שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן קכא
סווואלק מה שדרשתי בהספידו של הגאון הגדול אור ישראל הצדיק מופה"ד מוהר"ר יעקב מאיר זצ"ל האב"ד ור"מ דק"ק בריסק דליטא:
א ירושלמי ברכות פ"ב) כד דמך ר' סימון בר זבידא עאל ר' אילא ואפטר עלי' ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להן חליפין כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה אלו אם אבדו יש להן חליפין, אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ונעלמה מעין כל חי, ויש להבין בחשבו דברים אלו הארבעה לתשמישו של עולם וכי אין עוד זולתם, ואי' בדיל ועופרת, גם שאר מיני עץ ואבן שהעולם משתמש בו, גם אמרו מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, מה ביאר לנו בכפל המאמר חליפתו תמורתו:
ותחלה נבאר הקינה אשר קונן אדונינו דהע"ה על שאול ויהונתן (שמואל ב' ב') ויקונן כו', ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, וחז"ל דרשו (ע"ג כ"ה.) ספר הישר זה ספר בראשית דכתיב ביהודה ידך בערף אויביך איזה מלחמה שיד כנגד ערף זה קשת, ונקדים מה שכתבנו בעה"י במ"א כי (בב"ב קכ"ג.) אמרו חז"ל אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, והקשו שם והכתיב ויך דוד את עמלק, ותירצו משום דהיו עמו ראשי אלפים ממנשה ע"ש, ובמגילה אמרו דזרש אמרה להמן אי משאר שבטים אתי מרדכי יכלת לי', ואי משבט אפרים ומנשה ובנימין או מיהודה לא יכלת לי', אפרים ומנשה ובנימין דכתיב לפני אפרי' ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, יהודה, דכתיב ידך בערף אויבך, וביארנו ההפרש בין נצוח יהודה אותו לנצוח בני' של רחל אותו, כי יהודה אין כחו אלא למחצו אחר שקדמה לו נפילה לעשו, ובפנותו ערף לנוס שאמרו חז"ל (סוטה פ' ח) תחילת נפילה ניסה, אז ישלטו בו ידי יהודה כברכת יעקב אבינו ידך בעורף אויביך כשיפנו לך עורף לנוס, כלשון הכתוב ונתתי את כל אויביך לפניך ערף, אבל בני' של רחל יתגרו בו לעשות ראשית מפלתו [ולכן אמרה זרש שאפי' הוא מיהודה רע הוא מצבך אחרי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תפול לגמרי לפניו, כי כן כחו אשר ברכו הזקן, לנצחך אחר תחלת נפילה] וביארנו בזה מה שחשב המקרא אפרים ובנימין ומנשה, הפסיק להעמיד בנימין בין אפרים למנשה, לפי שספר אדונינו דהע"ה את הקורות לאומה הישראלית עד ימיו עם ראשית גוים אשר מלחמתו יותר חיובית, והוא יתד שהכל תלוי בו להשלים השם והכסא, והנה בראשונה נבחר להלחם עמו ולהתגר בו, יהושע משבט אפרים, ואח"כ נלחם עמם שאול מבני בנימין ובימי דוד בהכותו את עמלק היו עמו ממנשה, הם עוררו תחלה גבורה להכריעם, ואחריהם מילא יהודה מפלתו, וזה אומרו לפני אפרים [בימי משה] ובנימין [במלחמת שאול] ומנשה במלחמת צקלג] עוררה את גבורתך להכריעו לתחלת נפילה, ולכה לישועתה לנו לבני יהודה כמשפטינו לשלוט בו אחרי ראשית מפלתו, ולכך אמר דוד בקינה, ידע אשר אליו תסוב המלוכה, כי לא יסור שבט מיהודה, אבל אמר כי לא נדמה לשאול בבחינתו, רק ללמד בני יהודה קשת, שהיא מלחמה כנגד ערף כדרשת חז"ל בהפנותו לנוס, הנה כתובה על ספר הישר ברכת אבינו כי ידי בני יהודה יהיו רק בערף האויב, לא כשאול שהי' מבני רחל להכניע גאון עשו וגאותו:
ב הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, להבין הקריאה והקינה הזאת נקדים מאחז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג) אין שואלין הלכה לפני מטתו של מת, והא רבי יוחנן שאל לר' ינאי קמי ערסי' דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית, והוא מגיב לי' נימא כד הוה רחיק או כד הוו מסקין לי' את המת] לסדרה [מקום מיוחד], ויש להבין למה שאל ר' יוחנן הלכה זו דוקא ובפרט בעת המרירות בהיותם עוסקי' בהלוית האדם הגדול, ובלי ספק היו חרדים ועצבים על מיתתו, בחר לשאול שאלה שהיא הלכתא למשיחא, והנה במדרש קהלת (ז' פסוק ב') והחי יתן אל לבו זה חי העולמים, שהוא משלם שכר לבר נש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים שמלוים את המת והולכין אחריו, כמבואר בראש המקרא טוב ללכת אל בית אבל, ומדכתיב טוב ללכת ולא כתיב טוב להיות בבית אבל, דריש דהפסיעות וההליכה אל בית אבל הם מצוה כו'] דאמר ר' יונה אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת [פי' וזהו השכר שאף ע"פ שהוא בטל מן התורה בעת היותו לפני המטה, ואין לו לברר ספיקותיו לשאול הלכה, ומבואר הדבר דאסרו לישא וליתן בדברי תורה זה עם זה בהלוית המת, אבל לעצמו מותר להרהר בדברי תורה, וחי העולמים ישלם לו כפעלו ויתן אל לבו להבין ולהשכיל בדברי תורה, ולעמוד מעצמו על בירור ההלכו' והבן] והא ר"י שאל לר"י קומי ערסי' דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית מהו מועלים בה, ומגיב לי' משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, ותשובה זו צריכה ביאור, דבש"ס דילן (תמורה ל"ב.) אמרינן המקדיש עולתו לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברים בלבד, ופרש"י שמעכבים מלשחטה עד יבואו ויעמדו בהקרבתה לפי שהם נקראים לענין זה בעלי הקרבן, וכדרך שאדם צריך לעמד על קרבנו, כן יבואו הגזברים ויעמדו על הקרבת עולה זו, ושם מסקינן בסוגיא דמדרבנן איכא מעילה שני' בעולה זו משום הקדש בדק הבית, ועם כל זה לשון המדרש בלתי הבן שהשיב משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, משמע שזה תלוי במשך שהכהנים מעכבים בשחיטתה, ומה הוא, גם תחילה שאל לו ר' יוחנן מהו מועלים בה לשון רבים, ופירושו פשוט אם כל אדם מועל בה משום הקדש בדה"ב כשאר הקדישות בדק הבית, והוא השיב בלשון יחיד משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, וצריך להבין על מי בייחוד השיב שמעל, גם יש לדקדק שאמר משהכהנים מעכבין בשחיטתה, הי' לו (לומר לשון מיושב יותר משהכהנים מעכבים בהקרבתה, שזה כולל גם הזריקה, אבל השחיטה אינה מיוחדת לכהנים לבדם דשחיטה כשירה בזר:
ג
והנלענ"ד ביישוב כ"ז לנכון בעה"י, דהנה בלי ספק העולה מרצה היא לבעליו אע"פ שהקדישה לבדק הבית, שהרי ע"ז לא חל הקדש בדק הבית כלל, ובזבחי' (ק"ג.) אמר ר' ינאי דהמקדיש עולתו לבדק הבית העור שאינו קדוש למזבח ליקרב תפוס לבדק הבית:
ולענ"ד נראה דמ"מ אין בו מעלה מחיים משום בדה"ב שנתפס על העור, דהרי העולה בחיי' שהעור עם הבשר ביחד אי אפשר לצייר מעילה והנאה מהעור זולת הבשר, ועיי' חולין ריש פרק ראשית הגז, שאף הגיזה מכחיש בבשר הבהמה, וא"כ כ"ש העור וכן מתבאר מכל הסוגיא דזבחים (ק"ד.) דהעור בעי היתר זריקה להתירו בהנאה, אבל מקמי זריקה אסור הוא בהנאה, ושם נתבאר ג"כ אי זריקה פסולה מתרת את העור, וכן אם הוא חלוץ מהבשר אם הזריקה מתירתו, עכ"פ הרי מבואר דמחיים אף העור אסור מכלל הקרבן ע"ש היטיב, וכיון שהעור חי מהבשר א"כ יש מעילה בנהנה מן העור משום קדושת עולה, ולא אתא איסור קדושת בדק הבית שנתפס על העור וחייל על לאו דמעילה משם עולה שקדם, אלא דמ"מ ממון בדק הבית הוא העור והוא שותפות גמורה בבהמה זו, ואלו יצוייר אופן שאין בו מעילה משום קדושת עולה ודאי חייל האיסור מעילה [ומעל הנהנה] משום הקדש בדק הבית, והנה במעילה (י"ט.) מרבינן בלקח קרבן מדמי הקדש שכיון שנזרק הדם מעל, שכפרת הדם חשובה הנאה, והרמב"ם (פ"ו מה' מעילה) כת' שדין זה דוקא בקרבן עוף או בהמה שיש שם דם לכפר, אבל לא במנחות ע"ש, ובזבחים (ו'.) אמרינן דעולה מכפרת אעשה, ואמרו אין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה בכל עת [כחובתינו השלימה ליוצרינו] ואמרו ראויין היו ישראל להביא קרבנותיהם בכל שעה [לרצות על קצורם בעבודתו ית'] אלא שחוסך הכתוב, (ועיי' מ"א בא"ח סי' א' ס"ק ח') ובעי הש"ס התם אי מכפרא אעשה דאחר הפרשה, ושם (ז'.) מסקינן לה באת"ל דמכפרא אעשה דאחר הפרשה, ומיבעיא לן אי מכפרא אעשה דאחר שחיטה עד שיזרק הדם, וידוע שיטת הפוסקי' דאת"ל פשיטותא היא, ונקטינן מהא שמעתא דאעשה דאחר הפרשה מכפרא, ועשה דאחר שחיטה ספיקא הוא, ומעתה יש לדון דזה שהקדיש עולתו לבדק הבית ותפיס בה הקדש בדק הבית לענין העור מדאורייתא, וכשמעכב בשחיטתה אחר הקדישו, ואח"כ כשיקריבנה הלא היא מרצה גם אעשה שלאחר הפרשה [וענין כפרתו הלא לא יעכב הקדש בדק הבית כמבואר, ופשוט] נמצא הוא כמביא עולתו משלו ומשל בדק הבית, שבלי ספק מעל, שהרי פשוט דשותפות גמורה היא לבדק הבית עם המזבח, דכמו שהעור צריך לבשר בחיי הבהמה כן הבשר צריך לעור, וכיון שיש בקרבן זה דמי בדק הבית שלא ניתנו לכפרתו, והוא מתכפר בחלק בדה"ב עם גוף הקדש העולה שהיא לכפרתו, מעל בשביל דמי בדק הבית, [ועי' נזיר (כ"ו:) בדמי חטאת [שמועלין בהן] המעורבין עם דמי שלמים שאין בהם מעילה] מועלין בכולן. והכא נמי דכוותה] ומעילה זו לא שייכה אלא בו בבעל הקרבן, שניתן הקרבן לכפרתו, ובמה שהוא מתכפר על עשה שבא בשהיית הקרבן [שמעכבין אותו בשביל הגזברים כמו שנתבאר] אחר שהקדישו לבדק הבית מעל, אבל באחר לא שייך מעילה בשום פנים כלל כמשנ"ת:
ד ומעתה כיון דהש"ס מסתפק תחלה אם מרצה עולה אעשה דאחר הפרשה, אי נימא דלא מרצה, לית כאן מעילה כלל, ולאידך גיסא, למאי דמסקינן באת"ל דאעשה דאחר הפרשה מכפרה, ומספקא לן אי מכפרא אעשה דאחר שחיטה יסתפק לנו גם בזה להקדיש עולתו לבדק הבית אם יש בה מעילה [למקדיש זה] במה שמתכפר אחר שחיטה עד הזריקה, ומעתה יתבארו הדברים לנכון בעה"י, ר' יוחנן נסתפק בכל צדדי האפשר ושאל לרבי ינאי הקדיש עולתו לבדק הבית מהו מועלין בה, דהא איכא מאן דאמר בתמורה שם וכמבואר בזבחים שם דהקדש בדק הבית חל על קדשי מזבח ותפיס למעילה מדאורייתא, ורבי ינאי השיב לו כמסקנא דהלכתא, דלעלמא ליכא מעילה מן התורה, ואף דצריך פדיון לבדק הבית [וממילא גם העור נפדה] כדמסיק הש"ס שם וכשיטת התוס' ע"ש היטיב, מ"מ ליכא מעילה מה"ת כמו שבארנו, וכל זה לכל העולם, אבל למקדיש הזה יש בו מעילה מה"ת משהכהנים מעכבים בשחיטתם, ואהני לי' העיכוב לכפר אעשה דמתחייב בשעת העכבה והשהי', ולכך מעל המקדיש, ודקדק לו ביאור הדבר דלא ליסק אדעתי' דאעשה דאחר שחיטה נמי מכפרא, וא"כ איכא מעילה גם משום כפרה דאחר שחיטה, לכן ביאר לו שהמעילה היא רק מהעיכוב שהכהנים מעכבים בשחיטתה, אבל אח"כ אין בו כפרה למה שמתחייב אחר שחיטה, וא"כ אין כאן מעילה, ונמצא שאין לו תקנה אלא בפדיון [והמתבאר מהירושלמי דצריך פדיון למקדיש בהמה לבדק הבית, ולפי מה שביארנו הדבר מוכרח משום העור דתפיס, ויצא לנו מזה דאם הוממה הבהמה היא צריכה שתי פדיונות אחד לבדק הבית, ואחד למזבח, ככל קדשי מזבח שהוממו, מבואר ופשוט, ועפ"ז מבוארים דברי הירושלמי (נזיר פ"ב ה' א') אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי בדק הבית המזבח שקדם הקדישן את מומן, הרי זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה בא לו כל בעל מום אומר לו לתמורה קדשה והיה הוא ותמורתו יהי' קודש אמר רבי יצחק בן לעזר מכיון שהוא יודע שכל המימר לוקה אף הוא לא עלתה על דעתו להמיר, ע"כ, ועיי' בש"ס דילן (תמורה כ"ז.) והנה הפ"מ וכן בס' נחלת יהושע (סימן א') מחקו תי' בדק הבית מהירושלמי, שהי' בלתי מובן להם, אבל תמוהים דבריהם לענ"ד שהחליטו בפשוט שקדשי מזבח שהומם וחיללו על בהמה תמימה, קדושת דמים היא ואינה קריבה, ופלא הוא, הא מבואר בכ"מ עיי' קדושין (נ"ד) דתמימה המתחללת על בהמת קדשי מזבח שהוממה, קריבה בקדושתה, ועיי' (ר"ה ו':) שהומם וחיללו על אחר, ופירש רש"י שהביא תמימה ואמר זו תחת זו [והיינו כמסקנא דירושלמי דלא חיישינן לתמורה], ולענ"ד כך מתפרש ספיקו של הירו' שהקדיש בהמת הקדש מזבח לבדק הבית, וכשהוממה היא צריכה שתי פדיונות אחד לבדק הבית ואחד למזבח, וכשהביא בהמה תמימה ואמר זו תחת זו יש לכו בה שלשה פנים או שכיון לפדיון בדק הבית, וא"כ אין יכול להקריב התמימה דהא קדושת דמים היא [ותפדה למזבח כדקי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם] או שכיון לחללה תחת הבהמה בעלת מום בתורת קדושת מזבח, וא"כ יכול להקריבה, ובשני פנים אלו, הבעלת מום צריכה רק עוד פדיון אחד שני, או למזבח אם הראשונה היתה לבדק הבית, או לבדק הבית, אם הראשונה היתה למזבח, ועכ"פ ע"י עוד פדיון אחד תאכל, אבל יש ספק שלישי שמא כיון לתמורה, ואם כן הראשונה קדושה עדיין והתמורה קריבה, ואם ירצה לאכול הבעלת מום צריכה שני פדיונות, למזבח ולבדק הבית, וזה פירושו של הירושלמי אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי בדק הבית והמזבח [כן נלענ"ד להוסיף וא"ו לתיקון הלשון] פי' שהקדיש בהמת מזבח לבדק הבית שקדם הקדישן את מומן [שעושין תמורה, משא"כ אם מומן קדם להקדישן אין עושין תמורה] הרי זו תחת זו פי' שאמר על בהמה תמימה אחרת הרי זו תחת זו, בא להקריב תמימה, לומר שבתורת חילול למזבח כיון, או בתורת תמורה, שעל כל פנים היא קריבה, אין מניחין אותו, אומר לו לדמים קדשה, שכיון לפדיון בדק הבית, בא לו כל בע"מ [פי' ע"י פדיון שני לבד כמו שבארנו] אני אומר לו לתמורה קדשה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש, ואין לה תקנה אלא בשני פדיונות, ומסיק דלתמורה לא מספקינן כיון שהוא יודע שהמימר לוקה, [ויש לעיין הא קי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, א"כ איסורא איכא גם להתפיס התמימה לבדק הבית, והוה לן למימר שכיון רק לחלל למזבח, ואולי כיון שאין מלקות אעשה לא חייש האי גברא, כדמשמע קצת דנקיט הירושלמי כיון שהוא יודע שהמימר לוקה, גם אולי יש לדון ולהסתפק אם המתפיס תמימים לבדק הבית בדרך פדיון איכא עשה, אולי לא נאמר זה אלא בתחלת הקדש ודוק] לא עלת על דעתו להמיר, ונשאר רק ספק הראשון ודוק, כנלענ"ד]: (ה) והנה כללה תשובת ר' ינאי הקצרה ענינים עמוקים, שאעשה דאחר הפרשה מכפרא העולה אבל אעשה דאחר שחיטה לא, לפי שהשחיטה התחלת הקרבה הוא, ובזריקת הדם נגמרת ההקרבה, ואין כפרה באמצע, והנה לענינינו יש לומר שכיוון ר' יוחנן לעמוד על ספיקות אלו, בהיותם הולכים ללוות את רשבי"ה, הוא כלפי שאמרו חז"ל בכ"מ שמיתת צדיקים מכפרת כקרבנו', רצה לדון אם המית' והקבורה כפרה אחת נחשבין, וא"כ לא יכפרו על עבירות שבין מיתה לקבור', או שכל אחת כפרה בפני עצמה, ובאמת אשכחן בכ"מ שמיתת צדיקים מכפרת משמע המיתה לבדה, ובמדרש למדו מדכתיב ויקברו את עצמות שאול כו' ויעתר ה' לארץ, מכאן שכיפרה קבורתו שהית' זמן רב אחרי מיתתו כמבואר, ויתבאר לפנינו, ורצה לדמות מיתה לשחיטת הקרבן, והכנסתו לקבר כזריקו' הדם, ועיכול הבשר כהקטרה, ותפס לו שאלה זו, שהעולה ממנה שגם בקרבנות אין בהם כפרה בין שחיטה לזריקה, שהכל נחשב דבר אחד, וכמו כן עתה בהלויית המת אין כפרה לעם על חטאתם עתה, כי המית' והקבורה עמה יכפרו על הקודמות, והמתבאר בסוגיא דסנהדרין דמיתה וקבור' יחד הוו כפרה ע"ש בסוגי' (מ"ז:) והתוס' (שם מ"ו: ד"ה קבור') הכריחו דאפי' במת על מטתו הוא, כמו דאמרינן לענין נהרג בב"ד שהמיתה והקבורה ממרקין כפרתו כיון דבדינא מיקטיל, הכי נמי מי שמת בידי שמים כדרך כל הארץ, סוף סוף הלא דין שמים הוא, הצור ב"ה אין עול בפעלו, ודרכיו משפט, תלוי הכפרה בקבור' עם המיתה, ופשוט כי כמו שהמת עצמו מתכפר לו במית' וקבור' כן הצדיקים שמכפרין על הדור במיתתן, ככפרתן כן כפרת הדור, במיתה וקבורה, והתבאר מזה כתשובת ר' ינאי לר' יוחנן דבין מיתה לקבורה ליכא כפרה על עונות הדור שמתחדשין אז, והטעם כיון שהקבורה מישך שייכא למיתה למרק כפרתה, והמיתה לבדה עדיין לא כיפרה, ואיך תכפר הקבורה לבדה כמבואר:
אולם אדונינו דהמע"ה התבונן על המאורע בשאול שנהרג, וגם קבורה לא היתה לו סמוך למיתה, כמבואר בכתוב שלקחהו פלשתים לבשר בארצם, על זה עמד וישתונן דהמע"ה, איך הגיע לצדיק ככה, וראה בזה פנים אחרים, דמבואר בסוגיא דסנהדרין (שם), דהא דבעינן קבורה עם המיתה למרק הכפרה, היינו בנהרג ביד ב"ד ישראל [וה"ה למת בידי שמים כמו שבארנו] כיון דבדינא מיקטיל, אין המיתה מכפרת לבדה, אבל נהרג בידי עכומ"ז, דלאו בדינא מיקטיל, ההריגה עצמה כיפרה לו, אף בזולת הקבורה: ולפ"ז בשאול ודאי תחשב הקבורה כפרה בפני עצמה כיון שאינה צריכה לכפרת המיתה, וראה אדונינו דוד המע"ה, שסיבת עכוב קבורתו הוא לתקנת הדור שיתכפרו על העונות המתחדשים בין הריגתו לקבורתו, וזה אומרו הצבי ישראל על במותיך חלל, כלומר הציבוהו על במותיך, מה שנמשכה קבורתו של החלל הגדול הזה, וכי תאמר ישראל, מה נשתנו אלו משאר צדיקים המכפרים במיתתם שהקבורה צריכה להמיתה ואינה מכפרת בפ"ע, התבוננו נא איך נפלו גבורים, הלא נהרגו בידי עכומ"ז, שהמיתה כיפרה לבדה, ובשביל לזכות את ישראל לטהרם מעונות המתחדשים, הציב הוא ית' את החללים הצדיקי' הללו להמשיך קבורתם ונסלח בה לכל עדת ישראל: (ו) אל תגידו בגת, אחרי שהעריך לישראל היות הענין בחטאת הדור, ולהיות החטאים תדירים ומצויים נתעכבה קבורתם, וידוע שרות דבקה בעם ה', וערפה שבה אל עמה ואלהיה, והולידה בגת ארבעה הגבורי' גלית ואחיו, וכולם נפלו בידי דוד ואנשיו, ואחז"ל יבואו בני הנשיקה ויפלו ביד בני הדבוקה, לכשרונם וזכותם של ישראל, אבל עתה בטרם באו הדברים, אמר דוד בקינתו אל תגידו בגת ששם בני ערפה שפירשה מישראל אל תבשרו בחות אשקלון לאשר ערפה עצמה היתה ממואב, אלא שנתגלגל ענינה להוליד בגת, וידוע כי החוצות הם מקום שווקים שבאים לשם ממרחקים, לכן אמר אל תבשרו בחוצות אשקלון, ששם באים בני מואב, את מה שביאר להם תחלה כי רבו פשעי הדור, פן תשמחנה בנות פלשתי' בגת לומר יפה עשתה ערפה שפירשה מהן, כי גם בם החטאים מצויים, והגיעם העונש המר, ולבני ערפה שלום, ובחוצו' אשקלון לא תבשרו הענין בביאורו, כי משם יגיע הדבר לאזני בנות מואב פן תעלוזנה בנות הערלים, לומר הא כל אפין שוין. הרי בגלבוע כו' אמרו חז"ל ספ"ק דעירובין הרוגי מלחמה במקום שנהרגו שם נקברין, ומת מצוה קנה מקומו, וביארו שם שהמוצא מת מאלו על המיצר שצריך לפנותו, אם היתה שדה בור ושדה ניר שניהם סמוכות לשם, מפניהו לשדה בור הגרועה משדה ניר, שלא להפסיד שדה ניר, שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר, שלא להפסיד שדה זרע, וידוע שקבורת הצדיק עלוי הוא למקום, ואין חשיבות יותר מזה, לכן אמר אתם הרי גלבוע איעצכם אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, שלא תגדל עליכם זרע כלל, אם היות בה תיקון מצוה, כי יפרשו מן הזרע תרומות ומעשרות, ולכן אמרו (ע"ג פ"א) אין מוכרין ואין משכירין שדות בא"י לעכומ"ז, שלא להפקיע מהן מצות תרו"מ, עם כל זה יותר נוח לכם לבלי יגדל עליכם דבר, ויקוברו שם הצדיקים במקום שנהרגו, כי שם נגעל מגן גבורי', והוא שבח לכם יותר מטל ומטר ושדי תרומות:
ז ואולם ביאר עוד כי אף שהריגתו ונפלו על החרב הי' במקום אחד לבד, ולמה לכל הרי הגלבוע יקרא בקינתו, אך ידוע דרשת חז"ל במה שאמר שאול לנער העמלקי עמוד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, היינו חטא הריגת נוב עיר הכהנים דכתיב בהו כתונת תשבץ, והנה נאמר שם וימצאוהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאוד מהמורים, פחדו ז"ל הי' כאשר נבאר, הנה בס' פרשת דרכי' כתב כי פרט ענין הכתונת תשבץ, לפי שאחז"ל (ערכין י"ז.) כתונות מכפרת על שפיכת דמים, אך שאול לפי שחטא במכפר שהרג את נוב עיר הכהנים לא כיפרה עליו ע"ש דבריו ז"ל באורך, ומ"מ שבח הי' לאותו צדיק שנפרע ממנו מדה כנגד מדה, והנה ראשית חטאת בענין נוב הי' לאדונינו שאול בחיר ה' שקבל לה"ר של דואג, ואחז"ל (ערכין שם) לשון דומה לחץ כו' והורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנא' עליו, ואחז"ל כשאמר שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים, אמר לו הכית בלשון הכה בחרב, ואמרו שם בערכין שהמעיל מכפר על לה"ר, כשלא נתקבל ולא אהנו מעשיו, אבל אהנו מעשיו אין כפרתו תלוי' במעיל, לכן כשמצאהו אנשים מורים בקשת, שפט ענינם שזה נגד חטאת לשון הרע שקבל, ולאו במעיל היתה תלוי' כפרתו, דהא אהני קבלתו ויצאה אל הפועל, ויחל מאוד מהמורי', פחד כי זה אינו שייך להריגתם והעדר עבודת המעיל במותם, לכן אמר לנער עמוד נא עלי ומותתני כי אחזני השב"ץ (כתונת תשב"ץ] זה מדה במדה במה שנכשלתי וחטאתי במכפר, ותהא המית' בחרב [כהריגת הכהנים] כפרה לזה, ולפי שפחדו מהמורים [אשר היתה הסיבה למהר לו מיתה בעצמו] התחל בהיותם לנגד עיניו מרחוק בהרי הגלבוע ולא בטח להמלט מהם, כיון שנכשל בקבלת לה"ר הדומה לחץ, לכן אמר דוד לכל הרי הגלבוע אל טל ואל מטר עליכם כי שם נגעל מגן גבורים, שלא בטחו להנצל במגיניהם נגד חיצי האויב, מגן שאול בלי משוח בשמן, והבן:
ח מדם חללים כו' אמר עוד אם כן איפה שהריגת שאול היתה בכל גלגולי סיבותיו בחטאת הריגת נוב, וכן התבאר שנענש בחטא חמלתו על אגג ועל מיטב הבקר וחלב אילים לזבוח כו', ולא עשה כמצות הי, ואם כן למה יתגולל הדבר על ישראל כולו, הלא בחטאותיו הגיעו לו אלה, יציע להם בירור סתירת המונח הזה, כי כדאי היו צדקותי' וזכיותיו המרובים לכפר בעדו, לולא עכבו חטאת הדור, ועל זה ידוו הדווים, ויוכיח זה שהמאורע כולו הי' לא בחטא הצדיקים, שהרי יהונתן לא אשם באלה, לא השתתף בחטאת נוב שהרי לבבו שלם הי' לאהבת דוד, ואף כי חז"ל אמרו באגדת חלק, כי גם לדוד הי' שיתוף בחטאת הריגת נוב, שסובב הדבר על ידו, הכי יעלה על הדעת לומר כי גם יהונתן ברמזו אז על בריחת דוד על ידי הקשת והחיצים (שמואל א' כ') יחשב זה גם לו לפשע, לפי שברח דוד אל אחימלך נובה, זה לא ניתן להאמר, כי הלא לא התוה לו דרכו לנוב, גם לא ציוהו להתמהמה שם, וא"כ לא הי' ליהונתן שום שיתוף במעשה זו, וכן כאשר לא הקים שאול חרון ה' בעמלק והשאיר חלב הגבורים, הלא לא מצאנו פשע ליהונתן, ואין לחשוב מיתתו ומפלתו רק בעון הדור, וכיון שהשוו סיבותיו ונפילתו לנפילת שאול, בלי הפרש, הלא משרים נשפוט כי שניהם נלכדו בעונות הדור, וזה אומרו מדם חללים [נוב עיר הכהנים] מחלב גבורים [של עמלק] הלא גלוי לנו כי קשת יהונתן ר"ל קצת פעלו ע"י קשת לרמוז לדוד בריחתו, הלא פשוט לנו כי בשביל זה קשתו במלחמות פלשתים לא נסוג אחור, כי לא נמצא לו עון יכריעיהו לזה, כן נדע וחרב שאול לא תשוב ריקם, לא היתה ראוי' לשוב ריקם, כי - שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם צדיקים וישרים ראוים להאהב, והננו רואים ובמותם לא נפרדו השתוו במפלתם, אין זה כי אם לאשמת העם:
ט מנשרים קלו מאריות גברו פרט שתי תכונות אלו, והתנא אמר (אבות פ"ה) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ד' דברים אלו הן ביאור התאמצות האדם להקים רצון קונו, שהם בדרך כלל שני חלקים, עשה ולא תעשה, הנה לעשה צריך שני פרטים למהר לרוץ למקום קיום המצוה, גם יעיז נגד המפריעים אותו ממצות בוראו, ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, ובלא תעשה צריך כמו כן לברוח מהעבירה, ולא יעמוד במקום שיש חילול כבודו יתברך, ואם בכל זאת תדבקנו הרעה יתגבר על יצרו ולא ישוב מפני כל, והנה תכונת מהירות עפיפת הנשר הנחתה בתנ"ך כשמעופף לדבר שהוא תשוקתו, כמו כנשר יטוש עלי אוכל (איוב) שממהר למלאות רצונו לאכול, וכן כנשר חש לאכול (חבקוק א') אולם מרוצת הצבי מתוארת במקראי קודש בהיותו נס ונמלט, כמו הנצל כצבי מיד (משלי ו') [ובזה יובן מליצת הכתוב (ד"ה א' י"ב) בחשבו גבורי דוד אמר ופני ארי' פניהם וכצבאים על ההרים למהר פי' ייחד המרוצה להם לדמיון הצבי לענין המהירות לבד, אבל לא נדמו בענינם כי מרוצתו להמלט, והם מהרו בפני להבים נוכח האויב] והארי' גבור בבהמה לא ישוב מפני כל, ולבבו אמיץ לבלי יחת, וע"ז יתואר בכ"מ בעל לב אמיץ כי לבבו כלב הארי', ולקיים מצותו ורצונו ית' שהם כלל התורה עשה ולא תעשה, אמר התנא נגד מצות עשה הוי עז כנמר שלא יתבייש מפני המלעיגים עליו, כמו שביאר הטור א"ח סי' א', וקל כנשר לרדוף אחר המצוה אם היא רחוקה ממך, ונגד מצות לא תעשה שהצורך לברוח מן העבירה אמר רץ כצבי להנצל ממנה, וגבור כארי באמוץ הלב בלי לעשותה אם תדבקנו, [ותראה שהתנא תפס סדר הדברים כפי שהם מצויים, כי ע"צ הרוב המ"ע מזומנת לאדם לעשותה, ואתו היא, רק יפריעוהו מניעות זולתו, אמר הוי עז כנמר, שזהו מצוי, וקל כנשר אם לפעמים תצטרך לרדוף ולחזור אחר המצוה, ובעבירה הענין להיפוך כי על הרוב תועיל המנוסה ממנה, ובזה ינצל, תפס תחלה במאמרו רץ כצבי, ואם לפעמים אין מנוס, אז יתגבר כארי, והבן] והנה שאול כאשר הגיד לו שמואל מחר אתה ובניך עמי, אחז"ל באגדה (ויקרא כ"ו) שבשעה שהגיד שמואל לשאול בחיר ה', מפלתו ביד האויב, אמר לי' ואין מיערק [אם ניתן לו לברוח ולהנצל] אמר לו שמואל אי ערקת את משתזיב ואם אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי, אמר רבי יוחנן עמי במחיצתי ואמרו שם עוד שהשתבח בו הבורא ית', אמר ראו ברי' שיש לי בעולמי אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך עמו כל בניו, וזה יודע שיהרג הוא ובניו ומוליכם עמו כו' ע"ש, וחשו הוא ובניו לקיים גזירת הבורא ית' והטביעו עצמם בעומק המלחמה לא פנו לנוס כיתר הנמלטים מחרב האויב, כמבואר (שמואל א' ל"א) אך שתים זה עשו, חשו ללכת כולם לנגד האויב כנשר חש למלאות רצונו, וזאת שנית לא פנו ערף, התיצבו בלב אמיץ לקיים חפצו ורצונו ית', כדבר נביאו מחר אתה ובניך עמי, וחז"ל דרשו עמי במחיצתי שנמחל לו עון נוב על שנתבייש כו' ע"ש [וזה תראה מסכים עם ההצעה שכתבנו, שמיתת שאול ובניו הי' כפרה גמורה ומוחלטת, לא כשאר המתים כדרכן, שהרי מבואר בכ"מ ובחכמי האמת כי הנפש בהפרדה לא תשוב לשרשה ומקורה להתענג בנועם ה' עד שוב הגוף אל הקבר, וסמכו לזה מקרא מלא וישב העפר אל הארץ כשהי' אז והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ואיך יתכן לכאורה מאמר שמואל שמחר יהי' שאול במחיצתו העליונה, הלא קבורתו נמשכה הרבה כמבואר, אבל הוא הדבר שערכנו, כ"ז הוא בשאר מתים כדרכן שהמיתה לבדה אינה גומרת הכפרה רק עם הקבורה, לכן גם הנפש לא תמלא לחזות בנועם עד גמר הכפרה, אבל שאול שנהרג ביד עכומ"ז, כיפרה לו המיתה לבדה ושבה רוחו לאל ביום ההוא לעד מחיצת שמואל והבן] ובשתים אלו קלסם דוד המלך ע"ה שאול ויהונתן הנאהבים כו' ובמותם לא נפרדו, שהלכו כולם מה שאין האב עושה כן אף לבית שמחה, מנשרים קלו ללכת לקראת המקום המעותד להם לנפול בחרב, מאריות גברו לעמוד על עמדם בלב אמיץ לקיום רצונו וגזירתו ית':
בנות ישראל כו' הנה חז"ל (מגילה י"ג:) דרשו בשכר צניעו' שהיתה ברחל שמסרה סימנין שמסר לה יעקב ללאה אחותה, אם היותה רואה אותה נכנסה במקומה להיות גברת לאותו צדיק, והיא נכנעה בצניעותה בלי לקנאות בה, וחששה לבושתה ומסרה לה הסימנין, זכתה בשכר זה שיצא ממנה שאול המלך, התבאר כי מגדולת שאול ראו בנות ישראל עד כמה גדול כחה וזכותה של צניעות, שבשביל זה זוכה לצאת ממנה מלכים, ובאמת לא זו בלבד שכר הצניעות, כי דרשו עוד (ירושלמי פ"א דמגילה, והובא ברש"י יומא ס"ז.) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי' לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב, א"כ נמשך מהצניעות גם שכר זה לצאת ממנה ג"כ כה"ג הלבוש משבצות זהב, ובמות שאול הי' קינה לבנות ישראל אשר בחרו בצניעו' לזכות כרחל שיצא ממנו מלכות, ועתה ראו מה עלתה בו, וז"א בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים תפנוקי מלכות, המעלה [גם] עדי זהב [כהונה גדולה] על לבושכן כלשון הכתוב ממשבצות זהב לבושה, ואמר עוד כי בצדיקים הללו אין לתלות ענינים בדרך הטבע, כי הנהגותו ית' אותם אינה טבעית, שהרי (יהונתן הכה את פלשתים (שמואל א' י"ד) אף בהיותם למעלה והוא למטה וידוע שהצלחת הנלחם הוא בהיותו למעלה] עלה על ידיו ועל רגליו ויכם, ואיך נהפך עתה, כי בהיותו הוא וחילו בהרי הגלבוע שם נפל חלל ביד הפלשתים, וזה אומרו התבוננו נא איך נפלו גבורים [בגבורת ה' לא היו ראוים ליפול, כיד ה' הטוב' עליהם] בתוך המלחמה יהונתן על במותיך בהיותך ברום המצבה, חלל, ולאשר זכר צניעות רחל שלא נתקנאה באחות' וזכתה לצאת ממנה מלכות, אמר איך ראוי להתפעל על ענות יהונתן שאחז"ל שלשה ענוותן כו' יהונתן שאמר לדוד אתה תמלוך ואני אהי' לך למשנה, הוא גדר ענוה יותר גדולה שלא לקנאות ברעהו, על דברת המלכות, ועד כמה פרצה אהבתו אל דוד, והוא באמת יותר נפלא מאהבת רחל ולאה, כי הנה אחיות היו, ולא על מלוכה שהיא המעלה שאין על גבה מעלה, הי' מקום לקנאות, וזה אומרו צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד, בנועם עוז ידידות וענוות צדק, נפלאתה אהבתך לי יותר מאהבת נשים רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ויהונתן מבני רחל ודוד מבני לאה, הנה אהבת יהונתן לדוד יותר נפלאת מאהבת האחיות האמהות, אמר יש לקונן על אבידה זו מקרב ישראל כאשר התבאר למעלה כי כח שאול נגד זרע עשו [אחז"ל אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו] הי' בחרב להכריעו בתחלת נפילה, משא"כ יהודה אשר גבר באחיו, ואף כי לו יאתה המלכו' מ"מ אין כחו לנצח עשו בחרב [בתחלת נפילה] כ"א בקשת אחרי פנותו ערף, המשיל הדבר, כי גבור אשר ככחו וגבורתו כך הם כלי מלחמתו, הנה אף אחרי נפלו הלא כלי מלחמתו יצלחו להשתמש בהם זולתו, אבל יש להתאונן ולקונן על שאול איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, כי לא יצליחו בהם בני יהודה לנצח האויב כ"א בקשת כמו שנתבאר:
יא הנה התבאר התאוננות דוד על העדר הצדיקי' ואין להתיצב זולתם נגד האויב, כי הם מגן בעדינו בצדקתם וכשרון פעלם ואף אנו כי ירד ירדנו הנה נגד השרי' של מעלה המסטינים ומקטריגים עלינו, ואין אחד מתחזק לעזרתינו מכל שרי יושבי תבל, כמה יגדל שברינו בהעדר צדיק גדול הדור אשר בצלו חיינו, ונשאו פנים לדורו בעבורו, ואנחנו בצוק העתים אשר אין לנו יום שאין כו' לא נדע מה נעשה, על זאת תרדנה עינינו דמעה, כי גדול שברינו, ואי' חרב גאותינו להתיצב נגד מתקוממינו בשמים, אוי לדור שאבד בחירו, זכרו נא אחי תהלוכות הצדיק יעקב איש תם יושב אהלים מאיר לארץ באור תורתו וקדוש' יתירה היתה חופפת עליו כל היום, משוש הי' לדורו מנעוריו ועד יום העלותו צדקתו ומעשיו הכריזוהו בקרב ישורון, התברכו בו כל יודעיו, הוא הגבר מאס חמודות תבל, וישם תורת ה' לו מנת חבל, כי אף שהי' משופע בעושר אהני לי' קמרא דאביו ובית חותנו הגבירים אנשי השם והמעלה הנודעים בישראל בהצלחתם יכשרונם משפחות עדינות אשר בכבודם תתיימר האומה הישראלית, והגאון הצדיק ז"ל מעודו גדל בתורה ועמל בה מספר ימי חלדו אשר שלחו ה' להחיות עם רב, לן יאות למבכי ולמספד כי חשכו עתה כוכבי נשפינו, ירדנו ואין מקים, כי שב יעקב אל מחצבת קדשו, והנה ירמיה אמר (י"ג) תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך, ראה ז"ל כי השכינה תעדר מישראל ויסתלק אור הנבואה מהם, וגם כי ישובו בבית שני לא יגיעו למעלה המקווה להם בצוק העתים, וישוב בית ה' ליפול ביד מחריבים, ויתגבר משך שפלותינו עד קץ אחרית הימים, כמו שהתבאר אריכות הדברים בחזון דניאל וחלום נ"נ שראה אומה שלימה שולטת על העולם בכללו ויעשו ויוכלו גם בישראל כרצונם, וראה תחלה מלכות נ"נ רישא דדהבא, ואח"כ מלכות פרס ומדי חדוהי ודרעוהי דכסף ואחריהם מלכות מוקדון מעוהי וירכוהי דנחש, ואחריו מלכו פליגו שקוהי ורגלוהי די פרזל, חשיל כולא, עד סוף משיכת הרגלים יהי' שלטונם, התבאר אצלינו הדברים בארוכה במ"א בעה"י, וידוע כי נגד גדולתינו בבחי' הקדושה הר ציון וירושלים אשר בה הר ה' מבוארת בחינתם בחכמת האמת, כי ה' יסד ציון, ומלכותו וגדולתו על הר קדשו משוש כל הארץ, ונגד זה בהתרשלינו מעבודת ה' יעלה מעלה שלשון זולתינו בהר שעיר והר פארן כידוע ליו"ח, וביארנו במ"א דברות ק' (תהלים ע"ו) ויהי בשלם סוכו ירושלים עיר הקדש] ומעונתו בציון, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [הנבואה הנמשכת מביה"מ כמאמחז"ל בירושלמי סוכה (פ"ה) למה נקרא שמה בית השואבה שמשה היו שואבים רוח הקדש] ושתי אלה הכניעו ראשי מתקוממינו ישמעאל ואדום, שמה שיבר רשפי קשת [תואר לישמעאל דכתיב בי' ויהי רובה קשת] מגן וחרב [תואר לגבורת עשו דכתיב בי' ועל חרבך תחי'] ומלחמה סלה, כי הוכנע כחם ואונם, אשר לא יוכלו לכלותינו גם בהיותינו פזורים ביניהם נתונים בשפל בסתר המדריגה, ואמרו ז"ל הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו איך אומה אחת יכולה לדור בין ע' זאבים ומהררי גדולתם וגבורתם של הטורפים נשקף לנו כי אדיר במרום ה' ועינו אל יראיו, להשביח שאון קמיו, וזה אומרו נאור אתה אדיר מהררי טרף הר פארן והר שעיר משם נודעת כי נאור ואדיר אתה, בהתקיים עדתך הירודה עד עפר, ואין איל, כח אין בנו להתיצב ולהלחם, כאשר מאז נעזרנו מאתך לקום כנגדם במלחמה ורוח גבורה אך עתה הן דרכך לסכל עצתם, אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כל אלה נחלנו לנו סלה מציון מעונך וירושלים סוכתך, והגלות הארוך הזה נרמז בתורה בתחילת הבריאה, והנה תוהו ובהו וחשך על פני תהום כדרשת חז"ל באגדה במקומו שם, לכן התחנן ירמיה ויעד בעם ה' אשר ישובו אל ה' בטרם יסתלק הכבוד, ויעדר אור הנבואה ושכינת עוזו ית', וזה אומרו תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך, טרם יתחיל גלות החשך מלכות מוקדון, כמבואר באגדה שם ופני תהום ראמילוס כדרשתם ז"ל שם כי הגליות ושלטון שתי אלה נמשכו יחד כמבואר בדניאל, ובחזון השני נכללו שתיהם בצפיר השעיר וקרניו, ע"ש בביאור:
יב ובדרושינו בארנו בע"ה מאחז"ל (פסחים נ"ז) מאי סלקא בי' ביששכר איש כפר ברקאי (דהוה כרך ידי' בשיראי ועביד עבודה] אמר מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי, אמרו מאן לוכח כה"ג דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו אחוי בידי' אי גדיא יאי ייסק לתמידא, אמר מלכא הואיל ואחוי בידי' קוצו לידי', והמאמר תמוה מאי בקיאותו דכה"ג בטעם הבהמות מכח דמקריב ע"ג מזבח, ואף דאכיל חזה ושוק, וכן חטאות ואשמות לא בשביל זה יהי' בקיאותו בהטעם יותר כמובן, אמנם ידוע כי דרכם הי' לדבר במחוג וברמז, הם דברו על שלטון פרס ומדי שנראו לדניאל בחזיונו באיל וקרניו, ועל ממשלת מוקדון וראמילוס, שנראו לדניאל בחזון הצפיר והשעיר וקרניו, וכבר חקרו חז"ל (גיטין י"ז.) איזה מהן היו נוחין יותר לישראל במשלם על עם ה' ע"ש ובתוס', וידוע ליו"ח כי הקרבנות והעלאת האברים ופרדים וכל הניתן לאש לאכלה היו להכניע כחות הס"א אשר שלטו לרעה, ולכן יעקב אבינו הגיש לאביו שני גדיי עזים טובים כדרשת חז"ל טובים לך טובים לבניך [והם היו מכוונים נגד שני שעירי חטאת שקרבו בר"ה [כידוע מהזוה"ק ברע"מ פ' אמור שהי' זה בראש השנה] חטאת ר"ח וחטאת היום הארכנו בדרוש בעה"י, ובארנו מה שהלבישה עורות גדיי העזים על ידיו וחלקת צואריו ע"ד שמצאתי בשם הגר"א ז"ל פי' המאמר בסוכה (מ"ח.) בהנהו תרי צדוקי חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה, שפירש ז"ל על שתי אלו ישמעאל וראמילוס, ואמרו שם משכי' דההוא גברא היינו סוכת עורו שישבו בו הצדיקים וששון רומז לעשו כמבואר שם, ולכן גם בעת קבלו הברכות הלבישה אותו עורות גדיי העזים כי בהעור יתעדנו הצדיקים, והרחבנו הביאור בס"ד אכ"מ] והוא נגד שליטת השעיר וקרניו בבית שני המכוון ליצחק אבינו, ומלכא ומלכתא הוו יתבי ומתווכחים ע"ז מלכא אמר גדיא יאי המוקדנים ומלכתא אמרה אימרא יאי הפרסיים [וע"ד ח"א היו הדברי' מכוונים בדיעותיהם כידוע שעשו הוא בחי' דוכרא וישמעאל בחי' נוקבא, עיי' הגר"א ז"ל בספד"צ (פ"ה) דברים עמוקים ונחמדים, וידוע שהישמעאלים והפרסיים מתאחדים בשרשם ואמונתם, ולכן מלכא אמר גדיא יאי כבחינתו, ומלכתא אמרה אימרא יאי כבחינתה] והסכימו שהכה"ג יכריע מהקרבת הקרבנות ידע רמזי הדברי' וכחותיהם של מנגדינו, והכה"ג הכריע והראה להם גם כן רמז נאה, שבבל ופרס ומדי הכי נכבדים המה מהצפיר והשעיר, שהרי בחלום הראשון שראה נ"נ כלל הד' מלכיות בדמות אדם שלם, נרמזו פרסיים בחדוהי ודרעוהי, ומוקדנים וראמילוס בירכוהי ורגלוהי, והלא נכבדו הידים והחזה מהירכים והרגלים [וזה פשוט, וחז"ל אמרו (שבת כ"ב.) ושפך וכסה במה ששפך יכסה ביד שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו] והיינו דאחוי בידי' כלומר כיון שאימרא נרמז בידים ודאי נכבד הוא מהשעיר שנרמז ברגלים, ושב להורות ולהגיד להם הכרעה נכונה אי גדיא יאי יסק לתמידא, ולפי שיש באחוי בידא דרך בזיון קצף המלך למה עשה כן, ואם כי חפץ להראות הם תשובת ויכוחם, הי' לו להראות על החזה, שהרי נאמר חדוהי ודרעוהי, לכן אמר הואיל ואחוי בידי' ליפסקוה, והוא נכשל בזה מדה במדה שהי' כורך ידיו בשיראי בשעת עבודה, והבן כ"ז יפה. (יג) ובטרם יתנגפו רגליכם כי ראה שאם לא ישובו עתה ימשך הגלות עד סוף משיכת הרגלים, וידוע כי את זה לעומת זה עשה ה', וגם בבחי' הקדושה נגד שליטת שכנגדה ותוקף התגברותם, יש קשר הקדושה גם כן בשיעור קומה כלולה מאברים ופרקים המכוונים לעומת זולתה, וע"ז אמרו חז"ל אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם של אומות מרשיעי ברית, לכן אמר כי אם לא תשובו עתה הנה ארוכה היא שפלותיכם, יתנגפו רגליכם סוף הגוף על הרי נשף [הר שעיר והר פארן] ואמרו חז"ל אם ראית דור שצרות רבות ותכופות באות עליו חכה לו, עם כל זה אין הענין מוחלט. כי במשך הארוך התקוממו עלינו בגזירות ושמדות רבים מסרו נפשם על קדושת שמו ית', רבבות אלפי ישראל אשר בדמם תתימר האומה לפני יוצרינו ית', ורבים אשר לא התגברו לעמוד בנסיון הלכו חשך ולא אור, ונטמעו בארצותם לגוייהם, עד ישוב מצרף ומטהר לזקק כבור סיגים מתוך כור הברזל, וזה אומרו וקויתם לאור בתגבורת הצרות הרבות והתכופות, ושמה לצלמות [תשפוכת דם חסידינו] ושית לערפל [הנמשכים לילך חשך] הנה רמז להם כל הנועד להם, ואולם הסתיר אורך הענין והמשך כאשר הסתירוהו כל הנביאים והחוזים, שפלות ישראל וכניעתם ומיעוט השרידים מקרבם, כי תתבלבל סברתם ודעתם, וכי נתבונן בנבואת ישעיה (פרשה כ"ד) שמה נמצא רמוזים כל קורותינו פזורינו וצרותינו, אמר שם כי כה יהי' בקרב הארץ בתוך העמי' כנוקף זית כעללת אם כלה בציר רמז למיעוט החכמים והחסידים, וכלשון הזה אמר מיכה (ז') אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללת בציר אין אשכול כו'] ועם כל זה השרידי' המעטים הללו יתחזקו על מצבם, המה ישאו קולם [רומז לקול יעקב המגין בעדינו נגד ידי עשו, כמבואר בכ"מ] ירונו בגאון ה' צהלו מים [כידוע שהרשעים נמשלו לים] ויעד עוד פזורי ישראל צאן קדשים בירכתי ארץ, וגם שם בכל צרתם יזמרו לשמו ית' עם כל שפל מצבם ענים ומרודם, אמר מכנף הארץ זמירות שמענו, שבח ורון לשמו ית', ורומז לירכתי צפון, המכוון לנגד קדושת הר ציון, וע"ז הענין רומז מזמור הארוך תהלים (מ"ח) ע"ש, ועי' מ"ש הגר"א ז"ל עם תוספת ביאורינו בעה"י בענין ששון ושמחה, לכן אמר צבי [פאר ועטרת הוד הוא] לצדיק, [המכוון בבחינה זו] ואמר רזי לי רזי לי כי הדברים כמוסים לא ניתנו די באר עד יערה עלינו רוח ממרום:
יד ואם לא תשמעוה עתה לעכב הכבוד ושכינתו ית' לבלי סור מכם, במסתרים תבכה נפשי, רזי לי, מפני גוה, ר"ל נפשי תאבל מפני גוה גוף שלם מראש עד הרגלים תכלית כניעתינו ביד הד' מלכיות עד כלה זעם, ודמע תדמע הנפש הזאת, חיי רוחינו כמארז"ל בפ' בתרא דברכות, כשהקב"ה זוכר את בניו כשהם במעוף צוקה וכובד השיעבוד מוריד שתי דמעות לים הגדול [בארנו ציור הענין במ"א בעה"י] ותרד עיני דמעה בפועל ממש כי על העתיד להיות צייר הבכי לנפש במסתרים, ואולם כי נבואת של ירמי' הי' לאחר גלות יכני' ועל זה בכה בפועל, ואמר ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' החרש והמסגר, ועל בחינה זו העירנו גם איוב בחשבו הד' מתכות כסף וזהב ברזל ונחשת, רמז לד' מלכיות, וחלקן לשנים כמו שחלקן דניאל האיל בעל הקרנים הורה למלכות פרס ומדי והצפיר והשעיר וקרניו למלכות מוקדון וראמילוס, וכן חשב כאן, והתחיל בכסף לפי שאיוב הי' בימי פרסיים, כמבואר בפ"ק דב"ב חשב תחלה הכסף שבזמנו ואח"כ הזהב למעלה ממנו, ולכן כסדר זה חשב הברזל והנחשת שלמעלה ממנו, וביארוהו חז"ל בירושלמי שהצגנו פתח דברינו שד' דברים הללו הן תשמישו של עולם, כי העולם כולו נכנס תחת סוג הד' מלכיות אלו כסדרן, ועלינו יגינו הת"ח בזכותם להתיצב לפני אדון כל להליץ בעדינו, וכלן אלה אם אבדו יש להם חליפין כנודע חלוף המלכיות זה אחר זה:
אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו, אבדנו מגן וצינה נגד תשמישו של עולם ושלטונם, וענין חליפתו ותמורתו, נלענ"ד שהונחו שמות אלו, חליפין נקרא מה שנכנס לרשותו של אדם דבר חליפי דבר, אולם לשון תמורה הוא על דבר שאינו בגדר קנין וזכות, כמו ההמיר גוי אלהים, שהאלהות אינו דבר קנוי לאדם, רק יחשיביהו ויכבדיהו תמור דבר אחר שהי' מכבד, [ודרשת חז"ל (ב"מ מ"ח) ועל התמורה זו חליפין אינה סותרת זה ע"ש] והנה הת"ח בהיותו אתנו הוא תועלת לנו לחכמתינו על שני פנים, א) כי נקח לקח מפיו בהלכות ומשפטי התורה, והוא משועבד לנו בזה על דרך קנין כמאחז"ל ב"מ פ' השואל שאיל לן מר כו', ב) כי בזמן שהת"ח בעולם אור החכמה מתרבה בעצמותו בשפע אצל כל תופסי התורה, וחכמת עסק תורתו מיפעת על לומדי התורה בדורו, ולכן אחז"ל (תענית פ"ג) שבבא חוני המעגל אחר דניים שבעין שנין, אמרו בני הישיבה נהירין לן שמעתתא כבשני דחוני המעגל, הרגישו תוספת אורה בשמועותיהם הנאצל מאור חכמתו ועסק תורתו, ובהעדר הת"ח ואיננו כי לקח אותו אלקים, יחשכו כוכבי נשפינו, ושמעתתן מחשכא ואלו התנוצץ לנו אור חדש מת"ח אחר היינו מתנחמים, אבל חבל על דאבדין ולא משתכחין שתי הבחינות, ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו להשתעבד לנו לקנינינו ללמוד ממנו, ומי מביא לנו תמורתו אור שופע ממנו שהוא בגדר תמורתו, וכדסיים הקרא והחכמה מאין תמצא, אהה מאין יתבררו לנו שמועות והלכות שלמדנו ממנו, ואי זה מקום בינה שהמקום שת"ח שרוי בהיותו בזה העולם הי' העולם שלנו מקומו, וניתוסף בו אור תורתו אצל הכל, אבל אחרי שעלה השמים הנה לא כאן אתנו מקום בינה, להשיג על ידו תוספת אורה, שוטטו נא אחינו בכל קצוי מדינה ההניח אחריו כמוהו בתורה וביראת ה' ובמדותיו הנודעים על כנפי ארץ אשר האיר עיני הדור בחיבוריו, שמה נודעה ידו החזקה וזרוע עיונו בש"ס ופוסקי', נהירין לי' שמעתתא, ובשכר יגיעתו ושקידתו [מנעוריו ועד יום עלותו לשמים] בתורת ה', זכה לזכות את הרבים לתורה ולתעודה, וירא הוא ית' כי אין העולם כדי לו נטל את האור וגנזו בשמי ערבות, בא שמשינו, כעורים נגששה, מי ילבן לנו הלכות עמוקות, כי הנה החשך יכסה ארץ נמס רוחינו לקול השמועה, סוגרו דלתות החכמה ואין פותח, הארץ בריחי' בעדה ואראלים אחזו באה"ק:
טו וביאור מאמר הכתוב ואיזה מקום בינה, דמשמעו שאין כאן רק שינוי מקום בהעדר הת"ח, כן הוא באמת כי עסק התורה מיוחס לת"ח אף אחרי מותם, כמאחז"ל ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ואמרו בב"מ פר' הפועלים דרבנן סלקי למתיבתא דרקיעא כל אחד לפי מדרגתו וכשרון זכותו, שם ינוחו יגיעי כח במנוחה שאננה ושפתותיהם דובבות שמועות והלכות, ורבו בבינה יתירה התוספת בהון, ורק בקיום המצות המעשיו' אמרו כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, וע"ז יש לבאר מאחז"ל (ברכות ה:) ר"א חלש על לגבי' ר' יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלי' ר' יוחנן לדרעי' ונפל נהורא חזיי' דהוי קא בכי א"ל אמאי קא בכית אמר לי' להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר לי' על דא ודאי קא בכית כו' עיין מפרשים, והדבר נראה קצת רחוק גם יקשה בפשוטו למה לא הבהיק תחלה מאור פניו עד דגלי' לדרעי', והלא פניו הי' גלוי מתחלה, אבל הדברים מתבארים בעה"י לנכון, ידוע כי בעשות האדם מצות קונו בשלימות באחד מאבריו, ולא פגם מעולם באבר ההוא, נעשה האבר ההוא מרכבה לשכינה ושכינתו ית' תופיע שם באור נפלא, כדרך שאמרו חז"ל בירו' יומא שבבית ראשון הי' הכה"ג נכנס ויוצא לפני ולפני' לאורו של ארון, כי כיון שהי' שם משכן אור הרוחני וקדושתו, נמשך ממנו אור גשמי כי כל הדברי' שרשם ברוחניות כנודע לח"א, ולפי שאמרו בירושלמי ברכות (פ"ג) הביאוהו הפוסקים שר' יוחנן הי' עלול לנזילות, ולא הי' מניח תמיד תפילין של ראש, ובשל יד הי' נזהר ללבשו תמיד, ובלי ספק כתורה עשה וכמצוה, ולא פגם ידו מעולם בשום חטא כל דהו, ובהניחו תפילין בזרועו הי' שם משכן קדושה כדוגמת מרכבה העליונה וגלי' לדרעי' שעליו תפילין ונפל נהורא, כמו שבארנו באור הארון, וע"ז התעורר ר"א לבכות. אמר כי לא תאבד תורתו של ר' יוחנן במותו כי גם בקבר יהיו שפתותיו דובבות, ויעלה למתיבתא דרקיע אבל על דא בכה על האי שופרא הנמשך מקדושת מצות המעשה דבלי בעפרא בקבר, כי אין מעשה בשאול אשר האדם הולך שמה, שנעשה חפשי מן המצות, וא"ל על דא ודאי קא בכית, והיא בכי ומרירות לאנשי לבב ובכו תרווייהו, אבל על החכמה אמר איוב רק מי מביא לנו תמורת הת"ח להאיר חשכת אפילתינו, כי הביטו נא אי זה מקום בינה מעתה לא אתנו כ"א בשמים, לכן אמרו חז"ל (שבת ק"ו:) כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו, הוא מדה ראוי' לו, תחת אשר לא החשיב העדר הת"ח מדורו אשר הוא עודנו חי גם בקבר וכמו שאחז"ל יבמות אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לו לאדם להיות דר בשני עולמים, אלא אמר דוד, יה"ר שיאמרו שמועה מפי ויהיו שפתותיו דובבות כאלו הוא חי] וראוי למתרפה הזה שלא נשא פנים לתורה להשיב לו גמול לקוברו בחייו: (טז) וראוי לדור יתום כמונו היו' לעורר קיני' ונהי בהלקח נזר ראשינו, ומה יעשו אזובי קיר, סר צלינו ויעקב הלך לדרכו [בקדש[ ויפגעו בו מלאכי אלקים, לקדם פניו בשלום ומנוחה שאננה, ולנו יום ההוא יום חשך שכנה עליו עננה, אל שמועה כי באה יתרעש הארץ ותהי לחרדת אלקי' כי נאסף המאי' לארץ, והנה מעו' צוק' ואור חשך בעריפי', וירב בבת יהודה תאני' תתיפח תפרש כפי', רוח אפינו אחז צדיק דרכו לשמי מעל, ותזעק שארית ישראל אל אבינו שבשמי' על מי נטשת הצאן האלה במדבר, צאן אובדות אין מורה ומנהל למו, ותהי עדת ה' נבוכה, בכל חוצות הוי להשמעות אזנים נמס כל לב ורפו כל ידים, במספד תמרורים עפעפינו יזלו מים, ואחז"ל (שבת ק"ו.) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן כו' אמרי לה דמית גדול ואמרי לה דמית קטן ופירש"י דאמרינן (ברכות ס"א.) בקלקלה מתחילין מן הקטן, ועל אמרי להגדול לא הביא סעד וראי' לסברתו, ויש להבין סברת המ"ד גדול הא רבי מקרא יליף התם דמתחלא פורענותא מהקטן:
והנלענ"ד בהקדם הסוגיא בברכו' שם ובעירובין (י"ח.) נקיט הש"ס הדברים בסגנון אחר, בברכות שם אמרינן דרש ר"נ בר רב חסדא מאי דכתיב וייצר כו' אלא לכדר"ש בן פזי דאמר אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, א"נ לכדר"י בן אלעזר דאמר דו פרצופין ברא הקב"ה את אדה"ר [ורשב"פ ס"ל דחד פרצוף הוה הכי מוקים הש"ס בעירובין שם] ויבן את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף [כר"י בן אלעזר] וחד אמר זנב [כרשב"פ] בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב, [היינו רשב"פ, וחד מרב ושמואל] מאי אחור וקדם צרתני אחור למעש' בראשית וקדם לפורענו' בשלמא אחור כו' אלא וקדם לפורענות פורענות דמאי אילימא פורענות דנחש והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין כו' ובקלקלה מתחילין מן הקטן בתחלה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם אלא פורענו' דמבול דכתיב וימח כו' מאדם ועד בהמה עכ"ה, ובעירובין שם יש שינוי דמייתי נמי פלוגתא דרב ושמואל [ומילתי' דרשב"פ מייתי שם בסוף הסוגיא] ופריך פורענו' דמאי אלימא משום קללה והא בתחלה נתקלל נחש כו' ולא מייתי מילתא דרב כלל, וגם נקיט לי' בלישני' קללה ולא לשון פורענות, וכבר עמד בזה הצל"ח בחי' משתומם על השינוי, וחלילה לומר שדבריהם ז"ל באו בלי כוונת מכוון כי רוח ה' דבר בם [ועיי' רש"א בח"א שם] ובביאור הדברים נאמר, דלכאורה יש לדקדק ולהקשות מנ"ל לרבי לחדש כלל זה דבקלקלה המשפט להתחיל מן הקטן, ובתענית (ט"ו:) מותיב מהאי כללא אמתניתין דהתם] משמע אף בדבר שאין שם שום צד במי יוחל הענין ושוין כולם, מ"מ מתחילין מן הקטן, והא בסוטה (ח':) שנינו בירך התחילה בעבירה תחלה ואח"כ הבטן לפיכך תלקה הירך תחלה ואח"כ הבטן, א"כ משפטי ה' הוא שהמתחיל בעבירה תחלה יקולל תחלה, ובאמת בב"ר (פ"ו נ') דריש בפשיטו' וימח את היקום דגבי מבול דמי שהתחיל בעביר' תחלה ממנו התחיל' הפורענו' ובזה הלא כדין נתקלל הנחש תחל' ואח"כ חוה ואח"כ אדם, כסדר חטאם, שהנחש הסית תחלה ואח"כ חטאה חוה ואח"כ אדם, וכן נתקללו, ומאי ראי' מכאן לכל מקום להתחיל הקלקל' מקטן שאין לו משפט הקדמת הקללה, דלמא היכא דשוו בענשם, ממאן דבעי מתחילין [או אפילו מגדול], והנלע"ד ביישוב קושיא זו, בהקדם דברי החו"י (סי' קס"ו.) שהביא קושיית הנ"ל ושארי מחברים בהא דפירש"י בפירוש התורה שהנחש נדון כדין מסית, והא מסית לא מיחייב אלא בעכומ"ז, והחו"י תירץ בפשיטו' שבאמת הרשב"א כתב שחטא עץ הדעת הוי ממש כחטא העגל, והביא עוד החו"י הא דאמרינן בסנהדרין (ל"ח:) אמר רב אדם הראשון מין הי' נמשך אחר טעות עכומ"ז רש"י] ר' יצחק אמר משוך בערלתו הי' כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר, רב נחמן אמר כופר בעיקר הי' כו' וכל זה הוא מחלוקתם בביאור החטא של עץ הדעת, וענינם סוד נכמס ליודעי חן, עכ"פ הרי מבואר דעת רב ור"נ דשמץ ע"ג הי' בחטאו:
יז הן אמת שדעת ר' יצחק צריכה ביאור דנקיט הגדלת חטאו [באכילת ע"ה] שהי' משוך ערלה, ונקיט לה בג"ש, הא ביבמות (ע"ב.) מסקינן דמושך ערלתו מדרבנן הוא ע"ש, אמנם בתשובה תמכנו דברי הט"ז ביו"ד סי' רס"ד דנולד מהול שמשך לו ערלה חייב למול מה"ת והארכנו שם ליישב קושיות הש"א על הט"ז:
והעולה שם מדברינו שתמכנו יסודו של הט"ז דבנולד מהול משוך חייב למול מן התורה, ובזה דברי רבותינו בעלי התוס' (יבמות ע"ב. ד"ה ומדרבנן) מיושבים כפי גרסתם בשבועות דמשוך ערלה בכרת היינו במי שלא מל כלל, אלא הי' פטור ממילה מחמת שנולד מהול ובמשיכת ערלתו נתחייב כרת, וכן עולה גם פירושו של הרע"ב (אבות פ"ג) שמנאו בין אותם שאין להם חלע"ה, ופי' שם דהיינו שמשך ערלה היינו כפי שיטת רבי במשוך ערלה שהי' נולד מהול שחיובו דבר תורה, [ויותר מסתבר לי' לדרוש ע"ז קרא דאת מצותו הפר, ולא דריש לי' בפשוטו במי שלא מל מעולם דלשון הפר משתמע יותר שהפר ע"פ מעשה ודוק]:
הכלל העולה דלרבי מידרש את בריתי הפר לדינא דאו' [ולדידן הוא דמסיק הש"ס ביבמות דמדרבנן הוא בכל משוך שמל כבר] ומשכח לי' בנולד מהול כמו שנתבאר, ומיני' דריש הפר הפר בג"ש אקרא דמצותו הפר הכרת תכרת כו':
ומעתה מיושב יפה דרשת ר' יצחק, דבפרקי דר"א איתא הובא בילקוט, דאדם הראשון נברא מהול ושפיר למד בו ר' יצחק הג"ש כשיטת רבי דאת בריתי הפר קאי על נולד מהול שמשך ערלתו, וזה הי' פגמו של אדם הראשון בעץ הדעת:
יח העולה מתוך השמועה דלרב וכן לרב נחמן הי' חטא אדם הראשון משורש ע"ג, ולר' יצחק בשיטת רבי הי' משיכת ערלה, ואומר אני שדבר מבואר הוא דמסית לע"ג חטאו ישא בהסתה לבד אפילו לא ישמע לו חבירו, ואולם המסית לשאר עבירה ומטה את חבירו מדרכי חיים, אף שענש יענש בדין שמים, ועי' ח"מ (ס"ס ל"ב) ובש"ך בהג"ה שם דקדק מהא דאמרינן בסנהדרין (כ"ט.) שאין טוענין למסית הרבה הי' לכחש הקדמוני' לטעון כו', ומה הי' לו לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והקשה מזה הש"ך על שיטת הפוסקים דבדין שמים נענש כל מסית חבירו לתקלה אפי' לא שכרו, א"כ מה הי' מועיל לו לכחש טענה זו להנצל מדין שמים, ואיני מבין לענ"ד שלא למד הש"ך בפשוטו בהיפוך דהא באמת נענש הנחש בדין שמים, אע"ג שלא שכר ורק הסית באמירה לבד, ומה בכך שלא טען, אם הדין נותן שלא יתחייב בדין שמים, יקשה נילף מעונשו של כחש דבאומר לחוד לחבירו לעבור על איסור, אפילו לא שכרו יש דין שמים, ותקשה מזה על הפוסקים שחילקו דבאומר לחוד לחבירו להעיד שקר לזולתו אינו חייב בדין שמים ובשוכר חייב, ולפענ"ד החילוק הוא רק דהיכא דליכא הכאה להעובר מחטאו, לא מיחייב המסיתו לפי שסברא הי' שלא ישמע לו, אבל כשיש הנאה להעובר בעבירה זו, וזה מסיתו עליו אף שאין ההנאה באה מצד המסית רק מצד העבירה עצמה, מ"מ יש עונש ביד"ש על המסית, שהרי ההנאה תסייעו שישמע לו הניסת [ומ"מ למאן דאמר בדיני אדם חייב המסית בכל עבירה, דיש שליח לדבר עבירה, אין המסית חייב בדיני אדם על הכאת חבירו שלא מצינו בתורה זה נהנה וזה מתחייב (קדושין מ"ג.) ועיי' מל"מ ודוק] ואם כן בעה"ד שהי' טוב למאכל ותאוה לעינים, פשיטא דדמי לשוכר גבי עדות, כיון שיש הכאה להעובר, משא"כ בעדות ע"פ הסתה לבד בלא שכירות שאין כאן שום הנאה לחוטא, ולפי מה שנתבאר הי' ענין הנחש כשוכר ממש, ולכ"ע יש עליו דין עונש בידי שמים, והא דקאמר הש"ס שהי' לטעון, היינו שהי' לו קצת התנצלות והמתקת ענינו בתורה, והכתוב לא הכתיב עליו זה והגדיל אשמתו, לפי שאין טוענין למסית ודוק היטיב] אבל אימת הוא מתחייב בדיני שמים בשעה שכבר עבר חבירו, אבל קודם שעשה חבירו דברו אין עליו עונשו וזה דבר פשוט ומבואר:
ועתה ניישב דברי רבותינו בתלמוד דרבי יפה למד מכאן שבקלקלה מתחילין מן הקטן מדנתקלל בתחלה הנחש, שהרי לשיטתו הי' אדם הראשון משוך ערלה בחטאו בע"ה, ואין על הנחש חטא קודם שחטאו הם ומ"מ נתקלל הוא תחלה ש"מ דבקלקלה מתחילין מן הקטן וכללא הוא [ומה שבמבול נענש אדם תחלה, הוא לפי שהם פרצו בתועבותיהם תחלה כמבואר (בב"ר פ' נ' כמש"ל) ודוק].
יט והנה בעירובין דאזלא הסוגיא לפרושי מילתא דרב ושמואל. ולא נזכר שם תחלה אמורא אחר שיסבור שלא היו שני פרצופין, וכבר נתבאר דרב ס"ל דהוי שמץ ע"ג בחטאו של אדה"ר בעה"ד, ונלענ"ד דודאי שמואל נמי בשיטת ר"נ קאי דכופר בעיקר הי' דהא ר"נ בג"ש יליף לה, והלא אין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו, וידוע דר"נ תלמידו של שמואל הי', ובלי ספק מיני' קבלה לג"ש זו, [וגם בלא"ה בכ"ד בש"ס משוינן סברת הרב לסברת התלמיד כל כמה דלא אשכחן פלוגתא בינייהו בהדיא עיי' שבת קכ"ח ובש"ד ודוק] ולדידהו ליכא למנקט כללא מנחש כלל דהרי בדין הי' להקדי' קללתו לפי שהתחיל בעבירה תחלה, דמיד בהסתו לע"ג נתחייב כמשנ"ת, להכי לא מייתי התם מלתא דרבי כלל דלא אזלא לפום שיטתן ולא פריך רק מפשטא דעובדא, במאמרו של אדה"ר [שכל המזמור הזה נדרש עליו בכ"ד בש"ס ומדרשי'] אחור וקדם צרתני, היינו קדם לפורענו', ופרכינן מאי פורענו' אשכחינן באדה"ר גופי' שיהי' מוקדם לפורענות, אילימא הקללה הכתובה בו, [דהא לא מצינן בין שום עונש אחר] הא בתחלה נתקלל נחש, אף שכן הי' דינו, מ"מ הא לא יצדק מאמרו של אדה"ר שהי' קדם לפורענות, ומשני דאמין האנושי אמר זה בפורענות דמבול, אבל בסוגיא דברכות דאזלא האתקפתא גם לרשב"פ דדריש וייצר אוי לי מיוצרי ולא היו שני פרצופין, וכמבואר בעירובין שם דרשב"פ בשיטת מ"ד זנב קאי, ולהכי פריך בפשיטות יותר איך יצדק כלל לומ' באדה"ר [אף לדורותיו] קדם לפורענו' הא רבי למדנו מהכא כללא מעונשו של אה"ר שבקלקלה מתחילין מן הקטן תמיד וכמשנ"ת, ומשני דאמבול קאי שהי' כן הענין ההוא לטעם שידע הוא י"ת:
וממוצא הדברים יתבאר לנו דלרבי בכל קלקלה מתחילין מן הקטן, אבל לרב ושמואל דליכא למילף מקללה דנחש יש לומר להיפוך דגמרינן ממבול דמתחלא פורענו' מן הגדול והיינו פלוגתייהו דתרי לישני דשבת אמרי לה גדול ואמרי לה קטן:
כ הנה התבאר כי הלקח גדול החבור' ידאגו כל החבור' הן ינקשו ביד ה' הנטוי' לרעה, ועל כוונה זו בארנו הכתוב (זכרי' י"ב) שאמר בהספד משיח בן יוסף שיהרג לעתיד וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור, כי אמנם אף שהמובן הפשוט שיותר יתאבל מי שמת לו בן יחיד ולא נשאר לו זולתו, ממי שמת לו בנו הבכור, כי יתנחם ביתר בניו, אולם בבחינה אחת יותר יתמרמר מי שמת לו בכורו כי על היחיד יגדיל רק בחי' הספד ואבל על העבר אבל אין לו דאגה ומגור לעתיד, אבל הבכו' הלא יתמרמר כי יצאה יד ה' פן יוסיף לבלע כיון שהחל בגדול, ולאשר במשיח בן יוסף בהעדרו מעותדים שתי הבחי' אין כמוהו זולתו, והיא בחי' יחיד ויתאבלו העם וספדו עליו כמספד על היחיד, ולאשר במותו יגברו הצרות על עם ה' והמר עליו כהמר על הבכור מצד הרעה העתידה, אף אנו נאמר הנה לוקח מאתנו היחיד בתורה ומעשים טובים בדורינו נספוד עליו אבל יחיד, והמר עליו כהמר על הבכור מה יעשו יתר אחינו בני ישראל:
אחינו תכלית הענינים כמו שבארנו למעלה ענין כפרת הצדיקים במיתתן על עונות הדור, הלא בארנו שהוא בבחי' כפרת הקרבנות, וכמו שכל הקרבנות מכפרים עם התשובה, כן מיתת הצדיק שהורדנו עליו דמעות תהא לנו כפרה, כי לקח ה' מאתנו מבחר העדר ויעל על מזבחו לרצון [כמ"ש התוס' בשלהי מנחות שמיכאל מקריב למעלה על מזבח העליון נשמותיהן של צדיקים והם אשי ישראל] נחפשה דרכינו ונשובה אל ה' ישוב ירחמינו, ולא יוסיף לדאבינו, ימהר גאולתינו אם עוד רבות בשנים, בלע המות לנצח ומח' ה' דמעה מעל כל פנים: