אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן כ

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן כ

שו"ת עמודי אור - סימן יט

וואלקאוויסק:

א ראיתי לחקור בעה"י במוצא חמץ ביו"ט או אחריו שלא ידע בו, אם הוא כשגגת עבירה הנעשית בלא הודע, או יש פנים אחרים כמו שדברו בזה הראשונים והאחרונים נ"ע, והנה הגאון בעל מק"ח סי' ת"ל תמה כיון שלא ידע מהחמץ הוה כמתעסק בשארי אסורים שפטור אף מחטאת. והגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' (סי' ח') האריך דמ"מ עבירה מקרי מתעסק אלא דגזה"כ הוא לפוטרו מחטאת ע"ש שהאריך, ולפי שהוא יסוד גדול בכמה ענינים ראיתי לישא וליתן בזה בס"ד:

גרסינן בכריתות (י"ט.) אמר ר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, א"ל רבא לרב נחמן והא תינוקות דכי מתעסק דמי ותנן מי שהי' לו כו' ע"כ לא פטר ר' יהושע אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפי' ר' יהושע מחייב, א"ל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב, ומסוגי' זו תמה הגאון בעל שאגת ארי' (סי' נ"ב) על הרמב"ם שפסקה למשנ' דתינוק' בהלכותיו, והא בסוגיא מבואר דחיובא הוי למ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל למ"ד פטור א"כ במל של אחר השבת בשבת הא לא תיקן מידי, וא"כ הרמב"ם שפוסק כמ"ד מקלקל בחבורה פטור, מ"ט מחייב חטאת במל שלאחר השבת בשבת, ותירץ דהרמב"ם ס"ל דמ"מ ניקרא תיקון [אע"ג דתוך ח' לא מיקרי מילה כלל כמו שהאריך שם] ששוב א"צ למולו, וצריך יישוב דהא הש"ס לא קאמר הכי, ויש ליישב ברווחא לענ"ד, דסוגיא זו אליבא דשמואל אזלא, ואיהו ע"כ ס"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב כמו שהכריחו התוס' בשבת (ק"ו. ד"ה מה לי) ולהכי מוקים לה כשיטתי' דמטע' דמקלקל בחבור' חייב הוא, אבל הרמב"ם קשיא לי' לר' יוחנן (בשבת שם) דס"ל מקלקל בחבורה פטור, ומילה היינו טעמא דגלי בה רחמנא דחיית שבת, דמה לי מתקן כלי ומה לי מתקן מילה, וא"כ איך מוקים לה ר' יוחנן טעמא דמשנתינו, דמחייב חטאת במל שלאחר השבת בשבת דלא קיים מצות מילה, ואי נימא דאתיא סתמא דמתניתין כמ"ד מקלקל בחבורה חייב, א"כ קשיא דר' יוחנן אדר"י, דהא ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה, וע"כ הכריח הרמב"ם דלר' יוחנן זה חשיב תיקון מה שלא יצטרך שוב למולו, וסוגי' אליבא דשמואל לשיטתו אזלה:

ב ואולם היותר תמוה לענ"ד על הרמב"ם, דהא מתבאר מהסוגיא דזה חשיב מתעסק [כיון שנתכוין למול של שבת, ומל של אחר השבת] אלא דהש"ס חדיש לן כי היכי דחדוש הוא בחבורה לחייב בה מקלקל [שפטור בשאר מלאכת שבת] וה"נ חייב בה מתעסק, וא"כ למ"ד מקלקל בחבורה פטור, הרי מלאכ' זו כשאר מלאכת שבת, ומנ"ל לחיובא בה מתעסק, והרמב"ם פטר בתינוקת רק מטעם טעה בדבר מצוה, מבואר דמשום מתעסק לא מיפטר, וכ"כ בפירוש (בפ"ג מה' שגגות הי"ב) בשוחט קרבנות ציבור שאינם ראויים אע"פ שהוא הי' סבור שהם חובת היום חייב, ואמאי גרע מסבר לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור, כיון שהי' מחשבתו לדבר היתר, והא הש"ס מדמה להו לתינוקות לשאר מתעסק, וה"ה כל כה"ג. והנה סברא גדולה הי' לכאורה לחלק, דלא שייך לפטור מתעסק אלא בנתכוין לדבר המותר לגמרי, משא"כ בנתכוין למלאכה גמורה אלא שהיתה מותרת לו דרך דחי', ונמצאה מלאכה שלא ניתנה שבת לידחות אצלה, לא שייך לפטור משום מתעסק, תדע דהא לאביי דס"ל (שבת ע"ב:) נתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר חייב, פשיטא דלא מיפטר בכה"ג בנתכוין למלאכה שהותרה לו ונמצאת מלאכת איסור, כיון דחדא נינהו, ועדיף מחתיכת תלוש וחתיכת מחובר דמחייב אביי, ולפי זה איכא למימר דגם רבא לא פליג עליו אלא בחתיכת תלוש ומחובר, דחתיכת תלוש לאו מלאכה היא כלל, משא"כ דבר שניתנה שבת לדחות אצלו, דהכל שם מלאכה אחת, לא פטרינן בה מתעסק, [ויש קצת סמוכין וזה מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה"ח) שהזכיר בההיא דתינוקת שהשבת דחוי' היא ע"ש ודו"ק] ובזה הי' אפשר ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק מקלקל בחבורה פטור, ומ"מ לא פטר בתינוקות וכדומה מטעם מתעסק, ובסוגיא מבואר דלשמואל תלי' זה בזה, היינו דס"ל לשמואל דאפי' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור, ולהכי מדמה הש"ס שפיר תינוקות לזה דאע"ג דמילה הנעשית בדחיית שבת לא מקרי נתכוין לדבר היתר כמ"ש, מ"מ לא גרע מנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור לשמואל אבל הרמב"ם (בפ"א מה' שבת) פוסק בזה דלא כשמואל, ע"ש בכ"מ ובלח"מ, וא"כ אין מקום לפטור בתינוקות וכדומה מטע' מתעסק כמו שהסברנו דדברים הדוחים שבת מקרי נתכוין למלאכה, אבל ראיתי שזה אינו, שהרי בחשב ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות פוטרו הרמב"ם ז"ל מחטא' ע"ש, ופשיטא לתינוק זה שניתנה שבת לדחות אצלו ותינוק שלא ניתנה שבת לדחות אצלו חשיבי כשני מינים, וכן בקרבנות [וביותר דהא הרמב"ם פוסק שם דאפי' הקדים המאוחר לפי מחשבתו פטור, והרי תינוק שלא היה זמנו היום, וכן שאר זבחים שלא ניתנו ליקרב בשבת, ודאי הי' דעתו לעשותן למחר, והרי הקדים המאוחר ודוק הטיב] שלא ניתנו ליקרב בשבת, פשיטא דלא גרע מתאנים מב' מינים, דהא ודאי קפיד בהא, וא"כ מיפטר אף לדעת הרמב"ם משום מתעסק [ומ"ש הרמב"ם בה' שבת שם דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, היינו ע"כ בדליכא קפידא ודוק] וס"ס תיקשי לי' הסוגיא, אלא שבזו הי' אפשר לחלק דעד כאן לא קחשיב הרמב"ם מתעסק גבי תאנים שחורות ולבנות בהקדים המאוחר אלא בדבר שלא הי' חובתו עליו לעשותו ולא נפטר מחובה בעשותו אותה, משא"כ במילה דס"ס הי' מחוייב למולו, לא מחשבינן לי' מתעסק, לא דא"כ תיקשי לן הא בסוגיין מחשבינן לי' מתעסק אליבא דשמואל, והי' מקום לומר דלמ"ד שבת הותרה אצל דברים שצותה תורה לעשותן בשבת, א"כ לאו מלאכה היא, ואם נתכוין לה ועשה מלאכה אחרת פטור, דהא להיתירא נתכוין, ולמ"ד שבת דחוי' היא [כמו שאנו עתידין לבאר בעה"י] אם נתכוין לה ועשה מלאכה אחרת חייב, דהא סוף סוף למלאכה איכוין [אלא שסבור שניתנה לו לידחות] ולא דמי לחתיכת תלוש ומחובר, ודוק כי הוא דבר נכון ומתקבל אלא שצריכין אנו ליישב השמועות על מכונן בס"ד:

ג גרסינן ביומא (מ"ו.) א"ר הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה, מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, רבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפילו בטומאה שבת נמי במועדו ואפילו בשבת ולר"ח קשיא מ"ש כו' א"ל לא לדידי קשיא כו' לדידי לא קשיא סופו כתחלתו כו' שבת דתחלתו לאו בר מדחי שבת הוא [תמיד דע"ש דהא נשחט בין הערבים רש"י] סופו נמי לא דחי לר"ח לא קשיא שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי עכ"ה, והדבר תמוה, דס"ס תיקשי בטעמא דר"ח הא שבת וטומאה תרווייהו מבמועדו נפקי, מ"ש שבת דהותרה וטומאה דחוי', ונלע"ד דר"ח ורבה לשיטתייהו אזלי, ונקדים סוגיא דמנחות (ע"ב.) דאמרינן בעומר דלמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת, ודייקינן מ"ט דחי שבת לרבי [אע"ג דס"ל נקצר שלא כמצותו כשר] ומשני סבר לה כדתניא ר"ש אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין להם [לאברי תמיד ומוסף של שבת] עד שתחשך, ודחי הש"ס במסקנא דליכא למילף לעומר [לדחות שבת למ"ד נקצר שלא כמצותו כשר] דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת, והשתא תיקשי לר"ח דס"ל דגם אברי תמיד של ערב שבת נקטרין בשבת, אע"ג דלא מעכבי כפרה, והתם לא דחתה שחיטה את השבת, [ועיין תוס' שם ד"ה אמאי ודוק], אלא שיש לומר דלא דמי, דבשלמא מאו"פ של שבת שפיר דייקינן דהא אפשר להקטירן למ"ש, ולא תבטל מצותן, דומיא דהכי חשיב עומר שאפשר להביאו מן הקצור, ותתקיים מצות עומר, אבל או"פ של תמיד של ערב שבת, אם לא יקטירם בשבת, תבטל מצותן לגמרי, שהרי יפסלו בלינה, ולהכי דחי שבת אע"פ שלא דחתה שחיטה את השבת, כיון דא"א בענין אחר:

ד אולם לרבה דס"ל (זבחים פ"ז.) אין לינה מועלת בראשו של מזבח, א"כ יש תקנה לאו"פ של תמיד של ערב שבת להעלותן ע"ג מזבח, ולהקטירן אחר השב' ומעתה איך אפשר לדחות שבת ולהקטירן, כיון שלא דחתה שחיטתן את השבת, ויש להם תקנה ודו"ק:

ומעתה אומר אני דר"ח ורבה ביומא לטעמייהו אזלי, דר"ח ס"ל בזבחים שם (כמו שהוא מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה מה חצות ודוק) דלינה מועלת בראשו של מזבח, [והא דקי"ל התם דאם הם ע"ג המזבח מקטירם אפי' אחר כמה ימים, היינו בתורת קדשים פסולים עש"ה, ועיין היטיב (פסחים נ"ט.) ובתוס' ר"ה (ל': ד"ה ונתקלקלו) ודו"ק] וא"כ שפיר ס"ל דאו"פ של ערב שבת דוחין את השבת, משום דלית להו תקנתא, ורבה ס"ל סופו כתחלתו, פי' כיון שתחלתו שלא בדחיית שבת, שוב א"א לדחות שבת באו"פ, כיון שיש להם תקנה וכשנ"ת בס"ד ודוק היטיב:

ה והנה המל"מ (פ"א מה' תמידין ה"ז ד"ה וראיתי) הכריח דהא דדרשינן בשבת (כ'.) בכל מושבותיכ' דכתיב גבי הבערה להתיר או"פ של ערב שבת להקטירם בשבת, היינו כמ"ד סופו דוחה שבת, אבל מ"ד סופו אינו דוחה שבת, מוקים לקרא לדרשא אחרינא, ע"ש שהאריך להכריח כן בשיטת הרמב"ם, וצריך לומר דאע"ג דהש"ס נסיב טעמא בפלוגתייהו דר"ח ורבה ביומא, [וכ"ש למה שהכרחנו בטעמייהו לשיטתן] היינו דמר מסתבר לי' טעמי' לדחו' שבת, ולכך מוקים לקרא דמושבותיכם לדחיית שבת, ומר מסתבר לי' דלא דחי שבת להכי מוקים לקרא דמושבותיכם לדרשא אחרינא, וראיתי להגאון בעל חות יאיר בתשו' (סי' צ"ה) שכתב בישוב שיטת רש"י בברכות (כ'.) שכתב דמטומאת כהן למת מצוה ליכא למילף גדול כבוד הבריות, דשאני התם דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כמו שלא נכתב על הקרובים כו', והתוס' שם תמהו דא"כ בכ"ד נימא הכי, ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחי שבת ומקרי דחי', והחו"י תירץ דרש"י מחלק דדוקא בהנך דלא נכתב ההיתר אצל האיסור, רק האיסור סתמא נאמר, ובמקום אחר גלי רחמנא דהני דחו האיסור, זה נקרא דחי', משא"כ היתר טומאת כהן למ"מ נכתב אצל הלאו של איסור טומאת כהן למת, ע"כ מעולם לא נאמר הלאו ע"ז עש"ב, [ומ"מ יסוד זה צריך לימוד קצת בהא דכלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, דכתיב היתר הציצית אצל איסור הכלאים, ומ"מ מחשבינן לה בכ"ד לדחיי' ולא להיתר, ויש לדחות דהתם לאו פשטי' דקרא הוא אלא דרשא דסמוכין ודוק, ועוד דלא שייך לומר כן בכלאים, דגם זולת האי קרא נכתב איסור שעטנז בתורה, ושם לא נזכר היתר כלאים בציצית ודוק, עוד יש לעי' בסוגיא דסנהדרין (פ"ד:) דבעי הש"ס בן מהו שיקיז דם לאביו כו' ושם (פ"ה.) בעו מיני' מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו אמר לי' ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף כו', והרי אזהרת אחר [שלא להכות אדם מישראל] כתיב במקום מצות מלקות, ארבעים יכנו לא יוסיף, וא"כ הכאת המלקות היא בדרך היתר, כיון שכתובה אצל הלאו משא"כ בן לאביו שלא נכתבה מצות הכאתו אצל הלאו של חבלת אביו, הוא בדרך דחי', ואין לכו לעשות דבר בדחי' כשנוכל לעשותו בדרך היתר, היינו הכאת אחר, ויש ליישב דהש"ס מקללה פריך, דלא כתיבה המצוה אצל הלאו, גם הא באמת למסקנא שם לא ניתנו אלו לדחות לבן, ואולי מהאי טעמא הוא] ומעתה נדון מינה לאוקי באתרין, דלמ"ד בכל מושבותיכם למשרי או"פ הוא דאתא, א"כ נכתב ההיתר אצל איסור הבערה הנאמר בתורה, וכה"ג לא נחשב דחי' רק היתר, שע"ז לא נאמר איסור הבערה ודוק, ובזה תתבאר סוגיא דיומא בס"ד כמין חומר, דרבה לטעמי' א"א לו לאוקמי קרא דכל מושבותיכם למשרי או"פ של ערב שבת, כמו שביארנו, כיון דאית להו תקנתא, ותחלתן לא דחה שבת [וטומאה דחוי' כטעמי'] אבל רב חסדא ס"ל דמושבותיכם אתא לאו"פ וכטעמי' כמש"ל, ואי תקשי נילף מינה לטומאה, כיון דבתרווייהו כתיב במועדו כדפריך הש"ס, לזה משני שבת דהיתר הוא בציבור, כיון דכתיב התירא דמושבותיכם במקום האיסור, שפיר דחי, אבל טומאה היתירה בתמיד נכתב במ"א, א"כ דחוי' הוא, ולכך לא דחו או"פ דלאו עיקר כפרה נינהו ודוק היטיב בכ"ז: (ו) העולה מתוך מה שכתבנו, דהא מילתא אם שבת דחוי' או הותרה אצל קרבנות שציותה תורה להקריבם בשבת תליא בהך מילתא, או דרשינן מושבותיכם להיתר או"פ של תמיד של ע"ש ממילא שבת התירא הוא, [גבי איסור הבערה, ומינה ילפינן גם לשאר מלאכות דהוי היתירא בקרבנות ועי' בסמוך] ולמאן דאסר, הוה שבת דחוי' כמשנ"ת, וביומא שם ס"ל לרבא דתמיד סופו נמי דחי שבת ועי' מל"מ שם [ולפי היסוד שכתבנו במחלוקת רבה ור"ח הדבר עולה כהוגן בשיטת רבא, דאיהו נמי ס"ל בזבחים (פ"ז.) במסקנא דלינה מועלת בראשו של מזבח, וא"כ מצי סבר דאו"פ שע"ש נקטרים בשבת, דאל"כ תבטל מצותן לגמרי, והרמב"ם אע"ג דפסק שם כר"ח ורבא דלינה מועלת בראשו של מזבח ומ"מ פסק כרב הונא ורבה דתמיד של ע"ש אינו דוחה סופו את השבת, שזה אינו מוכרע לומר למ"ד לינה מועלת שיהיו או"פ של ע"ש קרבים בשבת, אלא דמצי סבר הכי, משא"כ מ"ד אין לינה מועלת לא מצי למשרי או"פ של ע"ש בשבת כמו שביארנו לעיל בעה"י ודוק היטיב] וא"כ לרבא נמי שבת הותרה אצל קרבנות צבור ופסח כמו שביארנו, ולפ"ז תליא במ"ש לעיל ביסוד דברינו דאי נימא שבת הותרה שייך לדון דאם סבר שהוא ק"צ ושחט בהמה אחרת יש להחשיבו מתעסק) אבל למ"ד דחוי' אם שחט אחרת חייב כיון דלמלאכה נתכוין:

ז והנה במילה יש לדון נמי דתליא בהך מחלוקת דקרבנות ציבור לענין שבת, משום דבשבת (קל"ב:) ילפינן מק"ו דמילה דוחה שבת מה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה והש"ס שם דחה ק"ו זה מתרי טעמי ע"ש, ופשוט דדחיות הללו לא שייכי אלא לעיקר ילפותא, אבל בתר דילפינן מביום דמיל' דחי שבת, שוב אהני לן ק"ו למילף ועבוד' דהותרה בשבת, דנילף למינה מילה שתהא שבת הותרה ובזה יש ליישב שיטת רש"י בחולין (פ"ד:) שכתב דמילה דוחה שבת דילפינן מק"ו, והא מסקנא לכאורה לאו הכי הוא, אלא מביום ילפינן דמילה דוחה שבת, ולמ"ש ניחא, שאפשר לדון הק"ו דתהוי שבא הותרה אצל מילה ודוק, וכבר כתבנו יישוב אחר לדברי רש"י במ"א] ולא שייך לתלות בחומרא דשבת, דהא כבר למדנו שנדחית היא מפני מילה, ושפיר קם הק"ו דהוי שבת היתירא לגבי מילה [ובזה יש לכוין שיטת הסוברים דלגבי פ"כ שבת הותרה, ועי' בב"י או"ח סי' שכ"ח ובמ"א שם ס"ק י') דהא ביומא (פ"ה:) ילפינן פ"נ דוחה שבת מק"ו ממילה, וכיון דמילה הותרה ממילא גם פ"נ הותרה, וזה מצי קאים אף למסקנא דוחי בהם אצטריך לספק פ"נ ודוק):

ח ובזה תתיישב סוגיא דכריתות, דרבא פריך לר"נ מתינוקות דליפטר מטעם מתעסק, רבא לטעמי' דס"ל שבת הותרה אצל קרבנות ציבור, וה"ה למילה כמ"ש, ושפיר יש לפטור מטעם מתעסק, אבל הרמב"ם פוסק דשבת דחוי' היא, דהא ס"ל כרבה דאו"פ של ע"ש אינן קרבין בשבת, [ודריש מושבותיכם כאינך אמוראי כמ"ש המל"מ שם] וממילא הוי מכוין למלאכה גמורה [אלא שנדחית לו מחמת מצוה] שייך לפטור מטעם מתעסק כמש"ל, ודעתו ז"ל מוכרחת, דהא סתמא דמתניתין בפסחים (ע"א:) תנן דשחט פסח בשבת ונמצא בע"מ חייב חטאת, ולא פטרינן מטעם מתעסק, ואנן קי"ל כר' יוחנן דמקלקל בחבורה פטור, וממילא אין לנו חדוש במלאכת חובל דנדון בה לחייב בה מתעסק כרבא, ויש לנו לפטור בה מתעסק כבשאר מלאכות, וע"כ החילוק כמה שביארנו, שכיון שבדעתו הי' ג"כ לדבר שהוא רק דרך דיחוי, לא חשיב מתעסק לפטור בכה"ג ודוק היטיב:

ט נעתיק עצמינו לדבר חדש שחידש לנו הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתו שם, דפטור מתעסק לענין חטאת קבוע הוא אבל קרבן עולה ויורד חייב אף מתעסק, [ובזה תמך יסודו ז"ל דמתעסק חשיב שגגת עבירה, אלא דבחטאת קבוע גזה"כ הוא,] ואני בעניי תמי' ע"ז מסוגיא דזבחים (מ"ה:)

ת"ר יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ודין הוא ומה פיגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין כו' ת"ל כו' ואם איתא דאיכא חומר בקרבן עולה ויורד מבקבועה לענין מתעסק, דבחיוב חטאת קבוע פטור מתעסק, אבל בחיוב קעו"י מייתי, נפרוך מה לטומאה שכן יש בה חומר לחייב מתעסק, שוב ראיתי שיש לדחות דהא התם באכילת פיגול ואכילת קדשים בטומאה קיימינן, וקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכמ"ש הגאון רבי' ע"א בתשובתו שם, ולפנינו נדבר בפרט זה בס"ד] וא"כ ליתא התם פטור מתעסק כלל בין בפיגול בין באכילת קדש בטומאה:

י אך קשה לענ"ד מסוגיא דפסחים (ל"ב:) דתניא וחטאה בשגגה פרט למזיד [גבי מעילה] והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהם כרת פטר את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד, ופריך עלה לא אם אמרת כו' ומסקינן שם דהכי פריך לא אמרת בשאר מצות חייבי כריתות] שכן פטר בהם את המתעסק משא"כ במעילה כו' עש"ה, ואם איתא דבטומאת מקדש חייב מתעסק, אכתי תקשי קרא גבי מעילה [לפטור מזיד מקרבן] למה לי נילף בק"ו מטומאת מקדש שחייב בו כרת ופטר את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר בו את המזיד, והשתא אין לדחות [כדדחי הש"ס הק"ו משאר מצות] מה לטומאת מקדש וקדשיו שכן פטר בהן את המתעסק, דהא לענין מתעסק מעילה וטומאת מקדש שוין לפי יסוד זה דבקרבן עו"י חייב מתעסק ואין מקום לדחות הק"ו, אע"כ דבאמת גם בטומאת מקדש פטור מתעסק, ואי קשיא כיון דקרא דממעט מתעסק בחטאת קבוע כתיב, מנ"ל בקרבן עולה ויורד, [כמו שצידד מטעם זה הגאון רע"א ז"ל שם] אומר אני דהא מילתא תיתי לן בתורת ק"ו, כי היכי דהוה בעי הש"ס למילף טומאה מפיגול לפטור בה על דבר שאין לו מתירין, הא בהאי ק"ו גופי' מצינן למילף לפטור בטומאת מקדש מתעסק, משאר כריתות שהם בקבועה ובידיעה אחת ולא הותרו מכללן פטר בהן מתעסק, טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה א"ד שפטור בה מתעסק, וזה ק"ו שאין עליו תשובה דהא הש"ס בזבחים לא אשכח עלי' פרכא [אף ע"ג דהוא חמור מפיגול לחייב בה על דבר שאין לו מתירין בטומאת קדש, מ"מ משאר חייבי כריתות אין בה חומרא כלל ודוק] באופן שלענ"ד הדעת מכרעת שאין חלוק לענין מתעסק בין חטאת קבוע לעו"י ודוק:

יא והיסוד שבנה עליו רבינו עקיבא ז"ל חדושו זה לחייב מתעסק בקע"וי] מסוגיא דשבועות (י"ט) דמחייבינן העלם מקדש היינו שסבור שהוא בית חול ונכנס בתוכו בטומאה, והא כה"ג גבי חטאת חשיב מתעסק שנתכוין לדבר היתר, אע"כ דהכא חייב בכל גוונא, נלענ"ד ליישב בטוב טעם בעה"י שהתוס' בכריתות (י"ט: ד"ה דהא) הקשו בעיקר פטור מתעסק משום דלחתיכה דהתירא איכוין, הא שוגג דכה"ת נמי לא מתכוין לאיסור, ותירצו דבכהת"כ שאמר מותר בדבר שידוע לנו שהוא אסור, אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם הי' כפי מה שהוא סבור, את"ד ז"ל, וביאורם דהא התם בטועה בדין הוא לבדו נתעלמה ממנו הלכה, אבל לנו ידועה היא ע"פ דרכי התורה, משא"כ בזה ששגגתו הי' בדבר שאינו מבורר לנו ודוק, ולפ"ז אומר אני דבנעלם ממנו מקום מקדש וסבור שהוא בא אל בית חול לא שייך לפטור מטעם מתעסק שהרי הוא דבר הידוע לנו ע"פ התורה המקדש וקדושתו, ולא שייך בזה העלם לכל ישראל, וא"כ בעת שגגתו הי' ידוע לנו שהוא אסור, ולכך חייב בכה"ג ודוק היטיב, כי זה ברור לענ"ד:

יב הכלל העול' דלא אשכחן חיוב מתעסק אף בקעו"י, ומ"מ נ"ל דבשאר לאוין שגגת מתעסק שוה לשאר שגגות והוה שגגת עבירה, דהא נתבאר בסוגי' דפסחים דלעיל דבמעילה חייב מתעסק כיון דליכא קרא למיפטרי' ומיני' נמי יש ללמוד לשאר לאוין דלא קא ילפי מחיוב חטאת לפטור מתעסק, אלא מוקמינן אסברא כמו גבי מעילה דשגגת מתעסק שוה לשאר שגגת איסור, ולא שייך בשאר איסורין ללמוד מק"ו לפטור מתעסק משגגות כריתות, דלא שייך כאן פטור לגבי לאוין, ודוק, ולפ"ז בהני לאוי דבל יראה ובל ימצא שגגת מתעסק נמי שגגת עבירה מקרי וכשמצאו עובר למפרע שגגת האיסור, ונ"מ שאפי' מצאו אחר המועד מ"מ כיון שעבר בשוגג הרי נאסר החמץ כדקי"ל בכל שוגג [או אנוס] דהחמץ נאסר כמבואר בפוסקי' כנלענ"ד:

יג ובההיא דמילה דחיא שבת ובק"ו מצרעת שהזכרנו הקשה בני חביבי השנון מאוד נעלה הבחור כמר אברהם שי' מאי קשיא לי' לרבא (שבת קל"ב:) ל"ל:

(הג"ה ויש לי עוד הרהורי דברים במ"ש הגאון רע"א ז"ל בסוף תשובתו שם לפרש לדעתו ז"ל מתניתין דשבועות (י"ד.) רא"א השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ואמאי לא נקיט במשנתינו העלם קדש, אלא שבקדש אע"ג דליכא חיוב דקרא דטומאה, מ"מ בלא"ה חייב חטאת על שגגת איסור כרת ככל חטאות שבתורה, והתם לא מיפטר משום מתעסק [דהא סבור שהיא חתיכת חולין] דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, משא"כ במקדש דמצד חיוב חטאת קבועה כטור מטעם מתעסק, ומעו"י פטרי' קרא על העלם מקדש, אלו דבריו ז"ל בדקדוק המשכה, ולענ"ד יש לדון בזה, דהא ודאי לאביי דס"ל נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב, א"כ גבי ביאת מקדש נמי כיון דלביאה איכוון לבית חול ונכנס למקדש אין לפטור מתורת מתעסק, ואמאי פטר לי' ר"א לגמרי, ואם כפרש דבפטורא דעו"י מיירי ר"א [לאביי] אבל חטאת קבוע מייתי, א"כ לאביי תיקשי אמאי לא נקיט ר"א מילתי' בטומאת קדש, ע"כ שאין זה דקדוק כלל, ובעיקר דבריו ז"ל אני מסתפק, דהא בזבחים (מ"ה:) חושב בין דברים שחייבים עליהם משום טומאה אפילו עצים ולבונה וכה"ג דלאו אוכלא נינהו כלל [וכמ"ש התוס' בזבחים מ"ג ד"ה והלבונה] חייב בהו ת"ק, והא בהני לא שייך לחיובי מתעסק באכילתן שכן נהנה, דהא לית כאן הנאת אכילה, וא"כ ס"ס משכחת לה גם גבי קדש פטור מתעסק, ולא עוד אלא שנלעכ"ד לדון להיפך כיון דחזינן דחייבה תורה אוכל קדשים בטומאה אף דברים שאינם ראוים לאכילה, א"כ חיוב זה לאו אהנאת גרונו הוא, יש מקום לומר דאפי' אכל במתעסק דבר הראוי לאכילה לא מיחייב, ואין לדון שכן נהנה, כיון דחזינן דהאי חיובא לאו אהנאה אתא אלא על פעולת האכילה, והרי זה כשאר עבירות שאין חיובם על הנאה רק על הפעולה, שהמתעסק פטור בהן ודוק היטיב בכ"ז. ע"כ. קרא דמילה דוחה צרעת, מה שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש, דילמא איצטריך קרא דמילה דוחה צרעת בשבת, דאיכא תרי דחיות, דחיית שבת ודחיית צרעת, והא בנזיר (מ"ח:) אמרינן כה"ג גבי מת מצוה דאיצטריך לכה"ג והוא נזיר דמיטמא למת מצוה [אע"ג דכבר למדנו דכה"ג לחודי' ונזיר לחודי' מיטמא למ"מ] משום דהוה תרי איסורי, והכי נמי נימא הכי, וצריך תלמוד:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה