שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן יח
סיוואלק:
א לפי שראיתי להגאון בעל מקור חיים (סי' ת"מ) דברים הנוגעים למה שכתבנו ולא נתחוורו בעיני לענ"ד ראיתי לבאר בעה"י, ומה שנתחדש לי עוד בס"ד, בס"ק א' העלה דחמץ של עכומ"ז שקע"א יכול לבטל, משום דכיון שהוא זקוק לבערו הלא הוא אבוד מבעליו ומכל אדם יכול לזכות בו, וכיון דיכול לזכות בו מכש"כ דיכול לבטלו ע"ש, והדבר מבואר דלדבריו השתא דמבטל לי' ממילא אינו זקוק לבערו [עכ"פ מה"ת] ואע"ג דהשתא שוב החמץ חוזר לבעליו, וליכא יאוש כלל, מ"מ כיון דאם נימא דאינו יכול לבטל יהי' אבוד, מטעם זה יכול לזכות בו, וכן לבטלו, ובעניי נראה דהירושלמי סותר לזה דגרסינן (פסחים פ"ג ה' ג') כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה דס"ל דעובר על החלה בב"י או מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה, או משום טובת הנאה כמבואר בש"ס דילן] כיצד יעשה על דעתי' דר' אליעזר מערים [בשעת לישה והכנסתן לתנור] ואומר זו אני רוצה לאכול וזו אני רוצה לאכול ואופה את כולה [כל העיסה] וכשהוא רודה כו' ומשייר אחת [בתנור וקורא לה שם חלה, והיא נשרפת] א"ל ר' יהושע לא נמצאת כשורף קדשים בי"ט, א"ל ר"א מאיליהן הן נשרפין כו' חברייא בעי וישליכנה לאשפה [בתורת ביטול והפקר] ויקדישנה [שיקרא לה אח"כ שם חלה] ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ויקדישנה וישליכנה לאשפה, [פי' תחילה יקרא לה שם חלה ואח"כ יפקירנה] ומשני ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו דחלה מתנה לכהן, והשתא לפי המבואר בב"מ (כ"א:) דבלקט שכחה ופאה שייך נמי יאוש, דעניים מייאשי, פשיטא דגם במתנות כהונה שייך יאוש, וכש"כ בדין יאוש שהוא אבוד מכל אדם, דמהני אפילו בלא דעת הבעלים ע"ש בסוגיא, פשוט דמהני נמי בכהנים, וגדולה מזו איכא מ"ד (חולין קל"ט.) דאף בקדשי בדה"ב שייך יאוש (ועי' גיטין ל': נתייאשו כו') וא"כ אמאי קאמר הירושלמי דלא מצי מבטל לה אם יקרא לה שם דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, הא השתא לאיבוד אזלא אליבא דר"א, ואמאי לא מהני ביטול, ואע"ג דהשתא אכתי לא קרא לה שם, מ"מ מה בכך הא הוי יאוש לחלק הכהנים שילך לאיבוד, אע"כ דלא מהני הך סברא לענין ביטול והפקר, והטעם פשוט ומובן, כיון דאי נימא דמהני ביטול, לא ילך לאיבוד, אין כאן יאוש כלל ודוק:
ב עוד כתב (ס"ק ב') דבקבל פקדון מעכומ"ז אפילו לא קנו מידו להתחייב באחריות ואפילו לא התנו כלל] כיון דאמרינן (בב"מ ל"ד.) דכל שומר שמשלם כשנגנב זוכה בשבח הפקדון משבאת לרשותו, מטעם דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי היא קנוי לך מעכשיו, א"כ ה"נ עובר משום זה מעתה בבל יראה דשמא תגנב וירצה לשלם נמצא שהי' החמץ קנוי לו למפרע ע"ש שהאריך, ולענ"ד תמוה, דהאי דינא לא שייך אלא היכא שהשומר מחויב לשבע, דמה"ט זמנין דניחא לי' לשומר לשלם כדי ליפטר משבועת שומרים שחייבתו תורה (ודע דלשון המשנה שם המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו שילם ולא רצה לשבע שהרי אמרו שומר חכם כשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל כו' למי משלם למי שהפקדון אצלו, ולכאורה תמוה למה הוצרכה המשנה להשמיענו כאן דין דשומר חכם יוצא בשבועתו, דלאו בהאי דינא עסקינן, ודבר זה דש"ח נפטר בשבועה מבואר במקומו, וביותר דאטו בש"ח לחוד איתא לדינא דמתניתין דהכפל נקנה לשומר, הא גם בש"ש נקנה לו הכפל משום דמצי פטר נפשי' בטענת אונס, [ואף ע"ג דקתני נגנבה הא מתפרשה שפיר בלסטים מזוין] והיא גופא קשיא למה נקטה המשנה הדין רק בש"ח, והנלע"ד נכון בעה"י, דבאמת יש לעיין מנא לן הך אומדנא דנעשה כאומר לו שכשתגנב וירצה לשלם לו יקנה לו הכפל, ומאן לימא לן דניחא לי' לבעה"ב בהכי, דילמא טפי ניחא לי' שישבע השומר, וכשתמצא הגניבה ביד מי שגנבה ישולם לו הכפל, ואם השומר אינו רוצה לשבע, מ"מ כאמר דיו לקנות הקרן ולא הכפל, דבעה"ב לא אקני' לי', ואיזה יסוד מצאו החכמים למימד דעתי' דהכי הוה ניחא לי' מעיקרא, ואולם נלע"ד יסוד נאמן לזה מדינא דאו', דבהשואל, (צ"ד:) אמרינן פרשה ראשונה [שפטר בה גניבה] נאמרה בש"ח ושני' [שחייב בה גניבה] בשומר שכר, ופרכינן ואיפוך אנא דראשונה בש"ש שיש בה חומר שמשלם כפל בטוען טענת גנב ונשבע ואח"כ נמצא אצלו, שכיון שהי' פוטר עצמו בטענת גניבה, מתחייב עתה כפל, אבל שני' שחייב בה גניבה, א"כ ליכא כפל בטוען טענת גניבה, דהא בעי שלומי, ומשני קרנא שמשלם השומר בטענת גניבה בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ונושא זה ממש יש לנו בדין זה, לשקול דעת המפקיד אי ניחא לי' לקבל שבועת השומר, ולכשימצא הגנב ישולם לו כפל, או דניחא לי' קרנא בלא שבועה, וכיון שהוכרע אצלינו שפרשה ראשונה ששומר נפטר בשבועה על הגניבה נאמרה בשומר חכם, מהאי טעמא דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ממילא קם דינא דהכי כמי ניחא לי' לקבולי קרנא מהשומר בלא שבועה מכפילא בשביעה, ונתרצה ודאי מתחילה ע"ז, והיינו דקתני מתניתין שילם ולא רצה לשבע, והא ודאי ניחא טפי לבעל הפקדון שהרי אמרו חכמים ש"ח כשבע ויוצא, שבו נאמרה פרשה ראשונה, והוא מהטעם דקרנא עדיפא, לכך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשומר ודוק היטיב, ומ"מ לשון הש"ס בכל מקום שקרנא בלא שבועה [דש"ש] עדיפא מכפילא בשבועה, דאיכא ספיקי טובא [דילמא לא משתכח גנב, ודילמא מודה] וטורח שבועה, אבל אם הי' ש"ח [שפטור מגניבה] משלם כפל בטענת גניבה לחודה בלא שבועה, שוב לא הי' מוכרע לכו לומר דקרנא דפרשה שני' עדיפא מכפילא דפרשה ראשונה, כיון דהכפל יתחייב בלא שבועה, היינו אומרים דאפשר הא עדיפא לי', ובזה יתבארו נכון בעה"י דבר' רש"י (ב"מ מ"א.) דשקיל וטרי הש"ס התם לדרוש מקרא דשומר חנם לא משלם כפל בטוען טענת גנב אלא אחר שנשבע, ומסיק הש"ס דילפינן בג"ש דבשבועה, ופרש"י למדנו שאין משלמין כפל ע"י טענת גנב אלא לאחר שבועה, וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה עכ"ל, ולכאורה סיום דברי רש"י תמוה דכל שקלא וטריא דש"ס התם אינו אלא לענין הכפל אם משתלם בט"ג בשבועה או בלא שבועה, אבל לענין הפטור הא קרא כתיב, אבל לענ"ד כוונתו, דאי לאו דילפינן דלא משלם כפל אלא אחר שבועה, וה"א דמשלם כפל בלא שבועה, לא הוה מוקמינן כלל פרשה ראשונה בש"ח אלא בש"ש, ולא הוה ידענא דש"ח נפטר בשבועה מגניבה, דהוה אמינא כפילא עדיפא [כיון דהוא בלא שבועה] והוה מוקמינן פ' שכי' בש"ח שישלם גניבה, קרן לבד, וראשונה בש"ש שישלם כפל בטענת גניבה, אבל בתר דמסקינן דלא משלם כפל בטט"ג אלא אחר שבועה למדנו ג"כ שנפטר [ש"ח] מגניבה ואבידה בשבועה דבו נאמרה פרשה ראשונה, משום דקרנא [דפרשה שני'] בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה דפ' ראשונה ודוק היטיב] וא"כ דין המשנה לא שייך אלא היכא דהשומר בר שבועה הוא, מסיק בעל הפקדון אדעתי' שמא לא ירצה לשבע וישלם, ומקנה לו הפקדון מעתה, אבל בעכומ"ז המפקיד דליכא על השומר שבועה, מה שייכות לומר שאסיק אדעתי' שישלם לו אחר שיגנב, מהיכי תיתי ישלם לו ואף אם ישלם לו, כאיש אחר הוא ומעכשיו הוא משלם ואין כאן קנין למפרע, ודוק כי זה פשוט לענ"ד. (ג) שם סק"ה האריך בכמה פרטי', והנה מ"ש בענין שכירו' קניא דבריו אינם מובנים כמו שיראה המעיין וביותר דמ"ד שכירות קניא אינו אלא קנין פירות, ומ"ד שכירות לא קניא אף קנין פירות לא מקרי, וזה פשוט בכל הסוגיא, וכ"כ בפשיטות הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' ובזה כל דבריו נדחין עי' עליהם:
ד ובגוף הענין מה שהרעישו רבותינו על הרא"ש שכתב (פסחים פ"א סי' ד') ונ"ל דדבר פשוט הוא דאף ע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאלו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי', אמאי קרינן בי' ביתו כיון דשכירות או שאלה לא קניא, ולענ"ד דברי הרא"ש מבוארים ופשוטים, דהא בב"ק (מ"ח.) אמרינן לענין נזקי שן ורגל דבעינן ובער בשדה אחר, דאם הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור בעל השור דלא קרינן בי' ובער בשדה אחר, כיון שלא הי' לו רשות ע"ז, אבל אם הכניס ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן חייב דקרינן בי' ובער בשדה אחר, ופרש"י דכיון דיהיב לי' בעל חצר רשותא לעיולי דוכתא אקני' לי' בגווה והוה לי' חצר הניזק, וכ"פ רמ"א בח"מ (סי' שפ"ט סי' ט"ז) והשתא הדברים מבוארים דכמו דהתם דהפירות ממון בעליהם בכל מקום שיש לו רשות להניחם מקרי ביתו וקרינן בי' בשדה אחר, הכא נמי גבי חמץ כיון דממונו הוא, בכל מקום שהניחו ברשות מקרי ביתו, ומעתה אין ראי' מדלגבי עכומ"ז אמרינן לא תביא תועבה אל ביתך דלא קרינן ביתך גבי שכירות, דהתם ליכא עיקר ממון, ורק על הבית גופה הוכתב האיסור, בעינן ביתך ממש, אבל מה שהוא מקום לממונו של אדם, כל ברשות ביתך קרינן בי' ודוק היטיב כי ברור הוא לענ"ד, ואין לנטות מזה ולהפריש בין בתיכם לשדה אחר דדא ודא חדא היא:
ובזה אף דברי רבי' יונה שהביא הרא"ש מבוארים, שהביא ראי' בפשוטו מדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, מדקרינן בית הקדש על הקדשים אף שהם בבית הבעלים, מטעם דכיון דהממון הוא של הקדש, ומונח בבית בעלים ברשות התורה שחייבתו להטפל בהם ולהביאם לבית הבחירה או לגזבר, קרי לי' הש"ס בית הקדש, הכי נמי גבי חמץ כל מקום שהניחו ברשות בעל המקום ביתך קרינן בי' (ועי' ח"צ סי' קל"ט), וביאורי הגר"א ז"ל ודוק היטיב, ומתוך דברינו יצא לנו דהמכילתא נמי דמיעטה מבבתיכם יצא חמצו של ישראל ברשות עכומ"ז, לא מיעטה פקדון:
ה ולולא דברי הגאונים ז"ל הי' נראה לפרש המכילתא דאגזל קאי, היינו דגזל העכומ"ז חמץ מישראל, דכל גזילה מיקרי אינו ברשותו, וכדמסיים המכילתא, שהוא שלו ואינה ברשותו, וכה"ג דרשינן בעלמא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וממעטינן מינה גזילה, שאין הנגזל יכול להקדישה לפי שאינה ברשותו, אבל פקדון שהניח ביד אחר מקדיש שפיר, דברשות מקרי כמו שהכריחו בתוס' בכ"מ, ולפי דרכינו הדברים מוכרחים בעניותינו, שעל דרך זה הולך דרשת המכילתא, והראשונים ז"ל טענו בבתיכם למה נאמר, ולפי דברינו בא להורות לנו דין חמץ שגזלו עכומ"ז מישראל קודם הפסח, דמטעם לך לא ממעיט חמץ זה דשפיר מיקרי לך, וכדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה [הגזלן[ לפי שאינו שלו וזה [הנגזל[ לפי שאינה ברשותה, ואמעיט מביתו מה ביתו ברשותו כו', משמע דשלו מיקרי לגבי הנגזל, אלא שלא ברשותו היא, והשתא איצטריך בבתיכם [כי הך דרשא דביתו ממש] להורות דלא חייבה תורה השבתת חמץ אלא בחמץ שהוא ברשותו, אבל חמצו שהוא ברשות העכומ"ז [שגזלו] לא עבר עליו, ואי לאו קרא, הוה מחייבינן לי' למטרח ולאפוקי מיד העכומ"ז, אפילו בממון רב, כמו שכתבנו בסי' הקודם], ולהכי איצטריך בבתיכם, אבל פקדון שהניח ברשות עכומ"ז מיקרי שפיר ברשותו, ולדעתי הקלושה לשון המכילתא א"א לפרש בענין אחר דסיימה שהוא שלו ואינה ברשותו, ואיך נפרשה על פקדון דמקרי בכל דוכתא ברשותו, כמו שהכריחו התוס' בכ"מ דפקדונו שביד אחר יכול להקדיש דברשותו מקרי, וה' יאיר עינינו במאור תורת אמת:
ו וע"פ פירושינו בדברי המכילת' יצאו לנו הלכתי גיברוות', נבארם בעה"י, הנה הר"ן הכריח דלפי פירוש הגאונים דבפקדון אצל עכומ"ז נמי ממעטינן מבתיכם, ע"כ דהיינו מדאורייתא, אבל מדרבנן עבר עליו בכל גוונא, והכריח כן מסוגיא דעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו דבעינן מעכשיו, אע"ג דהרהינו אצלו והחמץ הוא אצל העכומ"ז מ"מ מיתסר אי ליכא מעכשיו, ולפי דרכינו בכה"ג פשיטא דמדאורייתא עבר עליו, כיון שהניחו מדעתו ברשות העכומ"ז, אבל אם גזל עכומ"ז חמץ מישראל, דלפי פירושינו אהא קאי מיעוטא דבתיכם דלא עבר הישראל בב"י, וכיון דקי"ל (פסחים כ"ט:) דחמץ לאחר זמנו מותר מה"ת כר"ש, אלא דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בב"י, וא"כ חמץ זה שהיה בגזילה אצל עכומ"ז, ולא עבר עליו הישראל [ובזה אין לנו שום הכרח לומר דמ"מ מדרבנן עבר עליו כמו שהכריח הר"ן לשיטת הגאונים, דמנין לנו לבדות גזירה דרבנן, דלא מסתברא לכל, דמה שייכות יש לומר שיתקנו חכמים שיעבור הנגזל על החמץ שגזל ממנו העכומ"ז, אתמה, והלא עיקר יסודו של הר"ן מסוגיא דעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו, ולפי דברינו אין משם צד ראי' דהתם עבר מה"ת כמש"ל,] הדעת מכרעת דחמץ זה מותר לאחר הפסח דליכא כאן קנסא כלל, כיון דהישראל הנגזל לא עבר עליו, והנוב"י יצא לדון דאף בישראל שגזל חמץ מישראל החמץ מותר לאחה"פ, והבאים אחריו חלקו עליו (עי' תשובת ר' עקיבא איגר ז"ל) והתם הטעם לאסור החמץ כיון דהגזלן עבר עליו בב"י [דהא הי' אחריותו עליו] לא חלקו חכמים בתקנתם, ואסרו כל חמץ שעברו עליו בב"י לאחר הפסח, אבל בנידון שלפנינו ליכא לתקנה כלל, כיון ששום אדם לא עבר עליו ודוק, ומעתה בנדון הי"ש שעמדנו עליו בסי' הקודם, הדבר פשוט דאחר הפסח מותר הישראל לקבל הי"ש [אף אם יהי' ניכר לו שהוא אותו י"ש ממש שלו, ולא החליפו העכומ"ז, וגם מסתמא מחזיקינן שהוא אותו הי"ש ממש ולזמן קצר לא תלינן שמא פינן, וכדמשמע מלישנא דר' יוסי במשנה דמ"ש ומייתי לה ביבמות (קט"ו.) דאמר אשתקד היתה מלאה תרומה ועכשיו חולין, דאנן בתר רובא אזלינן כמ"ש רש"י, אבל לזמן מועט, אדרבה הא הוה רובא, שאין דרך לפנות בזמן קצר, ועי' ירושלמי במשנה דמ"ש שם, ורק גבי ממון לא מפקינן בהך סברא, ולאלתר נמי מצי טעין שפינה, וכן ליתומים טענינן, ולא דמי לדבר הנשלח ביד עכומ"ז דחיישינן לחליפין אף לזמן קצר, אפי' באיסור דרבנן, דהתם הוא מחזיק הדבר בשביל ישראל, חיישינן שהחליף להנאתו, אבל כאן שהוא מחזיק הדבר לו, למה יפנוהו מכלי זה לאחר, וכאן יתן אחר במקומו, אילו הי' דבר מועט היינו תולים שאכלו כדתלינן בקבא קבא (פסחים מ'.) אבל בכה"ג לא שייך לתלות שאחר הוא, וכן הוא מתבאר מהירושלמי (דמאי פ"ד ה' ו') תני הלוקח מן החנוני וחזר ולקח ממנו שני' אם מכיר הוא את החבית שהיא היא מעשר ממנו עליו, הא אם אינו מכיר אותה חבית לא בדא, הדא אמרה באילן אי דתיקדימא [מוכרי במדה דקה] אבל באילן שפייא, השופין יין הרבה, אורחא מפנתון אילן לגו אילן, הרי מבואר דבסתמא לא אמרינן שמא פינן, וסמכינן עלה לגבי איסורין, לומר שלא פינן, והן הן הראשונים בחביתו ודוק] אף זולת טעם זכי' שכתבנו בסי' הקודם [וכמו שיבוא לפנינו לדחות דין זכי'] דכה"ג, לא עבר הישראל כלל, ולא נאסר לאחה"פ:
ו ואולם מצד זכי' אם זוכה העכומ"ז בי"ש מכי מטי זמן איסורו שכתבנו שם, נלענ"ד לדון עתה בדרך אחרת בעה"י ונבאר פרטי הדברים, ואען ואומר, כי נלענ"ד שלדעת הפו' דנוקשה מותר להשהותו, ומ"מ איסורו באכילה והנאה מה"ת, שאם גזל א' חמץ נוקשה מישראל בפסח, אפי' גזלו עכומ"ז דלא מיתסר לי' כלל, מחויב להחזירו אחר הפסח, וכבר עמדנו במ"א בעה"י על דברי הקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') שעמד בדין מי שאכל חמץ נוקשה של חבירו ע"ש, ותמהתי על מ"ש דאי איתי' בעיני' לא הוה גורם לממון, מה שיהי' שוה ממון אחה"פ, ואי ליתי' בעיני' הוה גורם לממון, דמאי גריעותא איכא בהא דאיתי' בעיני' ע"ש שהארכתי, וכעת נלע"ד דהענין בהיפוך, כיון דמבואר בבכורות (י"א.) שהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל, אע"ג דפט"ח אסור בהנאה, משום דאע"פ שאין לו דין ממון עכשיו קודם פדי', יש לו לאחר זמן, כשיפדנו, יש לומר דחמץ נוקשה שאינו זקוק לבערו, מיקרי ממון כיון דאחר פסח ישוב להיתר, ועדיף טפי מידי דתלי בזמן, ממידי דתלי במעשה, כמו שהבאתי שם מסוגיא דפסחים (צ"ט:) [ועי' בנוב"י מ"ת חא"ע סי' נ"ב באורך] וכיון דחשבינן פט"ח ממון אע"ג דמחוסר מעשה, הפדי', לכאורה כש"כ דנוקשה חשיב ממון שאינו אלא מחוסר זמן, ואולם כ"ז כשגנבו והוא בעיני', אבל אם אכלו או היזיקו, דאינו בעולם, זה לא מיקרי לענין לחייבו על אכילתו או היזיקו, רק גורם לממון, כיון שאינו בעולם, ואנו דנין רק אילו הי' בעולם הי מגיע לדין ממון, סוף סוף כיון דבזמן איסור הנאתו חלף ועבר מן העולם רק גורם לממון מקרי, וסמוכין לכל מה שכתבנו יש לנו מהירושלמי (מ"ש פ"א ה' א') ר' יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה, מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחיטה, ר"ז בשם ר' בא בר ממל הגונב מעשר בהמה של חבירו אם הי' קיים מחזירו לו בעינו [משמע דמ"מ תשלומי כפל ליכא, וצ"ל דהא דלא דמי לפ"ח שהגונבו משלם גם כפל, דהתם ראוי הוא עצמו ע"י פדיון, כמו שהוא, משא"כ במעשר בהמה שאינו ראוי כמו שהוא כ"א אחר שחיטה וזריקה, (ועי' ב"ק י"ג.) ודוק] אכלו מה שאכל אכל ע"כ, אע"ג דהוה קאי להיות ראוי לו לאחר שחיטה, מ"מ כיון שאכלו ולא הגיע לזה, מקרי רק גורם לממון ודוק, ובהכי מתפרשא שפיר סוגיא דפסחים (כ"ט:) דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומפרשינן דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש חשיב גורם לממון כממון מעל, [דהא חמץ של הקדש נמי במועד לא שוי מידי, ומ"מ לא עבר עליו ומותר להשהותו] ולרבנן לא מעל, משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, היינו התם שאכלו, וליתא בעולם וכמו שנתבאר, אבל אי איתי' בעיני' ממון גמור הוי [ועי' בתשו' ש"א סי' ע"ז ובק"א שם בשם מורי הגאון רא"א זצ"ל, ודוק היטיב] וא"כ לא נקנה החמץ אפי' לעכומ"ז שמותר לו, ובר זכי' הוא לזכות בחמץ, אבל אם גזלו לא נקנה לו כלל, כיון דממון גמור הוא לגבי הישראל, וכההיא דפט"ח שכתבנו, ולפ"ז הדבר ברור דאם גזל מישראל קודם פסח אפי' חמץ גמור למה שהוכחנו ובארנו דבכה"ג לא עבר הישראל בב"י, ואינו מחויב בהשבתתו, חזר דין חמץ זה לנוקשה, כיון דאינו עומד להתבער, וממון גמור הוא לגבי הישראל, ואינו נקנה להעכומ"ז, ודוק:
ח שוב ראיתי שא"א לומר דחמץ נוקשה וכדומה שיש לו היתר לאחר הפסח יחשב ממון גמור תוך הפסח כשהוא בעינו, דהא קי"ל המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין, ופירשוה כמה מהראשונים ז"ל דמיירי בחמץ נוקשה, ולדעתם ז"ל הם מותרים אחר הפסח עי' תוס' ריש פסחים, וברא"ש ר"פ כל שעה, ומ"מ אין חוששים לקדושין, אע"ג דלכמה פוסקים מותר להשהות נוקשה, וקשה הוא לומר דהני פו' קושטא הוא דסוברים דאסורו איסור עולם, דזו לא שמענו וכמו שהארכנו במ"א, וההכרח לומר לשיטת ש"ס בחטי קורדנייתא דמ"מ כיון דעתה לאו בר מכירה והנאה הן, לא מקרו נתינה, וא"כ גם ממון גמור לא מקרי דבר שהוא עתיד להיות ממון לאחז"מ [והכי משמע מההיא דב"מ (צ"ט:) הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא ביומא דשוקא שוי ה' ובשאר יומא שוה ד', אף ע"פ שהוא דבר העתיד לבא בודאי, מ"מ אי תברו בשאר יומי פשוט ומבואר דלא משלמי אלא ד', כמו שהוא שוה עכשיו ולא היוקר העתיד], ואולם למאי דהסברנו לחלק בין איתי' בעיני' לכלה ושבר, דבכה"ג ודאי גורם לממון מקרי, אין ראי' משם, דהא התם בשברו קיימינן ודוק] וע"כ צריך לומר דפטר חמור עדיף, דמצי פריק לי' כל אימת דבעי, ויהא ממון, אבל זה שקודם זמנו, אין לו בהם הנאה של כלום, ולאו בידו להתיר הנאתו, לא מקרי ממון, וצע"ג בזה. ומ"מ דברינו עולים כהוגן דגם גורם לממון אסור לחבירו לזכות בו לעצמו, וא"כ לא נקנה החמץ לעכומ"ז ודוק:
ט וההיא דב"ק (ס"ו:) דאמרינן בגזל חמץ, והא האי כי מטא זמן איסורי' מייאש, היינו בישראל שגזל חמץ מחבירו, דבר ביעור הוא מצד הגזלן, שעובר עליו בב"י ותשביתו כמו שנתבאר, ולהכי מייאש הנגזל, כיון שעומד להתבער, אבל כשהוא ביד העכומ"ז למה שבארנו שיחזור להיתירו אחר הפסח, ודאי דלא מייאש כלל, ולא עוד אלא אפילו שמענו שנתייאש, או בסתם גניבה למ"ד דהוה יאוש, מ"מ הא קי"ל, איש כדי לא קנה, ולא קני' העכומ"ז כלל, ואחר הפסח הרי הוא של ישראל, ונ"מ לענין יוקרא וזולא וש"ד:
י ואולם כ"ז שייך בגזל חמץ ע"פ היסודות שכתבנו, אבל אם הפקיד הישראל חמץ אצל עכו"מז, כיון שעובר עליו הישראל בב"י מכי מטא זמן איסורי' ועומד להתבער, ואיסורו איסור עולם, ודאי אם ישלח בו העכו"מז יד ליטלו לעצמו זכה בו, דפקע ממון בעליו ממנו, אבל כל זמן שמשמרו להמפקיד, לא זכי לי' חצירו דהוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן, ועיין תוס' ב"ב נ"ד, ובס' מח"א [ובס' מק"ח כתב לפרש המכילתא יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"מז היינו בפקדון, ומטעם דבתר איסורי' זכי' לי' חצירו לעכו"מז, ולענ"ד תמוה, דא"כ הוה לי' לפרושי דמיירי דווקא שמונח בחצר המשתמר לדעתו, או שהוא עומד בצדו, והא המכילתא סתמא קתני, ברשות עכו"מז, מבואר דלאו מהאי טעמא הוא, ועוד דבר ברור הוא כמו שכתבנו דאפי' בחצר המשתמר' לא זכה העכו"מז כשמשמרו על דעת פקדון להחזירו לבעליו, וביותר נלענ"ד דבאמת תוך הפסח לא מצי העכו"מז לזכות בו כלל, כיון שהישראל מחויב לבערו, ולדעת כמה פו' הוה ב"י ניתק לעשה, ומתקן הלאו בביעורו, איך נאמר דיכול העכו"מז לזכות בו, ולבטל המ"ע מישראל ולחייב לאו דב"י, לענ"ד זה לא ניתן להאמר, וכן בשוהנ"ס וכה"ג, אם יבא העכו"מז לזכות בו ולבטל מצות סקילה וכה"ג הדין נותן דלא מהני, דלענין זה של הישראל הוא ושמו עליו ולא כל כמיני' דעכו"מז לזכות בו, וכ"כ התוס' בב"ק (י"ג: ד"ה שנאמר) דבשור היוצא ליסקל אחר גמר דין, בעליו קרינן בי', והוא מתבאר גם מהש"ס שם ע"ש, וכל מה שצדדנו לעיל שיוכל העכו"מז לזכות בחמץ שבא לידו בפקדון, היינו שיזכה בו אחר הפסח, דפקע מצות ביעור והוה רק אה"נ לחוד, אבל בפסח לא זכה בו, [אם לא שמזכה לו הישראל מרצונו] וא"כ המכילתא דמיעטה פקדון מב"י [לפי דעת המפרשים], א"א להולמה מטעם זכי', ויש לדחוק קצת ולקיים דברי המק"ח לטעמי' דפוסק שם דגם בפסח אם מוציא החמץ מרשותו ונקנה לעכו"מז, הוי ג"כ השבתה, כיון דנכנס לרשות עכו"מז [אלא דבכל חמץ אסור למוכרו או ליתנו במתנה לעכו"מז בפסח, ולקיים בזה מצות השבתתו, משום דאסור ליהנות מחמץ, ומתנה בכלל הנאה היא אבל בגזלו העכו"מז דלא מתהני הישראל, וה"ה בשארי גווני שנעשה הקנין מצד העכו"מז בלא דעת ישראל, שפיר מקרי השבתה, ומהניא ההשבתה ע"י עכו"מז כמו שכתבו הפו' לבער חמץ ע"י עכו"מז ביו"ט ונתקיימ' בזה מ"ע דתשביתו, אף למ"ד דב"י הוי ניתק לעשה, מהני לקיום העשה, ובמ"א הארכתי בס"ד] אבל באמת כל הפו' חולקים וס"ל דבתר איסורי' לא מיקיימה עשה דהשבתה בהתבערו מן העולם, וכ"כ בפשיטות הש"א בכ"מ ע"ש ודוק ונלענ"ד לדקדק על מה שכתב המ"א (סי' ת"מ) שאם קבל חמץ בפקדון מעכו"מז, ובא העכו"מז בפסח מותר למוסרו לו דהרי אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך [ואין זה חשוב הנאה] ע"ש, ולענ"ד הא נתחייב בעשה דתשביתו, וכ"ש לדעת הסוברים דב"י הוה ניתק לעשה, איך יעקור קיום העשה, וימסרנה להעכו"מז, והיה נראה שימסרנו להעכו"מז, והעכו"מז יאכלנו [בפסח] דזה נקרא השבתה, שהרי המאור כתב דלר"ש דס"ל חמץ לפני זמנו מותר, מקיים עשה דהשבתה, במה שאוכל החמץ בעצמו אחר חצות בערב פסח, ונהי שחלקו עליו שם, אבל באכילת העכו"מז הדבר עולה יפה דמקרי השבתה ודוק, כל זה אני אומר להלכה ולא למעשה והמקום ב"ה יעמידני על האמת:
יא עודני מדבר במה שכתבנו בסי' הקודם בנידון הי"ש אם יכול העכו"מז לומר הש"ל, הנה בירושלמי (ב"ק פ"ט ה' א') מבואר דבגנב אין אומרים הש"ל, אלא משלם דמי מעליא, והוא מהתוספתא ע"ש, ובש"ס דילן לא שמענו חילוק בדין זה בין גנב לגזלן, וכדמות ראי' יש להביא שאין חילוק, מההיא דב"ק (ק"ה:) אמר רבה שורי גנבת ואמ' לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו ש"ש אני עליו שואל אני עליו חייב, דאיכא כפירת ממון דש"ח פטר נפשי' מגניבה ואבידה, וש"ש מאונסין, ושואל ממתה מחמת מלאכה, ואמאי לא נקיט רבותא יותר דאפילו אמר גזלן אני עליו נמי חייב, דפטר נפשי' לענין הרי שלך לפניך, אע"כ דאין חילוק, ומ"מ אין זה הכרח מאי דלא נקיט כולהו בבי] והפ"מ כתב בפשיטות דאין חילוק ע"ש, ואין בכל מה שהביא הכרע עיין עליו ויש לתמוך יסוד לזה, דהא בש"ס דב"ק (צ"ח:) דרשינן לרבויי שיכול גזלן לומר הש"ל מדכתיב והשיב דמשמע השבה כל דהו, וכה"ג דרשינן בש"ס (ב"ק ז'.) ישיב לרבות שוה כסף, היינו נמי השבה גרועה, אבל בגנב כתיב ישלם שנים, ולישנא דישלם דרשינן (ב"ק כ"ו.) תשלומין מעליא, ומ"מ דין חדש הוא [ויש עוד לומר דס"ל להאי תנא דירושלמי ותוספת' דיאוש כדי קני, וסתם גניבה הוי יאוש, להכי שפיר מפליג בין גנב לגזלן דגנב קני' מקודם ושלו נאסר ודוק] ומ"מ לענין שינוי קונה לא מחלקינן כלל בין גנב לגזלן, וילפינן מוהשיב כו' אשר גזל כו' דבזה אתי גנב מגזלן במכ"ש ודוק והדבר צריך תלמוד, שוב בא לידי חידושי הגאון רי"ט אלגאזי על הלכות בכורות לרמב"ן ז"ל (דף ע"ב ע"ד דפוס פרעשבורג) גם דעתו ז"ל דעכו"מז שגזל חמץ מישראל ועבר עליו הפסח מותר החמץ לאחר הפסח ע"ש באורך ושמחתי כי מצאתי לי רב בדין זה, וכמו שבארנו למעלה: