתתף עם הציבור אינו מועיל דלא נקרא שותפות כשזה מתפלל תפלה אחרת וזה תפלה אחרת וז"ב וגם דינא של התה"ד אינו דומה דאם כוונתו דאם אמר ברכו לבד קיבל עליו לילה לא נהירא כלל דדוקא גבי שבת אמרינן דעניית ברכו הוי קבלה אבל לא בחול וראי' מהט"ז (סי' תקכ"ז סק"ג) דאם אמר ברכו ביו"ט מותר לערב עירובי תבשילין ומוכח דס"ל דברכו ביו"ט לא הוי קבלה. והמ"א שם כ' דגם אם אמר ברכו אסור לערב דהוי קבלה. וע' בנתיב חיים שם וכ"כ עוד הפעם בקרבן נתנאל פ"ה דביצה סק"ה דדוקא גבי שבת הוי ברכו קבלה דהוי במקום התקיעה משא"כ ביו"ט דלא הי' תוקעין לא הוי קבלה ואפי' להמ"א דס"ל דגם ביו"ט הוי ברכו קבלה היינו משום שאסור במלאכה משא"כ בחול גם הוא יודה דלא הוי קבלה [וראיתי להבית מועד בסימן תקכ"ז סק"ב שכ' ע"ד המ"א שאוסר באם קיבל עלי' יו"ט לערב ע"ת וז"ל לא ידעתי אמאי אין דינו כמו ביו"ד סי' קצ"ו דאפי' התפללו הקהל ערבית והיא כיון שעדיין יום הוא מחשיב יום לענין נדה ע"ש וה"ה הכא דיכול להניח ע"ת וכן נ"ל להורות עכ"ל. ושגג בזה דהא הש"כ (בסי' קצ"ו סק"ד) הוכיח דגם שם דוקא אם היא לא התפללה רק הקהל אז חשבינן ליום אבל אם גם היא התפללה אז גם בדיעבד לא מהני ואף לפי מה שרצה הש"כ מתחלה לומר דגם אם היא התפללה ג"כ דעת הרמ"א להתיר עכ"ז לק"מ דדוקא גבי נדה כתב כן הרמ"א ולא בשאר דברים וכמו שהאריך בזה הש"כ ביו"ד (סי' שע"ה ס"ק ט"ו) וז"ב] אולם גם בהתפלל ערבית הי' נראה דגם תפלה לא הוי קבלה בחול. אולם ראיתי בתרומת הדשן (סי' רמ"ח) שכתב כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה א"כ עשאו לילה בזה יעו"ש וגדולה מזה ראיתי לו בפסקי מהרא"י (סי' קכ"א) שכ' בהזיד או שגג ולא הניח תפילין עד אחר ערבית אף שעדיין יום עכ"ז אסור להניח תפילין ופסקו בש"ע (סי' ל' ס"ה) ע"ש [הן אמת שבש"ע לא העתיק שלא הניח תפילין עד עתה ויש לפרש דברי' שכבר הניח תפילין באותו יום וקיים מ"ע דאורייתא רק שרוצה להניח עוד הפעם וע"ז פסק דאסור כיון שכבר התפלל. אולם בתה"ד שמבואר להדיא דאף אם לא הניח תפילין כלל באותו יום ג"כ אסור להניח זה תמוה לבטל מ"ע דאורייתא בשביל הקבלה שקיבל עליו לילה דאף אם הוא לילה ממש אינו אסור אלא מטעם גזירה ומכ"ש אם עדיין יום הוא ואולי בכוונה השמיט בש"ע הנך תיבות שלא הניח תפילין באותו יום. ומה שהביא התה"ד ראי' מאבילות שאין מונין לאחר תפלת ערבית למקצת היום הואיל וכבר התפללו תפלה של לילה התם לחומרא וגם הוא באבילות דרבנן אבל הכא לבטל מ"ע מניין לנו] אולם להתה"ד י"ל דדוקא התם דחכמים אסרו להניח תפילין בלילה הוי תרתי דסתרי אהדדי אבל כאן בקדושה היכן מצינו שיאסרו אותו חז"ל בלילה אף שלא תקנו לאמרו אבל איסורא ליכא וע' במ"א (סי' ק"ח סק"י) דאף אחר שהתפלל ערבית עכ"ז אם שכח להתפלל מנחה יוכל להתפלל מנחה אח"כ ומבואר שם דלאו בתורת תשלומין הוא ע"ש במחצית השקל ובחיי עולם. א"כ מבואר דמותר להתפלל מנחה אחר מעריב ה"ה קדושה. וע' בט"ז סי' תצ"ד שכ' שאין להתפלל בשבועות ביום משום דבעינן תמימות. מוכח דסובר דבתפלה מקבל עליו לילה אולם המ"א שם כ' דרק הקידוש אסור משמע דבתפלה אינו עושה לילה עפרמ"ג בט"ז שם אולם אין ראי' דהא המ"א ס"ל דביו"ט בברכו הוי קבלה ביו"ט וכמ"ש בשמו וע"כ דכאן לענין תמימות לבד קאמר אבל בעלמא הוי קבלה וע' היטב בט"ז סי' תרס"ח סק"א במה שמחולק שם עם הרש"ל ובא"ר סי' ק"ח סק"י. וע' מ"א (סי' תרצ"ה סק"י) דאם התפלל ערבית בפורים שוב אינו אומר על הניסים ובסי' תי"ט סק"א כ' בשם מהר"ם דאם התפלל ערבית מבע"י שוב אינו מזכיר של שבת ור"ח ע"ש. א"כ משמע מכל זה דתפלה הוי קבלה אבל לענין לענות קדושה שלא מצינו איסורא לא נהירא לפי דעתי ונראה שיכול לענות ובפרט אם אמר רק ברכו לא הוי קבלה כלל וראיתי להעיר על מ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ת"ב סק"ז) בשמע שמועה קרובה ביום ל' אחר תפלת ערבית דחייב באבילות דלהחמיר אמרינן דמהני קבלה ולא להקל יע"ש ומזה הי' קצת הוכחה לנ"ד שלא פטרינן אותו מקדושה. אולם צע"ק דהא בפסקו מהרא"י מבואר שפוטרין אותו מתפילין אך י"ל דנגד זה יש האיסור להניח תפילין בלילה אך ע"ש הט"ז ראי' בזה מסי' רס"ב גבי מילה היא תמוה לכאורה דהא שם בין לקולא בין לחומרא לא תלוי כלל בתפלה. ויש לדחוק בזה ובדרך אגב אבא אעיר ע"ד הדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ה שנסתפק לפי דעת הרש"ל שהביא הש"כ שם ס"ק י"ד דאשה נגררת אחר הקהל משא"כ איש מהו הדין אם האיש לא התפלל עדיין והקהל התפללו וא"כ הוא הוי אונן וא"צ לתפלה והוי דינו כמו אשה ואפשר שאינו כן עיי"ש שנשאר בספק. גם הלום ראיתי להתפארת למשה שנסתפק בזה ומהתימה מהם שלא ראו דברי הרש"ל במקורן (בסי' פ"א) ששם נשאל על עובדא זו ממש שמת קודם תפלת ערבית וקברו אותו אחר תפלת ערבית וע"ז חילק בין איש לאשה וכתב דבאיש מחשבין לו בפני עצמו כיון שראוי להתפלל והאבילות מקרה לו ע"ש שהאריך בזה וכמו כן כתב מהר"ם כ"ץ בתשובתו שבסוף ספר גבורות אנשים (שע"ז רמז הש"כ שם) לדעת המהרש"ל בפשיטות והוא מהתימה על הדגול מרבבה והתפארת למשה:
כ הקורא ק"ש בביתו אם מותר להלוך בפרק ראשון. ראיתי בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' כ"ד) שכתב דאסור לו להלוך ממ"ש בפ"ק דיומא הקורא שמע לא ירמוז בעיניו כו' מפני שנראה כקורא ארעי ואוקמינא לה בפרק ראשון ואין לך קורא עראי יותר ממהלך דא"א שלא ירמוז וכן משמע מלשון הב"י בש"ע סי' ס"ג כו' עכ"ד. ולפי דעתי ליתא לזה דהא הש"ע פסק כשיטות הרי"ף והרמב"ם והנה הרי"ף כ' להדיא בר"פ הי' קורא דקיי"ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר"מ דלא צריך כונה אלא בפסוק ראשון לבד הלכך א"צ לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד ועל המשנה דהאומנין כ' לגבי מלאכה דהיא לאו משום כונה אלא דלא לשויי ארעי הוא כההוא דיומא לא ירמוז בעיניו כו' והיינו משום ארעי מבואר דהליכה לא חשבו אותו לארעי רק משום חיסרון כונה ולכן אינו אסור רק בפסוק א' ולפ"ז לא שנא בביתו או בדרך. ומ"ש העמק הלכה וכן משמע ברא"ש בשם הראב"ד שכ' דכתיב ובלכתך בדרך כו' הוא תמוה דהרא"ש הוא מהחולקים על הרי"ף וס"ל דגם הליכה הוי ארעי אבל לפי מה דמבואר בב"י דהוא פוסק כהרי"ף והרמב"ם דס"ל דהליכה לא מקרי ארעי א"כ אין חילוק כלל בין בית לדרך וגם לפי שיטת הראב"ד לא דק העמק הלכה דלהראב"ד אין חילוק בין בית לדרך דגם בדרך ס"ל דצריך לעמוד עד ובלכתך בדרך ומה שהקשה שם העמק הלכה על הש"ע סי' ס"ג דגם בעה"ב [אינם] צריכים לירד בק"ש דא"כ למה במתני' לא נזכר רק אומנים. ומזה הוציא חילוקים שאינם אליבא דדינא והביא דברי הר"ר מנוח שהביא הכ"מ פ"ב מה' ק"ש ובאמת לא קיי"ל כותי' וכמ"ש הא"ר אולם בעיקר קושיתו נעלם ממנו שכבר העיר ע"ז ר' יונה ותירץ דאיידי דסיפא דמתפללין בראש הזית כו' להכי נקט אומנין וא"כ א"צ לחדש החילוקים שלו:
כא יש לעיין אם בנשיאת כפים סגי במידי דמנקי והנה הר"מ ה' תפלה פט"ו ה"ה) שכ' כהן שנטל ידיו שחרית א"צ ליטול ידי' לנשיאת כפים והנה לפי שיטתו צריך ליישב מה שהקשו התוס' בסוטה (ל"ט א') דא"כ מאי אריא נ"כ דהא גם בשאר דברי תורה הדין כן. והנה הב"י (סי' קכ"ח) כ' ליישב זה דנ"מ דלד"ת סגי בכל מידי דמנקי והכי צריך רק נטילה וכ"כ הב"ח דלהר"מ מיירי מימרא דריב"ל בכהן שהתפלל ע"י עידי דמנקי וכשהגיע לנ"כ צריך ליטול ידיו והנה לפ"ז תישוב התמי' על התוס' דא"כ לא הקשו כלום וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי חא"ח סי' י') שהקשה לו חכם א' כן ותירץ וז"ל אבל מה שנראה לי שמ"ש התוס' כאן פ' אלו נאמרים הם לדברי הפוסקים דצריך לחזור אמיא עכ"ל והן אמת שלא זכיתי להבין דברי קדשו דהא עיקר הפלוגתא בתוס' ברכות (ט"ו א' ד"ה אמאן) אם מייא מעכב לתפלה אבל לק"ש ד"ה סגי בנקיותא וא"כ פשיטא דאף לאותן הסוברים כן בנ"כ דמי לק"ש. והיותר מתמיה דהתוס' שם כתבו בסוטה להדיא דלא גרע מק"ש וגם לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם לחלק בין ק"ש לתפלה דק"ש כיון דהוא דאורייתא סני בנקיותא א"כ גם נ"כ הוא דאורייתא וא"כ אין מועיל כלל תירוצו של מהר"ש הלוי. ובאמת נראין הדברים דהתוס' הי' בעצמם סוברים דנ"כ גילה הקרא דצריך נטילה מקודם אף שלא ידע להם שום טומאה דכן הוא גזירת הכתוב אבל לפי שיטת רש"י דמיירי בשידי' טמאות וא"כ אין חילוק כלל בין כ"כ לשאר ברכות ולא מיסתבר למיפלג בינייהו ואם לק"ש ותפלה סגי במידי דמנקי ה"ה לנ"כ ואם נימא דבנ"כ חידשה התורה דלא סגי במידי דמנקי כשאר ברכות. א"כ כיון דסוף סוף מצרכינן למיפלג בין נ"כ לשאר דברים א"כ יותר טוב לפרש מימרא דריב"ל כפשוטו דבעינן תיכף לנטילה ברכה כן נראה ביאור דברי התוס' ולפ"ז בודאי מודים התוס' לפי שיטתם דלא סגי במידי דמנקי ולא כתבו רק דלפי שיטות רש"י דסובר דדוקא כשהי' ידי' טמאות הצריך הכתוב נטילה לזה כתבו דא"כ יותר מסתבר לומר דסגי במידי דמנקי כמו לענין תפלה ולכן שפיר הקשו עליו משא"כ לשיטתם בודאי סוברים דכיון דאפי' אין יודע להם טומאה עכ"ז גזה"כ דצריך ליטול ידי' א"כ בודאי לא מועיל מידי דמנקי והדברים מוכרחים כן כיון דלשיטות הר"מ המיקל יותר מהתוס' עכ"ז לפי פי' הב"י והב"ח לא מועיל מידי דמנקי מכ"ש לשיטות התוס' דמחמרי והדברים נוגעים כלפי מ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"ג חאו"ח סי' ב') דגם בנ"כ סגי במידי דמנקי והוכיח כן מקושיות התוס' הנ"ל ולפי דעתי דבריו תמוהים דאינו מוכח מתוס' כלל וכמ"ש (גם נראה שבמחכ"ת לא ראה דברי הב"י והב"ח הללו) ומש"ש דהתוס' סוברים דהכתוב שאו ידיכם קודש קאי לכל הברכות ולא לנ"כ הוא תמוה דהמעיין בדברי התוס' יראה שהמה כתבו ההיפוך מזה וע' בא"ח (סי' קכ"ח ס"ק י"ב) דאם ניקה את הידים במידי דמנקה עכ"ז צריך לברך אח"כ ענט"י וכן נראה מע"ש הטור דצריך לברך ענט"י ונשאל בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע"ח) דמהיכן הסמך לברכה הזאת (ע' חי' המאירי לסוטה שהביא פלוגתא אם לברך ענט"י) והשיב דכעין עבודה תקנוהו דצריך לברך ענט"י ומינה דכי היכא דהתם לא סגי במידי דמנקי ה"ה הכא וכ"נ קצת ממה שמבואר בסי' תרי"ג ס"ג דביה"כ ירחצו הכהנים ידיהם כשעולים לדוכן אף שידיהם טהורות ואם נימא דסגי בכל מידי דמנקי למה נתיר בכדי רחיצה ביה"כ אף שאינה רחיצה של תענוג לימא להו שינקו במידי דמנקי אע"כ דצריך דוקא מיא וע' בא"ר שם סק"ח שכ' להדיא דלא מהני מידי דמנקי אלא לתפלה אבל לדוכן מים בעינן וכנ"ל עיקר לדינא דלא כהשבות יעקב: (כב) הנה המ"א (סי' קכ"ח סק"מ) כ' בשם הרדב"ז דכהן שהי' עומד בתפלה והש"ץ הי' מגיע לברכת כהנים אם יש שם כהן בלתו אינו נושא כפי' ובאם שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפי' וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' מ"ד) שתמה ע"ז דהא אמרינן שום תשים שתהא אימתו עליך והוי מ"ע וא"כ אמאי הוי הדין כשעומד בתפלה אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו וש"מ דלא משגיחין בשעת התפלה בעשה וא"כ ה"ה בנ"כ שהוא עשה לא משגיחין בזה לכן העלה דגם הרדב"ז לא מיירי רק כשעומד בהודאה ובאם שבטוח שלא יתבלבל בתפלה ואל"כ אף שאמרו לו לעלות אינו עולה עכ"ד והנה מ"ש דהרדב"ז מיירי כשעומד בהודאה לא נהירא כן דהא בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' רצ"ג) כ' דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובאם שמיירי שעומד בהודאה אף אם שהה כדי לגמור את כולה נראה דאינו חוזר לראש כיון דנתקן שיאמרו אותו שם הוי כמו נוסח התפלה והוי תפלה אריכתא וראי' מדלא מצינו בשום מקום שהש"ץ הקורא לכהנים יראה שלא יאריכו עדי שיהי' כדי שיעור שיגמור את כולה וה"ה לגבי הכהנים אע"כ דמיירי דהכהן אינו עומד בהודאה ועכ"ז פסק דאם אין שם כהן אלא הוא דיעלה. גם מ"ש דבעינן שלא יתבלבל בתפלתו. הן אמת שראיתי להמו"ק שגם הוא הקשה על הרדב"ז דאמאי לא התנה שיובטח שיחזור לתפלתו וכן הקשה בס' חידושי הרז"ה. אולם נראה דעת הרדב"ז דזה הדין לא הוי רק גבי ש"ץ שאחר שיסיים מלקרוא להכהנים צריך להתחיל תיכף ע"כ צריך שיהי' מובטח משא"כ בכהן יוכל אח"כ להמתין איזה זמן עד שיתחולל דעתו עלי' וע' פרמ"ג באשל אברהם סק"מ שגם דעתו נראה כן אולם עיקר קושיות העמק הלכה לק"מ מה שהקשה ממה דאין מפסיקין למלך. אף דאיכא עשה. ולא ראה מ"ש הר"מ ה' מלכים (פ"ג ה"ט) המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוה אפי' במצוה קלה ה"ז פטור דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין ואצ"ל אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו עכ"ל. ונראה מ"ש הר"מ מצוה קלה היינו אפי' מצוה דרבנן דגם זה נקרא גזירת הרב מלא תסור וע' בכ"מ שם א"כ אין קושיא כלל מדוע לא ישיב להמלך בתפלה דלגבי מצוה לא נאמרה העשה כלל וא"כ אין זה ענין לנ"כ. אמנם ראיתי בחיי עולם (ק"פ ב') שכ' שלא ידע לפרש דברי הרדב"ז דאי מיירי בקראו לו א"כ אמאי ביש שם כהן מלבד הוא אמאי לא ישא את כפי' הא עובר בג' עשה ואי מיירי בלא קראו לו א"כ אינו עובר כלל וכן ראיתי במגן גבורים בסי' קכ"ח (בשה"ג ס"ק י"ט) שתמהו כן על הרדב"ז. וכן ראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' נ"ז) שהקשה כן. אולם לדעתי לק"מ והוא דדעת הרדב"ז דאם עומד בתפלה נקרא לא קראו לו והיינו דאף דהחזן קורא אינו קורא אלא את האנשים שאינם מתפללים ועל הכהן שמתפלל לא חלה עליו הקריאה כלל ועם כל זה כשאין שם כהן אלא הוא וכשיעלה יקיים מ"ע אף שלא יעבור כשלא יעלה עכ"ז בכרי שלא יתבטל מצות נ"כ לגמרי לכן צריך לעלות. ועוד י"ל דכשיש שם כהנים אחרים אז הקריאה אינו לו דכוונת הש"ץ הוא על הכהנים הפנוים אבל כשאין שם כהן אלא הוא אז ע"כ כוונת הש"ץ דוקא לו דהא ליכא אחר וע"כ עובר. והמ"א סיים שם ולי נראה דאם אמרו לו שיעלה אפי' כשיש שם כהנים אחרים עכ"ל ולפמ"ש גם הרדב"ז מודה בזה. רק דס"ל דזה לא מקרי קראו לו וע' בחיי עולם שהי' לו נוסחא משובשת במ"א שם שהי' כתוב דאפשר לו וע"כ פי' פירוש זר ודחוק בדברי המ"א אולם הנכון כמ"ש:
כג ויש לחקור בסומא בשתי עיניו אם נושא את כפיו והנה בטורי אבן במגילה (כ"ד ב') כתב דמותר לישא את כפיו והא דאמרינן בגמרא רק בעין א' רבותא אשמעינן דאם אינו דש בעירו אסור אף בעין א' כן נראה לי עכ"ל. ותמהני איך כ' נ"ל על דין המפורש בש"ע סי' קכ"ח האומנם ראיתי בשו"ת משכנ"י חא"ח (סי' פ"ה) שכתב דלדידי' פשיטא לי' דאינו נושא את כפי' דבעינן שיהי' רואה את העם בשעת ברכה. ועוד כיון דנ"כ אינו בלילה וסומא הוי כמו לילה כמבואר בח"מ ה' עדות ועוד שכן דעת ר' ירוחם עכ"ד. וכמו כן ראיתי להרב מור וקציעה שתמה על הב"י שפסק נגד דעת ר' ירוחם ולי נראה לקיים את דברי הב"י ומר' ירוחם אין ראי' כלל דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דסומא פטור מכל המצות וכמ"ש הפוסקים משמו ולכן אסור לעלות לדוכן ולעבור על לא תשא (דעל ל"ת גם סומא מוזהר וכמ"ש לקמן) משא"כ לדידן דס"ל דחייב בכל המצוות גם כאן חייב כן נ"ל. וזכיתי ומצאתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן ל"ט) שכתב כן בדעת ר' ירוחם וכתב שם דהרמב"ם שכתב דוקא סומא בא' מעיניו אתי לאשמעינן דעכ"ז אסור אם אינו דש בעירו. ונפלאות הוא בעיני על שו"ת רדב"ז ח"ה (סי' שני אלפים קי"ז) ששם כ' בדעת הר"מ דבב' עיניו אסור אף אם דש בעירו ופלא שסותר דברי עצמו וגם הלא הר"מ העתיק לשון הש"ס וכמו שנפרש בש"ס כן נפרש בר"מ ואין לומר משום דהוסיף ואם דש בעירו זה הסומא בא' מעיניו י"ל דאתי למעוטי אצבעותיו עקומות וצע"ג. ודע דראיתי ברדב"ז שם שכ' דנ"ב אינו מעכב בדיעבד דהרי ידיו עקומות פרש"י כפופות והר"ן פי' ידו עקומה אחורנית ובודאי דאינו יכול לפרוש כפי' ואפ"ה אם אין העם מסתכלים מותר ודבריו צדקו למאד. ולכן צל"ע על שו"ת נ"ב מה"ק (חא"ח סי' ד') שכתב בפשיטות דנ"כ מעכב בדיעבד והא ליתא וכן נ"ל מתוס' דדוקא עמידה מעכב ולא נ"כ ועפר"ח סי' קכ"ח וצע"ג ויש לתמוה על היד המלך (פי"ד מה' תפלה ה"א) שתמה על התוס' בסוטה שכתבו דאם בירך מיושב לא יצא מהיקשא דלעמוד ולשרת דהא מסקינן בתענית דההיקש אסמכתא בעלמא הוא ואיך נוכל באסמכתא בעלמא לחייבו בברכה עוד הפעם עכ"ד. ושגה בזה ולא ראה מ"ש הסמ"ג במ"ע דההיקש הוא היקש גמור והוא רק לענין עמידה דכתיב לעמוד ולשרת ולשאר דברים אסמכתא בעלמא הוא וא"כ א"ש דברי התוס' [ודרך אגב אעיר על מ"ש הט"ז סי' קכ"ח ס"ק ל"ה דאם שתאו בב"פ שכ' הב"י דישא את כפי' דההיקש הוא אסמכתא בעלמא והט"ז תמה דהיקש הוא דאורייתא וע"ז תמהו האחרונים עליו דהא מבואר בתענית (כ"ו ב') דהוא רק אסמכתא בעלמא ע' בא"ר ושו"ת שבו"י (ח"ב סי' א') ושו"ת זכרון יוסף חא"ח (סי' י"ג) ובכדי שלא יאונה לצדיק כל און יש להמליץ בעדו לפי מה שהאריך הג' בעל שאגת ארי' בספרו גבורות ארי על תענית לבאר דברי הש"ס שם דההיקש כהן לנזיר הוא אסמכתא ועיקר הלימוד הוא מהיקשא דמברך לשירות יעו"ש דלפ"ז הוא מה"ת מה דכהן אסור לישא כפי' כששתה וא"ש דברי הט"ז עם כי נראה שלא כיון לזה] וראיתי בטורי אבן שם שכתב דבמומין שברגלי' לא מהני אם דש בעירו כיון שהמומין הם במקום סתר יע"ש וכן נ"ל ממ"ש התוס' והרא"ש והריטב"א במומין שבידו מותר אם דש בעירו ושבקו לדרגלי' ולכן צל"ע על רבינו הב"ח (סי' קכ"ח סעיף י"ט) שכתב שאף הטור שסובר דבידי' לא מהני דש מ"מ בפניו ורגליו מהני דש ע"ש ובאמת נראה דנהפוך הוא. הדרן למלתא קמייתא דאין ראי' מר' ירוחם דהוא אזיל לשיטתו דסומא פטור מכל המצוות ואין ראי' לדידן וכמ"ש ג"כ בשם רדב"ז. ושוב ראיתי בחיי עולם (דקי"ט ע"ב) שכ' ע"ד רדב"ז הללו וז"ל ולא דק דאף דפטור מן המצות לא גרע מאשה שרשאי לחייבת א"ע כמ"ש התוס' בכמה דוכתי עכ"ל אולם לק"מ על הרדב"ז דהוא סובר דכיון דהוא פטור מנ"כ הוי דינו כמו זר שאסור לעלות לדוכן. ואין זה דומה לשאר מצות. והבן. וא"כ לדידן דפליגי על ר' ירוחם וסבירא לן דסומא חייב בכל המצות וכמ"ש המ"א סי' כ"ג וכמו שהאריך בזה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' נ"ט) וכתב דלא נמצא חבר לר' ירוחם בפוסקים יעו"ש א"כ גם סומא בב' עיניו נושא כפי'. הן אמת שמ"ש הרדב"ז דלא נמצא חבר לר' ירוחם הנה אני בעניי מצאתי לו רב גאון א' שהביא הרא"ש ה' תפילין (סי' י"ז) וז"ל בשם גאון וסומא פטור מן התפילין והציצית דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא וכ' הרא"ש הא ליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב [ודברי הגאון האלו מצאתי אותו בתשו' הגאו' שערי תשובה בסי' קנ"ו מרב ששנא. ובסי' רס"ז בשם ר' שמעון קיירא] והנה ליישב קושיות הרא"ש על הגאון גם ליישב מה שהקשה עליו המעיו"ט שם דהא באמת גם בציצית חייב סומא. י"ל לפי מה שראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ל"ח) דהא דדרשינן וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכסות סומא חייב זה הוי בנין אב לכל התורה דסומא חייב במצות (וע' במלוא הרועים אות ס' סומא סי' ו' שכ"כ מדעתי' דנפשי' וכבר קדמו בזה בהלק"ט). וא"כ י"ל דה"ה למאן דדורש וראיתם אותו פרט לכסות סומא הוי בנין אב דסומא פטור מכל המצות (ואף דבנוסחא דילן ליתא בגמרא פרט לכסות סומא כן הי' בנוסחת הגאונים וכמו שנראה שהי' גורס כן רש"י בסוכה (י"א א' ד"ה פרט) ותוס' שבת(קל"א ב' ד"ה ושוין) ועמ"ש הרב יד דוד דף רל"א ע"ב) וא"כ א"ש דברי הגאון דכתב דפטור מציצית ותפילין מהכתוב דוראיתם אותו והיינו דהוא בנין אב לכל התורה וא"כ ממילא פטור גם מתפילין וא"ש קושיות המעיו"ט דהא גם בציצית חייב סומא דזה לפי מה דאנן פסקינן דלא כר' יהודא אבל דעת הגאון לפסוק כר' יהודא. ושמחתי לראות בא"ר סי' ל"ח סק"א שגם ר' ירוחם כתב כדברי הגאון ומזה ידים מוכיחות לפירושינו בדברי הגאון דלפי דגם ר' ירוחם ס"ל להלכה כר' יהודא ע"כ פסק כהגאון. וע"כ מה שהביא הא"ר ראי' דהלכה כהגאון מר' ירוחם אין ראי' כלל לדידן. ועכ"פ מצינו חבר לר' ירוחם. וכמו כן נראה שהאגודה פסק ג"כ כר' יהודא ע' באגודה ב"ק סי' ק"ב ומגילה סי' ל"ג. ושוב ראיתי בשו"ת דבר שמואל (סי' י"ב) שהביא שר' ירוחם והאגודה והבנימין זאב פסקו כר' יהודא. אולם בסי' ל"ג לא הביא רק ר' ירוחם ובנימין זאב והשמיט האגודה וע' ביד דוד (דקנ"ט ע"ב) שכ' דאגודה בודאי פסק כר' יהודא יעו"ש וקשה על הרדב"ז שכ' שלא מצא לו חבר בפוסקים וע' במחזיק ברכה (בא"ח סי' נ"ג סק"ה) שגם הוא כתב וז"ל דהא כל הפוסקים פסקו כרבנן חוץ מר' ירוחם והלא גם באגודה פסק כן: