אור ברסלב
שות עמודי אש סימן ב קונטרס מעון הברכות

שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין

סימן ב קונטרס מעון הברכות

סימן א קונטרס מקל חובלים

עמודי אשם:

קונטרס מעון הברכות:

סימן ב':

א ראיתי לחקור בדיני ברכות:

א אם אסור להרבות בברכות שאינן צריכות והנה ביומא (ד"ע ע"ב) איתא שם מימרא דריש לקיש דאסור להרבות בברכות הבלתי צריכות. וכן פסקו כל הראשונים כמבואר להמעיין בדבריהם אולם ראיתי להרב חמד משה בא"ח (סי' רמ"ט סק"ה) שכתב דהרמב"ם לא ס"ל להך דינא דר"ל. וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב (חא"ח סי' ס"ז) בדעת הר"מ וכתב דכן דעת רש"י במנחות (דל"ו ע"א) שכתב סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה הראשונה עבירה הוא בידו דמשמע דאי מברך אין כאן איסורא מוכח דס"ל דמותר להרבות בברכות שאינן צריכות. דלא ס"ל כר"ל וכן ראיתי בשערי דעה ביו"ד (סי' י"ט סק"ג) שכתב כן בדעת רש"י והר"מ וע"כ נסתפק לו להלכתא הלכה כמאן יעו"ש וכ"כ בנשמת אדם (כלל ה' סק"א) בדעת הר"מ דלא ס"ל כר"ל יעו"ש:

והנה לכאורה הי' כראה לסייע לדעת האחרונים דרש"י פסק דלא כר"ל. ממה שכתבו בשם רש"י הרשב"א בחידושיו לברכות (די"ד ע"ב) ובא"ז (ה' ק"ש סימן כ"א) ומרן הב"י בא"ח (סי' מ"ז) ורמזו ג"כ בשו"ת הר"ם מרויטינבורג (סי' מ"ג) ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתנ"א) דכשהי' קם ממטתו הי' מברך ברכת התורה וכשהיו הולך לביהכ"נ להתפלל בירך עוד הפעם ודברים האלו כתבם בשם רש"י ג"כ בתוס' ר' יהודא חסיד לברכות (די"ד ע"ב) ותמה על זה דהאיך הי' עושה כן הא אסור להרבות בברכות שאינן צריכות יע"ש. אמנם אם נימא דרש"י לא ס"ל להך דינא דר"ל א"ש ולא תקשה עליו מה שהקשה בתוס' ר' יהודא ותו יש לסייע לזה ממ"ש הא"ז (ה' שבת סי' נ"ב) בשם רש"י דבשבת רשאי להפסיק בתוך אכילתו בשחרית ולברך וליטול ידיו לאכול ג' סעודות והא"ז חלק עליו דהא אסור להרבות בברכות שא"צ יעו"ש. אמנם אם נימא דרש"י לא ס"ל הך דינא דר"ל א"ש ולכאורה נראה דגם הדרכי משה ס"ל כן בדעת רש"י ממה שהקשה (בסי' כ"ה סק"ו) על התוס' במנחות (דל"ו) שכתבו שאם סח ובירך שרי וליכא איסורא דהא איכא משום ברכה שא"צ וראיתי בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח דס"ג ע"א) שהקשה ע"ז דלמה לו להקשות כן על התוס' ולא הקשה כן על רש"י יעו"ש. ולפי המתבאר לא הי' יכול להקשות כן על רש"י דהוא לא ס"ל הך דינא דר"ל. אולם על התוס' הקשה שפיר דהא במנחות שם (ד"ה סח) ובשאר דוכתי פסקו לההיא דר"ל וע"כ הקשה שפיר הד"מ דא"כ למה כתבו דליכא איסורא: האמנם לקושטא דמלתא לא נראה להשוות מחלוקת בין הפוסקים ולדעתי גם רש"י והר"מ ס"ל לדינא הך דר"ל. ומה שהוכיחו מדברי רש"י גבי סח בין תפלה לתפלה דלא ס"ל כר"ל. הנה כמו כן ראיתי להבאר שבע (דס"ב ע"ב) שהקשה כן על רש"י. אולם בישועות יעקב (סי' כ"ה סק"ו) כתב דס"ל לרש"י דהוי כמו ממשמש דחוזר ומברך או דמשמש באמת יעו"ש. ומה שבירך ברכת התורה ב' פעמים ג"כ לא מוכח מידי חדא די"ל כמ"ש הא"ז בה' ק"ש שם שהי' מפסיק ולא למד תיכף וע"כ הוצרך לברך שנית וס"ל כהירושלמי יעו"ש (הגם שצלע"ק לפ"ז מדוע בס' הפרדס הגדול (סי' נ"ט) השמיט הירושלמי הזה) ותו י"ל לפמ"ש בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח סי' מ"ב) דרש"י ס"ל דיש לברך פעם ב' מלילה ליום יעו"ש ובזה מיושב מה דקשה לי טובא על הך סהדותא דאסהידו הנך רבוותא על רבינו רש"י דהי' מברך ב' פעמים ברכת התורה. ואלו בס' הפרדס (סי' ס"ד) כתב שם וז"ל. כשעומד ללמוד תורה מברך על התורה ושוב אינו מברך בה"ת בביהכ"נ כו' עכ"ל וכן ראיתי להכל בו (סי' ב') שכ' וז"ל מצאתי בזה הלשון. שרבינו שלמה עומד לעסוק בתורה נוטל ידי' ומברך ענט"י כו' ומברך על התורה כו' וכשהולך לביהכ"נ מתחיל ברבון העולמים עכ"ל דמבואר מזה שלא הי' אומר פעם ב' ברכת התורה. והוא היפוך מה שכתבו הגאונים בשם רש"י אולם לפי המבואר א"ש דכשהי' קם קודם אור היום הי' אומר פעם שני ברכת התורה ביום. ומה שמבואר בשמו בפרדס ובכל בו שלא הי' מברך פעם שנית מיירי כשקם כשהאיר היום ואין להקשות דאם מיירי שקם כשהאיר היום. א"כ האיך הי' יכול ללמוד דהא לפמ"ש רש"י בעצמו בברכות (ד"ה ע"ב) גבי ההיא דאבא בנימין דאסור ללמוד קודם התפלה והתוס' שם חלקו עליו והוכיחו מההוא דרב (ברכות די"ד ע"ב) דמותר ללמוד וא"כ איך למד רש"י כשהאיר היום הא הוא ס"ל דאסור ללמוד אולם נראה דלק"מ דהנה בתר"י כתבו דההיא דרב הי' לומד עם אחרים וזה מותר גם לרש"י ונראה דרש"י ותוס' אזלו בזה לשיטתם. דהנה בא"ז (סי' ד') כתב דללמוד עם אחרים עדיף ממעשה והביא ראי' מב"ק (די"ז ע"ב) הא למיגמר הא לאגמורי ורש"י פי' שם דללמוד לאחרים עדיף ממעשה יעו"ש. והנה התוס' בב"ק פירשו שם. דללמוד עם אחרים מעשה עדיף. וע"כ הביאו שפיר ראי' מרב משא"כ לשיטות רש"י אין ראי' משם. וא"כ הך עובדא ההובא בכל בו ובפרדס משמו של רש"י מיירי שלמד עם תלמודיו וא"ש ומה שרש"י הפסוק סעודת שבת ובירך אין ראי' די"ל דס"ל כשיטות הרא"ש ההובא בב"י א"ח (סי' רצ"א) דכיון דמפסיק לכבוד שבת ליכא משום ברכה שא"צ. וכן מצאתי בס' הפרדס (סי' צ"ח) שכ' וז"ל. וכי היכי דלא ליפשע במצות ג' סעודות שרינן להו להפסיק אכילתן משום כבוד שבת ולברך בהמ"ז באמצע ואע"ג דדעתי' למיכל טפי הני ברכות לאו לבטלה נינהו אלא לקיים מצות ג' סעודות שצוינו המקום כו' עכ"ל. מבואר להדיא דרש"י ס"ל דבמה שמפסיק סעודתו אין כאן משום ברכה שא"צ. והן אמת שצל"ע דהא בסי' צ"ב כ' וז"ל והמפסיקין על שלחנם ומברכין בהמ"ז בין ב' תבשילין טעות היא וג' סעודות לא יצאו יעו"ש וזה סותר למ"ש בסי' צ"ח. ומוכרחין אנו לומר דמ"ש בסי' צ"ב מיירי כשרוצה להפסיק קודם חצות. וההיא דסי' צ"ח מיירי כשמפסיק אחר חצות. וע' שו"ת יד אלי' (סימן ד') שהאריך לחלק בין קודם חצות לאחר חצות (ותמהני עלי' שלא נסתייע לחילוק הזה מדברי הרא"ש פ' כל כתבי דלדברי השואל שהרא"ש חולק על התוס' יהי' חולק גם על דברי עצמו בפסקיו) ולכאורה מוכרח רש"י לסבור דאסור לחלק הסעודה קודם חצות דהא בא"ז הביא ראי' דאסור לחלק מתוספתא דפסחים ואופה מצה מע"ש דהיינו לאכול במנחה וע"כ דאסור לחלק. ואח"כ דחה זה דהכוונה דיאפה מצת מצוה שאופה בע"ש אולם לפי שיטות רש"י ההובא בטוא"ח (סי' תנ"ח) דצריך לאפות מצת מצוה רק אחר חצות א"כ שוב מוכח מהתוספתא דאין לחלק הסעודה אולם י"ל כמ"ש הרוקח (סי' פ"ז) והמרדכי דהתוספתא משבשתא הוא ואין ללמוד הימנה ועשו"ת ראשית ביכורים (דל"ו ע"ב) עכ"פ הנה מבואר דאין ראי' דרש"י חולק על הך דינא דר"ל. וגם הוא ס"ל דאסור להרבות בברכות שא"צ: וגם מדברי הר"מ אין הכרח דפליג על זה והראי' שהביאו האחרונים אינו מוכרח ע' יד דוד יומא שם. והנה מצאתי בא"ז (ה' שבת סי' מ"ה) שכ' וז"ל. וכ' הרמב"ם אם צריכים לקרות ב' ענינים מוציאין ב' תורות ולא יקרא איש א' ענין א' בב' תורות. שמא יאמרו ספר א' הוא פגום היא לפיכך קראו בשני עכ"ל וקשה לי דמשמע אבל ב' ענינים בב' ס"ת קורא אדם א' ואין כאן משום פגום והא אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפיקודים ב' ענינים ואדם א' ותנינן דלא יקרא כה"ג בב' תורות וקאמר ר"ה בתלמודא משום פגמו של ראשון. ונראה בעיני שרוצה לפסוק כר"ל דאמר משום שמברכין ברכה שא"צ ולא מטעם פגם דהואיל והן ב' ענינים אע"ג שקורין בב' ספרים אין כאן פגם כו' ור"ה בר יהודא ורשב"ל פליגי אהדדי עכ"ל האור זרוע. הנה זכינו לראות בדברי הא"ז שכתב בפשיטות בדעת הר"מ שפוסק כרשב"ל ולא כהאחרונים שהבאתי למעלה הן אמת שנוראות נפלאתי על הא"ז שכתב בדעת הר"מ דס"ל דר"ה ור"ל פליגי אהדדי והר"מ פסק כר"ל דחולק אטעם דפגמא דמה יענה ביום שידובר בו דברי הר"מ ה' עבודת יה"כ (פ"ג ה"י) שכ' וז"ל ועשור שבחומש הפיקודים עד סוף הענין קורא ע"פ ולמה קורא ע"פ לפי שאין גוללין ס"ת בציבור ולמה לא יקח ס"ת אחר לפי שאין קורין בב' ספרים משום פגם ראשון עכ"ל הר"מ. מבואר להדיא דהר"מ פוסק הטעם דפגם. ודברי הא"ז צע"ג. ומה שהקשה הא"ז על הר"מ לק"מ לפמ"ש הכ"מ (פי"ב מה' תפלה) ובבדק הבית בא"ח (סי' קמ"ד) דה"ה גם בב' ענינים אסור. רק דבב' ענינים בלא"ה אסור לאדם א' לקרות ע"ש וכ"כ הלח"מ שם ועשו"ת מהריט"ץ (סי' רצ"ג) וברכ"י א"ח (סי' קמ"ד ותרפ"ד) ועתשב"ץ (ח"ג ענין ע"א) שכ' שט"ס בר"מ ה' תפלה שם ע"ש ועכ"פ חזינן בא"ז דתפס דעת הר"מ דפוסק כר"ל ולדעתי מפורש כן בר"מ ה' ברכות (פי"א הט"ז) שכ' וז"ל. ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ עכ"ל. ובודאי כוונתו לדברי ר"ל אלו דאין לומר דכוונתו על ברכה לבטלה דזה כבר מבואר בדבריו שם בה' ברכות (פ"א הט"ו) דכל המברך ברכה שא"צ נושא שם שמים לשוא. וזה לדעתו איסורא דאורייתא וכמ"ש המ"א (סי' רט"ו סק"ו) וע' מעשה רוקח (דקכ"א ע"א) שכ' בדעת הר"מ דהיא דרבנן וליתא ומ"ש ראי' מדכתב הר"מ כנשבע לשוא אינו הכרח ואדרבה מדמדמהו לנשבע לשוא משמע דהוא מדאורייתא וכתב כנשבע דהא לא הוי שבועה ממש. והוא בעצמו כתב בסוף ה' ברכות דהר"מ ס"ל דהוא מה"ת וכאן סתר א"ע והנה אף שהאחרונים לא הביאו חבר להר"מ בזה. אני מצאתי לו חבר ר' משולם בתשובתו לר"ת שבספר הישר בענינים שונים (ד' ווין דפ"א) שכ' וז"ל. ומה שאמרת הנחת תפילין משום ברכה לבטלה קאסר ר' יוסי לנשים הא מפקינן לי' מקרא דלא תשא את שם א"כ איסורא דאורייתא הוא ולר' יהודא נמי אסור עכ"ל מבואר דס"ל דהיא דאורייתא (הן אמת שצלע"ק ע"ש דמפיק לי' מקרא דלא תשא. ובאמת אינו אלא עשה דאת ד' אלקיך תירא וליכא לאו כמבואר להדיא בסוגיא דתמורה (ד"ד ע"א) וכ"כ התוס' בר"ה (ל"ג א' ד"ה ר"י) וע' חי' מהרש"א שם ומ"ש על דבריו הברכ"י בח"מ (סי' ל"ד ס"ק י"ז) והיד דוד (דקצ"ג ע"ב יעו"ש וכ"נ לכאורה מדברי הגאון ההובא באגור (ה' ציצית) שכ' וכ' ר' פלטיא גאון ומאן דרמי חוטא דכיתנא ומברך עלייהו עובר משום לא תשא ומחויב מלקות והתשו' הזאת היא בחמדה גנוזה (סימן א') וכ"כ ר' האי בתשו' הגאונים שערי תשובה (סימן קט"ו) שכ' וששאלתם מי שמברך ביום בפה"ג ומקדש השבת היא דרך שטות וביזות ולא נפיק ולא עוד אלא שחייב מלקות משום לא תשא עכ"ל. אולם יש לדחות דכוונת רה"ג הוא על מ"מ. דגם אם נימא דברכה לבטלה הוא דאורייתא אינו חייב מלקות דאינו אלא עשה. וכמ"ש למעלה מסוגיא דתמורה. וע' בהגמי"י (פ"ב מה' דעות שכ' וז"ל. באבות דר' נתן הוא הי' אומר אוכל אוכלים שאינם עולים על לבו עוברים על ג' לאוין שבתורה שביזה א"ע וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה עכ"ל. משמע לכאורה דברכה לבטלה היא מה"ת אולם י"ל דהיא אסמכתא בעלמא. ע' כסא רחמים באד"רנ פרק כ"ו:

וראיתי להעיר ע"ד התומים (סי' פ"ז ס"ק ל"ג) שכ' על מה שכתב שם המחבר די"א שהמזכיר ש"ש לבטלה שכנגדו כשבע ונוטל והתועים תמה ע"ז דהא לית בי' מלקות וכ' וז"ל והמעיין ברמב"ם פ"ב מה' שבועות נראה דמפרש בהא דאמרינן ריש נדרים השומע הזכרת השם לבטלה דחייב נידוי איירי בנשבע לשוא ולא במזכיר סתם לבטלה עכ"ל התומים. ותמהני עליו דז"ל הר"מ שם. השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ שהוא עובר משום נושא שם ד' לשוא כמו שביארנו בה' ברכות ה"ז חייב לנדותו כו' ע"ש הרי שכ' דהמברך ברכה שא"צ שהיא רק משום שהזכיר לבטלה ולא נשבע לשוא ה"ז חייב נידוי ותו תמי' עליו דהא בה' ת"ת (פ"ו הי"ד) בתוך הכ"ד דברים שמנדין עליהם כ' הר"מ המזכיר ש"ש לבטלה או לשבועה. הרי דהמזכיר ש"ש לבטלה בלא שבועה חייב ג"כ נידוי והיא מהתימה על התומים ומה שהקשה התומים דהא התוס' בשבועות (דמ"ו) שכתבו דמיירי בנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואכלה חולקים על ההגמי"י וא"כ איך העתיק בש"ע דעת ההגמי"י ולא הזכיר דעת התוס' הנה באמת לא נעלם ממרן דברי התוס' שהרי הביאם בסי' ל"ד. רק שבאמת אינו מוכרח דהתוס' חולקים על ההגמי"י דהתוס' פירשו לרבותא דאפי' בשלא תאכל ואכלה אף שבשעה שנשבעה לא הוציאה מפיה לשקר עכ"ז נפסלת ומכ"ש בדינו של ההגמי"י שעברה באותו העת על האיסור בודאי נפסלת. וגם לא ידעתי מאי קשיא לי' להתומים דהרי עכ"פ מדרבנן בודאי נפסל אף בעבירה שאין בו מלקות וגם הב"י סובר כן כמבואר בדברי' סי' ל"ד וא"כ הכא מדרבנן הוי חשוד ושפיר פסק בש"ע. וע"כ דברי התומים נפלאו ממני. אחרי כתבי זאת ראיתי מ"ש הרב דברי אמת בקונטרסים (קונטרס ה') שגם הוא תמה על הב"י ולענ"ד כמ"ש ושוב ראית שהאריך בזה הברכ"י בח"מ סי' ל"ד יעו"ש: הדרן למלתא קמייתא כיון דלהר"מ ברכה לבטלה הוי מה"ת א"כ מאי יזהר דקאמר ע"כ דכוונתו להרבות בברכות שאינן צריכות א"כ מבואר שפוסק להך דינא דר"ל. ושוב הגיע לידי שו"ת רשד"ם חא"ח (סי' א') ושו"ת מבי"ט (ח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ) וראיתי שם שגם המה פירשו כן דברי הר"מ וע' בס' עטרת תפארת (ח"א דל"א ע"ב) שתמה על הר"מ דדברי' סותרים זה את זה דכאן כ' יזהר ובד' ל"א ע"א פי' שכיון הר"מ להך דינא דר"ל. ולא ראה שכבר קדמו המהרשד"ם והמבי"ט וע' ר"מ ה' תפילין (פ"ד ה"ו) שכ' מי שבירך להניח תפילין כו' אסור לו לספר כו' ואם סח ה"ז עבירה דקשה כפל הלשון אסור לו לספר כו' ואם סח כו' וע"כ הכוונה דאפי' אם רוצה לברך ה"ז עבירה משום ברכה שא"צ וכמו שפי' המעשה רוקח שם ומוכח ג"כ דהר"מ ס"ל הך דינא דר"ל (וממ"ש בה' תפלה (פ"ז הט"ז) אכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחרי' אינו מוכרח דרשאי לברך ברכה שא"צ ע' לח"מ ומעשה רוקח שם) וא"כ מבואר שגם רש"י והר"מ ס"ל הך דינא דר"ל וא"כ קם הך דינא בלא פקפוק כלל:

וראיתי להעיר על דברי שו"ת בר לואי (חא"ח סי' ד') שהקשה על מ.ה דאמרינן בסוכה (דל"ח) בישב על שלחנו ושכח ליטול לולב דיטול על שלחנו דקשה הא לשיטות רב אלפס יצטרך לברך וא"כ גרם ברכה שא"צ עכ"ד. ולא ידענא מאי קושיא הא כיון דהדין הוא דבדאורייתא בהתחיל באיסור צריך להפסיק וא"כ מה לי אם יצטרך להפסיק ויברך עוד הפעם כיון דשורת הדין כך הוא להפסיק ולברך אין זה ברכה שא"צ דהחכמים כך צוו עליו ומעולם לא שמענו ברכה שא"צ כזאת היכא שהחכמים חייבו אותו לברך אין זה ברכה שא"צ וז"פ:

ב ויש לחקור בס' ברכות אם מברכין או לא. והנה היכא שיש רוב בודאי מברכין כמבואר ברמב"ם ה' מגילה (פ"א הי"ד) דמברכין על קריאת י"ד הואיל והוא קריאה לרוב העולם ועטוא"ח (סי' תרפ"ח) ואף הרוקח שכ' (בסי' שע"א) שאין מברכין שהחיינו במילה דלמא נפל הוא כבר כ' הב"י ביו"ד (סי' רס"ה) בשם רבינו ירוחם שהקשה עלי' דהא אזלינן בתר רובא ועשו"ת חו"י (סי' רל"ז) שכ' גם יש לי ראי' לסתור דהא נולד לו בן זכר מברך שהחינו עכ"ל. לא ידענא מאי קושיא דהיכן מבואר דבנולד לו בן דמברך שהחינו הא בש"ס ברכות (דנ"ט ע"ב) איתא דמברך הטוב והמטיב ועל דברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' רמ"ה) שכתב דמברך שהחיינו אנו מצטערין מהיכן הוציא זה וע' בדרכי משה (סי' רכ"ג סק"א) מש"ש על דברי הרשב"א (ותמהני על החו"י בסוף התשובה שם. שלא ראה דברי הד"מ הללו) אולם ביותר תקשה על הרוקח מברכת מילה גופא דאיך אנו מברכין שמא נפל היא ע"כ נראה דגם הרוקח סובר דבברכות אנו הולכין אחרי הרוב ורק בברכת שהחינו שנתקנה על מה שאדם מהנה את עצמו שזכה לקיים המצוה וזה תלוי בדעת האדם וע"כ נהי שאנו מברכין ברכת המצות על הרוב לפי שעפ"י דרך התורה אחרי רבים להטות עכ"ז בדעת בני אדם אינו תלוי ברובא. דע"כ אין מתאבלין עד ל' יום משום דאין לבו דוה עלי' אף שרובא לאו נפלים נינהו עכ"ז הוא חושש שמא נפל הוא וע"כ אין בלבו הנאה מהמצוה כיון שלפי דעתו לא הי' בר קיימא בבירור וע"כ לדעת הרוקח אין מברכין שהחיינו אבל בשאר ברכות גם הרוקח מודה דאזלינן בתר הרוב וע"כ אני תמה על שו"ת הלק"ט (ח"א סי' רי"ב) שכ' בשם הרדב"ז דעל קבר א' מברכין ברכת צידוק הדין וע"ז הקשה בהלק"ט דאיך יאמר והשופט אתכם בדין אולי הוי כעין מרים מגדלאה יעו"ש. דהא מבואר דבברכות הולכין אחרי הרוב וכן פסק בשו"ת הלק"ט בעצמו (שם סי' קל"ז) דהמסתפק בשנה שלישית או רביעית לענין מעשר יברך בשנה שהוא לפי רוב הפוסקים יעו"ש. ותו דגם אם נימא דבברכות לא אזלינן בתר רובא עכ"ז לחשוש שמא תמת הוא כעין מרים מגדלאה היא מיעוטא דמיעוטא ותו דלפי שיטות הרדב"ז בלא"ה לק"מ דהא כ' (בח"ג סי' תקס"ט) דהברכה דצידוק הדין נתקנה על מנהגו של עולם יעו"ש א"כ גם אם המת הזה הוא כעין מרים מגדלאה עכ"ז יוכל לברך על מנהגו של עולם ובזה מיושב גם הקושיא השני' שהקשה בהלק"ט שם על הרדב"ז דאיך יברך בלשון רבים על קבר א' יעו"ש. ולפי המבואר בדברי הרדב"ז שהבאתי דמברך על מנהגו של עולם א"ש. עכ"פ מבואר דברובא בודאי יוכל לברך והיכא שיש ספק השקול אם מברכין ראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ת"ז) שכתב דס' ברכות להקל ויברך. יעו"ש שכ"כ בשם איכא מ"ד ונראה דהמ"ד הזה. הוא ר"י שבתוס' ברכות (י"ב א' ד"ה לא) שכ' ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת מבואר דזה הוי חומרא מה דצריך לברך ועפנ"י שם ומהרש"א פסחים (דק"ב) ובהגהות ר"ע איגר בברכות שם. וע"כ לא ידעתי מה נתקשה הגרע"א בתוס' ברכות (דמ"ט ע"ב ד"ה ר"מ) שכ' בשם ר"י דלענין שתי' יש להחמיר ולברך אפי' בפחות ממלוא לוגמי' וכ' ע"ז הגרע"א קשה לי הא בברכות ס' להקל וצ"ע עכ"ל [ע' ב"י א"ח (סי' ק"ץ) שכ' וז"ל כ' האגור ר' יצחק צרפתי כתב נראה שיש להחמיר ולברך אחריו אפילו שתה פחות ממלוא לוגמיו כו' ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ס' ברכות להקל עכ"ל והנה הר"י צרפתי הוא ר"י בעל התוס' והקשו עליו כקושיות רע"א ותמהני שלא הביא דברי הב"י] דמאי קושיא הא דעת ר"י דס' ברכות יש לברך דס"ל דהוא ס' איסורא כיון דאסור לאדם ליהנות מעה"ז בלא ברכה א"כ לא קשה כלל על התוס' (והב"י לא הקשה עליו רק שכ"כ לדינא לפי מה דסבירא לן דס' להקל ולא יברך) ואולי דשאני התם דיש בידו לשתות מלוא לוגמיו אולם י"ל דמיירי היכא דליכא רק פחות ממלוא לוגמי'. ובלא"ה נראה דלק"מ והוא דהר"י לא מחמת ספק פסק כן רק דכן נראה לו שיש לפסוק כן לדינא עיין תוס' יומא (ע"ט א' ד"ה ולא) יעו"ש והנה כדעת ר"י הנ"ל נ"ל דכ"ה דעת ר"ח דס' ברכות יש לברך ממ"ש בשמו בא"ז ה' ק"ש (סי' כ"ו) לענין בה"ת. וז"ל פיר"ח הא דאמר רב מאן דבעי למקרי בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד ואפי' למדרש צריך לברך ברישא וקיי"ל כותי' ואע"ג דר"ה פליג על למשנה ור"א על לתלמוד הלכתא כותי' וכו' ועוד רב מחמיר הוי עכ"ל מבואר דס"ל דיש לברך בספיקו ואם אמנם כי יש לדחות דהר"ח ס"ל דבה"ת הוי ברכת השבח דבזה גם לדידן בס' יש לברך וכמו שיתבאר להלן ואין מזה ראי' לשאר ברכות אמנם יש להביא ראי' דכ"ה דעת ריח ממ"ש בשמו בא"ז ה' סעודה (סי' קנ"ח) וז"ל כיון דסלקא לרב חסדא בקושיא אע"ג דמוקי לה כר' יהודא שינויא הוא ולא סמכינן עלה להקל אלא עבדינן כרב ששת דמחמיר טפי עכ"ל מבואר להדיא דס"ל בכל ס' ברכות דיש להחמיר ולברך. וע' מהרי"ל (ה' הגדה) שכתב שיש לברך בד' כוסות על כל כוס וכוס כהתוס' ולא כהרא"ש דס' איסורא לחומרא ואסור ליהנות מעה"ז בלא ברכה ע"ש מבואר דאזיל ג"כ בשיטה הזאת וע' חק יעקב (סי' תע"ד סק"ב) שתמה עליו דהא הלכה רוחת בישראל דס' ברכות להקל ולא יברך וכן הלכה האומנם לכאורה קשה ע"ז מש"ס ברכות (ד"ס ע"א) דאמרינן התם כחא דהיתרא עדיף ואי ס"ד דס' ברכות להקל ולא יברך א"כ אדרבה כחא דאיסורא עדיף וכבר ראיתי' להבאר יעקב בכללי הסוגיות (כלל י"ד) ולהקהלת יעקב (ד"ט ע"א) ולהמכתב לחזקי' (דל"ב ע"ג) שהניחו זה בקושיא והנה מה שהחליטו הרבנים האלו דהיכא דס' להקל לא שייך לומר כחא דהיתרא עדיף יש להעיר ע"ז ממ"ש מרן הב"י בא"ח (סי' קנ"ט) וז"ל דלא ניחא לי' לפרושי דנקט בתוספתא שנתכוון כו' לאשמועינן כחו דר' יוסי דאדרבה ה"ל למינקט בלא נתכוון א' מהן לאשמעינן דאפ"ה מכשיר ת"ק דכחא דהיתרא עדיף עכ"ל. מבואר דגם בנט"י דס' להקל עכ"ז אמרינן כחא דהיתרא עדיף האמנם ראיתי להא"ז (בח"א בשו"ת סי' תשמ"ח) שכ' וז"ל ונראה בעיני דרשב"ל שרי לכתחלה והא דתני והפקיר בעבור ר' יוחנן דאוסר אפי' בדיעבד דאע"ג דכחא דהיתרא עדיף איסורא בדרבנן ניחא לי' לאשמעינן עכ"ל מבואר דהא"ז ס"ל כסברת האחרונים האלו שהבאתי דהיכא דס' להקל אמרינן כחא דאיסורא עדיף וא"כ קושיות האחרונים האלו קמה וגם נצבה אולם באמת לק"מ לפי מה דחדית לן הב"ח בא"ח (סי' כ"ט) דבשהחיינו גם בס' יש לו לברך יעו"ש מלתא בטעמא וכ"כ הא"ר (סי' כ"ב סק"א) ובאור חדש (דיני ברכת הנהנין) וא"כ א"ש דברי הש"ס דמיירי בשהחיינו ובזה בס' צריך לברך וע"כ אמרו כחא דהיתרא עדיף ועצל"ח ברכות שם שכ"כ מדעתי' דנפשי' ולא הזכיר מדברי הב"ח והא"ר הללו. ובזה א"ש מה שתמה באור חדש לפסחים (דק"ב ע"א) על הרש"ל שם. שכ' שכחא דהיתרא עדיף שצריך לברך ולא הוי ברכה לבטלה דהא בסוגיא דברכות מבואר דמה דפטור מהברכה הוי קולא יעו"ש ולהנ"ל א"ש דשאני בההיא דברכות דמיירי בברכת שהחיינו משא"כ בפסחים דמיירי בברכת הנהנין בזה הוי כחא דהיתרא מה דצריך לברך. הן אמת שהקושיא מהש"ס הנ"ל בלא"ה לק"מ לפי מה שראיתי בס' אדרת אלי' לבעל משנת חסידים שפי' פי' חדש בסוגיא שם וז"ל כחא דהיתרא עדיף דאף אם אטעה בבר פלוגתי' כגון הא דאפשר לו לטעות בדר"י ולמימר דבדקנה וחזר וקנה לדידי' א"צ לברך אני טועה לאסור לברך את המותר לברך. אבל אי מיפלגי בקנה וחזר וקנה לאשמעינן כחא דר"י דאפי' בהא צריך לברך אני טועה בדר"מ דיש לו כיוצא בהן שלא הי' נזכר בדבריו להתיר לברך או שהוא אוסר לברך באמרו דדוקא כי קנה וחזר וקנה ס"ל דא"צ לברך דאין הקנין שני קנין חדש וזהו נקרא כחא דהיתרא עדיף כי הנמנע לברך על מה שהיא צריך לברך לגבי המברך מה שא"צ לברך הוא כהיתר לגבי איסור כו' יעו"ש. שלפי פירושו מעיקרא הקושיא לק"מ. ועכ"ז הך דינא דבשהחיינו בס' יש לו לברך הלכתא היא, דכן הסכימו האחרונים. וכן נ"ל מתוך דברי הריב"ש בתשובותיו (סי' תק"ה) הן אמת שמתוך דברי המהרי"ק (שורש מ"ט) שכ' וז"ל ואשר שאלת אם יש לברך שהחיינו על פדיון בנו שמת הולד לפי הנלע"ד שר' יצחק נסתפק בדבר כו' פשיטא דאין לנו לברך דיש לחוש משום ברכה שא"צ דאמרינן בברכות דעובר משום לא תשא עכ"ל משמע דס"ל דגם בשהחיינו דס' אין לו לברך. וכן משמע ממ"ש הרוקח שהבאתי למעלה דאין לברך שהחיינו במילה משום שמא הולד נפל ש"מ שבס' אין לברך גם שהחיינו אולם עדיין אינו מוכח דס"ל דבשהחיינו שהוא על הנאת הגוף שלא יהי' רשאי לברך וי"ל דדוקא בשהחיינו דהוא על המצוה בזה ס"ל דבס' אין לברך וכמו שחילק כעין זה בישועת יעקב בא"ח (סי' מ"ו סק"ו) לענין ברכת הודאה יעו"ש ועמ"ש הכ"מ ה' סוכה (פ"ו הי"ב) ובעמק ברכה (כלל י"א סי' ב') ודו"ק וראיתי בס' קובץ על יד ה' ברכות (פ"י ה"א) שכ' דלהר"מ דסובר דברכה לבטלה אסור מה"ת לא שייך לדידי' סברת הב"ח ע"ש (ובאמת אינו מוכרח כלל דהא תקשה להר"מ דברכה לבטלה אסור מה"ת וברכות הן דרבנן איך רשאי לברך וע"כ צריכין אנו לומר דדוקא לבטלה אסור אבל כשתקנו חכמים הברכה והוא עושה כתקנת חכמים אינו עובר כלל ויש כח ביד החכמים לתקן לברך וכ"כ הישועות יעקב (סי' מ"ו) וא"כ גם כשאמרו רז"ל דבשהחיינו גם בס' יש לו רשות לברך אינו עובר כלל וגם להר"מ יוצדק סברת הב"ח וז"ב). והנה הרשב"א בתשו' (ח"א סימן רמ"ה) כ' דהנך ברכות דמבוארים במס' ברכות (דנ"ט) המה רשות וכשקנה וחזר וקנה אין מניחין אותו לברך וראיתי בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' נ"ה) שכ' שדברי הרשב"א האלו המה נגד דברי הב"ח יעו"ש ובאמת לא מוכח מידי דגם הב"ח לא כתב רק כשיש ספק יש לו רשות לברך אבל בכדי בודאי אין לו לברך. וא"כ כיון שלפי דעת הסוברים שהביא הרשב"א שם נפסקה ההלכה דאין לו לברך (ע' חי' הרשב"א ברכות דף ס') ע"כ אין מניחין אותו לברך ואין ראי' דהרשב"א חולק על הב"ח ואולי נכלל זה בדברי הח"ס שם) עכ"פ מבואר דסברת הב"ח דבשהחיינו מברך מס' הלכה הוא:

ג ויש לעיין בברכת השבח אם מברכין מס'. אם דומה לברכת שהחיינו או לא. והנה ראיתי בס' דרך פיקודיך (מל"ת ל' סק"ו) שכ' שברכת השבח אין יכולין לברך מס' יעו"ש אמנם בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' רס"ד) כ' שברכת השבח יוכל לברך מס'. ויען שדברי ההלק"ט סתומים עד שראיתי בס' פחד יצחק (אות ב' ערך ברכת השבח) שהחכם השואל כתב לו שלא ידע ביאור אקרא ואדייתרא שמבואר בהלק"ט שם ותשובתו נשארה מעל. ע"כ ראיתי להעתיק דברי ההלק"ט ולבארם. הנה נשאל שם במקומות שאין מברכין ברכת אשר רב ריבנו אם מי שבירך אותם הוי ברכה לבטלה. וע"ז השיב וז"ל לדעתי ברכת השבח אין שם ברכה לבטלה וראי' דשהחיינו רשות ולא דמי אקרא אבל לדברי הסוברים בהיפך אפשר דהוי דומיא דאייתרא עכ"ל וכוונתו שכתב דברכת השבח אין בהן משום ברכה לבטלה וכשרוצה לשבח להקב"ה הרשות בידו. וראי' דשהחיינו רשות ולאו דוקא (כצ"ל ולא כמו שהוא לפנינו ולא דמי) אקרא. והיינו דאמרינן בעירובין (ד"מ ע"ב) אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן כו' רשות לא קא מיבעיא לי כו' דמשמע מזה דבכל ברכת שהחיינו הוא רשות וכשרוצה לברך יכול לברך וה"ה ברכת השבח. אבל לדברי הסוברים בהיפוך היינו דבשאר ברכת שהחיינו אינו רשות רק בקרא חדתא וגם ברכת שהחיינו אינו יכול לברך כמו בשאר ברכות (וע' בש"ג בפ' בכל מערבין שם) אפשר דהוי דומיא דאייתרא כוונתו למה שאמרו בחולין (ד"נ ע"א) לגבי דאייתרא אינהו (בני ארץ ישראל) מיכל אכלי ולדידן מיסתם נמי לא סתים. וה"נ דכוותי' כיון דיש מקומות שמברכין ברכה הרב את ריבינו וסוברין אותו לחובה ולמקומות שאין מברכין נימא דיהי' ברכה לבטלה זה כוונת דברי ההלק"ט. ותמהני על החכם השואל ועל הפחד יצחק שלא עמדו על כוונתו והנה הפחד יצחק שם האריך לתמוה על ההלק"ט דאיך אפשר דבברכת השבח יברך מספק וע"כ העלה שם דבס' גם ההלק"ט מודה שאין לברך יעו"ש באורך ואני תמי' עליו דלא זכר שר מדברי הב"ח דס"ל כן בברכת שהחיינו דיברך מספק וא"כ מה יפלא בעיניו שיאמר ההלק"ט כן גבי ברכת השבח. ותו נעלם ממנו במח"כ דברי ההלק"ט (ח"ב סי' קס"ה) שכ' שם וז"ל ומה שכתבתי לעיל דבברכת השבח אין בו משום ברכה שא"צ היינו בדאיכא טעם קצת וכההיא נוסחא שכתבתי בשם הרמב"ם דס' ברך המוציא דיברך והיא ישרה בעיני עכ"ל מבואר דס"ל דבס' יוכל לברך ברכת השבח. וכ"כ שם להדיא בסי' ט'. (ונראה דהפחד יצחק בעצמו חזר בו בזה וע"כ כ' (באות ח' ערך חמה בתקופתה) דהקשה דלמה מברכין במחזור מכ"ח שנה הא זה אינו אלא לדעת שמואל ולא לתקופת רב אדא. וכתב דאפשר לומר עפ"י דברי ההלק"ט דבברכת השבח ליכא משום ברכה לבטלה ע"ש מוכח דס"ל דלהלק"ט ברכת השבח יוכל לברך מספק) וע"כ צל"ע עמ"ש בהלק"ט (ח"א סי' רכ"ד) וז"ל עלה בדעתי לומר שלא אסרו ברכה שא"צ אלא כשלא נזדמן לפניו על מה שהיא מברך דנראה דמוציא דבריו לבטלה אבל אם היא לפניו יברך ושפיר דמי ובנין אב לכולם דלעת חדשה עכ"ל. דמלבד דדבריו המה נגד משמעות כל הפוסקים מאי ראי' מדלעת דהיא ברכת שהחיינו דשאני לדעתו וכמ"ש במקומות שהבאתי בשמו וכמו כן יש להעיר על המעשה אורג ברכות (פ"ט מ"ג) שגם הוא כתב קרוב לדברי ההלק"ט האלו ונתקשה בדברי הש"ס ברכות כחא דהיתרא עדיף שהבאתי למעלה. והוא בעצמו בנוצר חסד באבות (פ"ד מ"ה) כ' דבברכת השבח ליכא משום ברכה לבטלה א"כ לק"מ על הש"ס וא"צ לחדש מה שחידש שהוא נגד דברי הפוסקים:

והנה דין הזה דבברכת השבח בס' ליכא משום ברכה לבטלה. נ"ל לחזק אותו מדברי רבותינו. הנה במס' סופרים (פי"ג ה"י) איתא בזה"ל. ובכל מקום שנחלקו שני תנאים ושני אמוראים ולא בדיק לן הלכתא כחד מינייהו אזלינן בתר מחמיר כ"ש בשבח ותהלה של חי העולמים עכ"ל דמבואר להדיא דהיכא דיש פלוגתא בברכת השבח יש לברך מספק וראיתי בכסא רחמים שם שכ' שם ע"ז וז"ל. וא"ת והא קיי"ל ס' ברכות להקל והפירוש האמיתי הוא שלא לברך כמו שהיא הלכה רווחת עכ"ל. ותמהני עליו שלא זכר שר דברי הב"ח וההלק"ט האלו דבברכת השבח יש לברך מספק ואתיין דברי המ"ס כפשטן ולא כמו שהסיב אותן הכסא רחמים שם. ונ"ל דכ"ה דעת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין ה"ג) שכ' שם וז"ל. וכן אם גירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה"ז מותרת לבעלה וא"צ לחדש הנישואין ולברך ז' ברכות עכ"ל וראיתי להלח"מ שם שכ' וז"ל. לשון א"צ קשה לזה דמשמע הא אם רוצה מברך ואינו כן דאינו יכול לברך עכ"ל. האומנם אם נאמר דבברכת השבח יכול לברך מספק א"ש לישנא דאין צריך דהא ברכות אלו ברכת השבח הן וכמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ב' ס"ק י"ז) וא"כ אם רוצה יוכל לברך מספק ואמה שהבית שמואל באה"ע (סי' ק"נ סק"ו) כתב עמש"ש המחבר שא"צ לברך כ' הוא וגם איסור יש לברך בס' מגורשת דהא אין מברכין על הספיקות עכ"ל. וכ"כ בסי' ס"א סק"ה דבברכות אלו ס' להקל ע"ש וכ"כ הלבוש סי' ק"ן. אולם מדברי הר"מ וש"ע שכ' א"צ לברך וכ"ה לשון ר' האי שבתשו' הגאונים (סי' שמ"ד) משמע דלא הוי ברכה לבטלה אם רוצה דהוי ברכת השבח ובזה א"ש מה שהקשה בשו"ת נ"ב מה"ת (חאה"ע סי' פ"א) הגאו' ר' ישעי' פיק דלמה אנו חותמין בברכת האירוסין הלא בכתובות (ד"ז ע"ב) איכא פלוגתא בזה אם נחתום אם לא וספק ברכות להקל ולהנ"ל א"ש דבברכת השבח מס' צריך לברך. [ובדרך אגב אבא אעיר ע"ד הנ"ב שם שכ' שמה שאמרו המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא הוא רק דהיכא שצריך לחתום ולא חתם אבל היכא שאינו צריך לחתום וחתם בזה לא הוי שינה ממטבע שטבעו חכמים כיון שכבר גמר הברכה רק שבמג"א סי' קפ"ז מצא שס"ל שגם בזה הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים יעו"ש ותמהני שבמחכ"ת לא ראה בר"מ ה' ק"ש (פ"א ה"ז) שכתב מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום כו' כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע עכ"ל מבואר להדיא שגם במקום שא"צ לחתום וחתם ה"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים וכ"כ הכ"מ (פ"א מה' ברכות ה"ו) על השגת הרמ"כ דבה' ק"ש כ' דלא יצא אם שינה ממטבע שטבעו חכמים ובה' ברכות כ' דיצא וכ' הכ"מ דבה' ק"ש מיירי ששינה שחתם בברוך במקום שהתקינו שלא לחתום ע"ש ומהתימה מהנ"ב שלא ראה כל זה] שוב ראיתי בשו"ת תועפות ראם (חאה"ע סי' ס"ו) שגם הוא פי' כן דברי הר"מ שכ' א"צ דאם רוצה יברך דהוי ברכה השבח וכמו שכתבתי למעלה האומנם שבתי וראיתי דא"א לפרש כן בדברי הר"מ מלבד דא"א לדייק מדכ' א"צ דיהי' מוכח מזה דאם רוצה מברך. דהא ליתא דלשון א"צ יוכל להתפרש גם כשאסור לו לברך דכיון דא"צ ממילא אסור לו לברך (כמו שלפעמים לשון רשאי פירושו חייב ע' שערי חכמה שער י"א סי' ה') וראי' ממ"ש הר"מ ה' ברכות (פ"א ה"ב) ומטעמת א"צ ברכה דהכוונה דאסור לברך ע' א"ר (סי' ר"י סק"ד) וא"כ קושיות הלח"מ מעיקרא לק"מ. ובזה א"ש דברי הרשב"א ח"א סי' רמ"ה) שכ' דכל הנך ברכות המבוארים בברכות (דנ"ט) המה רשות. וראיתי בשו"ת חו"י (סי' רל"ז) שתמה ע"ז דאס"ד דהוא רשות א"כ מאי צריך ואין צריך דקאמר הל"ל מברך ואינו מברך יעו"ש. ועם האמור א"ש דלשון א"צ שפיר מתפרש על אסור לברך וכמ"ש ולשון צריך ג"כ א"ש לפמ"ש בשו"ת ח"ס חא"ח (סי' נ"ה) דרשות הוא דלמא לית לי' הנאה מיני' וכשיש לו הנאה הוא חייב לברך וא"כ א"ש לשון צריך וא"צ [ומה שהקשה עוד החו"י שם על הרשב"א דאי ס"ד דאינו חובה הי' אסור לברך ברכה שא"צ ולא קשה ממ"ש בעירובין אנא אקרא חדתא כו' שכבר הקשה זה הב"י עכ"ל. תמהני דהא הב"י בא"ח (סי' תל"ב) כשהקשה מקרא חדתא כו' כתב דקים לי' לרבנן דהכי תקנו לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ"ל וא"כ גם בברכות האלו י"ל דהכי תקנו כו' ומה שהקשה שם על מש"ש הרשב"א דע"כ אינם חובה כיון דאינם באים מזמן לזמן דמה יעשה בההיא דהי' מקריב מנחות כו' לפי פירש"י עכ"ל לק"מ דהא בחי' הרשב"א למנחות (דל"ז) פי' שם כפי' התוס' ואם אמנם כי לפי דעתי החי' האלו אינם מהרשב"א אולם הלא גם בחי' הרשב"א ברכות (דל"ז ע"ב) פי' שם כפי' התוס'] וא"כ אין מוכרח לפרש כן בר"מ דהאי א"צ נוכל לפרשו דאסור לברך. אמנם באמת א"א לפרש כן בדברי הר"מ כמו שפרשתי וכפי' התועפות ראם. דאם רוצה יוכל לברך משום דהוי ברכת השבח דהא כ' הר"מ בה' אישות (פ"ג הכ"ג) דצריך לברך קודם הקידושין ואם קידש ולא בירך לא יברך אחריו. מבואר מזה דהוי ברכת המצוות דבברכת השבח א"צ לברך מקודם ומצאתי בח' הריטב"א לכתובות (ד"ז ע"ב) שכ' עוד הר"מ הללו וז"ל ולאו מלתא היא דהתם היא בברכת המצות שצריך להקדים ברכה למעשה וזו אינו ברכת המצות כלל כמ"ש לעיל עכ"ל הריטב"א ועל מ"ש הר"מ שיכול לברך הוא או שלוחו כתב הריטב"א אזיל לטעמי' שזו ברכת המצוה כו' ע"ש. וכ"כ הריטב"א בחי' לפסחים (ד"ז ע"ב) וז"ל והרמב"ם ז"ל סובר דברכת אירוסין שאמרו פ"ק דכתובות הוא ברכת המצוות ולפיכך כתב שהמקדש מברך אותן קודם הקידושין וכבר נדחו דבריו עכ"ל. מבואר דלהר"מ ברכת אירוסין לא הוי ברכת השבח רק ברכת המצוות וא"כ נסתר הפי' הזה בדברי הרמב"ם הן אמת שמה שהכריח הריטב"א ממ"ש הר"מ דאין לברך אח"כ דמוכח מזה דסובר דהוי ברכת המצוות אינו מוכח לפמ"ש הר"מ ה' תפלה (פ"ז ה"ט) דטעות היא מה שנוהגין לברך ברכת השחר בין נתחייב בהן בין לא נתחייב בהן כו' ופי' הכ"מ שם דעושין שני טעיות דהן מברכין אחר שנתחייב בהן כו' ע"ש ובב"י (סי' מ"ו) וא"כ נראה מזה דהר"מ סובר דגם ברכת השבח אין לברך אח"כ. וכן הביא הב"י בשם הר"ן מהירושלמי בברכת רעמים דדוקא תכ"ד מברכין וא"כ אפילו אם יסבור הר"מ דברכת אירוסין הוי ברכת השבח מ"מ אין מברכין אח"כ מיהו ממ"ש הר"מ דשלוחו יוכל לברך יש ראי' דס"ל דהיא ברכת המצוה. ותו דנהי דהר"מ ס"ל דגם ברכת השבח אינו יכול לברך אח"כ עכ"ז עובר לעשייתן לא בעינן וראי' ממ"ש הכ"מ ה' מילה (פ"ג ה"ג) וז"ל וממה שכתב רבינו המל מברך קודם שימול ולא כ' ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך ברכת להכניסו כו' ואע"ג דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן שאני ברכה זו שאינה אלא שבח והודאה בעלמא עכ"ל מבואר דברכת השבח לא בעינן עובר לעשייתן לדעת הר"מ וא"כ סותר לכאורה מ"ש בה' תפילה דטעות הוא מה שמברכין אח"כ אע"כ דנהי דעובר לעשייתן לא בעינן אולם גם אח"כ אין לו לברך. והן אמת שמ"ש הכ"מ בפשיטות בדעת הר"מ דס"ל דמברכין להכניסו אחר המילה והביא כן בשם הר"א בנו של הרמב"ם שכתב כן בדעת אבי' וגם הכריח כן ממ"ש הר"מ המל מברך קודם שימול ועלה אמר ואבי הבן מברך ברכה אחרת כלומר קודם שימול כו' תדע דהא ברכה של אחר המילה כתב בסמוך ואח"כ מברך אשר קידש ידיד מבטן כו' משמע בהדיא דהנך דלעיל ה"ל קודם המילה ע"ש באורך. ובזה א"ש מה שהקשה המעשה רוקח כאן בה' מילה ע"ד ה"ה ה' אישות (פ"ג הכ"ג) עמ"ש הר"מ דהמקדש אשה צריך לברך מקודם ככל המצוות. וע"ז כ' ה"ה דזה מבואר בכמה מקומות כל המצוות מברך עליהן קודם לעשייתן וכ' המעשה רוקח נוראות נפלאתי דהא ברכת האירוסין הוי ברכת השבח וא"צ עובר לעשייתן ואי נימא דה"ה ס"ל בדעת הר"מ דגם ברכת השבח צריך עובר לעשייתן תקשה מברכת להכניסו דהוי ברכת השבח ולמה פסק הר"מ כאן דיברך אותו אח"כ עכ"ד. אמנם לפי דברי מהר"ם אלשקר מעיקרא לק"מ דאדרבה דעת הר"מ דצריך לברך ברכת להכניסו קידם המילה וא"ש. ומהתימה מהמעש' רוקח שנעלם ממנו דברי הר"א בנו של הרמב"ם ומהר"ם אלשקר הללו. ותו נעלם מהמעשה רוקח דברי הריטב"א שהבאתי למעלה שהוכיח דהר"מ ס"ל דברכת אירוסין הוי ברכת המצוה ולא ברכת השבח. וא"כ מעיקרא לק"מ על ה"ה דשפיר כתב דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן דגם זה הוי ברכת המצוה וא"כ דעת ה"ה כן ולק"מ. וי"ל עוד לפמ"ש הר"ם אלשקר להוכיח דברכת להכניסו לא הוי ברכת השבח מדאמרינן אקב"ו מוכח דהוי ברכת המצוה ע"ש וא"כ י"ל דברכת אירוסין כיון דאמרינן בהו אקב"ו שוב לא הוי ברכת השבח רק ברכת המצוה. ובזה א"ש דברי הר"ן פ"ק דפסחים שהביא דברי הר"מ ה' אישות שצריך לברך אותן קודם נשואין וכתב דלא משום דהוי בכלל המצוות שאמרו שמברך עליהן קודם עשייתן שהרי אלו ברכת השבח הן אלא מפני שחופה יחוד היא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. וע"ז כ' המעשה רוקח בשם הר"ח אלפנדרי שכ' עליו וז"ל דליתא דברכת אירוסין נמי הוי ברכת השבח והודאה וכמ"ש הרא"ש ופסק הר"מ דצריך לברך קודם הקידושין כו' עכ"ל. ולהנ"ל א"ש דברכת אירוסין דאמרינן בהו אקב"ו כו' ס"ל להר"מ דלא הוי ברכת השבח משא"כ ברכת נישואין דלא אמרינן אקב"ו הוי ברכת השבח. ובזה א"ש מ"ש הר"מ פ"ג גבי ברכת אירוסין דמברכין קודם הקידושין כמו בכל המצוות וגבי ברכת נישואין לא כתב שהוא כמו בכל המצוות ולהנ"ל א"ש דבפ"ג גבי ברכת אירוסין הוי ברכת המצוות לכן כ' שהיא כמו בכל המצוות משא"כ גבי ברכת נישואין דהוי ברכת השבח לכן לא כ' שהיא כמו בכל המצוות וע"כ הוצרך הר"ן לומר טעם אחר בזה וא"ש ובזה מבואר דלא תקשה מה שהקשה בספר עצי לבונה ביו"ד (סימן א' ס"ז) על הט"ז שכ' שברכת השחיטה הוי ברכת השבח וע"ז הקשה העצי לבונה ממ"ש הר"מ דברכת השחיטה צריך לברך מקודם ע"ש ולהנ"ל א"ש דאין ראי' מהר"מ דהוא ס"ל דהיכא דאמרינן אקב"ו לא הוי ברכת השבח וא"כ לדידי' ברכת שחיטה לא הוי ברכת השבח משא"כ הט"ז כ"כ לדעת הרא"ש דהוא ס"ל גבי ברכת אירוסין דהוי ברכת השבח אף דאמרינן אקב"ו א"כ לדידי' שפיר כ' הט"ז דגם ברכת השחיטה הוי ברכת השבח. וידעתי שיש עקום לחלק דאין אומרים אקב"ו לקדש אשה עכ"ז י"ל לדעת הר"מ שס"ל שפלגש אסור להדיוט והנבעלת בלא קידושין היא קדשה כמבואר בפ"א מה' אישות א"כ שפיר שייך לומר אקב"ו על העריות וכו'. וראיתי להרי"ף בתשובה (סי' רצ"ג) שנשאל אם מברכין ברכת אירוסין אחר הקידושין והשיב שאין ראוי לעשות כן כל עיקר מפני שהמצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הלכך מברך ואח"כ נותן הקידושין עכ"ד. מבואר שס"ל שברכת אירוסין לא הוי ברכת השבח וכ' מפני שהמצוות כולן כו' וכמ"ש ה"ה ובחנם תמהו עליו ועמ"ש באבודרה"ם ה' ברכת נישואין (דקי"ד ע"א) וא"כ העולה מזה דאין ראי' מהר"מ דס"ל דבברכת השבח יש לברך מספק וכמו שנתבאר:

וראיתי להתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ד) שכ' וז"ל וגדולה מזו מצאתי בסמ"ק שר' טובי' הורה באותן שעושין אירוסין ומברכין ברכת אירוסין ואין עושין נישואין עד זמן מרובה שצריך לחזור ולברך בשעת הנישואין ברכת אירוסין מפני הלעז שלא יאמרו העומדים שם בנישואין ולא באירוסין זאת נשאת בלא ברכת אירוסין עכ"ל ולכאורה הדברים תמוהים וכי מפני הלעז יתירו לברך ברכה לבטלה ולעבור על לא תשא וע"כ דס"ל דברכת אירוסין הוי ברכת השבח וס"ל דבברכת השבח לא הוי ברכה לבטלה והנה דבר הזה דבברכת השבח ליכא משום ברכה לבטלה יש ללמוד מתורתו של רבינו הרמב"ן בתורת האדם (שער ההודאה) שכ' שם וז"ל וא"ת רב יהודא פטר נפשי' ברבנן דאמרי קמי' בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא בלא מלכות. רב יהודא תלמודא דרב הוי דלא הוי מצריך מלכות ועביד כרבנן ורבנן דברוכי הכי משום דלא מיחייבי אינהו בברכה אלא משום דחביב להו טובא מעיילי נפשייהו בנס לשבוח להקב"ה שלא בטל תורתו מינייהו וכה"ג שבח היא ולא לבטלה הוא כו' ע"ש באורך דמבואר מדבריו דבדרך הודאה ושבח לא הוי ברכה לבטלה וראיתי בכל בו (סי' מ"ג) לענין הלל שכ' וז"ל והראב"ד ז"ל פי' ואם התחיל גומר בברכה כו' ואין נוסח ברכה זו רק הודאה בעלמא כמו תשבחות והודאות שאנו אומרים בפסוקי דזמרה אך בירושלמי כתב גומר בלא ברכה ונראין הדברים כיון דברכה שא"צ היא ויש בה הזכרה ומלכות אם יברך יהי' עובר על לא תשא עכ"ל. ובכדי ליישב דברי הראב"ד נראה שהראב"ד סובר דבברכת הודאה ושבח אין בו משום ברכה לבטלה ואזיל לשיטתו שבס' תמים דעים שבהשגתו על בעל המאור סוף ברכות כ' וז"ל על מה שתמה הבעל המאור למה השמיט הרי"ף דהנכנס לכרך מתפלל שתיים דאוקמינא בכרך שדנין והורגין בו וכ' הראב"ד וכי יש הפסד בתפלה והודאה בכדי להקפיד בין שדנין ללא דנין גם באלו הברכות שתפס עליהם וכן בכל הברכות שבמשנה אומר אני שהם רשות ולא חובה כההיא דאמרינן בעירובין אנא כו' תדע דאין בהם אזכרה כו' מ"מ על כולן אם אומר ברכה ומלכות לא הפסיד עכ"ל מבואר דאזיל בשיטה זו. דבברכת השבח והודאה אין בו משום ברכה לבטלה הן אמת שראיתי להראב"ד בהשגתו לר"מ ה' תפלה (פ"א ה"י) שכ' וז"ל. אני דעת אחרת יש עמי בכל אלה. דר' יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י"ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהם כדי שיתחולל דעתו עליו ויתכוון דעתו לבקש רחמים. אבל תפלת שבת ויו"ט שאינן אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא כו' עכ"ל וזה סותר לכאורה ממ"ש בשמו למעלה. ויש לחלק דנהי דיש בידו להודות להקב"ה אבל לכפול הודאה אחת ב' פעמים אסור וגם דברי הכלבו צע"ק שממ"ש בשמו ס"ל דגם בברכת השבח הוי ברכה לבטלה. ואלו בסי' א' גבי ברכת השחר כ' דאע"ג דמלשון הש"ס משמע דרק אם נתחייב בהן מברך אותן עכ"ז הגאונים החמירו בהן לברך בכל עת עכ"ל. וקשה האיך יכולין להחמיר בברכות הא ס' ברכות להקל ע"כ משום דהוי ברכת השבח ובהו מס' מברכין ולית בהו משום ברכה לבטלה. וע' בס' הפרדס הגדול (סי' ה') שכ' וז"ל שהרי ברכת השחר הן יותר מעשרים לפי שבני אדם הוסיפו לברך על כל צורך וצורך להם ומן הדין לא הי' ראוים אלא תמני סרי ואין לחוש אם הוסיפו שלא נאמר אלא שלא לפחות אבל להוסיף יש רשות לברך על כל חביב לו עכ"ל משמע ג"כ מדבריו דברכת השבח ליכא משום ברכה לבטלה. וכן נ"ל מתוך דברי התוס' תענית (כ"ח ב' סד"ה אמר) שכ' דמברכין על הלל דר"ח וכ' ונראה דאין יחיד מחויב לקרוא הלל אלא אם רוצה לחייב עצמו הרשות בידו עכ"ל ומשמע דיקרא בברכה (עתוס' סוכה מ"ד ע"ב מה שכתבו שם בשם ר"ח) וע"כ משום דהוי ברכת השבח וכ"נ דעת השר מקיצו שבהגמי"י פ"ג מה' חנוכה שכ' לגבי הלל דר"ח דלא הוי ברכה לבטלה אם יברך כיון שרוצה להתחייב ומשמע משום דהוי ברכת השבח (וצ"ע מה שסיים שם מדי דהוי אברכת לולב) וכ"ה דעת רב עמרם הובא בס' מאה שערים להר"י ן' גיאות (דף קי"ח) דמברכין בשמחת תורה ברכת אשר בגלל אבות. ובמנהיג כ' דר' סעדי' תמה עליו וע"כ דס"ל לר' עמרם דבברכת השבח ליכא משום ברכה לבטלה וכ"כ ביצחק ירנן שם ועמ"ש החוות דעת בקונטרס הספיקות שק"ש מותר לקרות בדרך הודאה ע"ש הכלל העולה מהמקובץ דבדרך שבח והודאה בס' מותר לברך:

ד ויש לעיין אם ברכת יוצר המאורות הוי ברכת השבח או הוי ברכת הנהנין והנה המרדכי בברכות (פ' אלו דברים) כ' הטעם שאין מברכין על הקול והאור שאין נהנה מגופן משמע מזה דברכת יוצר המאורות לא הוי ברכת הנהנין אמנם ראיתי במור וקציעה בטוא"ח (סי' רט"ז) שהשיג באורך על דברי המרדכי וס"ל דהוי ברכת הנהנין יעו"ש. אמנם בהגלות עלינו דברי הרמב"ן בחידושיו לברכות בסופו שם האריך בזה וכתב דריח סועד הגוף כמאכל ומשתה משא"כ אור יעו"ש באורך אתה תחזה דבזה נפלו כל דברי המו"ק וכ"כ הריטב"א בחידושיו לפסחים (דנ"ד ע"א דברכת יוצר אור לא הוי ברכת הנהנין וע' בפי' הרמב"ן לשיר השירים (דמ"א ע"ב) שכתב וברכת הנהנין האוכל והשותה כו' וברכת יוצר אור כו' יעו"ש משמע מזה דיוצר אור הוי בכלל ברכת הנהנין. אך שם לא נחית לחלק בין ברכת המצוות לברכת השבח. וגם נודע דספר הזה מיוחס להרמב"ן ואינו ממנו. וא"כ כשנסתפק לו בברכת יוצר אם אמרו הוי כמו שנסתפק לו בברכת השבח ויש לו לברך:

ה ויש לעיין בס"ס לברך אם מברכין וראיתי להפרמ"ג ביו"ד (סי' כ"ח) ובפתיחה כוללת לא"ח שנסתפק בזה וכ' דמהלח"מ ה' ברכות (פ"ד ה"ו) מוכח דסובר דיש לברך. ולדעתי אין ראי' מהלח"מ דהנה בה' גירושין (פ"ב ה"ה) כ' הלח"מ דאם אמר לב"ד כתבו והם אמרו לסופר וכתב דאיכא ב' ספיקות לחומרא. דספק לן אם כתבו כתב ידן הוא או כתב הגט ואת"ל דהוא כתב ידן עדיין אם אומר אמרו בטל או לא ע"ש וראיתי בספר דברי מאיר (דנ"ט ע"ב) תמה עלי' דא"כ איך כתב הר"מ דהגט הוא בטל כו' יעו"ש. אמנם י"ל דהלח"מ ס"ל בדעת הר"מ דס"ס עדיף מרובא (ע' באחרונים ביו"ד סי' ק"י) וא"כ המיעוט כמאן דליתא ולהכי כ' דהגט הוא בטל דהוי כמו ודאי וא"כ להכי כ' הלח"מ ג"כ כאן בס"ס לברך לפי דהוי כמו ודאי אבל לדידן דס"ס לא הוי כודאי רק דבס"ס הדעת יותר נוטה לצד הזה י"ל דלא יברך ואף דברוב גמור מברכין גם לדידן וכמ"ש למעלה (בסי' ב') היינו משום דברובא הוי כמו ודאי לדידן דאחרי רבים להטות וגם המיעוט נהפך לרוב א"כ הוי כמו ודאי משא"כ בס"ס דעדיין צד השני במקומו עומד רק דהדעת יותר נוטה לצד הזה י"ל דלא יברך. והלום ראיתי בשו"ת שמש צדקה (חאו"ח סי' ב') שגם הוא נסתפק בס"ס אם מברכין וכ' דלפמ"ש המלמ"ל בה' בכורות פ"ד דס"ס לחומרא גם בדרבנן הולכין להחמיר והמל"מ חילק שם דבנטילת ידים מקלינן גם בס"ס לחומרא וע"ז כ' השמש צדקה וז"ל ולכאורה נ"ל לומר דאין חילוק בין נט"י לשאר איסורי דרבנן דמי השמיענו כזאת עכ"ל. ולדעתי יש לשמוע כזאת ממשנה (פ"ב דידים) דאיתא התם ספק בידים טהור והוא לכאורה תמוה דלמה הוצרך להשמיעני הא דכל איסורי דרבנן הדין כן. וכבר ראיתי שנתקשה בזה חכם א'. ולהנ"ל א"ש דאשמעינן דאפי' ס"ס להקל בידים. וכן נראה דעת הר"ש דבידים כתב דאפילו אם יהיו הספיקות בבת א' דטהור ובמקוואות פ"י כ' דאו או קתני ולהנ"ל א"ש דיש חילוק בין טומאת ידים דבזה גם בס"ס להקל משא"כ בשאר איסור דרבנן. וראיתי להחיי אדם (כלל ה') ולהאגודה אזוב (בעמק סוכות דל"ח ע"א) שהביאו ראי' מתרומת הדשן (סי' ל"ז) דאמאי לא נימא דאפילו אם ספירה בזה"ז הוא דרבנן מ"מ יברך דהא איכא ס"ס לחומרא. אע"כ דגם בס"ס לא יברך ולא ראו דברי מהר"ח אלפנדרי שבשו"ת גינת ורדים (חא"ח כלל ל' סי' ט"ז) שכ' שהספק שמא הלכה כתוס' לא הוי ספק כלל דאנן קיי"ל כבה"ג. וע' בני חייא א"ח (סי' י"ז הגה"ט ס"א) שדחה כן הראי' מתה"ד ולא זכר מג"ו הנ"ל ובעיקר הספק ראיתי שהוא מחלוקת בתראי דהלבוש כ' בא"ח (סי' י"ז) דמברכין על ס"ס. והתיו"ט בספר מלבושי יו"ט הובא בא"ר שם כ' דאין מברכין יעו"ש. ותמהני על האחרונים שלא ראו זה ומדברי מהרימ"ט (חיו"ד סי' ל"ג) יש ללמוד דס"ל דמברכין על ס"ס:

ו ויש לחקור היכא שעושה מצוה ולא נתרמה לו לעשות כ"א באופן שכשר רק בשעת הדחק אם יברך עליו או לא ולכאורה הוה אמינא כיון שפסקינן שיוצא בזה בשעת הדחק שוב יברך עלי'. אמנם ראיתי בשו"ת ח"צ (סס"י ק"ל) שכתב לענין להניח עירוב תבשילין בכבוש שאינו כשר כ"א בשעת הדחק שלא יברך עלי' ע"ש. ולכאורה הי' נראה ראי' דאף היכא דאינו כשר כ"א בשעת הדחק מ"מ יוכל לברך עלי' מש"ס ברכות (ד"ח ע"ב) דאמרינן התם כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק לקרות ק"ש לאחר שעלה עמוד השחר ועכ"ז מברכין ברכת ק"ש כמבואר ברמ"א (סי' רל"ה ס"ד) ותקשה מזה על החכם צבי אך באמת לק"מ. חדא דאין ראי' מק"ש דהא הברכות לא נתקנו כלל על קיום מצות ק"ש והמה רק להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה וע"כ יוכל לאומרם גם אחר שעלה עמוד השחר וע' מרדכי פ"ק דברכות בשם ראבי' ובהגמי"י פ"א מה' ק"ש מבואר להדיא כן. וע' תר"י פ"ק דברכות שכ' שיוצא ידי הברכות כשקורא ק"ש של ערבית קודם לילה וכ' וז"ל והכי חזינן לקמן שאמרו שהקורא ק"ש של לילה קודם הנץ החמה ואע"פ שהוא יום שכבר עלה עמוד השחר כו' יע"ש וא"כ מבואר שאין ראי' מש"ס הזה. ותו י"ל דהנה בא"ח (סי' תרמ"ט) הובא פלוגתת הראשונים דכל ד' מינים הכשרים רק בשעת הדחק אם מברכין עליהן והראב"ד כ' שם ואיך יתכן זה להיות שבשעת הדחק יוצאין בו ומברכין עליו ושלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא ובש"ע שם נפסק דרק בלולב היבש מברכין בשעת הדחק וכ' הטו"ז שם לחלק דדוקא בלולב שהוזכר בגמרא שכשר בשעת הדחק בזה מברכין ולא בשאר פסולין שלא הוזכר בגמרא שכשרים בשעת הדחק יעו"ש. מבואר שהיכא שלא הוזכר בגמרא שכשר בשעת הדחק רק שהפוסקים הכריעו כן אין לברך על זה ונראה שלהכי בא"ח (סי' ל"ג) על מה דאיתא בש"ע שם בשעת הדחק יש לתפור הרצועה שנקרעת כ' הט"ז שם שנראה לו שלא יברך. היינו מטעם הנ"ל כיון שלא הוזכר בגמ' ומזה יש לדון על מ"ש בשו"ת השיב משה (חא"ח סי' י"ד) דהיכא שלא נראה הלבנה עד אחר ט"ו יש לברך דכדאי המאירי לסמוך עליו בשעת הדחק והביא ראי' מש"ס ברכות הנ"ל יעו"ש דמבואר מדבריו דהיכא דבשעת הדחק יוצאין בו ידי חובת המצוה יש לברך ובאמת אין ראי' כלל מהש"ס הנ"ל וכמו שכתבתי. (וע' שו"ת ספר יהושיע חא"ח סי' י"ד שפסק בנידון של ההשיב משה שלא לברך ע"ש מ"ש הוא והג' בעל חוות דעת) ומזה יש לי לדון גם על מ"ש בשו"ת נודע בשערים מה"ת (חא"ח סי' ו') שחקר בהניח עירובי חצירות בבין השמשות אם יש לו לברך ודימה הדבר לנידון של הח"צ ע"ש. ולפמ"ש אין ראי' כלל דשאני בנידון של הח"צ דלא נזכר בגמ' שיש לו להניח ע"ת בכבוש בשעת הדחק משא"כ בנידונו של הנודע בשערים דהלכה רווחת דקניית העירוב הוא בבין השמשות ואם כי יש לחלק. הנה לא דמי ביה"ש לשעת הדחק. ע' תוס' מנחות (דס"ו ע"א ד"ה זכר) וברא"ש סוף פסחים. וטוא"ח (סי' תפ"ט) דכשסופר ביה"ש יש לו לברך. (וצע"ק על ס' מכתם לדוד ההובא בברכ"י (סי' ת"ר) והזכור לאברהם (אות ר') דאם בא שופר לקהל ביום ב' של ר"ה (ביה"ש דאין לו לברך. ואין הס' לפני) ועשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קכ"ט) דעל הספיקות שטהרו חכמים בנט"י מברכין עליהם וא"כ גם בביה"ש הדין כן ושוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' א' ובמהד"ב שבראש חלק שני) שהאריך בנידון זה בברכה שעל המצוה שבשעת הדחק והעלה שאין כל המקומות שוין ע"ש: והנה ראיתי להרא"ם בס' יראים (סי' קכ"ד) שכ' בהדס שנקטם ראשו שפסול לכתחלה ואי ליכא אחר יברך עליו מבואר דהיכא דאינו כשר כ"א בשעת הדחק דיש לברך וראיתי להישועות יעקב בא"ח (סי' תרמ"ה) שהקשה ע"ז דא"כ איך מיבעיא לי' להש"ס סוכה (דל"ג) בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה דאיך שייך דיחוי בדבר שאינו פסול רק לכתחלה ותו דהא אם נזדמן אדם אחר שאין לו הדס הוא רשאי לצאת בו אף לכתחלה יעו"ש שהניח בקושיא. והנה כיוצא בזה ראיתי להריטב"א בחי' לסוכה (דל"ד) שגם הוא כתב דאין לומר דבדיעבד יצא דא"כ איך אמרינן דהוי דיחוי אולם הריטב"א כתב רק דלא נימא דהוי רק הידור מצוה מה דפסול לכתחלה לזה שפיר כתב דא"כ לא הוי דיחוי אולם לפמ"ש בספר יראים דהוי פסול לכתחלה והביא ראי' דמצינו פסול לכתחלה מפסחים (פ' כיצד צולין) וכתב דלא יטעה המעיין לשם כי ראי' גמורה וגדולה הוא עכ"ל כוונתו נראה דראייתו מפסחים (דע"ז ע"ב) דאמרינן התם בנטמאו שיריה אבדו שיריה כמדת ר' יהושע פסולה והיינו לכתחלה ובדיעבד מכשיר ר' יהושע אלמא דמצינו פסול על לכתחלה ומ"ש דלא יטעה המעיין. הוא דאין לומר דליתא לכללא הזה דהא הש"ס דחי התם חדא דפסולה קתני ופסול בדיעבד משמע דמשמע לכאורה דהש"ס ס"ל דליכא למימר דפסול הוא על לכתחלה וע"ז אמר דראי' גדולה היא והיא דאף דהגמרא מקשה והא פסולה בדיעבד משמע עכ"ז אין זה עיקר הקושיא ועיקר דחיית הגמרא הוא רק דחמשה דברים באין לכתחלה משמע וראי' דהא הגמ' מתרץ אלא לא קשיא כאן ביחיד וכאן בציבור וקשה דהא גם ביחיד פסול רק לכתחלה ואם זרק הורצה וכמ"ש רש"י ותוס' שם וא"כ תקשה דהאיך אמרו כמדת ר' יהושע פסולה. אע"כ דהש"ס סובר דקושטא דמלתא דפסול יוכל להתפרש גם על לכתחלה וכן פי' הרא"ם כאן דלכתחלה פסול גמור הוא וא"כ שפיר נוכל לומר דהוי דיחוי ונ"ל ראי' לזה מש"ס זבחים (דע"ג ע"ב) דאיתא התם אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקרב אם הקריב לא מרצה ופרש"י שם דהואיל ונדחה מלהקריב לכתחלה מחמת הפסולין המעורבין בהן נדחו לגמרי דה"ל כפסולין יע"ש שמבואר מזה דאף דאסור להקריב רק לכתחלה עכ"ז הוי לי' דיחוי וא"כ גם בנידון דידן כיון דלכתחלה הוא פסול שפיר קאמר הש"ס דהוי דיחוי ומה שהקשה הישועות יעקב דהא אפשר לאיש אחר שאין לו הדס לצאת בו. י"ל דעכ"ז לגבי ההוא גברא הוי דיחוי וגם י"ל דמיירי שלא יש בתוך התחום אדם שאין לו הדס שאינו קטום ועוד י"ל באנפי אחרינא ואין להאריך והנה בהג"א (פ"ג דסוכה) כ' בשם הא"ז דאם אינו בנמצא לולב או אתרוג דיכול לברך על אתרוג שניקב כו' כיון דלא איתמר בהדיא דהלכה כרבנן. כדאי ר' יהודא לסמוך עליו בשעת הדחק כו'. וכתב הגט פשוט בכללי' (כלל ו') דהא"ז פי' דלא כהרא"ש דגם רבנן מודי בשעת הדחק שכשר. דא"כ אמאי איצטרך למימר דכדאי ר"י לסמוך עלי' אלא דהא"ז פי' דרבנן פליגי גם בשעת הדחק והא"ז סמך בשעת הדחק על ר' יהודא ולא כהיבין שמועה שכתב כוונה אחרת בדברי הא"ז. והנה זה ראה חדש דסבר הא"ז דגם הפוסקים יש להם כח לפסוק במחלוקת תנאים כיחיד נגד רבים בשעת הדחק אפילו בעידי דאורייתא עכ"ד הגט פשוט. והנה בא"ז ה' סוכה (סי' ש"ו) מבואר דלמד כן מההיא דנדה (ד"ט ע"ב) דהיכא דלא איתמר הלכתא כחד מינייהו יש לפסוק כיחיד נגד רבים בשעת הדחק ופירש ההיא דמס' עדיות (פ"א מ"ה) ולמה מביאין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמכו עלי' כו' הא"ז פי' בשעת הדחק וכן פי' הראב"ד בעדיות שם מבואר מזה דצדקו פי' הגט פשוט בדברי הא"ז דלא כהיבין שמועה. הן אמת שקשה לי על פי' הא"ז והראב"ד מש"ס ביצה (די"א ע"א) דאמרינן שם ומולחין חלבים כו' ר' יהושע אומר שוטחן ברוח ע"ג יתידות כו' אמר רב מתנה אין הלכה כר' יהושע וע"ז מקשה בש"ס שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן בש"ס יבמות (דף מ"ו ע"ב) אמרינן שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאינו גר עד שימול ויטבול ומקשה שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ושם (דמ"ז ע"א) אמרינן שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דהלכה דבין בארץ בין בח"ל צריך להביא ראי' פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי דברי הא"ז והראב"ד קשה מאי מקשה הש"ס הלא אם לא אמרו הלכה כדברי פלוני אז בשעת הדחק היינו פוסקים כדברי המיקל יחיד נגד רבים משא"כ אי אמר הלכה כדברי פלוני אז גם בשעת הדחק לא נפסוק כמותו. והן אמת שא"כ קשיא מש"ס דנדה על הש"ס דביצה ויבמות הנ"ל דמש"ס דנדה משמע כהא"ז והראב"ד וצ"ע:

והנה דבר זה שלמד הג"פ מהא"ז יש לדחותו דהמעיין בדברי הא"ז בעצמו יראה שיש לומר שסמך א"ע על מ"ש ותו דגם רבנן מודו בשעת הדחק כו' יעו"ש באורך וא"כ אין ראי' מהא"ז דהפוסקים יכולים בשעת הדחק לפסוק כיחיד נגד רבים. והעולה מזה דהיכא דמבואר בש"ס דכשר בשעת הדחק. בזה יש לברך והיכא שאינו מבואר בש"ס בזה אין כל המקומות שוים:

ז ויש לחקור אם לא בירך בשעת המצוה אם יוכל לברך אח"כ. והנה הר"מ ה' ברכות (פי"א ה"ו) ס"ל דאם לא בירך בשעת מעשה שוב לא יברך אח"כ ובהגהות אשר"י (פ"ק דברכות ופ"ק דחולין) ס"ל דיכול לברך אח"כ. וראיתי להמגיה לפי' ר' חננאל למס' פסחים (ד"ז ע"א) כ' וז"ל ודקדקתי מן הרא"ש (ריש פרק הי' קורא דף י"ג) בשם הר"ח שס"ל כהרמב"ם עכ"ל וכוונתו נראה דהרא"ש כ' בשם הר"ח שאם קרא ק"ש בלא ברכות יצא דדייק מהמשנה קראה בלא ברכותיה ומנ"ל כך דלמא קרא הברכות אח"כ אלא ע"כ דלא יוכל לברך אח"כ אמנם נפלאות הוא בעיני על הרא"ש (וכ"ה בתוס' ר' יהודא חסיד ר"פ הי' קורא) שהביאו בשם ר"ח דס"ל דאם קרא הק"ש בלא הברכות דיצא ור' האי חולק ופי' הירושלמי דוקא ביחיד ולא בציבור ולפלא דהא הא"ז ה' ק"ש (סי' כ"ה) העתיק דברי הר"ח באורך וכ' וז"ל והאידנא אי אקדים ובירך אהבת עולם וקרי ק"ש והדר קרי יוצר אור יוצא ידי חובה דברכות לקרותן כסדרן אין מעכבות זה את זה אבל אם הניח א' לגמרי לא יצא ידי חובה עכ"ל. ובסי' ל"א הביא הא"ז בשם ר"ח הירושלמי הזה וכ' שם בשם הר"ח וז"ל והא דאוקמינא למתני' דתמיד ברכות אין מעכבות זה את זה ה"מ שלא כסדרן אבל לקרות ק"ש בלא ברכות לא וה"מ בציבור כו' ומתני' דהכא ביחיד עכ"ל מבואר דהר"ח ס"ל כר' האי היפוך מ"ש רי"ח והרא"ש בשמו ואדרבה בא"ז שם דייק דהר"ח ס"ל כהרמב"ם והוא פלא וצע"ג. והנה בכנה"ג א"ח (סי' תל"ב) רצה להסב גם דעת הא"ז דגם הוא מודה דלא יברך אח"כ ע"ש שכ' שלא התיר בא"ז רק היכא שהתחיל המצוה ועדיין לא גמרה ובטל אורות (די"א ע"א) תמה על הכנה"ג דהא בהג"א כ' דאחר השחיטה מברך. ואין מזה כ"כ ראי'. די"ל הכוונה אחר שהתחיל לשחוט וכמו שדחה זה בזכור לאברהם (ח"ג דכ"ד ע"ב) אולם בא"ז מבואר להדיא דגם אחר שעשה המצוה לגמרי מברך. דהא מביא ראי' דמברך יוצר אור אחר שקרא ק"ש ומטבילת גר. וגם בשחיטה מברך אח"כ כדי שלא תתנבל בשחיטה. מבואר מכל זה דגם אחר שעשה כל המצוה מברך. וגרם להכנה"ג והטל אורות והזכור לאברהם שלא ראו דברי הא"ז בשורשן וע"כ כתבו מה שכתבו: והנה האיך דעת רבותינו בעלי התוס' אם כהרמב"ם או כהא"ז עדיין לא נודע לנו. דאף דהש"כ ביו"ד (סי' י"ט סק"ג) כ' דהתוס' סוכה (ל"ט א') חולקים על הא"ז לא מוכח מידי וכמ"ש הפר"ח שם. וכן ההוכחה מתוס' פסחים (קט"ו א') שכ' בשו"ת שאגת ארי' (סימן כ"ו) והכרו"פ ביו"ד שם לא מוכח מזה וכמ"ש בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ג') אולם לדעתי יש להוכיח דהתוס' ס"ל כהא"ז. דהנה בפסחים (קכ"א א') תנן בירך של פסח פוטר של זבח והוא לכאורה תמוה האיך משכחת לה הא פסח נאכל באחרונה וע' צל"ח שם שנתקשה בזה וכ' דיוכל לאכול מהפסח בתוך הסעודה רק שיאכל כזית באחרונה והנה באבודרה"ם (בסדר הפסח) כ' דמתחלה מברכין על הפסח ואוכל כזית ממנו, ואח"כ מביאין החגיגה ומברכין על אכילת הזבח וכשגמרו החגיגה מביאין הפסח ואוכל ממנו עכ"ל. וראיתי להכנה"ג בא"ח (הגה"ט סי' תע"ג) שכ' ע"ז ולא ידעתי זו מניין לו עכ"ל. וי"ל דממשנה זו למד האבודרה"ם כן דאל"כ איך משכחת לה הך דינא. וצ"ל דהאבודרה"ם לא לעיכובא כתב כן דא"כ תקשה האיך משכחת לה הסיפא בירך על של זבח כו' וי"ל עוד לפמ"ש בס' דרך פיקודיך (מ"ע ו' סי' ו') דמי שלא יוכל להזהר לאכול החגיגה עד שיהי' קרוב שישבע דיותר טוב שיאכל הפסח קודם דלא יאכל אכילה גסה וא"כ י"ל דלהכי דעת האבודרה"ם שיאכל כזית מהפסח קודם בכדי שלא יאכל הפסח אכילה גסה אולם מדברי הראשונים דהי' מברכין תחלה על החגיגה. וע' א"ז ה' פסחים (סי' רי"ו) שכ' דמתחלה הי' מברכין על אכילת החגיגה ואח"כ על הפסח ע"ש. וע' ביד דוד בפסחים שם שכ' שלשיטות התוס' דס"ל הטעם משום שבירות עצמות אסור לאכול הפסח רק באחרונה וא"כ המשנה הזאת היא תמוה. ומש"ש היד דוד דהמשנה הזאת פליגי על המשנה דדף ע' הוא רחוק ודחוק כאשר יראה המעיין אולם מצאתי בא"ז ה' ק"ש שם שהקשה כן על המשנה הזאת. והוכיח מכאן שיטתו דאם לא בירך מקודם יוכל לברך אח"כ וא"כ מיירי הכא כשלא בירך על הזבח ונזכר כשבירך על הפסח דאז אי לא הי' הפסח פוטרו הי' צריך לברך אח"כ אבל כשהפסח פוטרו נפטר בברכה שבירך על הפסח. ובזה מיושבין דברי המ"א (סי' רי"ב סק"ד) שכ' בשם התה"ד (סי' ל"א) בשם הא"ז שאם אוכל דבר שהוא טפל לחבירו שנפטר בברכת העיקר אפילו אם אוכל הטפל מתחלה רק שאומר ברכת שהכל וכ' המ"א ע"ז וצ"ע מנ"ל זה להתה"ד בדעת הא"ז די"ל דהא"ז מיירי שהוא טפל למשקה שברכתו שהכל אבל אם הוא טפל לדבר שאין ברכתו שהכל מנ"ל דפוטר גם הטפל וראיתי להברכת דוד (דמ"ט ע"ב) שכ' ראי' לזה ממה דברכת הפסח פוטרות של זבח וקשה דאיך יוכל לפטור הא אוכל הזבח מתחלה אע"כ דעיקר פוטר הטפל אפילו אם אוכל הטפל מתחלה ע"ש אולם לפי המבואר בפי' הא"ז במשנה הנ"ל שפיר הקשה המ"א על התה"ד דמנ"ל זה בדעת הא"ז דאין לומר דלמד זה ממשנה הזאת הא הא"ז בעצמו פי' המשנה דמיירי ששכח ואכל הזבח בלא ברכה ואז י"ל דפטר הפסח את הזבח כיון דהשתא הוי כמו שאוכל העיקר מקודם אבל לאכול הזבח מתחלה ע"ד שיפטור אותו בברכת הפסח אין לנו ללמוד ממשנה הזאת עכ"פ נראה דלדעת התוס' דס"ל הטעם משום שבירות עצמות ואסור לאכול הפסח מוכרחים המה לפרש המשנה כדעת הא"ז אולם עדיין אינו מוכרח כל כך. כאשר יראה המעיין והנה ראיתי להטל אורות (די"א) שכ' שדברי הש"כ סתראי נינהו דביו"ד סי' י"ט פסק דאין לברך אחר המצוה ובסי' רס"ה פסק דמברך אחר המילה ע"ש שהניח בצ"ע. ולא ידענא מאי קושיא דהא הש"כ שם הביא דעת הפוסקים דבמילה מברך אחר המילה דוקא דשמא ימלוך וא"כ להכי שפיר כ' הש"ך במילה דהמברך אח"כ יצא כיון דיש פוסקים כן ולשיטתם הוי כטבילת הגר דמברך אח"כ וז"פ. גם הלום ראיתי להחוקי דעת (אות כ' סק"ב) שכ' בשם הפר"ח וז"ל ואם שכח ולא בירך קודם הכיסוי יברך אח"כ ובכל המצוות מברך אח"כ וצ"ע איך נעלם ממנו דברי הרמב"ם ומו"ח מ"א מביאו בס' מגיני ארץ וז"ל כ' הרמב"ם העושה מצוה כו' אינו מברך אחר עשייתו כו' וצ"ע עכ"ל ושגם בזה ולא ראה בפר"ח (סי' י"ט) ששם הביא דברי הרמב"ם והאריך בזה דלא קיי"ל כותי'. ולא נעלם ממנו דבר. וע' בס' ארץ חמדה (סי' ל"ג ח"ב) שדעתו דאחר עשיית המצוה אינו חוזר ומברך וכ' ע"ז ונ"ל אפי' תכ"ד לעשיית המצוה עכ"ל. ונעלם ממנו שהוא פלוגתת האחרונים שהפר"ח ביו"ד (סי' י"ט) כ' דבתכ"ד יוכל לברך גם להרמב"ם והתב"ש שם חולק ע"ז ע"ש:

וראיתי להעיר ע"ד שו"ת מהר"י מברונא (סימן פ"ד) שנשאל באשה שהדליקה נרות לשבת בע"ש ושכחה לברך ונזכרה אח"כ אם יש לה לברך והשיב דאף להא"ז אין לה לברך דלהדליק להבא משמע אבל על השחיטה לשעבר משמע וכיון דתקנו להדליק אין לה לברך עכ"ל ולפענ"ד ליתא לזה דהא ראיית הא"ז הוא מברכת הפסח והזבח. והנה שם תקנו לומר הברכה לאכול את הפסח. לאכול את הזבח. וכמבואר בתוספתא פסחים (פרק י') וכ"ה בפי' ר"ח לפסחים בסופו וכן העתיק הר"מ בפי' המשנה בסוף פסחים. (וצל"ע על מה שהעתיק בה' חמץ ומצה (פ"ח ה"ז) נוסח הברכה על אכילת שלא כהמבואר בהתוספתא) וכן הוא ברש"י ברכות (דמ"ח ע"ב) ובספר הפרדס (סי' נ"ב) ומ"ש בפסחים (דקכ"א ע"א) הוא לאו דוקא וכ"ה בר"ן פ"ק דפסחים וביותר שכן העתיק נוסח הברכה הא"ז בעצמו בה' פסחים (סי' רל"ו) וא"כ מבואר שאף שתקנו נוסח הברכה לאכול דמשמע להבא עכ"ז להא"ז פוטר את של זבח ששכח לברך עלי' מבואר דלא כמהר"י ברונא דכ' דהיכא דתקנו נוסח הברכה להבא גם הא"ז מודה דאין לברך אחר עשיית המצוה והא ליתא וכדכתיבנא: (ח) ויש לחקור בדבר שהוא רק משום מראית העין אם מברכין עליו וכן במנהגא אם מברכין והנה ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ס"ו) שחקר בעיסת כלבים שאין הרועים אוכלים ממנה שחייבת בחלה רק משום מראית העין אם מברכין עליו ודעתו שם שאין לברך ע"ש. ותמהני עליו שאשתמיט מיני' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקכ"ה) בבן פקועה שא"צ שחיטה רק משום מראית העין דיש לברך ש"מ שגם בדבר שהוא רק משום מ"ע מברכין עלי' וע' פר"ח יו"ד (סי' י"ג ס"ק כ"ה) מה שהקשה ע"ז מדברי הר"ן אולם הבני חייא ביו"ד הגה"ט (סי' כ') הסכים דברי הר"ן להרשב"א ע"ש וכן נ"ל ראי' בזה משוכר בית בח"ל לאחר ל' דצריך לברך על המזוזה אף להסוברים דתוך ל' אסור לברך גם לכשירצה משום דמחזי כשלו. מבואר דמפני מראית העין יש לברך וע' פרמ"ג א"ח (סי' תרע"ו) שנסתפק באם הדליק בחנוכה נר א' ונזכר טרם שדלק השאר דהם רק משום הידור אם לברך. ובאמת הוא פלוגתת האחרונים דהפר"ח (סי' תרע"ב) דעתו שלא לברך ובשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ג') דעתו דיברך והפרמ"ג לא ראה כל זה:

והנה ראיתי בס' מלבושי טהרה (סי' ר' סק"א) שכ' באשה שרואה כתם שאין לה לברך כשטובלת כיון דהוא רק ספק ומנהגא ע"ש. ולענ"ד ליתא לזה דמה דקיי"ל דעל הספיקות אין מברכין היינו כשקרה לו ס' בדבר אם מחויב או לא או אם עשאה או לא וכדומה אבל דבר דניתקן על הספק בודאי דמברכין כמו בדיקת חמץ דמברכין וא"כ לפי מה שהשרישו לנו התוס' ברכות (י"ד א') סוכה (י"ד ב') עירוכין (י' ב') והרא"ש והרשב"א בברכות שם דמברכין על מנהגא בודאי דמברכין כשרואה כתם. ועשו"ת שאילות שמואל (חיו"ד סי' ע"ד) שכ' בפשיטות כן וע' שו"ת ח"ס חיו"ד (סי' קצ"א) שהאריך בדיני המנהגות ולפי דבריו פשיטא שיש לה לברך. וראיתי להחתם סופר שם שתמה דלמה חקרו הפוסקים אם יברך על המנהג הא איתא בפסחים (ד"נ ע"ב) דמנהגא היא מאל תטוש תורת אמך א"כ בודאי דמברכין כמו שמברכין על מצוה דרבנן מלא תסור יעו"ש ולדעתי לק"מ דהנה קיי"ל דעל ל"ת אין מברכין ע' פרמ"ג ביו"ד (סי' י"ט במ"ז סק"א) שכ"כ בשם האו"ה וכן ראיתי שכ"כ בס' הפרדס הגדול (סי' רט"ז) וע' היטב בשאלה ששאל הראב"ד להר"ר יוסף ן' פלא"ט ההובא באבודרה"ם (בברכת המצות) ובבעה"ע (ח"ב שער ג' ח"ב) והנה בס' הפרדס שם כתב דלהכי אין מברכין על ל"ת משום דאין זמנו קבוע ולפ"ז נסתר הוכחות הנ"ב מה"ת (חא"ח סי' ס' וס"א) שהוכיח שם דלא כדעת השואל דהעשה דתשביתו הוא רק קודם הפסח ולא בפסח דא"כ איך כ' הר"מ דמברכין כשבודק בפסח הא ליכא עשה רק לאו ואין מברכין ע"ז. אולם לפי המבואר לא מוכח מידי דהא הטעם דאין מברכין על ל"ת הוא משום דאין זמנו קבוע וכאן קבוע זמנו א"כ גם אם היא ל"ת הי' מהראוי לברך. אולם נראה דצדקו דברי הנ"ב לפ"ד הרמב"ם דהא בר"מ ה' תפילין (פ"ד הי"א) כ' דכשמניח תפילין בלילה עובר בלאו וא"כ למה אין מברכין בלילה כשמסירין אותן. ע"כ משום דהיא לאו ואין מברכין על לאו וכ"כ בעטרת תפארת (ד"מ ע"ב) ש"מ שס"ל להר"מ דגם היכא שזמנו קבוע אין מברכין על לאו וא"כ שפיר הוכיח הנ"ב מהר"מ דהעשה איכא גם בפסח. וראיתי להשער המים (סס"י ר"ט) שכ' שאין לברך על בדיקת הריאה דהיא לאו וכ' וז"ל אחרי שאלת המחילה רבה מכ"ת הלאו היא שלא לאכול טריפה אמנם עיקר הבדיקה הוא עשה והלמ"מ היא עכ"ל ודבריו תמוהים דהרי נודע דבדיקת הריאה הוא רק דרבנן והרמב"ם כ' שהיא מנהגא ואיך כ' השער המים דהוא הלמ"מ וכוונת הכנה"ג דהיא ל"ת דרבנן. וע' שער המים (סי' ל"ט סק"ב) שהוא בעצמו הביא שם דברי הפוסקים וע"ש שתמה על הר"ן דמוכח מהירושלמי פ' אין צדין דאיתא התם חש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר דמוכח דא"צ בדיקה. וע"ז תמה דהא בירושלמי איתא רק בני מעים וי"ל דריאה בעי בדיקה ועוד הקשה דאמאי לא הביא מש"ס דילן בא זאב ונטל בכי מעים כו' ע"ש ודבריו תמוהים בעיני ודברי הר"ן צודקים דבאמת הר"ן הביא מש"ס דילן ודחה די"ל דלא קאי רק אבני מעים ולא על ריאה ומה שהביא מהירושלמי הנה אף שראיתי שגם הש"כ בס' הארוך (סי' ל"ט) הקשה כן עכ"ז לדעתי לק"מ. דהנה הירושלמי הזה הוא ג"כ בברכות (פ"ט ה"ג) ושם איתא שחיטה אימת הוא מברך עליה ר"י אומר עובר לשחוט יוסי בר נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטתה מעתה משיבדוק הסימנין (ופי' הפני משה דאף לאחר שיבדוק הסימנין והן נשחטין כתיקונן ניחוש שמא ימצא איזה טריפות בבני מעים) ומשני חזקת בני מעים כשרין וע"ז הביא ראי' תני שחט ונטל הזאב כו' (וכן פי' הפר"ח ביו"ד סי' י"ט סק"ב דברי הירושלמי) א"כ שוב מוכח דגם בריאה אמרינן חזקת בני מעים כשר דאל"כ עדיין תקשה דגם משיבדוק הסימנין לא יברך שמא ימצא בריאה איזה טריפות אע"כ דאמרינן חזקת בני מעים כשר גם בריאה וא"כ צדקו דברי הר"ן עכ"פ מבואר דבדיקת הריאה הוא מדרבנן דלא כהשער המים וביותר תמוה מש"ש וז"ל ועט"ר הרב המופלא א"א הקשה עוד דבהדיא כ' הר"מ ז"ל דעשה הוא שהרי מנה אותו במ"ע בהקדמתו לחלק הראשון וגם הראב"ד ז"ל מודה לו אלא דפליג עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה כו' ע"ש והוא הפלא ופלא דהתם מיירי הרמב"ם והראב"ד לבדוק בסימני בהמה וחיה ולא בבדיקת הריאה ואין לומר דגם השער המים מיירי לענין לברך כשבודק בסימני בהמה וחיה שהרי תירץ שהוא סעיף מסעיפי השחיטה מבואר דמיירי בבדיקת הריאה וא"כ דבריו שגבו ממני ועיקר התירוץ הוא משום שהוא ל"ת דרבנן ואין מברכין על ל"ת ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' קל"ז) דאמאי לא מברכין קודם התשמיש דהא מקיים ועונתה לא יגרע ע"ש ולהנ"ל א"ש דאין מברכין על ל"ת וא"כ מאי דמברכין על דבר דרבנן אף שהוא משום לא תסור ע"כ כוונתם על סיפא דקרא על פש התורה כו' דהיא מ"ע וכ"כ הר"מ בס' המצוות (מ"ע קע"ז) וכ"ה בחיבורו פ"א מה' ממרים ולכן שפיר מברכין עליו משא"כ במנהג דהוא משום אל תטוש דהוא לאו ע"כ אין מברכין עליו ומיושב קושיות הח"ס דעל כן חקרו הפוסקים בזה ודו"ק:

ט ויש לחקור בשהה אחרי הברכה ולא עשה המצוה כמה צריך שישהה ויצטרך לברך והנה בטוש"ע א"ח (סי' ר"ו) הביא הב"י בשם השיבולי הלקט שצריך שישהה כדי דיבור דאז צריך לברך וכן פסק בש"ע שם. והנה כמה הוא השיעור מכ"ד נ"ל ברור דהשיעור הוא ג' תיבות שיאמר שלום עליך רבי או שלום עליך מורי. דכן מבואר בירושלמי ברכות (פ"ב ה"א) מ"ק (פ"ג ה"ז) נזיר (פ"ד ה"א) שבועות (פ"ב ה"ג) ועמ"ש השירי קרבן יומא (פ"ג ה"ג) וכ"ה ברי"ף (פ"ד דשבועות) ורש"י נזיר (ד"כ ע"ב) ושבועות (ל"ב א') וכ"ה ברשב"ם ב"ב (קכ"ט ב') ורא"ש ב"ק (פ' מרובה סי' ז') ושבועות (פ' שבועת העדות) וסמ"ג מל"ת (סי' ט"ז וסי' רמ"א) וכ"ה בתוס' נזיר (ד"כ ע"ב) וב"ב (קכ"ט ב') ופסקי תוס' שם ותמורה (כ"ה ב') וב"ק דע"ג (וכמ"ש בשמם הש"כ ח"מ סי' שנ"ה סק"ה) וכ"ה במאירי בבית הבחירה פ"ד דנזיר ורוקח (סי' רי"ג) והג"ה ברמב"ם (פ"ד מעכו"ם ה"ט) ואגודה שבועות (סי' כ') ונזיר (סי' ז') וכ"ה בנמק"י מ"ק פ' ואלו מגלחין וריטב"א נדרים (פ"ו ב') וכ"ה בתשו' רב יהודאי גאון ההובא בכל בו בשו"ת שלו (דק"ט ע"א) ובערוך ערך (ת"ך ב') וכ"ה בר"מ פי' המשנה פ"ד דשבועות ופ"ד דנזיר ובחיבורו (פ"ד דשבועות הי"ז) וכ"ה בשו"ת רדב"ז ח"ב בלשונות הר"מ (סי' קס"ג) ושו"ת מהר"ם מינץ (סי' פ"ה) ושו"ת מהר"ש שבשארית יוסף (סימן כ"ח) ומ"א (סי' ר"ו סק"ד) פרישה וש"כ יו"ד (סי' ר"י סק"ו) וסמ"ע (סי' פ' סק"ח וסי' קצ"ה ס"ק י"ט) אורים (סי' כ"ט סק"ב) ועטרת צבי (סי' קצ"ה סק"י) הגהות חדשות לסמ"ג למהר"י ציטלש (סי' פ"ו) נתיבות המשפט (סי' קצ"ה בחידושים ס"ק ט"ז) ובלוח ברכת הנהנין (פרק ט') וחיי אדם (כלל נ"ט סי' ז') ומנחת ביכורים בתוספתא נדרים פרק חמישי:

ומזה יש להפליא על הט"ז א"ח (סי' ר"ו סק"ג) ולבוש שם. ותבואת שור יו"ד (סי' י"ט ס"ק י"ב) אור חדש דיני ברכת הנהנין (שער ו') הגהות ר' עקיבא איגר לח"מ (סי' כ"ט ס"א) הליכות עולם חולין נתיב ההוראה (פאר הלכה סק"ד די"א ע"א) שכתבו דשיעור תכ"ד היא ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי דהוא היפוך כל הפוסקים שהבאתי וביותר יש לתמוה על הפרישה בח"מ (סימן ל"ח) שכ' שהוא ב' תיבות דמלבד דהוא היפוך כל הפוסקים עוד הוא סותר דברי עצמו בפרישה ובסמ"ע שהבאתי' ששם כ' שהוא ג' תיבות. ויש להעיר על הנמ"י נדרים (פ"ו ב') שכ' שם שהוא ד' תיבות שהוא היפוך מ"ש בפ' אלו מגלחין שהבאתי ששם כ' דהוא ד' תיבות. וכמו כן יש לתמוה על התניא רבתא (סי' ל') ששם כי דהוא ד' תיבות שהיא היפוך דבריו בסי' ס"ד שהבאתי ששם כ' דהוא רק ב' תיבות ואולי ט"ס בדבריהם [ע' רש"י תמורה (כ"ה ב') שכ' תכ"ד כדי שאילת שלום רב לתלמיד ואמרי לה תלמיד לרב עכ"ל ובבה"ג ה' אבל (דל"ז ע"ב) וכמה כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב ואמרי לה כדי שאילת רב לתלמיד ובדף ל"ה א' כ' וכמה כדי דיבור כדי שאילת שלום לרב ולא הביא האמרי לה. אולם ראיתי בס' הפרדס הגדול (סי' רצ"ד) ששם נעתקו כל דברי הבה"ג האלו ונשמטו שמה המקומות דכדי דיבור. נראה שהיא הוספה ואינו מבה"ג וע' ראב"ן (דפ"ח ע"ב) שכ' ותכ"ד כדיבור דמי וכמה תכ"ד שלום עליך. אחרי כ"ד שלום עליך רבי. דאמר ר"פ תרי תכ"ד הוי חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת רב לתלמיד כי אית לי' לר' יוסי תכ"ד כדיבור כדי שאילת רב לתלמיד דלא נפיש אבל כדי שאילת תלמוד לרב דנפיש שלום עליך רבי לית לי' לר' יוסי ונימוקו עמו עכ"ל מבואר דהיתה גירסתו משונה משלנו ולדידי' הוי כ"ד ב' תיבות] ומה מאד נפלאתי על רבינו הב"י בח"מ (סי' ל"ח) שכ' וז"ל כ' הר"ם פ"כ מה' עדות דתכ"ד הוי כדי שאילת שלום תלמיד לרב שהיא שלום עליך רבי ומורי עכ"ל ותמהני דאיך כ' כן בדעת הר"מ הלא שפתיו ברור מללו בפי' המשנה ובחיבורו דהוא רק ג' תיבות וראיתי בחי' ר"ע איגר ליו"ד (סי' רמ"ב סק"ב) שכתב שהר"מ בה' עדות סמך א"ע על מ"ש בה' ה"ה לענין כמה הוי כ"ד ויותר הי' לו לומר שסמך א"ע על מ"ש להדיא בה' שביעית דהוא ג' תיבות. וראיתי בשי"ת רשב"ש (סי' תק"ה) שכ' וז"ל אלא שבעל חשן משפט כתב דוקא תכ"ד כדי שיאמר שלום עליך רבי ומורי עכ"ל (כוונתו על טור ח"מ סי' פ' לענין טוען וחוזר וטוען) והנה בטוח"מ לא נזכר כמה היא השיעור מתכ"ד והיא הוספה מהרשב"ש והוא נגד הפוסקים דהשיעור הוא רק ג' תיבות וכמ"ש. וע' בתר"י פ"ב דברכות לגבי בין הפרקים שכתבו שם דברוך ד' המבורך לא הוי יותר מכ"ד והוכיח מזה הפרמ"ג במ"ז (סי' ס"ו סק"ג) שתכ"ד הוי ד' תיבות יעו"ש. ולענ"ד לא מוכח מידי לענין דינא דהנה ביד שאול ביו"ד (סי' רמ"ב ס"ק י"א) כ' דהפלוגתא אי הוי ג' תיבות או ד' תליא בזה אם התלמיד מותר לשאול בשלום רבו או דוקא לחזור יעו"ש וא"כ אין ראי' מר' יונה דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דהתלמיד אסור לשאול בשלום רבו ואיני מותר רק לחזור שלום וא"כ הוי ד' תיבות משא"כ לדידן דקיי"ל דהתלמיד מותר לשאול בשלום רבו א"כ הוי כ"ד ג' תיבות:

ומה מאד נפלאות נפלאתי על העטרת ראש (בעטרת תפארת ח"א ד"ל ע"א) שכ' וז"ל וגם מה שלא סיים המ"א ומארי ולא כ' רק שלום עליך רבי הוא בודאי טעות דתכ"ד הוי בתוך כדי ד' תיבות עכ"ל. ובאמת נהפוך הוא דדעת המ"א הוא כדעת כל הפוסקים וכמ"ש למעלה דתכ"ד הוי רק ג' תיבות (גם מש"ש דגם בשיחה הוי רק שיעור כדי דיבור לא ראה בתבואת שור (סי' י"ט ס"ק י"ג) שכ' דשיחה תיבה א' הוי הפסק ועפרמ"ג שם בש"ד סק"ד שהניח זה בצ"ע אולם בא"ח (בא"א סי' תפ"ז סק"א וסי' תל"ב סק"א וסי' נ"א סק"ג ומ"ז סי' ס"ו סק"ב) כ' כהת"ש. וע' חיי אדם בנ"א (כלל ה' סקי"ב) שכ"כ מסברא דנפשי' ולא ראה דברי התב"ש הללו ומש"ש שכן נראה מבה"ג ההובא בא"ר סי' קכ"ז סק"ז דענה אמן אחרי עצמו הוי כמדבר דברים בעלים אינו ראי' דהתם הרבותא דענה אמן הוי כמדבר דבר בטל ונ"מ אם דיבר עוד ואינו מוכרח דזה לבדו יהי' הפסק ומ"ש עוד ראי' מהש"ע לא מוכח מידי להמעיין בפרמ"ג שם):

וצלע"ק על שו"ת בית יעקב (סי' מ"ז) שכ' שמי שאמר לחבירו שקר אתה דובר הוי יותר מכ"ד דלא גרע ממ"ש התוס' בסנהדרין (דל"ב) דמי יימר כדאמריתי הוי יותר מכ"ד יעו"ש ולענ"ד הא ליתא דעיקר השהיה תלוי בהברה דשלום עליכם רבי הוי שמונה הברות. שלים היי ג' עליך ג' רבי ב' ס' הח' הברות. וכן שקר אתה דובר הוי שמונה הברות. שקר ג' אתה ב' דבר ג'. משא"כ מי יימר כדאמריתי הוי עשרה. מי הוי הברה א' יימר ג'. כדאמריתי ו' ס"ה עשרה הברות. וא"כ שקר אתה דובר לא הוי יותר מכ"ד ולכאורה הי' נראה דר"ת ס"ל דתכ"ד הוי ד' תיבות דהנה התוס' כתבו בשמו בפ' מרובה דלכן תקנו חז"ל דתכ"ד לא הוי הפסק לפי שלפעמים אדם עוסק בעסק וחבירו שואל לו בשלום והוא מוכרח להפסיק לכך תקני חז"ל דלא יהי' הפסק וראיתי בקהלת יעקב בתוס' דרבנן (אות ת' סי' שי"ד) שהקשה דמה תקנה היא זו הא אחר כדי דיבור לאו כדיבור דמי לכך העלה דר"ת ס"ל דתכ"ד הוי ד' תיבות יעו"ש. אולם באמת לא מוכח מידי ואחרי המחילה מכ"ת לא ראה דברי תוס' הרא"ש ההובא בשיטה מקובצת לנזיר רפ"ד וז"ל פי' ר"ת שיעור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדמוכח פ' מרובה ומ"מ המחובר בשום קנין או בשום מעשה ובא ונתן לו שלום עליך רבי חוזר לענין הראשון שהיו עסוק בתחלה ולא הוי הפסק אבל החמישי כו' ע"ש באורך דמבואר אדרבה דס"ל לר"ת דתכ"ד הוי ב' תיבות ומ"מ לק"מ קושיות הקהלת יעקב וכמבואר שם. וע' בדברי ר"ת בס' הישר (סי' ת"צ) מש"ש (וע"ש שכ' ואם הקנה וחזר בו הרי חזרתו מפורשת כל זמן שעסוקין באותו ענין ונראין הדברים שכמו כן במשיכה וקנין כסף דמי אלימו מקנין לא מצינו בהם חילוק בשום מקום עכ"ל וזה דלא כמבואר בח"מ סי' קצ"ה ס"ז וע' בב"י שם שדחה זה משום שלא ראה שהמה כובעים ממעיין טהור מדברי ר"ת וצע"ג):

תוכן העניינים

שות עמודי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה