שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן כב
סווואלק:
שאלה מי שהקדיש חמצו וקבל עליו אחריות שאמר הרי עלי אם יאבד, אם עובר עליו בפסח בבל יראה. תשובה גרסינן בירושלמי (פסחים פ"ב) אית תנא תני אבל אתה רואה של גבוה ואית תנא תני אפילו של גבוה א"ר בן ברחיא קומי ר' זירא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש, פי' דס"ל בכל דוכתא דבר הגורם לממון כממון דמי, ולכאורה תמוה הא גבי חמץ לכ"ע אי חייב באחריותו עובר בב"י, דרבי רחמנא לא ימצא להחשיב דבר שהוא חייב באחריותו כשלו, ולמה תלה הירושלמי דין זה דוקא אליבא דר"ש, וכבר האריך בזה הגאון מ"ו יו"ט אלגזי בחי' לה' חלה להרמב"ן ז"ל (דף מ"ה ע"ד דפוס פרעשבורג) כדרכו הטובה העמיק הרחיב:
ולענ"ד הדברים עולים כהוגן בפשוטם, דבאמת אע"ג דרבי רחמנא בחמץ דקבלת אחריות מחשיבו כדידי', היינו בחמץ שהוא ממון גמור אצל בעליו, אמרינן כשהנפקד קבל עליו אחריות, אע"ג דלאו ממונו ממש הוא, כיון דאי מגניב או מתביד יתחייב לשלם להמפקיד, חשוב כממונו לעבור עליו בב"י, והנה דבר פשוט דדין השומרי' להתחייב באחריות אינו אלא בממון גמור, אבל אם הפקיד דבר הגורם לממון אצל חבירו, תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, מתחייב עליו בדין השומרים, ולרבנן דלאו כממון דמי ליתי' בדין השומרים, והוא מתבאר מסוגיא דב"ק (ע"א:) דאמרינן דאם הועד השור בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר להריגה, וגנבו גנב מבית שומר, דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, כיון דאי הוה השור ביד שומר הוה מצי פטר נפשי' בחזרתו לבעלים, לומר לו הרי שלך לפניך [אע"ג דאיסור הנאה הוא, כיון דנגמר דינו] חשבינן לי' כממון השומר ומתחייב הגנב בכפל ותשלומי ד' וה', ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור הגנב, פשוט דה"ה אם מסרו השומר לאחר בפקדון תליא נמי בהאי דינא דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, מתחייב בכל דיני שומרים, כפי חיובם, ולמ"ד לאו כממון פטור, ולית' בכלל שמירה, ומעתה נדון כמו כן לענין חמץ דנהי דחייב רחמנא לבער חמץ שהופקד אצלו באחריותו, היינו חמץ שהוא ממון אצל בעליו, [ומה"ט דן הצל"ח בחי' באורך (פ"ק דפסחים) כדעת הלבוש דישראל המפקיד חמצו אצל ישראל חבירו המפקיד עובר עליו בפסח אבל לא הנפקד, דכיון דמטי זמן איסורי' פקע חיוב אחריותו, ושוב אין הנפקד עובר ולא שייך לעבור בב"י משום אחריות אלא בקבל פקדון מעכומ"ז ע"ש באורך] וכיון דמסקינן בפסחים (כ"ח:) דחמץ של הקדש במועד כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, האוכלו במועד פטור, למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דזה מקרי רק גורם לממון, כיון דהשתא לא שוי מידי, ולא מפריק כלל, מה שיהי' דמים אחר הפסח חשבינן רק גורם לממון ע"ש היטיב, ולפ"ז בחמץ של הקדש אע"פ שיש עליו אחריות מכח נדרו שנדר הרי עלי, מ"מ לדידן אינו עובר עליו, כיון דמצד ממון אין עליו דין שומרים, דהא אצל הקדש גופי' רק גורם לממון מקרי, אמרינן דלא רבי קרא בכה"ג לעבור בחמץ, ואף שכאן הוא באחריותו מכח נדרו, אין זה שייך להחמץ כלל רק חיוב נדרו עליו, ולא דמי לשאר קדשי' שחייב באחריותן דהתם ממון גבוה הם למה שהן עומדין להקרבה, משא"כ חמץ זה שהוא הקדש בדק הבית ולדמי' הוא עומד, וכשאינו ראוי לפדות, לאו ממון הוא כלל גם אצל גבוה, חיוב אחריותו אינו ענין לגוף החמץ להחשיבו ממונו לענין ב"י, רק חיוב נדרו הוא מצד עצמו, ולכך לדידן אינו עובר בחמץ של גבוה אפי' אם הוא חייב באחריותו, כיון דגם להקדש גופי' אינו אלא גורם לממון:
אבל לר"ש דס"ל דגורם למאון כממון הוא, שפיר מהני חיוב אחריותו להביאו בדין שאר שומרי' וכמו שהבאתי מסוגיא דב"ק דגם שור שנגמר דינו כשהוא בבית שומר מקרי ממון לר"ש שאסר מתחייב עליו כעל ממון גמור, א"כ חמץ של הקדש במועד נמי לר"ש דס"ל גורם לממון כממון אע"ג דהאי חמץ לגבי הקדש גופי' הוא רק גורם לממון, מ"מ ביש עליו חיוב אחריות מהני לי' לעבור עליו כעל שאר חמץ שהוא באחריות ושפיר קאמ' הירושלמי שאינו עובר עליו אלא לר"ש אבל לדידן אינו עובר אלא על חמץ שגופו ממון אצל בעליו ועי' בצל"ח שם דפשיטא לי' דלדידן דקי"ל כר"ש דאחר זמנו מותר מה"ת הי' עובר גם נפקד מישראל בב"י כיון דחזי אחר הפסח, אך צידד שם כיון דמדרבנן אסרוהו ס"ס לא שוה מידי, ולמה שבארנו אינו כן כיון דגם אצל בעליו למה שביאר שם אינו אלא גורם לממון לא מהני בי' קבלת אחריות והרי הירושלמי מסייענו כמו שנתבאר בע"ה]: