אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קיח

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קיח

שו"ת עמודי אור - סימן קיז

וואלקאוויסק מה שחדשנו בסיומא דש"ס בחבורת לומדי ש"ס:

א תנדב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות, עיין רש"א בח"א שביאר כי אחרי ביאור כל ההלכות ופתחי נדה וזיבה שהיתה ידיעתם מוכרחות למעשה בזמן המשנה, ואח"כ קבלו הנשים חומרא דר"ז לישב על טיפת דם כחרדל ז' נקיים, וא"כ לא הוצרכנו עתה למעשה לכל הפלפולים והלכות עמוקות שבנדה וזיבה, ואולי לא נחוש ונעזוב הלימוד הזה, דרש תנדב"א שמ"מ השונה הלכות כו' מובטח לו כו' ע"ש, ובעירובין (כ"א:) דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, פי' שלא בעלו בעילות זכות [ומדריש לי' כך ע"ד שאמרו (שבת ס"ב:)

וסרוחים על ערסותם אלו בני אדם שמחליפין נשותיהן זע"ז ומסריחין מטותיהן בש"ז שאינה שלהם, פי' דקיימא לן (יבמות ל"ה.) אשה מזכה מתהפכת ומפלטת הזרע של זכות שלא תתעבר ועיי' תשו' הב"ח החדשות שדין זה הוא גם בנשואה המזנה שאין רוצה להתעבר מזנות] והש"ז מסרחת במטתה, אבל הבחורים לא עשו כן שלא טעמו טעם חטא מימיהם רק שמשו עם הלקוחה להם בהיתר להקים זרע, ודרש דודאים לשון דודים החתן והכלה] נתנו ריח, ר"ל היפוך המזנים שזרען מסרחת] כי הריח היפוך הסרחון והבן] ודרש עוד בשבח הכלה בהנשאה להגון לה, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהם, פירש"י כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה, והוא דחוק למה תלה הדבר בלשון פתח, וגם בפשוטו למה שיבח בהגדתה לבעלה, ולא בעצם הענין שפורשת מאיסור, אבל הדברים מתבארים לענ"ד ע"פ דרשת חז"ל (שבועות י"ח.) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן, ויש לספק אם האיסור הוא רק עליו או על שניהם, [ומ"מ אפי' נאמר דאיסורא עלי' לחוד אית בה ג"כ איסורא דלפ"ע, ולכך מחשבינן לה לאיסורא [ולשוגג לא לאונס] גם בדידה בשבועות שם לענין חיוב חטאת אם נטמאה עש"ה, דכמו דבדידי' אמרינן שם דסמוך לוסתה כיון שעכ"פ הי' מחויב לפרוש ממנה מדאו' או מדרבנן למ"ד דאף סמוך לוסתה דרבנן ויתבאר קצת לפנינו] להכי כי בא עלי' ונטמאה חייב חטאת, כיון דעכ"פ הי' חובתו [אפי' נימא דהוא רק מדרבנן] לפרוש ולחוש לוסת, הכי נמי בדידה כיון דלפ"ע איכא, והי' עליו חיוב פרישה משום זה חשיבה שוגגת ולא אנוסה ודוק] לפי שבכ"ד מלשון בני ישראל ממעטינן אשה [עיין מחלוקת הפוסקים באו"ח (סי' י"ד) לענין ציצית אם כשירה בנשים מה"ט דכתיב בני ישראל, וכן הכריע שם הגר"א לפסול עש"ה] וביותר דלענין הרחקה יש להחמיר בדידי' יותר [ועיי' היטיב בפרמ"ג בפתיחה כוללת סימן י"ד ט"ו ואכמ"ל] וכדעת החו"י דלאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא בגדרי העריות, היינו חבוק ונישוק וכדומה בעריות אינו אלא באיש מה"ת [ובמ"א עמדנו על דבריו בעה"י אכ"מ] ולפי שדרש המקרא לענין נשואין בצניעות והיתר, והנה בכל אשה וסתה ידוע לבעלה, אבל זו הנשאת לו מחדש סיפר הכתוב בשבחן של בנות ישראל שמגידו' פתחן [ר"ל פתח נדותה מתי הוא נפתח כדרכה בקביעות וסח] לבעליהן, עם היות האיסור מצד עצמו בלתי חל עלי' כמו שנתבאר, תחוש על משפטי התורה בלי להכשילו, ודרש עוד חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים, ועי' רש"א שדקדק דהל"ל ישנים וגם חדשים, אבל שלמה ע"ה דבר בזה ברוח קדשו לדורות העתידין, לפי שהדין מוסכם אצלינו דוסתות דרבנן, וכתבו התוס' ביבמות (ס"ב: ד"ה חייב) דלפ"ז גם האזהרה לפרוש סמוך לוסתה דרבנן הוא [והנוב"י חידש בזה אכ"מ]:

ואולם דבר זה נגזר ונאסר במנין מימות הבית, ובימי האמוראים החמירו בנות ישראל על עצמן חומר גדול בקדושתן להחשיב כל ראי' אפי' טיפת דם כחרדל לזיבה גדולה ולמנות אחרי' שבעה נקיים:

והנה לפי הדין מהתלמוד אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה (נדה י"א.) והי' עולה על הדעת שכיון שקבלו חומרא דר"ז להחשיב ראיותיהן לזיבה, שוב לא יחושו לקביעת הוסת, שלא יהי' כשני דברים הסותרים, ואין כאן עקירת דבר, כיון דוסתות דרבנן הרי על כיוצא בזה אמרו משלך נתנו לך] ואולם הרמב"ן כתב דאדרבה האידנא תמיד קובעים וחוששין לוסת, דכטועות מחשבינן ע"ש ובטור יו"ד סי' קפ"ט, ומקיימין הגזירה הקדומה בזמן, הוא דין חששות הוסתות, גם אחרי קיימם החומר המחודש חומרא דר"ז, ובזה תשתבח האומה החסידה הרבה גזירות גזרתי על עצמי, מה שהי' לי להקל ברבויים בענינים יחד, חדשים [היא חומרא דר"ז, ועם כל זה] וגם ישנים [גזירת וסתות הקדומה] דודי צפנתי לך, ותתפאר עוד במילת צפנתי, כי הנדה מותרת להתייחד עם בעלה כמאחז"ל סוגה בשושנים, ועם היותם בסתר ומצפון תשמור גדרי' הנאותים לאהבת יוצרה ית':

ב ואחרי כל החומר הזה אשר קבלו בנות ישראל לנצור דרכינו מכל מכשול, לא יניח מלהגות ההלכות החמורות הקבועות וכמאמר התנא באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, ביאור ענינו לפי שמסכת קינין הלכות ושאלות עמוקות רחוקי המציאות אף בזמן הבית, ואף כי עתה שבעו"הר נשבת זבח ומנחה, יראו ענינים אלו ללא תועלת כלל, וכן פתחי נדה עד"ז כמו ששנינו בערכין אין פתח בטועה כו', וכדפרשה הברייתא שם רחוק הענין במציאות עכ"ז העיון והחקור בזה בעומקי השכל הן הן גופי הלכות ככל משפטי ה' המצוים לנו, אין נפל בהם במעלות לימוד התורה ועומק שיטותי' מכל ההלכות המסורים לנו [וקרוב לזה פי' הגר"א ז"ל] וכבר דרשו חז"ל מנחות (ק"י.) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום, מעלה עליהם הכתוב כאלו המשיכו קדושת המקדש על מקום הגיונם בהלכה, והקריבו שם, ועד"ז אמרו חז"ל (ברכות ח'.) מיום שחרב בית המקדש [ובטלו הקרבנות משם] אין לו להקב"ה בעולמו [ר"ל דאף ע"ג דקדושה ראשונה בקדושת המקדש לא בטלה, ולא זזה שכינה ממקום המקדש אף בחורבנה של ירושלים, ובתוספתא (ספ"א דבכורות) לפי שהוא אומר על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו' להסירה מעל פני יכול אף עכשיו הרי הוא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו, הרי הוא בחמדה ובתאוה מלמד שכפר לה חורבתה שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר [ור"ל שחרב הבית ונשאר הר] שנאמר ההר הטוב הזה כו', מ"מ אין לפניו קורת רוח שם כי בטלו אישי ניחוחינו ולהקב"ה אין לו מקום קורת רוח] אלא ד' אמות של הלכה, שעוסקין בעניני עבודה וכמש"נ:

ופירשנו עוד בזה דרך נאות בעה"י על מספר ד' אמות שלהלכה, כי ידוע מאחז"ל (ר"ה כ"א:) חמשי' שערי בינה נבראו בעולם, ופירשה הרמב"ן ז"ל בכ"מ שכולם נכללים בתורה, כי כל מה שאנו הוגין עתה בפרטי הדינין וההלכות ע"פ דרכי מדרשי התורה, אין זה כ"א שער אחד, אבל בהופיע על עם ה' רוח קדשו בהיות מקדשו בקרבינו ושכינתו חופפה עלינו, הי' מקום לדעת מן התורה חכמת הדצח"מ, וכל טבעי היצורים והגלגלים והמלאכים, וגבוה מעל גבוה, עיי' בדבריו הק' ז"ל, וכבר אמרו ז"ל בעירובין (כ"א.) במדות התורה שראה הנביא ארבעים בעשרים [וסודו כמוס ליודעי חן אין לנו עסק בנסתרות, אבל באנו להסביר הנגלה מהמאמר] וידוע מאמרם ז"ל ארבע אמות [שהוא מקומו של אדם סתם] פירושו ארבע על ארבע, והוא אחד מחמשים, מארבעים על עשרים [דוק ותשכח] וזה יפעת מאמרם ז"ל מיום שחרב בית המקדש, ומשוך עלינו חשכת השכל וכל ישראל נכנסים בשער אחד ויגעים בו, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות [מארבעים בעשרים שכללה כל התורה] של הלכה בלבד. (ג) והמקרא הזה בחבקוק הוא ותחלתו (שם ג' ז') עמד וימודד ארץ ר"ל במקדש ראשון הי' שכינתו ית' אצלינו רק בחינת עמידה לא ישיבה קבועה, וע"ד שצווח ירמי' למה תהי' כגר בארץ, וכבר אחז"ל שמקדש ראשון הי' בזכות אברהם, ואמרו עוד (שבת קי"ח) שנחלת אברהם בארץ היתה מוגבלת במצרים [ולא כנחלת יעקב שלא ניתנה מדה לנחלתו] וזה אומרו עמד [במקדש ראשון] וימודד ארץ, בנחלה מוגבלת במדה, ראה (בבית שני חסר לנו השראת השכינה אתנו במקדש ה' (יומא כ"א:) אבל בלי ספק השגחתו לא תפסוק מנחלת חבלו היא אדמת הקודש, כמאמר הכתוב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'] ויתר גוים, פי' לענ"ד שיהיו הגוים תמיד מושלים ומקפצים ומדלגים עריצי גוים בקרבינו [והוא מלשון לנתר בהן על הארץ] בגזירתו ית', וכלשון חז"ל בזה (יומא ס"ט:) גוים מרקדים בהיכלו, וכאשר בא יעוד חזיון דניאל על כל תהלוכות מצב האומה הישראלית בזמן עמידת בית שני, אמר ובצוק העתים (דניאל כ"ה) וסיפר הכתוב קורות האומה מחיבת יוצרה ית' לה, ויתפוצצו הררי עד שנחרב הבית וערי יסודותיה, שחו [ממעלתם] גבעות עולם כי ארץ ישראל הגבוה מכל הארצות, ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל (זבחים נ"ד.) ירדו ממעלתם, כמו שנמנו עשר קדושות (כלים פ"א) אשר כולם הושפלו בחורבן בית קדשינו, ואולם תחת היות שכינתו קבועה במכון בית קדשינו, ועתה הנה המלך מלכו של עולם מתהלך אתנו בכל מקומות טלטולינו ופזורינו בקצות עולם, וכמארז"ל (מגילה פ"ד) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, המתמדת קיום עמדתינו, וזה אומרו הליכות עולם לו, כי תחת היותו במרום הר ציון שוכן במקום אשינו וניחוחינו, עתה התווה לו ית' אתנו הליכות עולם, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמו בארבע אמות של הלכה, ובזה נסתייע התנדב"א כי השונה הלכות [הטהרות והטומאות בפתחי נדה שבהן הלכו' מרובות] הנה שכרו לעולם שכולו טוב, כשכר עסקי משפטי הקרבנות, וכמאמר הכתוב הזה הליכות עולם לו [וירמוז עוד הכתוב שהשכר נכון הוא להוגי תורתו בהלכות, בעולם שהוא לו ית', הוא העה"ב]:

ד וסמכו כל הענין בשבח ההלכות [שהוא הל"מ] לשקלא וטריא דסוגיא דלעיל דמסקינן קראי לר"ע בדיני הזיבה והספירה באחד עשר יום שבין נדה לנדה, ולראב"ע הלכתא נינהו, ויש לעיין בשמועה זו מאי טעמא לא ניחא ליה באמת לראב"ע למדרשינהו מקרא כר"ע, וגוף תשובתו לר"ע בזה [מייתי לה הש"ס לעיל ע"ב:] עקיבא אפי' אתה מרבה בשמן בשמן כל היום כולו [ותני' אלו נאמר בשמן הייתי אומר ככל המנחות ללוג, ת"ל בשמן בשמן דחלות ורקיקין הוי ריבוי אחר ריבוי למעט לחצי לוג רש"י] איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית יין לנזיר ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני, והדברים צריכים ביאור כי קאי בחד מילתא ופליג עלי' דר' עקיבא, למה לי' לאדכורי' שאר מחלוקת מה שאינם ענין לזה כלל, וכבר עמדו התוס' בזה (שם ד"ה אלא) וכתבו נראה דהכי שמע מרבי' וגרסינהו א"נ ר' עקיבא חלק עליו מכל שלשה אלה, כדאמר לקמן גבי אחד עשר יום הלכתא לראב"ע קראי לר"ע וה"ה נמי דבשלישי פליג [היינו רביעית יין לנזיר] אע"ג דלא אשכחן עכ"ל, וכל זה דחוק מאוד למה לו להזכיר שאר מחלוקתוהם:

והנלפענ"ד דבאמת הני תלת מילי מישך שייכי בהדדי, וענינם מוכרח לר"ע מקראי ולראב"ע הלכתא נינהו:

והנה מה שכתבו התוס' דלא אשכחן פלוגתא בין ראב"ע ובין ר"ע ביין לנזיר, הלא משנה ערוכה (נזיר ל"ד:) משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין, רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב, ובסוגיא (שם ל"ח:) דר"ע יליף שתי' מאכילה, מה אכילה בכזית אף שתי' בכזית, ות"ק פליג עלי' ע"ש ברש"י ותוס', ובתוספתא הובאה בתוס' עירובין (ד'. ד"ה גפן) כיצד יעשה לשער שתייתו לר"ע] מביא כוס מלא יין ומביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור דברי ר' עקיבא רבי אליעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שישתה רביעית יין ע"כ. הנה התבאר גם בזה מחלוקת ראב"ע ור"ע: (ה) ותחלה אבאר בעה"י פרפרת נאה במשנה זו, ואח"כ נבא לעומק השמועה בעה"י, דר"ע במחלוקותו על ת"ק נקיט בחדא מחתא דינו החדש, דאפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב, והלא תחלה הי' לו לחלוק על ת"ק בעיקר השיעור והכי הוי לי למתני, ר"ע אומר יין בכזית ולא עוד אלא אפי' שרה פתו כו':

ואולם טעמו של ר"ע ויסוד דינו בהא דשיעורי נזיר בכזית נובע רק מיסוד זה דמחייב בצירוף גבי נזיר, והנה שם בסוגיא מפרשינן טעמי' דר' עקיבא דמקיש שתי' לאכילה, וטעמי' דת"ק פירשו התוס' (בעירובין שם) משום דכתיב לא ישתה לא ישתה תרי זימני דה"ל לקרא למכתב מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר וכל משרת ענבים לא ישתה, ומדלא כללינהו הכי, ש"מ קרא יתירא לשיעור אכילה כשיעור שתי' אתא, והנה לדידן באמת האי לא ישתה תנינא יתירא הוא, שהרי אין לנו שום חדוש בהאי משרת, כיון דלא מיחייב לדידן אלא בשתה רביעית יין בלועה בפרס פת, הלא בכל התורה כולה חייב אכזית טעמו וממשו בכדי אכילת פרס, וזה לשון הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות ה' ה') וכן אם שרה פתו ביין והי' הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה, וע"ז וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין, והוא שיהי' טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות עכ"ל, [ודברי החנוך במצוה שס"ח תמוהי' שכתב בדעת הרמב"ם דמשרת אתא לשרה ענבים במים ולאיסורא ע"ש, הרי דברי הרמב"ם מבוארין שלא כדבריו ופשוט] הרי הדבר מבואר שאין לנו שום דבר חידוש בנזיר מבשאר איסורי מאכלות, [וגם אין זה נלמד מדין הנזיר [שיתחייב על תערובות טעמו וממשו בכא"פ] וממנו נלמוד לכל התורה, לפי שדין זה הל"מ הוא כמבואר בפוסקים] ושפיר אייתר לן קרא לשיעורא, אבל ר"ע מפיק האי קרא לצירוף היתר לאיסור גבי נזיר, וחדוש הוא גבי' משא"כ בכל התורה כולה [חוץ מקדשים] וא"כ להכי אתא קרא יתירא, דאי הוה כייל לי' בלא ישתה קמא דכתיב גבי יין הוה אמרינן דלאיסורא רביי' רחמנא היתר מצטרף לאיסור ולא ללאו, להכי ייחד לי' רחמנא לאו לגופי', ומהלאו דמשרת לקי ע"ז בפ"ע כמבואר בירושלמי (פ"ו דנזיר וא"כ להכי ודאי איצטריך לא ישתה בפ"ע, וכיון דלא אייתר ליה קרא שפיר מנקיט לחומרא ומקיש לי' שיעור שתי' לשיעור אכילה דבתרי' בכזית ודוק היטיב [והא דבעי הש"ס בס"ד בנזיר למימר דר"ע לא ס"ל צירוף, ובשיעורא דכזית לחוד פליג את"ק (ע"ש ל"ז.) הי' יכול לדקדק מתוך דרשת המקראו' דליכא למימר הכי כמו שנתבאר, דהא בהא תליא, אלא דמייתי לה מברייתא מפורשת וזה פשוט] והיינו דכייל ר' עקיבא דינו וטעמו בצד מחלוקתו את"ק דס"ל ברביעית, והיינו משום יתורא דקרא, ולית לי' צירוף, ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף [להכא אתא קרא יתירא, וממילא שיעורי'] כזית חייב, והדברים מאירים בעה"י:

הכלל העולה שדין זה דס"ל לר"ע שיעור יין בנזיר כזית, נמשך לשיטתו דס"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור כמו שנתבאר:

ו ועתה נבאר בס"ד שמועתינו זו לענין י"א יום דדריש לה ר"ע מקרא דכתיב אשה כי תזוב כו', בלא עת נדתה סמוך לנדתה ואין לי אלא סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום אחד מנין ת"ל או כי תזוב אין לי אלא יום אחד, מנין לרבות מופלג שנים שלשה כו' תשעה עשרה מנין אמרת מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה [אם ראתה א' ב' ג' ופסקה רש"י] וראוי לזיבה [לצרף עם ב' ג' ד' אם לא ראתה בא' דהא איתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי תזוב דהיינו ב' ג' ד' רש"י] אף אני אביא העשירי שהוא ראוי לספירה [לתשלום ז' אם ראתה א' ב' ג'] וראוי לזיבה כו' עכ"ה, ויש להקשות לכאורה בהך ילפותא דהא במ"מ ילפינן כולהו יומי מרביעי, דכמו דשוו לו שאר הימים לספירה כן ישוו לו לראי', ופשיטא דאם נמצא איזה חומר ברביעי מבאחד משאר הימים לענין ספירה, ודאי דלא מצינו למילף בי' נמי חומר זה דזיבה, ולפ"ז למסקנת הרא"ש (בפ' בנות כותים סימן א') דלדידן פולטת ש"ז סותרת יום א' בכולהו יומי לבר משביעי לספירה, דלא סתרה אף ההוא יומא אם פלטה בו עש"ב, ולפי זה יקשה מאוד היכי נילף עשירי שיהי' ראוי לזיבה משאר הימי', הא בהו איכא חומר זה בספירתם דש"ז סתר בהו, משא"כ בעשירי, וכיון דלא שוה להו בחומר הספירה (אם ראתה א' ב' ג'] מנין לנו בו דין הזיבה שהרי אין דנין קל מחמור להחמיר עלי' ודוק:

ז ואולם בגוף דין זה דסתירת פליטת ש"ז יש לדון הרב' לענ"ד, הנה בנדה (ל"ג) ושם (מ"ב.) שקיל וטרי הש"ס אי פליטת ש"ז סותר בזיבה ותלי לה הש"ס דאי רואה הויא סותרת [ואי נוגעת הויא לא סתרה] והמתבאר מתוך הסוגיא שם (ל"ג:) דקאמר רבא נהי נמי דסתרה [אי נימא רואה הויא] כמה תסתור תסתור שבעה די' כבועלה [זב המונה ורואה קרי אינו סותר אלא יום אחד רש"י] תסתור יום א' כו' משמע דעיקר ילפותא מיני' הוא, דכמו שהוא סותר היא נמי סתר', ואולי באמת נפקא לי' מהיקישא דמייתי הש"ס (בב"ק כ"ה.) והכי דרשינן בנדה (ל"ה. נ"ה:) לזכר ולנקיבה לכמה מילי מקשינן זכר לנקיבה בטומאותיהם, וה"נ נפקא לן מהכא דכמו בדידי' סותר ה"נ בדידה, ומ"מ דן הש"ס דאי נוגעת הויא, ומצד נגיע' טימא בה הכתוב פליטת ש"ז, אין סברא ללמוד דבר זה ממנו, דשאני בדידי' דרואה הוה, ובנדה (כ"ב.) הוה בעי הש"ס למימר גם בדידי' דנוגע הוה כל רואה קרי, ופרכינן אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמא תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותרת אף ש"ז נמי סותר, אמר לי' סתירה היינו טעמא דסותר לפי שא"א לה בלא צחצוחי זיבה אלא מעתה תסתור כל שבעה כו' אמר לי' גזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דערבה בה ש"ז לא סותרת אלא יום אחד עכ"ה, ויש להקשות לפ"ז לדידן נמי דקי"ל בדידי' רואה הוה [כמ"ש התוס' שם בסוגיא] מ"מ הא מקרא ילפינן בי' דסותר יום אחד אבל מסברא לא הוה ידענא אע"ג דפסיקא לן דרואה הוה ובדידה נמי אפי' נאמ' פולטת רואה הויא, מ"מ צריכים אנו לימוד שתסתור, וילפינן ממנו כמ"ש לעיל, וכיון דקי"ל כר' יהושע בנזיר (ס"ו.) דא"א לקרי שבתוך ספירתו בלא צחצוחי זיבה, א"כ מצינן למימר כסברת הש"ס זו דאף דראי' הויא מ"מ מטעם צחצוחי זיבה סותרת יום אחד, ולפ"ז איך אפשר לדמות פולטת שתסתור כמותו, שהרי טומאתה הוא באודם, ואין בפליטתה צחצוחי אודם, ומה סברא יש כאן שתסתור, ולענ"ד היא תמיה גדולה, [וע' היטיב ברא"ש שם בפ' בנות כותים דנחית ג"כ לסברא זו, ואעיקרא דמילתא קשיא לן ודוק]:

ה וראיתי לעמוד בעה"י על עיקרן של דברים, הנה הכ"מ (פ"א מה' משכב ומושב ה' י"ד) כ' בשיטת הרמב"ם דגם לענין טומאת משא דמטמא לי' ר' יהושע מסברא זו [לפי שא"א בלא צ"ז] מ"מ מקרא דרשינן לה, דכתיב וזאת, אלא דמשום הך סברא מוקמינן קרא בהכי ע"ש שהביא להכריח כן מדברי הרמב"ם בפי' המשנה, ולכאורה פשטא דמלתא דר"י משמע דמסברא לחוד משמע לי' מה"ט טומאת משא בש"ז של זב, והדבר צריך טעם למה נטה הרמב"ם מדרך הפשוט לכאורה:

והנה המל"מ שם הביא קושיית המרדכי אמאי לא נימא שיבטלו מיעוט הצחצוחי זיבה ברוב הש"ז [ע"ש במה שדחה יסודו של המרדכי דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל, ויש קצת מקום עיון בדברי המל"מ בפי' לדברי המרדכי שם שהוקש' למרדכי מההיא דהמפלת דבטלה השליא ברוב לענין משא ואהל] ותי' דהתם נמי הולד הי' ניכר קודם שנימוח, והקשה המל"מ דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחלת דברי המרדכי שכל דבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא"כ קשיא לי' שליא שתחלת ביאתו לעולם הי' מעורב ואפ"ה בטל ברוב, ותירץ המל"מ דעיקר החלוק הוא שכל דבר שתחלת איסורו או טומאתו הי' מעורב לא שייך בי' בטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוח שייך בו ביטול, שהרי תחלת חלות טומאתו לא הי' מעורב, אלו דבריו ז"ל, ולכאורה תמוה דהא אנן קי"ל בסוגיא דחולין (ע"ב.) דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם, ויהא כילוד, וע"ש היטיב בתוס' ד"ה גזירה שהכריחו דלידה בעינן, ולא מטעם דהוה טומאת בית הסתרים, אלא דלא מטמא כלל קודם שנולד, וא"כ הא לא חל עליו שם טומאה כלל, ויש ליישב קצת דבסוגיא דחולין (שם) תלי הסוגיא הך דינא אם יש לולד טומאה קודם שיצא לאויר העולם] בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל אי רביעית דם משני מתים טמא דלר"ע דס"ל רביעית משני מתים טמא דריש הנוגע במת בנפש איזה מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה, ור' ישמעאל דריש לי' לרביעית דם ממת אחד, ומתבאר מסוגיא דסנהדרין (ד'.) דטעמא דר"ע דמטמא רביעית דם משני מתים משום דס"ל יש אם למקרא, ומבוא' בסנהדרין שם דר"ש נמי כר"ע ס"ל יש אם למקרא, וא"כ לדידי' נמי רביעית מב' מתים מטמא, וא"כ עובר במעי אשה נמי אית לי' שם טומאה [ומטמא בהושטת ידו כמ"ש התוס' שם] ולפ"ז שפיר עולים דברי המרדכי ביישוב סוגיא דהמפלת וכביאור המל"מ, דהתם ר"ש קאמר לה נימוק הולד עד שלא יצא, ולדידי' הא אקרי עליו שם טומאה, ולא מקרי מעורב מתחלת ברייתו:

אך מ"מ קשה דהא בברייתא דנדה (כ"ז.) ר' יהודה נמי כר"ש ס"ל דבטל ולד הנימוק בשליא, ואיהו ס"ל (פסחים פ"ו:) יש אם למסורת וא"כ לדידי' רביעית דם מב' מתים לא מטמא, וממילא עובר במעי אשה לא חל עליו שם טומאה כמבואר, ואמאי בטל לדידי' הא הוה מעורב מתחלת חלות טומאתו וצ"ע לענ"ד] ותירץ המל"מ דבמשא [וה"ה לרקיקת יבמה, וכן הוא ע"כ לדידי' גם לענין ראי' עי' היטיב ודוק] וכה"ג לא שייך ביטול כדאמרי' בבכורות (כ"ג.) דנבילה בטילה בשחוט' ואינה מטמאה במגע אבל מטמאה במשא, וה"נ לענין משא דצחצוחי זיבה, וכן לענין ראי' כיון שהכל נושא [או רואה] לא שייך בזה ביטול, [ודע דלכאורה יישובו לקושיית המרדכי אינו מספיק, דהא בסוגיא דנדה (כ"ב.) שזכרנו עומד הש"ס בסברא דטומאת רואה ש"ז נוגע הוא, ועלה פריך הש"ס דמ"מ סותרת בזיבה מטעם צחצוחי זיבה, והא לענין נגיעה ודאי בטלו הצחצוחי זיבה, כדקיי"ל נבילה בטילה בשחוטה ואינ' מטמא במגע, אבל באמת זה אינו, דמ"מ זיבה ודאי ראי' היא לגבי זב וא"כ הצחצוחי זיבה מטעם ראי' מטמאו, ובראי' לא שייך ביטול ולא איכפת לן כלל במה דהש"ז תורת נגיעה עלי' ודוק] ושוב צידד בזה דהא הרמב"ם (בפ"א מה' אה"ט) כ' דלא מטמא במשא דבר המתבטל אלא יבש ביבש אבל לח בלח שנתערב אף לענין משא בטלה, אלא שהוקשה לו ע"ז דהא בסוגיא דבכורו' שם פריך הש"ס ממילתי' דראב"י דס"ל גבי בהמה ששפעה חררת דם דנימוחה ובטלה ולא מטמא במשא אהא דנבילה בטילה בשחוטה דמטמא במשא, ולא מחלק הש"ס בין לח ליבש [מ"מ אין זה תימא כ"כ דהא לא אסיק הש"ס בתיובתא, ובכמה דוכתי לא דחינן והלכתא היכא דמסיק הש"ס בקושיא ואכמ"ל] והנה דבר פשוט הוא לחלק בין לח ליבש שהרי היבש אינו ניתר אלא מחסרון הכרתנו, אבל אם יתברר החתיכה תחזור לאיסורה, משא"כ בלח שנתערב לגמרי, וא"א לחזור לאיסורו, ולכך מטעם זה היבש מטמא במשא דמצד ספק [שההיתר רבה] אנו מתירין הדבר לאכול כל אחת, אבל במשא שנושא הכל לא שייך כן, אבל הלח מתבטל הוא לגמרי וכה"ג חילק הנוב"י לענין ביטול איסור למ"ד דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחילה, דזה אינו אלא בלח אבל לא ביבש ע"ש שדבריו ז"ל נכוני' ואינם צריכים חיזוק: ומצאתי יסוד נאמן לחילוק זה בין דבר לח המתערב לשאר תערובות מדברי הרמב"ם (פ' י"ג מה' תרומות) שכתב סאה תרומה שנפלה לחולין ונפל מן המדומע למקום אחר מדמעתו לפי חשבון, בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח [ודע דאין זה נוגע לשאר בילה שנחלקו אם יש בילה, והארכנו בפרט זה במ"א ביישוב הדברים וביאור דעת הרמב"ם דכאן ודאי אמרינן דנתערב יפה ולא נחוש שמא יעדף בנפל שיעור התרומה יותר מהחולין לפי ערך התערובו' דהא ברישא אין מצריך לבטל אלא לפי חשבון אף בתבואה שנתערבה, ומקור דין זה הוא מהירושלמי (פ"ה דתרומו' ה' א') וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואיהו ס"ל בירושלמי (פ"ה דדמאי) דעד כזיתים הם נבללים, וע"ש בתשו' מיו"ד לעיל שהארכנו בעה"י, אלא כוונת הירושלמי והרמב"ם כאן לחלק בין דבר הנבלל ומתערב ונעשה גוף אחד כיין ושמן, ובין דבר שאינו אלא מעורב יפה כגון תבואה וקמח אבל בלול ומחובר יחד ודוק] אבל דרכו להבלל כגון שמן תרומ' לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה הרי זה מדמע כתרומה ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אע"פ שהכל אסור לזרים, עכ"ד, הרי מפורש מחלק דדבר יבש שמו עדיין עליו לאסור גם אח"כ משא"כ בלח, ובאמת בירושלמי שם לעיל מייתי דין ביטול נבילה בשחוטה, דמ"מ לא בטלה בשחוטה לענין משא, והדר מייתי הברייתא ומחלק בין דבר שדרכו להבלל או לא ומשמעו' הענין דסמכי' נמי לדלעיל דהתם לענין טומאת משא נמי איתי' להאי חילוקא בין לח המתערב ליבש, דלח בטל ברוב לגמרי, וגם במשא לא יטמא על דרך שנתבאר בעה"י:

ט ומ"מ נשים לב לשורש הדברים דמלתא דא תליא באשלי רברבא, דביטול כל דבר ילפינן מאחרי רבים להטות וילפינן מיני' כל מיני בטול, אך פלוגתא דתנאי ואמוראי היא במין בשאינו מינו וכן הוא מחלוקת הפוס' לפי שיטת רש"י והרמב"ם במין בשאינו מינו נמי אמרינן אחרי רבים להטות, ולהכי ס"ל דטעמו ולא ממשו שרי מדאורייתא מהאי קרא אחרי רבים להטות (עיי' רשב"א בחי' חולין צ"ט. ובפר"ח או"ח סי' תמ"ב) ובטעמו וממשו בכזית בכדי אכילת פרס חשיב לדידהו האיסור כיון שהוא ניכר בעינו, אבל לשיטת אינך תנאי ואמוראי ויתר הפו' טעכ"ע דאורייתא, וע"כ על זה לא נאמר אחרי רבים להטות כלל, כיון דהרוב לא מבטל לי' באמת, אע"ג דלא מנכר כלל, עיי' כל זה בשיטת המפרשים ז"ל אכמ"ל, אך כתבנו שורש הדברים כפי הצורך לענינינו, ומעתה נקל להסביר דדבר זה אי בלח בלח [הואיל והוא תערובות קיימת כמ"ש] אמרינן דנתבטל גם לענין משא או ראי' תליא בהכי דלמ"ד טעם כעיקר דרבנן, ולא מיתסר לדידי' אלא טעמו וממשו כא"פ [ודעת רש"י דבעינן דוקא שלא נימוח האיסור פי' שיהא ניכר גם אחר התערובות דומיא דמקפה עם שום ושמן שבלי ספק השמן ניכר בתוך המקפה, והב"י השווה גם דעת רמב"ם לדעת רש"י, והפר"ח השיג עליו מלשון הרמב"ם (פט"ו מה' מ"א ה' ב' ג') שכתב כן בחלב שנימוח לתוך הגריסין, ולענ"ד היינו ממש שמן עם מקפה שהוא ניכר בעינו ודוק] ובלא"ה קרינן גם בי' אחרי רבים להטות, ממילא שוב לענין משא אינו מטמא, כיון דרחמנא בטלי' בהדיא, אבל למ"ד טכ"ע דאוריית' א"כ אחרי רבים להטות לא קאי אמין בשאינו מינו ולכך גם בלח בלח מטמא במשא ודוק היטיב: ומעתה מיושבים יפה דברי הרמב"ם מהשגת המל"מ דמשוה הש"ס חרדת דם [שהוא לח בלח הנימוח] לנבילה בשחוטה ביבש דמטמא במשא, דהסוגיא אזלא למ"ד טכ"ע דאורייתא, דהא בסוגיא שם אביי הוא דמשוה חרדת דם לנבילה ביבש ואיהו הא ס"ל באמת (חולין ק"ח:) דטכ"ע דאורייתא ע"ש, והרמב"ם כטעמי' וכשיטתי' דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וממילא לדידי' בלח בלח הנימוח ואינו ניכר לא מטמא במשא בביטול ברוב ומתוך דברינו יתיישבו דברי הרמב"ם גם בענין צחצוחי זיבה לענין משא דר' יהושע מטמא להו מהך סברא לחוד, ואיהו מצריך קרא להכי כמש"ל, דנלענ"ד דר' יהושע ס"ל טעם כעיקר דאורייתא ושמעינן לה מההיא דתנן (שביעית פ"ט מ"ה) הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"א אומר אוכלין על הראשון [פי' כיון שכלה מין אחד שוב אוסר הטעם הנבלע ממנו גם את הנכבשים עמו] ר' יהושע אומר אף על האחרון [דס"ל הטעם חשוב כעיקר וכיון ששלשתן נתנו טעם זה בזה, אפי' כלו שני מינים חשיבי הכבושים בחבית מין השלישי הקיים] הרי דחשיב לי' טעם כעיקר אף לקולא ודוק [ונהי דבשאר דברים לא אמרינן כן שיהא הטעם חשוב מן העיקר ליתן להעיקר קולו של הטעם, מ"מ ראי' גדולה היא דחשיב לי' טכ"ע בכל התורה וההפרש שבין ביעור לשאר איסורין דאזיל ר' יהושע אחר הטעם להקל היינו בפשוטו שהתורה אמרה כשכלה המין בשדה, מחוייב לבערו מן הבית, ואיהו ס"ל טעם כעיקר, אם הטעם המשוייר ההוא חשוב כאלו הוא בעינו אמרינן שלא אסרה תורה דבר שכלה מינו מן השדה אלא כשהוא בעינו לבדו, אבל כאן שיש טעם מן המותר לא אסרה תורה ודוק, ועכ"פ היסוד פשוט לר' יהושע דטעם חשוב כאילו הוא בעיני' ודוק] ולפ"מ שנתבא' ר' יהושע לטעמי' דס"ל טכ"ע דאו' וא"כ לח בלח מטמא במשא בלא שום קרא, אבל הרמב"ם בשיטתו דס"ל טכ"ע דרבנן סמיך בהא אדרשא דת"כ דמזאת נפקא לן לטמא במשא אבל סברא דתערובות צחצוחי זיבה לא מהני לטמויי במשא כמשנ"ת, [ובאמת שיטת הרמב"ם וחידושו בזה [לדרוש טומא' קרי בזה מקרא] מוכרח ע"פ סוגיא דב"ק (כ"ה.) דיליף התם תכא דברייתא קרי בזב [לטמא גם במשא] בק"ו מרוקו, ומתבאר מהסוגיא שם דהיינו כשיטת ר' טרפון דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו [ועיי' הטיב תוס' שם ד"ה אלא] להכי מייתי לה גם לטומאת משא, ור' יהושע מטמא לי' מטעם צחצוחי זיבה, והש"ס מדייק התם מתניתין דריש כלים דלא ס"ל כר' יהושע מדקתני רוקו וש"ז ומימי רגליו ולא תני לה לש"ז גבי זובו, ולפ"ז מוכח ע"כ דלא ס"ל להאי תנא לטמויי משום צחצוחי זיבה וא"כ אית לן ע"כ סתם משנה כר"ט, וזה תמוה דקי"ל הלכה כסתם משנה, וקי"ל נמי כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמפריך ק"ו [ומנ"ל טומאת משא בש"ז דזב] לכך מפרש הרמב"ם ע"פ הת"כ דמקרא דרשינן לה, ובהכי נמי אתא שפיר סידורא דמתניתין, דסמוך ש"ז למימי רגליו דבתרי' דתרווייהו מחד קרא וסברא נפקו, וטעמי' דר' יהושע ע"כ לא סליק לדידן אליבא דהלכתא וכמו שנתבאר בעה"י ודוק]:

י ושיטת ר"ש תתבאר לפי דברינו לפמ"ש התוס' בע"ג (ס"ז: ד"ה ואידך) דר"ש כרבנן דר"ע בפסחי' (מ"ד:) ס"ל דמגיעולי עכומ"ז ליכא למילף טכ"ע דחידוש הוא וכיון דס"ל טכ"ע דרבנן [דלפי שיטת הרמב"ם זהו היסוד, דמאן דלא יליף טכ"ע מגעולי עכומ"ז ס"ל דרבנן הוא] ממילא לדידי' מין בשאינו מינו בלח שנימוח לא מטמא במשא [וה"ה באהל כמבואר] והכי שמעינן לי' בשליא בבית שמטהר משום דס"ל נימוק הולד עד שלא יצא, ובטל ברוב המחוי (נדה כ"ז:) עש"ה בסוגיא:

ומתוך המשא ומתן הזה מיושבת קושיית התוס' בס"פ יוצא דופן (מ'. ד"ה כעין) בפלוגתא דר"ש ורבנן לענין יו"ד דרבנן דרשי אשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקו' שמזרעת, ור"ש [דס"ל יוצא דופן ולד מעליא הוא לענין לידה] ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה [פי' ולד מחוי] אמו טמא' לידה, והקשו שם התוס' אמאי לא בעו רבנן קרא להכי לטמא ולד מחוי ע"ש שנדחקו בזה, ולענ"ד הדבר פשוט, דר"ש לטעמי' דס"ל בנימוק הולד דבטל ברוב אף לענין משא [ואהל] וכן לענין ראי' [ולידה נמי כיוצא בזה] ולהכי בעי קרא דמ"מ לענין לידה מטמאה בולד מחוי, וכן הוא מתבאר מסוגיא דלעיל (כ"ו:) עש"ה, אבל רבנן דפליגי בעלמא ביסוד טכ"ע וממילא לדידהו גם ולד מחוי לענין טומאה נמי ולד מעליא הוא כמשנ"ת, לא בעי קרא להכי כלל, ובאמת י"ל דרבנן דההוא מתניתין דמטמאי בשליא בבית לא ס"ל טעמא דרבנן דברייתא דמשום דלא נימוק יפה מטמאי ליה, אלא טעמייהו כפשטי' דבכה"ג לענין משא ואהל לא בטיל כלל אף בנימוק, [ומ"מ לרבנן דההיא ברייתא נמי אין הכרח לומר דסברי כר"ש ביו"ד, אע"ג דבמחוי גמור מודו דלא מטמא, כמו שכתבו התוס', מ"מ יש לומר דדרשי תלד לטומטום ואנדרוגינוס ולבן ולבת דרשי לחייב על כל בן ובת לתרי עבורי, ולא אייתר ליו"ד כלל וממילא יו"ד לא חשיב ולד כמו שכ' התוס' שם ד"ה יוצא דופן ע"ש ודוק כי קצרתי]:

יא ולפי המתבאר כל החקירה הזו תיכון בידינו גם לענין ראי' דטומאת משא וראי' יסודם אחד שנעשה בפעם אחת כמשנ"ת, וא"כ לדעת הסוברים דבטל ברוב לענין משא תערובות לח בלח, הכי נמי לענין ראי', ולפי שיטה זו לא מהני צחצוחי זיבה לענין סתירה, כיון דבטלו ברוב ש"ז, וא"כ שפיר ילפינן מינה לפולטת ש"ז דסותרת כיון דרואה היא, דדמיא ממש לקרי בזב שסותר וליכא לפלוגי מידי:

ואולם לפי השיט' דלח בלח לא בטלה לענין משא, ומינה דראיית קרי בזב נמי לא בטלו בה הצחצוחי זיבה, וליכא למילף מינה לפולטת ש"ז שתסתור בזיבה, דהא לא דמיא לזב כלל, מטעמא דכתיבנא לעיל ודוק היטיב [ומ"מ לדינא אע"ג דרוב הפוס' הסכימו להחמיר בשל תורה דטכ"ע דאו', וא"כ לפ"ז לטומאת משא נמי לא בטלו הצחצוחי זיבה, מ"מ לא נאמר בזה להקל שלא תסתור פולטת לדידן, חדא דלהחמיר נקטינן טכ"ע דאו' ולא להקל, ועוד דלשיטת המרדכי לא תלי בהכי כלל. דאיהו מטעם מעורב מתחלת ברייתו ס"ל דלא בטלה, וצריך יישוב אחר למה שהקשינו ודוק היטיב]:

ולפ"ז נאמר דלר"ע דס"ל (פסחים שם) טכ"ע דאורייתא ממילא לדידי' לח בלח לא בטל לענין משא או ראי', וא"כ ליכא למילף לדידי' פולטת שתסתור [ואין זה תימא דהא פליגי בה אמוראי ותנאי, גם הפוס' נחלקו קצתם בזה] ושפיר סלקא לי' שמעתי' בסוגיין למילף זיבה גם לעשירי מרביעי [ונתיישבה מה שהקשינו] דלדידי' ליכא למפרך מה לרביעי דסתר' בו פליטת ש"ז, דהא לא ס"ל כלל כמש"נ, ושפי' דריש להו מקרא ודוק:

והמורם מדברינו שכל זה נובע משיטתו דטכ"ע דאוריית', ומתבאר מסוגיא דפסחים שם דמה"ט דנפקא לי' טכ"ע, מגיעולי נכרים) מוקים לי' משרת להיתר מצטרף לאיסור דאל"ה טפי הו"ל לאוקמי' למשרת לטכ"ע ועי' פ"י שם ודוק] וכבר ביארנו דהיינו ממש שיטתו דשיעור איסורי נזיר בכזית [לא ברביעית] וא"כ הני תרי מילי דרשתו מקראי י"א ימי זיבה, ושיעורי בנזיר] תלויים זה בזה, וראב"ע לשיטתי' נחלק עלי' בשתיהם כמבואר ואין צורך לכפול הענינים ודוק:

יב אך גם דרשתו בשמן לענין חצי לוג לתודה, ג"כ בהכי תליא כמו שנבאר בעה"י, דלכאורה עיקר ילפותי' תמוה דס"ל (מנחות פ"ט.) דאי לא הוה כתיב בשמן כלל, הוה ילפינן לחמי תודה משאר מנחות להטעינה שמן, וקשה לענ"ד דאי מסתם לשון מנחה הטעונה שמן נלמוד ללחמי תודה, הא מבואר במנחות (מ"ו:) דלחמי תודה לא אקרו מנחה, ואם באנו ללמוד מסברא לחמי תודה ממנחות, קשה לענ"ד הא מנחות קדשי קדשים הן, ולחמי תודה קדשים קלים, ואיך נלמוד קדשים קלים להטעינן חומר ומשפטי קדשי קדשים: אך באמת מצאנו לר"ע גדולה מזו דאף תרומה הוה ילפינן מקדשי קדשים בכל חומר שבהן ואיצטריך קרא למעוטי, וא"כ ס"ל דשם קדשים חד נינהו וילפי מהדדי, דבזבחי' (צ"ג.) דריש ר"ע לענין מריקה ושטיפה אותה פרט לתרומה הרי דאי לאו דמעטי' קרא הוה ילפינן במה מצינו תרומה מקדשי קדשים להטעינן מריקה ושטיפה, וכ"ש דשפיר יליף ר"ע קדשים קלים מקדשי קדשים לענין שמן במנחה, [ור"ש פליג עלי' דר"ע התם ויתבאר לפנינו] ואומר אני דמכאן לקח לו ר"ע יסוד זה, אך מ"מ לא ניתנה דרשה זו להדרש אלא לשיטתו, דבזבחים (צ"ו:) פרכינן עלה דהך דרשה אותה פרט לתרומה, ותרומה לא בעיא שטיפה ומריקה והתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם, אמר אביי לא נצרכה אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי הא תרומה לא צריך אלא מקום בישול, רבא אמר ל"צ אלא לדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזג [גבי קדשים] הא [תרומה[ אפילו ביין אפילו במזג כו', וכד דייקינן שפיר בהא, הנה במריקה ושטיפה שהצריכה תורה בקדשים נכלל גם הגעלה הצריכה להפליט הבלוע גם בשאר איסורים, אלא שהחמירה עוד התורה בקדשים באיזה דברים, כמבואר בסוגיין, וע"כ לר"ע בעי קרא למעוטי תרומה, דלא נילף במה מצינו לכל חומר מריקה ושטיפה מקדשים, ואם הי' הדין פסוק אצלינו דבחולין ותרומה ושאר איסורין שרי טכ"ע, [דהא היסוד כך הוא לר"ע דהוה דרשי' אי לאו דיליף מגעולי נכרים] נזיר וחטאת לטכ"ע, והיו שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין, כי היכי דלא מלמדין השתא לדידי' להיתר מצטרף לאיסור בכל התור' כולה מהאי טעמא, כמבואר כ"ז בסוגיא דפסחים שם עש"ה ודוק] א"כ אי אפשר למילף כלל תרומה לענין מריקה ושטיפה מקדשים, דשאני קדשים שטעונין הפלטת הבלוע, מצד נתינת טעם האסור בקדשים, כדילפינן מקדש זבחים צ"ז:) משא"כ בתרומ' שאין בה סרך איסור, מנין לנו לדמותו בזה לחומר הקדשים, ולא הי' אפשר לדרוש אותה פרט לתרומה דבלא"ה לא ילפא מקדשים [והוה מסתבר לדרוש כר"ש אותה פרט לפסולה] אלא דהוא הדבר דר"ע בזה לשיטתי' יפה דרש, דס"ל טכ"ע בכל האיסורין דאורייתא, ושפיר מדריש לי' הכי למעוטי תרומה כמו שנתבאר, ויצא לי ע"פ דרשה זו יסודו דשם קדש חד הוא למילפינהו מהדדי [מדאיצטריך מיעוטא לתרומה כמש"ל] ויליף מיסוד זה מסברא שמן ללחמי תודה משאר מנחות ולדידי' ליכא למפרך מה למנחות שכן קדשי קדשים, ואייתרו לי' כולהו ריבוייא דבשמן דכתיבי גבי לחמי תודה למהוי ריבוי אחר רבוי למעט לחצי לוג, אבל לר"ש דפליג התם גבי מיעוטא דאותה, דלפמש"כ ר"ש לטעמי' דס"ל טכ"ע דרבנן, וא"כ ליכא לאוקמי' מיעוטא דאותה לתרומה ואין לנו יסוד ללמוד אפילו קדשים קלים מקדשי קדשים, ואיצטריך לן בשמן גבי תודה לגופי' להטעינ' שמן, ולית לן ריבוי אחר רבוי להעמידה על חצי לוג, אלא מהלכת' שמעינן לה, ודוק בכ"ז. ובזה יאירו לנו אמרות טהורות של ראב"ע לר"ע אפילו אתה מרבה בשמן כל היום כולו, דלשיטתך אייתר, אבל איני שומע לך, אלא בשמן איצטריך לגופי' [ומהלכתא שמעינן חצי לוג לתודה] וחילא דידך ממיעוטא דתרומה, לא דרשינן כוותך דאנן ס"ל טכ"ע לאו דאו', ומגעולי עכומ"ז לא ילפינן, וא"כ משרת לא דרשינן להיתר מצטרף לאיסור, ומתוקם לן שיעורא דנזיר רביעית כהלכתא דאית לן עלה, וכיון דטכ"ע לאו דאו' לח בלח בטל גם במשא, וה"ה בראי' וא"כ פולטת ש"ז סותרת בזיבה, וא"כ ליכא למילף י"א ימי זיבה מקראי [כמשנ"ת לעיל,] אלא י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני:

בחתימת דברינו ראיתי להעיר במ"ש בדינו של המרדכי דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו בטל, ומה"ט לא בטלו צחצוחי זיבה בקרי, וצחצוחי רוק יבמה בדם כו', והנה יש לנו עוד כי"ב וע"פ תתבאר סוגיית הש"ס נכון, הנה במכשירין (פ"ו מ"ה) פליגי ר"מ ור"ש דר"ש ס"ל מוחל אינו משקה מצד עצמו טהור, אבל היוצא מן הבור טמא לפי שא"א לו בלא צחצוחי שמן, ור"מ ס"ל דמוחל בעצמו משקה הוא, וע' הגר"א שם בפירושו באורך ודע דבירושלמי (תרומות פי"א) אמתניתין דמדכר שם ז' משקין טמאין, איתא ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחאי אם יאמר לך אדם שמנה משקין הן אמור לו הרי טל ומים מין אחד הן ומנו אותן חכמים שנים אלו הוה לון חורן לא מניני' ואין הוה חורן לא הוה מניני' ע"כ, עי' מפרש שנדחק הרבה, ולענ"ד פירושו פשוט ור"ש בשיטתו למד, שאי אפשר לומר שמוחל הוא משקה מצד עצמו כדס"ל לר"מ, ונימא דהא דלא חשבוהו חכמים במספר המשקין היינו משום דבכלל שמן הוא דשניהם מן הזיתים הן [אבל לעולם בפרטן שמנה הן] אמור לו הרי טל ומים מין אחד הן ומנו אותן חכמים שנים אלו הוה לון חורן [היינו מוהל] לא מניני' [ג"כ] בתמי', ואין לומר שהי' מקובל להם מנין ז' משקין לכך לא הוסיפו למנו' מוהל וכללוהו בכלל שמן, הא ליתא דיותר חלוק מוחל מן השמן ממה שחלוק הטל מן המים, והי' להם למנות המוחל ולא הטל, והיינו דמסיים ואין הוה קורן לא מניני' לטל] ובשבת (קמ"ד:) מייתי הש"ס מילתא דר"ש ורבנן במוחל לענין אם פוסל את המקוה כמשקה, ומוקים אביי מתני' דמקוואות דמוחל פוסל את המקוה כרבנן דס"ל מוחל הוה משקה, והקשו התוס' דילמא כר"ש נמי אתא ובמוחל היוצא מן הבור ע"ש, ולפי המתבאר ניחא שפיר, כיון דלס"ד דש"ס שם לפסול המקוה בשינוי מראה משקה בעינן, נהי דהצחצוחי שמן אינן בטלין במוחל, ע"כ כיסודו של המרדכי לפי שהוא מעורב מתחלת ברייתו, אבל לפסול המקוה בשינוי מראה שהמוחל פועל זה לא הצחצוחי שמן איך יפסול מה"ט, להכי מוקים לה כרבנן, ולפי דרכינו למדנו יסוד נאמן לדינו של המרדכי ודוק, הצור בחסדו יאמץ חילי סעיפי ורעיוני, ובמאור תורתינו יאיר עיני:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה