שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן כא
וואלקאוייסק:
שאלה בדין חטים שנתחמצו והחמץ ניכר בהם אם מותר למוכרם לעכומ"ז (הרבה ביחד) קודם פסח:
תשובה זה מחלוקת הר"ן והטור, הובא במג"א ובח"י (רסי' תס"ז) המג"א הסביר דעת הטור דכיון דהחמץ ניכר יראה הישראל שהן מחומצי' ולא יקנה מהעכומ"ז, ולשמא יטחנם העכומ"ז ויקחם ישראל לא חיישינן דהא אין לוקחין קמח מהשוק לצורך פסח, והח"י תמה דהא אין לוקחין לאכילה, אבל שמא יקנה ממנו ישראל וישהנו בפסח ויעבור על ב"י, ולענ"דנ ליישב דעת המג"א, שאם יקנה הישראל מהעכומ"ז הקמח קודם פסח, הא בשעה ה' יבטל הישראל חמצו ולא יעבור על ב"י, וכבר הכריח הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' דכה"ג שביטל סתם ולא נודע לו אז שזה חמצו [כגון שסבור שנמכר כראוי, ואח"כ נתגלה שהמכר בטל, ע"ש] מ"מ כי אגלאי מילתא שזה חמצו נתבטל גם הוא בכלל ביטול סתם, וה"נ דכותה, ואע"ג דאפילו ביטל אסור מדרבנן להשהותו, היינו במידי דדעתי' עלוי' אבל לא בכה"ג עי' בתשו' האחרונים ז"ל] ונמצא שלא יעבור על ב"י, שהרי כל ישראל מבטלין חמץ כתקנת חכמים, ואם באנו לחוש שמא יקנה הישראל קמח זה מהעכומ"ז אחר הביטול, נלענ"ד שכיון שקונה הקמח בזמן איסורו [או סמוך לו ממש] והוא סבור שהוא מותר לו בהנאה, ובאמת חמץ הוא, הוה מקח טעות, וחילא דידי מההיא דע"ג (ע"א:) הלוקח גרוטאו' מן העכומ"ז ומצא בתוכן עכומ"ז אם עד שלא נתן מעות יחזור כו', משום דהוה מקח טעות, כיון דלישראל איסורי הנאה הוה העכומ"ז שמצא בין הגרוטאות, והכא נמי דכוותה בלוקח קמח בפסח כסבור שהוא מותר לו, ונמצא שהוא חמץ, הוה מקח טעות, ואע"ג דמפליג התם הברייתא והש"ס דאי משנתן משך לא יחזיר, נלענ"ד דזה לא שייך גבי חמץ, דהא מפרש התם טעמא כיון דנתן מעות, א"כ כשיחזיר לו העכומ"ז ויקבל המעות מחזי כמאן דשקל דמי ע"ז, לא שייך כן גבי חמץ, דבאמת גם התם אם ירצה להחזיר לו העכומ"ז ולא לקבל המעות שפיר דמי, ולפ"ז בחמץ ישהנו עד אחר הפסח ואין עובר באותה שהי' דהא לאו דידי' הוא] ואז יחזור החמץ להיתר ויקבלנו בעד מעותיו, וליכא כאן חשש לקיחת דמי אה"נ [גם בלא"ה נלענ"ד שלא נאמר דין זה אלא בעכומ"ז ואין למדין ממנו לשאר אה"נ, ודוק,] וסבור הייתי לחלק ולומר דדוקא בעכומ"ז נאמ' דין זה דהוה מקח טעות כיון דלא חזי לישראל, משום דא"י ג"כ מוזהר על עכומ"ז, ואולי כמו שהוא מוזהר על עבודת כומ"ז כן הוא מוזהר שלא ליהנות ממנה, וכמו שפלפל בזה הגאון בעל טורי אבן, וכיון דאיהו שייך באיסור זה שפיר חשיב מקח טעות, אבל א"י שמוכר קמח ונמצא חמץ, דאיהו לא שייך באיסור זה, יש לדון דלא שייך מקח טעות, אולם באמת זה אינו שכבר הוכחתי במישור בעה"י דעכומ"ז שרי לעו"ג בהנאה (דלא הוזהר אלא מלעבדה] וראי' מסוגי' דעכומ"ז (ס"ד.) הדור יתבי כו' ת"ש כו' אמר להו [ר"נ לאותם שרצו להתגייר] זילו זבונו ע"ג וי"נ כו' ואם איתא דלדידהו בגיותן נמי אסור לאתהנוי מע"ג, איך יהיב להו ר"נ עצה למיעבד איסורא למכור ע"ג וי"נ, ע"כ דלדידהו שרו בהנאה, וכיון שהוכחנו שלגוי שרי ע"ג בהנאה, ומ"מ מחשבינן לה מקח טעות בלוקח גרוטאות ומצא בהן ע"ג, והיינו משום דאסור לישראל, דון מינה נמי לנ"ד גבי חמץ בכה"ג ג"כ לא קנה הישראל, ולא עבר על ב"י דלאו דידי' הוא, ובזה נתבארו יפה דברי הטור כמו שביאר המג"א דמשום חשש ב"י ליכא, ונסתלקה תמיהת הח"י [ואל תשיבני נהי נמי דמקח טעות הוה כמש"כ, הא מ"מ שומר הוה על הקמח עד שיחזירנו לעכומ"ז, וכמו שכתב הרא"ש בהדיא בב"מ (פ"ג סי' כ"ד) דבמקח טעות הוה ש"ש על החפץ עד שיחזירנו לבעליו ע"ש, אין זה קושיא דהא כבר הסכימו הפוסקים דאע"ג דגבי חמץ עובר על של אחרים שקבל עליו אחריות, מ"מ בקבל סתמא פקדון מהעכומ"ז לא נעשה שומר עליו, וא"כ בעכומ"ז לא שייך להחשיבו ש"ש במקח שהוא מקח טעות, ויש לעיין קצת בפרט זה שאם העכומ"ז אלם הלא לא יחזיר לו מעותיו, מ"מ יש לומר הא לאחה"פ יותר לגמרי [וזהו מחלוקת הפוסקים ודוק אם אחריות אלמות מקרי אחריות] אך יש לדון בזה מחשש רוצה בקיומו, וכבר דברו בזה רבותינו ז"ל]: