אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קכב

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קכב

שו"ת עמודי אור - סימן קכא

וואלקאוויסק דרשה לפרשת זכור:

א) גרסינן (מגיל' י"ב.) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי' א"ל אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של א"ר אמר להם א"כ שבשושן יהרגו ושבכל העולם כולו אל יהרגו א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמרי לו וכי משא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים כו', דרכינו לתת לב על טעם איחור העונש על הצלם עד קלקול הסעודה, וכבר אמרנו בזה פנים שונים בע"הי, ואולם עוד תמי' לענ"ד בגוף מאמרם שהקשו לר"ש כלום משא פנים יש בדבר כאלו הדין נותן לכלותם ח"ו וענש יענשו לאין מרפא, והלא הרמב"ם פוסק (פ"ה מה' יסודי התורה ה' ד') שכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור בין בצנעה ובין בפרהסיא אם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה עש"ה ובכ"מ, ואיך הוקשה להם בהיפוך איך נישא להם פנים:

ולעמוד על שרש הדברים נשים לב לסוגיא דסנהדרין (ע"ד.) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתור' אם אומרי' לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ג ג"ע וש"ד, וע"ג לא והתניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג מנין שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפי' בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו' כי אתא רבין אר"י לא אמרו [מה שנמנו בעליית בית נתזה שבשאר עבירות יעבור ואי"ה] אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ה, ופשוטן של דברים מורה דר' ישמעאל בע"ג לחוד ס"ל בפרהסיא יהרג ואל יעבור ולא בשאר מצות, מדנקיט למילתי' רק בע"ג והל"ל מנין שאם אומרים לאדם עבוד ע"ג או עבור שאר עבירה שיעבור כו' יכול אפי' בפרהסיא כו' אע"כ דבאמ' לדידי' בע"ג לחוד הדברים אמורים, וכן מוכח מדאצטריך ר' יוחנן לחדושי הכי דבשאר עבירות לחכמי' בפהרסיא יהרג יא"י, ע"כ דפרהסיא דר' ישמעאל בע"ג לחוד אית לי' [והתוס' בע"ג (כ"ז:) נדחקו דלר' ישמעאל אין חלוק, והרוא' יראה פשוטן של דברי' כמ"ש] ויש להבין שורש מחלוקתם, מ"ט מתפרש לי' לר' ישמעאל לא תחללו ונקדשתי בע"ג לחוד, ולרבנן גם בשאר מצות, וקרא באמת סתמא כתיב:

ב אך בירורן של דברים יתבאר יפה ע"פ סוגיא דשבועו' (ז':) וכפר על הקדש מטומאות ב"י יש לי בענין הזה לרבות שלש טומאות טומאת ע"ג דכתיב גבי מולך, כי מזרעו נתן למולך] למען טמא את מקדשי [ולחלל את שם קדשי] ופירשו התוס' את מקדשי פי' קדושת שמי והאי קרה במולך כתיב, וקסבר האי תנא מולך היינו ע"ג ופלוגתא היא פ"ד מיתות עכ"ל, ובזה מתפרש יפה גם לשון הכתוב שלפנינו שהוא כעין הפסוק ההוא ממש ולא תחללו ונקדשתי, דמתבאר על המפורש בכתוב שם גבי מולך] ולמ"ד מולך ע"ג הוא מיסב על ע"ג לבד, ולמ"ד מולך לאו ע"ג א"כ הקרא קאמר גם על שאר דברים הקפדת העדר קדושת ה' וחלולי, באופן שעלה בידינו שיסוד זה אם ולא תחללו ונקדשתי מוסב רק על ע"ג או גם על שאר מצות תליא בזה אם מולך ע"ג הוא או לאו ודוק:

ג ונעתיק עצמינו ליסוד זה דמולך, גרסינן סנהדרין (ס"ד.) הנותן ורעו למולך כו' קתני ע"ג וקתני מולך א"ר אבין תנן כמ"ד מולך לאו ע"ג הוא ואם העביר לשאר ע"ג פטור, דלמ"ד מולך ע"י יא חייב עליו אף לשא' ע"ג כו', ושם אר"י ב"ח שלש כריתו' בע"ג למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולמ"ד מולך ע"ג היא כרת במולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה ולמ"ד מגדף ע"ג הוא כרת במגדף למה לו לכדתניא הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב דברי ר"ע, א"ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא ונכרתה בעוה"ז הכרת לעוה"ב הכרת תכרת דברה תורה כלב"א עכ"ה, ורש"י פירש שם דג' כריתות דנסיב ר"י ב"ח במילתי' היינו תרתי גבי מולך בקדושי' תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו כו' ושמתי אני את פני כו' והכרתי כו' והשלישית בשלח לך כי דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע"ג כו' הכרת תכרת כו', והתוס' שם ד"ה שלש כריתות הקשו דא"כ למ"ד כי דבר ה' בזה על פורק עול קאי בציר לי' חד כרת, ופירשו התוס' דכרת שלישי הוא בפ' אחרי דכתיב מולך גבי עריות ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות כו' ונכרתו כו' ושם (ד"ה וכי) הקשו התוס' לר' ישמעאל דדריש דבר ה' בזה בע"ג, תלתא כריתות דמולך איך יתיישבו אליבי', ותירצו דר"י דריש להו תרתי לע"ג שלא כדרכה לעה"ז ולעה"ב א"נ חד לע"ג שלכ"ד ותרתי למולך לעוה"ז ולעוה"ב את"ד ז"ל:

ד ובעניי אני תמה הפלא ופלא על יסודם לדרוש בשאר דוכתי כרת יתירא לעה"ב, דא"כ בריש כריתו' ובפ"ק דמכו' דשקיל וטרי הש"ס טובא כרת באחותו למה לי דהא בכלל כל העריות היתה] נימא דאתא לעה"ב עש"ה, עוד אני תמי' דבהוריות (ח'.) וש"ד דרשינן דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת מהא דכתיב תורה אחת יהי' לעושה בשגגה והנפש כו' היינו כרת דמגדף וס"ל דמגדף ע"ג] הוקשה כל התורה כולה לע"ג מה ע"ג זדונה כרת ושגגתה חטאת אף כל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת, והתוס' [ביבמות ט'. ובש"ד] נתעוררו היכי יליף מהכא חטאת לח"כ נימא מה ע"ג דבר שחייבין על זדונו סקילה, ותירצו דלא ילפינן אלא מאי דכתיב בהאי פרשה והכא כרת לחוד כתיב [ועיי' בירושלמי הוריות פ"ב ה"ד ודוק] ומעתה נדון ונאמר בזה דרך ממ"נ, אם הכרת של עוה"ב חשוב פירכא על ההיקש תיקשי איך ילפינן כולהו ח"כ אע"ג דכתיב בהו חד כרת לחטאת, נימא מה ע"ג שיש בה [בפרשה זו] כרת גם בעה"ב אף כל (כי הני שכתבו התוס' בשמעתין] שיש בהם כרת גם בעה"ב חייב חטאת אבל כרת דעוה"ז לחודי' לאו בר קרבן הוא, ואם נאמר שאין סברא לסתור בזה ההיקש בשביל כרת דעוה"ב [עיי' מכות כ"ג: מאן סילק לעילא כו'] א"כ אדרבה הלא הוקשו כל הכריתות כולן בהאי היקישא לכרת דע"ג, ונילף מה כרת דע"ג בעה"ז ובעה"ב אף כל הכריתו' כך הוא ענינה, והדעת מכרעת כן דהאי כרת גלי אכולהו, והדברים מוכרחים, שלא מצינו לרז"ל בשום מקום שידרשו יתורא דכרת לעה"ב, וע"כ הוא כמו שכתבנו בעה"י ודוק:

ה ומעתה צריכין אנו לעמוד על בירורן של דברי' לר' ישמעאל [דס"ל מגדף היינו ע"ג] הני תלתא כריתות דמולך מאי עביד להו:

ולענ"ד להכריח מזה שיטת ר' ישמעאל, דס"ל מולך ע"ג הוא, ומהא גופי' יליף מדמחייב עליו אף בעד שאר ע"ג, ודריש הני תלת הכי, חד למולך, וחד לע"ג שלכ"ד וחד למולך שלכ"ד [ואי לא הוה כתיבי אלא תרי הוה מוקמינן חד למולך והו"א מולך לאו ע"ג, וחד לע"ג שלכ"ד דהכי מסתבר טפי כמ"ש התוס', להכי אצטרכו כולהו למילף מינה דמולך ע"ג הוא ומחייב אף שלכ"ד ודו"ק]:

ויצא לנו מזה דבר מבואר היטיב דלר' ישמעאל מולך ע"ג הוא, ומעתה הוא לשיטתו אזיל דמפרש לא תחללו ונקדשתי בע"ג, כיון דס"ל מולך ע"ג הוא מדריש לי' האי קרא הסתום כהמפורש למען טמא את מקדשי כו' בשבועות כמשנ"ת ע"פ דברי התוס' ודוק:

ו ומכלל הדברים יצא לו לדרוש וחי בהם גם בע"ג, דבצנעא יעבור וא"י, דהא קי"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וכיון דהאי לא תחללו ונקדשתי לדידי' בע"ג לחוד הוא, א"כ אם נאמר דבע"ג גם בצנעה יהרג, יהי' ולא תחללו ונקדשתי רק לאו ועשה יתירי בע"ג בפרהסיא, להכי מדריש לי' וחי בהם גם בע"ג בצנעה, וזה מבואר בסוגיא יפה דהא בהא תליא ודוק היטיב, ולפי מה שנתבאר גם ר"ש בשיטת ר ישמעאל הוא עומד בכ"ז, דהא בספרי הביאו רש"י בהוריות שם דריש ר"ש כי דבר ה' בזה בע"ג, וא"כ אייתרו לי' הני תלתא כריתות דמולך, וע"כ יליף מינייהו דמולך ע"ג הוא כמו שפירשנו בשיטת ר' ישמעאל, שוב ראיתי שדברינו מכוונים בעה"י, דבירושלמי (סנהדרין פ"ז ה' י') מבואר דר' שמעון ס"ל מולך ע"ג הוא, ומעתה הדברים עולים כהוגן, וכבר נתבאר דמאן דס"ל מולך ע"ג הוא, א"כ ולא תחללו ונקדשתי בע"ג קאי כמשנ"ת, להכי דריש בתו"כ הובא בילקוט (אחרי סי' תקצ"א) וחי בהם הי' ר"ש אומר מנין שאם אומר לו לאדם בינו לבין עצמו עבוד ע"ג כו' שיעבור וא"י ת"ל וחי בהם, או אפי' אומ' לו ברבים ת"ל ולא תחללו ונקדשתי כי', ונתבארו הענינים יפה בס"ד:

ז נבא עתה לעמוד על יסוד הדין אם מתחייב בדיעבד מי שהי' חייב למסור נפשו, ועבר ע"ז, וכבר זכרנו שהרמב"ם פסק דפטור והביא מה שדרשו במולך ההוא ולא שוגג ולא אנוס, אלמא דאנוס פטור [ובמ"א כתבנו בזה בהרחיב דברי' דהא הוא ס"ל מולך לאו ע"ג הוא ואיך למד ממנו לע"ג, דאולי למ"ד מולך לאו ע"ג הרי הוא ככישוף שלא כאמר בו יהרג וא"י, ומזה תמכנו יסודו של הכ"מ בדעת הרמב"ם במולך, והשגתי על ספר מעין החכמה, ואולם עתה נתיישבתי שדברי הרמב"ם הללו בלא"ה עולים כהוגן, כיון שנתבאר ע"פ סוגיא דסנהדרין דכרת דגבי מולך מוקמינן לי' באם איכו ענין לע"ג כדרכה או שלא כדרכה לכל חד כשיטתי' כשנ"ת] כיון דלא איצטריך למולך ובתרווייהו כתיב ההוא, ושפיר דרשינן גם בע"ג פטור לאנוס ודוק היטיב] והתוס' בע"ג (נ"ד ד"ה ולנער') צדדו ולאמ' דלעונש נמי אהדרי' קרא דונקדשתי שיהא חייב עליו אף בדיעבד אם עבר, אך לא הביאו דרשא דההוא שהביא הרמב"ם:

אולם לענ"ד הדבר מוכרח דודאי מההוא מדריש לן שפיר לפטור אנוס בדיעבד כדעת הרמב"ם, אלא דלדידן דס"ל דבע"ג בין בצנעא ובין בפרהסיא יהרג וא"י, וכיון דילפינן מההוא לפטור אנוס בדיעבד שוב פטרינן לי' בין בצנע' ובין בפרהסיא, אבל למ"ד דבע"ג בצנעא יעבור וא"י, א"כ אין לנו הכרח לפטור האנוס במקום שהי' מחוייב למסור עצמו, ואמרינן דבר חיובא ממש הוא, וכדעת התוס', והרמ"ך שהביא בכ"מ שם] ומההוא אין ראי', דמוקמינן פטורי' בצנעא ואין להקשות למאי איצטריך לדידי' למפטר אנוס בצנעא כיון דנפיק לי' מוחי בהם דלא בעי ממסר נפשי', הא ליתא דמזה אין הכרח כלל, דהא כה"ג דרשינן בזבחים (ק"ח:) לענין שחיטת חוץ ההוא ולא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה, והתם ודאי אינו בכלל יהרג ואל יעבור, ומ"מ דרשינן הכי ועיי' תוס' שם ודוק] וממילא לדידי' ודאי אנוס בפרהסיא חייב ודוק היטיב כי נכון הוא בעה"י:

ח עוד נקדים דקלקול מה שנהנו מסעודתו של אחשורש הוא כדדרשינן בע"ג (ח'.) תני ר"י אומר ישראל שבח"ל כו' כיצד עכומ"ז שעש' משת' וזימן כל היהודי' שבעירו אע"פ שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם כו' שנאמ' וקרא לך ואכלת מזבחו כו' ע"ש [ובירו' (דמאי פ"ד מ"ג) גירדאי שיילינן לר' אמי יום משתה של גוים מהו סבר משרי להון מן הכא מפני דרכי שלום, אמר לון ר' בא והתני ר' חייא יום משתה של גוים אסור אמר ר' אימי אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם, וברוך המקום שריחקנו מהם ע"כ] אך אם היו מחוייבים למסור נפשם ע"ז בפרהסיא, מתבאר מהירושלמי דשביעית (פ"ד ה' ב') שזה נחשב בכלל שאר מצות דלדידן בפרהסיא חייב למסור עצמו, דגרסינן התם אם יאמ' גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע"ז ג"ע וש"ד יעבור וא"י, הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו [נ"ל פי' שיהא נרא' ששותין יין [אדום[ האסור וכלשון הזה איתמר בירושלמי (דמאי פ"ד ה"ג) תני אין מוליכין לבית האבל בכלי זכוכית צבועה מפני שהוא טוענו טענת חנם, פי' שסוברים שהוא אדמימות היין, ונמצא גונב דעתו ועיי' חולין צ"ד, והמפרש כאן נדחק לומר שהי' חוק לעכומ"ז לשתות בזכוכית צבועה ואין צורך כמבואר ופשוט] הרי הדבר מבואר דזה נחשב בכלל שאר מצות, ולהאי מ"ד דחייב למסור על כל המצו' בפרהסיא הוא דחייב למסור על כה"ג, ומינה נמי ממש דכוותה ענין הסעודה דלהאי מ"ד היו חייבים למסור נפשם ע"ז, וכבר התבאר דר' ישמעאל ור"ש חולקים על זה, ולדידהו בשאר מצות [וגם ענין הסעודה בכללם] לא נאמר יהרג וא"י אף בפרהסיא:

ט ומעתה יתבאר כל הצעת המאמר שתלמידיו שאלו את רשב"י ר"ל שלשיטתו אין הענין מיושב, מפני מה נתחייבו כו' והשיבם אמרו אתם, לפי שיטת החולקי' עלי [דבע"ג בצנעא יהרג, וממילא גם בשאר מצות בפרהסיא] אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אחשורש, ואנן ס"ל שהי' מן הדין למסור עצמם ע"ז, ולכך נתחייבו באימת מות, ומ"מ נשאו להם פנים, דהא בדיעבד ס"ל דבכ"ע פטור, [ומכ"ש בכה"ג שעל עצם הסעודה אין כאן חיוב מיתה, לכ"ע פטור אם עבר] א"ל א"כ שבשושן יהרגו כו' אמרו לו אמור אתה, א"ל מפני שהשתחוו לצלם, והי' ע"ג בפרהסיא, והקשו לי' דלדידך הדבר מבואר שגם בעבר באונס חייב, א"כ אם בעון זה נהי' הגזירה כלום משא פנים יש, ואיך נפטרו, והוא השיב להם שכ"ז בדיני אדם, אבל בדין שמים אדם נידון כפי מחשבתו הן לטוב או להיפך ח"ו, אף הקב"ה לא עשה עמהן כו' ודוק: (י) אם אמנם שתי אלה ר"ל ההשתחוי' לצלמו של נ"נ וסעודת אחשורוש היו בעוכרי הדור ההוא להביא עליהם מוקשי מות, ומודעת כי הסעודה בעצמה היתה די מורת רוח לעם ה' בראותם עריצי גוים יחדיו נאספו שמחי', כי יוצר כל העביר המועד אשר יעד ע"פ נביאי' והנם אוכלי' ושותים ושמחים לאמר אבדה תקות עם ישורון, ולכך אמרו ז"ל במדרש שגדולי ישראל ברחו משושן ולא זו בלבד עשו שאריתם שלא ברחו, אבל גם נהנו מסעודתו ושתו במסיבת עדת מרעים השמחי' אלי סברם כי אובד הוא, וגם הוא ית' ראה ויוכח מוסר כלימתם לפקוד עליהם גם עון הצלם של נ"נ, ולפי שעון הסעודה היתה הסיבה להחליט העונש על שונאיהם של ישראל כמו שנתבאר, לכך נענשו והמלך והמן ישבו לשתות כוס רעל לישראל בסאסאה, מדה כנגד מדה כמו שנהנו הם מהמשתה, והעיר שושן נבוכה:

ובמדרש הובא בילקוט והעיר שושן נבוכה אדם מישראל יוצא לקנות ליטרא בשר ושתי אגודות של ירק והפרסי בא וחונקו אמר בקרוב אני הורגך כו' להבין דבריה' הק' שתפסו שיעור ליטר' בשר וב' אגודות של ירק, מה ענין זה השיעור והמספר, אבל הענין מתבאר יפה בעה"י, כי איתא בפדר"א (פ"נ) שאות' שנה שהיתה הגזירה ליום הנועד הי' יום ג' בשבוע שמזלו ארי' והקב"ה הפכו על שונאיהן של ישראל, ובירו' (פ"ק דמגיל') מבואר שאותה שנה מעובר' הית', [ובזה אמרנו ביאור הגון בס"ד, על מה שבירר לו המן דוקא שלשה עשר לחדש, והלא עיקר שמחתו היתה שכפל לו פור בירח שמת בו משה בז' אדר, הי' לו לגזור על ז' אדר, וכבר טרחו בזה המפרשים כ"כ, ולענ"ד נכון בעה"י, דהמן עצמו נסתפק מתי תקום גזירתו אם באדר ראשון או השני, שהרי גם לענין תענית יא"צ נחלקו הפוסקים בא"ח (סי' תקס"ח) ע"ש, ובמיתת משה גופ' יש מחלוקת אם היתה בשנה פשוטה או מעוברת, ולכך התחכם להניח דבר זה לבחירת העם, שהוא הי' עומד בי"ג בניסן וכתב שהוא גוזר להשמיד כו' בי"ג לחודש שנים עשר, ויש כאן שני פנים אם לפרש חדש שנים עשר לחדשי השנה המתחיל מניסן, וא"כ הוא אדר הראשון, שהוא החודש השנים עשר [שהרי השני השלשה עשר הוא] או שנחשוב חדש השנים עשר מיום שעומד בו, והוא עומד בשלשה עשר בניסן וכלה חודש השנים עשר בי"ג אדר שני, והניח זה לבחירת העם מתי שתהי' גרמת המזל אז תקום הגזירה לדעתם, וכ"ז הי' יתכן לו כשקבע יום הנועד בי"ג לחודש שפיר מתפרש יפה לשני הפנים שזכרנו, משא"כ אלו קבע הגזירה לז' בחדש שנים עשר, שוב אי אפשר לפרש מספר שנים עשר רק לחדשי השנה, שאם תפרש חדש שנים עשר מהיום אין כאן שנים עשר חדש שלמים, שהרי עתה הוא עומד בי"ג בניסן והגזירה תהיה ז' אדר השני לפי דרך זה] וע"כ הוא אדר הראשון, ושמא אז לא יפול מזלם כלל, כי לפי האמת הוא באדר השני ודוק היטיב, ובזה יומתקו מאוד דברי המגילה הפיל פור כו' מיום ליום ומחדש לחדש כו', שהי' כאן בגורלו כלול שני מספרים מיום ליום שאז יעלה אדר שני מי"ג ניסן עד י"ג אדר שני] ומחדש לחודש שאז יעלה אדר הראשון ודוק היטיב אכמ"ל] והנה קי"ל בר"ה (ח':) דבשנ' מעובר' לפשוט' שלפני' משתני' המועדי' ה' ימי' ע"ש, וא"כ צא וחשוב כיון שבשנ' הגזירה הי' י"ג אדר שני ביום ג', א"כ י"ג ניסן שלפניו הי' בע"ש א"כ יצא לנו שבעש"ק ניתנה הדת בשושן להשמיד כו', ובחולין (פד.) אמרינן כי ירחיב ה' את גבולך למדך התור' ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת כו' מי שיש לו יו"ד מנה לוקח לפתו ליטרא בשר כו' ומפרש לה מע"ש לע"ש עש"ה, ובתענית (כ':) מבואר שדרכן הי' בכל ע"ש לקנו' ירך לסעודת שבת ע"ש ובפירש"י, וכן הוא בתוספתא דפאה (פ"ד) ופסקה גם הרמב"ם (פ"ז מה' מ"ע ה"ח) שעני העובר ממקום למקום, בשבת מוסיפין לו ירק לסעודתו עש"ה, והמ"א כ' בא"ח (סי' תע"א ס"ק ג') דבע"פ מן המנח' ולמעל' אסור לאכול ירק מבושל ע"ש, ודעת הר"ן בפ"י דפסחים דהיינו ממנחה גדולה ולמעלה ע"ש, וזהו שדקדק המדרש, לפי שהגזירה יצאה וניתנה בשושן בעש"ק שהוא י"ג ניסן וישראל קדושים הם, [ועדיין לא נגזרו התעניות עד אח"כ כמבואר בכתוב] ונהגו הכל כתורה, והי' אדם מישראל יוצא לקנות ליטרא בשר כמשפט התורה בע"ש, ושתי אגודות של ירק לשבת זו (שהוא י"ד ניסן] שאין הירק נאכל בה רק בשתי סעודות שהרי סעודה שלישית שהיא אחר חצות אסור לאכול בה ירק, ודוק, ונדרש להם כן מלשון המקרא והעיר שושן נבוכה משמע כל העיר כאומות העולם כישראל, ומה זה נבוכו האומות יושבי העיר, הלא ראו את אשר זממו, צרת ישראל, אבל נדרש להם על האמור, כי לפי האמת גם הם נבוכים היו בתקותם ומעשיהם כלשון הכתוב נבוכים הם בארץ] כי באחרית הדבר פור המן נהפך לפורינו, ולא עלת' מחשבת' הרעה: (יא) ובמזמור אילת השחר שדרשו חז"ל על אסתר, התאוננה על כשלון שתי העונו' אמרה (שם י"ז) כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי, עיי' מפרשים שנדחקו בביאור המקרא כארי ידי ורגלי, ואולי יתכן כי היא ברוח קדשה ראתה כי בשתים חטאו עון הסעודה ליהנות בסעודת מרעים וההשתחוי' לצלם, אולם מודעת כי עון ההשתחוי' גדול מעון הסעודה, לכן המשילה הצרמי' בעון הסעודה לכלבים, שאין רדיפתם כ"כ מסוכנת, ובעון ההשתחוי' חשבה הצר' לארי המקיף את האדם שסכנתו עצומה, ואמרו חז"ל בכ"מ השתחוי' זו פישוט ידים ורגלים המובן כי הידים ורגלים הם פועלים ההשתחוי', ואמרו [ע' ס' תולדות אדם] בביאור המקרא (תהלים נ"ט ד') כי הנה ארבו לנפשי יגורו עלי עזים כו' ר"ל התפלל כי יותר נוח לו אשר יגורו ויתאספו עליו עזים להלחם ולהצר לו לא פשעי ולא חטאתי ה' רק הם לא יגורוני בחרמם, כי מפשעי וחטאתי אפחד יותר, ועל בחינה נפלאה זו אמרה אסתר סבבוני כלבים [וידוע מח"א כי בעון מאכל האסור מגביר השליטה לבחי' כלב ודחז"ל בירושלמי ע"ז ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ומן דידהון אכלין ואכמ"ל] אדע סיבתו כי הצרה הגיע לי בעון, כי עדת מרעים [שסעדתי ונהניתי עמם] הקיפוני, אמנם יותר מסוכנת אנכי כי הקיפוני כארי ידי ורגלי שפשטתי בהשתחוי' לצלם [ואמרה כארי מכוון יות' כי נ"נ נמשל לארי' הוא סיבת ההשתחוי']:

יב אספר כל עצמות המה יביטו יראו בי ותרגומו מסתכלן מבזן לי, ע"ד שאחז"ל בכ"מ חזי' בי' בישות לאשר המשילה את הידים ורגלים לדולקים ומקיפים לטרוף האומה, אמרה עוד ענין נכון, כי ידוע אשר רמ"ח אברים באדם, והפגם שאדם עושה בחטאו בם יהפכו אותם לו לרועץ, ועיי' דברים נחמדים בזה להק' רח"ו בס' שער הקדושה, והנה לפי המבואר במשנה (אהלות פ"א) מנין של אדם ופרקי עצמותיו יכללו הרגלים [והירך שהם תקועי' בו] והידים [עם עצמות הכתף שהם ממחוברים ומקושרי' לו] מאה ושמנים אברים [ע"ש דחשיב מאה וא' מכל צד, הסר מהם י"א צלעות הגוף נמצאו תשעים מזה ותשעים מזה] ולפי מה שבארנו שעון הצלם והסעודה הי' משולבים ומכווני' למען תפוס את ישראל כמשנ"ת, לכן היו ימי הסעוד' מאה ושמנים יום, וזה אומרה אספר כל עצמותי אברי ופרקי הגוף לראו' שלימותם, המה הידים ורגלים שהעויתי בם בהשתחוי' יביטו יראו בי בבוז וקלון, כי פגמתי בהם:

יג אמרה עוד יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל דע כי הק' בס' דן ידין בליקוטים האריך כי בזמן חורבן הבית משמשת שכינתו ית' החופפת עלינו בד' בגדי כהן הדיוט ובזמן הבית בח' בגדי כה"ג, וידוע כי לעומת זה ראה נ"נ בחלומו קומה שלימה כללה הד' מלכיות [דברנו על ענינם במ"א] וביארן דניאל, בבל רישא פרס:

(הגה"ה ובחי' לאגדות חז"ל בארנו מאחז"ל (ברכות ט"ז:) ר' יוחנן בתר צלותי' הוה אמר הכי והר"ש שתציץ בבשתינו ותביט ברעתינו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך תתעטף בחסידותיך תתאזר בחנינותיך כו', והדברים מפליאים מה שהתפלל ר' יוחנן במלות שונות שאין להם ביאור תתלבש ותתכסה כו', אולם דבריהם ז"ל יתבארו ע"פ הקדמות המפורסמות לח"א, והנה ר' יוחנן התפלל כפי ענינו ושעתו, אמרינן (יבמות ס"ג:) אמרו לי' לר' יוחנן אתו חברי לבבל שגא נפל כו' גזרו על ג' מפני ג', על המרחצאות, על הבשר, על מחטטי שכבי כו', ובשבת (כ"ה:) דרש רבי יוחנן נשיתי טובה זו רחיצת ידים ורגלים בחמין, היינו כלפי הגזירה שגזרו בימיו על המרחצאות, ובנדרים (נ':) דריש רבי נשיתי טובה על ריבוי מיני המאכלים, ועי' במדרש קינות באורך, ואמרינן (סנהדרין מ"ז.) קבורה משום בזיונא, ועל אלה התפלל ר' יוחנן שתציץ בבשתינו היינו בזיונא ובושת של המתים בהתחטטם מקבריהם, ותביט ברעתינו, הנה הרעה היפך הטובה, והוא כמאמר הכתוב נשיתי טובה היינו מניעת המרחצאות, ומטעמי הבשר. אולם אוסרו ותתלבש כו' כלל בתפלתו ענין כמוס ונפלא, והוא מ"ש בשם הדן ידין כי בזמן החורבן והגלות מתשמש הקב"ה כביכול בארבעה בגדי כהן הדיוט, כתונת ומכנסיים מצנפת ואבנט, ועל דא כתיב ובפשעכם שולחה אמ"כם ר"ת אבנט מכנסיים כתונת מצנפת] עי' מ"ש הק' שם בליקוטים שבסוף הס', והנה לשון התורה בכתונת (שמות כ"ט) והלבשתם כתנות ונאמר בפ' אחרי כתנת בד קדש ילבש, וכן בש"ט מתואר. על הכתונת לשון לבישה, ובמכנסיים נאמר (שמות שם) ועשה להם מכנסי בד ומדי חדוהי ודרעוהי, מוקדנים מעוהי וירכוהי, הרביעית שקוהי ורגלוהי, ולפי שבחטאתינו כביכול תרד שכינת עוזו, ושכנגדה תעלה כי תירש גבירתה, אז יתמעטו שרשי קדושת הבגדים, כי ינחלו זרים כחינו, ואחז"ל שאחשורש בשעת הסעודה לבש בגדי כהונה, ורמזו על ענין זה, והבן, וכפי סדר הבגדי', היתה שליטת בבל נגד המצנפת שבראש, פו"מד נגד הכתונת, מוקדון נגד האבנט, הרביעית נגד המכנסים, ותראה כי הדברים מותאמים, אחז"ל (זבחים פ"ח:) מצנפת מכפרת על גסות הרוח, ונגד זה אמרו (קדושין) גסות הרוח לבבל נחית כו' ע"ש, וע"ז באה נבואת ישעי' (י"ד) על בבל ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה כו', ואמרו שם כתונת מכפרת על שפיכת דמים, ולכך פרס ומדי התגברו לגזור להשמיד להרוג כו', ואמרו אבנט מכפר על הרהור הלב היינו מינות כדדרשינן בעלמא אחרי לבבכם זו מינות, לכן גברו המוקדנים לגזור לכפור בה' כנודע ענינם, [עי' (ר"ה י"ח) שגזרו על ישראל שלא להזכיר שם שמים כו'] ומכנסי' מכפרי' על גילוי עריות, לכן כשנכנס טיטוס לק"ק הכניס זונה וכו' הבן כל זה יפה, וידוע מאחז"ל (שבת ע"ז:) ששם לבוש מורה על המכסה קומת האדם, ושם בגד יפול על כל מה שילבש האדם אפי' בגד קטן מיוחד רק למ"א, או לאבר אחד, ולפ"ז הכתונת יקרא לבוש, וכ"ה במקרא והלבשת' כתנות כתונת בד קדש ילבש והשאר בגדי כהונ' יקראו בגדים, ולאשר המן הפיל גורל במלכות אחשורש [המכוון נגד הכתונת] לאבד את ישראל כמ"ש אמרה בכלל על דולקי ישראל ורודפיהם, יחלקו [הד' מלכיו'] בגדי להם ועל לבושי [הכתונ'] יפילו גורל לשפוך דמי:

יד ואחז"ל מאי חזי' אסתר דזמינתי' להמן אמרה שיהרג הוא והיא ע"ש ובפרש"י, ואולי כי לתקן ב' העונות באו מרדכי ואסתר למסור נפשם על קדושת שמו, לכן מרדכי לא השתחוה להמן לכפר עון הצלם, ואסתר מסרה נפשה על ישראל בהזמינ' את המן אל המשתה לכפר עון המשתה שנהנו ישראל מסעודת אחשורש, [והדברים מכוונים לפי ח"א שעון ע"ג הוא פגם בז"א, ועון מאכלות אסורות [כ"ש הסעודה ההיא] הוא פעם בנו"ק, לכן נתקנו הדברים הראשון ע"י איש [מרדכי[ והשני ע"י אשה [אסתר] והדברים ארוכים ובזה תבין מאמר הכתוב ותלבש אסתר מלכות כמשמעו, וכמו שדרשו חז"ל שלבשה רוח הקדש, והבן כי לזו הבחינה הוצרכה, אכמ"ל] ובפסיקתא הובא בילקוט פ' דברו אל בני ישראל בעשור כו' מי מעמיד לכם במדי בעשור, רב כהנא אמר כו' ואני מעמיד לכם שני פרקליטין מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים [דדריש שה לבית אבות רומז למרדכי שהיו משני בתי אבות אביו מבנימין ואמו מיהודה, שה לבית זו אסתר שהיתה מבפנים] והדב' תמוה מה שייך כ"ז לעשור בניסן. והנלענ"ד בעה"י שהרי עיקר צמיחת הגאולה הית' ע"י הריגת ושתי, שבסיבת זה הגיעה אסתר למלוך כמאמר חז"ל אחר הדברים כו' שברא הקב"ה רפואה למכה כו, והנה סעודתו של אחשורש הית' בשנת שלש למלכו וקי"ל (ר"ה ג':) למלכי אומות מתשרי מנינן ואח"כ החלה סעודתו בא' בתשרי וכ"כ המפרשים ז"ל, וכשנחשוב הק"פ יום, הם ששה חדשים ת' ח' כ' ט' ש' א', כל זה אם היו חדשי' כולם מלאים, אבל באמת הם א' מלא וא' חסר חסרו לנו עוד ג' ימים, נמצא שכלו הק"פ יום ג' ניסן ואח"כ משתה שבעת ימים נמשך עד עשרה בניסן ועמד לנו אז זכות העשו' הזה, ונהרג' ושתי, להצמיח ולהעמיד גואלי' לישראל, [בזה יומתק מה ששלח מרדכי להשיב אל אסתר כי אם החרש כו' ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך שנרמזו שנינו בשה לבית אבות ושה לבית כו' תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת כשלא תצאי לעזרת ישראל הגעת למלכות, ע"פ הדברים האלה ודוק]:

טו ואולם היא בכשרון נהגה ענינה כי אף בהיותה תחת הנהגת שומר הנשים לא התגעלה בדבר האסור ואחז"ל (מגילה י"ג.) וישנה ואת נערותי לטוב רב אמר שהאכילה מאכל יהודית ושמואל אמר קדלי דחזירי ור' יוחנן אמר זירעונים וכה"א ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים, ע' רש"י והמפרשי' שנדחקו, ולענ"ד בדרשא דקרא פליגי (דבב"ק ח':) פליגי תנאי בקרא דמיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ר' ישמעאל אומר מיטב של ניזק דהיינו המקבל, ור"ע אומר מיטב של מזיק דבתר נותן אזלינן מה שהוא אצלו מיטב, והתם כל חד יהיב טעמא מקרא ר"י יליף מג"ש, ור"ע סבר מיטב שדהו ישלם דהאיך דקא משלם, וכאן פליגי כה"ג דרב סבר דטוב דהאי קרא בתר מקבל אזלינן מה שהוא טוב אצלה דהיינו מאכל יהודית, ושמואל סבר דטוב דקרא מתפרש מה שנקרא טוב אצל הנותן, דהיינו קדלי דחזירי, דכה"ג דרשינן (חולין י"ז.) ובתים מלאי' כל טוב קדלי דחזירי, [וח"ו היא לא היתה אוכלת כדברי התוס' אלא הכתוב הודיענו איך נשאה חן בעיניו, גם בפשוטו יש לומר דקדלי דחזירי האכיל לנערותי', שהרי גם אותן שינה לטוב כעדות הכתוב] ור' יוחנן הכריע דטוב אתרווייהו קאי שהי' נוטל חלקה משולחן המלך, מעדני' יקרים, ונותן לה זרעוני', שזה הי' טוב לשניהם והבן:

טו ואמרה תחלה פצו עלי פיהם ארי' טורף ושואג, כי הארי יש לו שתי בחי' להטיל אימה מצד היותו טורף באין חמלה, גם מקול שאגתו יחתו כל החיים, ולפי שנ"נ כלה באמת רוב ישראל כידוע ואחשורש עם כי לא נשלמה עצתו כמשא חז"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, מ"מ אימת מות סבלו ישראל דוגמת שאגת הארי, ולזה תיארה שניהם ארי' טורף:

(הגה"ה כסות כו', תיאר הכתוב כיסוי על המכנסיים, ומצנפת ידוע ענינה שהיא עטיפת הראש, ומבואר בט"ק (כ"ה:) כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים איכה עטיפה, ופירשה הרמב"ן ז"ל שהישמעאלים מעטפים המצנפת סביב ראשם, וכ"ה בטור וש"פ, התבאר כי במצנפת יפול לשון עיטוף, והאבנט ענינו ידוע לאזור בו מתנים, ור' יוחנן חשב כאן ארבעת אלו שהם אורות ומדותיו ית' ישתמשו בזמן החורבן, לכן אמר תתלבש [רומז אל בחי' הכתנת] ברחמיך, ותתכסה [נגד בחי' המכנסים] בעזך, תתעטף [נגד בחי' המצנפת] בחסידותיך, תתאזר [בחי' האבנט] בחנינותיך:

ולפי מיעוט ידיעתינו בח"א הדברים מכוונים, כמו שנבאר בעה"י, כי הכתנת מלבשת כלל הגוף, ת"ת, והוא בחי' רחמים כידוע שהוא המכריע בין חו"ג, לכך אמר תתלבש ברחמיך, והמכנסיים הם מכסין השוקיים, נו"ה, וידוע שבחי' הוד נוטה לצד הגבורות, ובחי' זו מכוונת לאלף החמישי, כידוע, והוא בזמן ר' יוחנן, והי' כל היום ההוא] דו"ה [אותיות הוד למפרע כידוע] בסוד והודי נהפך עלי למשחית שמהוד נעשה היפוך התיבה, דוה, כידוע לח"א, לכך אמר תתכסה בעזך, שלטון הגבורות אז בזמנו, וידוע כי המוחין דרישא הן יסוד החסידות דתליין באבהן שורש החסידות, לכך אמר תתעטף כענין מצנפת הראש, בחסידותיך, עוד נקדים מ"ש ח"א ונודע הוא, כי האבנט מבדיל בין היסוד ברית קדש למה שלמעלה, ולכך אמרו ברבינו הקדוש שלא הניח ידו למטה מאבנטו, שהוא על מתנים, ולכך נקראים בניו של אדם יוצאי חלציו, ויובן היטיב אמרם ז"ל (מ"ק כ"ה:) ביום חנינתו אבד חנינו, תפסו לשון חנינה על הבן והוא ביום מילתו, וכדמסיק שם אסיקו לי' תנן על שטי', הדברים מאירים בעה"י, כי היסוד דאקרי צדיק מתואר בחנינות, עי' בביאורי הגר"א ז"ל לסד"צ (פ"א דף י"ד ע"ד) כי לכן נקרא המלך השביעי בעל חנן היותו מכוון לבחי' היסוד, ולכן יוסף דאקרי צדיק אמר לבנימין אחיו [יסוד דנו"ק] אלקים יחנך בני, ולכך ביום חנינת הבן שנימול ונכנס לברית אסיקו לי' חנן ע"ש תיקון היסוד אות ברית קדש, וכן אמר גם כאן נגד בחי' האבנט תתאזר בחנינותיך והבן כ"ז יפה, וסיים רבי יוחנן תפלתו הקצרה [ועמוקה בענינה] ותבא לפניך עדת טובך וענותנותך, כדאמר רבי יוחנן גופי' (שלהי מגילה) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו:

ראיתי לכתוב כאן מ"ש בעה"י בש"ס שם במאמר הסמוך, [כי עשו בו המתחכמים כרצונם להגיהו מבלי דעת] ר' זירא בתר צלותי' הוה אמר הכי, יהר"מ שלא נחטא ולא כבוש ולא נכלם מאבותינו, ומלת מאבותיכו פירושה קשה לכאורה, ועי' בגליון הגמרא מ"ש בשם הערוך, אמנם יתבאר נכון כי התפלל ר' זירא כענינו השייך לו, וידוע כי כל מקום שנזכר רבי זירא היינו לבתר דסליק לא"י וסמכוהו, ואמרינן (ברכות פ' הרואה) הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו, אמר ר' זירא אנא לא סלקי לא"י עד דחזאי שערי בחלמא, שהי' חושש שמא יגרום החטא ויסתכן בדרך ולא יזכה לעלות לא"י עד שהראוהו בחלום שסרו עונותיו, ולכך התפלל להבא שלא נחטא, ואמרו בשיר השירים (פ"ח פ' ז') ר' זעירא הוא ר' זירא כידוע] כד סליק לא"י נפיק לי' לשוקא למזבן מקימא א"ל לדין דהוא תקיל תקיל יאות וא"ל לית את אזל לן מן הכא בבליא די קרבון אבהתי' בהמ"ק, אמר ר' זירא אטו אבהתי לאו אבהתי' כו' סליק לבי ועדא שמע קלי' דר' אילא אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף, אלו עליתם כולכם בימי עזרא הייתם כחומה שלא הי' הבית נקרב ובשביל שלא עלו בני בבל כולם חרב הבית וכ"ה בש"ס דילן (יוטא פ"א) אר"ז יפה למדני עם הארץ, לכן התפלל שיבנה המקדש ולא נבוש ולא נכלם [כמו שהכלימו הע"ה] מאבותינו שלא עלו בימי עזרא): [נ"נ] ושואג [אחשורש] וכהפיל' תחינתה על נפשה ועל עמה, כמו שבארנו שבאה לתקן עון הסעודה אשר ע"ז אמרה תחל' סבבוני כלבים כמו שכתבנו למעלה, אמרה הצילה מחרב נפשי שלא תהרג היא בבואה אל החצר הפנימית ולא נקראה, ולא יפלו ישראל בחרב אויביהם, וגם מקלקול הסעודה שהזמינה אותם ימלטנה ית' מיד כלב [הבא מעון הסעודה] יחידתי, הנה אמרה כאן מיד כלב, כי טריפות החיות הוא בידים כידוע, אולם בצד השחתת הארי' שלא זה הי' ענינה לתקן, כאשר תיארה תחלה אותו רק בגדר ארי' שואג, לכן אמרה הושיעני מפי ארי' שאגתו אשר מפיו יהגה אימה, ולא בגדר טורף שדרכו להשחית ולדרוס ביד, וענין אמר' מיד כלב יחידתי, לשון יחידתי ביאר לנו יסוד קלקול הסעודה שכל החטאת היתה לעם ה' שהתרועעו לאכול במסיבת בלתי נאותם להם כפי חוקי התורה, והי' להם לפרוש ממסיבתם להתייחד בפני עצמם כמו שנבאר בארוכה בעה"י:

יז אמרו (מגילה י"ב:) בחצר גינת ביתן המלך רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינ' לגינ' הראוי לביתן לביתן וח"א הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן החזיקתן, במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחי' אחד לגינה ואחד לביתן, ועי' תוס' שם ד"ה אתה שהקשו הא מטיל קנאה בסעודה ותיריצ' דחוק, גם בלא"ה צריך להבין מה ענין מחלוקת חז"ל ומה חידשה המתניתא בלי ספק, כי דבריהם ז"ל יש להם פנים מסבירות:

והנה בתלמוד אין הכרע בין רב ושמואל מאן אמר דא ומן אמר דא, אולם למדתי הכרעה לזה ע"פ המ"ר במגילת אסתר, משתה שבעת ימים רב אמ' שבעה חוץ ממאה ושמנים ושמואל אמר שבעה עם מאה ושמנים, והיינו דקשיא להו לרב ושמואל דבסעודה ראשונה של ק"פ יום לא הזכיר הכתוב מקום הסעודה, רק בז' ימים אחרונים פרט מקום הסעודה [וכפשטי' דקרא אדסמיך לי' קאי בחצר כו'] וגם בל"ז תמוה, ואי' ארמונות המלך וטירותיו והיכלי עונג אשר לו, אשר בם ראוי' הסעודה להיות, אכן הדברים מיושבים לכ"א לפי שיטתו דודאי הסעודה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ישרי המדינות, היתה בארמונותיו שמלאוה בשרים וחיל בעלי הסעודה, ולא הוצרך הכתוב לפרוט מקום, דסתמו כפירושו בהיכלי מלך, אבל הסעודה של ז' ימים, לשמואל שהיתה בתוך הק"פ יום, שלא כלה עדיין משתה השרים והפרתמים, אשר מהם מלאו חדרי המלך והוצרך להושיב אלי הנמצאים בשושן במקום אחר, ומפרש שמואל שהושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה כי', אשר כל עיקר מקומות אלו באו מאפס מקום, וכך הי' ענינם, אבל רב ס"ל דהז' ימים היו אחר הק"פ יום, וא"כ יקשה בפשוטו למה לא הושיב את אלו במקום משתה השרים הראשונים, בחדריו וגנזיו, לזה תירץ רב הראוי לחצר כו', יתבאר זה יפה לשיטתי בעה"י, והנה חז"ל דרשו לכל העם הנמצאים בשושן שהיו ישראל בז' ימים אלו [ח"י אלף ות"ק עיי' במד"ר] ואמרו חז"ל שמרדכי הי' ממונה על הסעודה, ובלי ספק כי כתורה הכין להם שלא להכשילם באיסור:

יח וגרסינן בע"ז (ל"ו.) שמן [וה"ה ליין] רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן כו' וטעמא דרב דכתיב וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו בשתי משתאות הכתוב מדבר א' משתה יין וא' משתה שמן רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, [ודע דלכאורה דרשה דרב תמוה דדריש וישם אל לבו ללבו שם ולכל ישראל הורה, והיכן רמיזא הא דהורה לכל ישראל, והנראה לענ"ד דרב ושמואל בדרשא דקרא פליגי דבעירובין (נ"ד:) דרשינן ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון שימה שתהא סדורה וקבועה יפה בפיהם, עוד דרשו שם ומנין שצריך הרב להסביר פנים לתלמידו שנאמר אשר תשים לפניהם, פירש"י שצריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם, א"כ מפרש שימה על יישוב טעם הדבר, ובעכומ"ז (ל"ה.) אמרינן כשהיו גוזרין דבר מחדש לא היו מפרשים טעם הגזירה כדי שלא יזלזלו, וא"כ רב הכי דריש ללבו שם ר"ל קבע טעם הדבר ולכל ישראל הורה בלי שימה ונתינת טעם, ושמואל אמר ללבו שם קביעות הדבר ולכל ישראל לא הורה כלל דרך קבע והבן] ופריך הש"ס לרב דאמר דניאל גזר על השמן והאמר רב פיתן ושמנן ויינן כולן מי"ח דבר הן, ופי' התוס' דאין נמי ה"מ למפרך אלא משום דקאי בשמן פריך עליו, ומשני הש"ס דניאל גזר עליו בעיר ואתו אינהו וגזור אפי' בשדה, והב"י ביו"ד סי' קכ"ג, דקדק על הטור והרשב"א שפירשו ביין שתי תקנות בי"ח דבר משום חתנות אסרוה בשתי', ומשום לתא דיי"נ אסרוה בהנאה והקשה ב"י והא דניאל גזר על היין, ותירץ דניאל גזר שלא לשתותו במסיבת עכו"ם ובביתם כו' ובי"ח דבר אסרוהו אפי' בבית ישראל ע"ש, והגאון בעל פ"מ תמה עליו, הא התוס' העירו דמיין נמי ה"מ למפרך, וזה מיושב במאי דמשני הש"ס בשמן דניאל גזר עליו בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה, ולמה חידש הב"י יישוב אחר מדעתו, ולענ"ד דברי הב"י נכוני' מאוד ומדוקדקים, דהא בע"ג (ל"א:) אמרינן דשכר נמי אסרוהו משום חתנות, ואמרינן רב פפא מפיקין לי' אבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו לי' לביתי' ושתי ותרווייהו משו' חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירתא, וכתב הרא"ש שם ומ"מ לא החמירו כ"כ כמו על הפת [שאסרוהו בעיר ולא התירו אלא בשדה] כי על הפת יחי האדם וצריך הרחקה טפי, ויראה שאין איסור אלא כשקובע עצמו לשתות בבית העכומ"ז כו' עכ"ל, ולפ"ז ביין נמי לפום גזירה דחתנו' לא הי' מקום לאוסרו רק כמו שכר במסיבת עכומ"ז, ויפה כתב הב"י, והש"ס דדחי אשמן דגזרו עליו בעיר לא נחית להכריע בפלוגתא דרב פפא ורב אחאי, ונקיט מילתא פסיקתא דבשד' מותר, ודוק]:

יט העולה מזה דלרב יין דניאל גזר עליו משום חתנו' אלא דאיסורו לא הי' רק במסיבת העכומ"ז לרב פפא, אבל חוץ למסיבתם שרי, לכך רב פפא מפיק לי' לחוץ מחנות [מקום קביעות השתי'] ושתי, ורב אחאי מרחיק טפי לשתות בביתו דוקא, ומ"מ נתבאר דבשדה אף רב אחאי מודה שהרי אף הפת שעליו יחי' האדם בשדה לית בי' משום חתנות, וכבר פסקו הפו' דרב פפא ורב אחאי שניהם להלכה, כפי שרוצה האדם לעשות הרחקה, וכל דינם זה בשכר הוה שייך ביין לפי גזירת דניאל כמשנ"ת, והנה בעירובין (כ"ג:) אמרינן קרפף שהוקף לדירה, ונזרע רובו אתי זרעי' ומבטלי הדירה, יהוה כבקעה, אבל ניטע רובו לא בטלה שם דירה מינה דהכי אורחא להסתופף בצל אילנות ע"ש ובפרש"י, ובזה יאירו לנו דרב לטעמי' דיין דניאל גזר עליו ופשטה גזירתי ברוב הציבור, וכבר אחז"ל ברוב הציבור פשטה ולא בכולם, והנה אחשורש הכין סעודה של ז' ימים לעם שושן שבהם ישראלים ועכומ"ז, וידע ע"פ מרדכי דישראל כולם לא ישתו יין בביתו ומסיבתו, לכך התחכם להכין הסעודה בשלשה מקומות סמוכים זה לזה, לעשות כרצון איש ואיש, הראי' לחצר שאינו חושש על גזירת דניאל יסב בחצר יישתה עמהם, ומי שחושש לחתנות כרב פפא ישתה בביתן מקום אילנות אף שהוא עדיין דירתו מ"מ אינו מקום הסעודה, והוה ממש כדרב פפא אבב חנותא כו', ומי שירצה להתקדש יותר הראוי לגינ' מקום זריעה דהיה כשדה לגינ', כרב אחאי דעביד הרחק יתירה, ומ"מ גם לדידי' בשדה מותר, במתניתא תנא בביאור יותר נכון, הושיבן בחצר שם היתה עיקר המסיבה, ופתח להם ב' פתחים למי שלא ירצה לשתות בתוך המסיבה אחד לגינה, למי שחושש לעשות הרחקה יתירה כרב אחאי, יכנס שם וישתה, ומי שאינו חושש לעשות הרחקה כזו פתח לו פתח לביתן [מקום נאה להסתופף בצל אילנות] יעשה כרב פפא דמפקין לי' אבב חנותא ודוק, והיינו דקאמר קרא והשתי' כדת [שלא הפרו תורה] אין אונס, כי כן יסד המלך, שיסוד הסעודה בתכונת מקומה היתה ע"פ חלקי ההיתר, לעשות כרצון איש ואיש ודוק:

כ עוד יש מקום לפרש דעת רב ושמואל, בשנוסיף לדקדק עוד בלשון המקרא, והשתי' כדת אין אונס, שאין זה דבר והמשכו כראוי, שהי' לו לומר והשתי' כחפץ כל איש, אין אונס לשתות הכל, כמו שדרשו חז"ל ע"ז שמדרכם הי' לכוף השותה לשתות כל הכוס, אף שהי' נגד כחו ורצונו של השותה, ואולם אחשורש בסעודתו זו שינה משפטו שלא לאנוס לשתות, ואין זה היפך ממלת כדת שמשמעו דת התורה, וכבר נתעוררו חז"ל ע"ז, ודרשו שזה הוראה על כמות השתי' שהיתה כדת של תורה אכילה מרובה משתי', וזה המשך הכתוב אין אונס, ואולם עוד לנו ביאור נכון בזה בעה"י אשר גם בזה רב לשיטתי' כמבואר בדרכינו הראשון שדרש הראוי לחצר כו' והנה חז"ל דרשו עוד (מגילה י"ב.) אין אונס א"ר אלעזר מלמד שכל אחד השקהו מיין מדינתו, וכבר נדחק רש"י והמפרשים שם (עיי' רש"א בח"א) מהיכן מדריש ליה ממשמעותא דאין אונס יין מדינתו ע"ש, ואולם ביאור הדברים נעמוד עליהם כיון שלכ"א השקוהו יין מדינתו, א"כ בלי ספק לישראל השקו באותה סעודה יין א"י, שהרי עדיין כרוכים ונמשכים היו אחרי, ונשארו רבים בהם אשר ראו גם הבית הראשון בכבודו (עי' הוריות ו.) מעתה נעיין משפט היין הזה לענין תרומות ומעשרות, והנה אף כי היתה קצת הארץ מכבר גם בזמן הבית תחת יד האומות שכבשוה מעת שגלו עשרת השבטים, ואח"כ נכבשה כולה תחת יד נ"נ, מ"מ הא איפלגו בש"ס (גיטין מ"ז) אם יש קנין לעכומ"ז בא"י להפקיע מיד מעשר, ואשכחן גם בפלוגתא דתנאי בזה כמו ששנינו (דמאי פ"ה מ"ט.) מעשרין משל ישראל על של עכומ"ז, משל עכומ"ז על של ישראל, ומפרש לה בירושלמי דאתיא כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר, וס"ל נמי דמירוח עכומ"ז אינו פוטר, עיי' רש"י ותוס' בגיטין שם ודוק] ועיי' מכשירין (פ"ב מ"י) וברע"ב ותוי"ט שם, וסתמייהו דהני דבדבר הגמור נשנו, ומ"מ יש לפירות עכומ"ז חיוב תרו"מ, ושנינו בחלה (ריש פ"ב) בפירות שיצאו מארץ לח"ל ר"א מחייב ור"ע פוטר, וכתב המל"מ (פ"א מה' תרומות) דעד כאן לא פליג ר"ע לפוטרן מתרומת ומעשר כשהוציאן לח"ל אלא כשלא נגמר מלאכתן בארץ, אבל אם נתמרח הכרי בארץ, אף ר"ע מודה דחייבים בתרו"מ אף בח"ל ע"ש, וכדברי המל"מ מבואר מדברי תר"י (ספ"ו דברכות) שכ' שפירות שבח"ל שיש לספק בהן שהן מא"י חייבים בתרו"מ מספק, והא ודאי דהלכה כר"ע לגבי ר"א, וא"כ אפי' הם מא"י פטורין אע"כ דבממורחין אף ר"ע מודה, ומזה יסוד ראי' גם לדברינו דאפי' קודם ראיית פה"ב יצא מא"י לח"ל חייבין, דאל"ה הי' לו לפוטרן מס"ס, ספק פירות ח"ל הן ואת"ל מפירות הארץ שמא לא ראו פה"ב ודוק:

כא ונלענ"ד דהיינו אפי' קודם ראיית פני הבית, כל שנגמר מלאכתן בני חיובי מקרו וכן משמעות שטחיית לשון המל"מ שם] וחילא דידי מההיא (פסחים ל"ה:) ובש"ד דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ואם נתמרח בכרי חייבין, וכתב המל"מ (פ"ג מה' תרומות ה' י"ג) בדעת הרמב"ם וש"פ דאם נתמרח בכרי אפילו קודם ראיית פני הבית חייב בתרומה גדולה, אף ע"ג דקרא סתמא כתיב והוה לן לאוקמי ביש בהם חיוב גמור, מ"מ משתמע לן דאחר מירוח נמי בני חיובא מקרי עש"ה, והכא נמי דכוותה: באופן שיין זה שהוכן לסעודת אחשורש בשביל ישראל מא"י, אף שהיתה אז נכבשת ביד האומות וגם חלק ממנה לפני החורבן, מ"מ למ"ד אין קנין לעכומ"ז להפקיע מיד מעשרות אף שהובא היין לשושן, מ"מ לא פקע ממנו חיוב הפרשת תרו"מ:

כב אלא שיש לנו לעיין בחיובו מצד אחר לפי המתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר ה' א' ב') שכל הפירות או שאר דברים לא קבעם הגורן [או הגת] וגמר מלאכתן למעשרות אם בדעתו להוליכן למקום אחר עד שיראה שם פה"ב, וא"כ יין זה אף שנעשה בגת ונתמלא בחביות שזהו גמר מלאכתו (רמב"ם שם ה' י"ד) ע"ש, מ"מ לא הוקבע למעשר עד בואו אל מקום הסעודה לשושן כיון שעל דעת כן נעשה, ויראה שם פני הבית או החצר [ועי' במ"ש הראב"ד שם בה' ב', ובמל"מ, [ועי' תוס' ע"ג (נ"ו. ד"ה ואע"פ) שדבריהם עולים כשיטת הרמב"ם ודוק היטיב]:

והנה רז"ל אמרו במגילה (שם) שהי' מרדכי ממונה על הסעודה, ובלי ספק כי הכל כתורה עשה שלא יכשלו ישראל, וצריכין אנו לעמוד על עיקרן של דברים, הנה הבית וכן החצר שניהם קובעים למעשר:

והמתבאר מדברי הירושלמי כמו שתיקנה הראב"ד ז"ל (פ"ד מה' מעשר ה' י"ד) שהחצר קובעת למעשר, ואם נזרע רובה פטורה שהזרעים עושים אותה שדה, אבל אם נטע רובה חייבת שהנטיעות אינן מוציאות מידי יישוב, אלא שזהו דוקא אם נטע האילנות לשם נוי חצר, אבל הנטועים לפירות סתמא ולא לנוי דין שדה להם, [ונלענ"ד דהיינו מה דאיפלגו אמוראי בעירובין (כ"ו.) לענין ביטול הדירה והוא שעשויין איצטבלאות כו' עש"ה ודוק] והמתבאר עוד מהירושלמי (פ"ב מעשרות ה' ב') שחצר או קרפף שמקצתה חייבת ומקצתה פטורה, מקום שהיא חייבת קובעת למעשר, ומקום שדינה לפטור אינה קובעת, ופשוט שבביתן המלך היו שם אילנות נטועות לנוי, ומהם הנטועים לפירות כדרך הנהוג, עוד מבואר שאסור למסור טבל למי שאינו מעשר, ולחבר מותר שחזקתו יעשה כתורה ויפריש תרומה ומעשרות, והמתבאר עוד מסוגיא דמכות (י"ז.) דיש בע"ה סוג דחייש לטרחא ג"כ וגם אמרו רוב ע"ר מעשרין הם ומיעוטן חשודים, עוד נקדים אותה ששנינו (דמאי פ"ז מ"ב) מזגו לו [לחבר[ את הכוס שאינו מעושר] אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הוא מעשר ותרו"מ ומעשר שני מחולל על המעות, ומשייר בשולי הכוס התרומה ותרו"מ עש"ה:

כג ומעתה מבוארים הדברים על אופנם בעה"י, דרב בזה לטעמי' דס"ל (גיטין ס"ב.) אין עודרין עם העכומ"ז בשביעית, ופירשו התוס' שם בתירוץ שני דהוא מה"ט דס"ל אין קנין לעכומ"ז בא"י, וכ"כ מהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) [ושיטת הרמב"ם היא דרך אחרת בענין אין קנין לעכומ"ז, ודעתו ז"ל ג"כ שיש חלוק בין שביעית למעשרו', והדברי' ארוכים בשיטתו עי' מהרי"ט שם ובתשו' ר' בצלאל אשכנ"זי סי' א' וסימן ב'] ובערכין (וא"ו.) אמר ר"י אמר רב עכומ"ז שהפריש תרומה מכריו בודקין אותו אי בדעת ישראל הפרישה תינתן לכהן, ופירשו התוס' שם דס"ל לרב כהני תנאי דעכומ"ז איתא בתרומה דנפשי' ע"ש [ושיטת הרמב"ם בדין זה שהביאו אף ע"ג דס"ל מירוח עכומ"ז פוטר עי' במ"מ שם ודוק] וא"כ לדידי' היו חייבים היינות של סעודת אחשורש שהובא מא"י בשביל ישראל בתרומות ומעשרו', והתחכם מרדכי להושיב את ישראל בשלשה מקומות כל אחד לפי הראוי לו מן הדין, לפי שיין זה עדיין לא הוקבע למעשרות דבר תורה [ואיסור אכילת קבע אחר מירוח קודם ראיית פה"ב מדרבנן הוא כמ"ש התוס' בכ"מ] עד שיובא למקום הסעודה ויראה פני החצר, לכך הושיב הת"ח החברים הראוים לחצר לחצר, שיינם יוקבע למעשרות ויתנהגו כתורה להפריש מכל כוס כסדר משנתינו הנז', ועמי הארץ החשודים שאפי' לטרוח לא ירצו, ולא יפרשו כלל, הושיבם בראוי להם בגינה, מקום שאין הפירות טובלים בו, והראוי לביתן שיש מקום חיוב [באילנות הנטועים לנוי כמש"ל] ומקום פטור [באילני הפירות כמש"ל] ומי שלא יחוש על טרחו הושיבו בביתן שאם ירצה לשתות בלא חיוב הפרשה ישתה במקום פטור, ואם ירצה ישתה במקום חיוב ויפריש תרו"מ ודוק [והחצר היתה קובעת למעשר, כיון שהוכן לכך בשבילם ודוק]:

כד ובזה יאירו לנו דברי הכתוב אחרי ביאר מקום הסעודה בחצר גינת ביתן כו' כל אחד לפי הראוי לו, והנה כ"ז הי' נכון ליושבים בחצר [הם החברים הנאמנים על הפרשת תרומות ומעשרו' כמש"ל] שישיירו בשולי הכוס התרומה ותרו"מ כדת התורה, לפי שהיתה השתי' בלי הכרח לשתות כל הכוס ועל יסוד זה התכוננו השלש מקומות הנז' כמשנ"ת, וזה מאמר הכתוב והשתי' כדת [של תורה בכל המקומות הנז' לפי שהי' ציווי המלך] אין אונס, פי' שלא יאנסו לשתות כל הכוס [וא"כ יוכלו לשייר בתרו"מ] כי כן יסד המלך [קבע מקומו' הסעודה] לעשות כרצון איש ואיש לפי ענינו כמש"נ [ולהמתיק עוד לשון המקרא כי כן יסד כו' כרצון איש, הוא בשנתבונן ביסוד הדברים שנתבארו, דודאי מרדכי לא הי' לו רשות לתרום בשביל המסובין, לפי שאין אדם תורם דבר שאינו שלו, ואולם הקרואים על הסעודה הותר להם לתרום מה שבכוסם אף שהוצרכו לאבד התרו"מ שבשולי הכוס כמשנ"ת אין בזה משום גזל לגבי בעל הסעודה, כההיא דתנן (דמאי פ"ז) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והסועד אינו מאמין לבעה"ב, כך הוא עושה שתורם אכילתו ומאבד התרו"מ, ובירושלמי שם הקשו ע"ז ואינו אסור משום גזל [מה שמאבד ממונו של בעה"ב דהא לא ניתן לו רק לאכול או לשתות] ומשני רוצה הוא [הבעה"ב] שיהא לו [להמזומן] נחת רוח, והיינו נמי דמפרש קרא טעמא דהשתי' היתה כדת כמו שביארנו לענין הפרשת תרו"מ, והותר להם זה כי כן יסד המלך לעשות כרצון איש שיהי' לכ"א נחת רוח ומילוי רצון ודוק):

ומעתה עולה כהוגן דרשת חז"ל על לשון הכתוב אין אונס, שכל זה המשך ביאור הענין לענין הפרשת תרו"מ וההכרח לומר שהי שם יין א"י, לפי שבו הוא שייך חיוב הפרשת תרו"מ משא"כ בפירות ח"ל, ודרשו חז"ל מזה שכל אחד השקהו מיין מדינתו, והי' שם יין א"י בשביל ישראל ודוק, הנה התבאר בשתי הדרכים שכתבנו שאלו התייחדו ישראל במשתה המלך במקום המוכשר להם כפי התורה, ולא להתערב עם בני בלי בריתם לא הי' שם חטא וקלקל, וע"ז התפללה אסתר מיד כלב יחידתי וכמשנ"ת:

כה ואמרה אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך ראוי לעורר כאן ענין נכבד בהכרתת עמלק ומחיית שמו שנצטוינו ע"ז בעשה ול"ת, וגם במלחמתו ראשונה ברפידים נשתנה מלחמתו ממלחמות סיחון ועוג ול"א מלכים, כי הללו נשברו נפלו לפני ה' ולפני מחניהו בדרך נסיי ופלאי יוצרינו, ומלחמת עמלק היתה לוטה בשמלה בפועל טבעי, כי פעם התגבר הוא ופעם גבר ישראל עד אשר עמד הנצחון לימין ישראל כשפנו למעלה ושיעבדו את לבם לאביהם שבשמים (ר"ה כ"ז:) אבל הענין יתבאר בעה"י כי אינו דומה מגמת פני יתר המתגרים בנו למלחמת עמלק כי הם עינם ולבם על כסף וזהב לשלול שלל ולבוז בז או בשביל הארץ או להרבות כבודם וכדומה, אבל אדום ועמלק כל ישעו וחפצו להפר תורה, ולהוריד קרן ישראל מחזיקי תורת ה' ועיניו נשואות למרום, כשאחז"ל שהי' נוטל מילות הנהרגים וזורקם כלפי מעלה לומר טול מה שבחרת, ואחז"ל אשר קרך בדרך משל לאמבטי שהיתה רותחת והיו הכל יראים ממנה בא אחד וקפץ לתוכה אף ע"פ שנכוה הקירה בפני אחרים, כך הי' ענינו כי בצאת ישראל ממצרים שמעו עמים ולאומי חבל ורגזו וחלו מפני ה' ומחנה קדשו זרע ישורון קרובו, ולא הי' ערב לב אומה ולשון להתגרות וללחום בנו, עד שבא עמלק והסיר אימתינו מעליהם, להפריע כבוד שמים ומוראו ולהוריד גדולת תורתינו התלוי' וקשורה בהיות ה' ועמו למעלה ולשם תפארת, ולפי שבהגיון התורה אחז"ל אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא, אחז"ל באגדת מגילת אסתר שיצא המן [אחרי מלא המלך בקשתו] ומצא תינוקת של בית רבן יושבים לפני מרדכי ופקד מספרם ומצאם כ"ב אלף, אמר באלו אני מחל תחלה כו', וענין שפקד מספרם ואח"כ אמר כן, הוא כמו שאחז"ל (יבמות ס"ד.) שובה ה' רבבות אלפי ישראל מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, אם הם ראוים למעלה זו ולא ימצא בהם מהעונות שמסלקים ח"ו שכינתו, ולכן כשפקד המן מספרם ומצאם כ"ב אלף ובאלו אבני יקר הוגי תורת ה' בלי ספק שכינתו ית' אתם, אמר באלו אני מחל תחילה כי על כבוד ה' ושכינתו הלטיש עיניו, ודבר זה מבואר גם בפשוטו של מקרא שהגזירה היתה להשמיד כו', מנער ועד זקן התחיל מנערים וקטנים ואח"כ הגדולים, ולא כן דרך הכתוב בשאר מקומות שהחרימום (יהושע ו' כ"א שמואל א' ט"ו ג') חשבו תחילת הריגת הגדולים ואחר כך הריגת הקטנים:

כו ולפי שענין המלחמה עמו היא מגעת לכבוד התורה, לכן כמו שאחז"ל (מגילה ז':) לא יגעתי בתורה] ומצאתי אל תאמין, ור' יהושע השיב לר"א לא בשמים היא כי בעמל נפשותינו נקנה לנו התורה, כן גם מלחמות עמלק והכרתתו שתלוי בה כבוד שמים ותורתו, נצטרך להשתדל בה בעמל כפינו, ואמונת עמלינו תעמוד לנו, לכן צוה משה בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ובזה יובן יפה שטחיית הכתובים (שמות י"ז) ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי, ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, ביאור הכתובים לענ"ד כי אמרו חז"ל (ב"ב פ"ב) שיואב טעה בקריאת הכתוב תמחה את זכר עמלק ורבו הטעהו לקרות זכר, כי דבר זה לא יובן מספר התורה [שהיא בלתי מנוקדתן] $$ציור בטקסט$$ אם לקרות זכר או זכר, רק על פי משמיע מפה לאוזן, [ועיי' סנהדרין (ד':) בענין מקרא ומסורת בכמה מקומות בתורה, ובמ"א בארנו בעה"י מה שנאמר במ"ת וכל העם רואים את הקולות, בדרך נס ופלא שהי' הקול נראה לעין, ולכאורה לאיזה צורך הי' הנס הזה, ולא הסתפק להם הגעת דבריו ית' לאזניהם, אולם לפי שחפצו ית' הי' שבמעמד ההוא יגיד להם התורה כולה, ויקבלו שרשי' כללותי' ופרטותי' ומדות שהיא נדרשת בהם, וכמה דברים בתורה שבע"פ נדרשו מהמסורת ולא הי' מושג להם בשמועה בלבד, לכך הראם ית' הענין לעינים וראו את הקולות אכמ"ל] לכן אמר כתוב זאת זכרון בספר ולא תספיק לך מסירת הספר ליהושע (שבו תלוי יסוד מלחמות עמלק, כמאחז"ל (ב"ב קכ"ג.) אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בני' של רחל] ויקראהו בעצמו מתוך הספר פן ישגה לקרות זכר, לכך צוהו ית' ושים באזני יהושע הקריאה הנכונה:

כז או יאמר בביאור הכתוב כי לדעת הרא"ש (בברכות) ורבים מהפוסקים קריאת פרשת זכור חיובה מה"ת בציבור בכל שנה, ומבואר בספ"ק דב"ב שהתורה נכתבה בסוף המ' שנה ונשלמה אז, וקי"ל תענית (כ"ח.) שבציבור אסור מה"ת להשמיע מקראות בע"פ, ואם כן כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הלא היו מחוייבים גם כן להשמיע בציבור פרשת זכור בכל שנה, לכן צוה הוא ית' כתוב זאת זכרון מעשה עמלק] בספר אע"פ שעדיין שאר התורה לא נכתבה, כי יצטרכו ישראל לקרותה שנה שנה, ואחז"ל (עירובין נ"ד.) שמשה בלמדו תורה לישראל הי' מלמד תחלה מה שקבל מפי הגבורה לאהרן ואח"כ לבניו ואח"כ לזקנים ואח"כ לישראל עש"ה, וקי"ל (יו"ד סי' רמ"ו ס' י"ד) שנים שבאו לדרוש ולשאול דבר תורה, אחד למעשה ואחד שלא למעשה נזקקין תחלה למעשה, ולפ"ז מלחמת עמלק המסורה ליהושע, והוא הפועל חפצו ית' במצוה זו, א"כ קודם הוא ללמוד דבר זה מאהרן שהרי אצל אהרן אינה אלא להלכה, משא"כ אצל יהושע היא למעשה, וזה אומרו ושים [זאת לא כשאר סדרי לימודך, שהם לאהרן ובניו תחלה] באזני יהושע, וביאר לו הענין אם כי בלי ספק שידו ית' היתה אתנו להכניע ולהחליש את זדון עמלק, אבל לא יפעול בזה הוא ית' מן השמים לבדו להומם ולכלותם, אך יעד לנו מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שע"י פועל התחתונים ועמלם ויגיעתם בהשתדלותם לכבוד שמים והתורה, אמחה את זכרו כמשפט עמלי התורה שהקב"ה מסייעם:

כח ויבן משה מזבח לקבוע אמונת אומן בלב עם ה' כי בעזרתו ית' פעלו בעמל כפם, ויקרא שמו ה' נסי כי הוא הרים דגלם וקרנם לראות שכר לפעולתם, ויאמר כמוכיח ומבאר להם הדבר, כי אמרו חז"ל (שבת פ"ח:) בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו כו', תנה הודך [בחי' שנתעלה בה משה כדכתיב ונתת מהודך עליו וכנודע] על השמים, א"ל הקב"ה למשה משה החזר להם תשובה אמר לפניו ית' מתירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבוד והחזיר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו להגן עליו ואז התאזר עוז להשיב להם תשובה לקיים התורה בידו, ושרשי המאמר שאמר הוא ית' למשה להחזיר תשובה, ולא השיב בעצמו למלאכים על בקשתם התורה, להוכיח להם ישרו בתתו אותה לנו, כי כל הנוגע לענין התורה יקנה לנו רק בעמלינו והשתדלותינו וחייב הענין שהויכוח על קבלתה ישתדל בו משה מדעתו, אך בכ"ז צריך סיועו ית', וזולתו לא יכון דבר, וע"ז רמז ענין אחזו הכסא בידו, והנה ככל האמור הי' ענין מלחמת עמלק שנוגע לכבוד התורה, היתה מלחמתו בחזוק טבעי מצדינו, ומ"מ הוא ית' עזרנו כמאחז"ל שכשהיו ישראל משעבדים לבם אליו ית' היו מתגברים בעזרו, כמו שהגין על משה באחזו פני כסאו, והוא מבואר בפרשתינו כי התבונן משה ויאמר לכו חזו מפעלות ה' בענין התורה כי יד [שלי שפעלה גם עתה כדכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל] על כס יה לאחוז ולהגן בה בריבו עם מלאכי צבאות על דבר התורה, כן מלחמה לה' בעמלק לעזרינו ולתמכינו מדר דר, ואמרו מדר דר ולא לדור דור, ענינו כמו שבארנו כי מחיית עמלק הוא לאשר מלחמתו היתה סיבה להקיר אותנו בפני אומות אשר עמדו עלינו בכל דור ודור בימים התכיונים כנודע] להתגרות ולהשפיל קרנינו, א"כ בכל המתחדש עלינו לרעה כפי ענינו כל דור ודור מתרבה חטאת עמלק, וקצפו ית' עליו וזה אומרו מלחמה לה' בעמלק מדור דור העתידים בהתקומם עליהם אויביהם ומבקשי רעתם, תפקד חטאת עמלק, ויד ה' עליו להלחם בו עד כלה ונחרצה, וככל האמור דברה גם אסתר בתפלתה כי שהשתדלותה זו בעד עמה בבקשה אצל המלך יחשבוה באי העולם לענין חריצות טבעי, לא ייחסו הענין לו ית', אבל אני ועמי לא כן אתנו, כי אספרה שמך לאחי, כי בשמך נושענו [ועיי' מ"ש הראב"ע בריש מגילת אסתר במה שלא נזכר השם במגילה זו] ואחז"ל (מגילה ד':) נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ופרשב"ם שע"י אשה [אסתר] נעשה הנס, ואחז"ל (שם י"ד.) קרייתא של מגילה זו הלילא שנתחייבנו להללו ית' על נסים ונפלאות שעושה אתנו, ואמרו חז"ל שמגילה צריכה עשרה לקרותה (שם ה'.) וזה אומרה בתוך קהל [עשרה מישראל פסחים ס"ד:] אהללך:

כט ולפי היסודות שנתבארו בדרושינו, יתבארו דבריהם ז"ל (מגילה ט"ז: ) ליהודים היתה אורה ושמח' וששון ויקר, אר"י אורה זו תורה כו' שמחה זה יו"ט וכה"א ושמחת בחגיך ששון זו מילה כו' ויקר אלו תפילין וכה"א וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש, הדבר תמוה מה שייכים כל אלו לנס פורים, ועיי' רש"י ורש"א בח"א, והלענ"ד שהתור' אמר זכור את אשר עשה לך עמלק, ופרטה שלשה דברי', א') אשר קרך בדרך, ב') ויזנב בך כל הנחשלי' אחריך כו', ג') ולא ירא אלקים, וחז"ל דרשו בספרי אשר קרך בדרך שבא בגילוי פנים, כדרך ומעבר שהוא גלוי לכל [וכן דרשו (נזיר ס"ג.) כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה כי דרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי] ואמרו שם שבא על ישראל בשביל שרפו ידיה' מדברי תורה כי הם מגן בעדם מחרבו של עשו ואמרו באגד' דברים אמר ר"י בר' שלום אמרו ישראל רבש"ע אביו מברכו על חרבך תחי' ואתה מסכים עמו ואומר לנו הצפינו עצמיכ' מפניו [כמשדחז"ל שם פנו לכם צפונה הצפינו עצמיכ' ממנו] ולהיכן נברח אמר להם אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתור' ואין צפונה אלא תורה שנאמר יצפון לישרים תושי' [ודע כי המדרש רמז לנו ענין נכבד, כי התורה שאנו למדין במצפון ובסתר היא מגינה בעדינו מעשו, ודבר זה מתבאר לחז"ל במ"א (מ"ק ט"ז.) פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר כו', ורבי חייא נחלק עליו שם, ודרש חמוקי ירכיך בצדקה ובגמ"ח ע"ש, כי בימיהם שלטו וגברו זרעו של עשו, וראה רבינו הקדוש שאין הגנה לישראל כ"א בתורה שילמדו במצפון, ע"ד האמור פנו לכם צפונה, ורמז הכתוב הענין להמשילו לירך מה ירך בסתר כו', לפי שנאמר וירא (כי לא יכול לו [שרו של עשו כמבואר בדברי חז"ל) ויגע בכף יריכו דרשו בזוה"ק (בראשית קע"א.) על חילא דאורייתא ע"ש בביאור ששלט בתמכין דאורייתא אותם המחזיקים לומדי תורה, וממילא נחלש כח התורה, לזאת דרש רבי חמוקי ירכיך על התורה עצמה, שצריכה להיות בסתר להגן בעדינו מעשו, ורבי חייא דרשה על צדקה וגמ"ח של תומכי וסועדי התורה והבן אכמ"ל] לכך כשנתרפו ישראל מן התורה בא עליהם עמלק בגלוי, עוד דרשו שם בספרי ויזנב בך כו' שהי' חותך מילו' של ישראל וזורקן כלפי מעל' כו' והשלישית ולא ירא אלקים היא כפשוט', שלא הי' מורא המקום עליו:

ל והנה אמרו במגילה (ה'.) דמרדכי ואסתר תקנו ימי הפורי' לשמח' [כחגי'] ויו"ט [לאוסרן במלאכ'] אבל ישראל משתה ושמחה קבילו עלייהו יו"ט לא קבילו עלייהו והדבר צריך טעם למה לא הסכימו לדעת מרדכי ואסתר, אבל נתבונן כי כוונו לשם שמים מה שלא קבלו יו"ט, כי קי"ל מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט [ואף י"ט שני דרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, וא"כ אלו קבלו ימי הפורי' ליו"ט הי' הדין שגם מילה שלב"ז לא תדחה איסור מלאכ' בהן וכיון שהענין מצורף למחיית עמלק, הי' קשה להם להשבית המילה [כשהיא שלב"ז] ביום הבא לנס על מחיית זרעו, ראוי לנו להחזיק במעוז במצוה אשר ביזה בה אותנו להכעיס את בוראינו ית' [כמו שזכרנו ויזנב כו'] וגם שאלו היו מקבלי' איסור מלאכה היו פטורי' מתפילין בפורים, דקי"ל לך לאות יצאו שבתו' וי"ט שאינן צריכין אות, והאות שלהם הוא מניעת מלאכה כמ"ש הראשונים ז"ל, וראו שיותר נכון להניח תפילין ביום זה שיתקיים בנו ויראו ממך, נגד הנאמר בעמלק ולא ירא אלקים וכבר אמרו חז"ל (מגילה י"א.) שכמו שמלחמת עמלק בימי משה הי' להתרשלות ישראל מן התורה, כן בימי המן בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלתים שהיו לישראל ולא עסקו בתורה נעשה כו', לכן כשגבר חסדו על עם ה' ליהודי' היתה אורה זו תורה שנתחזקו בה [נגד אשר קרך בדרך כמו שנתבאר] ושמחה זה יום טוב ר"ל שלא קבלו רק מעת שמחה הנוהגת ברגלים כמו שנאמר ושמחת בחגך, אבל מלאכה לא קבלו, כוונו בזה להשתלם להם, וששון זו מילה שלא תשבות ביום זה בשום פנים אף מילה שלא בזמנה, ויקר אלו תפילין נגד מה שלא ירא עמלק אלקים, יתקיי' בנו ויראו ממך אלו תפילין:

(חולין קל"ט.) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר בשג"ם גי' משה, והיו ימיו מאה ועשרי' שנה, המאמר תמוה מה זה שאלה משה מה"ת מנין, אבל יתבאר ע"פ הצעת מאמר הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר כו' פי' כי אחז"ל שתחלת מחשבה עלה לפניו ית' לברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיי' ושיתף מדת הרחמי' למדה"ד, ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים כו', [וע"ד האמת, המחשבה הוא ספירת הבינה שהיא הדין העליון והתנהגו' העולם מתחלת הבריאה עד עתה, ע"פ שבע ספירו' הבנין, והתחלתם מהחסד, ולימות המשיח יתגלה אור הבינ', ואם הבנים שמחה, וע"ז רמזו חז"ל בערכין שכנור של ימות המשיח יהי' של שמנה נימין רמזה הרמב"ן ז"ל בקצרה אכמ"ל] והאדם כמו כן משותף כי גופו חומרי נוט' אל התאוות ורוחו ונפשו מן העליונים, ואמרו חז"ל נשמתו של אדם מעידה בו והיא גם דנה את האדם כמו שדרשו רוחכם אש תאכלכם, וידוע ע"פ חכמי האמת כי הדין של עולם האמת אין בו ויתור וחסד, רק החסד והרחמים מתנהגים עם האדם כל ימי חלדו, ואם ישוב יהי' מתוקן לעולם שכולו טוב:

והמאמר הזה הגיד הוא ית' כשראה שהאדם לא יעמוד כשישותף עליו הדין (שהוא ראשית המחשבה והחסד, וקיום העולם יצטרך לחסד לבד, וכן אמרו חז"ל בפ"ק דעכומ"ז] כשהקב"ה דן את העולם ורואה שמתחייב עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כו' ע"ש, וזה אומרו ויאמר ה' לא ידון רוחי (מדת הדין שהוא רוחו ית'] באדם לעולם כי לא בתמידות יתכן להשליט עליו מדת הדין, וביאר בשגם הוא בשר, ר"ל בעת שגם הוא [הרוח[ בשר ר"ל משותף עם הגוף, לא יתכן לדונו כלל כפי תחלת המחשבה [וכמאמ' הזה אמר דהמע"ה (תהלים ע"ח) והוא רחום יכפר עון כו' ולא יעיר כל חמתו, שלא יעיר החמה כלל לדון בה, ויזכור כי בשר המה נוטים מאוד לצד החומריות, רוח הולך כו'] והנה לדבר זה הוצרך משה רבינו ע"ה בעון העגל שחטאתם הגדולה אלו שלט בם מדת הדין אף בשיתוף לא נשתייר משונאיהן של ישראל ח"ו, והתפלל להעביר פנים של זעם ומדת הדין מכל וכל, שיתנהג עמם בחסד לבד והועילה תפילתו שנעתר לו הוא ית' ואמר פני ילכו כו' כמשאחז"ל, ועיי' במפרשי התורה, ועל הפינה זו אמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וידוע כי ספר כולל או כל התורה, או עכ"פ ספר אחד מחמש' חומשי תורה וכן דרשו חז"ל (עכומ"ז כ"ה) הנה היא כתובה על ספר הישר שהוא מוסב לאחד מהספרי' ע"ש, וידוע משאחז"ל הביאו רש"י ז"ל בפירושו ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם (שמות כ"ד) שזה הי' קודם מ"ת, ונכתב אז ספר בראשית וא"כ ההכרח שמאמר משה מחני נא מספרך אשר כתבת הוא מתפרש על ספר בראשית, שהרי בעת מעשה העגל לא הי' שאר ספר שלם, ונתעוררו משה מה"ת מנין וכי באיזה מקום בספר בראשית נרמז הוא עד שבקש שאם לא ישמע אליו ית' ימחנו מתוך הספר הזה לזאת הביאו בשגם הוא בשר, רמז הכתוב גימטריא שלו במלת בשג"ם כי לדבר זה הוצרך אז להזניח מדת הדין ולא ידון רוחו, כי אם בחסד גמור והבן. השמטות: סי' ב' אות ו'. ואין הציץ מרצה ע"ז כו', ומה שאמרו (פסחים י"ז.) שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב, וכתב רש"י להתיר זריקת הדם, היינו במדי דאכילה [כמשנ"ת בהג"ה] או בריצוי העולין עצמן כשיוקטרו בטומאה הציץ מרצה הקטרתן, וממילא שפיר נזרק הדם, וכבר נתבאר דביוה"כ בהקטרת האימורין בטומאה איכא רצוי ציץ, וממילא לא בעינן ריצוי ציץ להדם וכמשנ"ת:

סי' ג' בסופו. שוב התבוננתי בזה דבר מחודש ויתיישבו בזה דעת הפו', דיש לדחות הק"ו מאלמנה גבי אשת איש, דמה לאלמנה שכן אין לה היתר משא"כ בא"א שיש היתר לאיסורה, ואוסרה [הבעל] מתירה, והכי אמרינן יבמות (צ"ה.) דא"א חשיב איסור קל לגבי עריות של כריתות, לפי שאותן עריות אין אוסרן מתירן, משא"כ בא"א, חזינן דקולא היא אפילו מאיסור חמור מיתת ב"ד, לגבי איסור כרת, והכא נמי דכוותה, ובזה יש לתרץ דברי הש"ע אה"ע (סי' ז' ס' י"ד) שפסק דולד שו"י לא הוה פגום לכהונה, ובעכומ"ז ועבד שבאו על בת ישראל הביא מחלוקת הפוסקים אם הולד פגום, וכבר הארכנו בזה בסימן קי"ז ע"ש, ולפי המתבאר ניחא דלגבי שו"י איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן איסורה איסור עולם משא"כ בשו"י שיש לה היתר בחליצה, והכי אמרינן (פסחים מ"ד:) דנזיר קיל משאר איסורין שיש היתר לאיסורו ואין אסירו איסור עולם, וכ"כ התוס' (יבמות ל"ג: ד"ה אמר) דאיסור טריפה חשיב חמור לגבי איסור אבר מן החי שיש היתר לאסורו משא"כ בטריפה, וא"כ יש לדון נמי במ"ש, דבכל איסור שיש לו היתר לא ילפינן לי' מאלמנה לכה"ג לפגום הולד, אלא שיש לעיין בזה בסוגיא דיבמות (ט"ו:) דקאמר ר' יהושע פירכא אחריתא על ק"ו דאלמנה לכה"ג גבי שו"י, ואמאי לא נקיט הך פרכא, אך בזה יש לומר דחד מתרי טעמי נקיט, והארכנו בזה בעה"י בתשו' סימן ע"ח עש"ב] אולם יקשה בהא דקאמר ריב"נ (יבמות י"ד:) נעשה כדברי ב"ה [לפטור צרת ערוה לשוק בלא חליצה] הולד פגום לדברי ב"ש דהויא לדידהו יבמה לשוק, והולד פגום מק"ו דאלמנה לכה"ג, ע"ש ברש"י ותוס', ואמאי לא פרכינן מה לאלמנה לכה"ג אף ע"פ שיש בה קולא שאין שוה בכל יש בה חומר ג"כ שאיסורה איסור עולם, ולחומר הקושיא ליישב השמועות על מכונן נלענ"ד דלב"ש לא חשיבה קולא זו לגבי קולא שיש באלמנה, ולטעמייהו אזלי, דבנזיר (מ"ז:) פליגי ר"א ורבנן בכה"ג ונזיר שפגעו מת מצוה, רבנן סברי יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כה"ג שקדושתו קדושת עולם, ור"א אומר יטמא כה"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו, וגרסינן בירושלמי שם ר' חונא בשם רב יוסף אתיא דר"א כב"ש [וכמ"ש התוס' בכ"מ והיא שיטת הירושלמי דר"א שמותי הוא היינו מתלמידי ב"ש] דב"ש אמרי תדיר ומקודש תדיר קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש תדיר קודם, ופירש הפ"מ דכהן אקרי מקודש ונזיר תדיר שהוא נוהג בכל ישראל ולפיכך ס"ל יטמא כהן ואל יטמא נזיר, אלא שנדחק שם דע"כ ט"ס בירושלמי דהא ב"ש ס"ל ברכות (נ"א:) מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובזבחים (צ"א:) בעי למפשט מדב"ה דס"ל מברך על היין ואח"כ מברך על היום. דתדיר קודם למקודש ודחי הש"ס דבשבת נתקדשה גם ברכת היין דשבת ליין נמי אהני, וע"כ ט"ס הוא ע"ש שהאריך, ולענ"ד תמוה, דלמה לי' לרב יוסף לחדש טעם לר"א משום דתדיר קודם לכך יטמא כהן, הא ר"א מפרש טעמי' יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו, אבל בירורן של דברים לענ"ד, דכך הצעת הירושלמי וגרסתו, אתיא דר"א כב"ש דב"ש אמרי תדיר ומקודש מקודש קודם כן ר"א אמר מקודש קודם, ביאור הדבר דהירושלמי מפרש דטעמא דב"ש דברכת היום קודמת ליין משום דברכת היום קדישא [והיא הגורמת ליין שיבא] ולא סבירא להו הא דקאמר הש"ס בזבחים דשבת ליין נמי אהני, וסברי דמקודש קודם, וכאן בכה"ג ונזיר מבאר הירושלמי, דכהן לאיסור טומאה מקרי תדיר שאצלו איסור טומאה למתים לעולם, ותדיר הוא באזהרה זו, משא"כ נזיר שאינו מוזהר אלא למשך ימי נזירותו ויש לו היתר, אלא שנגד זה חשיב ר"א לנזיר מקודש לענין איסור טומאה לגבי כהן, שהרי נזיר מביא קרבן על טומאתו וכהן אינו מביא קרבן על טומאתו, והיינו טעמי' במתניתין יטמא כהן אע"פ שהוא תדיר באיסור זה ואל יטמא נזיר לפי שהוא מקודש, שמביא קרבן, ואתיא דר"א כב"ש דמחשבי מקודש ולא תדיר, המתבאר מהירושלמי בשיטת ב"ש ור"א דלא חשיב לדידהו מעלת איסור עולם לגבי מעלה אחרת, ומעתה תתבאר סוגיא דיבמות יפה דלב"ש חמירא שו"י שאיסורה שוה בכל מאלמנה לכה"ג שהיא איסור עולם, ושפיר קאמר ריב"נ דולד יבמה לשוק לב"ש פגום הוא לכהונה, דלטעמייהו לא חשיב קולא דידה שאין איסורה איסור עולם וכמו שנתבאר, וילפי לה מאלמנה שבנה פגום, אבל לדידן כמו דהתם גבי נזיר חשבינן חומר דאיסור עולם של כהן לגבי נזיר אף ע"ג דאית בי' נמי מעלה, היינו מקודש, מ"מ הא עדיפא לן, הכי נמי חמירא לדידן איסור אלמנה לכה"ג שאיסורה איסור עולם, לגבי שו"י אע"ג דאית בה חומר שהיא שוה בכל, הא עדיפא לן, וליכא למילף לפסול ולדה מאלמנה, ונתבררו הענינים יפה בס"ד:

ובמה שכתבנו יבא נכון מה ששמעתי מאחי הרב הגדול מו' יהושע כ"י דבר נחמד בעירובין (י"ג:) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו כו', לכאורה כל הפוסק הלכה רצונו שהלכה כמותו, ואיך שייך בזה מחלוקת, ופירש אחי נ"י דבהא נחלקו דכתיב אחרי רבים להטות וב"ה רובא הוו בכמות, וב"ש הוו מחדדי טפי והוו רובא באיכות, ב"ש אמרו דלא אזלינן אחרי הכמות כ"א אחרי האיכות, וע"ז אמרה תורה אחרי רבים [באיכות] להטות, וא"כ הלכה כמותינו, וב"ה סברו דרוב בכמות עדיף, וא"כ הלכה כמותינו, אלו דבריו דפח"ח, ולפ"מ שנתבאר היינו גופה מחלוקותם דב"ש סברי מקודש קודם דגדול באיכות הוא, וב"ה סברי תדיר עדיף דהואי רב הכמות ולטעמייהו אזלי, ובזה יתבאר מה שכתבנו בתשו' סי' מ' דב"ש אמרו כנגד ימים הנכנסין, לפי שהנס הי' גדול באיכות ביום ראשון מבשאר הימים כמו שבארנו שם, וב"ה סברי כנגד ימים היוצאין, דעדיף להו המשך ימי הנס כאשר רבו בכמותם, כ"ז נלענ"ד נכון בס"ד:

סי' ד' דבר הניתן להמנות. וביומא (כ"ב:) אמרינן רבי יונתן רמי כתיב והי' מספר ב"י כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר כו', לא קשיא כאן בידי אדם כאן בידי שמים, ואפשר לפרש שע"ז אנו משבחים שהוא ית' יודע המספר, אבל לענ"ד ליכא איסורא למנות מתים או הקברות:

סי' ט' אות ד'. ומה"ט אימעוט נמי עבד ואמה לענין נזקין כו', ובהכי מתיישבה סוגיא דקדרין (ב"ק ל"א:) דשקיל וטרי הש"ס לחיובא אנזקי גופו של הנופל מטעם בור, ואמאי לא קאמר מתורת שור, ומיחייב בדלא אפקרי', אלא דהוא הדבר שכתבנו דאדם אימעיט מדין שור לענין נזקין:

סי' י"ד אות ט"ז. אל יצא לא נאמרה כ"א בשבת שוב ראיתי בתשו' ח"ס חא"ח שכתב כיון דאל יצא בפרשת מן כתיב, ולמה שהכריחו התוס' (ביצה ב':) דגם ביו"ט לא הי' יורד מן ממילא איכא איסור תחומין גם בי"ט, ולענ"ד נראה להכריח דע"כ אזהרת אל יצא לא קאי איו"ט, שהרי התוס' שם כתבו כן לרבה, והנה התוס' בכ"מ (עי' עירובין ט"ז:) כתבו דלדידן אל יצא קאי אהוצאה, היינו אל יצא איש וכליו ללקוט המן, והא רבה גופי' ס"ל (ביצה י"ב) עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט, ע"כ דאל יצא לא קאי איו"ט, אע"ג דביו"ט ג"כ לא הי' יורד מן, ומ"ש שם דר"ע יליף בסוטה תחומין מומדותם כו' ושם לא נזכר שבת, לענ"ד פשוט דר"ע נמי אקרא דאל יצא סמיך, והאי ומדותם גלי לן שיעורא, ובאמת כתבנו דלר"ע ע"כ תחומין גם ביו"ט מה"ת, אבל לא מטעמי' ודוק: סי' כ"ג אות ה'. כיון שאפשר לאוכלה בלא הפרשה, וכ"כ התו' (חגיגה ח'.

ד"ה משום) דלהכי לא שייך במעשר בהמה איסור מתקן ביום טוב, כיון דרשאי לאכול קודם שעישר:

סי' מ' אות א' בפתילה בינונית כו'. וכ"ה בירושלמי (יומא פ"ב ה' ב') בן ביבי על הפקע שהי' מזוויג הפתילות לפי מדת הלילות ע"ש, ובגוף מחלוקת ב"ש וב"ה שבארנו, עי' מ"ש לעיל בהשמטה לסי' ג' באורך השייך לזה אות ב' מיתתקנת ע"י כך, וכ"כ הרא"ש בריש ביצה בענין שברי פתילה ע"ש:

סי' נ"ה דמי עצים. ומההיא דפסחים (ל"ב.) דקרי לי סוגיא דשמעתא דמי עצים אין ראיה דהתם גם לדעת רש"י ניחא דכתב בק"מ דמדרבנן מיהא בעיא שריפה, אבל כאן ע"כ מה"ת הוא, דאי מדרבנן לא איצטריך לן טעמא, דבכל איסורין דרבנן כשנהנה מהן [בטעות וכדומה] משלם דמי מעליא, והכי נמי דכוותה, וע"כ מדאו' הוא, ואכמ"ל:

סי' פ"ג סוף אות ח'. ועי' ירושלמי חגיגה פ"ב וב"ז אינו בעולם היינו נמי כה"ג עי' מפרש שם:

שם סוף אות י"ב. וראיתי בתשובת בית אפרים חא"ע סי' מ' שטרחו הגאונים ז"ל ליישב דברי הרמב"ם (פ"ו מה' גירושין ה' כ"ט) שכתב עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג כו', נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, ואם הי' גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו, ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת, ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט עכ"ל, והקשו ז"ל שם למה לי נודע שמת קודם, כיון דהשתא מת, ודאי מחזיקינן לי' במת למפרע משעה שטבעה הספינה ודומיהן, ולענ"ד הדברים מיושבים בפשוטן, דהא הנטבע לפנינו גם כן בעינן שיהוי כשיעור שתצא נפשו כבמשנה (יבמות קכ"א.) וכן בכל דבר לפי ענינו, אינו מת כרגע, וגבי גט בעינן לדקדק אם ניתן הגט מיד שטבעה הספינה, ודאי אינו נידון אז כמת עד שיעור שת"נ, ועל זה כוון הרמב"ם ואם נודע שמת הבעל כו', דכי הא ודאי. בעינן לאודועי ודוק:

סי' קי"ז סוף אות ז'. עי' מ"ש לעיל בהשמטה לסי' ג':

סי' ק"כ בביאור הפסוק הנשים הצובאות. ולפי המתבאר מהש"ס והת"י יתפרש ענין צובאות כפשוטו שמעמידות צבאות ה' ישראל עמו בהזקקן לבעליהן, ויומתק לפ"ז אמרם ז"ל (ברכות ל"א:) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שקראו צבאות עד שבאת חנה וקראתו צבאות כו', אמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה לך ליתן לי בן אחד, היינו שתהי' גם היא בכלל הצובאות, להעמיד צבאו של הקב"ה:

אלה דברי בני האברך השנון השלם מו' משה נ"י ראיתי לצרף קצת חידוש אשר חנני ח' לחיבור אאמ"ו הגאון נ"י מה שנלענ"ד בישוב דעת הרמב"ם שפ' בפ"א מה' שבועות דבין שבועה דלהבא ובין שבועה דלעבר עובר משום לא תשבעו בשמי לשקר, והוא דלא כמאן דאיפלגי בשבועות כ"א, וכן תמהו ע"ז כל נו"כ, ונראה על קמן ס"פ שבועות העדות, מסיק הש"ס דר"מ מודה באיסורא דמכלל לאו אתה שומע הן, ולא פליג רק בממון - ובאיסורא דאית ביה ממונא, והקשו בתוס' הא גם בנדרים דאיסורא גרידא, לית לי' לר"מ מכלל לאו אש"ה והעלו דלא דמי אסור נדרים דקבל לכך הוי דיני' כממון לאסור שבועה דחמיר, ועי"ש, ולכאורה יקשה לרבין דס"ל שם כ"א, דשבועה דלהבא אין עובר רק משום בל יחל כמו בנדרים, א"כ בממוני חמירא שבועה דלהבא מנדרים, ובנדרים שם מוכח דבשבועה דלהבא מודה ר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן, (ועי' בר"ן שם ט"ו א') והנה הר"ן שם כתב חילוק אחר בין נדר לשבועה, דנדר הואיל והוא איסור חפצא מיקרי איסורא דאית בי' ממונא, משא"כ שבועה דהוא איסור גברא, ולכאורה יקשה ע"ז דבכתובות מ"ו ב' הוה בעי הש"ס למילף דאב יכול לקדש בתו נערה מהפרת נדרים ודחי הש"ס דממונא מאיסורא לא ילפינן, והקשו בתוס' שם דהא קדושין הוה ג"כ איסורא, ותוס' דקדושין הוי איסורא דאית בי' ממונא ולא ילפינן מאיסור גרידא, וא"כ לדעת הר"ן אמאי לא ילפינן הא גם נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא, ואין לדחות דהר"ן לא קאמר רק דנדרים עצמם הוי איסורא דאית בי' ממונא, ולא הפרת נדרים דחשבינן לי' לאיסורא גרידא, ז"א דהא גם לענין זכיית האב בהפרת נדרי בתו ויש נ"מ לענין ממון, כגון שאסרה הבת נכסי'- שנפלו לה בירושה מאמה - על אבי'. ונמצא משתכר בהפירו את נדרה ממון גמור שיהי' מותר בנכסי', וא"כ חשיב שפיר הפנ"ד איסדאב"מ, ולתרץ את דבריו נראה לי לבאר דזה גופי' אם מקרי נדרים איסורא דאית בי' ממונא יהיה תלוי בפלוגתא, דהנה בסוף הסוגיא הנ"ל מסקינן דמקרא דאין כסף ילפינן דקדושי הבת לאבי' דדרשינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, והנה מהך קרא לא ידעינן רק דכסף קדושין הוא של האב, ומ"מ אין מזה הוכחה דהאב יכול לקדשה, והתוס' כתבו דממילא נשמע דהאב מקבל קדושי' דהשתא אביה ישקול כספא והיא תקבל קדושי', ותמה ע"ז הגאון רבינו עקיבא איגר בחי' דבשלמא לעיל אמרינן השתא אבי' מקבל קדושי' איהי תישקול כספא דהואיל ואבי' מקבל קדושי' ממילא ידעינן דהכסף שלו, אבל ממה שיש לו זכיה בכסף קדושי' אין הוכחה דהוא ג"כ מקבל קדושי' דאימא היא עצמה מקבלת קדושי', ומ"מ הכסף לאבי' כמו שזוכה במעשי ידיה ושארי זכיות שזיכתה תורה לאב, ותשו' הגאון הנ"ל דבאמת אין הוכחת הגמ' כדיוק התוס', רק הואיל וידעינן דכסף קדושין לאב א"כ שפיר יוכל ללמוד דאבי' זכאי בקבלת קדושי' מהפרת נדרים, כי מקמי דהוכיח הש"ס דכסף קדושין לאב, דחי שפיר דלא ילפינן מהפנ"ד, דאיסורא דאב"מ מאיסור גרידא לא ילפינן דאם נלמוד מהפנ"ד דאבי' יכול לקדשה, וממילא ידעינן דכסף קדושין שלו כדאמר לעיל השתא אבי' מקבל כו' לא יהי תשקול כספא, א"כ הוי איסורא דאב"מ, לכך לא ילפינן מהפנ"ד, משא"כ השתא דילפינן בפי' מקרא דאין כסף דכסף קדושין לאבי', א"כ לא נשאר לנו ללמוד מהפנ"ד רק שאבי' זכאי בקבלת קדושי', והוא איסורא גרידא, ושפיר נוכל ללמוד מהפנ"ד ע"כ דברי הגאון הנ"ל, והנה לכאורה יש לדחות קושית הגרע"א הנ"ל האיך שייך לומר דאיהי תקבל קדושי' ואבי' ישקול כספא, דא"כ במה תתקדש הא קניית כסף קדושין מטעם הנאה הוא, ובעינן הנאת המקנה, וא"כ אם היא תקבל קדושי', ותקנה את עצמה לבעלה מאי הנאה קא מטי לידה כיון דהכסף לאבי' ובמה תתקדש לו? אלא וודאי דהאב זוכה בקבלת קדושי', וא"כ שפיר מטי הנאה להמקנה דגם כסף קדושין שלו, ולא איכפת לן במה דלא מטי הנאה לידה, אך יש עוד לפקפק בזה, דבקדושין כ' ע"א אמר רבין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, מקודשת מדין ערב, אע"ג דלא מטי הנאה לידי' משתעבד, הכי נמי אע"ג דל"מ הנאה לידה מקודשת דמשעבדה נפשה, א"כ קו' הגרע"א במקומה עומדת, דאימא אבי' זוכה בכסף קדושין, והיא עצמה מקבלת קדושי', ומ"מ שפיר מקודשת דהוי כמו אמרה תן מנה לאבי ואקדיש אני לך, כיון דהתורה זיכתה לאבי' כסף קדושי', א"כ כשהי' מתרצית להתקדש הוי כמו אמרה תן מנה לאבי כו', והנה הריטב"א בחידושיו לקדושין כתב דתן מנה לפלוני כו', מקודשת בטובת הנאה שיש לה מנתינת המנה לפלוני, ולדידי' ערב ג"כ מטעם הנאה משתעבד, דעל פיו נתן המלוה למי שחפץ הערב, וא"כ מטי בזה הנאה לערב, ובההיא הנאה משתעבד, וא"כ היטב מתורץ קושיית הגאון רבי' עקיבא איגר ז"ל, דתן מנה לפלוני שפיר מתקדשת, בההיא הנאה שנותן המנה למי שתחפוץ היא, משא"כ בקדושי הבת שהתורה זיכתה בע"כ לאבי' ואין לה שום הנאה בנתינת המעות לאבי', א"כ אי אפשר לומר דהיא בעצמה תקבל קדושי', דבמה תתקדש, והא לא מטי שום הנאה לידה, ואין בעינן הנאת המקנה, ושפיר מטי הנאה לידי', ואין זה דומה לתן מנה לפלוני דתתקדש מדין ערב דשאני התם שיש לה הנאה במה שעל פי' נתן הבעל מנה לאותו פלוני שרצתה, ובההיא הנאה גמרה ומקדשה נפשה, משא"כ הכא שאבי' זיכה בכסף קדושי' בע"כ מדין, ולא מטי לה שום הנאה, וא"כ לדברי הריטב"א כמעט אין מקום לקושיית הגרע"א ז"ל, אמנם הפ"י שם הרבה להשיב על הריטב"א, והעלה, דאף בלא שום הנאה מתקדש מטעם ערב, כמו שישתעבד הערב בלא שום הנאה, כדקי"ל אדם יכול לחייב עצמו, אף ע"פ שאינו חייב, אף דלא אתי הנאה לידו מאום, והעלה דתן מנה לפלוני, ג"כ מקודשת מדין ערב, משום דאם לא תתקדש תהי' מחוייבת לשלם לו מדין ערב, א"כ מקודשת במה שהיא פטורה מלשלם ואין זה מקדש במלוה, ועי"ש, והנה לדברי הפ"י קושיית הגר"ע ז"ל במקומה עומדת, דנוכל לומר דהיא בעצמה תקבל קדושי' ואע"ג דלא מטי הנאה לידה מקודשת מדין ערב, והוה כמו תן מנה לאבי דמקודשת אף בלא מטי הנאה לידה כלל, ואפי' טובת הנאה ג"כ אין לה, דהא בע"כ זיכתה תורה לאבי' הכסף, וכנ"ל, מ"מ מקודשת דהואיל ואם לא תהי' מקודשת תתחייב בתשלומין, ובההיא הנאה דפטורה מלשלם מתקדשת, וא"כ לדברי הפ"י נצטרך לתירוץ הגרע"א הנ"ל דבאמת הא דזוכה האב בקבלת קדושי' ילפינן מהפרת נדרים כיון דידעינן השתא מקרא דאין כסף, דאביה זוכה בכסף קדושי', א"כ לא נשמור לנו רק ללמוד דאבי' זוכה גם בקבלת קדושי', וזה לא הוי רק איסורא גרידא ואיסור מאיסורא ילפינן מהפנ"ד, היוצא מדברינו, דאם נתפוס סברת הריטב"א דההיא דתן מנה לפלוני מקודשת מטעם טובת הנאה, לא נצטרך ללמוד לפי המסקנא, דאבי' זכאי בקבלת קדושי' מהפרת נדרים כדעת הגרע"א רק כהוכחת התוס' דכולה מילתא ילפינן מקרא דאין כסף, וקושיית הגרע"א ז"ל מיושבת שפיר לדעת הריטב"א ז"ל, כנ"ל, אמנם אם נחזיק בדעת הפ"י ז"ל דתן מנה לפלוני מקודשת גם בלא טוה"נ, וגם ערב משתעבד בלא הנאה, ותן מנה לפלוני מקודשת משום דאל"כ תהי' חייבת לשלם מדין ערב, ולשיטתו נצטרך לומר כדברי הגר"ע דלמסקנא ילפינן דאבי' זוכה בכסף קדושי' מהפרת נדרים, דאל"כ תקשי קושייתו הנ"ל, והנה הפ"י הביא ראי' לדבריו דערב משתעבד אף בלא הנאה, מהא דקי"ל דאדם יכול לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב, והנה בדין זה פליגי ר"י ור"ל בכתובות (ק"ב.) דר"י ס"ל אדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב, ור"ל ס"ל דאינו יכול (כשיטת התוס' שם) והנה התוס' שם הביאו דבירושלמי מבואר דגם ר"י מודה לר"ל, ובזה אבוא אל בירור הענין, דלשיטת הירושלמי דס"ל דלכ"ע אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב, א"כ מה דקי"ל דערב משתעבד הוא מטעם הנאה, כדעת הריטב"א ז"ל, וא"כ תן מנה לפלוני ג"כ מטעם הנאה, ולא נצטרך שוב ללמוד זכיית האב בקבלת קדושי בתו מהפרת נדרים, רק מקרא דאין כסף וכנ"ל, ואזלה לה קושיית הגרע"א ז"ל, אמנם לפי מה דקי"ל בש"ס דילן דר"י ס"ל אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב וערב משתעבד אף בלא שום הנאה כדעת הפ"י, וכן בתן מנה לפלוני נצטרך לומר כדבריו דאף בלא הנאה מקודשת מטעם דאל"כ תתחייב לשלם מדין ערב וזה שייך גם אם הכסף לאבי', והיא עצמה מקבלת קדושי' מטעם זה, א"כ נצטרך לומר כדברי הגרע"א ז"ל דלמסקנא נילף זכיית האב בקבלת קדושי בתו מהפנ"ד, וא"כ איך נלמוד משם הא הפנ"ד איסור דאית בי' ממונא הוא לדעת הר"ן כמובא לעיל, וקבלת קדושין איסור גרידא הוא, כדמשמע בש"ס ס"פ שבועת העדות דאיסור גרידא מאיסורא דאית בי' ממונא לא ילפינן, וע"כ צ"ל דנדרים לא מקרי איסורא דאב"מ דלא כהר"ן שם, ושפיר ילפינן מהדדי, וזה רק לש"ס דילן, אכן לדעת הירושלמי דלכ"ע אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שא"ח, וערב מטעם הנאה משתעבד, וכן תן מנה כו' כדעת הריטב"א ז"ל, וקו' הגרע"א מיושבת ושפיר נוכל לקיים סברת התו' אבי' שקיל כספא ואיהי תקדיש נפשה דבעינן דלימטי הנאה לידה, ולא נצטרך ללמוד מהפנ"ד, ויכול להיות באמת דהפנ"ד הוי איסורא דאית בי' ממונא, לדעת הר"ן ז"ל - ועתה יעלו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל באמת דא"י לחייב עצמו בדבר שא"ח, וא"כ הוא מסכים לדעת הפ"י דערב משתעבד בלא שום הנאה, וכן תן מנה כו' לא בעינן הנאה, ולדידי' תקשי קושיית רע"א הנ"ל ונצטרך לומר כתי' דילפינן דאב זוכה בקדושי הבת מהפנ"ד, ובאמת הוי הפנ"ד איסור גרידא בלא ממון, וא"כ תקשי השתא קושיית התו' בס"פ שבועת העדות, דבנדרים ס"ל לר"מ דמכלל לאו אי אתה ש"ה, ובשבועה ס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן, וכבר הוכחנו דלהרמב"ם לא מקרי נדרים איסורא דאית בי' ממון, דלא כהר"ן שם, וע"כ נצטרך לתי' התוס' שם דנדרים קיל איסורם דאזהרתי' רק משום בל יחל, ושבועה חמירא איסורא, וא"כ שפיר הוכרח הרמב"ם לומר דבין שבועה דלעבר ובין דלהבא עובר משום לא תשבעו וכו', דאל"כ דגם שבועה דלהבא עובר משום בל יחל בממוני חמירא שבועה, עכ"ה:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה