שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
סימן א קונטרס מקל חובלים
(אמר המחבר. הקונטרס הזה סובב אך לבאר ולפרש דברי הש"ס ופוסקים הראשונים בעת אשר זרוע עז לישראל לייסר בשבט כל עובר. אמנם כעת אין בידינו לחרוץ משפט מבלעדי חוקי הקיר"ה [הקיסר ירום הודו] דדינא דמלכותא דינא):
ראיתי לחקור בדיני מכות מרדות איזה חקירות:
א אם מכין אותם על הספק:
וראיתי למרן בכסף משנה [הלכות כלאים פרק ט הלכה ו] ובבדק הבית ביורה דעה [סימן רצז] שבתב בפשיטות דאין מכין מכת מרדות על הספק, והוכיח כן מלשון הרמב"ם יעו"ש:
וכך כתב המעדני יום טוב בהלכות קטנות [הלכות כלאים סימן ה]. וזה נראה גם כן דעת המטה יוסף הובא במחזיק ברכה ביורה דעה [סימן פז ס"ק ג] שכתב שאין לומר דהמבושל בחמי טבריה יהיה ספק דאורייתא לעניין בשר בחלב, דהא בשבת [דף מ, ב] אמרינן דלוקה מכת מרדות, ואם כן מבואר דהוי רק דרבנן. ועל זה תמה עליו המחזיק ברכה דדלמא מה דלוקה מכת מרדות היינו משום דהוי ספק דאורייתא. יעוי"ש. אמנם נראה דעת המטה יוסף דסבירא ליה כדעת מרן שאין לוקין מכת מרדות על הספק, ואם כן שפיר הוכיח דמדלוקה מכת מרדות, מוכח דהוי ודאי דרבנן ולא ספק דאורייתא. ובזה יש ליישב דברי בית הלל ביורה דעה [סימן שסב ס"ק א] שהקשה שם אמאי השמיט בשלחן ערוך הדין דהאומר שלא יקברו אותו דאין שומעין לו:
וכתב דאין לומר דזה מבואר בסימן שמח סעיף א האומר אל תקברהו מנכסיו כו', דהתם מיירי שצוה לקברו רק לא מנכסיו רק מהצדקה, והוא מבואר בכתובות [מה, א], אבל דין זה שאומר אל יקברהו כלל הוא גמרא הנזכרת בפרק נגמר הדין משום דהוי ספיקא דדינא. עכ"ל. ובראותי דבריו נפלאתי דאיך כתב דהוי איבעיא דלא איפשטא ונפקא מינא דאין מלקין כו', הא על לאו דלא תלין בלאו הכי אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה:
האמנם עם האמור יש לומר דכוונת הבית הלל בתמיהתו על השלחן ערוך מדוע השמיט הך דינא דסנהדרין דהא זה מבואר בסימן שמה סעיף ב? האומר אל תקברהו אין שומעין לו, והיינו במי שאין לו נכסים וצוה שלא לקבור אותו כלל. וכן רשם בבאר הגולה שם שמקורו מהך דסנהדרין (רק מה שכתב שם שכך כתב הרמב"ם פרק יא מהלכות זכיה ליתא, דשם כתב הך דינא דכתובות דהאומר שלא יקברהו מנכסיו רק מהצדקה, ויותר הוה ליה לכתוב שכך כתב הרמב"ם הלכות אבל [פרק יב הלכה א] ששם כתב הך דינא דסנהדרין), והוא מהתימה שראה בסימן שמח סעיף א ולא ראה בסעיף ב ששם מבואר הך דינא:
האמנם קשיא לי על הך דינא דאין מלקין מכת מרדות על הספק, ממה שכתב הרמב"ם הלכות איסורי מזבח [פרק ו הלכה ג] במקדש יין פסול למזבח דלוקה מכת מרדות והיא איבעיא דלא איפשטא במנחות [פז, א], ומצאתי בבני יעקב בהגהותיו להרמב"ם שם שהרגיש בזה. תו קשה לי ממה שכתב הרמב"ם הלכות איסורי ביאה [פרק יז הלכה ז] בכהן שנשא ספק גרושה או ספק אלמנה או ספק זונה או ספק חללה מכין אותו מכת מרדות, וכן הוא בחינוך [סימן רסז] ובטור ושלחן ערוך אבן העזר [סימן ז סעיף כ] מבואר דגם בספק מכין מכת מרדות:
ושוב ראיתי להרב פרי מגדים בפתיחה כוללת לאורח חיים שתמה כן על הכסף משנה, וכתב לחלק בין ספק בגוף המעשה דלוקין ובספק איבעיא דלא איפשטא אין לוקין, וההיא דהלכות איסורי מזבח כתב דשם איכא עשה לכן לוקין. וכן כתב בשושנת
העמקים [כלל ט] ובגינת ורדים [כלל נט] ובמשבצות זהב באורח חיים [סימן תקלא ס"ק ג]:
והנה הא דספק במעשה לוקין מכת מרדות כן מוכח גם כן ממה שכתב [הרמב"ם] הלכות גירושין [פרק א הלכה ד] דאם בא על אשתו אחר הקינוי והסתירה לוקה מכת מרדות אף דהוא ספק אם זינתה. וכן כתב שם בהלכה טו והטומטום ספק הוא ולפיכך הבא על טומטום ואנדרוגינוס מכין אותו מכת מרדות, וכן הוא בחינוך [סימן רט] ובחידושי ריטב"א יבמות [פג, כ]. ולא תקשה לך ממה שכתב בהלכות איסורי ביאה [פרק כב הלכה יא] דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם אשה, ואם נתיחדו אין מכין אותן מפני שהוא ספק, וכן הוא בטור ושלחן ערוך אבן העזר [סימן כב סעיף יב], דשאני יחוד דאינו אסור מן התורה רק מקבלה וכמו שכתב הרמב"ם שם. ולכן בספק אף שלכתחלה אסור לייחד עם כל זה אם ייחד אינו לוקה מכת מרדות, מה שאין כן בדבר האסור מן התורה גם בספק לוקין מכת מרדות:
ולהכי כתב הרמ"א באבן העזר [סימן כו] שלא ראה להכות מי שקידש בלא שידוכים, ופירש בשו"ת ר' חיים ראפפורט [חלק אבן העזר סימן יג] כיון דפלוגתא היא לכן אין מכין. והיינו כיון דהוי רק דרבנן משום פריצותא לכן בספק אין מכין:
ואתי שפיר בזה מה דאיתא בנדה [פרק ד משנה א] בנות כותיים נדות מעריסתן כו' ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש כו'. ופירש התוספות יום טוב שם דהאי חייבים הוא מכת מרדות, ולפי שהוא מספק אין לוקין, היינו גם כן, כיון דהטומאה היא מדרבנן, דבגד ראשון לטומאה שהכניסו למקדש היא מדרבנן וכמו שכתב המשנה למלך הלכות כלים (פרק כג הלכה יא, ולהכי בספק אין מלקין, אבל באיסור דאורייתא גם בספק מלקין. וכן מבואר בהלכות ביאת מקדש [פרק ג הלכה כד] בצירוף השהיות בשוגג אינו מביא קרבן, מפני שהדבר ספק אבל מכין אותו מכת מרדות. וכן הוא בהלכות שחיטה [פרק ג הלכה ח"י] דספק בשחיטה לוקה מכת מרדות, וכן הוא בכלבו [סימן קז]. ושם פרק ד הלכה א, בישראל שאינו יודע הלכות שחיטה אף ששחט לפנינו כמה פעמים, עם כל זה אם שחט בינו לבין עצמו האוכל משחיטתו לוקה מכת מרדות אף שהוא ספק, והוא גם כן בכל בו [סימן קז] ובדרכי משה ביורה דעה [סימן ח ס"ק ה] וכן הוא בשרת הרי"ף [סימן רפח] בנשי כהנים שנשבו נשותיהן ונשתהו לילה אחד שלם ולא היה לה עדים שטהורה היא, כתב וזה לשונו, ואינה נאמנת כשתאמר טהורה אני, ואם לא רצה להוציאה מלקין אותו מדרבנן מפני שהוא ספק. עכ"ל. ולכאורה מבואר כן במסכת שמחות [פרק ד הלכה כג], דאיתא התם, נכנס למדור העכו"ם, לארץ העכו"ם ולבית הפרס, או שיצא לחוץ לארץ מכין אותו מכת מרדות. ע"ב. מבואר דגם בבית הפרס דהוא ספק מכין מכת מרדות. ועיין רמב"ם הלכות אבל [פרק ג הלכה יג] שכתב כן, והכסף משנה לא העיר מקורו שהוא ממסכת שמחות. ויש לדחות ולומר דבית הפרס כיון דחכמים טמאוהו הוה ליה כודאי טומאה דרבנן. אולם בתשובת הגאונים שבסוף ספר פרדס הגדול [דף סא, א] מבואר שם דכהן שנכנס לספק טומאה לוקין מכת מרדות (והתשובה הזאת היא לרב צמח גאון שכן הביא בשמו בשרת חמדה גנוזה סימן נה), ושם מבואר דגם בספק גרידא ולא בבית הפרס מכין גם כן מכת מרדות:
ובזה יש לתרץ דברי הלחם משנה, הלכות יום טוב [פרק ג הלכה יא] שכתב דהא דאמרינן בביצה [דף לד] הכא בקדירה חדשה עסקינן, דסובר שם הטעם משום שצריך לבודקו. וכבר תמהו עליו דאם כן איך אמרינן שם שהוא חייב והא לפי זה אינו רק ספק. עיין שרת חוות יאיר [סימן קנח] ובינה לעתים הלכות יום טוב שם. ולהנ"ל יש לומר דסבירא ליה להלחם משנה דהאי חייב הוא מכת מרדות, וכדאמרינן במסכת שבת [דף מ, ב] מאי חייב, מכת מרדות (וכך כתבו התוספות זבחים [דף קד ע"ב ד"ה לא] לפרש המשנה כריתות [יב, ב] אכל אוכלין טמאין חייב, היינו מכת מרדות: וכן כתבו שם לפרש המשנה מעילה [דף י ע"א] דקטורת ולבונה הכשירו בטבול יום חייב, היינו מכת מרדות. וכך כתבו התוספות ביומא [דף מח, ב ד"ה מדפסול] וכן כתב רש"י בשבת [פא, ב] בהא דאמרינן שם גבי פרפיסא דחייב, היינו מכת מרדות והביא ראיה מסנהדרין [דף פב] הבא על הכותית חייב דהיינו מכת מרדות. ועיין באור זרוע הלכות שבת [סימן נו] שגמגם על רש"י בזה בשם הריב"א, וכתב דלא דמי לההיא דסנהדרין, ונראח דהריב"א אזיל בזח לשיטתו שגם בתוספות זבחים ויומא הנ"ל לא רצה לפרש כן. אולם רש"י ותוספות פירשו כן). ואם כן אתי שפיר דברי הלחם משנה דמכת מרדות מכין גם על הספק. וכן הוא בשרת הלכות קטנות [חלק א סימן סז], דמי שמחק אלוקים לא תקלל שהוא ספק אם הוא קודש אם הוא חול, דמלקין אותו מכת מרדות:
ונראה להוכיח דגם רש"י סבירא ליה דמכת מרדות מכין על הספק. דהנה בש"ס סנהדרין [פט, ב] איתא, תנא תנא קמיה דרב חסדא, הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה מאן דאכל תמרי בארבלאי לקי, מאן מתרי ביה, אמר אביי חברי נביאי. מנא ידעי, אמר אביי דכתיב, "לא יעשה ד" דבר כי אם גלה סודר:
ודלמא הדריה ביה, אם איתא דהדרא ביה אודיעו הוי מודעי לכולהו נביאי, והא יונה כו'. והנה הך לוקה בודאי אינו מלקות דלית ביה לאו, והוי לאו הבא מכלל עשה וכמו שכתב הרמב"ם פרק יט מהלכות סנהדרין, והאי לוקה הוא מכת מרדות, וכן כתב הלחם משנה שם. ואי סלקא דעתך דאין מכין מכת מרדות על הספק, אם כן תקשה על רש"י שפירש שם דלמא הדרא ביה, וזה לשונו, פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים, והאיך מתרין בו התראת ספק. עכ"ל. דנראה מדבריו דמקשה משום דהוי התראת ספק דלא שמה התראה. ולכאורה הוא תמוה דמאי ענין התראת ספק לכאן, דהתראת ספק לא הוי רק כשאחר כך נתברר שעבר והוי ודאי. רק שבשעת ההתראה הוי ספק, אבל כאן גם עתה אין אנו יודעין אם עבר ולא יתברר אלינו לעולם, אם כן מאי שיאטה דהתראת ספק לכאן:
והן אמת שנראה בדעת רש"י דגם בכהאי גוונא נכלל בהתראת ספק. עיין רש"י חולין [דף פ, א] גבי תיש הבא על הצביה דהוי התראת ספק וגם שם תקשה כזאת, עיין בכסף נבחר [כלל נא] שהעיר עליו בזה. ועיין רש"י שבועות [לז, א ד"ה הזיד], ולפי מה שפירש בכוונת דבריו בשו"ת שמן רוקח [חלק ב סימן נו], דהכוונה דשמא שכחו העדים העדות, יעוי"ש, דמבואר דלרש"י גם בכהאי גוונא מקרי התראת ספק. ועיין רש"י חולין [דף כג, ב] שכתב דמיבעיא לן אליבא דר' יהודא דאמר שאור דידיה ישרף, אלמא יש בו צד חמץ וקאמר האוכלו פטור, אלמא לאו ודאי חמץ והוי התראת ספק. עכ"ל. מבואר שאף שהוא התראת ספק לכל העולם, ולא יתברר כלל, עם כל זה קרי ליה התראת ספק:
יהיה איך שיהיה, קשיא לי למה לו לרש"י לומר דהוי התראת ספק, וזה תליא בפלוגתא אם התראת ספק שמה התראה או לא. יותר הוה ליה לומר לפרש דברי הש"ס דמקשה כיון דהוי ספק האיך נלקהו על הספק, אלא על כרחך דסבירא ליה לרש"י דבאמת מלקין מכת מרדות על הספק:
והדברים נוגעים כלפי מה שכתב בספר דרך פיקודיך [בהקדמה סימן ו ס"ו] וזה לשונו, עבר על ספק תורה יש להסתפק אם לוקה מכת מרדות, ונראה לי דלכתחלה אין מוציאין ממון בעדותו מיד המוחזק, ואם תפס התובע אין מוציאין מידו. עכ"ל. והיינו משום שנסתפק אם בספק לוקין מכת מרדות. וכבר ביארנו דבספק במעשה בודאי לוקה מכת מרדות. אולם גם בספק איבעיא דלא איפשטא שהחליט הפרי מגדים דאינו לוקה, נראה לי ברור דלוקה. וראיה ממה שכתב הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות [פרק י הלכה ה] דתבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרעה בקרקע ואכלה דלוקה:
והיא בעיא דלא איפשטא במנחות [דף סט], וכן הוא בכלבו [סימן נו]. (ומה שכתב הרמב"ם אחרי זה וכן שיבולת שהביאה שליש כו' בזה לוקה גם כן מכת מרדות, דהיא גם כן איבעיא דלא איפשטא במנחות שם). וכן כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות מאכלות אסורות הלכה א, בעצם שנשבר והבשר חופה את רובו כו' אם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות, והיא איבעיא דלא איפשטא וכמו שכתב הכסף משנה שם (רק שכתב שהוא בפרק אלו טריפות, והוא טעות סופר וצריך לומר בפרק בהמה המקשה דף עז, א). וכן הוא בכל בו [סימן קב] ובחינוך [סימן תנא], וכן מבואר ממה שכייל לן רבינו בפרק א מהלכות שבת שבכל מקום שיכתוב שהוא אסור או פטור בהלכות שבת, לוקה מכת מרדות:
והנה כתב הרמב"ם בפרק יג מהלכות שבת הלכה ג בהיה עומד ברשות היחיד ופי האמה ברשות הרבים דהו א פטור. והיא איבעיא דלא איפשטא בעירובין [צט, א]. ושם בהלכה ד כתב כן בפירות בכלי והכלי צף על גבי מים, והיא גם כן איבעיא דלא איפשטא בשבת [דף ה, ב]. ושם הלכה טו כתב כן בזרק ונעקר ממקומו וקיבל, והיא איבעיא דלא איפשטא בשבת [ד"ה, א]. ובפרק כ הלכה יא כתב בעז שתחב אפסר בזקנה שאסור לעשות כן, והיא איבעיא דלא איפשטא בשבת [נב, א]:
מבואר להדיא דגם בספק איבעיא דלא איפשטא לוקין מכת מרדות. ואולי יש לתרץ בזה דברי הטור יורה דעה [סימן רז] שכתב בדם שפירש ממקום למקום שלוקין, ותמהו עליו דהא הוי איבעיא דלא איפשטא, עיין בית יוסף ודרישה ופרי חדש שם. ויש לומר דכוונת הטור הוא על מכת מרדות ואתי שפיר. ומה שהכריח למרן לומר בדעת הרמב"ם דעל הספק אין לוקין מכת מרדות מדכתב בפרק ט מהלכות כלאים הלכה ח אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה, אסורין לחרוש כו', ואם עשה בהן מלאכה מכין אותו מכת מרדות ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חי' שבים כו' ואם עשה פטור ודקדק הב"י מזה דסובר דגם מ"מ אין מכין כיון שהיא בעיא דלא איפשטא בב"ק דנ"ה הנה מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"ב בלשונות הר"מ סי' פ"ה שכ' וז"ל ומדכ' הרב ואסור להנהיג כו' ואם עשה כן פטור ומשמע פטור אפי' ממ"מ דאין מלקין אותו מס' ומסתברא לי דס"ל דשיבוטא הוי דג טהור דהוי ס' דרבנן לפי שיטתו ולפיכך פטור אפי' ממ"מ דאי שיבוטא הוי דג טמא הוי סד"א ולא הוי פטר לי' ממ"מ לפי שהכניס עצמי לסד"א א"כ דלא פסיקא לי' ולפיכך כ' פטור דאי הוי דג טמא הוי פטור ממלקות ואי הוי דג טהור פטור אפי' ממ"מ עכ"ל א"כ לפי דברי הרדב"ז לא מוכח מידי מהר"מ דסובר דאין מלקין עה"ס. והן אמת שצל"ע על הרדב"ז שנסתפק אם שיבוטא הוי דג טהור או דג טמא והיא מהתימה דהא אי' בקידושין (דמ"א א') רבא מלח שיבוטא ובחולין (ק"ט ב') אסר לן חזיר שרי לן מוחא דשיבוטא ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ובמדרש איכה בפתיחה בסופה ז' מאות מיני דגים טהורים כו' וכולן גלו עם ישראל לבבל וכשחזרו חזרו עמהם חוץ מדג א' ששמו שיבוטא מבואר מכל זה ששיבוטא הוא דג טהור. וע' ערוך (ערך אספנן) שכ' שקליוס האספנין היא שיבוטא מבואר שהיא טהור וכ' שם שהיא מררתא דכופי' שבפסחים (ל"ט א') וכ"כ בערך מר. וכ"ה בפיר"ח לפסחים דף פ"ז א"כ מבואר דשיבוטא דג טהור ומה נסתפק הרדב"ז. וראיתי להכנה"ג ביו"ד סי' פ"ג הגב"י סי' ב' שכ' בשם הרא"ש בתשובה ששיבוטא דג טהור ובספרד אוכלין אותו ותמה עלי' מה צריך לעדותו של ספרד הלא מבואר כן בש"ס וזה לא קשה כל כך. די"ל דהרא"ש קאי על דג שקראו בימיו שיבוטא ואינו אותו שיבוטא הנאמר בש"ס. משא"כ על הרדב"ז קשיא דהוא קאי על שיבוטא הנאמר בב"ק וא"כ מאי מספקא לי'. עכ"פ לפי מה שבררנו דשיבוטא היא דג טהור ע"כ אין מכין אותו מ"מ דהוא ס' דרבנן וא"כ אינו מוכח כלל מהר"מ דבס' אין לוקין. בשגם דבלא"ה לא ידענא מאין הוכיח הב"י מהר"מ דאין לוקין די"ל דכיון דכתבם בבבא א' וכ' מתחלה דלוקין מ"מ וכ' אח"ז ואסור להנהיג כו' לוקין בזה ג"כ מ"מ. דכיוצא בזה כתב הב"י באה"ע (סי' כ"א) על מ"ש הר"מ הא"ב (פכ"א ה"ב) ואסור לאדם לקרוץ בידיו כו' ומכין למתכוין לדבר זה מ"מ והמסתכל אפי' באצבע קטנה כו' אסור וכ' הב"י דמשמע לי' דאהני כמי מכין מ"מ (והכוונה דכן משמע להטור בדעת הר"מ. דאין לומר דהטור לנפשי' פסק כן והר"מ חולק בזה דא"כ אמאי פסק בש"ע דלוקין כיון דהר"מ חולק) והיינו כיון דכתבן בבבא א' וכ' דאסור נמשך המ"מ גם על זה א"כ גם כאן פירושו כן וא"כ כיון שאין ראי' מדברי הר"מ האלו ובמקומות אחרים מבואר להדיא דבין בס' בגוף המעשה בין בס' איבעיא דלא איפשטא דמלקין הכי נקטינן ובינותי בספרים וראיתי להארעא דרבנן (מהד"ב אות קל"ט) שתמה על הכ"מ מפ"ג מביאת מקדש וביעיר אזן (מערכת מ' אות ס"א) תמה עלי' מדוע לא הקשה מה' איסורי מזבח ולא ראה שכן הקשה המחבר הזה בספרו קהלת יעקב (אית קע"ב) ושם הביא ג"כ מפ"ג מה' שחיטה שהבאתי (ומשם אין ראי' כ"כ דאיתחזק איסורא) ובעפרא דארעא (אות ס"ד) חולק דהיכא דאיכא עכ"פ איסורא דרבנן אז מלקין על הספק משא"כ היכא שיש ס' אם יש איסור כלל ומהתימה מהם איך אישתמט מינייהו דהנך רבנן כל המקומות שהבאתי דמבואר להדיא דאף היכא שיש ס' אם יש איסור כלל בין בס' בגוף המעשה בין באיבעיא דלא איפשטא. לוקין מ"מ. ולא כהפרמ"ג והדרך פיקודיך והארעא דרבנן והיעיר אזן והעפרא דארעא שנמשכו אחרי הכ"מ והמעיו"ט ובדרך אגב אעיר עמ"ש הב"י ביו"ד (סס"י של"ד) וז"ל גרסינן בקידושין דרב מנגיד למאן דחיילא עליו שמתא דרבנן ל' יום ונהרדעי אמרי דלא מנגד בי' רב וכ' ר' ירוחם דמלקין אותו שרוב הפוסקים הסכימו דלית הלכתא כנהרדעי ע"כ אבל הרמב"ם לא כתבו משמע דס"ל כיון דספיקא היא אי מנגד רב או לאו אזלינן לקולא ע"כ ובמחכ"ת הקדושה לא ראה בר"מ ה' טוען (פ"א ה"ה) שכ' וז"ל וכל מי שחלה עליו שמתא ל' יום מכין אותו מ"מ ואח"כ מתירין נידיו עכ"ל והיא כרב ולא השמיטו הר"מ:
ב יש לחקור אם מ"מ צריכין התראה. והנה הסמ"ע בח"מ (סי' ע"ג ס"ק י"ז) והש"כ שם (ס"ק ט"ז) כתבו דמ"מ אינם צריכים התראה. וראיתי להקהלת יעקב (אות קע"א) שכ' ע"ז ולא ידעתי מנ"ל עכ"ל. ולדעתי יצא להם זה מדברי הגאון ההובא בנמ"י (ספ"ג דמכות) שכ' שם וז"ל. לגאון. מלקות דאורייתא צריכין אומדן ב"ד וצריך שיהי' מכות משולשת ואין מלקין אלא על חייבי לאוין ועל ח"כ שאין בהם מיתת ב"ד אבל עבר על מ"ע א"נ חייבי לאוין בלא התראה מכין אותו בלא מספר ובלא אומד עכ"ל וכ"ה בר"מ ה' סנהדרין (פי"ח ה"ה) וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותו מ"מ הואיל וחטאו מ"מ. מבואר מזה דחייבי לאוין בלא התראה מכין מ"מ ש"מ שלוקין מ"מ בלא התראה. וכן מבואר מתוס' קידושין (ס"ג ב' ד"ה בני זה) שפירשו מה דאי' בש"ס שם דאינו נאמן למכות ולעונשין דלמכות היינו היכא דלא התרו בו והכוונה דלמכות היא מ"מ וכמ"ש בהגהת הרי"פ וחי' פני יהושע שם. מבואר דמ"מ אינם צריכים התראה וצ"ע לכאורה מדברי הכל בו ההובא בב"י יו"ד (סי' שע"א) שכ' וז"ל כהן שנכנס בבית הקברות או באהל המת בשגגה ואחר שידע התרו בו וקפץ וידע פטור ואם שהה כדי השתחויה לוקה וכ' שם הב"י ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאורייתא היא דהא לאו שאין בו מעשה הוא עכ"ל. א"כ משמע דס"ל להכלבו דמ"מ על לאוין שאין לוקין עליהן צריכין התראה אולם אינו מוכרח מ"ש הב"י דהאי לוקה היא מ"מ די"ל דכיון דתחילתו היתה ע"י מעשה והיא שוהה ואינו יוצא נחשב למעשה. וכבר תמה ע"ז הברכ"י (סי' שע"ב ס"ג) משם מהר"י הלוי פולאק"ו וכ' שם ע"ז דיש מי שחולק דשאני הכא דנכנס בשגגה עכ"ל:
אולם לפי מה שהאריך המל"מ ה' ביאת המקדש (פ"ב הכ"א) דאף אם תחילת הכניסה היתה בשוגג והתרו בו לוקה א"כ לפ"ז דברי הכלבו אתיין כפשטן והאי לוקה היא מלקות דאורייתא ומצאתי בלח"מ ה' אבל (פ"ג ה"ד) שפירש כן דברי הכלבו ועמ"ש בחי' הר"ר דוד ערמאה (דפ"ד ע"ב) ותמהני על הברכ"י שלא ראה דברי הלח"מ הללו. אך אם המ"מ המה על מלתא דרבנן נ"ל דצריך התראה. וראי' מהא דכ' הב"י באה"ע (סי' קס"א) והב"ש בשם הרמ"ה דאם יש לו לייבם הכשירה לכהונה ופסולה דהדין דחולץ לפסולה ואם עבר ע"ז מנדין אותו ואם התרו בו למלקות מלקין אותו עכ"ל ומלקות דקאמר היינו מ"מ וכמבואר. וכ"כ השירי קרבן בירושלמי יבמות (פ"ד הי"ד) להדיא (ומש"ש דצ"ע ע"ז מדברי הירושלמי מהו להערים כו' לק"מ לפי מה שפי' שם הפני משה שם ודוק) ומבואר דצריך להתרות וע"כ צריך לחלק דבעבירה דאורייתא א"צ התראה ובדרבנן צריך התראה. וראיתי להבית מאיר שם בסי' קס"א שכ' ע"ד הב"ש שכ' דאם התרו בו כו' וז"ל איני יודע לו יהי' דין גמור מה"ת וכי עדיף היא מעשה ד"ת שבתר שעבר אין מלקין אותו וצ"ע עכ"ל ואין כאן מקום עיון כלל דהכוונה דמלקין אותו מ"מ כמו שמלקין לכל העובר על ד"ס (וגם מ"ש שבעבר על עשה אין מלקין יבואר להלן דמלקין) ויש להביא עוד ראי' לזה דבדרבנן צריך התראה ממ"ש הב"י באה"ע (סי' כ"א) בשם ר' ירוחם וז"ל החשוד על שום א' מעריות דין הוא שיתרו בו שלא יעבור על פתח ביתה ואם יעבור ילקו אותו עכ"ל ר' ירוחם. והובא גם בח"מ וב"ש שם. מבואר דצריך התראה בדרבנן. ועפרמ"ג בפתיחה לא"ח שחקר בזה אם מ"מ צריכין התראה ולא העלה דבר ברור ולענד"נ כמ"ש וע' רש"י יומא (פ"ו ב') שכ' ואחת קלקלה והתרו בה למלקות ולכאורה כיון דהיא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. האי התרו בה למלקות היינו מ"מ מוכח דמ"מ צריכים התראה מיהו י"ל דמיירי בפנוי' ולוקה על לאו דלא תהי' קדשה ע' יד דוד (דרכ"ז ע"ד) ומהש"ס סנהדרין (פ"ט ב') שהבאתי למעלה. דאי' התם מאן מתרי בי' כו' ולפמש"ש בשם הלח"מ דהאי לוקה הוא מ"מ מבואר לכאורה דמ"מ צריכה התראה גם בדאורייתא אולם התוס' פירשו שם דמיירי לענין כופין אותו עד שתצא נפשו והיינו קודם המעשה. ואינו מוכרח מזה לענין מ"מ על מה שעבר (ויש לסתור בזה מה שהוכחתי משם דמ"מ מלקין על הספק) ומצאתי בברכ"י ח"מ (סי' ל"ד ס"ק י"ד) שחקר בזה והוכיח מרש"י סנהדרין (כ"ו ב') שכ' ארבעין בכתפי' וכשר שכ' חייב מלקות אע"פ שאין שם התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה מבואר דמ"מ א"צ התראה. ומה שהוכיח שם מר"מ פי"ח מה' סנהדרין שכ' אפי' על איסור של ד"ס כו' דאפי' על דרבנן א"צ התראה. לא מוכח מידי דדוקא גבי לאוין כ' שלוקין בלא התראה ובד"ס צריך התראה ונוח לנו לומר כן שלא יהי' מחלוקת בזה בין הר"מ והרמ"ה ור' ירוחם וע' בד"מ בח"מ (סי' ל"ה ס"ק ל"ב) שכ' בשם המרדכי סוף ה' נידוי ואע"ג דמנדין בלא התראה מ"מ אין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראי' גמורה עכ"ל ולפמ"ש להלן בשם הרד"כ והאחרונים דנידוי ומ"מ שוין המה. א"כ מבואר דא"צ התראה למ"מ. וי"ל דמיירי היכא שמנדין אותו על שעבר עבירה דאו' שאין בו מלקות וע' בזהר חדש (ד"ג ע"ב) דאמר שם ר' חייא דמאן דמקלל שם אלקי"ם אין מנדין אותו דדלמא כוונתו לחד מן דיינא. ור' אבהו ס"ל דמחייב נידוי. ויש להבין במאי פליגי. ונראה דמיירי בהתרו בו משום מקלל השם ולא על דיין וסובר ר' חייא דאינו מחייב על מקלל השם דדלמא כוונתו על דיין וע"ז הא לא התרו בו לכן אינו חייב נידוי ור' אבוהו ס"ל דחייב נידוי אפילו בלא התראה ועיין בזה"ק ויקרא (קי ע"ב) ר' חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו אבל ונוקב שם ד' וכו' וכוונתו ג"כ אם יקלל שם אלקי' סתם הוא ישא חטאו בידי שמים אבל לא שום עונש אפי' בידי אדם דדלמא כוונתו בזה על דיין ואזיל לשיטתי בזהר חדש שהבאתי. וע' בספר שיח יצחק (פ' אמור) שנתקשה בדברי הזהר האלו ומה שפירש שם לא נהירא כלל ומ"ש הוא הנכון וא"כ נראה דבלאוין דאורייתא שאין לוקין עליהן ומכין עבורם מ"מ הוא בלא התראה וכשמכין על מלתא דרבנן צריך התראה:
ג יש לחקור כמה המה מ"מ. הנה המרי"א (פ' כי תצא) הובא במ"א (סי' תצ"ו סק"ב) כ' דהמה י"ג. וראיתי להצידה לדרך (דף ר"י) שתמה עליו מרש"י חולין (דקמ"א ע"ב) שכ' דאין להם שיעור יעי"ש. ואין זו השגה. דהמרי"א מיירי היכא שמכין אותו על עבירה שכבר עבר אז הם י"ג. אבל רש"י מיירי שם קודם שעבר ע"ז כ' דאין להם שיעור. וע' בש"ג במרדכי ר"פ מי שמת שכ' בשם ר"ת דהמה י"ג וכן הביא בשמו בבאר שבע (דקי"א ע"ב) ובשם הר"ר מנוח כ' דהם פחות ממ'. וע' בשערי תשובה לר' יונה (שער ג' סי' ח') שכ' שרשות ביד ב"ד להוסיף מ"מ או לפחות וכ"ה בתשו' הגאון שהבאתי לעיל בשם הנמ"י ספ"ג דמכות. והלום ראיתי בשו"ת מים עמוקים (סי' מ"ח) שכ' וז"ל והנה אשאל ויודיעני מה יעשה במ"ש בפ"ג דסנהדרין אמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר וכ' רש"י דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה ואם איתא כמ"ש החכם הזה שהיא מרדות איך אמר ארבעין בכתפי' והלא מרדות אינם במספר ארבעים עכ"ל ואני תמ' עליו דאיך לא זכר שר תשו' הרשב"א (והיא בח"ד סימן רס"ד) ההובאה בתשב"ץ (ח"ב סימן נ"ה) דלרש"י הוי מ"מ מ' והוכיח כן מדברי רש"י הללו (ועיין טיב קידושין (סי' מ"ב סקי"ח) שגם הוא הוכיח כן מדברי רש"י ולא הזכיר מדברי התשב"ץ האלו) וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' צ') בדעת התוס' וכ"כ לדעתם בשו"ת הרלנ"ח באגרת הסמיכה (סי' א' וסי' ג') ונ"ל שכן הוא ג"כ דעת הטוא"ח (סי' תצ"ה) שכ' דבירושלמי מסמיך להו אקראי. והט"ז שם תמה ע"ז דהא איתא בירושלמי דסופג מ' אולם לק"מ דדעת הטור דגם מ"מ המה ארבעים. וכוונת הירושלמי על מ"מ וכ"ה דעת הר"ן בחי' חולין (דקמ"א) יעו"ש. וראיתי להקהלת יעקב לבעל משכנ"י (דלט"א) שהניח בקושיא על הסוברים דתרומת פירות דרבנן מסוגיא דמכות (ד"ט ע"ב) דאיתא התם אכל תאינה של טבל לוקה א' זר לוקה ב' ואם נימא דהוי דרבנן והאי לוקה הוא מ"מ הא מ"מ אין להם שיעור ומאי חילוק בין לוקה א' ללוקה ב' עכ"ד ושגה בזה. דבאמת ס"ל להנך פוסקים דמ"מ המה ארבעים וא"כ לוקה ב' היינו שמונים. ועתו"ס ר"ה (די"ב ע"א ד"ה תנא) שפי' ההוא דזר לוקה ב' היינו מ"מ. ובבכורות (נ"ד א' ד"ה ושני) שכ' והא דתנן במס' פרה דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת כו' האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות עכ"ל מבואר דס"ל דיש להם קצבה והיינו ארבעים וכמ"ש הריב"ש בשם התוס' וכ"ז אשתמיט מהקהלת יעקב ולק"מ קושיתו. וע' במס' גיטין (די"ט א') המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים כו' וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וכ' רש"י שם אם בא מעשה לידינו בזמן שביהמ"ק קיים לא הייתי סומך ע"ז להביא חולין לעזרה כו' מבואר משם דהאי חייב היינו מ"מ הן אמת שלהר"מ פי' אחר בזה בה' שבת (פי"א הט"ז) ע' שירי קרבן גיטין (פ"ב ה"ג ד"ה אבל) ובגט מקושר בסג"ר (דכ"א ע"א) אך פרש"י מוכח כן. שוב ראיתי בנחל איתן (ד"ד ע"ב) שהשיג על הקהלת יעקב. ומה שהניח שם בצ"ע ע"מ דאמרינן דמ"מ הם ארבעים מרש"י יבמות (נ"ב א') שכ' והתניא לוקה ואין מלקות ארבעים אלא על ד"ת אלמא דאורייתא והיכא אמרת קנה וקמשני האי לוקה לאו מלקות ארבעים היא אלא מ"מ דמשמע מזה דס"ל לרש"י שאין קצבה למ"מ עכ"ד. ולדעתי לק"מ. דלפ"ד יהי' דברי רש"י סותרים זא"ז דהא כבר הוכחתי דרש"י ס"ל דמ"מ הם ארבעים רק מ"ש רש"י והתניא לוקה וסתם לוקה הם מלקות ארבעים דהן מלקות דאורייתא דמלקות דאורייתא נקראו בסתם מלקות ארבעים והם צריכים להיות כדין מלקות ומשני דהם מ"מ ואף דהם ארבעים והם משונים בדיניהם וא"ש. והלום ראיתי בשו"ת בית יהודא (חיו"ד סי' צ"ה) שכ' וז"ל ואפשר שיהי' בא' מן האיסורין דרבנן הנזכר שיש לו עיקר מה"ת לכך יוסיפו לכפותו על העמוד ולהלקותו מ"מ ויהא סופג שמונים עכ"ל. ותמהני דהא מנ"ל והיכן מבואר שמ"מ יהי' שמונים. ראה זה מצאתי בשו"ת הגאונים הנקראים שערי תשובה (סי' ט"ו) לר' האי גאון שכ' וז"ל מ"מ חובטין אותו עד שיקבל עליו שמונים מלקות או עד שתצא נפשו עכ"ל. מבואר שם המספר הזה (אך התם קאי להלקותו קודם שעבר) אולם לבי נוקפי לומר דט"ס הוא לפי מה שראיתי בס' פרדס הגדול בליקוטים (דס"א ע"א) תשו' זו ושם איתא עד שיקבל או עד שתצא נפשו וכצ"ל בשערי תשובה אולם נראה בדעת הבית יהודא לפמ"ש הוא בחאה"ע (סי' י"ג) וז"ל ופי' מ"מ מבואר בתשו' הריב"ש סי' צ' שהוא לפי ראות ב"ד כו' ולפי חומר העבירה כו' ע"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הבית יהודא שמונים היינו לפי חומר העבירה קנס אותו שמונים והנה מבואר בבית יהודא שם דכשעושה תשובה צריך ללקותו מ"מ על כל עבירה שעשה. וכן נראה ודאי דהוא כמו מלקות דאורייתא שליקה על כ"א. ומאד תמי' לי על מ"ש בשו"ת הר"מ מינץ (סי' צ"ג) דשם הי' העובדא שעבר על השבועה והכה את חבירו וחילל שבת ומבואר שם מדבריו שילקה ל"ט ויתודה על כ"א מחטאיו. ובאמת צריך להלקותו על כ"א מעבירות שעשה וצ"ע. ועיין שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ש"ה) שכ' דכשמכין אותו משום שבועות שוא דייק הרא"ש לומר ומ"מ היינו ארבעים במקל עכ"ל מבואר דס"ל בדעת הרא"ש דמ"מ המה ארבעים ויש לו להביא ראיה ע"ז דמ"מ המה ארבעים ממס' דרך ארץ (הובא באגודה במס' ד"א סימן א') כל העוסק בתורה ואינה מכבדה מלקין אותו מ' ע"כ. והנה נודע דליכא לאו ע"ז ואם גם נימא דכבוד התורה היא דאורייתא עכ"ז אין בו לאו וא"כ האי מלקין אותו היא מ"מ ועכ"ז מבואר שם דלוקין אותו מ' ש"מ שמ"מ המה ארבעים. וכן נ"ל ראיה לזה מהא דאי' במס' ד"א זוטא (פרק ד' והובא בטוא"ח סימן ק"ע) דכל מה שיאמר בעה"ב עשה והביא ראיה מר' שמעון בן אנטפרס שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו והי' נודרין ומבדין והלקה אותן ובמס' ד"א מבואר שהלקה אותן מ':
והנה לפי דברי הטור לא בשביל הנדר הי' מלקה אותן שהי' נדרי שגגות וגם הי' בלא התראה רק בשביל שעברו ע"ד חז"ל שאמרו כל מה שאמר בעה"ב עשה וע' בט"ז בא"ח שם וע' היטב מ"ש הרב לשון לימודים ה' ברכות שבסעודה (סי' פ"ו) וא"כ מבואר דמ"מ המה מ'. ובזה א"ש דברי הספרי פ' שופטים על פסוק ויספו השוטרים לדבר דאי' התם ר"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה בן מ' שנה והוא תמוה ובס' נתינה לגר כ' בשם חכם א' דתיבת שנה ט"ס וצ"ל בן מ' פי' שעבר עבירה שחייב עליו מ' וע"ז השיג בנתינה לגר דהא גם בעבר על עבירה דרבנן חוזר מעורכי המלחמה לר' יוסי הגלילי יעו"ש ולהנ"ל א"ש דגם בעבר על עבירה דרבנן נכלל בכלל בן מ' שחייב מ' מ"מ ואתי לאפוקי עבירה קלה שאינו חייב עלי' מ"מ בזה אינו חוזר וכעין מ"ש הרא"ש בהלק"ט (ה' תפילין) דבבירך ברכה שא"צ שהיא עבירה קלה אינו חוזר מעורכי המלחמה וא"כ מבואר מזה דמ"מ המה מ'. וכיון דכן מבואר במס' דרך ארץ וכן דעת תוס' ורש"י והרא"ש והטור הכי נקטינן וכן הוא ביש"ש כתובות (פ"ד סי' י"ב) והנה המ"א (סי' תצ"ו ס"ק ב') כ' ע"ד המהרא"י דמ"מ הם י"ג דמרמב"ם לא משמע כן. וראיתי להמחזיק ברכה (שם סק"א) שכ' שלא ידע על איזה לשון מהרמב"ם כיון עכ"ל ולכאורה חשבתי דכיון על מ"ש הר"מ בה' חמץ ומצה (פ"ז הי"ב) דהאוכל מצה בע"פ מכין אותו עד שתצא נפשו ושוב ראיתי להמחצית השקל שכ"כ. אולם לא נראה לייחס להר"מ שסובר כן בכל מילי דרבנן שמכין אותו עד שתצא נפשו ובשגם שיש שם נוסחאות מתחלפות כמו שיתבאר להלן. ע"כ נראה לפרש דברי המ"א עפ"י מה שראיתי בשו"ת מהרלנ"ח באגרת הסמיכה (אגרת ב') שכ' וז"ל ומספרים שלנו נראה שזהו דעת הרמב"ם ג"כ (שמ"מ הם מ') כפי מ"ש בפי"ו מה' סנהדרין וכל מלקות שמלקין דייני ח"ל אינם אלא מ"מ עכ"ל. ולא הזכיר תוספות על ל"ט נראה שדעתו כדעת התוס' שמ"מ ומלקות של תורה שווים במספר המכות עכ"ל הרלנ"ח ולזה כיון ג"כ המ"א. וע' בס' דברי נביא בח"מ (סי' א' סט"ז) שכ' שמ"מ המה ב' או ג' יעיו"ש ואין עיקר לדבריו רק נקטינן דמ"מ המה מ' כמו מלקות של תורה ויש למצוא סמך לזה לפמ"ש בילקוט תורה (רמז תרצ"ה) ולמה ארבעים אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי ענשו. וזה שייך ג"כ במ"מ על ד"ס שגם המה ניתנו בסיני בהארבעים יום ע' ברכות (ד"ה ע"א) ומגילה (י"ט ב') ע"כ צריך שילקה ארבעים:
ד ויש לחקור למי מכין מ"מ. והנה הר"מ הא"ב (פ"א הח"י) כ' הבא על הזכר או הביא הזכר עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים כו' ואם הי' הזכר בן ט' או פחות שניהם פטורים וראוי לב"ד להכות הגדול מ"מ. מבואר זה דלקטן אין מכין מ"מ אולם נראה דזהו דוקא בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו מכין גם לקטן וראי' ממ"ש הר"מ ה' גניבה (פ"א ה"י) ראוי לב"ד להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהי' רגילין בה עכ"ל ועמ"ש ה"ה שם. מבואר כמ"ש ובזה יתפרשון דברי הר"מ ה' שבועות (פי"ב ה"ז) וז"ל קטנים שנשבעו והם יודעים טעם השבועה אע"פ שאין חייבין כופין אותם לעמוד בדבריהם כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ואם היו הדבר שנשבעו שאין הקטן יכול לעמוד בו אא"כ ניזק כגון שנשבע שיצום או שלא יאכל בשר זמן מרובה מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראה לו שהותר שבועתו כדי שלא יהי' רגיל להקל ראש בשבועות עכ"ל הנה מבואר דברישא לענין שיעבור על השבועה דהוא דבר שבינו למקום בזה כ' רק שמאיימין עליו וכופין אותו בדברים. אבל בסיפא דהוא בין אדם לחבירו וה"ה לעצמו בזה מכין אותו וזה כמ"ש. ולכאורה הי' נראה דגם בדבר שנוגע לחבירו בדבר מצוה מכין אותו גם לקטן. מהא דכ' הרע"ב בשקלים (פ"ה מ"א) דגם הכהנים השומרים במקדש כשבא הממונה ומצאן ישנים היו מלקה אותן וע' מל"מ ה' בית הבחירה (פ"ח ה"ו) שכ' דמסתמיות דברי רבינו שכ' על כל משמורות משמע דס"ל דגם הכהנים בכלל יעי"ש. גם הבאר שבע בתמיד (דכ"ט א') כ' שכ"כ להדיא הר"מ בפ"ה דשקלים. הן אמת שאינו מוכרח כלל מדברי הר"מ שיסבור שגם הכהנים בכלל שהיא לא כ' להדיא שגם לכהנים הי' מלקין רק בהשמירה כ' שמצוה שהכהנים והלויים יהי' שומרים אבל בהמלקות י"ל דלא הי' מלקין רק ללויים. גם מ"ש המל"מ דמסתמיות דברי רבינו משמע דגם לכהנים הי' מלקין ע"ש שכ"כ עמ"ש הר"מ ה' בית הבחירה. אולם אנכי הרואה דדבריו הסתומים בכאן מפורשים המה בה' כלי המקדש (פ"ז ה"ה) ששם כ' זה שעל השומרים הוא איש הר הבית שמסבב על הלויים בכל לילה וכל מי שישו על מטתו מלקה אותו במקלו כו'. הנה כ' כאן דהי' מסבב על הלוים משמע אבל לא לכהנים וא"כ אין הכרע איך ס"ל להר"מ (דאינו מוכרח להיפוך ממ"ש בה' כלי המקדש דדוקא ללויים הי' מלקין די"ל דגם לכהנים קרי לויים) ועיין בעץ החיים במדות פ"א שהסכים להרע"ב דגם לכהנים הי' מלקין וכ"כ בעצי עדן בשקלים שם. והנה המלקות הי' מ"מ. והנה דעת המפרש לתמיד (דכ"ה ע"ב ודכ"ז א') דהכהנים הרובים הי' פחותים מבני י"ג שנה וכ"כ הכ"מ ה' ביה"ב שם ה"ה (ועיין ברע"ב שכ' פי' רובין ילדים ועוד פי' רובי קשת וע"ש בתוס' חדשים שתמה עליו דבגמ' מבואר להיפוך ולא ראה דברי הר"מ בפי' המשנה בתמיד שם שכ' ונתבאר בגמרא שרובין הם הרובים ומורים בקשת כו' מבואר שהי' כן גירסתו בגמרא) וא"כ קשה אם הם פחותים מי"ג האיך ילקו אותם מ"מ הא אין מלקין לקטנים ועכצ"ל כיון דהמצוה מוטלת עלינו לשמור המקדש והיא מתחייב א"ע בכך וכשאינו שומר היא מרע לנו שאנחנו עוברים על מ"ע ול"ת דשמירות המקדש ע"כ יש לנו רשות להכות אותו מיהו אינו מוכרח כל כך די"ל הכוונה בהרע"ב ילדים היינו שאינם בני כ' עמל"מ ה' בית הבחירה שם ובבאר שבע (ומה שהקשה התפארת ישראל שם בתמיד מההוא דפסחים (קט"ז מ') חיובא לדרדקי לק"מ דהתם מיירי בקטנים בני חמש ושש שאינם יודעים הנהגת הפסח וישאלו אבל בכאן הכוונה בני י"ב שהמה מופלא הסמוך לאיש) ומהר"מ אינו מוכח אף שהכ"מ פי' דמיירי דהם פחותים מבני י"ג והב"י והמל"מ פי' בו דגם לכהנים הי' מלקין. אולם באמת אינו מוכרח דהר"מ ס"ל דגם לכהנים הי' מלקין וכמ"ש לעיל ותו דמה שפי' הכ"מ בר"מ דרובין היינו קטנים תמהני שבמחכ"ת לא ראה בפי' המשנה דפי' רובי קשת וא"כ לא מוכח מידי וראיתי לרש"י בביאורו למס' אבות (פ"ה מי"ט) שכ' ואם הגיע לעשרים ולא הביא ב' שערות גליא אנפשי' דסריס היא דסריס אין לו ב' שערות וחייב בכל מצות ובכל עונשין שבתורה והיינו דקתני לקמי' בן עשרים לרדוף מאחר שבא לכלל
(חסר כאן 2 עמודים)
דמניין לו בפשיטות כן כיון דחזינן דעל לאוין דדיבור לוקין מ"מ וכמו כן צל"ע על הג' רש"ז מלאדו שכ' (במכתב שלו שנדפס בסידור הנדפס מחדש) דעל לאו דלא תתלוצצו אין לוקין עליו מ"מ ע"ש דמניין לו בפשיטות כן. העולה מזה דעל לשאב"מ לוקין עלי' מ"מ דלא כהקהלת יעקב (וע' בפסחים קי"ג ב') דזינגיד אסהיד קמי' דרב פדא בטובי' ורב פפא נגדי' לזינגיר והיינו מ"מ וכמ"ש בהגמ"יי (פ"ה מה' עדות) מבואר דמלקין מ"מ על הדיבור ויש לעיין אם משמתין על לשאב"מ וראיתי בס' צנצנת המן (דט"ז ע"א) שכ' דעל לשאב"מ אין משמתין דשמתא חמירא מנגידא וכיון דאין מלקין על לשאב"מ מכ"ש דאין משמתין יעו"ש. ולכאורה אינו מוכרח לומר כן די"ל דהא דשמתא חמירא מנגידא הייני ממ"מ אבל לא ממלקות דאורייתא הן אמת שמדברי מהרימ"ט בח"מ לקידושין (דכ"ח) שכ' שם קים לי' בדרבה מיני' משמע דגם ממלקות דאורייתא חמירא השמתא וכן נראה דס"ל להרב חי"י בהגהותיו לאלפסי פסחים פ' מקים שנהגו שכ' על מ"ש הרי"ף לפיכך השמתא חמורה יותר מן המלקות וכ' ע"ז החי"י כ"ש ממכות מרדות עכ"ל נראה מזה שס"ל בכוונת הרי"ף מלקות היינו מלקות דאורייתא ושמתא חמירא מהם. הן אמת שאינו מוכרח לומר כן בכוונת הרי"ף וי"ל דכוונתו על מ"מ דאיירי בהו ולא על המלקות. ולכאורה הי' מקים להוכיח דהרמב"ן ס"ל דמלקות חמירא מן השמתא דהנה במגילת אסתר (שורש א') כ' ע"ד הרמב"ן שם וז"ל ומה שהביא ראי' שהקילו בהם (בדרבנן) ממה שראינו שבעונשם לא הלקו רק נדו ושמתו אין מכאן ראי' כלל כי אדרבה חומרא גדולה היא זאת לנדות יותר ממה שילקוהו וכן מצינו בפ' ואלו מגלחין (די"ז) ומייתי לה בפסחים בפ' מקום שנהגו אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי כי' ופרש"י שם ממני אנגידא מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוה מלקו להו כו' הרי כי עונשם דמצותיהם חמור משל מצות התורה אשר אין בהם כרת ומיתת ב"ד עכ"ל המגילות אסתר. והנה ליישב דברי הרמב"ן מוכרחים אנו לומר דס"ל דמלקות חמירא משמתא ורק מ"מ קילא משמתא וא"ש קושיתו. אולם באמת א"צ לכך לתרץ דברי הרמב"ן דקושיות המגילות אסתר מעיקרא לק"מ דלא ראיתי כלל בדברי הרמב"ן שיקשה על הרמב"ם מדוע לא ילקי על דרבנן דז"ל הרמב"ן שם אכל הגזירות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהם דין המראה כלל וכ"ש שהמטרה בהם ועובר בא' מהם על דעת שהיא איסור שאינו עובר על לאו הזה ואינו בכלל דין פרשה זו כלל לפי שהיא כולה עונש הממרים לא החוטאים אבל הם דנו בממרה שלהם עונש הנידוי כו' עכ"ל הרמב"ן הנה מבואר שהרמב"ן לא הקשה מדוע לא ילקוהו להעובר על דבריהם (אדרבה הרמב"ן כ' בראש דבריו בשם הרמב"ם שלכן אין מלקין לפי שלפי דעתו עובר על לא תסור והוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו) רק שהקשה הרמב"ן מדוע לא ידונו אותו כדין זקן ממרא והוא בחנק וע"כ כ' ואינו בכלל דין פרשה זו ר"ל דין זקן ממרא שהוא בחנק וא"כ קושיות המגילות אסתר מעיקרא לק"מ. ועכ"ז מה שהחליט בצנצנת המן דאין משמתין על לשאב"מ מדאין מלקין לא נהירא לומר כן מדחזינן בכל מלתא דרבנן דאית בהו או מ"מ או נידוי ושמתא ש"מ שגם על דברים שאין לוקין עליהם עכ"ז מנדין ומכ"ש בלשאשב"מ ועדיין צ"ע:
ח ויש לחקור בלאו הניתק לעשה אם לוקין מ"מ. וראיתי בשושנת העמקים (כלל ט') שהעלה בצ"ע אם לוקין או לא. ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דאין לוקין ממ"ש הר"מ ה' פה"מ (פי"ח ה"ט) דהמותיר מבשר קדשים לאחר זמן אכילתן אינו לוקה כיון שהכתוב נתקו לעשה באש תשרפנו ותמה הכ"מ ע"ש דאמאי לא כ' לפי שהוא לשאב"מ ומה שתירץ כבר דחאו המל"מ. האמנם עם האמור י"ל דאם הי' כותב לפי שאין בו מעשה א"כ הי' לוקה מ"מ עכ"פ לכן פי' לפי שהוא ניתק לעשה הוא קיל שאין לוקין ג"כ מ"מ. ויש לחזק הדבר לפמ"ש בשו"ת תועפות ראם (חא"ח סי' ט') שכ' דדעת הר"מ הוא כשיטת הר"י שבתוס' פסחים (דכ"ט) דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו. דכשמבערו ניתקן העשה מכל וכל ואפי' איסורא ליכא ובזה יש ליישב דברי הר"מ דנקט ניתק לעשה דהוא היתר גמור ואינו נפסל לעדות משא"כ בלשאב"מ הוא פסול לעדות עכת"ד וכיון שכשעושה העשה נעשה היתר גמור ע"כ אין לוקין מ"מ ובזה י"ל דברי הר"מ ה' שכירות (פי"א ה"א) דאין לוקין על כובש שכר שכיר משום דניתן לתשלומין וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת חא"ח (סי' צ"א) וחיו"ד (סי' ע"ז בהגה"ה) שכ' וז"ל באמת תמי' לי על הר"מ דפסק כר"י דלשאב"מ אין לוקין עלי' למאי צריך הר"מ לתת טעם דאין לוקין אכובש שכר שכיר הואיל והוא לאו שניתן לתשלומין הא בלא"ה אין לוקין הואיל ולא עבר מעשה ולכאורה הוא תמיה על הרמב"ם עכ"ל האמנם עם האמור י"ל דגם בניתן לתשלומין אין לוקין מ"מ ולא מיפסל לעדות דכשמשלם נעשה היתר ועוקר הלאו למפרע ע"כ לא כ' הואיל שאין בו מעשה דאז הי' לוקה מ"מ ופסול לעדות אמנם לקושטא דמלתא הא בדותא הוא דאף אם נודה לדברי התועפות ראם דבלאו הניתק לעשה נעשה היתר למפרע ולא עבד איסורא היינו משום שהעשה ניתן לתקן הלאו משא"כ בניתן לתשלומין דהטעם דאינו לוקה הוא משום שאין אדם לוקה ומשלם א"כ האיסור הוא במקומו רק שצריך לשלם וכיון שמשלם לו ממון אינו לוקה וא"כ עדיין תשאר קושיות הנ"ב על הרמב"ם. ובמ"ש א"ש מה שתמה בשו"ת פמ"א (ח"א סי' כ"ו) ע"ד הר"מ האלו וז"ל ומה מאד נפלאתי על הרמב"ם שכ' בפ"א מה' שכירות דאין לוקין על כובש שכר שכיר שהרי הוא חייב לשלם וקשה שהרי לפי דעת הב"ח והסמ"ע דלאו זה נאמר אף דאמר המתן לי למחר אתן ואף שאינו עושקו ואינו גוזלו עובר על לאו זה וא"כ אליבייהו לא הוי ניתק לעשה דלא ניתן לתשלומין וא"כ למה כ' שאין לוקין עליו וצ"ע עכ"ל הפמ"א ולק"מ דלאו שניתק לעשה ולאו שניתן לתשלומין המה שני דברים ובנותן לתשלומין הוא אף היכא שליכא עשה לשלם ולא ניתק הלאו בזה עכ"ז אינו לוקה דאין אדם לוקה ומשלם וע' ר"מ פי"ח מה' סנהדרין ה"ב וא"כ הכא שאף שאינו ניתק הלאו עכ"ז כיון שצריך לשלם אינו לוקה על לאו זה וצ"ל דאין זה דומה למ"ש ה"ה ה' מלוה (פ"ג ה"ד) במשכן שלא ברשות ואבד המשכון דלקי ולא נאמר דניתן לתשלומין כיון שהלאו אינו לתשלומין שאין מחלקותן בממון יעו"ש דהיינו משום דהתם מעיקרא לא ניתן הלאו בשביל דררא דממונא דהא הוא מקבל אותם בחובו והוי הלאו כמו שאר לאווין שאינן של ממון משא"כ בכובש שכר שכיר דהלאו מתחלה ניתן בשביל דררא דממונא שהוא אינו נותן להשכיר מעותיו רק שהלאו הוא שצריך ליתן אותו בזמנו ואם הוא נותן אח"כ עובר ג"כ על הלאו ע"כ מקרי ניתן לתשלומין וע' במ"ש השער המלך ה' חמץ (פ"א הי"ז) שכ' ג"כ כן והוא ברור דלא כהפמ"א ובמ"ש דבניתן לתשלומין לוקין מ"מ א"ש מה שתמה בתורת חיים בסנהדרין (ד"ע ד"ה הכהו) שהביא שם דברי הר"מ ה' חובל פ"ה דבהכה לחבירו הכאה שיש בה ש"פ אינו לוקה דאינו לוקה ומשלם וע"ז כ' וז"ל ואע"ג דפשוט הוא כתבתי זאת לפי שראיתי עתה המכה או החובל את חבירו נוהגים הדיינים לפסוק עלי' שיפדה מלקות במספר ארבעים זהובים או חצאי זהובים וכיוצא בזה ולאו דינא הכי דכיון דבר תשלומין א' מה' דברים הוא לאו בר מלקות הוא אם לא שרוצין לפסיק עלי' דרך קנס לביישו עכ"ל ולפמ"ש דעכ"פ לוקין מ"מ בלאו שניתן לתשלומין א"כ המעות שפוסקין הוא שפודין המ"מ שחייב. אולם בלא"ה אין ראי' מהר"מ דהוא פסק דאין אדם לוקה ומשלם אולם התוס' חולקים עליו וכמ"ש בשו"ת חו"י שאביא להלן וא"כ א"ש מנהגינו לפי דעת התוס' ואם כנים אנחנו בזה דבלאו הניתק לעשה אינו לוקה מ"מ ובניתן לתשלומין לוקה א"ש דברי התוס' ב"מ (דס"א ע"א) שכ' וא"ת הא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל הוי לאו הניתק לעשה וכ"כ שם בד"ה לעבור עליו בב' לאוין וא"ת ולוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וראיתי בשו"ת חו"י (סי' קצ"ג) שכ' דצל"ע ע"ש התוס' בגזל דהוי לאו הניתק לעשה בכדי שלא יהי' מלקות בהלאו אמאי לא כתבו משום לאו הניתן לתשלומין וכמ"ש הר"מ בפי"ח מה' סנהדרין יעו"ש שנתעצם הרבה בקושיא זו האומנם עם האמור א"ל די"ל דס"ל להתוס' דגם מ"מ אין עונשין מן הדין (עשו"ת רדב"ז ח"ה (סי' שי"ח רי"א) דגם לחבוש אותו אין חובשין מן הדין) וא"כ להכי לא כ' התם דגזל הוי לאו שניתן לתשלומין דהא על לאו שניתן לתשלומין לוקין מ"מ (וס"ל להתוס' דמ"מ המה מה"ת עמ"ש לקמן) וא"כ עדיין תקשה דהא אין עונשין מן הדין וג"כ תקשי לוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין שיכוהו ב' פעמים מ"מ (וכמ"ש למעלה בשם התוס' ר"ה די"ב) וע"כ כ' דהוי לאו הניתק לעשה. וא"כ ליכא מ"מ (ומ"ש החו"י דהר"מ בה' סנהדרין לא כ' רק טעם שניתן לתשלומין הנה בפ"א מה' גזילה כ' מתחלה דהיא ניתק לעשה וגם אם שרף המשכון פטור ממלקות משום שניתן לתשלומין הרי שכ' ב' הטעמים ובה' סנהדרין תפס ניתן לתשלומין שהוא יותר כולל גם כשנשרף המשכון וכיון שאין כאן מקומו לבאר דין הגזילה רק רצה לתפוס דוגמא ללאו שניתן לתשלומין ע"כ תפס בגזילה ניתן לתשלומין שהוא כולל וסמך א"ע שבמקומו בה' גזילה ביאר ב' הטעמים (וע' בחי' פנ"י ב"מ (דס"א ע"ב) שהעיר על הר"מ ה סנהדרין מדוע לא כ' ניתק לעשה ע"ש ולפענ"ד הדבר פשוט כמ"ש והייני דהר"מ פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו וא"כ כשנשרף המשכון שוב לא ניתק לעשה משא"כ התוס' ס"ל כמ"ד בטלו ולא בטלו וא"כ גם ניתק לעשה כולל כמו ניתן לתשלומין וא"ש דבריהם ולא קשה קושיות החו"י ואין להקשות לפמ"ש בביאור דברי התוס' א"כ עדיין תקשה על מה דאמרינן התם בש"ס ב"מ לא תגנובו דכ' רחמנא למה לי כו' והא גניבה הוי לאו שניתן לתשלומין ושפיר איצטריך למיכתב בכדי שיהי' לוקה מ"מ עכ"מ פ"א מה' גניבה דגניבה הוי ניתן לתשלומין ונראה להביא ראי' מזה למ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' פ"א) דגניבה הוי ג"כ ניתק לעשה וכ"כ בשו"ת חו"י בהשמטות יעו"ש. והן אמת שהראי' שהביא החו"י והש"א מש"ס חולין (קמ"א א') דאמרינן התם לפשוט דר' יהודא ס"ל דלאו הניתק לעשה לוקין עלי' וע"ז הביא ראי' מהברייתא גנב וגזלן ישנו בכלל מלקות דברי ר' יהודא אינו מוכרח די"ל דעיקר הראי' הוא מגזלן דהוא ניתק לעשה ובגנב הוא שניתן לתשלומין ועשו"ת עטרת חכמים בחי' לפסחים (ד"ב ע"א) עכ"ז י"ל דהתוס' ס"ל כן וא"ש ודוק. אולם באמת אין כאן ראי' כלל דהא לפ"ד התוס' כאן דניתן לתשלומין לוקה א"כ לוקין על הגניבה וא"כ מאי מקשה הש"ס לאו דכ' רחמנא בגניבה למה לי הא אין לוקין מן הדין וא"כ יש לכאורה ראי' גדולה להתוס' דגניבה הוי ניתק לעשה אך באמת אינו מוכרח דכי היכא שכ' התוס' בד"ה אמרי ה"נ וז"ל ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוי מצי למימר לעיל דלא ילפינן מהדדי כן ה"נ י"ל בההיא דכאן דה"מ למימר דמה"ט לא ילפינן מהדדי וכמו כן ראיתי להלח"מ ה' גניבה (פ"א ה"א) שכ' ע"ד הר"מ שכ' בגונב ע"מ להחזיר שאסור שלא ירגיל בכך דנראה דהוא מדרבנן דקשה דהא עיקרא דקרא דלא תגנובו אתא לדרשא דע"מ למיקט וע"ז כ' דס"ל דאסמכתא בעלמא היא דהא בלא"ה אין מזהירין מן הדין. איברא דקשה דהא אין לוקין על לאו זה דניתן להשבון וא"כ לא מקרי אזהרה ע"ש שהניח בקושיא וזה הקושיא אינו אלא להר"מ דס"ל דלאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו אבל להתוס' דס"ל דלוקין עלי' א"ש בפשיטות וא"כ אין ראי' דס"ל דלאו דגניבה הוי לאו הניתק לעשה וס"ל דהוא אסמכתא בעלמא וכמ"ש הלח"מ בדעת הר"מ ובזה א"ש עה שהקשה בס' דברי משפט דיני גניבה וגזילה סי' א') וז"ל אולם יש לעיין הא מבואר בב"מ (רס"א) בתוס' ד"ה לעבור עליו בב' לאוין שהקשו ולוקמי בגזל גופ' ולעבור עליו בב' לאוין ותירצו דאין נ"מ שאין לוקין מטעם שניתק לעשה ועי"ש במהרש"א וקשה למה לא מוקי הלאו דלא תגזול לגוזל ע"מ למיקט ואי משום דכבר נאמר לא תגנוב המורה ע"מ למיקט מ"מ נימא דלא תגזול מורה ע"מ למיקט ולעבור עליו בב' לאוין עכ"ל. אולם לפי המבואר דע"מ למיקט אינו אלא מדרבנן גם גבי גניבה א"ש מה דלא מוקי לה הש"ס הכא גבי גזילה כיון דפשיטא להו להש"ס דזה אינו אלא מדרבנן. הן אמת שבלא"ה ל"ק לדעתי קושית הדברי משפט מדוע לא מוקי לה הש"ס לא תגזול ע"מ למיקט לפמ"ש בס' תורת חיים בב"מ שם דהילפותא דהש"ס דמיירי בע"מ למיקט הוא משום דכתיב לא תגנובו לשון רבים והיינו דמיירי בע"מ למיקט ומניין ידוע לנו הוא משום דאומר כן לחבירו שעומד אצלו שע"מ כן היא עושה זאת וע"כ מזהיר רחמנא לשניהם שהוא אסור יעו"ש. וא"כ א"א להש"ס למידרש כן גבי גזל דהתם לא כתיב לשון רבים א"א להש"ס למידרש כן וא"כ מעיקרא לק"מ קושית הדברי משפט וע' בב"ח ח"מ (סימן שנ"ט) שכ' דהא דלא כ' הטור דאסור בגזילה ע"מ לחזור הוא משום דהאיסור בגניבה שלא ירגיל א"ע בכך וטעם זה לא שייך אלא בגניבה שהוא בסתר ושכיחא לי' טובא משא"כ בגזילה בפרהסיא דלא שכיחא עכ"ל ועבש"כ שם וא"כ לא קשה ג"כ קושית הדברי משפט דלהכי לא מוקי הש"ס כן גבי גזילה דבזה מסתברא דאינו אסור ודו"ק:
ובזה א"ש מה שהניח התורת חיים בתימה בב"ב (דט"ז) על מה שאמרו שם באיוב דהי' גוזל שדה מיתומים ומשביחה דהיכא עביד הכי דהא איתא לא תגנובו ע"מ לשלם תשלומי כפל ולהנ"ל א"ש דגבי גזילה מותר וע' בשיטה מקובצת לב"מ שם שכ' דהא דאסור לגנוב ע"מ להחזיר הוא להחזיר דבר אחר אבל להחזיר אותו דבר מותר יעו"ש ולפ"ז גם כן לק"מ קושית הת"ח מאיוב דהא הי' מחזיר להם אותו שדה. אך רבים חולקים בזה ע' קצה"ח (סי' שמ"ח סק"א). ובעיקר הדבר מה שהחליט הלח"מ בדעת הר"מ דס"ל דע"מ למיקט הוא איסורא דרבנן ממ"ש הטעם שמא ירגיל א"ע בכך ע' בק"א לש"ע מהרש"ז (ה' גזילה ס"ג) שכ' ע"ז אבל המ"מ רפ"ק מה' גזילה לא ס"ל הכי ועביו"ד סי' קפ"א דאורחא דהרמב"ם לפרושי טעמא דקרא וכה"ג אשכחן בה' גניבה פ"ז ה"ג ע"ש עכ"ל. הנה מ"ש שאין ראי' ממ"ש הר"מ הטעם שיסבור שהיא דרבנן דבריו צודקים וכה"ג כ' האחרונים בהרבה מקומות. אולם מ"ש דהמ"מ לא ס"ל כן ברפ"ק דגזילה תמהני שלא נמצא שם כן כלל וצע"ג. אולם תמהני על הלח"מ שבמח"כ לא ראה מ"ש הר"מ בס' המצות (מל"ת סי' רמ"ד) וז"ל ובספרי (ט"ס וצ"ל בספרא והוא בפ' קדושים פרשתא ב') לפי שנאמר בגניבה שנים ישלם שמענו עונש אזהרה מנין ת"ל לא תגנוב על מנת למיקט פי' לצער הבעלים ולהאבידן (ט"ס וצ"ל ולהאדיבן) ואח"כ תשיבהו לו לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי ד' וה' עכ"ל והנה נודע דבס' המצות אינו כותב הר"מ רק מה דהיא מה"ת ולא מה שהיא אסמכת' ומבואר דס"ל דהוא דרשא גמורה ואסור מה"ת ומהתימה מהלח"מ שלא ראה זה וע"כ כ' ג"כ שם בפ"ב דמה דהשמיט הר"מ ע"מ לשלם תשלומי כפל הוא משום דלא הי' כן גירסתו בברייתא ולא ראה שהר"מ בס' המצות העתיקו (ומה שפי' שם הלח"מ מ"ש הר"מ ע"מ להחזיר וע"מ לשלם דע"מ להחזיר הוא אותו דבר וע"מ לשלם הוא דבר אחר לא נהירא דא"כ הוי משנה יתירה דאם ע"מ להחזיר אותו דבר אסור מכ"ש כשמחזיר דבר אחר וע"כ הי' נ"ל דט"ס יש בר"מ וצ"ל ע"מ להחזיר וע"מ לשלם תשלומי כפל ובזה א"ש הכל) וע' בחינוך (סי' רכ"ד) שהעתיק שם דברי הר"מ כאשר יראה המעיין וכ' שאסור מה"ת לגנוב ע"מ למיקט כו' מבואר שגם הוא פי' דברי הר"מ דאסור מה"ת וע"כ לא ידעתי מרוע קבע הג' מהרש"ז בשלחנו שם דעת הלח"מ בשם י"א דע"מ למיקט אינו אסור אלא מדרבנן והוא לפי מה שפי' דברי הר"מ כן. אולם אחרי שזכינו ומצאנו בסה"מ שכ' להיפוך דהוא מה"ת א"כ אין כאן י"א וע' שו"ת קדושת יו"ט בתשו' הג' מהר"ח מווילאזי"ן (דל"ה ע"ז) שגם הוא תפס בפשיטות בדעת הר"מ דהוא מדרבנן וליתא וכמ"ש. אולם עכ"פ י"ל בדעת התוס' דס"ל כן דע"מ למיקט הוא מדרבנן ולא קשה קושית הדברי משפט ושוב ראיתי בשו"ת מקור ברוך (דכ"ב ע"ב) שהניח בקושיא ע"ד התוס' דא"כ איך אמרינן לא תגנובו למה לי כי' יעו"ש ולק"מ וכמ"ש. וע' בהגהת הר"פ לסמ"ק (סימן רס"א) שכ' אמרו חכמים כו' אפי' ע"מ למיקט כו' וכ"ה בשערי תשובה לר' יונה (שער ג' סימן פ"ה) אמרו רבותינו כו' נראה לכאורה דהוא מדרבנן ואינו מוכרח כמשי"ת לקמן דלשון אמרו חכמים יתפרש ג"כ בדבר שאסור מה"ת רק חכמים פירשו כן:
הדרן למלתא קמייתא דכיון דכתבנו דבניתן לתשלומין לוקה מ"מ א"כ קושיות הנ"ב על הר"מ שבה לאיתנה האומנם תמה אני עליו שבמחכ"ת אשתמיט מיני' דברי התוס' בב"מ שהבאתי דכתבו דלוקין על כובש שכר שכיר. ונהי דנימא דס"ל דלוקין על לאו הניתן לתשלומין ע' חו"י שם עכ"ז תקשה הא הוי לאו שאין בו מעשה. ועשו"ת חכם צבי (סי' כ"ו) שתמה בזה על התוס' ובשו"ת פנים מאירות (סי' כ"ז) השיב דמשכחת לה מעשה שהפועל בא ליקח כסף והוא חטף ממנו יעו"ש וקרוב לזה כ' השער המלך בה' חמץ שם בשם מהר"י בי רב יעו"ש וא"כ סרה קושיות הנ"ב מעל הרמב"ם מעיקרא ונפלאתי על החו"י בהשמטות שתמה ע"ד הרמ"ע שהביא שם דבעושק שכר שכיר אינו לוקה כיון דניתן לתשלומין וע"ז תמה החו"י עליו דהא הוי לאו שאין בו מעשה יעו"ש. ותמהני דהא התוס' כ' ג"כ דלוקה ומוכח דמשכחת בי' מעשה והוא בעצמו הביא דברי התוס' בפנים ובההשמטות נשמטו ממנו והוא פלא. העולה מזה דבלאו שניתן לתשלומין בודאי דלוקה מ"מ. אולם גם בלאו הניתק לעשה עם שהתועפת ראם כ' בדעת הר"מ שכשמקיים העשה ליכא איסורא כלל לבבי לא כן ידמה. והנה על דברי הר"י בעצמם שכ' במשהה החמץ ע"ד לבערו שליכא איסורא (עמל"מ ה' חמץ פ"א ה"ג) תמהו ע"ז האחרונים וכמו שהאריך בזה בשו"ת שאגת ארי' שם ובאחרונים אולם גם לדברי הר"י הוא אינו אלא היכא שמתכוון לכתחלה לבערו ולא כהתועפת ראם שנראה מדבריו שגם היכא שעשה העשה ולא כוון לכתחלה לעשותו ליכא איסורא ובלא זה נראה דבנותר גם הר"י יודה דעביד איסורא דבזה בודאי העשה אינה באה לנתק הלאו שיהי' מותר כיון שיצטרך לשרוף הקרבן ויהי' פסול וע"כ חמיר נותר משאר ל"ת הניתק לעשה ע' בפני יהושע בחי' למכות (דט"ז) שהאריך בזה וע"כ ס"ל לר' יהודא דלוקין עליו בנותר יע"ש שפירש בזה דברי הר"מ בפי' המשנה סוף חולין (ויוכל להיות שמה"ט כ' הר"מ הטעם בנותר דהוי לאו הניתק לעשה לאפוקי סברת ר' יהודא שס"ל דלא הוי לאו הניתק לעשה) וגם לדידן דסבירא לן דהוי לאו הניתק עכ"ז בודאי אסור לו להותיר בכוונה ולגרום שיהי' זבח פסול וישרוף ואם עשה כן בודאי עביד איסורא וגם הר"י יודה בזה וא"כ תירוצו של התועפת ראם על הר"מ בנותר אינו מעלה ארוכה כלל ובעיקר הדבר נראה שאשתמיט מהתועפות ראם דברי הר"מ ה' גזילה (פי"ד ה"ו) שכ' וז"ל הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו ונטל הדינר קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין כמו שביארנו ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש מתנה הוא זו וכבר עבר על האיסורים עכ"ל. וכ' הלח"מ ונ"ל טעמו מפני שאע"פ שמתקן אח"כ הלאו דלא תגזול בהשבת גזילה כדכתיב והשיב את הגזילה מ"מ כבר עבר על לא תגזול וכן האיסור של השב תשיב שהי' לו לחזור קודם יאוש כו' שכל מי שעובר לאו ואח"כ קיים העשה שנתקו הכתוב לא בשביל כן מקרי שלא עבר לאו וצריך תשובה גמורה עכ"ל הלח"מ. מבואר דעת הר"מ בלאו הניתק לעשה אף שמקיים העשה אח"כ האיסור במקומו עומד והן אמת שקשה לי על הלח"מ שכתב כן בדעת הר"מ ואמאי לא פי' בדעת הר"מ שדעתו כדעת הגאון שהביא הרמב"ן במלחמות (פ' אלו מציאות) דכיון דאבידה נקנית ביאוש וגזילה אינה נקנית ביאוש וכיון שע"מ לגזול נטלה הרי הוא לבעלים כמונחת ע"ג הקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוציא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם כלל דמי' כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן יע"ש באורך דברי הרמב"ן וא"כ אינו מוכרח מ"ש הלח"מ בדעת הר"מ אולם לפי מה שמבואר בשיטה מקובצת שם שהקשו הראשונים על דברי הרמב"ן ולפי שיטת הרמב"ם ביאוש לא יתכן לכאורה ג"כ לדידי' פי' הרמב"ן ועקצה"ח (סי' רנ"ט סק"א) ונה"מ שם ושו"ת עטרת חכמים ח"ב (ד"כ ע"ב) וע"כ הוכרח הלח"מ לפרש בדרך אחר וא"כ מבואר דבלאו הניתק לעשה גם כשמקיים העשה עביד איסורא וצריך תשובה ועש"ס ב"ק (ד"ס ע"א) חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע היא ועבשו"ת שאגת ארי' שם. וערש"י מכות (ט"ו א') שכ' למ"ד קיימו ולא קיימו וז"ל שמשעה שעבר הלאו נגמר אבל העשה ניתן לעקור המלקות עכ"ל א"כ מבואר מכל זה דגם כשמקיים העשה איכא איסורא וא"כ לוקין עליו מ"מ וע' תומים (סי' ל"ד ס"ק א') שכ' בלאו הניתק לעשה דפסול לעדות ולשאב"מ קיל וכשר לעדות יע"ש וכיון דבררנו לעיל דבלשאב"מ לוקין מ"מ מכ"ש בלאו הניתק לעשה וניתן לתשלומין דמכין אותו מ"מ הן אמת שמ"ש בתומים בפשיטות דלשאב"מ אם עבר כשר לעדות. הנה בכנה"ג (סי' ל"ד הגהב"י סכ"ו) כ' דפסיל והם צל"ע מ"ש דלשאב"מ קיל מלאו הניתק לעשה:
הנה מצאתי לר' יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' כ"ו) שכ' אמרו רז"ל כל לשאב"מ אין לוקין עליו ומפורש בדבריהם ז"ל כי לשאב"מ חמור מלאו הניתק לעשה עכ"ל מבואר דלא כהתומים דלשאב"מ קיל מלאו הניתק לעשה הן אמת שמ"ש כן בשם רז"ל אני בעניי עדיין לא מצאתי המקום שיאמרו כן. (שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מה"ת ח"ב סי' ע') שגם הוא כ' דלא מצא זה בדברי רז"ל) אך נאמנים עלינו דברי ר' יונה (וראיתי בחי' הגהות לב"י בח"מ סי' ל"ד ס"ק ב' שכ' בשם ד"ע הארוך שכ' עמ"ש ב"י בשם הריב"ש סי' שי"א בנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסיל לעדות ולשבועה אבל כשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דלא עבר מעשה מ"מ עבירה זו חייב עליה מלקות אלא שאין לוקין עליו ומ"ע חייב מלקות מקרי עכ"ל הרי מבואר מדבריו דס"ל דלשאב"מ פסול לעדות דלא כהתומים. ונראה לכאורה מדבריו דמה"ת הוא פסול דזה בכלל חייבי מלקות אולם בדברי האחרונים מבואר להיפוך דלאו שאין לוקין עלי' לא מקרי חייב מלקות ופסול רק מדרבנן ומדברי הריב"ש אין תברא לזה די"ל בכוונת הריב"ש דכיון דיש פלוגתא בין הפוסקים בשבועה דלהבא אם מיפסל אם לא וע"כ כ' ול"נ להכריע כו' כלומר דבנשבע שלא לאכול ואכל כו' דיש בו מעשה דמיפסל מדאורייתא בזה ס"ל כדעת האומרים דגם בלהבא פסול לערות ולשבועה אבל בנשבע לאכול ולא אכל כו' כיון דלית בי' מעשה ואינו פסול רק מדרבנן בזה הוא מכשירו גם מדרבנן כיון דיש פוסקים דלהבא אינו מיפסל. והוי ס' דרבנן וראי' לדבר שכן הכוונה בריב"ש ממ"ש בסי' שד"מ בנשבע לפרוע ולא פרע וע"ז כ' דלדעת הר"מ והר"ח נעשה חשוד ולכאורה דבריו סתרא נינהו למ"ש בסי' שי"א דבאמת לא נעשה חשוד אלא ודאי דכוונתו שם שהוא הכריע כן דבשוא"ת כיון דאינו מיפסל רק מדרבנן ס"ל דכשר לעדות (וע"כי
(חסר כאן 2 עמודים)
מ"מ באיסורין של דבריהן ובחייבי עשה כ"ש היא שאם רצו ב"ד שיש מ"מ עכ"ל. הרי משמע מדבריו איפכא שכ' רצו ב"ד דמשמע דהיא רשות ולא חיובא וכן כ"ל ממ"ש הר"מ ה' ממרים (פ"ה הט"ו) במבזה אביו ואמו כ' ויש לב"ד להכותו ע"ז מ"מ ולענוש כפי שיראו עכ"ל משמע מזה דעל חייבי עשה אינו חיובא רק רשות (ועמ"ש לקמן) ונפלאתי על השירי קרבן בירושלמי קידושין (פ"א ה"ב) שכ' לדעת הר"מ דבשפחה יש בה איסורא מה"ת מלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה וסיים ע"ז הר"מ דמכין אותו מ"מ וז"ל ומכין אותו מד"ס כדרך שמלקין כל העוברים על מ"ע כמו שאמרו רז"ל אבל במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל ואני תמ' ע"ז דהא הר"ע סובר במ"ע דהוא רק רשות ולא חיובא ומה שהביא ממה שאמרו חז"ל אבל במ"ע כו' הא התם מיירי קודם שיעבור שיש עדיין זמן לקיומו אבל כשכבר עבר לא נמצא בדברי רז"ל שיכוהו ומה דמות תערוך קודם שעבר שמכין אותו עד שתצא נפשו לאחר שעבר שגם להסוברים דמכין היא במספר. ועשו"ת מהר"ם מינץ (סי' ק"א) שכ' וז"ל דאמרינן מאן דלא קיים מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו וכן מאן דעבר על מילי דאורייתא עכ"ל משמע דמי שלא קיים מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו גם לאחר שעבר והוא תמוה. וע' תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ג) מ"ש בעבר על ד"ס דחייב נידוי דכ"ש בדאורייתא ואם נפרש דקאי על עשה ונידוי ומ"מ שוים המה א"כ יסתרו דבריו אהדדי ממ"ש לעיל בשמו שעל עשה אין מלקין וי"ל וע' פר"ח א"ח סי' תצ"ו שכ' בפשיטות דעל מ"ע מכין כשעבר ותמהני שלא ראה כל הנך פוסקים שהבאתי דחולקים ע"ז ושמעתי שביד מלאכי כ' בזה ואינו כעת לפני:
והנה בש"ס חולין (קמ"א ע"ב) מבואר דנגדי' רב יהודא לאיש שקצץ כנפי' מיונה שלא יוכל עוד לשלחה והכ"מ ה' שחיטה (פי"ג ה"א) כ' שאינו יודע למה השמיטו רבינו שמכין אותו מ"מ. ולכאורה הי' אפשר ליישב זה דהנה לכאורה קשה למה נגדי' רב יהודא הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה וכבר הקשה כן בהגמ"יי (פי"ב מה' אישות) ותירצו דשאני התם דאית בי' לאו ע"ש אולם י"ל דהר"מ לא ס"ל לחלק כן רק לפי מה דאיתא בירושלמי ב"ב (פ"ה ה"ה) דאם רצו ב"ד יוכלו לענוש גם על מ"ע שמתן שכרה בצידה וכן ס"ל לרב יהודא ולכן העניש אותו. אבל באמת מש"ס חולין (דק"י ע"ב) דאיתא התם בגברא דלא מוקיר אביו ואמו דאמרו שבקוה דמתן שכרו בצידו משמע דלא כהירושלמי (ואף שהי' אתרא דרב יהודא י"ל דלא ס"ל כותי' בהא) ועשו"ת הגמ"יי לה' קנין (סי' כ"ז) ובא"ז ה' צדקה (סי' ד') שדחקו שם ליישב ש"ס הזה לפי הירושלמי ולכן לא פסק הר"מ דלוקה כיון דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה וא"ש וראיתי להמל"מ ה' עבדים (פ"ג הי"ג) שהניח בצ"ע על הרשב"א בתשו' (ח"א סי' תשע"ה) שכ' דבהשבת העבוט אין לוקין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דא"כ האיך הלקוהו רב יהודא ע"ש ותמהני דהא הרשב"א כ' שם דאם ירצו ב"ד יכפוהו והיינו דס"ל כתירוץ הריב"א וכההיא דירושלמי וא"כ מעיקרא לק"מ וראיתי במל"מ ה' מתנות עניים (פ"ז ה"י) שתמה עמ"ש הב"י ביו"ד (סימן רמ"ח) דהרמב"ן הסכים לתירוצא בתרא של התוס' וע"ז תמה מתשו' הרמב"ן (סימן פ"ח) שכ' דעל השבת העבוט אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליו אע"ג דאיכא לאו ע"ש ותמהני ע"ז דהא נודע דתשו' הרמב"ן המה מהרשב"א ובפרט דהתשו' הזאת הוא מוצאת בתשו' הרשב"א סי' תשע"ה וכמ"ש למעלה וא"כ אין כאן קושיא כלל (שוב ראיתי שכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' רמ"ח ס"א) ומצאתי להקצה"ח (סי' צ"ז סק"ט) שתמה על תשו' הרמב"ן שאין כופין על השבת העבוט דהא אית בי' לאו וכ' דאפשר דהתשו' הזאת הוא דהרשב"א והרשב"א ס"ל דבצדקה אין כופין ולדידן דכופין בצדקה ה"ה כאן עכ"ד והנה מה שנסתפק אם התשו' הזאת היא של הרשב"א לא ראה שכ"ה בתשו' הרשב"א סי' תשע"ה וכמ"ש ומ"ש דהרשב"א ס"ל דאין כופין על הצדקה היא מהתימה דהא הר"ן כתובות פ' נערה וה"ה פי"ב מה' אישות כ' בשם הרשב"א דכופין על הצדקה ועוד דלדבריו יסתרו דברי הש"ע אהדדי דביו"ד (סי' רמ"ח) פסק דכופין והרמ"א שתק לי' וכאן בח"מ פסק דתליא אם ירצו וכבר העיר הברכ"י ע"ז והנה הפני משה בירו' ב"ב שם כ' בדעת הר"מ ז"ל דהיכא דאיכא לאו מוזהרין והיכא דאיכא רק עשה הרשות בידם ולהכי כ' בה' גניבה (פ"ח ה"כ) דיש רשות ביד ב"ד להכות היכא שלא יעשו מאזני צדק וכן בה' ממרים (פ"ה הט"ו) כ' דיש רשות ביד הב"ד להכות למי שמקלה אביו ואמו עכ"ד. ולענ"ד לא נהירא כן דהא בה' גניבה כתב כן גם אמי שנמצא בידו מדה חסירה או משקל חסר ובזה עובר בלאו וכמש"ש בפ"ז ה"א ע"ש אשר ע"כ נ"ל בדעת הר"ע דהוא אינו מחלק בין אית בי' לאו ללית בי' לאו דבכלהו הוי מ"ע שמתן שכרה בצורה ומ"ש בה' מתנות עניים דכופין הוא דס"ל כמ"ש הרשב"א הובא בשיטה מקובצת לכתובות (דמ"ט ע"א) וז"ל אבל היכא דאמיד כייפינן לי' פי' מדין צדקה ואע"ג דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה וקיי"ל כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורן של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דההיא בנודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא מפיו וה"ה בכל צדקה מפני מחסירן של עניים עכ"ל. וע"כ פסק הר"מ דכופין על הצדקה דהוא מפסוק ועשית ובשאר דברים פסק כהירושלמי דהרשות ביד' (ואף שגם בשושנת העמקים (כלל ט') ראיתי שכ' בדעת הר"ע דסובר דבכל מ"ע שמתן שכרה בצידה הרשות ביד ב"ד ובצדקה שאני דאית בי' לאו לא נהירא כן וכמבואר מההיא דמדה חסירה שהבאתי וע"כ הברור כמ"ש) וזהו ג"כ דעת הרשב"א וכ"ה דעת הרמ"א וא"ש שלא יסתרו דבריו אהדדי ומה שפסק הרמב"ם בה' ממרים (פ"ו ה"ג) דכופין אותו וזן את אביו הוא ג"כ בתורת צדקה וכמ"ש הב"י ביו"ד (סימן ר"מ) ע"ש אך עדיין תקשה לפ"ז מדוע לא כ' הר"ע בקוצץ אגפי' דאם ירצו הב"ד ילקו אותו. ע"כ נראה בדעת הר"ע דסובר דלא כהירושלמי וכדמוכח מההיא דחולין ומ"ש גבי מדות הרשות ביד הב"ד היינו משום דכתיב יהי' לך שנמנה אגרדימין וע"כ נתן רשות לב"ד לעשות כפי שירצו ומ"ש בה' ממרים גבי מקלה אביו ואמו היינו משום דכתיב ארור מקלה אביו ואמו כו' וקיי"ל דכל מקום דכתיב ארור בי' שמתא כדאיתא בע"ק (דט"ז ע"א) וא"כ כ"ש שיש רשות בידינו להכותו מ"מ דקיי"ל דנגידא קיל משמתא וע"כ יש רשות בידינו להכותו מ"מ ומיושב מה שהקשה המל"מ שם ע"ד ר"ת מההוא דרב יהודא ולפמ"ש א"ש דרב יהודא ס"ל כההיא דירושלמי משא"כ לדידן וראיתי להעיר ע"ד ס' שיח יצחק (פ' יתרו) שכ' וז"ל בחינוך איתא ואם יש כח בב"ד כופין אותו לכבד אביו ואמו וכ' במל"מ במ"ע שמתן שכרה בצידה לא מצינו כפיה אף על העתיד כו' ולי נראה שאין מזה שום השגה דזה המצוה עצמה מביא הט"ז ביו"ד סי' ר"מ בשם התוס' דאין כופין בכפי' גדולה עד שתצא נפשו אבל מקצת כפי' כופין ומה גם אפי' במצוה דרבנן מצינו מכין אותו עד שתצא נפשו כו' וכן י"ל דכוונת הרב אם יש כח בב"ד כופין אותו דהיינו שמכין אותו מ"מ עכ"ל ודבריו תמוהים המה דהא המל"מ כ' שם בהגהותיו לחינוך (סי' ל"ג) ואולי יאמר הרב דכופין אותי אם ירצו ב"ד ומקצת תמורים הכי ס"ל אבל אין זה במשמעות דבריו שנראה שמשוה עשה זו לשאר עשה וצ"ע עכ"ל וכוונתו דהא כ' החינוך שם וז"ל ואם יש כח בב"ד כופין אותו כמ"ש למעלה שבביטול עשה כופין ב"ד עכ"ל. ומ"ש כמ"ש למעלה הוא ע"ש בסי' ו' גבי מ"ע לאכול הפסח וז"ל וכלל גדול בתורה לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו עכ"ל מבואר להדיא דהשוה מ"ע זו לשאר ע"ע לענין כמות ואיכות הכפי' וא"כ בזה נסתר גם תירוצו של השיח יצחק דליכא למימר בכוונת החינוך דהוא כפי' קצת דהא משוה אותו לשאר ע"ע גם ע"ש בתירוצו השני הוא תמוה דכ' דכוונת החינוך הוא על מ"מ והא ליתא דעליו אנו דנין דבמ"ע שמתן שכרן בצידן אין כיפין ע"י ע"ע וכמבואר בש"ס חולין שהבאתי דאמר רב יהודא שבקוהו כו' וצדקו דברי המל"מ וז"פ וברור וראיתי בבית הלל ביו"ד (סימן רמ"ח) שבנו כתב שם בהגה"ה דע"ש המחבר וכופין אותו ומכין מ"מ דהוא כפל לשון וע"ז כ' הב"ה לפמ"ש התוס' בשיטות ר"ת דאכפי' בדברים א"נ קצבו בני העיר ביניהם לתת כך וכך וע"כ כ' דכופין אותו בדברים ואח"כ כ' ומכין אותו מ"מ היינו אם קצבו ע"ש. ובמח"כ דברי שגגה המה דהמחבר לא ס"ל כר"ת רק שכופין אותו ממש וכמבואר בדבריו שבב"י וגם לשונו בש"ע מורה כן וז"פ ודע שראיתי בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן ל"ב) שכ' לענין בן המזלזל באביו אם מכין אותו וע"ז כתב דאע"ג דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד מוזהרין עליו שאני הכי דאיכא עשה דאיש אמו ואביו תיראו ומפרש התם איזהו מורא לא ישב במקומו ולא יסתור דבריו א"כ נידון דידן דהוא סותר דברי אביו ומכלימו מצינו למימר דהוי בכלל עשה דמירא והיא עשה דאין מתן שכרה בצידה דאנן מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ראה זה חדש הוא דמ"ע דמורא לא הוי בכלל ע"ע שמתן שכרה בצידה וזילזול הוי בכלל מורא וא"כ תקשה לן אמאי כ' הר"מ דיש רשות ביד ב"ד להכותו ואמאי אינן חייבין להכותו דהא כשמקלה אביו ואמו הוי בכלל מורא וצ"ל דסובר כמ"ש בתחלה בדעת הר"מ דחייבי עשה הוי רק רשות וקאי על להבא כשרואין כשרוצה לזלזל והוא דחוק קצת. ודע דכל מה שנדחקתי לפרש דברי הר"מ היא לפי נוסחא שהי' לפני הכ"מ שלא הי' כתוב בר"מ דקוצץ אגפי' דלוקה מ"מ אבל בגרסתינו מבואר כן בר"מ וא"כ מעיקרא לק"מ ונראה שהעיקר כגרסתינו וראי' דהא בפי' המשנה (פי"ב דחולין העתיק שם ההיא דרב יהודא וכן ראיתי בשו"ת רשב"ש (סימן תר"י) שכ"כ בשם הר"מ שהעתיק הך דינא דלוקה מ"מ כשקוצץ אגפי' וכן כ"ל מהכלבו (סימן קי"א) שהעתיק שם הי שחיטה להר"מ וכ' בקוצץ אגפי' דלוקה מ"מ ונוסחא מוטעת נזדמנה לו להכ"מ וגרסתינו הוא הנכונה:
יד ויש לחקור בכפי' על מ"ע אם הוי מה"ת או לא ונ"ל דהוא מה"ת ומנא אמינא לי' מההיא דת"כ (פ' אמור פ"י סימן ה') גבי עומר דכתיב לרצונכם מלמד שאין כופין הציבור על כרחן וכ"ה שם בפרשתא ז' סי' ב' ע"ש מבואר דבשאר דוכתי כופין בע"כ לקיים מ"ע וראיתי להראב"ד בביאורו לת"כ שם שכ' שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל אין כופין אותו לבד כל זמן שלא יאמרו רוצין אנו אולם הר"ש שם בביאורו כתב דאין כופין אותו כלל אף שיאמרו רוצין אנו דגנאי לקרבן של ציבור שיהא קרב בע"כ שלא מרצון ע"ש ומריש הי' קשה לי ע"ז מהא דתנינן בפ"ק דשקלים ממשכנין על השקלים והן באין לתרומת הלשכה ומהן בא העומר וא"כ חזינן דהעומר בא ע"י כפי' ושוב ראיתי להר"ש בפ"ז שהרגיש בזה וכ' דהתם ממשכנין יחידים והכא מיירי בציבור ועוד דהתם אין ממשכנין מי שלא ירצה להביא רק לטהר ולהביא ע"ש וא"ש וראיתי להזית רענן שם שכתב דאשמועינן דלא נימא דכופין אותן כמו שכופין על התמידין כמבואר בספרי פ' פנחס עכ"ד ותמהני שלא נמצא כלל בספרי שיהי' כופין על התמידין ומה דאיתא התם אזהרה לב"ד אין הכוונה על כפי' רק שעל הב"ד מוטל שיראו שיהי' קרב אבל כפי' לא שמענו ובאמת לפ"ד הראב"ד והר"ש מבואר להדיא דאין כופין כל התמידין דגנאי לקרבן של ציבור שיהי' קרב ע"י כפי' ודברי הזית רענן צ"ע. (וצלע"ק על הר"מ שהשמיט כל דיני הכפי' בעומר ובנדרים ונדבות המבוארים בת"כ שהבאתי וצ"ע) עכ"פ משמע מהת"כ דהכפי' על ע"ע הוי מה"ת שוב ראיתי להרא"ם (פ' יתרו סימן כ' פ"א) שהביא המימרא דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וכתב דמשמע אבל על מ"ע שאין מתן שכרה בצידה מוזהרין עלי' אבל ליכא למימר דהא דכפתי' אינו אלא מדרבנן כדי להכניסו בקיום המצות דהא מלישנא דמוזהרין עלי' ואין מוזהרין עלי' דקתני בברייתא דלעיל משמע דהיא מדאורייתא עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דהכפי' על מ"ע הוא מה"ת. אך עדיין יש להסתפק אם הכפי' עד שתצא נפשו היא מה"ת. ויש לפשוט גם זה ממ"ש התוס' בר"ה (ד"ו ע"ז) על מה דאיתא התם בש"ס יקריב אותו מלמד שכופין אותו וז"ל כל מ"ע נמי כופין כדאמרינן פ' הכותב מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטרך קרא הכא דסד"א דאין כופין כאן משום שכ' לרצונו עכ"ל מבואר משטחיות דבריהם דגם הכפי' עד שתצא נפשו היא מה"ת ודע דגם על לאו הניתק לעשה כופין על העשה עד שתצא נפשו ודבר זה למדתי מתוך דברי הרא"ש בב"ק (דק"ה) גבי ב' אגוזים בפרוטה והחזיר א' מהן שכ' וז"ל ואע"פ שגזילה אין כאן ואין ב"ד נזקקין לתוכו לכופהו בתורת ממון שאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ עצות השבה יש כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיים מצות השבה עכ"ל מבואר דעל לאו הניתק לעשה כופין על העשה עד שתצא נפשו כשאר עשין ושוב ראיתי בשו"ת בעי חיי (חיו"ד סימן קפ"ב) שכ"כ יעו"ש באורך וראיתי להעיר עמ"ש החכם מהר"א שוש"ן בשו"ת הרא"ש (כלל ס"ח סי' כ"ו) וז"ל וגם מ"ש מורי שיש להכותו עד שתצא נפשו מידי דהוי אעשה סוכה ולולב ע"ז תמהני דבשלמא עשה סוכה ולולב מיירי בזמן חיוב וכיון שאומרים לו עשה ואינו רוצה לעשות הוי פריקת עול ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל כאן מי שנשבע לזמן קצוב מה מקום להכאה אם כבר עבר כבר כתב מורי שאין להכותו דמעות שאינו יכול לתקון הוא ואם קודם שהגיע זמנו לא שייך הכאה דהא אמר כל שעה שיגיע זמנו אקיימנו ואפי' אם אמר לא אקיימנו לא שייך הכי כיון שבאותו שעה שאמר לא אקיים אין עליו חיוב שבועה עדיין כמו שיש עליו בסוכה ולולב בחיוב באותו שעה שאומר לא אקיים אבל בכאן לא הוי פריקת עול כיון שאין עליו חיוב שבועה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דאף אם נודה לדבריו דחיוב הכפי' הכא גם בסוכה רק בשעת חיוב גם בשבועה משכחת לה שפיר דאם נשבע לשלם ביום פלוני או בשבוע פלוני או בשנה פלונית א"כ מתחיל זמן החיוב משיתחיל היום או השבוע או השנה ויש לו זמן עד תשלום היום והשבוע והשנה א"כ אם יאמר בתוך היום והשבוע והשנה שאינו רוצה לשלם אז שוב מתחיל זמן החיוב ונוכל לכופו ולהכותו עד שתצא נפשו שיקיים שבועתו וישלם ושפיר כ' הרא"ש ודו"ק:
ודרך אגב אעיר על מה דאיתא בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) מה למצוה או לעיכוב כו' וראיתי להפני משה שם שכ' וז"ל אלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוא אבל הני מילי אחריתא דמפורש בהדיא בתורה דינו כשאר מ"ע עכ"ל וכ"כ הרב יפה מראה בביאורו לירושלמי שם ובמחכ"ת נעלם מהם לשין הרשב"א בתשו' (ח"ב סי' שכ"א) שכ' וז"ל ונראה דעל כל מצות הבן על האב השנויות שם הן למולו ולפדותו ולהשיאו אשה וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמרו כן. ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר לבד שא"כ הי' להם לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל הרי להדיא שהרשב"א מפרש דעל כל הדברים קאי וע' בקיצור כללי המשנה שבמבוא התלמוד שנראה שפי' ג"כ כן דברי הירושלמי וע' בכריתות בלשון לימודים (שער ב' סי' מ"ה) ולא כהיפה מראה והפני משה וע' שו"ת חוט השני (סי' צ"ב) שנשאל למה לא נכוף במצות פדיון הבן ע"ש מ"ש ע"ז ובשו"ת חכם צבי (סי' ק"ה) וזהו לכאורה היפוך הירושלמי הנ"ל כמו כן יש להעיר על התשב"ץ (ח"ג סי' ח') דמבואר מדבריו דביום ח' למילה אם לא רצה האב למולו יכוהו ב"ד עד שתצא נפשו וזהו לכאורה היפך מדברי הירו' הנ"ל וצ"ל דהוא פי' הירו' בגדול ולא בקטנות וע' תשב"ץ שם שסיים וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' בפ"א מה' עילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונענע נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהי' מתעצל בה אין חייבים לעשות בזמנה אבל הי' חייבים לכפותו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס עכ"ל ולא ידעתי מניין לו להתשב"ץ להוכיח מדברי הר"מ שכופין אותו והנה המגדול עז כ' שם וז"ל ומ"ש הר"מ שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו דקדק יפה מפ"ק דקידושין כו' ועוד מדאיצטרך קרא למיכתב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מכלל דהיכא דלא איכתב אין מעשין וכן בתלמודא אינו מפורש כמו מפרנסין או מטמאין אותו בע"כ עכ"ל ע"ש הרי להדיא שדעת המ"ע בדעת הר"מ שאין כופין להאב כלל. הן אמת שדברי המ"ע אינם מוכרחים כלל דמ"ש מדלא אשכחן בתלמוד שכופין כו' אינו ראי' כלל כיון שכתבו כלל בכל מ"ע שכופין אותו מדוע תשתנה מ"ע זו מכל המצוות ואין מן הצורך לפרוט כן בכל המצוות ויותר הי' לו להביא מהירושלמי דמבואר שם דאין כופין אך גם משם אין ראי' דיש לפרש דברי הירושלמי דהבן גדול א"נ אולי קאי הירושלמי אאינך דברים וכמו שפי' בפני משה ויפה מראה דהם אינם עה"ת [וראיתי בס' זכר יהוסף בחידושיו ליבמות (ע"ב א') שכ' וז"ל וע' ירושלמי פ"ק דקידושין (פ"א ה"ז) דמשמע דהא דחייב האב ללמוד תורה ושאר דברי הרשות הוא אסמכתא בעלמא עכ"ל ושגה בזה דללמדו תורה הוא בודאי מה"ת מקרא דולמדתם ומש"ש דאי הוי מה"ת למה לא לעיכובא הא לא בעינן לעכב רק בקדשים ליתא דגם בדאורייתא מצינו חילוק בין לכתחלה ודיעבד וכמו שהארכתי בזה במקום אחר (וע' מכילתא (פ' בא פי"ח) דאיתא התם מכאן אמרו מה"ת חייב אדם למול בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה כו' מבואר דלדעת המכילתא כולם הם מה"ת) וע' בשירי קרבן שם וז"ל ובחרת בחיים זו אומנות כ' הר"ש יפה פ"ק דפאה וז"ל ואע"ג דמואספת דגנוך יליף כו' לנהוג דרך ארץ התם רשות והכא חובה ע"כ. וקשה דהא בסמוך מסיק דקרא דהכא נמי למצוה ולא לעכב עכ"ל ובאמת לק"מ דמה שכ' כאן דהוא רק למצוה הוא ללמוד בנו אבל לו לעצמו הוא חובה והר"ש יפה קאי על לעצמו וזה נכון וברור) ומה שהוכיח המגדול עוז מדאיצטריך לומר בצדקה שיעשוך הוא משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה ה"א דלא יכפוהו עליו כמו בכל ע"ע שמתן שכרה בצידה להכי איצטרך קרא דיעשוך כו' וכ"כ הרמב"ן הובא בחי' הריטב"א לר"ה ד"ו ע"א ע"ש ומ"ש המ"ע מלישנא דש"ס דקידושין דכתוב שם עבר ולא על כו' משמע אי לא עבר לא באמת ליתא בכל נוסחאות הש"ס האי עבר וא"כ אינו מוכרח כלל וא"כ נהי דלא מוכח כהמ"ע דס"ל להר"מ דאין כופין עכ"ז מנ"ל להתשב"ץ בדעת הר"מ דכופין ויוכל להיות דהר"מ ס"ל דאין כופין וכפשטות דברי הירושלמי וצע"ק ונראה להוכיח דלאו אסמכתא בעלמא המה הנך דברים המבוארים בירושלמי מהא דאיתא בת"כ פ' אמור לבנו ולבתו כו' ומקשה הת"כ שם למה לי למיכתב בנו ובתו ומתרץ לפי שיש בבן מה שאין בבת הבן אביו חייב בו מצוות למולו ולפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה משא"כ בבת וראיתי בהגהת מהרי"ד שם שהקשה מכתובות (נ"ב ב') קמ"ל דנילבשה ונכסייה וניתיב לה עידי כי היכא דליקפצו אינשא עלה ע"ש אולם לק"מ דהא כ' הר"מ ה' אישות (פ"כ ה"א) צוו חכמים שיתנו מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו ועלח"מ שם דמאי דאמרינן בכתובות הוא נמי דאורייתא הוא אסמכתא בעלמא ע"ש א"כ היא רק מדרבנן ושפיר אמרו בת"כ מה שאין בבת דזה מה"ת אינו חייב וא"כ עכ"פ מבואר דהדברים שחשיב שם שחייב האב בבנו המה מה"ת וכשיטת המכילתא שהבאתי למעלה [ודע דמש"ש הר"מ דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו לא מצאו האחרונים מקור לדבריו אולם לפ"ע שהבנתי מתוך דברי התשב"ץ נוכל לומר דיצא לו מש"ס יבמות (מ"ח א') עבד איש אתה על בע"כ ואי אתה על בן איש בע"כ ופירש הר"ע דקאי על בן איש דעלמא ולא על בן גר וא"כ מצינו ש"ס מפורש כן ומ"ש דאם עבר ולא על שב"ד מלין אותו הוא ש"ס דקידושין אבל היכא שלא עבר אין יכולין למולו בע"כ כמבואר בש"ס יבמות הלז] עכ"פ העולה מזה דהכפי' על העשה עד שתצא נפשו הוא מה"ת: (טו) והנה הך דינא דבעשה קודם שעבר שכופין אותו עד שתצא נפשו הוא ג"כ בל"ת וכמ"ש הר"ן בחי' לחולין (קל"ב י"ב) והפלאה כתובות (מ"ט ב') וקשה לי ע"ז עש"ס סנהדרין (ע"ג א') ואלו שמצילין בנפשן כו' ע"ש בסוגיא דבשבת ועכו"ם וכדומה אין ממיתין אותן גם קודם שעברו וקשה מדוע לא יכוהו עד שתצא נפשו שוב ראיתי שכבר העירו בזה בנתיבות המשפט בח"מ (סי' ג') וע"ש במשובב נתיבות ומה שתירץ שם ליתא ונעלם ממנו מ"ש הר"מ בפי' המשנה שם בסנהדרין וז"ל ואינו כן כשראינוהו כשהוא רודף אחר הבהמה או רוצה לחלל שבת או לעבוד עכו"ם אבל אנו צריכים להזהירו ולמנעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו ב"ד וכן שאר העבירות עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דגם ב"ד אין להם רשות להכותו עד שתצא נפשו בשאר עבירות גם קודם שעבר מדלא מצא אופן שנוכל להרגו רק אחר העבירה בעדים והתראה וגם מבואר דלהכותו בלא הריגה רשאי כל אדם ולא צריך דוקא ב"ד ולא כהמשובב נתיבות שהצריך דוקא ב"ד אולם בישובו של דבר נראה לפמ"ש בתלמודי ר' יונה הובא בש"מ לכתובות (דפ"ו ע"א) שכ' וז"ל ובר"מ שאמר מכין עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא עד שיחלוש כחו עכ"ל הנה מבואר דאין הפי' עד שתצא נפשו עד שימות רק עד ולא עד בכלל והכוונה עד שיחלוש כחי ובזה אני תמי' על שי"ת דברי אמת בקונטרסים (לאוין דפ"א ע"ד) שכ' עמ"ש הרמב"ן להשיג על הר"מ שס"ל דבדרבנן המ"ע הוא עד שתצא נפשו וז"ל אלא שאני תמה על הרמב"ן הרי הרמב"ם כ' בה' טוען פ"א שכל מי שחלה עליו שמתא שלשים יום מכין אותו מ"מ ואח"כ מתירין את נידיו ואם מ"מ הוא עד שתצא נפשו ה"ל להר"מ לומר ואח"כ סוקלין את ארונו עכ"ל ולק"מ דעד שתצא נפשו הכוונה עד שיחלוש ולא שימות וכמ"ש בשם חי' ר' יונה וראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ (סי' קע"ז) שכ' שם השואל ללמוד מסוגיא דגיטין (מ"ו ב') בההוא גברא דזבין עצמו ללודאי דאמרינן דפודין הבנים אחר מיתת אביהם כ"ש הכא דאיכא קטלא דמשמע מזה דטפי חיישינן לקטלא דידי' מהצלת בניו שלא יטמעו בין העכו"ם וא"כ במי שעבר ע"ד תורה שמכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שלא נחוש על טמיעת בניו ועע"ש הח"ס ע"ז. אולם לפמ"ש אין התחלה כלל לדבריו דאין הכוונה דמכין אותו עד שתצא נפשו שימות דזה באמת אסור רק הכוונה שנחלישו וא"כ הק"ו ק"ו פריכא הוא ובזה מיושבין דברי הר"מ ה' רוצח (פ"ה ה"ו) שכ' ששליח ב"ד שהמית פטור דמיירי שהכה את בעל דינו שהיו מסרב לבוא לדין וראיתי בשו"ת ח"ס חא"ח (סי' קע"ז) שתמה עליו לפי שיטתו בספר המצוות דאפי' על דבר דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ פשיטא שהוא פטור ע"ש ולהנ"ל א"ש דאין רשות רק להחליש כוחו ולא להמיתו ועכ"ז כשהמית אותו ע"י הכאתו פטור וא"ש וע' פי' המשנה כתובות פ"ד שכ' ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינות הצדקה לפי שהיא מכלל מ"ע שהיא מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה המצוה הזאת שיש לו לעשותו באותו הזמן או ימות וזה עיקר בכל מ"ע עכ"ל ובס' המצוות (שורש י"ד) כ' אמנם מ"ע בכללם כל מצוה עהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה עכ"ל הנה בס' המצות שכ' עד שימות י"ל עד ולא עד בכלל ובפי' המשנה אף שכ' ימות עכ"ז י"ל הכוונה שנחליש