אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קיט

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קיט

שו"ת עמודי אור - סימן קיח

סווואלק (א) ראיתי לבאר בעה"י בנבואת חגי ששאל את הכהני' תורה במאמר ה' לפי עומק השמועו', והסוגי' דפסחים שהרבה נתחבטו רבותינו המפרשים נ"ע, וזה מאמר המקראות, (חגי ב') כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהני' תורה לאמר, הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא, ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא, ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא, ונחלקו המפרשי' ז"ל לשיטת השמועה, (פסחים י"ז.) וביארו בשר קודש שרץ, ובעלי הפשט טענו כי לא נכון לקרא בשר שרץ בשר קדש סתם, ואם נאמר שקראו בלשון נקי' שלא להוציא דבר מגונה מפיה', מ"מ למה לא סיים היטמא, כמו שסיים בשאלה השני', וגם בסדר חשבון הנגיעות נפלה מחלוקת בין המפרשים שהרי אמרו בפסחים שם, רב אמר אשתביש כהני, רביעי בקדש בעא מינייהו, ובפרטן אתה מוצא חמש, לחם, נזיד, יין, ושמן, וכל מאכל, לכן פירש"י דאל כל מאכל הוא או, ותמהו התוס' מ"ש דכולהו חשובים זה אחר זה דווקא, וכל מאכל יתפרש או, והתוס' פירשו דשתים שתים חשיב להו, ושיטת הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות דיין ושמן וכל מאכל שלשתן מתפרשים שהי' או יין או שמן או כל מאכל, ותמהו ע"ז המפרשי' מה נשתנו אלו מהראשוני', לפרשם או או, ובאמת יש כאן דקדוק השלושה הראשונים חשבם בה"א הידיעה הלחם הנזיד היין, ושוב אומר ואל שמן ואל כל מאכל בלא ה"א, עוד יפלא שלשון השאלה בלתי מבורר כלל, ששאל היקדש, משמע שעל אחד מהם שאל, ובאמת על כולם הוא מוסב שכול' נטמאו במגע השרץ, והי' לו לומר היקדשו, וכן בשני' היטמאו, והם בתשובתם כפי דעתם היו מבארים, בראשונה הרביעי האחרון לא יקדש, אבל כפי האמור השאלה ותשובתה סתומ', לא נדע על מה הורו ועל מה נשאלו, ואם נאמר שהראשוני' פשוטים וידועים לנו, מ"מ אין נכון שיהא המאמר בלתי מבורר כעניניו, ובדרך כלל בלתי מיושב שלפי המפרשים נכללו במשא ומתן הזה דברים שעיקרם הם מדרבנן, והלא שיטת הרמב"ם שבכל מקום שהזכירו חז"ל דבר תורה ענינו מקובל מסיני, ואיך נפרש שאל הכהני' תור' שבא במאמר ה', שיכללנו דברים שהם גזירות חכמים, ובימיהם ז"ל נתחדשו [שהרי אנשי כה"ג גזרו הסייגים והגדרים רובן, כידוע] ובסנהדרין (פ"ז.) דרשינן אין ז"מ חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס כו', ויליף לה דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה [דבר מפורש בכתוב] ויורוך לימוד דברי סופרים, הרי דקרי תורה רק דבר המפורש במקרא, ודוחק לפרש תורה דנביאים על דבר דרבנן:

ב ולעמוד על העניני' בישוב נכון, נקדי' תחילה השמוע' בפסחים (ט"ז.) דתניא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן הי' ר"א אומר כדבריו, ופריך הש"ס וסבר ר"א משקין אית להו טומאה בעולם, והתניא רא"א אין טומאה למשקין כל עיקר, תדע שהרי העי' יוסי ב"י איש צריד' על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן, הניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן שפיר [דנפרש כמו כן מה שאמר ר"א אין טומאה למשקין, היינו לטמא אחרים, כמו שהביא סעד לדבריו מעדות יוסי ב"י שמשקי בית מטבחיא דכן, היינו לטמא אחרים, כי כפי ביאר הראי', כן בהכרח יתפרש דינו של ר"א] אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר, אר"נ ב"י אחדא [הא דקאמר ר"א כדבריו דר"מ, אלטמא אחרי' טהור דר"מ קאי, אבל ליטמא טמא לא סבירא לי' כוותי', רש"י] והקשו שם לרב מכמה מקומות דתנן טומאה בדם קדשים, ושני הש"ס מדרבנן ודלא כיוסי ב"י, ושוב הקשה הש"ס מקרא דחגי דאשכחן דיין ושמן [של נסכי', רש"י, אע"פ שאין רמז לזה במקרא] טמאים ומטמאים, ורב גופי' פירש בה דאשתביש כהני שטהרו רביעי בקדש, ומשני הש"ס מידי הוא טעמא אלא לרב רב משקי בית מטבחיי תני [דם ומים של בית המטבחיים הן דכן] אבל משקי בי מדבחייא מטמא כו', המתבאר לשיטת המפרשים למסקנא, דלרב ר"א מטהר משקין בעלמא גם מטומאת עצמן מה"ת, וכל טומאת משקין מדבריהם הן, ומ"מ במשקי בי מטבחיא טהרום חכמים, ולמדבחיא העמידו תקנתן, שיהיו טמאים. והנה המעיין בכל משא ומתן של הש"ס שם אין לנו שום מקרא לטהר משקין [גם לדעת האומר דאין טומאה למשקין אף לעצמן] אלא דכיון דלא מצינו להם טומאה בתורה מפורש, ממילא טהורין הן, ותמהו התוס' (זבחים ל"ד.) דעכ"פ משקין של מזבח הי' לנו לטמאותם, דהא קי"ל (פסחים כ"ד:) והבשר לרבות עצים ולבונה, ומפרש הש"ס (חולין ל"ו.) עצים ולבונה אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש משוי להו אוכלא, וטמאים ומטמאים, ולמה יגרעו משקין קדשי מזבח מעצים ולבונה שלא יטמאו [למאן דס"ל דטומאתן ד"ת אף למנות בהן ראשון ושני] ע"ש שנדחקו, עוד יש לתמוה מהא דדרשינן (זבחים צ"א.) נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן, ויליף לה מדכתיב בקדש באש ישרף, ונראה דסמיך אג"ש דסוכה (י"ט:) בקדש הסך נסך מה נסוכו בקדושה אף שריפתו בקדושה, ורב הונא דריש לה התם, והלא בשבת (קכ"ח.) פריך מרב ארב הונא ע"ש, והלא לרב אין טומאה למשקין כלל, דאף ע"ג דאליבא דר"א קאמר מ"מ הא הלכתא דיוסי ב"י מהילכתי פסיקתא היא, דדכן אף מטומאת עצמן, והוא יסוד דמשקין כולהו לית בהו טומאה כלל מן התורה, וא"כ אין בנסכים טומאה כלל מן התורה, והיכי דריש שריפתן מקרא וג"ש, ובאמת יש לתמוה דבכמה מקומות בש"ס אשכחנא דרשות לענין שמן של תרומה טמא, ויקשה הא שמן לאו בר קבולי טומא' כלל, ומדאורייתא טהור הוא:

ג וליישב השמועות על מכונן נקדים מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (בפ"ב מה' טומאת אוכלין) דעת הרמב"ם ששאר משקין מי פירות חוץ מיין ושמן אין מקבלין טומאה כלל, דחשבה מתניתין במכשירין (פ"ו מ"ד) ז' משקין והשאר טהורין לגמרי ואין עליהן לא תורת אוכל ולא תורת משקה, והראב"ד השיג עליו דכיון דמשובחין הן וחשובין לאינשי, נהי דמשקי לא מקרו, אבל עכ"פ תורת אוכל עליהם, ודינן לענין טומאה כהפרי שיצאו ממנו, וטמאין מתורת אוכל [ושטיחת לשון המשנה (תרומות פ' י"א מ"ג) משמע כהראב"ד דתנן אין מטמא משום משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, משמע דמשום משקה אין מטמאין, אבל מטמאין משום אוכל, דאי בהנך לית בהו טומאה כלל, הו"ל למתני אין מטמא אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבי', למעוטי שאר מי פירות דחשבינהו שם ברישא ודוק] ואומר אני שגם לדעת הרמב"ם דס"ל דשאר מי פירות טהורין לגמרי, טעמא רבה אית בהו, דהא מבואר בתרומות (פי"ח) דאין סופגין הארבעים משום ערלה על היוצא משאר פירות חוץ מזיתים וענבים] וכן לענין קרן וחומש דתרומה, אע"ג דקי"ל (תרומו' פ"ו) דהאוכל והשותה משקין של תרומה והסך, משלמין קרן וחומש, מ"מ אהני לא מחייב, כדמפרש הש"ס בפסחי' (כ"ד:) דהני חשיבי שלא כדרך הנאתן, ואינן חשובין כהפרי עצמו ע"ש, והאי טעמא יש לומר נמי לענין טומאה, כיון דלא חשיבי כהאוכל שיצאו מהן, ואשתנו לגריעותא, לא מקבלי טומאה אפילו מתורת אוכל, ולכך סובר הרמב"ם דטהורין הם לגמרי, אבל ביין ושמן אפילו נאמר שאין למשקין טומאה מן התורה, הלא לא טיהרה אותם התורה בפירוש, אלא דלא אשכחן קרא לטמאן, דהאי תנא דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא לענין הכשר ולא לענין טומאה ע"ש, אבל איך אפשר לומר שלא יהיה בכלל אוכל שיצאו מהן הזיתים והענבים] הא הן נשתנו לעלויא, ובכל מקום הם חשובין לענין משפטי התורה כדין הפרי שיצאו מהן, לענין ערלה ובכורים ודומיהן, והכא נמי דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, משקה זיתים וענבים כיוצא בהן, וטמאים עכ"פ מדין אוכל:

ד וההפרש מה הוא אם נדון בהם טומאת אוכל או מתורת משקה, הוא פשוט לכמה דברים, שאם מתורת אוכל אנו באין לטמאם, אין מקבלין טומאה מאוכל, שהרי אין טומאה עושה כיוצא בה, וממשקה בלא"ה לא יקבלו טומאה, שהרי המשקין ההם אין תורת משקין לטמא אלא תורת אוכל, ואין אוכל מטמא אוכל, וכן לא יטמאו הם אוכל גמור מה"ט, דהא כל עיקר טומאתן מתורת אוכל, ואין אוכל מטמא אוכל, [והי' באמת משפט האוכלין והמשקין, אפי' היוצא מזיתים וענבים שלא לקבל טומאה אלא מכלי [או מעצים ולבונה למ"ד טומאתן מן התורה], ואין זה דחוק, דהא לשיטת האומר דאין טומאה למשקין אף לטומאת עצמן, גם זולת הנחתינו ע"כ כן הוא, ודוק] ולפ"ז המשקין טמאין הן ואין מטמאין, והוא מן העיקר הזה דאין טומאה עושה כיוצא בה, ויצא לנו דלמ"ד (פסחים י"ד.) דהא דאין טומאה עושה כיוצא בה היינו בחולין, אבל בקדשים טומאה עושה כיוצא בה, א"כ הי' בקדשים הדין נותן שמשקה יין ושמן יטמאו גם אחרים, דנהי דאוכל נינהו יהא בקדשים טומאה עושה כיוצא בה:

והמתבאר מדברינו דביין ושמן שהם תולדות אוכל, וחשובין הן דנשתנו לעלוי, יש להם טומאה מדין אוכל אף אם אין טומאה למשקין [ונ"מ גם לענין שיעור הטומאה לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דאוכל אף לקבל טומאה בעי שיעור כביצה מה"ת [אבל משקין מקבלים טומאה בכ"ש] א"כ ביין שמן לקבל טומאה מתורת אוכל בעינן שיעור כביצה] אבל דם ומים דלא שייכא בהו הך סברא לדונן כאוכל [דהרי בכל מקום דם חלוק מבשר, ואין לו תורת הבשר שיצא ממנו לשום דבר ודוק] הם טהורים לגמרי, דאין להם לא טומאת משקה לשיטה זו, ולא טומאת אוכל ודוק:

ה ובזה יתבאר לנו כמין חומר הא דמסיק לרב דמשקי בית מטבחיא לחוד טהורין אפי' מטומאת עצמן, אבל משקי בית מדבחיא טמאין, ולפי שיטת המפרשים מדרבנן הוא, ותמה הצל"ח בחי' למה באמת חסו חכמים על משקי בית מטבחיא שלא לטמאן, ועל משקי בית מדבחיא, לא חשו להפסד קדשים, והלא בכל מקום חשו חכמים להפסד קדשי מזבח, ולפי דברינו אין כאן תורת תקנה כלל, דמשקי בית מדבחיא [היין והשמן] טמאים מן התורה, שהרי הזיתים וענבים היוצא מהן טמאים עכ"פ מתורת אוכל כמו שבארנו, והמים המתנסכים על גבי המזבח ג"כ טמאים מן התורה) דלא גרעו מעצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן לקבל טומאה, והוא היסוד הנאמן לכל דברינו דהש"ס מעיקרא סלקא דעתי' דרב ס"ל דכן מלטמא טומאת עצמן גם ביין ושמן משקי בית מדבחיא, והוה מצי פריך לי' הא עכ"פ מכלל אוכל לא נפקי, אלא דעדיפא פריך לי' מקרא דחגי דאשכחן טומאה ליין ושמן [ובאמת הש"ס חשיב להו דבר תורה כמו שיתבאר בעה"י] ומסיק דרב לא אמר אלא משקי בית מטבחיא אין להם טומאת עצמם, דאין טומאה למשקין מן התורה, ואע"ג דגזרו טומאה על משקין לחולין [אף בדם ומים] מ"מ על משקי בית מטבחיא לא גזרו, וחסו רבנן לטמאן, אבל משקי בית מדבחיא היין והשמן, טמאין עכ"פ לעצמן מטעם אוכל ונטמויי אחריני תליא אי בקדשים טומאה עושה כיוצא בה, ויתבאר לפנינו בעה"י, ולענין טומאת מים דמדבחיא הן מטמאים מטעם עצים ולבונה, דלא גריעי מינייהו, ולמ"ד דאורייתא דאורייתא, ולמ"ד דרבנן דרבנן, וגזרו כן לחשיבותן, דחיבת הקדש אהני בהו, ולא חסו לטמאן דבאמת מיא בי מדבחיא לא שכיחי, דהא אין מנסכין מים ע"ג המזבח אלא בחג, ואין כאן הפסד ודוק:

ו ומעתה בטומאת המשקין יש לנו כמה פנים לפי שיטות החולקין בהם, והנני פורטם, לדעת תנאים דמטמאים נמי אחרים מן התורה, הנה דינן פשוט טמאים ומטמאים, ולעשות כיוצא בו בקדשים תליא בפלוגתא אי מקרא מלא דבר הכתוב או לא, ובחולין אין טומאה עושה כיוצא בה מן התורה, ומדרבנן טומאה עושה כיוצא בה כמבואר (פסחים י"ד.):

ולמ"ד טומאת משקין לעצמן מן התורה מתורת משקין, כך משפטם שכל המשקין אף דם ומים טמאים, ומקבלים טומאה מאוכל, וספיקן ליטמא מאוכל, כגון ככר טמאה ספק נגעה במשקין ספק לא נגעה ספיקן טמא, שהרי טומאת עצמן [בתורת משקין] דבר תורה, ולטמא אחרים דרבנן (לשיטת המפרשים אף בקדשים אינן מטמאים דבר תורה] והא דפריך הש"ס (פסחים ט"ז.) אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא [דמצינן למדרשי', אף במשקין דאית בהו טומאה] לא יאכל ומסיק בקושיא, לא דחינן הלכתא מכח קושיא, ועי' ט"א (חגיגה דף כ"ד ד"ה מנין) שצידד שישאר כן להלכה דבקדשים משקין מטמאין, וע"כ לדעת הט"א נדחית עדות יוסי ב"י לשיטת לוי ושמואל דדכן מלטמא אחרים, והוא פלא לענ"ד, לדחות משנה דיוסי ב"י מהלכה, והא כל עדות הלכה היא וזו לא שמענו, ואם מכח קושיית הש"ס אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נדחה שיטת שמואל, טפי יש לנו לדחותה לענין טומאת עצמם, ולקיים סברת רב דטומאת עצמן נמי לית להו ד"ת, ולא לשבור דברי יוסי ב"י, ולפנינו יתבאר ישוב הקושיא דש"ס וצורת השמועה כהוגן בעה"י, [ואולי הוא תלוי במחלוקת הפוסקים אם בכל מקום שאמרו קשיא נדחה הדבר (עיי' רשב"ם ב"ב נ"ב. ועיי' נוב"י מ"ת חיו"ד) ואכמ"ל] ולדעת האומרים דאין טומאה למשקין מן התורה כל עיקר מתורת משקה, הנה משפטן שהדם והמים טהורים לגמרי מן התורה, ומדרבנן טמאים ובמשקי בית מטבחיא אוקמי אדאורייתא, כעדות יוסי ב"י, ומשקי יין ושמן טמאים מתורת אוכל, ולכך משקי בית מדבחיא טמאים, דהא טומאתן מן התורה, וסלקא שפיר הא דאשכחן בכל מקום טומאה לנסכים ולמנורה [ונס חנוכה יוכיח שטמאו המוקדנים כל השמנים אף שבהיכל והוצרכו לנס, וכל זה נאות יותר לומר שהי' טומאתן דבר תורה] ובשמן של תרומה, דבאמת לעצמן טמאים מתורת אוכל, ואין מקבלין טומאה אלא מכלי ושרץ וכדומה, אבל לא מאוכל דאין אוכל מטמא אוכל, ולטמא אחרים בחולין פשוט שאין מטמאים, ובקדשים תליא אי טומאה עושה כיוצא בה בקדשים, ושיטת התוס' בפסחים (י"ד.) דטעמא דמ"ד לקדשים עושה כיוצא בה, הוא ג"כ מה"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא ע"ש ויתבאר עוד לפנינו, ודם המזבח טהור לכ"ע מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים כש"פ הרמב"ם דאע"ג דסבירא לן טומאת משקין לעצמן מה"ת, מ"מ דם קדשים טהור, ויש בזה אריכות דברים אין כאן מקומם, ומים דמדבחיא טמאין מטעם שורש טומאת עצים ולבונה כמו שבארנו בעה"י: (ז) ויש לענ"ד עוד מקום לחדש דבר, הנה התוס' כתבו טעמא דמ"ד לקדשים טומאה עושה כי"ב דיליף מוהבשר אשר יגע בכל טמא, וא"כ לרבינא דס"ל מקרא מלא דבר הכתוב, ע"כ לא חייש להך קושיא, ולפ"ז לדידי' משקה לא מטמאו אחריני גם לקדשים, כיון דלא חייש לדרשא זו, ולומר בכל טמא, מה שהוא, אלא מוקים להו אדינייהו בחולין, אם בכחם לטמא כסדר הטומאה בחולין, מטמאים גם בקדשים, אבל אם אין מטמאים בחולין כמשפטי טומאתו ראשון ושני] לענין זה לא עדיפי קדשים מחולין [ורש"י פירש הטעם מאן דמחלק בין קדשי' לחולין משום קרא דחגי דאשכחן אוכל מטמא אוכל, ויש לעיין הא רש"י מפרש דגם בטומאות דרבנן הי' שואלם, וא"כ דילמא הא נמי דרבנן, והרי לשיטת רש"י דבאנו שנות מכח קראי דחגי דין תורה, נחנק בין קדשים נחונין, נצטרך לומר דהלכתא הוי ומיירי לה וחגי אתמרה אחרא ור"ז מנא לנו דילמא בדרבנן הוי בדיק להו דהא מדרבנן טומאה עושה כיוצא בה, אם לא שנאמר דקבלה היתה בידם, שדבר זה דמדרבנן טומאה עושה כי"ב לא נגזר אז עדיין, וכל זה צריך יישוב נכון] ויש לדון עוד דהא הש"ס בסוגיא דפסחים (י"ח:) שקיל וטרי דהא דאוכל מטמא משקה ולא אוכל כיוצא בו, חומרא דמשקין היא, מפני שעלולין לקבל טומאה, דהא מקבלין טומאה בלי הכשר, ולפ"ז יתחדש לנו דלמאי דהסברנו דאף למ"ד טומאת משקי לעצמן נמי לאו ד"ת, מ"מ יין ושמן טמאין מתורת אוכל' ופשוט דלא בעו הכשר, דהא הן עצמן מכשירין אחרים, ולא שייך בהו הכשר כלל, וכיון דהם עלולים לקבל טומאה, הדין נותן שיקבלו טומאה מאוכל, ואין זה טומא' כיוצא בה, דהיין ושמן מתטמאין מצד עלילותן דלא בעי הכשר ודוק: ובזה מיושב יפה קושיית המפרשים דלמ"ד טומאת משקין לעצמן ג"כ אינו מה"ת, א"כ היכי מדריש לן קרא הוא טמא [גבי אוכל] דדרשינן ואינו עושה כיוצא בו טמא, ומוכח מזה דעכ"פ מטמא דבר שאינו כיוצא בו כפרש"י (שם י"ט ד"ה א"ל) ואם משקין אין להם טומאה, א"כ מה יטמא הא אין לו דבר שאינו אוכל כי"ב שיתטמא, ולמה שנתבאר קושטא הוא שיטמא יין ושמן, [מתורת אוכלין] ולא שאר אוכל שצריך הכשר, גם לא משקין דם ומים כמשנ"ת ודוק:

ה עוד יתחדש מזה דבקדשי מזבח למ"ד חבת הקדש דאורייתא, ולא בעו הכשר ג"כ טומאה עושה כיוצא בה, דמה לי משקין שמתטמאין מאוכל מצד עלילותם לקבל טומאה בלי הכשר] או אוכלי קדש שעלולין כמו כן [אלא דלמ"ד משקין מטמאין אחרים מה"ת, ומ"מ אין מטמאין כיוצא בהן א"א לומר כן ודוק] וזה זולת לימוד הש"ס דלקדשי' טומאה עושה כי"ב, דהתם אוכלי חולין שנגעו באוכלי חולין כשנעשה ע"ט הקדש למ"ד כקדש הן, חוזרין החולין השניים ומטמאים קדש, ודינינו אינו אלא באוכלי קדש שנגעו באוכל טמא ממש אצל חולין, מהניא לי' חיבת הקדש שיקבל טומאה מאוכל, אבל בחולין שנעשו עט"הק לא שייך חבת הקדש ודוק היטיב:

ומתוך מה שכתבנו יתבאר יפה דעדות יוסי ב"י לרב מתפרשא דכן ממש אמשקי בית מטבחיא, והוא שרש דכל משקין טומאת עצמן מתורת משקה לאו דאורייתא, אלא דביין ושמן טמאים מתורת אוכל, ונוכל לומר לדידי' דבקדשים [או תרומה] טומא' עושה כיוצא בה, ואחריני נמי מטמאו יין ושמן, או משום חבת הקדש בקדשים כמשנ"ת, ולולי דאמר טומאת עצמן יש להן מדאוריית', ע"כ אין טומא' עושה כי"ב מדאו' אף בקדשים, אלא דמדרבנן טומאה עושה כי"ב בכ"מ, ואתאי עדו' יוסי ב"י דמשקי המזבח אין מטמאים אחרים, והבן:

ט ע"פ הצעות אלו תתבאר השמוע' בעה"י לנכון דהש"ס פריך וסבר ר"א משקין אית להו טומאה בעולם פי' מתורת משקין] והתניא ר"א אין טומאה למשקין כל עיקר, לפי האמת מתפרשה אין טומאה למשקין מתורת משקין אבל מתורת אוכל יין ושמן טמאין, ואין זה דוחק כלל דהא לשמואל מפרשינן אין טומאה למשקין לטמא אחרים והש"ס רמי דהכי קאמר וכן הי' ר"א אומר כדבריו דר"מ דספק משקין ליטמא טמא, משמע אפי' מים או דם, ולס"ד הוה סבר דרב דכן ממש גם אמשקי בית מדבחיא אמר, וע"כ אף טומאת אוכלין אין להם] שהרי העיד יוסי ב"י כו' ועל משקי בית מדבחיא דכן הניחא לשמואל כו' אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר ארנב"י אחדא כו' כו' ת"ש הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע כו' אל היין ואל שמן כו' ואמר רב אשתביש כהני שהי' להם להורו' טמאין, ואדאוריית' קאי הש"ס, דלא בעי לאוקמא קראי דחגי מדרבנן ולאו מטעם משקי בית מדבחיא דטהרינהו יוסי ב"י פריך, אלא אף מיין שהוא שלישי פריך, דלרב אין לו טומא' כלל מה"ת, למאי דס"ד השתא, ומשני מידי הוא טעמ' אלא לרב רב משקי בית מטבחיא קתני, דטהורים לגמרי מדאו', שאין טומאה למשקין [כל שאין לדון בהם טומאה מתורת אוכל] ומדרבנן מטמאין בחולין, וטהרינהו יוסי ב"י למשקי בית מטבחיא בעדותו, דעלייהו לא גזור, אבל משקי בי מדבחיא מטמא, פי' מתורת אוכל מטמאין יין ושמן, ונוכל לומר דגם אחריני מטמאו כמו שיבא לפנינו, וא"כ שפיר נקיט חגי טומאת יין ושמן, גופא כו' ת"ש ויען חגי כו' גופא רב תני משקי בית מטבחיא ולוי תני משקי בי מדבחיא, ללוי הניחא אי ס"ל כשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים [דס"ל ללוי ע"כ דגם בקדשים אין טומאה עושה כי"ב מדאו' [וס"ל נמי דחיבת הקדש לאו דאו' למה שצדדנו לעיל] והעיד יוסי ב"י דמשקי בי מדבחיא דכן מלטמא גם מדרבנן] אבל טומאת עצמן יש להן משכחת לה דנגעי כולהו בראשון אלא אי ס"ל כרב דאמר דכן ממש, היכי משכחת לה הא יין ושמן לסברא זו טהורין גמרי מדאו' ולא מטמאו אף מתורת אוכל, כמו דהוה בס"ד אליבא דרב כמו שבארנו] על כרחך כשמואל ס"ל, ולשמואל הניחא אי סבר לה כרב דתני משקי בית מטבחיא, ומפרש לה שמואל לענין לטמא אחרים דבחולין מטמאין אחרים מדרבנן, ועל משקי ב"מט לא גזרו, אבל משקי בי מדבחיא [יין ושמן] אחריני נמי מטמאו דס"ל בקדשים טומאה עושה כי"ב [או משום חבת הקדש כמ"ש] רביעי הוא דלא עביד חמישי הא שלישי עביד רביעי [אף שכאן ע"כ מטומאת משקין לטמא אחרים מיירי כמבואר] אלא אי סבר לה כלוי דתני משקי בי מדבחיא מאי אריא רביעי דלא עביד חמישי [ע"י דין משקין לטמאות] אפי' שני ושלישי נמי לא עבדי, על כרחך כרב ס"ל, ודוק היטיב כי השמועה מתפרשת יפה ע"פ היסודו' הנאמני' שכ' בעה"י:

י ודע דבשמועה זו דדייקינן לרב מ"ט אשתביש כהני בשאלה ראשונה ולא בשני', ומשני הש"ס בקיאין הן בטומאת מת ואין בקיאין בטומאת שרץ, נלענ"ד טעם בזה, דבפסחים (י"ח:) דרשינן תרי קראי דאין טומא' עושה כי"ב, במשקין הבאין מחמת שרץ, ומשקין הבאים מחמת כלים, ואפשר הוה ס"ל לכהני דמת לא ילפינן מינייהו, ועי' חולין (ל"ו:) מצריך הש"ס תרי קראי למת ושרץ גבי הכשר, דלא ילפי מהדדי ע"ש, ועי' תוס' ב"ק (כ"ה:) לכך טיהרו רביעי הבא מחמת שרץ, משום דאין טומאה עושה כי"ב ולא הוה ס"ל דבקדשים טומאה עושה כי"ב, וגם חיבת הקדש לא הוי סבירא להו לכהני, ובמת עמדו על ההלכה כהוגן [ולא מטעמייהו] דנעשה רביעי ע"י אוכל מטמא אוכל, ואפשר הוה ס"ל דהני תרי קראי [במשקין הבאין מחמת שרץ ומשקין הבאין מחמת כלים] שאין טומאה עושה כי"ב הוו שני כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין:

יא רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי, הנה רש"י לשיטתו נדחק דרבינא ס"ל דאוכלין הנוגעי' במת נעשו אב הטומאה, והתוס' תמהו ע"ז, וכן הט"א בחי' לחגיגה כ"ג. ולענ"ד נראה להליץ בעד רבינו ז"ל, שאין כוונתו שיהיו האוכלים אה"ט ממש, אך דעתו ז"ל לפי מה שיתבאר לפנינו בס"ד דהלחם והנזיד והיין כו' זה עם זה הי', וקי"ל (עכומ"ז ל"ז.) ובנזיר (מ"ב:) טומאה בחבורין גבי מת דאו' כהסכמת הראשונים רובם נ"נ] פירש דאדם הנוגע במת, אדם אחר הנוגע בו בשעה שהוא נוגע במת, חשוב כנוגע במת עצמו וטמא שבעה, אבל השלישי דיקרב בדיקרב, טמא טומאת ערב, ועי' מל"מ (פ"ה מה' טומאת מת) שכתב לשיטת כמה ראשונים דגם כלים הנוגעי' במת יש להם חומר טומאה בחבורין, ופלפל שם אי דאורייתא אי מד"ס, עכ"פ קדומה היתה גזירה זו ומקובלת, ויש לומר שדעת רש"י באוכלין ומשקין גבי מת ג"כ דין חומר טומאה בחבורין יש להם, להחשיב האוכל השני הנוגע בראשון בשעה שהוא נוגע במת, כאלו נוגע במת עצמו, ויחשב ראשון לטומאה, דהא אוכלין ומשקין לעולם אין נעשין אלא ראשון, ולמנינו כתב רש"י דהוה ראשון אה"ט, פי' למנות השני ראשון והג' שני והד' שלישי, וזהו שחידש רבינא ואם הוא קצת דוחק בלשונו הטהור, מ"מ דינו יתכן ודוק:

יב אחרי ההצעות שערכנו בפירוש השמועה לרבותינו ז"ל נאמר כי אולי יתכן לפרש המקראות בדרך אחר מסכמת ג"כ עם שיטת הש"ס, ותחילה נאמר כי מה שתפס בשאלתו פרטים אלו, לחם, נזיד, יין, שמן, כו' אין זה דרך מקרה והזדמן, בציור עניני הטומאה, אבל יש להם פנים לפי דרכי מנהגי מאכליהם, כאותה ששנינו (טבול יום פ"ב מ"ד) המקפה [תבשיל קפוי ועב כגון דייסא או גריסין של פול, מפרשים] והחמיטה דרכן הי' להניח החמיטה שהיא עוגה קטנה כמין רקיק בתוך המקפה, הר"ש וש"מ] של חולין ושמן של תרומה צף על גביהן, ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא השמן, שהן חשובין כג' דברים הנוגעים זה בזה, (ולא תימא דוקא בטבו"י אינן חיבור שאין הנוגע בו מטמא אחרים, דבכל הטומאות כן הוא אין חיבורי אדם חיבור, ולא דמי למקרצות הנושכות זו בזו, (טהרות פ"א מ' ז' ח') שהם חשובין כא', דהתם מין אחד הם, דוק ותשכח] עי' ר"ש שם (בטבו"י מ"ג) שכתב כן באורך:

הנה מצינו במשנה זו סדרי המאכל שלשה דברים, החמיט' [לחם] והמקפה [נזיד] והשמן הניתן בו לתקנו, ומ"מ מצינו בדבריהם ז"ל שפעמים היו מתקנים המקפה ביין (ב"ב פ"ה) דאמר לי' יין למקפה כו, עוד מצינו (טבו"י שם מ"ג) שפעמים היו נותנין לתוך המקפה לתקנה שום ושמן, פי' הרמב"ם ושאר מפרשים דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל והשום מתערב בשמן הנידוך עמו ונעשה גוף אח' (תוי"ט שם), המתבאר במנהג המאכל שהוא עשוי לחם ונזיד ולתקנו נותן לתוכו יין, או שמן, או שום כתוש בשמן, ועתה אין פלא על הרמב"ם ז"ל שחשב הני תלת יין ושמן וכל מאכל או או, כי כפי שנתבאר כך הי' ענינם, והכתוב ספר כן, ורמז לזה ואל היין [בה"א[ הידוע, כמו שכתוב הלחם והנזיד שענינם ידוע, וכן היין שניתן לתוך הנזיד לתקנו, ואל שמן פי' או שניתקן בשמן, [לכך לא כתיב בה"א] ואל כל מאכל או ניתקן בכל מאכל, שום וכדומה, הנדוך בשמן, ויקרא מאכל כמ"ש התוי"ט שם שהשום עיקר, ולפי שבכל דברינו אי"ה נפלפל ביסוד שהשמן שבשום הוא ראשון [ולא אבד שמו ומעלתו בהתערבו עם השום] צריך אני להקדים ביאור הדבר, הנה בטהרות (פ"ד מ"י) שנינו ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור, כיצד שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ועשה עיסה מאחת מהן ספק מן הטמאה עשה ספק מן הטהורה עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמא, ופירשה הר"ש דר' יוסי דנקט ספק משקין לטמא אוכלין דווקא בכה"ג, ולא בגוונא דתנא התם לעיל מינה במשנה, למאן דס"ל ספק משקין לטמא אחרים טמא, כגון משקין שנפלו בין הככרות, ספק נגעו בהן ספק לא נגעו, הוא כדמסיק הש"ס (בפסחי' י"ח.) דר' יוסי כטעמי' ס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ולהכי ס"ל בספק דרישא לטהר, ובעשה עיסה מטמא מספק לפי שהמשקין עצמן הן בעיסה, וטומאתן עליהן, ולפ"ז דברינו כמו כן פשוטי' דשמן הניתן בשום, הרי הוא בטומאתו, ואולם הרא"ש שם מפרש, דר' יוסי הא ג"כ בשיטת ר"ע אמרה דלטמא אחרים דאוריית' וטימאו העיסה, אבל מטעם המשקין עצמם, כיון שניתנו בעיסה הרי הם כאוכל, כמו ששנינו (טהרות רפ"ג) הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים, וא"כ טומאתן בעצמן כשהם בעיסה משום מגע הוא ע"ש, וכ"נ מדברי הגר"א ז"ל [ואני בעניי יש לי מקום ספק בזה, הנה שם במשנה דנקטה כשקרשו הרי אלו שניים, יש לפרש בשני פנים, או שהם שניים מטעם שנגעו בעצמם כשהיו משקי', או כמו שפירש' הגר"א ז"ל שם שכשמתחילין לקרוש כל משהו שנעשה אוכל נגע בשאר המשקה ונטמא, דמשקה מטמא אחרים אף בכל שהו, ולפ"ז לדעת התוס' וסייעתם דאוכל אינו מקבל טומאה מה"ת עד שיהא בו כביצה, צריך תלמוד באיזה פנים יטמא ר' יוסי את העיסה מספק, והנה מטעם שהמשקין נגעו בעצמם וא"כ בעת שנהפכו להיות אוכל כשבאו לתוך הקמח ונעשו עיסה, הם כנגעו במשקין, הא לר' יוסי מגע בית הסתרים היא כמבואר (כלים פכ"ז מי"ט) ועי' באורך בסוגיא דחולין (ע"ב.) ובתוי"ט שם, וצריכין אנו לדון דהמשקה כשניתן לתוך הקמח טמאהו, והכה הקמח כל עוד שלא נתחבר ע"י המשקין כל גרגיר וגרגיר נחשב בפני עצמו, ואינן מצטרפין יחד, וחבורין היא דוקא ע"י אחד מז' משקין, וא"כ אין הקמח מיתטמא אז מה"ת מהמשקין, וא"כ למה יטמאו מספק, הא בדרבנן ספיקו טהור, כמבואר, ולא משכחת לה אלא כשהעיסה היא יותר מכביצה, שכשנילוש ממנו בתערובות המשקה כביצה עדיין הי' חוזר ונותן המשקין לתוך העיסה, שאז הוא מיתטמא מה"ת, וספיקו טמא, וכ"ז הי' לר' יוסי לבאר לכאור', ואולי סתמו כפירושו כשיעור המתטמא מה"ת, אע"פ שבפ"ג דטהרות בכמה משניות פירשה לנו משנתינו החילוקים בין כשיש כביצה מכוון ליתר מכביצה, והדבר צריך תלמוד] ומ"מ אף לדברי הרא"ש ז"ל דברינו עולים כהוגן שפשוט שהשמן גם כשבא לתוך השום ניכר הוא, ואינו בטל משמו הראשון, וכאותה שאמרו (ביצה ל"ט.) מים ומלח בטלין בעיסה ואינן בטילין בקדירה ע"ש ודוק:

עוד נקדים מה שדרשו חז"ל (מנחות כ"א:) באכילת קדשי יאכלוה שיאכלו חולין עמה, לאכול הקדשי' על השובע, וגם כי לא יכון לאכול הבשר וכדומה לבדו, אמנם אם ירצה להגיעם אל הקדש, יצטרך בלי ספק שיהיו נשמרי' על טהרת הקדש, ושנינו (טהרות פ"ב מ"ו) השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קדש שנעשו על טהרת הקדש, אבל אם נעשו לטהרת תרומה מטמא שנים ופוסל אחד בקדש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש והיא חשובה אצל הקדש כאלו נטמא בשרץ עצמו, המפרשי' שם, [תפסו בלשונם השרץ שהיא הטומאה המצוי' וכן הוא בדברי חז"ל בכ"מ, הכשר שרץ, שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכדומ'] וכשנתבונן יפה בעשיית המאכל כמו שנתבאר הנה החמיטה והמקפה יתכן לעשותן עתה, כדי לאכלן עם בשר קדש, וכן הוא דרך בני אדם לתקן מאכלו בעת צרכו ולא מקודם, וכשיעשנו על דעת לאכלו עם הקדש, בלי ספק ישמרנו על טהר' הקדש בעשייתו ומקוד' יתכן שלא הוכש' כלל] אבל הניתן לתוך המאכל לתקנו, והם א' מהשלש' שזכרנו [יין, ושמן, ושום כתוש בשמן] מובן הדב' על דרך ההוה כי לא עתה דרך היין בגת, ולא עתה כתש השמן בבית הבד, וכפי ההוה כבר הי' לו יין חולין או תרומ', וכן שמן [הניתן בעינו, או לתוך השום כמו שנתבאר ועי' מפרשים בפ' אחימלך עם דוד שסתם אכילתן היתה תרומה ע"ש, והנה זה הבא לתקן הלא מובן כי לא נשמר מתחלתו על טהרת הקדש [על דרך ההוה שבו ידבר הכתוב בכל מקום] ובמגעו לגבי הקדש נחשבנו כאלו נגע בשרץ, והנוגעים זה אחר זה יטמאו ויפסלו כסדר מנין הטומאות בקדש, עוד נקדים ששם פסול אינו לשון תורה רק לשון משנה, אבל מצינו שדרשו חז"ל (זבחים צ"ז) כל אשר יגע בבשרה יקדש, שאם פסולה היא תפסל, א"כ יקדש בלשון התורה והנביאים יתבאר לפי ענינו, פסול:

יג והנה לדעת כל המפרשים לשון ישא איש בשר קדש בכנף בגדו בלתי מיושב, למה זכר כלל נשאו אותו, לא מבעיא לשיטת רש"י שהכנף אינו נמנ' כלל [ולא נגע במאכל] אלא אף לשיטת התוס' שהכנף נחשב ראשון, מ"מ לשון ישא אינו מיושב, הי' לו לומר הן יגע בשר קדש בבגד ונגע בגדו אל הלחם כו', ואולי לדעתם הענין מתפרש כך, שע"כ היין והשמן של נסכים ודומיהן הי' לפי שיטת פירושם, ובקדש הם, והשרץ בהכרח בא במקדש בצד סיבה ומקרה, ושנינו (סוף עירובין) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו [אף דר"י פליג ואמר בצבת של עץ, אולי מיירי שלא מצא צבת] ויספר הכתוב כי בהוציאו אותו מן העזרה בכנף בגדו נגע באוכלין שפרט הכתוב, [ונ"ל פרפרת נאה למה שפרטה המשנה הוצאת הטומאה באבנט, ולא באחד משאר בגדי כהונה, והנה לדעת הרמב"ם שפסק (בסוף ה' כלאים ובה' כלי המקדש), דכלאים דבגדי כהונה אסורים שלא בעידן עבודה אף במקדש, הדבר מתבאר בפשוטו, שהכהן המוציא את הטומאה ואינו עובד אז, אסו' לו ללבוש האבנט שהוא כלאים, ומחוייב להסירו מעליו תיכף בסורו מלעבוד [עבודת הקרבנות] לכך מוציא הטומאה בהמיינו שאינו עליו, משא"כ שאר בגדי כהונה שעליו הם, ואין חובתו להסירם, אולם גם לדעת הראב"ד ויתר המפרשים דכלאים דאבנט הותר לכהן אף שלא בשעת עבודה, מ"מ צריך הכהן להוציא הטומאה בהמיינו לפי ששאר בגדים אם יתפוס את השרץ בהם נמצא השרץ חוצץ בין הבגד לבשרו, ואז הוא בטל ממ"ע של לבישת בגדי כהונה, וזה מבואר בש"ס וברמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלי המקדש ה' ז') וצריך להזהר בשעה שלובש שלא יהא אבק בין בגדו לבשרו ולא כינה כו', ושלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ולא יכניס ידו תחת כו' עכ"ל אבל האבנט שהי' ארוך ל"ב אמה ואין ארכו לעכובא, רק כל שמקיפו סביבו קיים מצות לבישת הבגדי', ולכך הי' מוציאו בהמיינו דוקא, שלא יבטל בשעת הוצאותו, ממצות לבישת הבגדים כמשפטם, והבן זה יפה יפה] ולפי היסודות שהנחנו יש לפרש המקרא בשני פנים, ונאמר שהבשר הי' קדש מקודש הנאכל בקדושתו כחוק התורה, וכבר התבאר כי המאכל שתקן לו לאכלו עם הבשר קדש, נעשה על טהרת הקדש, אך ניתן לתוכו יין או שמן או שום כתוש בשמן, ומשקין אלו [לפי ההוה] לא נשמרו ע"ט הקדש, והרי הם חשובי' לגבי הקדש כאלו נגעו בשרץ, וא"כ לדעת האומרים חולין שנעשו ע"ט הקדש כקדש הם, למנות בהם סדרי הטומאו' עד רביעי כמו שהוא בקדש גמו' א"כ כך הי' היין [או השמן או השום] ראשון, והמקפ' הנזיד] שני, והתמיטה [הלחם] שלישי, ובשר קדש שנגע בלחם רביעי בקדש ונפסל, ולדעת הסוברים דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקדש הם למנות בהם ראשון ושני כו' נאמר בביאור המקרא, דכמו שהמשנה תדבר תמיד במנין הטומאו' ראשון ושני בחולין ושלישי בתרומה וד' בקדש, ולא תזכיר כלל מגע השרץ [עיי' בכל מס' טהרות ובש"מ] אלא תשנה דרך קצרה מנין הטומאו', והדבר מובן למבין עם תלמיד שבנטמא בשרץ שהיא הטומאה הסתמיית כמ"ש] תדבר, כן יתפרש לנו גם המקרא, שבשאלו אותם ארבעה שנגעו זה בזה ומיירי שהשלשה יין ונזיד ולחם הי' של תרומה, והרביעי הוא קדש היפסול, הדבר מובן ששאלתו היא כשהראשון נגע בשרץ ולכן קיצר המקרא ולא זכר מגע השרץ כלל, כמו שנבאר בע"ה:

ומעתה שאלתו מתפרשת בפשוטה שלקח הבשר קדש והגיעו אל הלחם שבמאכלו שתיקן לו, והלחם נגע אל הנזיד שעמו, והנזיד אל היין שעמו [או שמן או כל מאכל שהוא שום כתוש בשמן כמ"ש] והיין או השמן או השום נטמאו במגע שרץ על הפנים שכתבנו] היקדש, ר"ל היפסל בשר הקדש כדין רביעי בקדש שהוא פסול ולא טמא, ויענו הכהנים ויאמרו לא:

יד אמנם לפי דרכינו מה שתפס בשאלתו הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, זכרון הבגד הי' נצרך לענין עומק השאלה, כמו שיבא נכון, בהקדם הא דקי"ל (שבת ט"ו.) שלמה גזר טומאת ידים לקדש, וקי"ל נמי כחכמי' דידים (פ"ב מ"ב) דאין ידים מקבלות טומאה אלא מראשון, ואין השני מטמא את הידים, וכן אין היד שהיא שני' [כשנוגע בראשון] מטמאה חברתה, אולם לענין קדש קי"ל (חגיגה כ':) היד מטמאה חברתה, ויש להסתפק אם היד נוגעת בשני, או שלישי, או רביעי, בשעה שהן נוגעין כולן בראשון כסדורן, אם היד טמאה לקדש או לא, ולענ"ד פשוט דלקדש היד מיטמאה בכה"ג, ויסוד לזה דבחגיגה (כ"ד:) פליגי אמוראי בהא דיד מטמאה חברתה לקדש, חד אמר בחבורין שנו, פי' בשעה שהיד נוגעת בטומאה נגעה בה חבירתה, אז חבירת' טמאה, דגזרינן דילמא נגעה בטומא', וגזרו על השני' טומא' משים גזירה זו, והט"א בחי' שם חילק בין גזירה זו להא דתני שם בסיפא אוכלין אוכלין נגובין בתרומה אבל לא בקדש, ג"כ גזירה כזו שגזרו שלא יאכל חילין תיכף סמוך עם אכיל' הקדש, כשידיו מסואבות, דחיישינן דילמא נגע בקדש שבפיו, ושם לא טמאו את הקדש משום גזירה זו בדיעבד, דהתם אית לי' היכרא, שהרי הקדש אכל תחלה בתחיבה לתוך פיו בצרור או קיסם, ומדכר דכיר, ולפ"ז בחבורי אוכלים באוכלין שנסתפקנו, דלית לי' הכירא, שפיר קמה הגזירה לטמא [לקדש] היד הנוגע באוכלים הנוגעים בראשון, דילמא נגע ביד עצמה בראשון, עוד יש להכריח כן, דאף דקי"ל שם כמ"ד דאף שלא בחבורין יד מטמא' חבירת' לקדש, מ"מ הא פרכינן שם למ"ד בחבורין, משמעתא וברייתא דמחלק בין ידו ליד חבירו אם נוגעת באותה יד או בשני', ופי' הט"א דהכי קא קשיא לי', אי בחבורין מיירי אפי' יד חבירו נוגעת בשני' כשהן כולן בחבורין מ"ט לא יטמאו עש"ב, הרי דמתבאר זה לסברא פשוטה, והש"ס פריך מינה דבחבורין אפי' יד חבירו נוגעת בשני' טמאה [והוא משום הך גזירה דילמא נגעה בטומאה עצמ' שהיא בחבורין] וסברא זו קיימא גם למסקנא, דבחבורין [לענין דינינו שכתבנו] טמא, דהא חומרא נקטינן שם במסקנא, כמ"ד דאפי' שלא בחבורין יד מטמאה חבירתה, אבל להקל [מה שהו' פשוט מסברא וסוגיית הש"ס למ"ד בחבורין דטמא'] לא שמענו, והדין דין אמ' לענ"ד דבכה"ג בחבורי אוכלין בראשון, היד הנוגעת אפי' באחרון [שהוא טמא או פסול] טמאה לקדש, וממילא הויא שני' שהיד כל שיש עלי' טומא' מדבריהן, שני' היא לעולם, וזה מבואר הטיב שם ודוק:

טו ועתה כפי הפירוש שכתבנו שהלחם והנזיד והיין [שהוא ראשון כמשנ"ת] היו בחבורין, אלו הי' תופס בשר קדש בידו בלי שום הפסק בין ידו לקדש, הי' הדין משתנה, כי היד היתה חשובה שני' לקדש משום חבורין לראשון, והי' הבשר חוזר להיות שלישי ממגע היד, שטמאתו, והיא שני' כמשנ"ת, והשלישי יקרא טמא בקדש לא פסול, גם חגי רצה לבודקם אם בקיאין הם בטומאת רביעי בקדש, לכן הסכים לשאלם באופן שלא יהי' שם טומאה לבשר מכח היד, כגון שתפס הבשר ע"י מפה, דהשתא לא נטמאה היד כלל, שהמפה שהיא טהורה לגמרי [דהא כלי או בגד אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה] מפסקת בין הטומאה ובין היד, ואין שייך טומאת חבורין בכה"ג, ועיי' חולין (ק"ז.) וברמב"ם (פ"ח ה' אה"ט ה' ט') וזה ברור. וכה הי' דברי הנביא הן ישא איש [ר"ל יטול כלשון הכתוב שא נא כליך כתרגומו סב, וכדומה] בשר קודש, ממש כפשוטו כמשנ"ת, בכנף בגדו, פי' שיטול הבשר קדש בכנפו שמפסקת בין ידו לבשר, ונגע בכנפו [ר"ל כמו שהוא תופס הבשר בכנפו וגם לדעת רש"י כך הוא מתפרש שנגע בדבר הנתון בכנפו והכריח כן עש"ה] נגע בו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין או שמן או מאכל [השום] היקדש כדין רביעי בקדש שהוא פסול, ויענו הכהנים ויאמרו לא, נשתבשו בזה כמבואר לדעת רב, ונתיישב מה שדקדקנו שביין אמר היין, בה"א הידיעה כמו שהוא דרך לתקנו ואח"כ אמר ואל שמן ואל כל מאכל ר"ל או שתקנוהו בשמן או בכל מאכל [שום] כמשנ"ת, והיא שיטת הרמב"ם: (טז) ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה, לדעת שמואל הוא טמא מת, והבשר קדש נעשה על ידו רביעי, ולדעת רבינא הוא מת עצמו, והוא עושה את הנזיד ראשון על דרך שביארנו ביישוב דעת רש"י מכח חבורי המת, והלחם שני, והבשר קדש שלישי, היטמא, כי שלישי בקדש נקרא טמא, ובדקדוק זה נחלק רבינא עם שמואל [ושאר אמוראי] דאינהו קרו לרביעי טמא במקרא זה, ולעיל (בפסחי' ט"ז.) הקשו לשמואל (דס"ל במשקין שהם טמאים לעצמם מה"ת, ודכן בקדש לטמא אחרים] אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא [מה שיכלליהו שם טמא, אפי' משקין] לא יאכל, ומשני הש"ס מידי דהוה ארביעי בקדש שאינו מטמא אחרים, אף שהוא בלתי טהור כשנגע בשלישי, והקשה רב אשי רביעי בקדש לא אקרי טמא אלא פסול, האי איקרי טמא, ושמואל [דמשני הש"ס אליבי' מד"ה ארביעי בקדש], ע"כ לא חייש לדקדק בין טמא לפסול, ולכך גם כאן מפרש היטמא, וכן תשובת הכהנים יטמא, לרביעי בקדש, אבל רבינא ע"כ בשיטת רב אשי חבירו קאי, דרביעי בקדש אין לקרותו טמא, ובאמת כשנעיין הדברים מוכרעים כן לשיטת כל אחד, שהרי הכרחנו דלשמואל משקי בי מדבחיא דאחריני נמי מטמאו, הוא משום דבקדשים טומאה עושה כי"ב, ונפק' לי' מהאי קרא והבש' אשר יגע בכל טמא, אפי' באוכל, כמ"ש התוס', ושפיר פריך הש"ס עליו כמו דהתם אמרת דחלוקין קדשים מחולין מהאי קרא, דאע"ג דבחולין אין טומאה עוש' כי"ב, מ"מ בקדשים עושה כי"ב, מכח המקרא שגזר דבר כולל אשר יגע בכל טמא, אפי' באוכל שאין מטמא אוכל בחולין הכי נמי במשקין יטמאו אחרים מהאי דיוקא אשר יגע בכל טמא, והוכרח לדחות זה מרביעי בקדש, [והא דלא דחי כן אאוכל מטמא אוכל דג"כ נפיק מהאי קרא אשר יגע בכל טמא, נאמר לדחות מידי דהוה ארביעי בקדש, זה אינו דאם נאמר דאין אוכל מטמא אוכל, [ולא משקין מטמאין אחרים] לא משכחת לה רביעי בקדש כלל מה"ת, כמו שהאריך רש"י דף י"ט עש"ה ובתוס', ולשמואל ליכא למימר כמ"ש התוס' דמשכחת לה רביעי בהקדש מה"ת ע"י עצים ולבונה, דשמואל ס"ל חיבת הקדש לאו דאורייתא, דהא איהו משני לקמן (כ'.) אקושית הש"ס האי בשר [קדש] דאיתכשר במאי כו' משני שמואל שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי', ולא משני משום חיבת הקדש כדקאמר הש"ס שם ע"כ ס"ל חיבת הקדש לאו דאו', וזה ברור ופשוט, לכך באוכלין ס"ל שיטמא אוכל דמצינו בו חומר גם בחולין שמטמא משקין, אבל כשבאנו לדקדק על המשקין שיטמאו קדשי' מהאי קרא, והבשר אשר יגע בכל טמא, נאמר לדחות מידי דהוה ארביעי בקדש (הבא מכח אוכלין שטמאו זה את זה] שאינו מטמא אחרים, ומוכרח שמואל לפי שיטתו שלא לדקדק רביעי לא אקרי טמא, ולכך מפרש יטמא דקראי דחגי ארביעי בקדש, אבל לרבינא דס"ל [פסחים י"ד.]

מקרא מלא דבר הכתוב דגם בקדשים אין טומאה עושה כי"ב, ואולי ס"ל דמשמעות המקרא דמיעט הוא טמא ואין עושה כי"ב כולל הכל גם הקדשים, וא"כ לא יקשה לנו גם אמשקין שטמאין ואין מטמאין [ולא אשכחן בהו מיעוטא בהדיא שלא יטמאו אחרים, אלא דלא גלי לן קרא שיטמאו, וממילא לא נחדש עליהם שיטמאו אחרים דמנין לנו] והי' לכאורה קשה גבי קדש נימא אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא אפי' במשקין אבל לרבינא יש לנו דחוי אחר, מידי דהו' אאוכל שהוא טמא ואין מטמא אוכל אף בקדשים, ואין אנו צריכים אליבי' לדחו' מרביעי בקדש, אפי' נימא לדידי' דישנו לרביעי בקדש מה"ת ע"י עצים ולבונה, דס"ל חיבת הקדש דאורייתא כמ"ש התוס' (בפסחי' שם י"ט. ד"ה לישתמיט) ולכך ס"ל בפשיטות לדקדק דרביעי בקדש לא אקרי טמא, ולכך מפרש קראי דחגי דשלישי הוא דקראו טמא ולא רביעי, והבן כ"ז יפה, בעומק הסוגיא כי נכון הוא בעה"י:

יז והנה חגי הנביא קצף [על אשר שגו בראשונה לטהר רביעי בקדש] ויאמר כן כו' לפי ששנינו (חגיג' פ"ג) שאף עמי הארץ היו נאמנים על טהרת יין ושמן למקדש כל השנה, שאימת קדש עליהם, ולא יביאו טמא למקדש ה', אמנם אם לא ידעו משפטי הטומאה, כאשר גם הכהנים לא ידעו, מה תועיל אימת' וזהירות' של עמי הארץ, הלא מבלי דעת יפרו חוק, ישגו ויכשלו להביא טמא למקדש, כי מפי הכהני' כל העם יקחו תורה כאמור (יחזקאל מ"ד) ואת עמי יורו בין קדש לחול ובין טמא לטהו' יודיעום, ודקדק הכתוב ואת עמי כי שבט לוי לא אקרי עם (חולין פ' הזרוע) [וזה מתבאר גם בכל המקרא, וגם בד"ה שנים ושלשה מקומות, שפירשו קצת המפו' על הלוים, יתכן לפרשם בפנים אחרים על ישראל, שלא לשבור דברי רבותינו ז"ל כי לויים לא נקראו עם עיי' ודוק] לכן בעת ראה חגי טעותם של הכהנים בדיני הטומאה, ותעלה חמתו ויאמ' כן העם הזה [ישראל כולו] וכן הגוי הזה, בלי ספק גם הם לא ידעו נכוחה, אחרי כי מוריהם הכהנים התעו, וכן כל מעשה ידיהם, ואשר יקריבו שם במקדש] טמא הוא, והעי' לבם להגות חוקי ה' בשמירת הטהרה:

ודע כי השמועה בפסחים מתפרשת יפה לפי פירושנו שהבשר קדש הוא קדש ממש, והטומאה נמשכת מן היין או השמן, והא דאמרינן לרב ארבעה נינהו לחם ונזיד ויין ושמן, פירושו יין או שמן וכן הוא גם לפי פי' התוס' עש"ה ופרט הש"ס השמן [שהוא מתפרש לפי דרכינו או שמן] ולא כל מאכל, שהוא ג"כ בא תמורת היין לתיקון המאכל כמו שבארנו, לפי שהמאכל שהוא השום, שורש הטומאה בו מצד השמן שעמו כמשנ"ת, לכן נכלל גם זה בשמן, זהו שרצינו לבא' בענינים אלו, והמקום יעזרינו על כבוד שמו, ברוך שנתן תורה לעמו:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה