שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן יט
וואלקאוויסק:
בא"ח (סי' תמ"א) ישראל שהלוה לעכו"מז על חמצו אם לא אמר לו מעכשיו ואין אחריותו עליו מותר [החמץ לאחר הפסח], ואם מותר לישראל להשהותו בפסח מחשש ספק זה [שמא לא יפדנו העכומ"ז ונמצא שנקנה לו החמץ להישראל, ועבר עליו למפרע בב"י] עיין באחרונים שנחלקו בזה, והח"י הביא בשם הע"ש שיבטל, ונמצא הביעור דרבנן וש"ד, והח"י תמה עליו מנין לו זה, והנה בספר יד אפרים כתב שבחמץ זה התקנה ביד הישראל שלא יעבור עליו, שאם ירצה העכומ"ז להחליטו בידו שלא לשלם החוב ימחול לו הישראל החוב, ולענ"ד אסור לסמוך ע"ז ולהשהות, דהא קי"ל כרב יהודה (נדרים י"ד:) דאם אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אל יישן היום שמא ישן למחר, דבתנאה לא מזדהר אינש, אע"ג דעי"ז נמצא שעבר למפרע מ"מ חיישינן. [ובזה מיושב יפה תמיהת הנוב"י (מ"ק חיו"ד סי' ס"ז) בההיא דתשובת הרשב"א הובא ביו"ד (סי' רכ"ח סי' ל"ט) הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני אין המלוה יכול להרחיב לו הזמן אם לא ישבע מחדש עש"ך וט"ז שם, והקשה הנוב"י טורח זה למה, ימחול לו המלוה חובו [שזה מועיל גם נגד השבועה כמבואר שם] על מנת שיפרענו לזמן פלוני, וכתב הנוב"י בזה דרך רחוקה, ולענ"דנ דבכך לא יפטר הלוה מחיוב פרעון המוטל עליו, דהא אם לא יפרע לזמן פלוני נמצא עבר למפרע על השבועה, וכיון דקי"ל בתנאי לא מיזדהר אינש, א"כ סוף סוף הוא מחויב עתה לפרוע שמא יעבור על התנאי, וסבור הייתי לומר דבזה לא שייך בתנאי לא מיזדהר אינש, דהא פסק הרשב"א הובא ביו"ד (שם סעיף מ"א) דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן מ"מ בכל יום עובר על השבועה, וא"כ עדיין חיוב השבועה עליו גם בזמן המותנה ביניהם, שאם לא יקיים התנאי נמצא נשארה עליו שבועה ראשונה, ואף ע"פ שכבר עבר זמנה, כל יום ויום בחיוב השבועה הוא עומד, ועל זמן ההוא שהתנו לפרוע יחול ג"כ איסור השבועה כשלא יפרענו, ובאיסורא הא ודאי מיזדהר אינש, אבל באמת זה אינו סותר לדברינו דהא טעמו של הרשב"א ז"ל דהוי שני שבועות, אחת על קביעות הזמן ואחת על גוף הפרעון תמיד, וכמו שהסביר הט"ז וכ"כ הגר"א עש"ה, והרי הטור פסק (ביו"ד ס"ס רל"ט וכ"ה בש"ע שם) שאם נשבע על שני ככרות שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו, שכל אחת איסור לעצמה ותנאי לחבירתה, מ"מ אסור לאכול אחת מהן דחיישינן שמא לא יזהר בתנאי חבירתה, ואע"ג דחבירתה נמי איסורא אית בה, מ"מ אין זה מועיל עש"ה וכבר דברנו מזה במ"א בס"ד] וה"נ בכ"ד, אע"ג דזמן התנאי ג"כ איסורא רביע עלי' מחמת שבועה שני' [כמו שהסביר הט"ז] ומ"מ אין זה מציל מחשש זה לענין חיוב פרעון המוטל עליו היום, שלא לסמוך על קיום התנאי, וזה ברור לענ"ד ודוק):
א"כ בנ"ד נמי שמחילת חובו לעכו"מז הוה רק כעין תנאי לענין איסור בל יראה למפרע, שאם לא ימחול עבר בב"י ואם ימחול לא עבר, וא"כ חיישינן דבתנאה לא יזדהר, לכך אסור לסמוך עתה ע"ז וחייב לבערו ודוק: ובזה יש לכוין קצת דברי הע"ש למאי דפלפלנו בעה"י במ"א דדינא דרב יהודא לא הוה אלא בנדרא דאורייתא בהא גזרינן דלמא יעבור התנאי, אבל במידי דרבנן לא גזרינן, וא"כ אם יבטל הוה הביעור דרבנן, שפיר סמכינן אהא שאחר הפסח אם לא יפרענו העכומ"ז ימחול לו ודו"ק: