אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קכ

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קכ

שו"ת עמודי אור - סימן קיט

וואלקאוויסק (א) ראיתי לבאר ענין בני עלי בהמשך הפסוקים, אשר הקורא יפליא על כללות הענין והמעשים, ובמה שהאשימם הכתוב, וכבר אמרו חז"ל (שבת נ"ה:) כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, ואמרו בפ"ק דיומא משכן שילה מפני מה חרב שהי' בו בזיון קדשים, הלא לא ייחסו להם כ"א חטא זה, ובפשוטי המקראות נראה שהי' במעשיה' גזל וחמס לקחת כל אשר יעלה המזלג, אשר אין זה זכותם ע"פ התורה, ובתוכחתו של הנביא אל עלי ג"כ לא פקד עליו כ"א עון בזיון המעון ופעליו:

אמנם גם על פשיטו של ענין יסלד לב הקורא, שופט וכה"ג לישראל אשר הי' בלי ספק משופע בעושר, כמצווה עלינו גדלהו משל אחיו, ובניו יפשעו על בשר לאכול:

אולם באמת טעו' ומשגה הי' במעשיה' בדיני התור' והגדילו אשמת', למעלתם מעלת המקו', ותחל' נבא לשון התור בזכות הכהנים בזבחי ישראל, (דברים י"ח ד') וזה יהי' משפט הכהנים מאת זובחי הזבח אם שור או שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, וכלשון הזה ממש בא בענין שלפנינו ומשפט הכהנים את העם כו' עין המבחין דבר לאשורו תביט יפה כי על משפט האמור לא על חמס ירמוז הכתוב, והנראה לנו בענין כמו שאספרו, כי הכהנים אלו בני עלי הם היו העוסקי' ומשרתים בעבודת ה' לפני משכנו לכל דבר המזבח והקודש, וכמו שסיפר הפסיק בתחלת הענין (א' ג') ישם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה', אולי לחשיבותם התיחדו מיתר אחיהם בני אהרן, או שהיו תדירים במקדש יותר משאר אחיהם, ולהיות עם ה' אז רבים בכל גבול ישראל, וכולם ינהרו בזבחיהם אל המקום אשר נבחר אז מעמד המשכן מובן כי היו מעומסים מאוד בשירות המשכן ועבודת ה' הרבות המסורו' לבני אהרן, ולא האשימם המקר' על ביטול העבודו' או התרשלותם בהם, [זולת הקרבת הקינין כמו שיבא לפנינו] כי הכל נעשה כתורה ויראי ה' הוסיפו אומץ לקיים כל דבר כמצווה, וכאשר הוצרכו כל ישראל הבאים לשילה לתת משפט הכהנים במתנות [ושיטת בני עלי הי' שגם בשלמים נוהגין מתנות זרוע לחיים וקבה, כמו שיבא לפנינו] וזה הי' דבר קשה להם להפנות מעבודת הקודש ולקבל המתנות:

ואולם יש לשואל שישאל שהי' להם למנו' שליח במקומם לקבל המתנות, אבל בספרי דרשו ונתן לכהן לכהן עצמו לא לשלוחו של כהן] ויסוד הדין מתבאר יפה ע"פ הירושלמי (פ"ד דפאה ה' ו') עלה דתנן התם מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון, ושקיל וטרי התם הירושלמי בדין מגבי' מציא' לחבירו, וגרסינן התם ר' רדיפא אמר איתפלגון ר' יונה ור' יוסי חד אמר הראוי ליטול זכה וחרינא אמר הראוי ליתן זכה מאן דאמר הראוי ליטול כ"ש ליתן ומ"ד הראוי ליתן אבל ליטול לא [כ"ה הגירסא כתובה והמפרש היפך הדברים אבל אין דבריו מיושבין] מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו ושטר שיחרור זה לעבדי שכן ראוי לקבל גט שחרורו, ותנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר והעבד ראוי הוא להוליך את הגט פתר לה לצדדין והא מתניתין פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור"ע ראוי ליטול הוא פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימר משהעשיר תיפתר כשהי' פרנס ויד פרנס כיד העני מילתיה דריב"ל אמרה הראוי ליטול זכה דאריב"ל בבעה"ב עשיר נחלקו אבל בבעה"ב עני מתוך שהוא ראוי ליטול זכה, ע"כ, והמפרש נדחק בכל לשון הירושלמי ולא העלה בו ביאור נכון, ולענ"ד יתבאר בעה"י ויש בו קצת חלוף בגרסתו, ונקדים לזה איזה הקדמות, הנה בפ"ק דגיטין (י"א:)

פליגי אמוראי בטעמייהו דרבנן דס"ל יתננו לעני הנמצא ראשון ולא זכה איתו עני שליקט בשבילו, איכא מאן דס"ל משום דהוה חוב לעניים אחרים לכך לא זכה, ולכך בעני דמצי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דמדמה לה שם לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שלא קנה ואם חייב לתופס קנה כשתופס בשביל אחר משום מגו, ואיכא מאן דמפרש התם טעמייהו דרבנן משום דכתיב לא תלקט לעני ולטעם זה אין חלוק בין עני ובין עשיר:

ג ולמאן דס"ל בעשיר מחלוקת יש להירוש' שיטה אחרת מש"ס דילן ומפרש לי' שאין אדם נעשה שליח בדבר שאינו שייך בו, וכה"ג איבעי לן בש"ס דילן (גיטין ס"ב:) פשיטא איש הוה שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו ואשה הויא שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה, איש לקבלה ואשה להולכה מאי, ופשיט לה מדתנן האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי כו' מאי לאו בחד שליח, וש"מ שאחד כשר לקבלה והולכה, וע"כ הוא איש או אשה, ומסיק הש"ס דבאמת האיש ראוי להיו' שליח לקבל' שכן אב מקבל גט לבתו, וע"פ היסוד הזה ס"ל להירושלמי שאין אדם נעשה שליח לדבר שאינו שייך בו, ונפרש תחילת הירושלמי מבלי שנצטרך להגי', דמפרשי אמוראי זכה דמתני' דר"א ורבנן פליגי עלי'] חד אמר הראוי ליטול זכה, ר"ל דמתניתין דקתני לר"א זכה היינו בראוי ליטול בעני, ומ"מ פליגי רבנן עלי' מטעם לא תלקט לעני, וא"כ ליכא לאוכוחי ממתני' דאין אדם נעשה שליח בדבר שאינו שייך בו, דהכא גזה"כ הוא אפי' במי ששייך בו לעצמו אינו יכול לזכות לאחר משום דכתיב לא תלקט לעני, וחרינא אמר הראוי ליתן זכה ר"ל דמפרש זכה דמתניתין בעשיר, וא"כ לא פליגי רבנן אלא בעשיר מה"ט הואיל ואינו ראוי ליטול, אבל בעני מהני, היינו דקאמר מ"ד הראוי ליטול פי' ועל זה פליגי רבנן כ"ש דפליגי בראוי ליתן היינו עשיר וסברי רבנן דלא זכה, מ"ד הראוי ליתן פי' דמפרש מתניתין דבעשיר מחלוקת, ומשום דאינו ראוי ליטול ס"ל לרבנן דלא זכה, אבל ראוי ליטול לא פליגי רבנן, וא"כ יצא לנו הדין דבכל מקום בעינן ראוי בעצמו לאותו דבר ואז מהני שליחותו, וקאמר הירושלמי מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה, פי' על המ"ד דמוקי מתני' בעשיר אבל בעני הראוי ליטול כ"ע מודו דזכה [ולגרסת המפרש והשדה יהושע שמהפך גירסת הירושלמי מ"ד הראוי ליתן כ"ש ליטול ומ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא, יתפרשו הדברים יותר פשוט, דפליגי בעלמא אם בעינן הראוי ליטול [כבש"ס דילן לענין שליחות קבלה] או סגי בראוי ליתן (כיון שיש לו עכ"פ צד שייכות באותו דבר, וכדמסיק ש"ס דילן בגיטין שם דאשה נמי הויא שליח הולכה אע"ג דלא שייך בה הולכה לעולם, והיינו דסגי במה שהיא שייכה בקבלת גיטה והכל תלוי באוקימתא דמתניתין דאי מוקמינן לה בעני א"כ טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני, ולא מוכח דנבעי בעלמא ראוי לאותו דבר ממש [היינו ליטול] ואי מוקמינן בעשיר, ע"כ טעמייהו דרבנן דבכל מקום ראוי ליטול כמו שנתבאר ודוק] אלמא דלא מהני השליחות אלא בראוי לאותו דבר ממש, ותנן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי כו' כנ"ל הגירסא והוא פשיטו' ש"ס דילן, נקיט לי' הירושלמי לפירכא, ומשני דאע"ג דמתניתין ע"כ מתפרשא בחד שליח [כדיוקא דש"ס דילן] מ"מ יש לומר דאיש ראוי לשליחות קבלה, שכן ראוי לקבל גט בתו [כדמסקינן בש"ס דילן] כנ"ל הגירסא נכונה כאן, תו פריך מדתנן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומפרש דע"כ להאי מ"ד דבעינן ראוי לקבלה א"כ מתני' בנותן לעבד מיירי (דהא לרבנן התם נשתחרר העבד בקבלה זו] וכדקי"ל (גיטין כ"ג:) שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו, וא"כ מפרש רישא תן גט זה לאשתי דס"ד לפרש בנותן ביחד לאחד גט לאשתו ושטר שיחרור לעבדו, וכיון דלהאי מ"ד בעי ראוי ליטול לא משכחת זכיית שיחרור לעבד אלא בנותן ביד עבד, וא"כ היכי מהני והלכתו הגט לאשה, והעבד ראוי להוליך הוא את הגט, בתמי' ומשני פתר לה לצדדין, ר"ל דתן גט זה לאשתי מיירי באדם הראוי להוליך, ושטר שיחרור מיירי בעבד, ודוק היטיב בכ"ז כי לענ"ד נכון הוא בעה"י, ופריך עלי' תו מר"ע שזכה מ"ע לעניים ופריק לה שפיר ומסיק הירושלמי דריב"ל נמי ס"ל הראוי ליטול דוקא זוכה דמפרש למתניתין בעשיר מחלוקת אבל בעני רבנן נמי מודו [והכי מוקים ריב"ל למתניתין בש"ס דילן בב"מ ט':] וא"כ ע"כ מהאי טעמא הוא כמי שנתבאר דבעינן בכל מקום ראוי ליטול:

ד ובזה עולה כהוגן מאוד דרשת הספרי ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן, היינו שלוחו ישראל, ובשיטה זו הוא עומד דבעינן ראוי ליטול, אבל מי שאינו ראוי ליטול אינו זוכה אף בנתינת אחר, וכמפורש בירושלמי בזכיית ר"ע במ"ע כמו שנתבאר שהוצרך לומר שהי' ראוי ליטול לכך הי' אפשר לו לקבל המ"ע לזכות לעניים וקיים ר"ג מצות נתינה כחובתו בשעת הביעור, ודע דמ"מ ש"ס דילן לא סבירא ליה כלל שיטה זו ויש לזה פנים אחרים בש"ס דילן כמו שאבאר בקצרה, דטעם דעשיר לא מצי זכי בלקט ופאה בשביל עניי, והיינו מטעם תופס לבע"ח, פי' שהרי שאר עניים היו יכולי' לזכות מעצמ' בפאה זו ונמצא זה בזכייתו חב להם, וכ"ז אינו שייך במ"ע או שאר מתנות שאי אפשר לזכות בהן שלא מדעת הנותן, דא"כ אין זה חוב להם דהא אין יכולים מעצמם לזכות בהם ולש"ס דילן ענין זה לא שייך אלא בלקט שכחה ופאה [וכן במציא'] אבל במתנו' דבעי נתינה ודאי יכול ליתן לשלוחו של הראוי לקבלם, אע"פ שאין השליח שייך בזה דהא הירוש' פריך עלה ממ"ע שניתן לר"ע, ולש"ס דילן במ"ע לא מקרי חב לאחריני כיון שלא היו יכולים לזכות שלא מדעת הנותן, כ"כ הרשב"א בחי' ושאר מפרשים, ויש לפרש הירושל' ושיטתו בשני פנים או דס"ל דגם זה מקרי חב לאחריני כיון שבקבלתו שוב לא יוכלו האחרים ליטול לעולם מ"ע זה או דגזה"כ הוא כי היכי דילפינן לשאר מילי מאתם גם אתם להשוות השליח למשלח לענין בני ברית וכדומה, הכי נמי ילפינן להשוותן לגמרי שיהא גם הוא ראוי לזכות זה לעצמו, והכי קי"ל באמת גם לענין עבד שאף ישראל יכול לקבל לו גט שחרור, ולא איכפת לן במה שהוא אינו ראוי לקבל גט שחרור לו, ויתבאר מזה דלש"ס דילן יכול ליתן מתנות, לשלוחו של כהן, וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ס"א, ומ"מ דרושינו זה תקעתי יסודו ע"פ הספרי ושיטת הירושלמי ודוק:

ה ודע דלפי המתבאר שיטת הירושל' בענין אחר ביסוד הדבר, דכמו דס"ל להירושלמי דמי שאינו ראוי ליטול אינו יכול לזכות אפי' במ"ע וכדומה שהנותן נותן לו מדעתו בשביל אחד ומ"ז סובר הירושלמי דלא מצי משוי שליח, משום דחב למקבלים אחרים, אע"פ שלא היו יכולים ליטול מעצמם, וביסוד זה דמקרי חב לאחריני אף במה שלא היה בידו לזכות בעצמו, כל שיש בזה צד חוב אחרי קבלת השליח [ששוב לא יהי' ביד הנותן ליתנה לאחר] לא מהני השליחות אבל ש"ס דילן לא סבירא לי' הכי כמ"ש] ולפ"ז יצא לנו הדין דה"ה היכא דהמקבל משוי שליח ג"כ לא יחול בשיש צד חוב לאחר אע"פ שלא הי' תלוי בדעתו של אחר, מ"מ כך משפט השליחות שלא יהא בשעת עשיית השליח צד חוב לשום אדם אפי' בכה"ג, ולפ"ז מה שמבואר בירושלמי (פ"א דגיטין ופ"ד דמ"ש) שאין אדם יכול לעשות שליח לקבל לו מתנה מחבירו, ופריש טעמא בירושלמי משום דלא מצי הנותן למיהדר בי' והוא על דרך שיטת הירושלמי, דאע"ג דמדעתי' יהיב מ"מ כיון שימשך מזה צד חובה לא מהני השליחות, אבל לפי שיטת ש"ס דילן דבכה"ג לא מקרי חב לאחרינא כמו שביארנו, א"כ הדין נותן שאדם יכול לעשות שליח לקבל מתנה, והרבה מרבותינו האחרוני' נ"ע הביאו הירושל' הזה בפסקיהם, ולענ"ד הדבר ברור כמו שכתבנו בעה"י:

ו עוד ראיתי לבאר יסוד השני של הירושלמי דס"ל דכל שאינו ראוי ליטול מצד עצמו מתנה זו אינו יכול לזכות להיות שליח להראוי לה, ולענ"ד מדריש לי הכי מקרא דשליחות דדרשינן אתם גם אתם שיהא השליח שוה להמשלח בענינו כמש"ל, ובעי האי מ"ד שיהא שוה לו ממש, שיהא ראוי ליטול, ואע"ג דמסקנא דש"ס דילן ביארנו דס"ל דסגי בראוי ליתן מ"מ ראיתי בעה"י דסוגיא אחת (יבמות פ"ו:) מתפרשא שפיר ע"פ שיטת מ"ד דראוי ליטול בעינן וזה פרי', ההיא גינתא דהוה שקל ראב"ע מעשר מינה אזל ר"ע אהדר לפתחה לבי קברי אמר [ראב"ע[ עקיבא בתרמילו ואנא חיי, תו אפלוגי התם בקנסא דעזרא שקנס את הלוים במעשר, חד אמר קנסא לכהנים אפילו עשירים, וחד אמר קנסא לעניים דעניי כהנים לחוד לשקלו ולא עשירים, ופריך הש"ס למ"ד קנסא לכולהו כהנים מ"ט אהדרי' ר"ע לפתחא לבי קברי [הא מצי שקיל ראב"ע בתורת קנסא] הכי קאמר ליה אי דקא אתית בתורת קנסא אית לך ואי קאתית בתורת חלוקה [פי' כדס"ל לראב"ע דמדינא דאורייתא נמי שקלו כהנים בהדי לויים במעשר] לית לך עכ"ה, והדברי' מתמיהי' לכאורה, דס"ס כיון דאהדרי' לפתחא לבי קברי היכי לשקול ראב"ע אם יתרצה ליטול בתורת קנסא, ומה היכר הוה בעי ר"ע בזה:

אולם הדברי' מאירי' בעה"י בהקדם הירוש' (פ"ה דמע"ש ה' ד') דמייתי נמי הך עובדא דר"ע וראב"ע וזהו רבי בא משתעי ההן עובדא ראב"ע הוה יליף מיסב מעשרא דחדא גינה, והי' לאותה גינה שני פתחים א' למקום טומא' וא' פתוח למקום טהרה נפק ר"ע לגבי' [דהאי בע"ב] א"ל פתח הה [הפתח הטמא] וסתום הה [פתח הטהור] אין אתא אמור לו בא בדרך הזה הטמא, והוא אינו יכול ליכנוס שם מפני הטומאה] אין שלח תלמידי' [ישראל[ אמור ליה אתם ע"כ, [ביאורו ממש כמש"ל דמאתם מדריש לי' שיהא השליח כחו שוה להמשלח וכיון דתלמידי' ישראל אינו ראוי ליטול לא מצי שקיל גם בשביל ראב"ע] והנה מבואר בסוגיין ועי' תוס' שם (ד"ה מר סבר) ובכתובו' (כ"ו.) ובחולין (קל"ז.) דלראב"ע דס"ל דכהנים מדאורייתא שקלי מעשר כלויים, א"כ הוה קנסא דעזרא דלשקלו כהנים לחודייהו ולויים לא יטלו כלל, ולר"ע דס"ל מדאורייתא הוה מעשר ללויים ולא לכהנים, ובתר דקנסינהו עזרא שקלי כהנים ולויים [ומה שדקדקו שם התוס' דלמ"ד קנסא לעניים, לא מסתברא שיקחו עניי ישראל למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים דאתו למיכלי' עיי' תרומות (פ"ט מ"ב) דר"ע לא חייש לתקלה בכה"ג גבי לקט גדולי תרומה, ומעשר עני, ודוק דאולי יש לחלק אכמ"ל] (ז) ומעתה למ"ד דבעינן ראוי ליטול הוא נעשה שליח, אבל מי שאינו ראוי ליטול אינו נעשה שליח, א"כ הענין תלוי בזה דלר"ע דס"ל דבתר קנסא לויים נמי בני לקיחת מעשר הם, א"כ לא יזיק לראב"ע מה דאהדר פתחא לבי קברי, דנהי דשליח ישראל לא מצי ראב"ע למשדר דאמעיט מאתם, כיון דדינו ראוי ליטול, מ"מ הא מצי משוי שליח לוי שיטול בגינו, כיון דהוא ראוי ליטול, אבל לראב"ע דס"ל דמדאורייתא הוי שקלי נמי כהנים, ובתר קנסא לויים לא שקלי כלל, א"כ אין לו שום תקנה ליטול המעשר דהוא לא מצי אזיל אמקום טומאה, ולוי לדידי' לאו ראוי ליטול הוא בתר קנסא דעזרא וא"כ לא מצי משוי שליח לוי, והיינו דאמר הש"ס אי דקא אתית [את בכהונתך] בתורת קנסא, כשיטתי דמקמי הכי לא הוה לך, וא"כ בתר קנסא נמי שקלי לויים, אית לך [אנפא ליקח המעשר, דמשוית שליח לוי] ואי קאתית בתורת חלוקה כדסבירא לך דמדינא נמי כהנים שקלי, ובתר קנסא לית להו ללויים זכי' במעשר, א"כ לית לך אנפא למשקל האי מעשר, דמאן משוית שליח, ודוק היטיב כי נכון בעה"י, ומבואר בסוגיא דהאי מאן דאמר אזלא כמאן דס"ל ראוי ליטול בעינן:

[ובזה יתכן לפרש ולהמתיק מה שהשיב ראב"ע עקיבא בתרמילו ואנא חיי, ולכאורה היא דבר קינטור שאין לו שייכות לכאן, אבל הענין מתבאר ע"פ הירושלמי דפריך למ"ד ראוי ליטול בעינן איך זכה ר"ע [בהיותם בספינה עם ר"ג וראב"ע ור"י] המעשר עני לעניים ומשני דהוה קודם שהעשיר, ולפי היסוד זה דוקא בכה"ג הוה מצי ר"ע לזכות מצד היותו עני וראוי ליטול, וזהו תשובת ראב"ע שהבין דעת ר"ע, ואמר עקיבא בתרמילו כלומר בעניותו אהני ליה הזכי' ואנא חיי ודוק]:

ח ומעתה נשוב לענין זה של בני עלי בענין זכיית המתנות להם שהי' בלתי אפשר להם להפנות לקבל בעצמם כל המתנות, וע"י שליח ישראל ג"כ אי אפשר כמו שנתבאר, והנה בחולין (קל"ד:) מבואר במקום שאי אפשר ליתן המתנו' עצמם לכהן רשאי לשום אותן בדמים ומקיים מצות נתינה לכהן בדמיהן, ועיי' פר"ח (סי' ס"א ס"ק ו') שכן נהגו העם בימיו לשום תמיד המתנות בדמים וליתן הדמים לכהן, וקרא הוא ז"ל תגר עליהם כי לא נכון לעשות כן לבטל מצות נתינת מתנות עצמם כשאפשר ע"ש:

ואולם נאמר בענין בני עלי שחשבו דבר זה להכרח גדול, כיון שאי אפשר להם לקבלם בעצמם, ולמשוך הדבר עד עת פנותם מעבודה יפסד הבשר, וביותר לפי שיטתם שמתנות נוהגים אף במוקדשים, אשר זמן אכילתם קבוע ע"פ התורה, ואין למעט הזמן שלא יביאום לידי פסול, לזאת הסכימו הם עם כל ישראל הבאי' שם שיקחו תמורת המתנות דבר אחר, וזה יוכלו ליתן אף לשלוחם שהרי כל שיש צד זכי' למקבל בדבר ההוא יכול לזכות בה לאחר, ותמורת המתנות הלא יוכל ליתן לשליח עצמו במתנה ולא יעלה לו בשביל המתנות לכהן] כיון שאין לכהן זכי' בעצמות הדבר ההוא, וכיון שיכול לזכות דבר זה לעצמו, ממילא יכול לזכות בו בשביל הכהן [וכן הוא מתבאר מדברי הקצה"ח (סימן רמ"ג) שכתב דאע"ג דבתרו"מ ומתנות כדומה טובת הנאה אינה ממון ולא מחשבינן לי' דעת אחרת מקנה, מ"מ בדמי פדיון הבן חשיב דעת אחרת מקנה, לפי שאין הזכי' לכהן על גוף דמים אלו ע"ש, וה"נ דכוותה ממש הוא ודוק]:

והי' דבר נקל בזה לבני עלי לזכות במתנות [היינו תמורתן] ע"י שלוחם ישראל, אלא שחשבו עוד דרך יותר נאות מזה, כי לפי דרך הפשוט לא הי' מגיעים להם המתנות עצמם בשום פעם לזאת עשו בענין הגון מזה, וזה אומרו ומשפט הכהנים [ירמוז על לשון הכתוב וזה משפט הכהנים כו'] את העם [ר"ל שנאותו בו הם והעם לקבל בזכות חלקם חובת המתנות] כל איש זובח זבח ובא נער הכהן [הוא שלוחם ישראל] כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו [פי' שהי' למזלג שלשה שינים שיוכל להעלות שלשה חתיכות מהדוד או הקלחת כו'], והכה בכיור או בדוד כו', וכך נתרצו שכל שיעלה המזלג יזכה בו הכהן תחת זכות מתנותיו, ומכלל הדבר נשמע שאם עלו בשלש השינים לפעמים שלש חתיכו' שלו ממש היינו הזרוע, והלחיים [שהם מחוברים בראש הלשון שביניהם, ונחשבים לחתיכה אחת] והקיבה היו נוטלים אותם ממש כיון שבתורת דמים באו לידו ע"ד שנתבאר, וזה אומרו יקח הכהן בו ר"ל בעד הנער הזה שלוחם הי' חשוב לקיחה לכהן, וזה לא הי' אפשר כ"א באופן זה, ואומרו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה, אולי יכוון כי רק מישראל הזובחים זבחיהם עשו כן, אבל לויים וכהנים שהם פטורים מנתינת זרוע לחיים וקבה, לא לקחו מאתם מאומה:

ט והמתבאר משטיחת המאמר כי בזבחי הקדשים ידבר, כמו שסידר להלן גם בטרם יקטירון החלב כו', וזה צריך ביאור כי לפי הדין הקבוע לנו (חולין ק"ל.) אין המתנות נוהגין במוקדשין, וחטאם המבואר להלן הוא קבלם החזה ושוק טרם הוקטר החלב, ואולם נדקדק קצת שכאן שאל הנער בשר לצלות, וביאר לו שלא יקח מבושל, מה צורך הודעת הכתוב זה, והאיש הזובח השיבו קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשיך, מלת כאשר לתאר לנו רק איכות הדבר ולא כמותו, ובלי ספק הודיע לנו המקרא בזה שום פנים בענין:

ותחלה נעמוד על עיקר הדין, שנינו בתורת כהנים והובא בש"ס (פסחים נ"ט.) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אמורים, ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והי' החזה לאהרן ולבניו יכול נטמאו אמורים או שאבדו לא יהיו כהנים זכאים בחזה ושוק, ת"ל והי' החזה לאהרן ולבניו מ"מ [ובת"כ הגירסא גם ברישא זכאים כו', וידוע שלשון רשאים וזכאים אחד הוא, ענין זכות] ונבאר תחלה חקירת המל"מ (בה' מעה"ק פ' י"א ה' ד') אם דין זה הוא גם בחלק הנאכל לבעלים שאסורים לאכול עד שיקטירו האימורים או אינו מיוחד אלא בחלק הכהנים, ופשוט לו שאף דין הבעלים כן הוא, והצל"ח בחידושיו למס' ביצה (כ':) צידד בזה פנים לכאן ולכאן, [ודע דלכאורה יש להכריח מסוגיא דפסחים (ע"ז:) כהמל"ט דגם בחלק הבעלים בשלמים נאמר דין זה שאסור להם לאכול קודם הקטרת האימורין, דהא ילפינן התם ק"ו שזריקת דם מעכבת אכילת הבשר ואימורין, ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי, דם כו' משמע דגם בחלק הבעלים מעכבים האימורין ע"ש, ומ"מ אין זה מוכרע די"ל דה"ק ומה אימורין לגבי חלק הכהנים דכי ליתנהו כו', דם דכי ליתי' מעכב חלק הבעלים כי איתי' לא כ"ש ודוק היטיב] והנה הרואה ענין פרשה זו שאנו עסוקין בה יתבונן בה כי היו מבשלים השייך לבעלים [אשר מזה לקח נער הכהן במזלג כאמור] וכאשר בקש ממנו החו"ש השיב קטר יקטירון כיום החלב, ואם הי' איסור גם בחלק הבעלים, א"כ למה לא אמר לו כן תחלה בקחתו מן הקלחת, וגם זה בלתי מובן שיהי' מבשל דבר בלתי נראה לו לאכול עד הקטר האימורים, ואולי יומשך כל היום כמו שאמר קטר יקטירון כיום החלב [וגם זה בלתי מוכרח שהרי האימורים רשאים להקטירן אף לערב, אלא שמצוה להקטירם בעו"י עי' מנחות ע"ב.] ולמה לא המתין לבשלו בשעה שיותר לו לאכלו, וגם זה לא יתכן לומר שענין בטרם יקטירון כו' הי' קודם בשל הבשר האמור, ולא באו הדברים מסודרים כאשר היו]:

אולם ביאור הענין לדעתי העני', דלכאורה יש להבין דרשת חז"ל בזה שאין זכאין בחו"ש קודם הקטר האימורים מדכתיב והקטיר כו' והי' החזה כו' שהרי מקרא הקודם לו כתב תנופת החלב והחזה ואח"כ ביארה התורה מה יעשה בהם, והקטיר הכהן החלב כו' והי' החזה לאהרן ולבניו, ואין לדקדק מקדימת ההקטר לזכותו בחו"ש שדינו כן, שהרי על כרחינו הי' הכתוב זקוק להורות לנו מה יעשה בשני אלו [החלב והחזה] אשר הונפו, ואי אפשר להוציא שני שמות כאחד, ומנין לנו הוראה על קדימת ההקטר:

י אבל הדברים יש להם פנים בהלכה, בב"ק (י"ב:) אמרינן דלריה"ג קדשים קלים ממון בעלים הוא, ותחלה רצו לומר בסוגיא שם (לדעת התוס' שם ד"ה ומחיים) דגם חלק הכהנים ממונם הוא גם מחיים, ודחו שם במסקנא דכהני' לית להו זכי' מחיים, דלאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכו, וממילא מחיים לית להו זכי' כלל, אבל חלק הבעלים כתבו התוס' שם דהוה ממונם גם לאחר שחיטה, דבהו לא אמרינן משולחן גבוה קא זכו:

ונקדים הא דגרסינן (בביצה כ'.) ההוא גברא [מצוה מחמת מיתה רש"י] דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתי', אר"פ ארבע מאה זוזי שקיל ברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב [ופירשה הרמב"ם שזה כמו שנתן לו שתי מתנות] אבל אי אמר לינסיב והבו לי' אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל, פי' כיון דהקדים דבר שיש בו מקום רצון לנותן [לקיחת בתו] אמרינן שלא כיון לזכותו במתנה הד' מאה זוז, אם לא יקיים רצונו תחלה, ועי' רמב"ן במלחמות שם, וזה עומק דרשת חז"ל בפסוק זה אחרי כי העיקר הוא אצלינו שכהנים משולחן גבוה זוכים, והתורה אמרה והקטיר הכהן החלב כו' והי' החזה כו', אמרינן שלא זיכתה להם התורה משלחן הגבוה, כ"א אחרי קיום המצוה לגבוה הוא ההקטר כההיא דביצה ממש ודוק [ומתוך דברים אלו נראה לענ"ד פרפרת נאה במה שדרשו חז"ל שאם נטמאו אימורין או שאבדו, מ"מ הכהנים זכאים בחזה ושוק, שנאמר והי' החזה לאהרן ולבניו מ"מ, ולכאורה איזה משמעות מצאו במקרא שלא יעכבו בדיעבד, אבל הדברים מבוארים דודאי בעובדא דביצה אם היתה הבת מתה לא היו נותנין לו הד' מאה זוז [וכן הוא מתבאר מדברי הרמב"ן שם ע"ש במה שהביא הירושלמי לאחר שירדו גשמים ודוק] ואלו הי' לשון התורה בזה והקטיר הכהן החלב המזבחה והי' לו החזה, כך היינו דנין שאם אין האימורים לא יזכה בחזה ושוק, אבל התורה שינתה הלשון והי' החזה לאהרן ולבניו, כאלו לאחרים תדבר לא אל המקטיר, והנה אחרים ודאי אינם תלוים בתנאי ההקטרה, אלא שכיון שגם הוא בכלל הכהנים אמרינן שאם יקטיר יזכה כדין הנ"ל, וכל עוד שהאימורים קיימים, קורא אני בכל הכהנים צווי הקטרתן והקטיר הכהן כו' וקודם הקטרה אין לו, אבל אם אינם הרי היא מתנה בפ"ע ודוק היטיב כי הדברים נכונים בעה"י] וזה אומרם ז"ל אין הכהנים זכאין [וכן מתפרש לשון רשאים כמש"ל] בחו"ש שלא זכו משולחן גבוה עד שיעשו פעולת ההקטרה כמשנ"ת:

יא ממוצא הדברים נלמוד דבחלק הבעלים לדעת התוס' וסייעתם דלא אמרינן בהו משולחן גבוה קא זכו, ודאי דלא שייך לאסור להם קודם הקטרה כיון דגם בכהנים לא מצד איסור הוא אלא שלא זכו בזה משולחן גבוה קודם הקטרה כמו שנתבאר ודוק היטיב והנה ברש"י ב"ק (י"ג: ד"ה ניזק) מבואר דגם חלק הבעלים בקדשים קלים אינו נאכל אלא לאחר הקטרת אימורין, ואולם לפי יסוד דברינו לטעמי' אזיל [רש"י בזה] דס"ל דגם חלק הבעלים משולחן גבוה זכו וזוכים ביחד עם הכהנים לאחר הקטרת אימורין ודוק] ומ"מ חלילה לנו לדחות דברי רבותינו ז"ל דס"ל דגם חלק הבעלים אסור לאכול קודם הקטרת האימורים, דאפשר לפרש הענינים גם לפי דעת זו, ונאמר שהקפידו יותר על לקיחת החו"ש קודם הקטרת האימורים דהוה בהו תרתי, הלקיחה בלא זכות [ואין כח לבעלים למחול דהא לאו דידהו הוה ודוק] ואכילתם קודם ההקטר:

והמתבאר בסוגיא דב"ק [לפי שיטת התוס' שכתבנו] שכשדנו על חלק הכהנים והוקשה להם לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים מדתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת, אמרו ע"ז שאני לאחר שחיטה דמשולחן גבוה זכו, וזה אינו ממונם מה שזוכים משולחן גבוה, ובקדושין (נ"ב) נחלקו בזה ר' יהודה ורבי יוסי ר' יהודה אומר מקודשת [בחלק הכהנים מקדשי המזבח] ר' יוסי אומר אינה מקודשת, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהי' לך מקדש הקדשים מן האש, רבי יהודה סבר לך ולכל צרכיך [שהוא ממונו ממש] ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה וחזר בו ר' יהודה ע"ש ע"כ:

יב ונשוב עתה לענין פרשתינו, לפי המתבאר הי' בישול הבעלים זבחיהם קודם הקטרת האימורים דבר הגון, לפי שחלקם מותר להם מיד לאחר זריקה [ואף לדעת הסוברים דאסור לאכול קודם הקטר גם חלק הבעלי', מ"מ בבישול ודאי לא הי' איסור] ואולם מה שקבלו בני עלי מתנות זרוע לחיים וקיבה מקדשי מזבח נמשך טעותם ממה ששגו בלקיחת חזה ושוק קודם ההקטר החלבים, לפי שהם תפסו השיטה הדחוי' [הוא ס"ד דש"ס בב"ק ושיטת ר' יהודה קודם שחזר בו] שהכהנים בחזה ושוק לאו משולחן גבוה קא זכו, אלא זכי' ממש יש להם בקרבן, וממילא ממונם ממש הוא כמו שנתבארו יסודי הדברים, ולפי טעותם זה לא נאסרו להם החו"ש קודם הקטרת החלב, כיון שחשבו שאינם זוכים משולחן גבוה ממילא אין דקדוק מהא דהקדים קרא והקטיר הכהן החלב והי' החזה כו' כמו שביארנו, דהא אי אפשר להוציא שני שמות כא' וכל יסוד איסור זה תלוי במה שזוכים משולחן גבוה כמו שנת':

ולא עוד אלא שמעלה יתירה היתה להם בזכותם בחזה ושוק יותר משאר מתנות, דהא מבואר בחולין (קל"א.) דמתנות דכתיב בהו נתינה יש לבעלים בהן טובת הנאה, ואין הזוכה רשאי ליטול בלא דעתם, משא"כ בהני דלא כתיב בהו נתינה רשאי הזוכה ליטלו בעצמו בלי רשות הבעלים ע"ש, ולפ"ז בחזה ושוק דכתיב בהו (ויקרא ז') כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן ולבניו כו', ולא כתיב בהו נתינה בבעל הזבח [ובזה יובן עומק דרשת חז"ל (חולין קל"ד:) בפסוק ואת שוק הימין [אין לי אלא שוק הימין זרוע חולין מנין ת"ל] תתנו (זרוע מוקדשין מכין ת"ל] תרומה ע"כ, שהוקשה להם דבשוק לא שייך נתינה בבעלים, לכך הוציאו המקרא לזרוע חולין שיש לבעלים בהם טובת הכאה ודוק היטיב,] א"כ בחזה ושוק אין לבעלים בהם שום טוה"נ, וגדלה זכייתם בחו"ש [לפי דעתם] מזכייתם במתנות זרוע לחיים וקיבה, שיכולים ליקח החו"ש בלא דעת הבעלים:

יג ומזה נמשך להם עוד טעו' אחר דבחולין (ק"ל.) דנו לחייב מוקדשין במתנות זרוע לחו"ק מק"ו, ונתמעטו להם מדכתיב בחו"ש ואתן אותם למעט המתנות בקדשים, אבל הם בשיטתם העמידו הק"ו על אופנו לחייב מוקדשין במתנו', ודרשו מיעוט אותם לענין טוה"נ שהכתוב אומר שבחו"ש נתתי אותם ר"ל הנתינה היא מאתו ית' ולא מדעת הבעלים, [אבל לדידן דס"ל משולחן גבוה זוכים החו"ש לא הוצרך הכתוב למעט זרוע לחו"ק מזה כמבואר, לכן ממעטינן מאותם לגמרי חיוב מתנות במוקדשין ודוק] אבל היו סבורין שהק"ו במקומו בעיקר חיובם של מתנות במוקדשין, לכך היו מקבלין המתנו' אף במוקדשים, וכבר התבאר איך הנהיגו לקבל תמורת המתנות:

ובחולין (קל"ב:) אמרינן דמתנות כהונה [כולם] אין נאכלים אלא צלי ודרשו כן מקרא, והקשו שם התוס' דהא תנן ובכולן [כל מתנות כהונה] רשאים הכהנים לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקים ומבושלין, ותירצו דודאי אם טעם אחר זולת צלי ערב עליו יותר מצלי רשאי לאכול כחפצו, אבל אם כל הטעמים שוים אצלו [וידוע שזה משתנה אצל אדם עצמו מזמן לזמן פעמים שרוצה לאכול ענין כך, פעמים כך] אין נאכל אלא צלי עש"ה ודוק. (יד) ומעתה נבא לביאור המקראות, אחרי שסיפר קבלם המתנות [היינו תמורתן כמשנ"ת] מהמוקדשין, אמר גם [טעותם הזה הוראתו ומקורו] בטרם יקטרון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר [היינו החזה ושוק השייך לכהן] לצלות לכהן [כדין מתנותיהם שנאכלות צלי] וביאר לו כי לא תחשוב כמו שלקחתי ממך מהדוד או קלחת מבושל כן לא אקפיד גם בזה, דשאני התם שלא לקחתי המתנות עצמם, וכמשנ"ת, אבל החו"ש שהם מתנותיהם עצמם, לא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי לצלותו כדינו, ויאמר אליו האיש מתוכח וממאן בעניניו, לפי' שיש בזה איסור לדעתו כמו שהוא באמת, ולא עמד כנגדו בקבלו המתנות כמשנ"ת, אף שאינם מחוייבים לדעתו, כי אין שם כ"א צד ממון, ותועיל מחילת הבעלים] קטר יקטרון כיום [ר"ל כי עכ"פ לא יעבור היום שלא יקיימו מצותן בזמנן] החלב וקח לך, ר"ל אמת הדבר כי מעצמך תקח בשביל הכהן אינך צריך לרצוני ונתינתי ומה שהקפדת על הצלי, אולי בעבור שעות היום יהי' לך [כלומר לכהן המשלחך וידבר על השליח כאל משלחו] דעה אחרת בחשק אל טעם אחר יותר, תיקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו כי עתה תתן ולא תחשוב כי אומרי תתן הוא דרך זכות לך בנתינה לא כן הוא, ואם לא [תושיט לי] ולקחתי בחזקה כמו שנתבאר שבחו"ש אין לבעלים טוה"נ, ותהי חטאת הנערים, ביאר הכתוב כי אף שענין זה הי' מהם שגגה בהוראה, והשגגה תוגדר בלשון התורה בלשון חטאת [כמו שדרשו ביומא חטאים אלו השגגו'] עם כל זה היתה גדולה מאוד למעלת המקום אשר הי' את פני ה' במשכן קדשו כי נאצו האנשים [שנתחלל ש"ש על ידם] את מנחת ה', ולעם הי' כל זה נראה חמס המתנות שלא כדין, ולקיחת החו"ש באפס זכות, ובזיון האמורים שקדמה לקיחת החו"ש להקטרתם, ושוב לא היו מזדרזים בהקטירן כיון שלא עכב זה להם מקחת חו"ש] כמוזכר במדרש רז"ל, שהיו מניחין החלבים שטוחים בחמה מבלי שום לב עליהן, [ונלענ"ד שזהו אמרם ז"ל (פסחים כ"ז.) ד' צווחות צוחה עזרה צאו מכאן בני עלי שטמאו את היכל ה', ועיי' רש"י שם שפי' היינו בשכיבת הנשים, וזה לא יתכן לפי דרשת רז"ל שלא חטאו בזה כמו שית', אבל הענין הוא לפי שהיו מסיחין דעתן בלי ספק] מהאימורי' וקי"ל (פסחים ל"ד.) היסח הדעת בקדשים פסול טומאה הוא, וא"כ אף אם נתעוררו אחר כן להקטירן, טמאו בזה את היכל ה' ענינו מקום ההקרבה שהעלו דבר שיש בו פסול טומאה]. (טו) ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, וידוע שבמקדש ה' הי' שופר לקיני זבות ויולדות, וכל הנשים היו מטילות מעות לתוך השופר כמוזכר בשקלים (פ"ו מ"ה) והכהנים היו מקריבים ולא היו זזים משם לעת ערב עד שיכלו כל המעות שבשופר כמבואר (ל"ב.) ע"ש, לפי שבהשאר קן אחד יהיו כל הנשים מעוכבים בגינו, שהרי לא נודע של מי הוא, ובני עלי לא נזהרו בזה כי הוגד פעלם לאביהם ואת אשר ישכבון על משכבם [כמוזכ' בתמיד (פ"א מ"א) שפרחי כהונה היו ישנים בבית המוקד איש כסתו בארץ] את הנשים הצובאות ר"ל עומדות צבא גדול פתח אוהל מועד, והתואר בזה כמו לא תשכב בעבוטו, שענינו את עבוטו וביארו חז"ל שתשכב ועבוטו אצלך בביתך, אף כאן כך הוא עומק פשוטו וכנראה שלזה כיון הרלב"ג בפירושו אלא שקיצר ע"ש] וזה לשון תרגום יונתן על התורה (שמות ל"ח ח') ויעש את הכיור נחושת כו' במראות הצובאו' אשר צבאו פתח אהל מועד, ותרגם ועבד ית כיורא מן אספקלירי נחשא נשיא צניעותא ובעידן דאתין לצלאה בתרע משכן זימנא הואן קיימין על קורבן אדמותהון ומשבחן ומודן ותייבן לגובריהון וילדן בנין צדיקין בזמנא דמדכן מסואבת דמיהון, הרי מבואר לשון התורה בזה ג"כ בקינין מתפרש, וזה עומק פשוטו של מקרא, ומה שאחז"ל (בשבת נ"ה.) ומה אני מקיי' ואת אשר ישכבון כו' מתוך ששהו את קינהן [ומנעום מלשוב לבעליהם] מעלה עליהם הכתוב כאילו כו' פירושו שנתעוררו ז"ל איך לא הרחיק הכתוב וכתב לשון שמשמעותו ג"כ שכיב' ממש עמם, והלא עיקם הכתוב בכמה עניני' שלא להוציא דבר מגונה (עיי' פסחים ג':) אבל נכתב עליהם הלשון הזה להורות גודל החטא ודוק. (טז) ואמר להם למה תעשון כדברי' האלה, ומי מכריח אתכם להעמיד שיטתכם זו לקבל החו"ש ומזה נמשך גם לקיחת המתנות] קודם הקטר החלבים, ואם לעצמכם תדרשו כן כתור', אבל הלא שם שמים מתחלל בעיני העם כי הם לא יצדיקו אתכם בזה, אשר אנכי שומע את דבריכם [ר"ל עניני פעליכם] רעים מאת כל העם אלה כולם משמיעי' לי כי דבריכם רעים ואין איש מהפך בזכותכ', אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע, וכי תאמרו מה נחוש לזה שאנו כעוברים אצל העם, אחרי כי לדעתינו בצדק נעשה, כי בסיבת החשד המשוך עליכם, מעבירי' [אתם ומכשילים] עם ה', שילמדו מכם לפרוץ גדרי התורה, כמו שמפורסם מאמרם ז"ל בירושלמי ילפין ממקלקלתא ולא ילפין ממתקנתא [ואחשוב שעל זה תיאר אותם הכתוב בראשית הענין ובכי עלי בני בליעל תואר למריע לחבירו [אף בהקנטה וכדומה, כמו אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כפי' המפרשים שדברה על פנינה שהכעיסתה] או מחטיאו, כמו יצאו אנשים בני בליעל וידיחו כו' (דברים י"ג) ומה שסיים לא ידעו את ה' היינו שלא היו כאביהם שהי' נביא, כמו שנמנה בין נביאים (מגילה י"ד.) וכן כתוב הלשון הזה בשמואל שמואל א' ג' ז') ושמואל טרם ידע את ה' ענינו טרם הגיעה לו הנבואה, ואכמ"ל] ולפי שבענינם הי' לפי דעת העם חמס נגד ישראל בקבלם המתנות, ועון השייך להשי"ת, ביאר להם איך עכ"פ ימשיכו כשלון בעם, ולאשר ידע כי ישיבוהו, איך ילמדו מאתנו לחמוס ויפיקו זממם הלא יש אלהים שופטים בישראל, והעשוק יגיש דבריו אל בית המשפט, לזה הוכיחם לו יהי' כדבריכם אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים [הדיין כתרגומו] על פי תביעת העשוק, ואם לה' יחטא איש בלמדו ממעשיכם, מי יתפלל לו להפריעו מחטאתו, ולא ישמעו לקול אביהם כי [לא סייעם רצון האל בתשובה לפי שהמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשוב'] וחפץ ה' להמיתם, ועי' נדה (ע':) נדרש פסוק זה לחז"ל כן באין עושין תשובה, ר"ל שעומדים במדריגו' החוטאי' המרוחקי' ועומדים בחזקת שאין עושין תשובה. (יז) ונבאר בזה דבר נכון דכתיב (שמואל א' ג' י"ג) בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, וחז"ל אמרו (ר"ה י"ח.) מניין לגז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר ולכן נשבעתי כו', ויש לעיין היכי דמי אי דלא עשה תשובה מהיכי תיתי יוקרע הגז"ד, והרי שם בכל הסוגיא בצועקים ומתחרטים על מעשיהם דברו חז"ל, ואי דעשה תשובה, ומ"מ מכח השבועה אין הגז"ד מתקרע ומתבטל, לכאורה יקשה מההיא דנדרים (ס"ה.) קונם שאני נושא פלונית שאבי' רע, אם מת או עשה תשוב' [כאוקימתא דרב כהנא שם] אח"כ, הותר בה דהוה כתולה נדרו בדבר, וא"כ הכא נמי הא נשבע הקב"ה ופירש שעל מעשיהם הרעים נגזר עליהם, וכשעשו תשובה הא ממילא השבועה אינה [ודוחק לחלק דהתם פירש נדרו שכל זמן שאבי' רע לא ישאנה, וכאן בשביל העבירה שנעשתה נגזר עליהם, אפי' ישובו אח"כ דאמאי לא נימא דהכא נמי בעון דאיתי' בידייהו ולא שבו עליו נגזר, אבל כשיתקנו לא יחול עליהם העונש בהיותם במצב צדק] והנלענ"ד ביישוב הדברים. דהא הרשב"א והר"ן שם דקדקו הא מת ועשה תשובה נולד הוא, וכמו דלא מהני נולד לענין התרה, הכי נמי לא מהני לתולה נדרו בדבר, ותירצו דכל חוטא עומד למות ודרכו כמו כן להתחרט ולעשו' תשוב', ומצוי הוא, לכך לא חשיב נולד, ויש לעיין דא"כ אם חטא בעונו' המעכבי' את התשובה כמו שמנאם הרמב"ם בה"ת, איך נדון דדבר מצוי הוא שישוב, הלא אדרב' כפי הרגילות שאין לו סיוע מן השמים לשוב, אינו מצוי שישוב אלא שמ"מ אין התשוב' נמנעת ממנו כמ"ש הרמב"ם ז"ל, אבל איך נחשבנו לדב' מצוי, והנרא' דמ"מ לא חשיב זה נולד, דסוף סוף תול' נדרו ברשעו הוא, ואפש' לו להבטל אם ימות, וממיל' גם תשובתו לאו נולד הוא, כיון דעכ"פ הי' אפשרות לנדרו להבטל בהבטל הדבר שתלה בו ודוק היטיב ולפ"ז הדבר שייך רק לדידן לאדם הנודר מכח רשעת האדם, שבעברו מן העולם אין לו דבר עם אדם, אבל בדין שמים שהמיתה אינה מפקעת דינו [רק כפרתו היא עם התשובה ויתר תנאי'] לכך אם אשמתו היתה בדבר המעכב את התשוב' הוה התשוב' נולד ואינ' מעבר' הגזיר' כמו שנתבא' והנה מדברי' המעכבי' את התשוב' חשב הרמב"ם הרוא' בניו יוצאים לתרבות רעה ואינו מוחה בידם, וא"כ בשבועה הנעשית בגין עון כזה לא תתבטל ולא יתקרע הגז"ד [ואפש' דלעול' אין הקב"ה נשבע על קיום הגז"ד כ"א בעונו' כאלה] וזה אומרו בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בהם ולכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר כו' שע"ז השבועה מקיימ' הגז"ד, וכדכתיב כי חפץ ה' כו' כמו שביארנו אוקימתא דשם:

יח ויבא איש כו' ובחור אותו מכל שבטי ישראל ר"ל אפי' בזמן היתר הבמות שהיו גם זרים כשרי' להקריב בבמה קטנה אבל במה גדולה המיוחדת לשם וקבוע' לכל ישראל, בחרתי אותו לי לכהן, לעלו' על מזבחי [ירמוז על עלי' בכבש] כדקי"ל (זבחים ק"ך.) קרן וכבש ויסוד (שהם תנאי המזבח] הם בבמה גדולה ולא בבמה קטנה המותרת לזרים, ולכ"ע מעשה הקטורת נמסרה רק לבני אהרן בציבו' [ועיי' ירושלמי מגילה פ"א ה' י"ב] וזה אומרו, להקטי' קטרת, ואמרו עוד שם (קי"ג.) שבבמה קטנה אין נוהגין בגדי כהונ' אף לעובדים ומקריבים בה, וזה אומרו לשאת אפוד לפני, וביאר לו עוד עיקר ושורש טעותם במעלם שחשבו שחזה ושוק שלהם הוא ממש, ולא משולחן גבוה יזכו בהם וכן בכל חלקיה', ואולם לא כן הוא כי מעלת הכהני' הוא שהניתן להם משולחן גבוה כאישים הוא, ואתנ' לבית אביך את כל אשי בני ישראל, ר"ל חלקם כאשים חשוב מה אש לאכילה אף חלקם לאכילה והוא ממש כדרשת חז"ל בקדושין שזכרנו מן האש כו'] ואין להם זכי' עצמיית בהם:

למה תבעטו בזבחי [להבזותו באיחור הקטרת האמורים] ובמנחתי [הנתונה לכם הם החו"ש כי תקחוהו שלא במשפט ותחשבוהו לממוניכם שהוא ירידת המעלה לקדשי ה' כמובן] אשר צויתי מעון, ר"ל שדין זה של חו"ש אינו נוהג אלא במעון הוא במה גדולה הקבועה לציבור ולא בבמה קטנה (זבחים שם) ותכבד את בניך ממני, בהקדמתם קבלת החו"ש להם קודם הקטרת האמורים למזבחי, וזה המשיך לכם עוד טעות ועול אחר, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל, [הוא קבלתם המתנות מהקדשים הנמשך מטעותם בחו"ש כמו שנתבאר לעמי, ר"ל השייך לעמי, ואין לכם בו זכות, והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, הנה נתבא' אצלינו במ"א, בכ"ד משמרות כהונה האמורים בד"ה שהיו כסדרן שנים מבני אלעזר והשלישי מבני איתמ' וכן כולם, ומזה יצא לנו שמשמרת בילגה היתה מבני איתמר, ובסוף סוכה הוזכר מה שנקנסה משמרה זו שתהא חולקת לחם הפני' בשבתות משמרתה לעול' בדרום, וידוע שבבהמ"ק הי' המזבח לצד דרום, וצד צפון הי' פנוי (ועיי' זבחים נ"ו.) אבל צד דרום לא נשאר מן הכבש לכותל כ"א י"ב אמה, באופן שלצד צפון המזבח הי' מרווח, וצד דרום הי' קצר וצר, והתוס' בשבועות (י"ז ד"ה ואין) כתבו שבאכילת ק"ק ושירי מנחות הי' האוכל צריך לראות פתח מקום אכילתו בשעת אכילתו, ובמדרש דרשו על פסוק ופחדו אל ה' ואל טובו, טובו זה בית עולמים שנאמר בו ההר הטוב הזה כו', וזה אומרו בכאן כי יבא ויגיע למשפחתך ובית אביך עוד עונש, והבטת [בעת אכילת מנחת לה"פ] צר מעון הוא רוח דרומית הקצרה וצרה כענינה] בכל אשר ייטיב [היא הטובה הסתמיית הרומזת על בית עולמים] את ישראל, ולפי שהגיע כל אשמתם להם בחילול כבוד שמים משגגת הרואה כמו שנת' נגד זה יענש ולא יהי' זקן [תואר לסמוך כפי דת התורה להוראה] בביתך כל הימים כמו שדרשו חז"ל בזה שאין נסמכים לבית עלי, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופנחס ביום אחד ימותו כו', פי' כי באמת הסיב' הרע' בביתו גם מיתה לנקיבה, היא אשת פנחס שנהפכו צירי' ומרירות השמועות הבהילוה והמשורר ברוח קדשו הפליג לדבר על המאורע הגדול הזה (תהילים ע"ח נ"ט) חורבן משכן שילה, אמר ויטוש משכן שילה שלא הי' בנין מקורה כמו ששנינו (זבחים קי"ב:) באו לשילה נאסרו הבמות ולא הי' שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן ויריעות מלמעלן [נטוי לאהל] וזה אומרו אהל שכן באדם, ויתן לשבי עוזו כמ"ש המפרשים, ותפארתו [הוא הארון שאין משפטו להתבזות לצאת חוץ, כמאמחז"ל (תענית ט"ז.) כלי צנוע הי' לכו ונתבזה בעונינו] ביד צר, בחוריו אכלה אש [עיי' מפרשים ואולי ירמוז הכתוב כי האש אשר היתה יוקדת על גבי המזבח, ונפעלת לדבורו ית', ומתאוה להקטרת אשי ישראל וכאשר גרעו חוקה בהעדר הקטרת האמורין כמו שנתבאר למעלה, אשר בסיבת זה נמשך ההרג הרב וחורבן המשכן, נמצא שהאש אכלה [תמורת אכילתה במזבח] בחורי ישראל] ובתולותיו, שבהיות המשכן בשילה ושם היו נקבצים כל ישראל בחגים, ונזכר בסוף שופטים שהיו בנות ישראל חולות בשילה בכרמים, ובסוף תענית זכרו חז"ל כי היו כל אחת משתבחת לפני בחורי ישראל בפאר תהלתה יחס או עושר ויופי) ועתה בחורבן שילה ונהרגו רבים מבחורי ישראל נשבת כל זה, ובתולותיו לא הוללו כתרגומו לא אשתבחן, כהניו כו' המפרשים נדחקו בזה למה לא בכו אלמונותיהן, ולענ"ד יצייר המשורר את גודל השערורי' אשר היתה בשילה ביום המר והנמהר ההוא בהגיע להם השמוע' הרעה כמוזכר הבהל' הנוראה (בשמואל א' ד') והמבשר הי' איש בנימין אחד אשר נס מהמערכ' ולפי הדין אה"ע סי' י"ז סעיף כ') עד א' שמעיד לאשה שנהרג בעלה במלחמה אסורה להנשא [עד שיאמר קברתיו] וא"כ לא הותרו האלמנו' [של הנהרגים בנלחמ'] בעדות המבשר הזה, שהי' יחיד, ולא הזכיר שקברם, וז"ל רמ"א (שם סעיף ה') וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין עדות שהוא כראוי להשיאה עכ"ל, וזה אומרו כהניו בחרב נפלו [כן הי' האמת ידוע] שנפלו בחרב המלחמה ואלמנותיו לא תבכינ', שהיו אסורו' לשפוך מר רוחם ונפשם כמו שנתבאר] ואשת פנחס מתה אחר מות עלי, ולו בא האות אך מיתת אנשים הם שני בניו, אבל מיתת כלתו לא הי' בחייו והבן:

יט וחז"ל דרשו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים שלא היו מגיעים לעשרים, ואמרו עוד אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וח"א בתורה ובגמ"ח ואמרו אביי ורבה מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חי' ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי' שיתין שנין, הענין כי על ג' דברי' העולם עומד על התור' ועל העבודה [שרשה מצות המעשה] ועל גמ"ח לתקן העולם ולעשות טוב וחסד איש עם רעהו וידוע שחיי האדם הם כמו כן כוללים עולם שלם, [ועמ"ש במגילת קינה לדוד באורך בעה"י] וסתמן ורובן של בני אדם מתים במיתת דרך ארץ, לששים שנה [ע' סוף מ"ק] וכן נגזר על דור המדבר, לכן חלקום לשלשה, כ' שנים ראשונים בשכר מצות המעש', שבהם יכנס האד' לכלל מצות, ובהם יתיסדו לו כל ימי חייו, ועשרים שנים השניים בשכר התורה זכר לדבר בין ארבעים לבינה, לכך רבה שעוסק בתורה חי' ארבעין שנין וכ' שנים השלישים בשכר גמ"ח כמ"ש התנא בן חמשים לעצה, היא מצות גמ"ח [ע' ח"מ ריש סימן צ"ז] וביד כל אדם בין עני ובין עשיר לקיימה וכמובן לכל אדם [ע' ח"מ שם] ובן ששים לזקנה נשוא פנים לדורו עי' ברכות כ"ח.] בהשגחת תיקון העולם וכן אביי עסק גם בגמ"ח והאריך ימים בחלדו בהגיעו לששי' שנה, כי עולם חסד יבנה, אשרי הגבר שלש אלה לו למנה:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה