שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי
אור - סימן כג:
הלוסק:
שאלה ישראל החשוד להשהות חמצו בפסח לתאבון מחו לקנות ממנו חמץ תיכף אחה"פ, באופן שאין לתלות שנעשה עתה, אם יש לתלות שהחליף חמצו בשל א"י:
א תשובה, ראינו לברר תחילה אם יש להתירו מטעם ספק, דהא קי"ל חמץ שעעה"פ מותר מה"ת ולא מתסר אלא מדרבנן, ואזלינן לקולא למיתלי שהחליפו, אולם המג"א (בסי' תמ"ט) כתב דחמץ הנמצא אחה"פ וא"י אם הוא של א"י או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה, וא"כ הי' לנו לדון בנידון שלפנינו מטעם ספק ג"כ כדינו של המג"א, אמנם כל האחרונים נ"ע תפסו על המג"א דמה שייך לחלק בין אכילה להנאה דהא תרווייהו דרבנן, ולהלן נבאר בעז"ה כי דבריו נכונים הכלל דמטעם ספק הי' החמץ אסור באכילה ומותר בהנאה, אך בפ"ק דחולין (ה':) תניא חמצן של עוברי עבירה לאחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין, ומבואר שם בסוגיא דבין לר"י דס"ל חמץ אחר הפסח אסור מה"ת בין לר"ש דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן תלינן דודאי החליפו, דכל כמה דמצו למיעבד בהיתירא פורתא עבדי, הרי דין שאנו עוסקין בו נתבאר בברייתא להדיא, אך הפוסקים לא הביאוהו להלכה, וכבר עמד בזה הפ"י שם בחידושיו ונדחק מאוד, עי"ש, והנלפענ"ד בטעם השמטתן, דלכאורה קשה מה מרויחין הע"ע בחליפין, כיון דלר"ש אכילה והנאה תרווייהו דרבנן, א"כ עכ"פ בהחילוף איסורא קעבדי, ומה לי איסור אכילה דרבנן או החלוף דרבנן, והנה בדברי רש"י שם מבואר יותר, דס"ל דאף החליפין אסורין למחליף עצמו [ומבואר בתשו' חות יאיר (סי' מ"ו דאף לאחה"פ שהוא מדרבנן אסור למחליף עצמו לדעת רש"י, והפר"מ בא"ח (סי' תמ"ג) נסתפק בזה, ואשתמיטתי' דברי החו"י] ומ"מ תלינן שהחליפו כי היכי דלישרו לדידן ע"ש ברש"י ובתוס', הן אמת שיש לעיין טובא, דתינח אם החמץ עומד אצלם למכור, שפיר תלינן שודאי החליפוהו, אך אם החמץ עומד אצלם לאכילת עצמה, א"כ מאי נפקא להו מינה וברייתא סתמא קתני שחמצם מותר אף באופן שאין לתלות שהחליפוהו משום מכירה לאחרים, ונ"מ טובא שאם הע"ע חשודין למכור דבר איסור אף שלא לתיאבון דקי"ל (יו"ד סי' קי"ט ס"ב) דמ"מ מותר להתארח אצלו, שבעצמו לא יאכל, א"כ גבי עו"ע יהא אסור בכגון זה והבן, והנראה בכ"ז דגרסינן ביומא (פ"ג:) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה כו', טבל ותרומה תנאי היא מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני', והנה מתבאר שזה נחשב קל באיסורין מה שאין איסורו לכל אדם, שהרי טבל ותרומה שניהם במיתה לזר, ומ"מ אמרינן דתרומה קילא, וע"כ לא פליג עלי' אידך אלא משום דטבל אפשר לתקוני', וזהו כוונת רש"י כאן, שהעוברי עבירה כל מה דמצו למעבד בהיתירא פורתא עבדי, שאף שהחליפין אסורין ג"כ להם, מ"מ מרוויחין להקל האיסור שהרי לדידן מיהא שרי, משא"כ חמצם הי' אסור לכל העולם, והוא מדוקדק מאוד בדברי רש"י ותוס' למעיין היטיב:
ב ולענין מה שהקשינו הא בחילוף גופי' איסורא איכא, נראה לתרץ ע"פ סברת הר"ן בפ' בתרא דיומא, בחולה בשבת שאנו שוחטין עבורו, ולא נאכילנו נבילה המוכנת, אף דשחיטה הוי איסור סקילה ונבילה הוי לאו, היינו משום דבשחיטה נעשה איסור בפ"א, אבל בנבילה עובר על כל כזית, [עיין בפר"ד דרוש י"ט מה שפלפל בארוכה] ואף אנו נאמר שיותר נוח להם לעו"ע להחליף החמץ שנעשה האיסור בפ"א, ממה שיאכלו חמצם ועבדו איסורא בכל כזית, ואולם בדברי הר"ן יש לעיין מסוגיא דיומא שם דאיפלגו רבי וראב"ש מי שנשכו נחש גוזזין לו את הכרישין [פי' מן המחוב'] ומאכילין אותו וא"צ לעשר וראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר, הרי דס"ל לרבי דאין דוחין שבות דהפרשת תו"מ ומאכילין אותו שאינו מעושר, אף דעבר בכל כזית וכזית, ועיין היטיב בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז באורך, ומידי דברי אמרתי חובתינו ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא כלל להלכה מחלוקת דרבי וראב"ש וכבר תמה המג"א בסי' תרי"ח ע"ש, ועיין בנוב"י (מ"ק חא"ח סי' ל"ו) מה שחתר ליישב שהרי אין דרך הרמב"ם להשמיט דין [המפורש בגמרא, ומה שנלפענ"ד, דלכאורה קשה לי קושיא עצומה בפלוגתא דר' וראב"ש בכרישין אלו שנחלקו עליהם, מה איסור יש בהפרשת תרומות ומעשרות בהן, כיון שנקצצו היום מן המחובר [כן פי' בזה התשב"ץ והנוב"י דהאי ומאכילין אדלעיל קאי, ובאמת לולא דבריהם הי' אפשר לפרש דמלתא באנפי נפשה היא, שהרי בלא"ה קשה הי' להם למעט בקצירה היינו שיעור התרומה והמעשר לא יקצצו שהוא מלאכה דאורייתא, ולהאכיל החולה שאינו מעושר, (וזה אין לומר שהחול' צריך גם להתו"מ לאכלם, אלא שנחלקו אי עדיף למעט באכילת איסור, דא"כ מאי פריך הש"ס מהך ברייתא שם לרבה, הא איהו באפשר בחולין גרידא קמיירי ע"ש ודוק) שזה עדיף לכ"ע אם לא שנאמר דמיירי שלא ידעו תחילה כמה יצטרך החולה וכ"ז דוחק], ומבואר הוא בביצה (ל"ז.) שם בסוגיא דמלילות (דף י"ב:) דבפירי דטבילי האידנא לא גזרו על הפרשת תו"מ, וזכאי בהרמתן ולזה רמז הרמב"ן במלחמות בסוגיא (שם ט') ע"ש היטיב ודוק [וכן הוא באמת בכל מה שגזרו משום מתקן, לא גזרו במה שנתהוה האיסור היום, בטבילת כלים קי"ל נטמא ביו"ט מטבילין אותו, ובהתרת בכור נולד הוא ומומו רואין אותו ביו"ט] ופשוט שאין חילוק בין שבת ליו"ט, כיון דפירי דטבילי האידנא לא היו בכלל הגזירה, וכן הוא מתבאר מדברי הק"נ בפ"ק דביצה במ"ש לענין דינו של המג"א ע"ש ודוק היטיב, וא"כ מ"ט דר' דמאכילין אותו שאינו מעושר:
ג וראיתי להמגי' במ"ל (פ"ה מה' מעשר הכ"ג) שכתב דלמאן דס"ל שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו [או לדידן בפירות המיוחדין לשבת] שרי לעשרן בשבת כיון דקביעותם הוא מדרבנן, ולא שייך בזה מתקן [ומה שאסור לעשר את הדמאי, הוא משום דעיקרו על ספק של תורה] ופירי דטבילי האידנא שרי לעשרם בשבת, וייחס סברא זו לר' אליעזר ע"ש, והנה הרכיב שני דברים יחד דפירי דטבילי האידנא אף בטבל של תורה מותר לתקנו, כמבואר בסוגיא דמלילות שהבאתי לעיל, ומה שצדד משום דהוי טבל דרבנן לא מחזי כמתקן, קשה ע"ז מסוגיא דיומא דהוי מעשר ירק, ולקמן נדבר בארוכה, אך מ"ש דקביעותא דשבת הוי כמו פירי דטבילי האידנא, במח"כ אישתמיטתי' המשנה וכל סוגיית הגמרא במקומה בספ"ד דביצה, ששנינו ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, ומבואר הוא בכל הסוגיא שם, דוקא שביעית דלאו בר עישורי הוא, אבל בשער שני שבוע א"א משום דשבת קבעה, ויהא אסור לאכול משום מעשר ע"ש, והוא תמי' גדולה לפענ"ד על הרב ז"ל, ובאמת יש לחלק בין פירי דטבילי האידנא לקביעות שבת, דשאני התם שתיכף בכניסת שבת הי' עליהם איסור טבל, משא"כ בשאר דברים שא"א לצמצם שלא יקדים כניסת שבת לחלות הטבל רגע אחת ודוק:
ד וראיתי להפמ"א בסי' ל' שהאריך שם להוכיח דאף בדרבנן שייך מתקן, וכתב ז"ל ובזה ניחא לי שנתחבטו גאוני עולם בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה מלחם חמץ דאין להם תקנה כמבואר במג"א (סי' תק"ו) ואם איתא לדברי ט"ז דטבילת כלים חדשים שהן מדרבנן לא חשוב תיקון כלל, א"כ אמאי נתחבטו בזה, הא חלת חו"ל הוא דרבנן אף דאין מפרישין אף חלת חו"ל בי"ט היינו היכא דאפשר אף הפרשה משום דאוכלין על המשוייר, אבל היכא דלא אפשר כנידון דהמג"א הי' היתר גמור להפריש וליתן לכהן קטן לאוכלה, אלא ודאי דאף בתיקון דרבנן אסור לתקן בשבת ויו"ט עכ"ל, והגאון ר' יעקב נרו בספרו משכנות יעקב [חא"ח סי' ק"מ] כתב עליו דהא מסוגיא דיומא דלעיל מוכרח דגם במעשר ירק דרבנן שייך מתקן, ולפענ"ד הא לא מכרעא, שהרי כבר הסכים הגאון נר"ו שם דבדבר שעיקרו מן התור' וודאי דליכא לדמויי' לחלת חו"ל, והנה לדידן קי"ל בדרבנן יש ברירה, ואמרינן בחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש והוא מטעם ברירה כמבואר שם, ובמעשר ירק כתבו התוס' בעירובין (ל"ז: ד"ה מאן) דלא אמרינן בי' ברירה יעו"ש משום דחשיב יש לו עיקר מה"ת, אך נפלאתי על הגאון בעל פמ"א שהוצרך להכריח דבר זה מדברי המג"א [משום דהי' אפשר לומר דהא דאסור להפריש חלת חו"ל בלש בעי"ט, הוא משום דאפשר לאכול על המשוייר כמבואר בדבריו] והרי הוא מבואר להדיא בסוגיא דביצה (ט'.) אבוה דשמואל אמר גלגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט, ופריך לימא פליגי דשמואל אדאבוה דאמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' ע"ש, הרי מבואר דאי הוה אמרינן דגם בחלת חו"ל אסור לאכול בלא הפרשה, טפי הוי ניחא הא דאסור להפריש, אף דודאי הוה מדרבנן ודוק, ואולם הגאון ר"י נרו דחה דברי הפמ"א מטעם אחר דבהפרשת תרומה יש בו איסור אחר משום שמקדיש אותן הפירות וכדבריו מבואר ברמב"ם פכ"ג מה' שבת ה' י"ד] וביאר בזה קושיית הש"ס בביצה (ל"ז.) אין מגביהין תו"מ פשיטא, ולכאורה מנ"ל לאיסור מתקן, ע"כ דפריך בפשיטות משום איסור הקדש שנשנה במשנה ע"ש, ונלפענ"ד חקירה אחת שאם רצונו לתת התו"מ בו ביום לכהן וללוי לית בזה משום איסור הקדש, שהרי הרמב"ם כתב (שם) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין מפני שהוא כמקח וממכר, ואין מגביהין תו"מ שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת כו' ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט שזו מצות היום היא עכ"ל, ונראה שסמכה ענין להקדש תו"מ, למימר דבדידהו נמי ליכא איסורא אי מקדיש להו לצורך היום, והדבר מוכרח מצד עצמו, שהרי עיקר גזירת הקדש משום מו"מ הוא, ובמו"מ גופי' מותר לקנות צורכי היום (עיין בא"ח סי' שכ"ג) רק פיסוק דמים אסור משום דאפשר בלא"ה (ועיין היטיב במ"א סי' ש"ו ס"ק י"ד ודוק) ובזה עולה כהוגן מאוד סוגיית הש"ס, דפריך ל"ל למתני איסור הגבהת תו"מ, הא בלאו איסור מתקן הוא נכלל באיסור הקדש, וכמו שפי' המשכנות יעקב, ומשני לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום, פי' דהשתא לית בה משום איסור הקדש, אשמעינן דמ"מ אסור משום מתקן, ובהכי ניחא הא דמסיים הש"ס שם, והני מילי פירי כו' דטבילי האידנא מפרישינן ויהבינן לכהן, ולכאורה האי ויהבינן לכהן מיותר הוא, דהא מתניתין היא בפ"ק, אבל לפמ"ש עיקרן של דברים כך הוא, כי כבר כתבנו שבדבר שנתהווה איסורי היום לא שייך מתקן, אך עדיין איכא איסורא משום מקדיש, ולזה מסיים ויהבינן לכהן [ואף בתרומה כה"ג פשוט שמותר ליתנה לכהן עיין תוס' ביצה (י"ב:) ד"ה אין מוליכין] ר"ל דהשתא ליכא בזה משום מקדיש, כיון דההקדש היא לצורך הכהן כמו שבארנו, ונלענ"ד דמ"מ גם חלה טמאה רשאי להפריש, וכמבואר (פסחים מ"ו.) אע"ג דהתם לא יהנה הכהן היום, דהא אסור לשרפה בי"ט, מ"מ יש לומר דחלה טמאה קיל הקדישה כיון דלשריפה עומדת, ודוק היטיב:
ה ולפמ"ש תתבאר סוגיית הש"ס בפ"ק דביצה (ט'.) בסגנון זה, לימא פליגא דשמואל אדאבוה, שהרי אבוה דשמואל אסר בכל חלות אף בחלת ח"ל, ובזה וודאי לא שייך מתקן, כיון שאפשר לאוכלה בלא הפרשה, ואהא משני מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם שאסורה לזרים, פירש ויש בה משום גזירת הקדש, וא"ל בזה דניתבה לכהן בו ביום, הא ליתא, דע"כ לא כתבנו שבכה"ג לית בה משום איסור הקדש, אלא בכל תרומות וחלת א"י דלא חזיין בלא"ה לכהן, והוי ההקדש צורך היום, משא"כ בחלת ח"ל דחזיא בלא"ה לכל אדם, יש בה איסור מקדיש בקריאת שם שהרי אין ההקדש לצורך היום דמעיקרא נמי הוה מצי הכהן לאוכלהו דוק היטיב, ובזה יתכן לפרש דברי הרי"ף בפ"ק דביצה שהביא ראי' דהילכתא כאבוה דשמואל דגלגל עיסה אפילו בח"ל] מעי"ט אין מפריש חלתה בי"ט, מההיא דמשילין דאמרינן אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן ויהבינן לכהן, אלמא דדוקא עיסה דטבלא האידנא מפרישינן חלה, ולא בגלגל מעי"ט, ותמה בעה"מ הא התם בחלת א"י מיירי, וסוגיין בחלת ח"ל דשריא אף בגלגל מעי"ט, משום דחזי לאכול על סמך שיפריש אח"כ, וזה לא נתבאר בסוגיא דמשילין כלל, ולפמ"ש ניחא שכל עיקר הוכחתו שבכל התו"מ יהבינן לכהן בו ביום, וא"כ אין איסור בהקדשן, משא"כ בחלת ח"ל שאין הקדישה צורך הנתינה הוה איסור להקדישה בקריאת שם כמשנ"ת ודוק, תמצית דברינו, דמה שכתב הרמב"ם שיש בהגבהת תו"מ איסור מקדיש היינו משום שאסורין הפירות בו ביום לכהן, כדקי"ל המעשר בשבת, והאיסור הוא משום מתקן וכיון שהפירות אינם ראוים בו ביו' לכהן ממילא קם לי' איסו' מקדיש: (ו) וראיתי להגאון בשאגת ארי' סי' נ"ו שסתר בארוכה פסק הש"ע א"ח סי' שכ"ג שהתיר טבילת כלים חדשים הנקחים מא"י בשבת, מהא דקי"ל אין מעלין את המדומע בא' ומאה, ואף שההעלאה הוא דרבנן, ובאמת אין ראי' שעכ"פ שם האיסור הוא דבר תורה, רק שמצד התערובות הוא דרבנן, עיין היטיב בש"ך יו"ד בכללי ס"ס, עוד הביא ראי' לסתור דהא קי"ל אין מעשרין את הדמאי ועיין בהגהת המל"מ שהבאתי לעיל] אף שאיסורו דרבנן, אך דחה ראי' זו דהתם הטעם הוא משום איסור הקדש, וחילק הוא ז"ל בין טבילת כלי שנטמא בולד הטומאה שמטבילין אותו בי"ט, משום דחזי לאחריני אף קודם טבילה ע"ש באורך, ולפמ"ש דבנותן לכהן בו ביום אין בזה איסור הקדש, א"כ עדיין יקשה אמאי אין מעשרין את הדמאי דג"כ חזי לאחריני דהא קי"ל מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ולפענ"ד אפשר לחלק בזה כמו שחלקו התוס' בחולין (דף ו'.)
בין מדומע שהי' לו היתר מתחילה, לתחלת תקונו של טבל, ואף אנו נאמר, דבכלי שנטמא מתחלתו טהור הי', וקשה למצוא בזה שיהא טמא מתחלת עשייתו עיין היטיב חגיגה (כ"ג.) [ואפשר דבאמת להטביל כלי חדש לקדש אסור בשבת וי"ט, כיון שלא הי' לו היתר מעולם] וגם זה הוא בלא ספק מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן, וכן טבילת כלים חדשי' בעודם ביד הא"י היו מותרים אף לישראל להשתמש בהם, שפיר למד מזה הב"י שמותר להטבילם, משא"כ בדמאי ואינך שלא הי' להן היתר מעולם, כנעל"ד ליישב דעת הב"י, ויגעתי ומצאתי ת"ל ראי' ברורה לדברי שבדבר הצריך ליום לא גזרו על איסור הקדש מדברי הרמב"ם וז"ל (פ"ב מה' יו"ט ה"ג) וכן בהמת קדשים שנולד בה מום בי"ט הואיל ולא היתה דעתו עלי' מעיו"ט אסור לשוחטה ביו"ט כו' עכ"ל, וכיון שהרמב"ם נקט בהמת קדשים, וקשה הא ע"כ לא נפדית בעודה תמימה, וא"כ אף בלא איסור מוקצה איך יכול לפדותה, דהיינו מקח וממכר ממש, ועוד שהרי המעות נתפסין בקדושה, וה"ה שם כתב בשם קצת פוסקים שאם נולד המום מעי"ט ועבר וראה ביו"ט מותר וכן אם ראה המום מעיו"ט מותר להתירו ביו"ט, ובכ"ז דוחק לומ' שהפדיון נעשה מעיו"ט על תנאי, ע"כ דקושטא הוא דמשום איסו' הקדש ליכא, כיון שצריך לה לבו ביום מותר לפדותה, אף שממילא המעות נתפסין בקדושה, ומ"ש רש"י בביצה (כ"ז.) בבהמת קדשי' כו' אין פודין את הקדשי' להאכילן לכלבים, ואפילו למ"ד פודין ביו"ט לא פרקי לה עכ"ל, היינו דבשביל אכיל' כלבים לא שרינן מקח וממכר, ודברי' ברורי' הם:
ז עוד נראה לעמוד על דין פירות שנקצצו מן המחובר בשבת בשביל חולה אם מותרין לבריא, והביאנו משך הענין לדבר בכאן מה שיש לנו מן העיון בדברי רבותינו האחרונים נ"ע, הנה רמ"א כתב בא"ח (סי' שי"ח ס"ב) ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפילו הי' חולה מבעו"י אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה, והמ"א והגר"א בביאוריו השיגו ע"ז מהא דפסק הש"ע בסי' (ש"כ ס"ב) בדבר שיש לו מתירין שלא ניכר האיסור קודם התערובות שהוא בטל, והגר"א בסי' ש"ך דחה מכח דין זה דברי התוס' בב"ק יעו"ש, וקשה לפענ"ד מסוגיא דנדרים (נ"ז.) דמייתי משנה דשבועות בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו עלין שלהם שחורין אסורין, ופי' שם רש"י והראש בפי' והר"ן שאיסורן בכ"ש, ונתבאר היטיב שם (ע"ב) בסוגיא שהתערובות אוסרת הכל, ומבואר הוא שם דמטעם דשיל"מ אוסרין הגידולין בכ"ש [והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת עמוקה שם ע"ש בדבריו ואכמ"ל בכלל דיני הספיחין] וא"כ מבואר הוא דגידולין אינן מתבטלין בדשיל"מ, ואף לשיטת הפוסקים שם דשביעית מטעמא אחרינא אוסרת בכ"ש, מ"מ הא הפוסקים האחרונים למדו מזה גם לשאר דברים שאינם מתבטלין דג"כ בטלין אם לא הוכר האיסור קודם תערובות, ומאיזה טעם נחלק באיסור שביעית, ועיין תוס' ב"ק (ק': ד"ה אומר לו) וראיתי להמגי' בנוב"י מ"ת חיו"ד שתירץ על דברי הש"ע באותו ואת בנו שנתערב א' מהם באחרים ואח"כ נשחט השני שהוא בטל אף דהוי דשיל'מ כיון שלא ניכר קודם התערובות, ויש לי לדון ע"ז מדברי רבינו הכ"מ הנה הרמב"ם כתב (פ"ז מה' מעילה ה' ו') וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס, וכתב ע"ז רבינו בכ"מ ומ"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס כו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס ג"ז משנה שם, ופסק כחכמים, והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הלכך לא מעל עד שיוציא את האחרונה דאז הוי ודאי, וא"ת ולבטיל ברובא וי"ל דדשיל"מ הוא, א"נ מטבע חשיב ולא בטיל, עכ"ל:
ח אמנם דברי הכ"מ הללו תמהו עליהם רבותינו האחרונים המל"מ שם, והפר"ח ביו"ד (סי' ק' סק"ג) דהא הא דדשיל"מ אינו בטל הוא מדרבנן, וכ"כ התוס' שם להדיא במעילה, וגם בדבר חשוב השיג הפר"ח על התוס', וסוף דבר לא נתחוורו לדבריו דעת הרמב"ם שהוצרך לומר דמיירי שהפרוטה של הקדש היא ניכרת ע"ש, וכבר עמד על דבריו הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"ב) והנה עפר אני תחת כפות רגליהם, ולפענ"ד יש כאן תימא גדולה בדבריהם, ודברי הכ"מ נכונים, כי מה שהבינו ז"ל, שקושיית התוס' והכ"מ הוא מ"ט בטל מעל לרבנן כשיוציא את כל הכיס, הרי בטלה פרוטה של הקדש, והוא דבר תימא שהרי סוגיא ערוכה הוא בביצה (ל"ח:) הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי בתמי' ע"ש בכל הסוגיא, וכתב רש"י במסקנא ממונא לא בטיל ברוב להיו' קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה עכ"ל, ובש"מ הביא שם דברי הריטב"א וז"ל, שזה כמתערב קב חיטין בעשרה קבין דלא בטיל אפי' מדאורייתא, ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דכר וכו' עכ"ל ע"ש באורך, וכי יעלה על הדעת שמי שנתערבה לו פרוטה של הקדש במעותיו תקנה לו הפרוטה ויאכל וחדי, הדבר פשוט שאין חילוק בזה בין הדיוט להקדש, [רק במה שבהדיוט בעי השבה בהקדש חייב קרבן וחומש] ולא אימעיט הקדש אלא ממזיק כמו נכסי א"י דחייבין עליהם משום גזל, ופטור המזיקן, ומבואר הוא בכ"מ שלא בטל ממונו ברוב ממון ישראל, לדוגמא גבי בכור אמרינן שאם הקנה לא"י א' מרבוא פטור מן הבכורה ודוק, וכן בתו"מ קי"ל המזיק מתנות כהונה פטור, ומ"מ אף בטבליהו לא מיקרי של ישראל כולו דליבטיל ממון כהן עיין היטיב תוס' פסחים (ל"ח. ד"ה אתיא) ברם בירורן של דברים כך הוא, שוודאי פרוטה של הקדש שנתערבה בכיס גוף הפרוטה בטלה שאין בה מעילה, אך מ"מ יש להקדש פרוטה בתוך מעותיו באופן שאם הוציא את כל הכיס, הרי נהנה בפרוטה אחת יתירה על מעותיו משל הקדש וחייב מעילה, אמנם התוס' כתבו לר"ע דס"ל יש מעילה מן הספק, ולהכי כיון שהוציא א' מהן מעל, הוקשה להם דהא גוף הפרוטה ודאי בטלה, וע"ז כתבו דא"ל מטעם דשיל"מ, דהא מדרבנן הוא ואיך יתחייב קרבן ע"ד ר"ע, אמנם רבינו הכ"מ יצא לבאר דברי רבינו הרמב"ם דפסק כרבנן, ומ"מ כתב שלכתחילה אסור להשתמש בלא חלול, וכן סיים לא מעל עד שיוציא, דמשמע איסורא איכא ויקשה אמאי אסור הא גוף הפרוטה בטלה, וע"ז תירץ הכ"מ, דלדידן לענין איסורא שפיר ניחא משום דהוי דשיל"מ או דבר חשוב, ודוק היטיב בזה כי הוא נכון מאוד בס"ד, ועיין היטיב בלשון התוס' כי מאוד יומתקו דבריהם לפמ"ש, ואחרי שיישבנו דברי הכ"מ, הלא שפתיו ברור מללו דאף בדבר שלא ניכר האיסור קודם התערובות לא בטיל דשיל"מ, כמו באומר פרוטה בכיס זה הקדש, שמתחלת איסורה היתה מעורבת, ומ"מ אנו דנין בה דין דשיל"מ: (ט) ואני בעני לא זכיתי להבין יסוד דברי רבותינו האחרוני' שהשיגו על התוס' בב"ק בענין ביטול רבעי משום דשיל"מ, וכן צדדו לענין אותו ואת בנו, והלא יסודו של המרדכי בהך דגיגית בפ"ק דשבת הוא מדאמר הש"ס בריש ביצה הני מילי היכא דאיתי' לאיסורי' בעיני', והלא מבואר הוא שם שזה דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן כמו מוקצה, דהא עלה קאי דקאמר שם אהא דאין מבטלין איסור לכתחילה, הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, ופריך ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מא"ל ועלה משני הנ"מ היכא דאיתי' לאיסורא בעיני' פי' בזה אמר רב אשי דאפי' בדבר שעיקרו מדרבנן לא בטיל, אבל היכא דליתי' לאיסורא בעיני' לא, ומזה למד המרדכי דינו לענין גיגית שהוא מדרבנן, אבל באיסורין דאו' שאינן בטלין בדשיל"מ לא שמענו לחלק בין הוכר האיסור קודם התערובת, וכמו שהוכחנו לעיל מסוגיא דנדרים ומדברי הכ"מ, ועיין בתשו' משכנות יעקב חיו"ד (סי' כ"ט) ועיין הטיב בש"ך יו"ד סי' רט"ז ס"ק ודוק:
י עוד זאת אדרוש במה שכתבו לדחות דעת רמ"א לענין קציצת פרי מן המחובר שדעתם ז"ל דמה שניתוסף בשבת מקרי לא הוכר האיסור קודם התערובת ובטיל אף בדשיל"מ, ואני בעניי אני חוכך אם הוא בטל בכה"ג אף בשאר איסורין שאינם בכ"ש, שהרי המרדכי כתב סוף חולין שדבר המעורב מתחלת ברייתו אין לו ביטול מן התורה ועיין הטיב במל"מ (פ"א מה' משכב ומושב ה' י"ד) וכבר רמו האחרונים בי"ד סי' ק"ד דברי המרדכי אהדדי, שהרי לענין דשיל"מ כתב בהיפוך דדבר המעורב מתחילתו קיל טפי, וכולם כאחד חלקו דשאני הכא שההתיר קדם תחלה לבדו, והאיסור בא מעורב, משא"כ כשגם ההיתר לא ניכר לבדו אז אין לו ביטול מן התורה, והנה דבר ידוע הוא שאף לשיטת הפוסקים דפרי שנקצץ מן המחובר בשביל חולה אין בו משום מוקצה [וכמו שנרחיב בזה לפנינו בס"ד] או בחלה מבעו"י דלכ"ע אין בו מוקצה אחר קציצתו, מ"מ לכ"ע בעודו מחובר הוא מוקצה, עיין באו"ח סי' שי"ב ס' ו' וסי' ש"ח ס' ל"ט ובתוס' שבת (מ"ה: ד"ה להכי) ושם קנ"ו:
ד"ה והא ולפ"ז כאן הוא בהיפך שקודם שנקצץ הי' הכל מוקצה, רק אחר שנקצץ הותר מה שגדל מאתמול, ומה שגדל בשבת נשאר באיסורו הקודם, וא"כ אדרבה ההיתר לא נברר ובא מעורב והוא עדיף יותר לכאורה מנידון המרדכי סוף חולין שבאו שניהם כא' מעורבין, מכ"ש היכא שנתחדש ההיתר אח"כ והאיסור במקומו עומד, שדינו שלא יבטל, והוא עיון גדול לדעתי הקלושה, ונלפע"ד ראי' ברורה לדעת המרדכי ולדברינו ממשנה (רפ"ד דתרומות) המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר, ר"מ אומר אף מוציא הוא למקום אחר תו"מ, ומפרש לה הר"ש והבאים אחריו כגון שהי' לו ק' סאין טבל, והוציא מהן סאה תרומה ובדעתו עדיין להפריש השאר חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה, דטבל הוא שעולה בידו, אבל לא על טבל אחר, דלגבי אחריני תלינן דלמא המתוקן הוא מוציא, ור"מ שרי אף למקום אחר, משום דאית לי' ברירה, כמבואר בדברי הראב"ד בהשגות (פ"א מה' מעשר הלכה ט"ו) (ועיין היטיב תוס' תמורה ל'. ד"ה ואידך) והנה דבר ברור הוא שהמפרשים ז"ל לדמיון בעלמא נקטו שהפריש ממאה סאה, סאה אחת, דה"ה אם הפריש סאה ומחצה או יותר כל שלא השלים השיעור פליגי בזה ר"מ ורבנן וכן הוא פשטן של דברי הראב"ד שם יעו"ש, ויקשה לכאורה לר"מ דס"ל מוציא ממנו תו"מ על מקום אחר והא מבואר הוא במנחות (ל"א.) דטבל במתוקן ברובו בטל מן התורה ע"ש, וא"כ הוי מפריש מן הפטור על החיוב ומאי שיאטי' דברירה כאן בדבר שנתבטל, אמנם לדעת המרדכי עולה הדבר כמן חומר, כיון שמתחילה הי' הכל טבל אף שאח"כ הותר מה שתיקן, מ"מ הוא בתערובות, עם הנשאר מן הטבל, ולא הוכר מעולם בפ"ע, ולא בטל הטבל מה"ת, ובזה פליגי ר"מ ורבנן בברירה (ועיין תוס' סוטה י"ח. ד"ה חזר) ולפ"ז בנידון הרמ"א הוא ממש כזה שמתחילה הי' הכל מוקצה, ושוב הותרו גידולין של קודם שבת, מ"מ לא ניכרו בפ"ע, ודינן שלא יבטלו ומכש"כ בדשיל"מ, זהו מה שעלה במצודתיו לדון [מ"מ כ"ז הוא בפרי, אבל בהמה אף שמתגדלת בשיו"ט לא חששו לזה, כמו שחילק הגר"א שם בביאוריו שאין זה מוכרח שיתוסף בשיו"ט, משא"כ בפרי שדרכו שהוא גדל והולך, ע"ש במתק לשונו סי' שי"ח ס"ק ט'] ולהמליץ בעד מאורינו הרמ"א, והדבר צריך תלמוד:
יא והנה בחלה בשבת ונקצץ פרי עבורו, מה דינו של הפרי לענין מוקצה, הב"י בסי' שי"ח הביא שני סברות בזה, והרמב"ן במלחמות בפ"ק דחולין, ופ"ג דביצה הכריח בדעת הרי"ף והרמב"ם דלית בהו משום מוקצה דאין לר"ש שום מוקצה מחמת איסור אף במה שמחוסר מעשה, כיון דלא דחיי' בידים, והא דס"ל לר"ש מוקצה בבכור הוא משום דס"ל אין רואין מומין בי"ט ואיכא תלתא מי ימר, ולפ"ז לרבי דס"ל בביצה (כ"ו.) [ללשון שני של רש"י עש"ה] מוקצה גבי בכור אע"ג דס"ל רואין מומין ביו"ט, ודמי כגרוגרות וצמוקים כמבואר בפ"י שם עש"ה, וע"כ לדידי' מוקצה כה"ג היכא דצריך מעשה [ובהכי ניחא דסתם מתניתין בשבת להתיר נבילה שמתה מאלי' ע"ש ודוק] אף שאחר ההזדמנות [כמו חולי החולה, או נפילת המום בבכור] המעשה הוא היתר, ופשוט דלדידי' פירות הללו אסורין לבריא משום מוקצה, ומעתה נתיישבה קושייתינו שהקשינו למעלה מה איסור יש בהפרשת תו"מ בפירות הללו שנקצצו היום, הא לא גזרו בפירי דטבילי האידנא, ולפמ"ש שפיר ניחא, שהרי כבר הארכנו דהטעם שאין בהם משום איסור הקדש, הוא משום דחזו לכהן בו ביום [ואף אם אין לפניו כהן מ"מ אפשר דמיקלע לי' כהן] וכ"ז כשהפירות מותרים, אבל ירק זה שנחלקו בו רבי וראב"ש, הוא אסור לדעת רבי לבריא היום כמ"ש, ושפיר יש בזה איסור אין מקדישין בקריאת שם, לכך קאמר רבי דמאכילין אותו בטבלן, וא"צ לעבור על השבות, ומעתה נתיישב מה שהשמיט הרמב"ם דין זה, שהרי לדידי' הפירות מותרים בו ביום לכהן כשנ"ת, ופשוט א"כ דלא יאכל עד שיעשר שהרי לדידי' אין איסור בהגבהת תו"מ [ואף שעדיין הי' לו לבאר שאם יש לו ירק מאתמול שרשאי לאוכלו בלא הפרשה, מ"מ דבר זה לא נתבאר בגמרא ודוק] והארכנו בזה די באר, דודאי בעיקר מחלוקותם כרבי קי"ל בסברתו נגד ראב"ש, והנה הקשינו משיטת רבי על הר"ן דס"ל שיותר טוב לעבור על איסור בפ"א, מלאכול האיסור, ואיכא עבירה בכל כזית, והרי רבי ס"ל דמאכילין אותו וא"צ לעשר, וההכרח לומר בדעת הר"ן, דבאיסור דאורייתא הוא דמפליגינן בהכי אבל לא באיסור דרבנן, וראב"ש ס"ל דאף באיסורין דרבנן כן הוא, ולפ"ז הא דבעי הש"ס לאוקמי ברייתא דחולין דעו"ע כר"ש דחמץ לאחה"פ דרבנן ואפ"ה תלינן שהחליפו, היינו ע"כ דהוה מוקמינן לה כראב"ש, ולהכי מדקדקים העו"ע לעבור על החלוף בפ"א משיעברו על אכילה בכל כזית, אבל לדידן דקי"ל בזה כרבי, א"כ מאי נפקא להו מינה אם יעברו על החלוף, או יאכלו האיסור, ולהכי לא תלינן כלל שהחליפו ושפיר השמיטוהו הפוסקים ודוק היטיב:
יב ולענין דינו של המ"א בספק בחמץ לאחר הפסח אם של ישראל הוא או של עכומ"ז שמותר בהנאה ואסור באכילה, נלענ"ד יסוד לזה דלכאורה הא ספיקא דרבנן הוא בין איסור אכילה בין איסור הנאה בחמץ שעבר עליו הפסח, והוה לן למישרי ככל ספיקא דרבנן דאזלינן בי' לקולא, אלא שדעת הש"ך והרבה מהאחרוני' ביו"ד סי' ק"י דספיקא דרבנן שיש לו חזקת איסור אסור, והכי נמי יש לנו לומר בחמץ זה כיון דבתוך הפסח הי' אסור באכילה ובהנאה אפי' חמצו של עכומ"ז כמבואר בריב"ש הובא בהגהת רמ"א סי' תמ"ג (וראייתו ז"ל מסוגיא דפסחים (כ"ט:) לא הבנתי, שהכריח מדאמרינן שם דהאוכל חמץ של הקדש מעל רק משום דבר הגורם כממון דמי, וסי' וזה יבא לכלל ממון לאחר הפסח, משמע אבל בפסח אסור ליהנות מחמץ של גבוה, ושל עכומ"ז ושל גבוה דין אחד להם, וכן הגר"א ז"ל בביאורו הביא ראי' זו, ואיני מבין, הא התם בעודו הקדש אי אפשר ליהנות ממנו לפי שהוא הקדש, ואם יפדנו הרי הוא שלו ואסור כחמצו, ואין ראי' מזה לחמצו של עכומ"ז, דאפשר בעודו ברשות העכומ"ז שרי ליהנות ממנו, ודוחק לומר שדעתם הא חזי להכי שיפדנו עכומ"ז ולא יהנה ממנו בעצמו דזה אסור כמבואר בסוגיא שם] רק יהנה ממנו ישראל, ויהי' ברשות העכומ"ז דפדי' כזו לא שמענו, אבל עכ"פ הדין דין אמת דגם חמצו של עכומ"ז אסור ליהנות ממנו בפסח משארי השמועות שהוכיח שם הריב"ש) וא"כ חמץ זה הי' לו חזקת איסור, א"כ גם עתה יש לאוסרו מספק [אע"ג דההוא ספיקא דרבנן] ולהעמידו על חזקתו, אבל זה אינו דומה ליסודו של הש"ך כלל, דהתם האיסור אנו מעמידין על חזקתו הראשונה ולא נשנה איסור מכפי שהי') אבל כאן איסור אכילה והנאה שהי' בחמץ מה"ת בפסח, חלף הלך לו, ואיסורו אחר הפסח מכח קנסא דבל ירא הוא מתחדש, מנין לנו לאסור ספיקו, כיון דמדרבנן הוא לא מחתינן לי' איסורא:
יג והנלענ"ד דמשום לתא דב"י דשייך בה גם עשה דתשביתו אסרינן לי' מספיקא, דהשתא נמי משום בל יראה קנסוהו רבנן, וכך אנו דנין, חמץ זה הי' בו איסור אכילה מצד איסור אכילת חמץ וגם מצד עשה דתשביתו [אם הי' של ישראל] וגם עתה משום ב"י ותשביתו יש עליו איסור אכילה מקנס חכמים, ולא מסתלק האיסור, אבל לענין איסור הנאה באמת צדדנו במ"א שאלו לא הי' בחמץ איסור הנאה הי' מקיים עשה דתשביתו במכירה לעכומ"ז דלא גרע מהפקר, וא"כ לענין הנאה אין לו חזקת איסור גם מכח עשה דתשביתו, לכך בספיקו שרינן בהנאה אחר הפסח ודוק:
גם יש לומר דבספיקו אחר הפסח מצרפינן דעת המ"ד בירושלמי (בפסחים פ"א הביאו ריב"ש שם) דחמצו של עכומ"ז מותר בהנאה, ונהי דאידחיא דעתו באיסורו תוך הפסח, אבל אחר הפסח שקנס חכמים הוא, לענין ספיקו סמכינן עליו, ולכך בפשוטו ניחא דלענין אכילה מוקמינן לי' אחזקת איסור דמעיקרא [וס"ל דמקרי מ"מ חזקת איסור גם בכה"ג, אף ע"ג דמשתני מדאורייתא לדרבנן] דלכ"ע לענין אכילה חמץ של עכומ"ז שוה לשל ישראל, אבל בהנאה שרינן ספיקו ודוק: