שות עמודי אש· רבי ישראל איזנשטיין
הקדמה וראש דבר
הנה תורתינו הקדושה מתייחסת לאש כדכתיב מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב') וכתיב הלא כה דברי כאש ירמי' כ"ג כ"ט) וכתיב רשפיה רשפי אש (ש"ה י' ו') וקאי על התורה [וכמו שנדרש הכתוב הסמוך לה מים רבים כו' על התורה בסוטה כ"א א'] ובש"ס תענית (ד' א') האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתח לי' שנאמר הלא כה דברי כו' ובפסיקתא דוזאת הברכה אמר ר' יוחנן כל מי שבא לעסוק בד"ת יראה בעצמו כאלו עומד באש לכך נאמר מימינו כו' וע"כ אמרו בש"ס ביב (ע"ט א') כל הפורש מד"ת אש אוכלתו שנאמר ונתתי את פני בהם מאש יצאו והאש תאכלם ערשב"ם שם ומזה הטעם אמר ר' יהודא בסנהדרין (כ"ב א') כל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו והיינו כיון שאין נשמעין בו ד"ת שנמשלו לאש ע"כ תאכלנו אם [ומה דאמר דוקא בלילה י"ל דס"ל כר"ל בעירובין (ס"ה א') דלא איברא לילה אלא לגירסא וע"כ אמר ר"ל בע"ז (ג' א') כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום ואזיל לשיטתו בעירובין] וע"כ אמרו בחגיגה (י"ב ב') וע"ז (ג' ב') כל הפוסק מד"ת מאכילין אותו גחלי רתמים שכיון שפסק מד"ת שהם כאש ע"כ מאכילין אותו גחלים. וע"כ אמרו בש"ס תענית (ד"י ע"ב) וסוטה (מ"ט א') שני ת"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהן ד"ת ראוין לשרוף. ובעירובין (נ"ד א') אמרו בתלמיד א' שהי' לראב"י שנתחייב שריפה למקום משום ששכח דבר א' מתלמודו עמהרש"א בח"א שם. והיא משום שעזב ד"ת שנמשלו לאש. ובחגיגה (כ"ז א') אמרו ת"ח אין אור של גהינם שולטת בהן כו' ת"ח שגופן אש שנאמר הלא כו' עאכו"כ. והטעם דכיון דת"ח מתדבקים בעצם התורה שהיא אש של מעלה והיא מכבה להאש של גהינם. וכדאיתא ביומא (כ"א ב') דאש דשכינה היא אש אוכלה אש וע"כ התורה היא מצלת ג"כ מהיצה"ר [כדאיתא בקידושין (ד"ל ע"ב) וב"ב (ט"ז א') בראתי יצה"ר בראתי תבלין תורה ובב"ר פכ"ב אם בא יצרך להשיאך דחאהו בד"ת ושם פנ"ד אם רעב שונאיך האכילהו מלחמה של תורה. ועש"ס סוכה (נ"ב א') ורש"י שם. ובאדר"נ הט"ז יצה"ר אין לו תקנה אלא בד"ת. ויש להמליץ ע"ז מאמר הכתוב (במדבר ל"א כ"ג) כל דבר אשר יבא באש. היינו אש היצה"ר תעבירו באש היינו אש התורה וטהר] והוא משום דהיצה"ר נמשל לאש [כדכתיב (ישעי' ט' י"ז) בערה כאש רשעה. וביומא (ס"ט ב') נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק. וביבמות (ס"ג ב') כניצוץ מבעיר גחלת ערש"י שם ובקידושין (פ"א א') נורא בי עמרם. מבואר מזה דהיצה"ר נמשל לאש וע"כ אמרו בב"ק (ס' א') אימתי אש יוצאה בזמן שהקוצין מצוין לה שהרשעים הנמשכים אחרי היצה"ר שהוא נמשל לאש נעשו גם המה כמו אש. והאש יוצא מהם] וע"כ אש התורה שהוא אש של מעלה מכבה אש היצה"ר וע"כ הר"ת של השבעה שמות שיש להיצה"ר [המנויים בש"ס סוכה (נ"ב א') אולם בזה"ק פקודי (דרס"ג א') קחשיב אותם באופן אחר] עולים כמנין דת אש עם האותיות והכולל לרמז שהתורה מבטלת אותן. מבואר מכל זה שהתורה נמשלה לאש וע"כ כשנתעסקו ר"א ור"י בד"ת יצתה אש והקיפה אותן כמבואר בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) והובא בתוס' שם (ט"ו א') ובסוכה (כ"ח א') כתבו כן בשם המדרש והוא במדרש רות (ג' ז') וכ"ה בזה"ק בראשית (צ"ד ב') גבי ר' אבא ובש"ס סוכה שם אמרו גבי ר' יונתן ב"ע בשעה שעסק בד"ת עוף הפורח עליו נשרף. והיינו משום שנתדבקו באש התורה ובזה"ק וירא (קי"ח א') כיון דבעי למלעי בסתירו דספרא ומשתעו דא עם דא נפק שביבא דעילא כו' יעו"ש: והנה בש"ס ביצה (כ"ה ב') אמרו מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראוין הללו שתנתן להם דת אש. ורש"י פי' שם מפני שהן עזין וניתנה להם תורה שיתעסקו בה והיא מתשת כוחם ומכנעת לבם ובזה י"ל מה דאיתא בסנהדרין (כ"ו ב') למה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדה. היינו שמתשת כוחן של ישראל הנקראים אדם כדאיתא בע"ז (ג' א') יעו"ש [וחוץ לענינינו יש לפרש מה שאמרו התורה מתשת כוחו של אדם לפי מה שאמרתי על מה שיש ארבעה שמות להאדם אדם איש גבר אנוש והיינו לפי הארבעה זמנים שחולפים על האדם מעת הולדו עד שובו אל אדמתו. דבתחלת יציאתו מרחם אמו שאז מתאוה רק לחומריות נקרא אדם משורש אדמה ואז אין לו רק היצה"ר [וע"כ שם אדם אינו מתרבה כמו הג' שמות שאומרים אנשים אישים גברים ולא יאמרו אדמים לפי שאין לו רק היצה"ר ולא היצ"ט] וכאשר נעשה בן י"ג והחל רוח היצ"ט לפעמו [כמבואר בזה"ק וישלח קכ"ה ב' ובמדרש קהלת ד' ח'] ולבחור בטוב אז נקרא גבר דנידע דשם גבורה הונח בלה"ק כשילבש האיש רוח גבורה שנותנין לו מן השמים רוח אלקים לעשות חיל (וע"כ לדעתי נקרא גם התרנגול גבר לפי שגם בו ינתן רוח מן השמים כמבואר בזה"ק בראשית (ע"ז ב') אתער שלהובא חד מסטרא כו' ומטי בין גדפי דתרנגולא ובויקרא (כ"ב ב') כדין שלהובא נפיק ובטיש בגדפוי דתרנגולא) ואח"כ הושאל גם לגבורה הגשמיי. וע"כ כשיכנס היצ"ט שהוא רוח אלקים בהאדם אז נקרא גבר וכשיגיע לבן ארבעים לבינה ושכלו נשתלם ודמי רתיחות הבחרות נשקטו בו ויגיע לשלימות המדות נקרא איש משורש יש. שאז יצא מאין ליש הגמור ואח"כ כשיגיעו ימי הירידה נקרא אנוש משורש אנוש. וע"כ אמרו התורה מתשת כוחו של אדם ר"ל כוחו של היצה"ר השולט בו בעת שנקרא ארם כן הי' מקום לפרש. אולם חזרתי בי חדא כי לפ"ד המקובלים האמיתיים שם אדם הוא למעלה משאר השמות כנודע להמעיין בדבריהם. וגם נראה שהפי' מתשת כוחו של אדם הוא כפשוטו. ע' מדרש קהלת (א' י') בתחלה אדם נכנס ללמוד תורה והן מטהרין לו את הטמא ומטמאין את הטהור והוא אינו יודע שכל מה שהן מתישין כוחו בהן סוף שהוא מוצא ק"ו וג"ש כו' וביומא דע"א אמרו אליכם אישים אקרא אלו ת"ח שדומין לנשים כו' ופירש"י תשושי כח ובנדרים (מ"ט א') מאן חולין רבנן. ובז"ח בראשית בתחלה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם מפני שיש לו להלחם עם היצה"ר ולכחה כל גופו בביהמ"ד עד שירגיל אותו בתורה מבואר שהפי' הוא כפשוטו דהת"ח חש כוחו מעייפת' הלימוד וע"כ אמרו בסנהדרין (י"ז ב') דעיר שאין בו אומן מקיז דם אין ת"ח רשאי לדור בתוכה ואלו בירושלמי קידושין (פ"ד הי"ב) אצל שאר אדם לא חשבו אומן מקיז דם והיינו שרק לת"ח נחוץ האומן מקיז דם לפי שהן תשושי כח. וזה נ"ל פי' הירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) ובתוספתא שם התורה הזו דומה לשני שבילין א' של אור וא' של שלג הטה בזה מת באור הטה בזה מת בשלג מה יעשה ילך באמצע והיינו דהנה יש ב' מיני יצה"ר הא' שמחמם אותו לדבר עבירה והשני שמקרר אותו לדבר מצוה. ויש לפרש בזה מה דאיתא בב"ר פכ"ב אין יצה"ר מהלך בצדדין אלא באמצע. והיינו שאין היצה"ר מהלך בצד א' בחמימות או בקרירות אלא באמצע למען יוכל להכשילו בכל א' מהשני צדדין ואם רואה שעוסק בדבר מצוה מקרר אותו ואם רואה שצריך לחמם אותו לדבר עבירה מחמם אותו. וכן בתוה"ק יש לה ג"כ ב' הדברים שמחממת את הגוף וכמ"ש למעלה מגמ' דתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקמרתח לי' ובש"ס דחגיגה ת"ח שגופן אש כו'. וגם יש בה סגולות הקרירות שמתשת כוחו של אדם ונתקררו דמי' וצריך לשמש בכ"א מהשני דברים כראוי להן בהחמימוה לדבר מצוה ובהקרירות לדבר עבירה. וע"כ אמרו שהתורה יש לה ב' שבילין א' של אור וא' של שלג. רומז למ"ש שיש לה חמימות וקרירות ואם הטה בזה שנשתמש בהחמימות שלא כראוי מת בה. וכן אם נשתמש בהקרירות שלא כראוי מת בה. וע"כ אמר שאם הטה בהן מת בה ורק ישתמש בכל א' מהן כראוי להן] ובאמת לולי פירש"י הייתי אומר הכוונה בש"ס מפני שהן עזין היינו מפני שהתורה מצוותיה רחבין מני ים פרטיה ודקדוקיה ולא יוכל שום אומה לקיים אותן רק ישראל מפני שהן עזין בטבעם וכשמקבלים עליהם לעשות איזה דבר לא יחתו מפני כל ע"ד מה דכתיב (שמות ל"ג ג') כי עם קשה עורף אתה וכן אמרו במס' שבת (פ"ח א') ובזה"ק בראשית (צ' א') דהקדימו נעשה לנשמע ואמר הקב"ה מי גילה לבני רז שמה"ש משתמשין בו דכתיב ברכו ד' מלאכי' גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וע"כ קראם גבורי כח שיש להם כח גבורה וכשמקבלים עליהם איזה דבר לא ישקטו ולא ינוחו עד שימלאו רצונם ולא יעצרם שום מונע. ועזה"ק וישב (קפ"א ב') ובגין דההיא יצה"ר תקיף בעי בר כש דיהא תקיף מיני' ואלין בני נשא דאתקפו עלי' אקרין גיבורי כח כו' ובש"ס קידושין (מ' א') אמרו גבורי כח כו' כגון ר' צדוק דתבעי' ההיא מטרנותא כו' דלפי הנראה מהש"ס שם הי' מוכרח לציית להמטרנותא וכמו שהוא בעובדא דלעיל בר' חנינא בר פפי דהי' מוכרח לברוח ומה גם לפי המבואר באבות דר' נתן פט"ז דהי' העובדא בר' צדוק כשנשבה (רק שם הובא העובדא באופן אחר ממה דמבואר בש"ס) ועכ"ז הוא לא רצה לעבור ויתב בתנורא ששגר ורמז לה שדת אש ניתן לנו מפני שיש בנו מדות הגבורה שאנו גיבורי כח (ויש לפרש בזה הכתוב (משלי ח' י"ד) לי עצה וחושי' אני בינה לי גבורה היינו שע"כ נתנו לי התורה שנקראת עצה ותושי' ובינה לפי שלי גבורה שיש לי כח הגבורה להתגבר על היצה"ר) ולא נירא משום דבר וגם רמז לה שאם יעבור ע"ז ישרף באש וכמו כן כוונת ר' חייא בר אשי בקידושין דפ"א שיתיב בתנורא ששגרה ג"כ כוונתו לרמז על זה. ולפ"ז א"ש מה שהביא ע"ז הא דתנא דבי ר' ישמעאל ראויין הללו שתנתן להם דת אש. שלפי שיש להם כח הגבורה. ע"כ ראויין המה שתנתן להם דת הזה. ועכ"פ מבואר מכל זה שהתורה נמשלה לאש וש"ה בז"ח בראשית ר' יצחק אמר והתורה נהיתה ברית בין השם והעולם שנמשלה באש שנאמר הלא כה דברי כו' וזהו בראשית ברית אש:
וטעם התייחסה לאש מלבד לפי שניתנה באש כדכתיב (שמות י"ט י"ח) מפני אשר ירד עלי' ד' באש ובירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) ומדרש רות (ג' י"ג) וקהלת (ז' ח') עיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש וההר בוער באש עד לב השמים ובירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) התורה שנתן לו הקב"ה למשה ניתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה באש ונתונה מאש הה"ד מימינו אש דת למו. ובירושלמי סוטה (פ"ח ה"ג) ומדרש שה"ש (ה' ט') תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה חרותה אש שחורה היא אש ומובלל' באש חצובה מאש נתנה מאש ובמדרש דברים פ"ג עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש [והקרבן העדה בשקלים שם שיבש הגירסא עורה אש וגרס עיקרה אש ולא ראה שגם במדרש דברים ושה"ש איתא כן והכוונה נראה עפ"י מה דאי' בזה"ק שמות (פ"ד א') אורייתא אתיהבת באשא אוכמא ע"ג אשא חוורא לאכלל' ימינא בשמאלא ושמאלא דאתחזר ימינא ולכן אמר דעורה אש לבנה. היינו שהיא בהתכללותה ניתנה באש לבנה. וכדאיתא ג"כ שם בזה"ק (דקס"ו ב') דההיא אורייתא מההיא סטרא דימינא דאור קדמאה אתיהבת כו' אע"ג דאתכלל בי' שמאלא. אולם חרותה באש שחורה היינו שכלול בתוכה ג"כ שמאלא] ובתנחומא בראשית והתורה במה היתה כתובה ע"ג אש לבנה באש שחורה שנאמר קוצותי' תלתלים שחורות כעורב. וערש"י פסחים (נ"ד א') וע"כ נמשלה התורה לאש:
ובש"ס תענית (ז' א') אמר רבה בב"ח למה נמשלו ד"ת לאש לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימין ביחידי. ובמכילתא (פ' יתרו פ"ד) מגיד שהתורה אש ומאש ניתנה ובאש נמשלה ומה דרכה של אש שאם קרב אדם אצלה נכוה רחק ממנה צונן אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה. ובספרי פ' ברכה מגיד הכתוב שד"ת נמשלו כאש מה אש ניתנה מן השמים כך ד"ת ניתנו מן השמים שנאמר אתם ראיתם כו' מה אש חיים לעולם אף ד"ת חיים לעולם מה אש קרב לה נכוה רחק ממנה צונן כך ד"ת כל זמן שאדם עמל בה חיים הם לו פירש מהן ממיתין אותו מה אש משתמשין בה בעה"ז ובעה"ב כך ד"ת משתמשין בה בעה"ז ובעה"ב ומה אש כל המשתמש בה עושה בגופו רושם אף בני אדם שעמלים בו ניכרים הם בין הבריות כך ת"ח ניכרים בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק [אינו מובן דפתח בתרתי וסיים בחדא. אולם בפסיקתא דר' טובי' פ' ברכה איתא כך התורה כל המשתמש בה עושה בו רושם והיינו דתנן כל המשתמש בתגא חלף וחסר זה בספרי. ונראה שמדברי הספרי האלו הוציא הר"מ מ"ש בה' דעות (פ"ה ה"א) כשם שהחכם ניכר בחכמתו כו' כך צריך שיהי' ניכר כו' בדיבורו ובהילוכו ובמלבושי' והמגדל עוז והכ"מ לא רשמו מקום מוצאו אולם הוציא זה מדברי הספרי הללו] ובפסיקתא דר' טובי' הוסיף מה האש אור לעולם אף ד"ת אור לעולם שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. מבואר מה שאמרו רבותינו בטעם התיחסות התורה לאש:
ונוכל לומר דהנה נודע שהאש יש לה סגולות הפכיות מייבשת דברים הלחים ומתכת היבשים כדונג וכדומה משחרת האנשים הלבנים ומלבנת הכתמים השחורים (ועמ"ש המהרש"א בח"א ע"ז ג' ב') וע"כ אמרו בזה"ק שמות (ד"כ ע"ב) דע"י האש של הקרבן מתהפכת מה"ד למדת הרחמים והיינו לפי שהאש יש לה מדות התהפכות. והנה האש היסודי הוא חשך וכמ"ש רבינו הרמב"ם במ"נ (בפ"י לשני) שכוונת הכתוב וחשך על פני תהום הוא שהאש הי' על האויר דהאש היסודיי הוא חשך [ומה שתמה שם הקרשקי"ש דהא תהום נקרא המים לא הבין כוונת רבינו שגם הוא סובר דתהום נקרא המים. אולם פני תהום הוא האויר המנשב על פני תהום הי' האש] וכ"כ הרמב"ן בביאורו לתורה בבראשית. ועכ"ז כאשר נשתלשל האש למטה נתהוה מהחשך אור מבואר דהאש יש לה סגולות הפכיות ונוכל לומר שהוא מפני שיסוד האש נתהוה מהמים כדאיתא בספר יצירה (פ"א משנה י"א) וע"כ יש בה שני הפכים. וע"כ כל דבר שיש לה שני הפכים נמשלה לאש:
ונראה שע"כ גם היצה"ר נמשל לאש וכמ"ש למעלה. יען שהיצה"ר אשר הוא מסית להאדם לעבור עבירה הוא בעצמו רוצה שלא יעבור וכוונתו היפוך מעשיו וכמ"ש בעשרה מאמרות מאמר חיקור (דין (ח"ב פמ"ד) מלמד שיש שמחה לאבן נגף בזמן שהצדיק מעבירה מעל פי הבאר שכן יצה"ר לעשות רצון קונו מכוון עכ"ל. וכן פי' באורח לחיים בשם הג' מהר"ש הכתוב (תהלים ל"ד ט"ו) בקש שלום ורדפהו היינו אם תבקש להיות שלום עם היצה"ר תרדוף אותו כי הוא בעצמו רוצה שלא יעבור אדם העבירה רק שהוא מוכרח לעשות רצון קונו. ויש לפרש בזה הכתוב כי אנשים אחים אנחנו (בראשית י"ג ח') לפ"מ שנדרש בזה"ק שם (ד"פ ע"ב) על היצ"ט והיצה"ר דהם אחים שגם היצה"ר רוצה שלא יעבור האדם על מצוות ד' כמו היצ"ט. ויש לפרש בזה הכתוב בתהלים (ל"ח ד') אין שלום בעצמי מפני חטאתי. והיינו דהיצה"ר נקרא עצם שהיא ר"ת ערל צפעוני מכשול שהן שמות היצה"ר כמבואר בסוכה (כ"ג ב') וגם עצמי בגימטריא יצר ואמר שאין שלום עם היצה"ר מפני שהוא חוטא כי היצה"ר רוצה שלא יחטא. וזה ג"כ כוונת הכתוב ישעי' (נ"ז כ"א) אין שלום אמר ד' לרשעים. ושם (נ"ט ח') דרך שלום לא ידעו כו' כל דורך בה לא ידע שלום. שאין להם שלום לא עם היצ"ט ולא עם היצה"ר משא"כ הצדיקים יש להם שלום עם היצ"ט והיצה"ר וע"כ אמר הכתוב (תהלים כ"ט י"א) ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום היינו שנתן להם התורה שנקראת עוז וכמו שדרשו בזבחים (קט"ז א') והיא מצלת אותם מהחטא וע"כ בירך אותם בשלום ומה דאמר יברך הוא לפי שצריך לזה סיוע מהש"י וכמו שאמרו בסוכה (כ"ב א') שאלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וע"כ כתיב (תהלים קי"ט קס"ה) שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול היינו כשאין להם היצה"ר הנקרא מכשול אז יש להם שלום רב הן עם היצ"ט והן עם היצה"ר וע"כ אמרו בש"ס ברכות (ס"ד א') ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר ורב שלום בניך היינו שהם מרבים שלום עם היצ"ט והיצה"ר וע"כ א"ש מה שהביאו שם ג"כ הכתוב דשלום רב לאוהבי תורתיך והקשה בספר תולדת יעקב (דנ"ט) דלמה מביא הכתוב הזה ולפמ"ש א"ש דלפי דבהכתוב ורב שלום בניך הצריכו לומר אל תקרי בניך אלא בוניך ע"כ הביאו הכתוב דשלום רב כו' דהרי הוא כמבואר להדיא שם דכשאין למו מכשול שזה היצה"ר אז יש להם שלום רב ממילא נבין דגם כאן דכתיב ורב שלום הכוונה ג"כ כשלא ישמעו לעבור פי ד' והאי בניך הכוונה בוניך כשהם צדיקים בוני העולם וע"כ הביאו שם ג"כ הכתוב ד' עוז לעמו יתן ששם ג"כ הכוונה ליסוד הזה וכמ"ש למעלה. ובזה היינו יכולים לפרש מה שדרשו והנה טוב מאד זה יצה"ר שהיצה"ר טוב מאד שהוא אינו רוצה להכשיל להאדם ואדרבה הוא נהנה כשלא עבר אדם העבירה ואדרבה אמרו רז"ל הרשעים מלאים חרטות והיינו שהיצה"ר בעת שמסיתו להעבירה הוא מוכרח להסית אותו שכן נצטוה וכשישמע לו ויעבור מצוות ד' אז אח"כ הוא מכניס בלבו חרטה ע"ז למען שיסיח אותו פעם שני' לא ישמע לו וזכור יזכור שכאשר עבר העבירה נתחרט אח"כ וע"כ גם בפעם הזאת לא ישמע לו ובזה י"ל דברי הילקוט ההובא בספר אש דת (פ' מסעי) אין שלום אמר ד' כו' מכאן שהקב"ה אוהב הרשעים והוא תמוה. ועם האמור א"ש דמדברא הקב"ה היצה"ר שלא ירצה להחטיא להאדם ומשים בלבו אח"כ חרטה ע"ז וכשעבר העבירה אין שלום להיצה"ר עמו. ע"כ דהקב"ה אוהב להרשעים דאל"כ ה"ל לברוא יצה"ר שירצה באמת להחטיא להאדם ומדברא יצה"ר שהוא מלאך הקדוש ואינו רוצה שיצייתו אותו ע"כ דהוא אוהב הרשעים וע"כ שפיר דרשו והנה טוב מאד זה יצה"ר (אך מסיום דברי הב"ר פ"ט וזוה"ק תרומה (קס"ג א') נראה שפירשו אותן באופן אחר) וע' בזה"ק וישלח (קע"ד ב') אי בר נש אזיל בארח קשוט ההיא יצה"ר איהו עבד לי' כמא דאתמר דכתיב טוב נקלה ועבד לו כדין איהו סליק ואיתעבד סנוגרא ואמר קמי' קב"ה זכו עלי' דבר נש. מבואר דהיצה"ר בעצמו אינו רוצה שיחטא האדם. ולבאר אמיתת הענין נראה שיש ב' מיני יצה"ר הא' הוא המלאך הקדוש הנברא שיסית להאדם שיחטא והוא רוצה שלא ישמע לו. והשני הנתהוה מחום הדמים ומראיית העינים וזה יצה"ר הטבעיי. ובזה א"ש מה שדרשו בב"ר (פנ"ד) ובפסיקתא (פ' בשלח) ובזה"ק פ' תולדות (קמ"ד ב') ובילקוט משלי (סי' ט"ז) ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ריב"ל אמר זה יצה"ר והקשה במדרש תלפיות (ענף אשה) דא"כ למה נקט אויביו לשון רבים הל"ל אויבו ולפמ"ש א"ש דכיון שיש שני יצה"ר ע"כ נקט לשון רבים [וי"ל לפמ"ש בפתח עינים בפ"ק דקידושין בשם מהר"י כהן ע"מ שדרשו רז"ל אויביו אלו אנשי ביתו ופי' דדקדקו מדקאמר גם אויביו משמע שהם אוהביו והם גם אויביו ובתמונה זו לא נמצא רק אנשי ביתו עכ"ל וא"כ י"ל דלהכי דרשו אותו ג"כ על היצה"ר דלפמ"ש הוא באמת אוהבו ורוצה שלא יחטא ועכ"ז הוא מסיתו וא"כ הוא אויב ואוהב כאחד והבן] ובזה א"ש מה שהאריך היפה תואר בביאורו לב"ר פי"ד להקשות דברי רז"ל אהדדי דלפעמים נראה מדבריהם שהיצה"ר הוא מלאך הנברא לשם כך ולפעמים נראה מדבריהם שהוא מבעיי יעו"ש באורך שרצה להשוות מחלוקת בין האמוראים שנחלקו בזה. ולפמ"ש א"ש ושניהם אמת דיש יצה"ר שהוא מלאך ויש יצה"ר שהוא טבעיי. וזה נ"ל ג"כ כוונת ספר חסידים (סי' תתשל"ח) שכ' וז"ל אין להקשות כיון שעיורו עיני יצה"ר של תאוה כדאמרינן ביומא ובסנהדרין אהני דלא ליגרי בקרובתי' א"כ למה לא יתיחד בקרובותיו כו' אלא תלוי בראיית עינים ועיניו שולטת תחילה באח ואחות כו' כשנהנה המלאך מסיתו עוד מאחר שנהנה כו' עכ"ל כוונתו כמ"ש שיש יצה"ר שהוא מלאך ואותו עוורו עיניו אולם יש יצה"ר טבעיי ע"י ראיית העינים וכשמעוררו יצה"ר הטבעיי והוא נהנה אז נתעורר ג"כ היצה"ר המלאך ומסיתו (והמפרש שם לא עמד על כוונתו) [ומדברי הס"ח האלו קשה לי על המהרש"א בח"א יומא (ס"ט ב') שהקשה ג"כ קושיות הס"ח וכ' וז"ל מ"מ בטלו אותו קצת דלא מיגרי אינש טפי בקרובים ומיהו ודאי דמיגרי נמי השתא בקרובים כמו אחר כמ"ש לענין יחוד עם בתו עכ"ל. והנה מה שפי' שאהני דיהי' שוה קרובתו עם שאר נשים הוא תמוה דהא בקידושין (פ"א ב') איתא ודר עם אמו או בתו וכ' רש"י דלכן מותר דאהני בי' אנשי כנה"ג דלא מיגרי בקרובתי' כו' ע"ש ואי מתגרה בקרובתו כמו בשאר נשים א"כ אמאי מותר לדור עמהם אטו מותר לדור עם נשים ועיקר הוכחתו אינו הוכחה לפ"ד הס"ח האלו]. ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת ס' יהושיע (בפו"כ סי' תפ"ו) על מה שאמרו בסנהדרין (צ"א ב') דיצה"ר שולט באדם משעה שיצא לאויר העולם דהא ביומא (ס"ב ב') אמרו דקרו עלי' זורו רשעים מרחם ועם האמור א"ש דהיצה"ר שהוא מלאך אינו שולט עד יציאתו לאויר העולם אולם יצה"ר הטבעיי בא לו ג"כ במעי אמו כשנהנה מהמאכלות אסורות שאוכלין עמו וע' בא"ז (ה' שבת סי' מ"ט וה' יה"כ סי' רע"ט) שנראה מדבריו כן אולם מה שהקשה הספר יהושע מעשו א"א לומר כתירוצי דרבקה בודאי לא היתה אוכלת מאכלות אסורות והוא תירץ שם דבאמת יש יצה"ר גם במעי אמו רק שיהי' שולט על האדם הוא רק אח"כ כשיצא לאויר העולם ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה התורת חיים בסנהדרין דלמה ביצה"ר אמרו שולט ובנשמה אמרו נתנה ע"ש ועם האמור א"ש דהיצה"ר הוא בהאדם רק שאינו שולט עליו משא"כ הנשמה שאיננה כלל בהאדם ובזה י"ל מה שהקשה הזית רענן (פ' תזריע) ע"מ שאמרו שם בילקוט דאם הי' תחילת היצירה באדם מגידין ועצמות הי' מבקע כריסה ויוצא דהא היצה"ר אינו באדם עד שיצא ולפי האמור י"ל דכיון דבאמת יש היצה"ר רק שאינו שולט אולם מ"מ הי' יוצא לאויר העולם כדחזינן בעשו. וע' בבאר שבע (ד"ע ע"א) שגם הוא הקשה כקושיות הס' יהושיע וע"ש מה שתירץ ותמה אני עליהם שלא ראו מ"ש בס' חסידים (סי' תתל"ז) ששם הקשה הקושיא הזאת ותירץ דאותן שיש להם יצה"ר בבטן אמם הם מהתתקע"ד דורות יעו"ש. ושוב ראיתי בכסא רחמים בפט"ז מאדר"נ שהביא דברי הס"ח האלו הכלל העולה דיש ב' מיני יצה"ר יש יצה"ר הטבעיי ויש יצה"ר שהוא מלאך הקדוש והוא מוכרח לעשות שליחותו להסית את האדם והוא רוצה שלא יחטא האדם ועלי' נאמר בקש שלום ורדפהו ויש לפרש בזה דברי הב"ר פכ"ב אם בא יצרך להשחיתך דחאהו בד"ת אם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום היינו דבזה יעשה שלום עם היצה"ר ועלי' אמרו בזה"ק תולדת (קל"ח ב') דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתתא לא להוי וכיון דיש בו שני הפכיים שמסית להאדם לעבור פי ד' ובאמת הוא רוצה להיפוך שלא יעבור וע"כ הוא נמשל לאש כמו באש יש בו שני הפכיים והוא מתהפך בתחבולותיו וכמ"ש למעלה ויש להמליץ ע"ז הכתוב (תהלים ל"ט ד') חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני והיינו דלפי שאמר למעלה החשתי מטוב היינו שאינו לומד תורה (דאין טוב אלא תורה כדאיתא בכמה דוכתי. וע' באור יקרות דנ"ד ב' שהביא המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לפיכך הזהיר משה לישראל עשר תעשר ונדחק בביאורו. אולם הכוונה לפ"מ שאמרו רז"ל דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ושני' לאוכלי מעשר וע"כ צוה עשר תעשר למען שיהי' פנוים ללמוד התורה) וע"כ כאבי נעכר דמביאין עליו יסורין מכוערין וכמו שדרשו בברכות (ה' א') ועי"ז חם לבי בקרבי שלבי חושק ללמוד תורה וע"ז אמר בהגיגי תבער אש שאם רק יחשוב שילמוד אז תהי' כמו אש שיש בו סגוליות הפכיות. כן אח"כ יוכל להתהפך מחשבתו ולא ילמוד כיון שרק במחשבתו חשב כן וע"כ דברתי בלשוני שאז לא יוכל לחזור וכמו שאמרו במס' נדרים (ח' א') דהאומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל] כמו כן בהיצה"ר יש בו שני הפכיים:
ונוכל לומר שע"כ גם יעקב נקרא אש כדכתיב והי' בית יעקב אש (עובדי' א' י"ח) (ובפסיקתא (פ' איכה) ושדרש איכה בפתיחה לשון אש זה ביתו של יעקב (ובפסיקתא מסיים שהוא משול כאש וע' פסיקתא פ' עני' סוערה אין איש אלא יעקב כדכתיב ויעקב איש תם. היינו ג"כ משורש אש) לפי שגם ביעקב הי' סגולות הפכיות הוא נקרא איש תם ועם לבן התנהג כמדתו וקיים עם עקש תתפל. וביותר י"ל לפמ"ש בזה"ק שמות (קע"ה ב') מאי איש תם כתרגומו שלים שלים לתרין סטרין כו' שלים לחסד עלאה ולגבורה עלאה ואשלים להאי ולהאי ובזה"ק ויקרא (י"ב ב') דהוא עשה שלום בין אברהם ויצחק דהי' בו מדת החסד ומדת הדין [ונוכל לומר שזה פי' הש"ס קידושין (ד"ל ע"ב) ושמתם סם תם ודחקו המפרשים שם לפרש הלשון דחם ע"ש ולפ"ד הזה"ק דפ' שמות האלו דלכן נקרא יעקב תם לפי שהי' שלים לתרין סטרין וע"כ גם התה"ק שנכלל בה ימינא בשמאלא וכמ"ש למעלה בשם הזה"ק ע"כ נקראת תם דאשלימה לכולא לתרין סטרין] וע"כ כיון שיש בו שני המדות שהם הפכיים ע"כ נמשל לאש. וע"כ גם באיש ואשה יש בשניהם אש וכמו שאמרו בסוטה (י"ז א') זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן יען כי הזכר והנקיבה המה שני הפכיים בטבעם דאל"כ לא הי' יכולים להוליד וכמו שאמרו החוקרים. וכדאיתא בספר יצירה (פרק ג' משנה ה') דהזכר באמש ונקיבה באש"ם והחבר למלך אלכזר מאמר ד' סי' כ"ה) אמר שהזכר כנקיבה אלא שהוא מהופכת וע"כ נקראו אש:
ואולי זהו הטעם דגבריאל הוא שר של אש כמבואר בפסחים (קי"ח א' ובמדבר רבה (פרשה י"ב) ותנחומא (פ' ויגש) וברעיא מהימנא שבזה"ק (פ' פנחס דרכ"ה) וע"כ הראה גבריאל למשה המנורה של אש וכמ"ש במנחות (כ"ח ב') וע"ש בח"א. וע"כ הוא מעונה לבשל הפירות כמבואר בסנהדרין דצ"ו לפי שהפירות נתבשלו מכח האש עח"א שם וע"כ נקרא איש כדכתיב (דניאל ט' כ"א) והאיש גבריאל. וכ"ה בזה"ק (בראשית דקכ"ב) גבריאל מוליך אותם לא"י דכתיב התלכי עם האיש הזה וכתיב התם והאיש גבריאל וכן דרשו בפרקי דר"א ובזה"ק (וישב קפ"ד א') על פסוק וימצאהו איש זה גבריאל והיינו משום שהוא מיסוד האש. והוא דהנה מצינו בגבריאל פעולות מתחלפות דלפי הנראה הוא ממונה לעשות דין בעולם. וע"כ הוא שר של אש דהוא דין עמהרש"א בח"א סנהדרין (צ"א ב') וע"כ אמרו בסתרי תורה שבפ' וירא (צ"ז ב') דגבריאל לסטר שמאלא וכ"ה בזה"ק ויקרא (י"ב ב') המשל דא מיכאל ופחד דא גבריאל דא יסודא דילי' ממיא ודא יסודי' דילי' מאשא. וכ"ה בזה"ק פ' נשא (קכ"א ב') לוי הוא גבריאל כו' ופני שור מהשמאל ובז"ח יתרו שור גבורה גבריאל ובסתרי תורה שבז"ח פ' אחרי חד מסטרא דאור וחד מסטרא דחשך ואינון מיכאל וגבריאל וע"כ אמרו בזה"ק שמות (י"א ב') דגבריאל לילה שמו וכ"ה בז"ח (פ' תשא) לפי שלילה הוא מסטרא דדינא כנודע. (ואולי ע"כ חלמא הוא ע"י גבריאל כמבואר בזה"ק ויצא קמ"ט ב') מכל זה נראה דגבריאל הוא דין ואלו בתרגום איוב (כ"ה ב') איתא גבריאל משמאלא והוא דמיא. וכ"ה במדרש בראשית פי"ב המשל זה גבריאל וכ"ה בדברים רבה פרשה ה' לפי הגירסא הישינה. (וע' במתנות כהונה שם מה שהאריך בזה וכ' גבריאל כולו אש כך נ"ל להגיה כו' וכן תרגם המתרגם בפסוק המשל ופחד עמו עכ"ל והוא תמוה דאדרבה בתרגום מבואר להיפוך) וכ"ה באבות דר' נתן פ"ב כקול מים רבים זה גבריאל ובפסיקתא פ' ויהי ביום כלות משה גבריאל כולו שלג. וע' מדרש חזית פ' צאינה וראינה ותנחומא פ' ויגש. וע"כ נראה לפמ"ש במדרש תלפיות (אות א') בשם הסודי רזא מה שמקדים לפעמים מיכאל קודם לגבריאל ולפעמים מקדים לגבריאל לפי שגבריאל הוא בעצם דין וכשמלמד זכות על ישראל אז הוא מימינא ונעשה חסד ובנר ישראל להג' מקאזיניץ בביאורו לרב האי (סי' ח') ושער השמים (סי' ב') כ' שגבריאל נקרא לבוש הבדים שנכלל ג"כ במיכאל וע"כ כיון שיש דברים הפכיים נקרא אש שיש בה ג"כ סגוליות הפכיות [ואולי יש להצדיק בזה דברי היפה ענף במדרש איכה בפסוק ולא זכר שכ' שגבריאל הוא הכה"ג שמקריב נשמותיהן של צדיקים כדאיתא בתוס' מנחות ע"ש והוא תמוה דהא מיכאל הוא הכה"ג וי"ל דגבריאל נתהפך לפעמים להיות במדריגת מיכאל. אולם מ"ש כן בשם התוס' הוא תמוה דשם אמרו כן במיכאל ולא בגבריאל וכ"ה בעין יעקב רפ"ב דחגיגה ובזה"ק לך (ד"פ ופ"א) גם מש"ש היפ"ע דגבריאל כיון שהוא מהמלאכים שאינן מתחלפין הוא עושה ב' שליחות נעלם ממנו מדרש ב"ר (פ"כ) תני אין מלאך א' עושה ב' שליחות ולא ב' מלאכים עושים שליחות אחת ואת אמרת שני אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק גבריאל נשתלח להפוך את סדום כו' ע"ש דמבואר דכ"א הי' צריך שליחות א' ולא הי' יכולים לעשות ב' שליחות וי"ל בזה מה שהקשה היפ"ת שם (דר"צ ע"ג) דלמה הזכירם לכ"א בשמם די שיאמר הא' אמר בשורתו והא' נשתלח להפוך כו' ע"ש ולפמ"ש י"ל דלהכי פרט אותם בשמם בכדי דלא נאמר כסברת היפ"ע דבמיכאל וגבריאל לפי שאינן מתחלפים ע"כ אינו נוהג אצלם הכלל הזה לכן הודיענו דליתא וע"כ הוא עומד לימין הלומד תורה כמבואר בתד"א (א"ז פכ"ב) באותו תלמיד לפי שהוא אש וגם התורה נמשלה לאש:
וע"כ נוכל לומר שגם תה"ק לכן נמשלה לאש לפי שיש בה דברים הפכיים. היא צותה אלינו לחוס ולרחם על רעהו ולפעמים צותה לא תחוס עינך ולא תחמול עלי'. וכן אסרה אלינו להרוג הנפש ולפעמים צותה אלינו למ"ע להרוג ולבער הרע. ובש"ס חולין (ק"ט ב') כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותי' כו' וכ"ה במדרש (ויקרא פכ"ב ודברים פי"ד. ומדרש שוחר טוב (סי' קמ"ו) מה שאסרתי לכם התרתי לכם ע"ש באורך ובמנחות (צ"ט ב') פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה ובברכות (ס"ג א') בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה ובנזיר (כ"ז א') גדולה עבירה לשמה. ובמדרש קהלת (ג' י"א) אפי לדבר עבירה יפה בעתו וכמו כן אמרו ביומא (ע"ב ב') אמר ריב"ל מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מיתה [והיינו דלשון שימה אינו שייך רק בדבר המטלטל וראיתי בחי' הרי"ף שם שכ' וז"ל אבל קשה דהא כתיב אשר תשים לפניהם וכתיב שימה בפיהם דהיינו לשים אותו כשלחן ערוך ומנין לו לדרוש סם חיים עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דמואשר תשים לפניהם בודאי דלק"מ דהא דרשינן מזה בסנהדרין (ז' ב') אשר תשים אשר תלמדם מיבעיא לי' אמר ר' ירמי' ואיתימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינין דמבואר מזה דגם שם הוקשה להם דאשר תשים לא שייך רק בדבר המיטלטל וע"כ דרש לה לכלי הדיינין ומה שהקשה משימה בפיהם הנה בש"ס עירובין (נ"ד ב') אמרו ר"ע אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומניין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם ומניין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ופרש"י ולא כתיב אשר תלמדם והמהרש"א הקשה שם דהא בסנהדרין דרשו מזה אלו כלי הדיינין ע"ש וי"ל בזה מה שהשמיטו המחבר והרמ"א בח"מ סי' א' דהדיין צריך שיהי' לו כלי הדיינין וע"ש בסמ"ע שתמה ע"ז וי"ל דס"ל להמחבר דמימרא דר"ע דדריש מאשר תשים שצריך להראות לו פנים פליגי על ההיא דר' ירמי' דסנהדרין ור' ירמי' לא שמיע לי' להאי ברייתא דר"ע ולדעת ר' האי גאון והטור שהעתיקו צ"ל דס"ל דר"ע לא דריש מאשר תשים רק מלפניהם וכמ"ש הרא"ם (שמות כ"ט) ועמ"ש היד דוד (דס"ד א') ועכ"פ מבואר דדרשו משימה בפיהם שצריך שילמד עמהם עד שתהא סדורה בפיהם ושייך בזה לשון שימה אבל שימה לבד לא שייך גבי' לימוד ורב חסדא דאמר שם אל תקרי שימה אלא סימנא הי' קשה לו ג"כ דלשון שימה לא שייך רק בדבר המיטלטל וע"כ דריש דהכוונה סימנא ופירש"י סימני השמועות זו אחר זו וסימני חכמים כדרך שיש בש"ס עכ"ל [וע' שבת (ל"ד א') סימן בגופי' זימרא ציפרא כו' והם סימני הלכות דאמר ר' אבא בשם ר' חייא כמבואר במהרש"א שם ובשל"ה ח"ב וע"כ תמהני על האדרת אלי' בשבת שם שכ' האי סימנא לא ידענא כלל מה הוא ופלא שלא ראה דברי המהרש"א ושל"ה. וע' בסוטה (ל"ה א') סי' אמת לבדו לויה כו' וכ' באדרת אלי' שם נראה דסימן זה הוא סימן לג' מימרות דאמר ר' יוחנן בשם ר' מאיר וא' מהן נאמרה בכאן והשנים הם במקום אחר עכ"ל ולא גילה לנו היכן הם השני מקומות אולם נראה דתיבת לבדו הוא ט"ס וצ"ל לכדו והוא בסוטה שם (מ"ב ב') דאמר ר' יוחנן בשם ר"מ בג' מקומות לכדו פי' לאותו רשע כו' ותיבת לוי' הוא שם (מ"ו ב') אמר ר' יוחנן בשם ר"מ כל שאינו מלוה כו' וצ"ע מדוע לא קחשיב ג"כ מה שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ שם (בד' ל"ו ע"ב) ותשב באותן קשתו ששבה קשתו לאיתנו אולם ראיתי בילקוט תורה (רמז קמ"ו) שהעתיק מימרא הזאת ולא כ' שאמרה ר' יוחנן בשם ר"מ ומכאן ראי' ג"כ לגירסא הזאת. ודע דלא קחשיב רק מה שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ במס' הזאת אבל בשאר מסכתות יש עוד מאמרים שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ ע' מגילה (כ"ז א') וקידושין (נ"ד ב') וע"ז (כ"ד ב') ותמורה (ג' א'). וע' בהגהת הש"ס שם) וכ"ה בש"ס קידושין (ל' ב') ושמתם סם תם וכ' הרי"ף בעצמו שדרש כן דלא שייך שימה בד"ת וקושיותו כאן לק"מ] והיינו שאם לועד אותה לשמה הוא נעשה לו סם חיים וכשלומד ע"מ לקנטר נעשה לו סם מיתה וכמ"ש התוס' בברכות (י"ז א') ופסחים (כ' ב') ותענית (ז' א') ויש להסביר הדבר מה שאם לומד ע"מ לקנטר לחבירו נעשית לו סם מיתה ולמה תגרע יותר משאם מקנטר לחבירו בדברים בעלמא וי"ל לפ"מ דאי' בש"ס יומא (כ"ט א') הרהורי עבירה קשה מעבירה וכ' רבינו במ"נ (בשמיני לשלישי) וז"ל ולי בפירושו פירוש נפלא מאד והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחרי החומר שלו כמו שביארתי שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו אבל המחשבה הוא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו וכשיחשוב במרי ובעבירה ימרה בנכבד שבשני חלקיו ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב עכ"ל והראב"ן בספרו מאמר השכל קלס לזה הפי' יעו"ש ומזה יש להעיר ע"ד היפה מראה בירו' פאה פ"א ע"מ שאמרו שם מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה וז"ל יש מקשים מדאמר בפ' הממונה הרהורי עבירה קשים מעבירה ואומרים שהטעם לפי שהעבירה נעשה באיברי גופני וההרהור הוא בשכל והיכא קאמר הכא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כו' ומעיקרא אינה קושיא דהתם לאו לענין עונש מיירי דהא אמר התם וסימנך ריחא דבישרא ופרש"י הרהורי עבירה תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה. ריחא דבישרא המריח בשר צלי קשה לו הריח מאד שמתאוה לו עכ"ל היפ"מ. ומהתימה ממנו שנעלם ממנו שהפי' הזה מקור מחלבתו מרבותינו הרמב"ם והראב"ן וכמו כן יש להעיר ע"ד הדבש לפי (מערכת ה' ס' ח') שכ' הרהורי עבירה קשים מעבירה אפשר שהטעם לפי שהוא פוגם במחשבה שהוא מקום עליון עכ"ל וגם הוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרמב"ם והראב"ן. ולפי דבריהם א"ש מה שהקשה בס' תולדת יעקב דנ"ב ע"מ שאמרו על חטא שחטאנו לפניך בהירהור הלב דכיון דמתחלה התודה על העבירה מכ"ש על ההירהור דהא מתודין על הקל תחלה כמבואר ביומא דל"ו ע"ש. אולם לפי דברי הרמב"ם והראב"ן א"ש דיש צד שההרהור הוא קשה מהעבירה לפי שפוגם במחשבה. ונ"ל שכן פירשו בעלי התוס' בגיטין (ע' א') דאיתא התם ג' דברים מתישין כוחן של אדם ואלו הן פחד דרך ועיון וכ' התוס' דאגת העון א"כ עונש העון עכ"ל. וראיתי בספר יבקש רצון בביאורו למדרש תהלים (פל"א סי' ו') שכ' ע"ז וז"ל וצ"ע אמאי לא פירשו שמעשה העבירה מתשת הכח וכאומרם ז"ל הירהורי עבירה קשה מהעבירה עכ"ל. אולם אם נימא שפירשו כדברי הרמב"ם והראב"ן לק"מ דלא מיירי התם כלל מאכחושי גופא רק מהעונש וי"ל לפ"ז דהמעשה מתשת הכח יותר בשגם דבלא"ה ה לק"מ די"ל דרש"י לא כתב דמתשת כוחו רק בתאות ניאוף ולא בשאר עבירות וצל"ע על המהרש"א בח"א יבמות (ס"ג ב') שכ' ע"מ דאמר ר' חייא שם דיינו שמצלת אותנו מן החטא ופרש"י הירהורי עבירה וכ' המהרש"א דנקט הירהורי עביר' ולא העבירה לפי שהירהור עבירה קשה מהעבירה והוא תמוה דהאיך כתב כן על רש"י הא הוא פי' דהוא לענין אכחושי גופא מוכח דס"ל דלענין העונש המעשה חמיר מההירהור ומה שפרש"י הירהורי עבירה ולא נקט העבירה הוא שר' חייא לא הי' חושד א"ע שיכשל ח"ו בהעבירה רק מידי הירהור לא יצא ומה שהקשה היפה מראה על פי' הי"מ שהביא שהוא פי' הר"מ ממה דסיים וסימנך ריחא דבשרא וגם בס' מכתב לחזקי' (ד"ס ע"ג) כ' דמסוגית הש"ס דקאמרי וסימנך מוכח דלא כפי' הזה. אולם לא ראו שהאפוד"י כ' שם במ"נ וז"ל והוא כמו שמי שחוטא בחלק הנכבד שבו העון יותר גדול כמו כן הבשר הנבאש מי שמריח בו יותר קשה לו מצד שהוא חוש דק מהטעם ממי שיאכלנו ולא יריח לפי שחוש הטעם יותר עב ויותר גס עכ"ל מבואר שצדקו דברי הש"ס גם לפירושם. המורם מזה דעי שיחטא בדבר היותר נכבד תגדל עוונו יותר ואי לזאת שפיר אמרו חז"ל שמי שיקנטר לחבירו ע"י התורה נעשה לו סם המות ותגדל העוון יותר מעי שמקנטר לחבירו בדברים דעלמא שאם הוא עושה את התורה החצובה מכסא הכבוד ועושה אותה כלי שעל ידה יקנטר לחבירו ע"כ נעשית לו סם מיתה. ועכ"פ מבואר שיש בהתה"ק סגוליות הפכיות שלזה נעשת סם חיים ולזה נעשה סם מות. וכן בכל התורה יש כוונה אחרת לא כנראה הפשוטה. וע' זה"ק בהעלותך (קמ"ט וקנ"ב) שהפליג להאומרים שאין בתורה רק הפשט ור' יוחנן בן זכאי הוי אמר תלת מאה הלכות פסוקות ברזא דחכמתא עלאה בפסוק ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב כמבואר בזה"ק תולדות (קפ"ה ב') וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ה ולהכי כשמחסר אות אחת או מייתר אות אחת היא מחריב את כל העולם כולו כמבואר בעירובין (י"ג א') ולהכי אמרו במגילה (כא ב') ובירושלמי מגילה (פ"ד ה"ג) וכתובות (פ"ב ה"י) וידבר עולה מן המנין ופרש"י אף שאין ללמוד הימנה כלום [ומה שהקשה ע"ז השירי קרבן במגילה דהא בפסחים (מ"ב א') איתא אין לי אלא בעשה בל"ת מניין ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהוא בל"ת א"כ יש ללמוד מזה ותירץ דדוקא ר' יהודא ס"ל כן אבל חכמים פליגי עליו והנה הן אמת שמ"ש שחכמים פליגי ע"ז דבריו צודקים דכ"ה להדיא בת"כ (פ' אמור פרק ז') מכאן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר אעשה ומנין אף בל"ת ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר דברי ר' יהודא וחכמים אומרים אין בו בל"ת מבואר להדיא דחכמים פליגי עלי' וע"כ תמי' לי על הפאר הלכה (דל"ד ב') שנסתפק בזה אם חכמים פליגי על ר' יהודא ונעלם ממנו דברי הת"כ האלו ושוב ראיתי להמל"מ פ"ה מה' עירוכין שהביא דברי הת"כ האלו (ומש"ש ובספרי ט"ס וצ"ל ובספרא וראיתי להלח"מ שם שכ' דהאי ל"ת דמפיק מלאמר הוי אסמכתא בעלמא והוא תמוה דהא בת"כ מבואר להדיא דלר' יהודא הוי ל"ת גמורה מדפליגי חכמים ע"ז וכן מוכח מסוגיא דפסחים (דמ"א ע"ב) מדקאמר דחייב דומיא דלא יעו"ש. ושוב ראיתי להשירי קרבן בנזיר (פ"ה ה"א) שכ' ע"ד הלח"מ האלו וז"ל ותימה הרי מפורש בגמ' דתמורה דהמקשה פריך מל"ת דמסיים בה ותניא הקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ואין לומר דגירסא אחרת היתה לו דאיך יפרש קושיות המקשה כו' ע"ש ודברי' תמוהים דהאיך אפשר לומר שגירסא אחרת היתה לו הא הלח"מ בעצמו כתב שם וכן אמרו בפ"ק דתמורה ותנן המקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהיא בל"ת מה שעשה עשה הרי שהעתיק הגמרא כגרסתינו רק שפי' דאינו מקשה מל"ת דס"ל דלרבא גם בעשה לא מהני או דס"ל דלאו הבא מכלל עשה יש לו לענין זה דין הלאו רק מה שהקשתי עליו שפיר קשה וא"כ תירוצו של הקה"ע א"ש דחכמים פליגי על ר' יהודא אולם באמת בלא"ה לא קשיא קושיתו דהא כתבו התוס' בפסחים שם דדוקא בפרשה דאיכא לאו הבא מכלל עשה הוא דס"ל לר' יהודא כן ולא בשאר פרשיות וכ"כ הראב"ד והר"ש בביאורם לת"כ שם א"כ הוצרך להשמיענו דוידבר עולה המנין גם בפרשיות האלו וע' בקרבן אהרן בת"כ שם שכ' דדוקא היכא דכתיב דבר אל בני ישראל מיותר הלאמר דהא כתיב אח"ז שיאמר אל בני ישראל אבל היכא דלא כתיב דבר אל בני ישראל שם לא ס"ל ר' יהודא דהוא לאו ע"ש. ובזה א"ש קושית התוס' מנחות (נ"א ב') דעל מה דאיתא שם ומה להלן ליתן ל"ת על אכילתו אף כאן ליתן ל"ת על אכילתו וכ' התוס' אבל איסורא נפקא לן מכליל תקטר וק"ק אמאי לא דרשינן לאו נמי מדכתיב לאמר כדדרשינן פ' כל שעה ע"ש שהניחו בקושיא ולפ"ד הק"א לק"מ דהא בויקרא (ו' י"ב) אינו כתיב צו את אהרן כו' וא"כ גם ר"י ס"ל דאינו בלאו ולפ"ז איצטרך לאשמועינן דגם היכא דלא כתיב דבר כו' עכ"ז עולה מן המנין וא"כ קושית הש"ק על רש"י לק"מ. אולם ק"ל על רש"י דהא ביומא (ד' ב') דרשינן מלאמר דמנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמרו לו לך אמור דכתיב וידבר ד' אל משה לאמר וא"כ ילפינן מיני' זה הדרשא וצ"ל דהוא אסמכתא בעלמא ויש ליישב גם באופן אחר] א"כ מבואר שאף שלפי פשוטו אין ללמוד כלל מזה עכ"ז עולה מן המנין והיינו משום שבכל פסוק נכללו בה רזין דאורייתא וצירופי שמות [וע"כ נפלאתי על בעל קונטרס בנין יחזקאל הנדפס ביגדיל תורה (ח"ג סי' ו') שרצה להשוות מחלוקת בין הבבלי להירושלמי דלהבבלי רק למנין עשרה פסוקים עולה ולא למנין שלשה פסוקים וחלילה לומר כן. וגם בהבבלי הפי' עולה מן המנין גם למנין שלשה והם תרי מילי שחידש רב שימי שאין פוחתין מעשרה פסוקים דלא נימא דסגי בתשעה וידבר עולה מן המנין הוא גם למנין ג' פסוקים וכמבואר בירושלמי וגם שאר דברי' שם אינם ברורים כלל] וע"כ עולה למנין:
ודע דלא בתורה לבד נאמרו הדברים האלו כי גם בנביאים וכתובים כן הוא כי גם הם ניתנו להדרש ויש בהן רזין דאורייתא וכמבואר בש"ס פסחים (פ"ב ב') בין אצל לאצל טענו ארבע מאה גמלי דדרשא ולהכי אמרו בש"ס כתובות (י"ט ב') ספר שאינו מוגה אסור לשהותו ופירש"י תורה נביאים וכתובים וכ"כ בהגמי"י פ"ז מה' ס"ת וכ"ה בש"מ שם בשם תלמידי ר' יונה ובשם הרא"ש (וע"כ צל"ע לכאורה על הטיו"ד סי' רע"ט ס"ת שאינו מוגה דהוא שלא כדברי אבי' הרא"ש שהבאתי שס"ל שגם נביאים וכתובים בכלל ומדשינה לשון הש"ס דאי' התם ספר שאינו מוגה משמע דס"ל ס"ת דוקא ואולי כן היתה גירסתו בש"ס ס"ת שאינו מוגה וכמו שנראה מדברי הבה"ג סוף הלכות צרכי ציבור יעו"ש. ולהכי העתיק כן אולם ס"ל דלאו דוקא ס"ת אולם דברי הר"מ בה' ס"ת נראה דאזיל בשיטות רבו הר"י ן' מיגא"ש שבש"מ שם והבן) וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רע"ט והיינו משום שגם בנביאים וכתובים ניתנו להדרש ויש בכל תיבה ובכל אות מהם רזין דאורייתא והרי אמרו בירושלמי מגילה (פ"א ה"א) שמגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להדרש והיינו מפני שהנביאים והכתובים ניתנו בנבואה וברוה"ק ולהכי אף שהי' עוד הרבה ספרים לא נכנסו בכלל הנו"כ ונקראו ספרים החיצונים בסנהדרין (ד"צ ע"א) ופירשו בירושלמי שם ספרי חיצונים כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה ובילקוט כתובים (רמז תתקפ"ט) כתב בשם הפסיקתא מהו מהמה בני הזהר שלא תקרא בספרים חיצונים יותר מהמה וכמשמרת נטועים כשם שמשמורת כהונה כ"ד כך כ"ד ספרים ע"כ [הכ"ד ספרים המה תורה ה' ח' נביאים י"א כתובים ובשו"ת קנאת סופרים (בהשמטות להס"ת סי' י"ט) נסתפק בזה והשואל הביא לו ראי' מדברי המת"כ פ' קרח אולם כן הוא להדיא בבה"ג (ה' הספד) וכ"ה בפיוט לשבועות יום שני יעו"ש. ומה שהניח שם המת"כ בתימה ע"מ דאי' במדרש שם תשעה פרשיות שבתורת כהנים שלא ידע מהו זה. אולם לפ"מ דאיתא בבה"ג ותשעה דיבורים שבת"כ נראה שהי' הת"כ נתחלק לתשעה דיבורים וכמו שהוא לפנינו בת"כ בפ' ויקרא דיבורא דנדבה דיבורא דחטאת כו' כן הי' נחלק הת"כ לתשעה דיבורים] והיינו לפי שאצל האומות העולם נחשב גם אותן הספרים בכלל כתובים כנודע. אולם אצלינו בני ישראל מאמינים בני מאמינים שרק הכ"ד ספרים הם נאמרו בנבואה וברוה"ק ובכל אות מהם יש צירופי שמות ורזין דאורייתא ולא כן שאר הספרים. וע"כ נקראו ספרים חיצונים וזה כוונת הילקוט תורה (רמז תתנ"ה) דאיתא התם וחשבון פסוקים של חומש כו' ופסוקים של נביאים כו' ופסוקים של נביאים כו' לבד מספרי החיצונים כו' וראיתי במדרש תלפיות (אות ב' ברכת נישואין) שכ' וז"ל ועוד להבין אומרו לבד מספרי' החיצונים מאי קאמר ואם קורא לתרגומים של תנ"כ ספרים החיצונים איך הי' סליק על הדעת שהייתי מכניסם במספר התורה ועוד דמי לא ידע שעם התרגומים עולה חשבון גדול יעו"ש. אולם הברור שכוונת הילקוט לספרים החיצונים האלו ולפי שהאומות מכניסים אותם במספר התנ"כ להכי אמר רק החשבון של תורה ונביאים וכתובים לבד פסוקי ספרים החיצונים שאותן אין אנו מכניסין בחשבון רק תנ"כ לפי שניתנו מסיני ויש בהם סודות פנימים. גלל כן תמהני על שו"ת הלק"ט (ח"א סי' ס"ט) שנשאל במי שקבל על עצמו לקרות כל כך פסוקים בכל יום אם עולה לו כשאומר פסוק למנצח מזמור לדוד ופסק דאינו עולה הפסוק הזה דהוא רק מורה מקום יעו"ש ומאד נפלאתי עליו ולא ידעתי אנה פנה דודי. דכי היכא דוידבר עולה מן המנין אף שאין ללמוד הימנו כן ה"נ בנו"כ שגם בהם יש צירופי שמות. וכנודע מספר שימושי תהלים. וע"כ נראה ברור שעולה למנין הפסוקים שנדר ולא כההלק"ט העולה ממ"ש דתה"ק יש לה סגולות הפכיות. וע"כ נמשלה לאש שגם בה יש דברים הפכיים ויש לרמז בזה בפסוק וזאת התורה אשר שם משה דר"ת הוא אש"ם כמבואר בספר יצירה שמג' אותיות אמ"ש נעשו כל החילופים וע"כ נמצאו בתורה החילופים ובמנחות (כ"ט א') איתא תניא ר' יוסי בר' יהודא אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן. ור"ת של ארון שלחן מכורה הוא אש"ם. שמהם נעשו החילופים והמה של אש שנמצאו בה החילופים והמה רומזים לשלשה הכתרים. (ע' יומא ע"ב ב') שכתר תורה עולה על גביהן שנמצאו בה החילופים והבן:
והנה גם תורה שבע"פ נמשלה לאש. כדאיתא במדרש שה"ש על פסוק סמכוני באשישות בשני אשיות תורה שבכתב ותורה שבע"פ ובתדב"א (א"ר פרק) רכב אש זה תורה נביאים וכתובים וסוסי אש זה משנה. והיינו משום שגם תורה שבע"פ ניתנה באש מסיני וכמבואר בברכות (ה' א') להורותם זה גמרא מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני ובמגילה (י"ט ב') איתא שהראה הקב"ה למשה דיקדוקי תורה ודיקדוקי סופרים ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ועמ"ש היפה מראה פ"ק דפאה. וא"כ גם הם ניתנו באש. ויש בהם כל הדברים שבתורה שבכתב וניתנו להדרש בהם שלא כפשוטם וכמו שפי' רבינו האר"י ז"ל כמה מאמרים ע"ד הסוד וע' בס' דבש לפי (מערכת ג' אות כ"ז) שכ' בשם הרשב"א הלוי שגם יש לרמוז גימטרי"א בדברי רז"ל אמור מעתה שע"כ נמשלו לאש. וע"כ נקראו הת"ח הדבקים לתורה אישים כמבואר ביומא (ע"א א') אליכם אישים אקרא אלו ת"ח שדומים לנשים ועושים גבורה כאנשים. לפי שיש בהם מדות התהפכות ע"כ נקראו אישים שיש בהם התיחסות לאש. וע"כ אני הצעיר כאשר בנותי בתורת ד' כפי מיעוט בינתי. ויגעתי ועמלתי בפוסקים ראשונים והאחרונים וחקקתי עלי לוח את אשר עלה במצודתי חסתי על עניי ויגיע כפי לבל תעלה בתוהו ותאבד ולכן הוצאתי לאור עולם את נפל בחבלי. ואם בכל החיבור כוונתי איזה פעמים לאמיתו של תורה והי' זה שכרי וקראתי שמו עמודי אש מטעם המבואר למעלה כי תה"ק מתייחסת לאש. וגם כי שמי בקרבי ע"ני ממע"ש וקטו"ן דעת. ישרא"ל אייזינשטיי"ן. ועתירתי מאת שוכן שחקים אשר יערב לו מנחתי הדלה כאלו הקרבתי לפניו עולת מחים. ד' אלה"י ירצ"ה כ"א בפוע"ל יד"י (לפ"ק) ובימינו יושע יהודה וישראל. ריו"ח והצל"ה יעמ"ד נ"א ליהודי"ם (לפ"ק) הכותב וחותם פה באהאפאל אור ליום ב' באחד ועשרים יום לירח טבת שנת אך טוב לישרא"ל יהיה (לפ"ק עם הכולל):
וזאת לדעת כי מצוק העת ע"כ לא יכולתי להדפיס חידושי על הרמב"ם וגם קונטרס פסקים וכתבים שהיא על לשונות הפוסקים והמפרשים ויודפס אי"ה אחרי שאחלק את החלק הזה ועתירתי מאת המעיין שיעיין גם בהשמטות כי יען שלא הייתי בעצמי בהדפוס ע"כ נפל בו ט"ס וגם יש שמה דברים רבים שהעירותי אחרי ששלחתי הכתבים לבית הדפוס ומי אשר יראה איזה דבר שידמה בעיניו ששגגה היא יודיעני. אולי אוכל לתרץ דברי ובאם לאו אדפיס אותו אי"ה בחלק שני:
סליק: