שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן קיז
וואלקאוויסק דרשה לשבת שובה יבמות (ל"ה:) איתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין, ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחין כו', ושם (ל"ו.) אמר רבא הלכתא כוותי' דר"ל בהני תלת חדא הא דאמרן אידך דתנן המחלק נכסיו על פיו כו' כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין, ואר"ל לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי' להם במתנה וירשום ואידך דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב כו', ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי, ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ה, ומסוגיא זו קי"ל בכל הש"ס דר"י ור"ל הלכה כר"י בר מהני תלת, וראוי לשום לב דהני תלת מילי מישך שייכי בהדדי כאשר יתבאר בס"ד:
א והנה מבואר בסוגיא זו דביאת מעוברת לר"ל לא שמה ביאה ולא מהניא מידי, ומ"מ כתבו התוס' שם (ל"ה: ד"ה תגלי) שאין חייב כרת בביאה זו ולא אמרינן דהוה אשת אח שלא במקום מצוה, [ואולי משום דהוה איסור עשה כדיליף ר"ל ובן אין לו עיין עליו עש"ה בסוגיא] ויש להקשות לכאורה בהא דקי"ל לדידן אין ממזר אלא מחייבי כריתות, והלא כבר כתבו התוס' ביבמות (ט"ז: ד"ה קסבר) דממזירות לא תליא באיסור כרת רק בתפיסת קדושין דכל דלא תפסי קדושין הוה ממזר אע"ג דליכא איסור כרת, ולפ"ז הא לר"ל בכה"ג הוי ממזר דהא יבם לאו בר קדושין הוא ביבמה כמבואר, וכל שעת העיבור דלא מצי קני לה אף בביאה, א"כ אין לו בה שום קנין אישות, והוה לן למימר דלר"ל הולד ממזר, וכ"ת היכא משכחת לה ולד כלל, הא מעוברת היא ואין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, אי משום הא לא אריא דמשכחת לה ולד בצרתה, שגם היא אינה ניקנית בביאה ליבם כל זמן שצרתה מעוברת, כמבואר בסוגיא (שם ל"ו.) וא"כ אמאי לא מפקינן לה מכללא, ולא משתמיט לן בשום דוכתא לאשמעינן דבכה"ג הוי הולד ממזר: והנראה לפענ"ד ליישב ע"פ מ"ש התוס' ביבמות (מ"ט. ד"ה הכל) דהא דהכל מודים דמיבמה לשוק לא הוה הולד ממזר, אף למ"ד דלא תפסי בה קדושין היינו משום דכיון דלא תפסי בה קדושין לא ליבם ולא לעלמא הוי כמו עכו"ם ועבד דלא הוי הולד ממזר, ולפ"ז בנ"ד נמי למאי דקי"ל דלדינא אין קדושין תופסין ביבמה, כמבואר בש"ע אה"ע (סי' ו' ס"ח וע"ש היטיב בב"ש ס"ק כ"א) דאף לקולא אמרינן כן לשויי הולד חלל ע"ש היטיב ודוק, וא"כ מה"ט נמי לא הוי ממזר מהיבם שבא על היבמה קודם שהפילה צרתה כיון שאינה בת קדושין לשום אדם, ואדרבה מתוך דברינו אלה יש סיוע גדול לפסק הש"ע שם דלדינא אין קדושין תופסין ביבמה, והא דאמרינן בגמרא צריכה גט מספק היינו חומרא בעלמא, ולכאורה מנ"ל הא דילמא ספיקא גמורה מספקא לן ואית לן למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא, לחשבה לספק זונה [ולפי דעה זו בש"ע דמשאר ח"ל דתפסי בהו קדושין לא הוה זונה] ויהא הולד ספק חלל, ונ"מ לאסרו בדברים שכהן כשר אסור בהן, ולמ"ש מהא דפסיק הש"ס כר"ל מוכח דמדינא אין קדושין תופסין ביבמה ודוק:
ב הן אמת שבעיקר פסקא של הש"ע והטור לשוויי ליבמה זונה ודאית לכ"ע אני תמי' ממה שפסק הש"ע בסי' ז' סי' י"ד) בכהן שבא על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, ושם (סעיף י"ז) פסק בעכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה, ובגמרא (יבמות מ"ה.) ילפינן לה בק"ו מאלמנה לכה"ג שאין אסורה שוה בכל בנה פגום לכהונה זו שאיסורה שוה בכל א"ד שבנה פגום לכהונה, וכ"ת מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, הכא נמי כיון שבא עלי' [העכומ"ז או העבד] עשאה זונה, ולפ"ז למאי דפסק דשו"י שנבעלה לזר נמי נעשית זונה, א"כ איתי' להאי ק"ו גופי' גבי שו"י, ולמה פסק דבשו"י שזינתה הולד כשר, ובאמת המחבר העתיק דין זה [להכשיר ולד שו"י שזינתה] מהרמב"ם, והרמב"ם לטעמי' דגם בעכומ"ז ועבד ס"ל דהולד אינו פגום כמש"פ בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה ובמפרשים, אבל על הש"ע קשה היכי מזכי שטרא לבי תרי, וביותר דעיקר להך פסקא לשוויי שו"י שזינתה ודאי זונה, תמוה דביבמות (ט"ו:) הוה בעי למילף ר' יהושע דולד שו"י לשוק יהא פגום לשוק מק"ו מאלמנה לכה"ג ודחי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, א"כ ש"מ דלא נעשית זונה, דהא היכא דנעשית זונה ר' יהושע מודה דהולד פגום כמבואר (ביבמות מ"ד:), וא"כ איך נחלוק בזה על ר' יהושע למימר דהויא זונה, ועיין בביאורי הגר"א באה"ע (סי' ז' ס"ק נ"ד) שהאריך שם ועמד בכ"ז ע"ש:
ג וביישוב השמועות הללו נקדים מה שעמדתי בדברי הגאון בנוב"י (מ"ק חא"ח סי' ל"ה) שחקר שם במי שנכשל כמ"פ בא"א ובתוכם היתה כמה פעמים נדה ג"כ, אם עבר על איסור נדה נוסף על איסור א"א, וכתב דאם בפעם הראשון בא עלי בנדותה ודאי דחל איסור נדה על איסור א"א, משא"כ אם בפעם הראשון בא עלי' והיתה טהורה וא"כ נאסרה גם לבעלה, והרי היא אסורה מעתה לכל העולם [לאחריני משום א"א ולבעל משום סוטה] ושוב לא אתא איסור נדה וחייל עלה כיון שאין כאן לא כולל ולא מוסיף, ושוב עלה בדעתו לומר דהוה איסור מוסיף דהא כשפירסה נדה איתוסף עליה איסור ליכנס למקדש, ודחה זה דבלא"ה היתה אסורה לכנס למקדש, דהא כולנו טמאי מתים, ועל זה אני תמי' דהא ניתוסף עלה בנדותה איסור לכנס להר הבית, כמו ששנינו בפ"ק דכלים (משנה ח') שטמא מת מותר ליכנס להר הבית ונדה אסורה, ונתבאר כ"ז בסוגיא דפסחים (ס"ז) באורך ע"ש, והיא תמי' נשגבה לענ"ד, ואין לדחות ולומר דכוונתו על הבועל שכשיבעלנה יהא עליו איסור לכנס למקדש, ועל זה דחה שפיר דכולנו טמאי מתים דבועל נדה ג"כ טומאתו אינו אלא כטמא מת, זה אינו דהמעיין בדבריו שם יראה להדיא דעלי' הוא מדבר דהא נו"נ שם עליו לענין פסח ע"ש, ועוד דאי אפשר לומר איסור מוסיף כזה עליו, דהא איסור זה יתחדש עליו אחר שיבא עלי' ומוסיף כזה לא שמענו ודוק]:
ד אלא שבעיקר איסור מוסיף כזה אני בעניי מסתפק מאוד, דאפשר אין דנין בו אלא באיסור ההוא כגון חמותו ונעשית אשת איש, דאמרינן מגו דאיתוסף עלה איסור ביאה לגבי כ"ע איתוסף נמי האי איסור ביאה ממש לגבי חתנה, משא"כ בגוונא שכתב הנוב"י שהוא ענין אחר לגמרי לא שייך לדון כן:
ויש להביא ראיה ברורה לזה מהא דקיי"ל דהאוכל מנבלת בהמה טמאה אינו לוקה משום נבלה אלא משום טמאה, ופסקה הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א, והוא מתבאר מסוגיית הש"ס, וכמו שהביא שם במ"מ משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה, ואי איתא הא הויא איסור מוסיף, דהא קי"ל בסוגיא דעירובין (ק"ד:) במסקנא דהמכניס שרץ למקדש לוקה, וה"ה לשאר אב הטומאה, ופסק כן בפירוש הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש ע"ש, וא"כ אמאי לא נדון מגו דאיתוסף עלה כשנתנבלה איסור להכניסה למקדש משום טומאת נבילה איתוסף עלה נמי איסור אכילה משום נבילה, והוא ממש כנידון דברי הנוב"י אע"כ דבכה"ג לא הוי איסור מוסיף:
(הג"ה ויש עוד ראיה גדולה לעיקר זה מסוגיא דחולין (קי"ג:) במבשל חלב בחלב ואכלו דקי"ל לוקה על בישולו ואין לוקה על אכילתו משום בב"ח, ואמאי לא נימא מגו דאיתוסף עלה איסור בישול כו', וכ"ש למה שהכריעו האחרונים דבב"ח יש בישול אחר בישול, וא"כ חתיכה שבלעה חלב ע"י בישול יש איסור לבשלה, ואמאי לא כדון כן לומר מגו דאיתוסף עליו מהשתא על חלב זה איסור בישול איתוסף עלי' נמי אסור אכילה ודוק):
עוד הגאון בענוב"י בענין זה מדויל ידי' משתלם לי', שכתב (שם סי' ל"ו) דתרומה שהופרש ביוה"כ אין חייבים עלי' משום תרומה, משום דלא אתא איסור תרומה וחייל אאיסור יוה"כ, ולדבריו הא קיי"ל בכ"ד דאסור לטמאות את התרומה, ולדעת התוס' הוא איסור לאו ולוקין עליו, ולדעת הרמב"ם הוא עכ"פ איסור עשה מה"ת (עיין היטיב ברמב"ם רפי"ב מה תרומה ובמל"מ שם) וא"כ אמאי לא נימא מגו דאיתוסף עלה איסור שלא לטמאותה משום תרומה איתוסף עלה נמי איסור אכילה, אלא ע"כ דלא שייך לומר כן וכמ"ש. (ה) ואולם הגאון בענוב"י לאו יחיד הוא בסברא זו להחשיב כה"ג איסור מוסיף, ולכאורה גם כמה סוגיות מבוארים כדבריו, וז"ל הרמ"ע בתשו' סי' קכ"ג ויש דרך אחרת באיסור מוסיף שהוא מחדש על החפץ ההוא אסור פעולה אחרת, אע"פ שאינו מוסיף באיסור אלא למי שהי' אסור בו מתחלה, ויתחייב בו משני שמות שהן שתי פעולות או שלשה שכל אחת תוסיף בו שם חדש להתחייב בשבילו אף על האכילה, כגון החלב שהי' אסור באכילה לכל אדם ומותר בהנאה הקדיש בהמתו לשם קדשים קלים נעשה החלב אסור בהנאה ומותר בהקטרה, ואם אכלו לוקה שתים נעשה נותר נאסר גם בהקטרה אכלו לוקה שלש עכ"ל, והוא מתבאר כולו מסוגיא דכריתות (י"ד.) עש"ב. אך מ"ש הרמ"ע בהקטרה לגבוה שהוא ג"כ שם אחר יש לדחות דגם אכילת מזבח שמה אכילה, כדדרשינן בזבחי' (כ"ט:) ואם האכל יאכל אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, ומ"מ מדחשבינן הנאה לאיסור מוסיף מבואר כסברתם דחשיב מוסיף כה"ג, עוד מתבאר כן מסוגיא דקדושין (ע"ז:) אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדרן חייב על כל אחת ואחת כו', ומפרש דהאי תנא אי"כ ואי"מ אית לי' גרושה מגו דאיתוסף עלה איסורא לכ"ה איתוסף עלה איסור לכה"ג חללה מגו דאיתוסף עלה איסור לגבי תרומה שנאסרה לאכול בתרומה משנתחללה, כדילפינן ביבמות (ס"ט.) איתוסף עלה איסור לגבי כהונה, והרי זה מבואר דאיסור תרומה מחשיב מוסיף לגבי כהונה, אף ע"ג דתרי איסורי נינהו ומתרי קראי נפקי:
והנה באמת בהא דחשיב הש"ס בכריתות (י"ד.) וכן הוא ברמב"ם (פי"ד מה' מ"א) הנאה גבי קדשים לאיסור מוסיף, מצינו סתירה לזה מסוגיא דכריתות (כ"ג:) דדייקינן התם דבקדשים איסור חל על איסור [ואף בגוונא דלא חייל גבי חולין] מהא דתניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשי' קלים למעילה, ומפרש שם רש"י [בד"ה ולהאי תנא] דהכא לא אשכחן לא כולל ולא מוסיף, והרי זה סותר לסוגיא הנז' דמפרשינן שם דהנאה [ומעילה נמי הנאה היא] הוה איסור מוסיף, והתוס' בחולין (ק"א. ובש"ד) כתבו באמת מכח זה דהנאה הוה רק איסור חמור, ועיין במגי' במל"מ שם ודוק: (ו) והנלענ"ד דבירורן של דברים כך הוא דודאי בעלמא כה"ג שניתוסף שם איסור אחר בפעולה אחרת לא מקרי איסור מוסיף, כמו שהוכחנו במישור, אלא דבקדשים גלי קרא דאפי' איסור מוסיף כי האי חשיב מוסיף, ובזה הסוגייאות מכוונות דבדף י"ד מפרש הש"ס דהנאה הוי איסור מוסיף גבי קדשים, והכח בדף כ"ג: מפרשינן דבכה"ג בחולין לא חייל, ובקדשים הוא דגלי קרא, ועיקר לימודינו זה בקדשים הוא מדחייל איסור מעילה אאיסור חלב, והנה בכל דוכתא ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה, לפ"ז נלענ"ד פשוט דכיון דגלי קרא באיסור מעילה דחייל בכה"ג, ממילא ה"ה לתרומה דילפא מינה, והמתבאר מסוגיא דסוטה (כ"ח:) ויבמות (ס"ח:) דאיסור כהונה חמור מאיסור תרומה כדיליף הש"ס התם בק"ו, ולפ"ז כיון דהוכחנו דגבי תרומה חייל איסור מוסיף כי האי, ממילא ה"ה באיסורי כהונה, ובהכי ניחא הא דאמרינן בקדושין דאיסור חללה חייל אאיסור ירושה, אע"ג דהוכחנו דבעלמא לא מהני איסור מוסיף כי האי מיגו דמתסרא בתרומה, מ"מ איסור כהונה שאני וכמשנ"ת ודוק:
(הג"ה ודע דלכאורה משמע מדברי רש"י דבכל דוכתא מהני כולל ומוסיף אף בפעולות שאינם שוות, שכתב בחולין (ק"א: ד"ה שבת היא) דיוה"כ לגבי שבת חשיב כולל שאוסר אכילה ומלאכה, והוא לכאורה סותר יסוד דברינו, אבל באמת אין לדקדק משם כלל, שהרי כתב דשבת הוה איסור מוסיף משום דאיתוסף מיתת ב"ד, וזה ודאי לא מקרי מוסיף בשום דוכתא, וע"כ חומר הוא להאי תכא וחייל בכה"ג, וה"ה ליוה"כ דאיסור אכילה חומר הוא ואין כמו כולל ומוסיף דש"מ ודוק היטיב):
עוד נלפענ"ד להכריח דאע"ג דבקדשים גזה"כ הוא דחייל כולל ומוסיף בכה"ג, מ"מ לא מצינן למילף אלא דחייל כה"ג אאיסור קדשים שכמותו, אבל לא על איסור הנוהג בכל הדברים, ולכאורה דברינו אלה סתירתם גלוי' דהא עיקר הלימוד הוא מדחייל איסור מעילה אאיסור חלב, ואיסור חלב הוא איסור אחר, מ"מ כד דייקינן שפיר מילי דברירן נינהו, זה דלכאורה קשה בהא דלא אשכח הש"ס כולל בהא דחייל איסור מעילה על איסור חלב באימורי קדשים קלים, והלא איסור מעילה זה כולל אף יותרת ושתי כליות שהם ג"כ אימורי הקרבן וכן האליה (עיין בחולין קי"ז. ודוק), והנהו הא לית בהו איסורא, ושפיר מצי חייל בכולל גם אחלב, ונלענ"ד דהכוונה בזה דהא בכל האימורים איכא לאו באכילתן, לאו דכליל תהי' לא תאכל, כמו שפסק הרמב"ם (פי"א מה' מעשה הקרבנות ה' ג') ואיסור זה ישנו בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, ומעילה לא חיילא אלא לאחר זריקה, כמבואר (במעילה ו'.) ולפ"ז לא הי' מקום לאיסור מעילה לחול על כל האימורים מחמת איסור זה, ובזה יתבאר יפה דגלי לן קרא דבקדשים חשבינן מעילה איסור מוסיף כמו שנתבאר, ואית לי' למיחל על איסור זה דכליל לא תאכל, וממילא חייל נמי אחלב [אע"ג דהוה איסור הנוהג גם בחולין] בכולל [ומוכח מזה דהש"ס הוה פסיקא לי' התם דלרבי אף בכולל לא חייל חמור על קל עש"ה ודוק] ובזה אין חידוש כלל דכולל אמרינן בכל דוכתא, ואין לנו מקום להכריח דליחול גבי קדשים איסור מוסיף כי האי גם על איסור הנוהג בכל, דמנ"ל הא, ושאני הכא דמגו דחייל אשאר האימורים (דהוה ל"ת דכליל איסור קדשים כמותו] חייל נמי אחלב ודוק היטיב:
ז ויצא לנו מזה דהא דאמרינן בקדושין דחייל איסור חללה על גרושה וכן איסור זונה על גרושה] וביארנו בס"ד דילפינן לה מקדשים, זה אינו אלא לחול ע איסורי כהונה משא"כ על איסור השוה בכל לא הוה חייל איסור חללה וזונה ללקות הכהן עליהם משום זה ודוק:
ומעתה לפי מ"ש יתבאר דשו"י שזינתה, אף למאי דקי"ל דנעשית זונה לכהן, מ"מ אם בא עלי' כהן בעודה שו"י אינו לוקה עלי' משום זונה דלא חייל איסור זונה על איסור יבמה לשוק שהוא איסור השוה לכל:
וסבור הייתי לומר דמ"מ אם היבם הוא כהן, וא"כ במה שזינתה איתוסף עלה איסור זונה לגבי יבם שהיתה מותרת לו] וממילא ילקה עלי' גם כהן אחר משום זונה דהוה איסו' מוסיף גמור, שוב ראיתי שזה אינו, דבאמת ליבם אף שהוא כהן השתא נמי שריא, דהא קיי"ל דחייבי לאוין בני יבום נינהו מה"ת, ואע"ג דאיתוסף עלה איסור ליבם בביאה שני' מ"מ משום הכי לא הוה איסור מוסיף כיון שעתה אין כאן תוספת איסור לשום אדם (עיין ברמב"ם פ"ד מה' שגגות ה' ג') ואחר שעלה כ"ז בידינו יתיישבו כל הדברי' על מכונן, דלפ"ז ליכא למילף לולד שו"י שיהא פגום לכהונה בק"ו מאלמנה לכה"ג דאיכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, מאי אמרת שו"י נמי נעשית זונה, אכתי לא דמי דהתם אהני החילול להאלמנ' להוסיף עלי' מלקות לכהן הבא עלי' משום לאו דחללה, משא"כ בשו"י דבמה דנעשית זונה לא אהני עלה רק לאיסור בעלמא ולא למלקו', דלעולם לא משכחת בה מלקות משום זונה כמו שנתבאר:
ובזה עולה יפה פסק הש"ע להכשי' ולד שו"י לכ"ע וכפשט' דטעמי' דר' יהושע אע"ג דלדידן נעשית זונה ודוק:
ח ויש להבי' סעד גדול לסברא זו דבאיסור זה שניתוסף עליו לכהונה כיון שאין בו מלקות לא מיפסל הולד, מהא דהקשה הב"ש [וכ"כ התוס'] בסי' ד' (ס"ק ד') ע"ד הש"ע והרא"ש שפוסלין ולד עכומ"ז ועבד מק"ו מאלמנה הא איכא למיפרך בת עמוני מישראלית תוכיח שאמה נפסלה לכהונ' בביאת עמוני כמבואר בש"ע (סי' ו' ס"ח) ומ"מ הבת כשירה לכהונה, ולפמ"ש עולה הדבר כהוגן והפוסקים בזה לשיטתייהו, שדעת הרא"ש ביבמות (פ"ו סי' ו') כדעה שני' בש"ע שם דכל הני שנפסלו' מביאת ממזר נתין עמוני ומואבי לית בהו משום זונה, רק גזה"כ הוא לאיסור בפ"ע, וכבר הכריח הגר"א בשולחנו הטהור (שם ס"ק כ"ט) דבאמת לדיעה זו ליכא מלקות לכהן הבא עלי' עש"ה, וא"כ אין לנו במה לסתור הק"ו לפסול ולד עכומ"ז ועבד, דליכא למימר נבעלת לעמוני תוכיח שולדה כשר אע"ג דנפסלה לכהונה, דש"ה דליכא מלקות, משא"כ הנבעלת לעכומ"ז ועבד שנעשית זונה ויש בה מלקות לכהן, שפיר ילפינן מק"ו מאלמנ' לפגום הולד, ואולם הרמב"ם פסק דכל הנהו דאיתרבו מקרא דובת כהן ביבמות (ס"ח:) כהן לוקה עליהם משום זונה, [ועיקר שיטתו עם מה שיש לפלפל בה בארתי בארוכה שם שדבר זה באמת מחלוקת הוא בש"ס והדברים ארוכים] וא"כ שפיר יש לסתור הק"ו מנבעלת לעמוני שבתה כשירה אע"ג דהיא נעשית זונה, לכך פסק הרמב"ם דולד עכומ"ז ועבד כשר לכהונה ודוק:
ולפ"ז יש ידים מוכיחות לסברתינו דבשו"י נמי כיון דלא איתוסף עלה מלקות לא פסלינן ולדה וכמשנ"ת:
ט ודע דלמ"ד דבכל הנהו דנפסלו לא קרינן בהו זונה כתב הגר"א (בשו"ע ס"ו ס"ק כ"ג) בחד צד, דולדן מכהן אח"כ ג"כ לא הוה חלל עש"ה שלא הכריע ובתשו' הנז' הארכתי בפרט זה בס"ד] ובזה נלענ"ד ליישב סוגיא דסוטה (כ"ט.) דפליגי התם ר' ישמעאל ור"ע ר"י לא דריש ווי ודרי' גבי סוט' ג' פעמי' ונטמא' חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומ' וכהונ' אתיא בק"ו מתרומה מה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה א"ד שפסולה לכהונה, ור"ע דריש ווי ואית לי' ד' פעמים חד לכהונה, ופריך הש"ס ממאי דאיצטריך קרא לתרומה וכהונה אתיא בק"ו דילמא כי איצטריך לכהונה [דחמירא מיני'] ותרומה שריא, ומשני מסתברא דומיא דבעל ובועל מה בעל ובועל מחיים אף תרומה נמי מחיים לאפוקי כהונה דלאחר מיתה, ור"ע דומיא דבעל ובועל לית לי', ויש להבין במאי פליגי הני תנאי, ונראה לענ"ד דלטעמייהו אזלי, דלכאורה יש לתמוה בהא דקאמר הש"ס דאיסור כהונה לית בי' נפקותא אלא לאחר מיתה, והנה התוס' שם הסבירו דאיצטריכו כל הני לעשותה ספק נבעלה לכל איסורים אלו דחד מחברי' א ילפינן וה"א דלענין זה אוקמה אחזקתה עש"ה, ולפ"ז תקשי הא איכא נפקותא מחיים אם בעלה כהן דמשום הא דאסורה לבעל, אם יוליד ממנה הבעל יהא הולד כשר, דהא אין חלל אלא מאיסור כהונה, ולהכי אתא קרא להחשיבה ספק זונה לכהונה, וממילא הוי הולד ספק חלל עיין היטיב כי היא קושיא עצומה לכאורה:
אך לפי דעת זו של רבינו הגדול הגר"א דהני פסולי כהונ' אין הולד מהן חלל יבא הדבר כהוגן, כאשר נשים לב לצורת השמועה דאמרינן דאית לן למוקמי קרא לכהונ' משום דחמיר, ולא לתרומ', אע"ג דכיון דאנו חוששים לשמא זינתה בסתירתה ממילא נפסלת לתרומה, מ"מ כיון דאשכחן גרושה שמותרת בתרומה ופסולה לכהונה, אמרינן דבספק זה נמי לא החמירה התורה אלא לכהונה ולא לתרומה, ולפ"ז כ"ז הוא לענין איסור עצמה לכהן ודאי כהונה חמורה מתרומה אבל לענין חלול הולד, הא מצינו בכל הני שנפסלות מביאת ח"ל וח"ע שפסולות לכהונה ולתרומה ואין ולדן חלל [לדעת הגר"א] וא"כ מהיכי תיתי נוקים קרא לענין חלול הולד שיהא מחיים דומיא דבעל ובועל, והרי כל עיקר הסברא לאוקמי' קרא לכהונה ולא לתרומה משום דכהונה חמור, והא לענין חלול הולד מצינו חומר בתרומה שכל הנפסלות אסורות בתרומה ואין ולדן חלל, להכי מוקמינן קרא לתרומה, ודוק היטיב:
י והנה כ"ז הוא למ"ד קדושין תופסין בח"ל [וכ"ש חייבי עשה] ואין בנשים הנבעלות לפסולין משום זונה אלא פסולא בעלמא כמשנ"ת, אך לר"ע דס"ל יש ממזר מח"ל, וממילא לדידי' כיון דאין קדושין תופסין בח"ל א"כ כל הנבעלת לפסול לה הויא זונה כמבואר בקדושין (ע"ז:) וכ"כ התוס' בכמה מקומות והוא פשוט, וא"כ לעולם לא משכחת אשה האסורה לכהונה שלא יהא ולדה חלל, ולדידי' ודאי איסור חללות ג"כ חמור מתרומה שהרי גרושה מותרת בתרומה וולדה חלל] ושפיר קאמר הש"ס אליבי' דומיא דבעל ובועל לית לי', דלדידי' שפיר אתא לכהונה ולפסול הולד אם בעלה כהן דהוי מחיים דומיא דבעל ובועל וכמשנ"ת [והא דהש"ס שוב מספק בזה דמסיק ואי נמי אית לי' מילתא כו', נלפענ"ד דהא בכלל הנשים הנפסלות הוא גם הנבעלת לחייבי עשה, ובאמת בזה איפלגו תנאי אליבא דר"ע (קדושין ס"ח. ובש"ד) דאיכא דמ"ד דמחייבי עשה [או ח"ל דלאו דשאר] לא הוי הולד ממזר אף לר"ע ותפסי בהו קדושין, וא"כ הנבעלת לח"ע או ח"ל דלאו דשאר] לא הויא זונה גם לר"ע, ואין בה רק פסול לכהונה כלדידן, וממילא בהו גם הולד אינו חלל לר"ע כמו לדידן כמבואר, וא"כ גם לר"ע משכחת לה אשה האסורה לכהונה ובתרומה ואין ולדה חלל, ולהאי תנא גם לר"ע ליכא לאוקמא לכהונה משום חלול הולד כמו לר' ישמעאל כמשנ"ת, ולההו' תנא גם לר"ע אית לי' דומי' דבעל ובועל כר"י, אבל למ"ד התם דכל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי בה קדושין לר"ע וכולן זונות הן, ושפיר מוקמינן לדידי' לכהונה ומ"מ הוה דומיא דבעל ובועל מחיים משום חלול הולד וכמשנ"ת ודוק היטיב בכ"ז]:
העולה בידינו מכל מ"ש דלר"ל דס"ל ביאת מעוברת לא שמה ביאה ע"כ ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה, וא"כ יבמה שנבעלה הויא זונה כמש"פ בטוש"ע, וקשה אמאי ולדה כשר, והכרחנו משום דלית בהו מלקות משום זונה, ומסתייעא הדין סברא מכל הנפסלות מח"ל וח"ע שולדן כשר כדמכשרינן בת גר עמוני מישראלית והיינו משום דלית בהו מלקות, וע"כ ס"ל דהנך לאו לענין זונה איתרבו, וממילא אין ולדן חלל כדעת זו של הגר"א וא"כ לית לן לאוקמי קרא בסוטה לכהונה משום דומיא דבעל מחיים כמשנ"ת, וע"כ ס"ל כר' ישמעאל דתלתא ונטמאה כתיבי ולא דריש ווי:
יא עודני מדבר בענין שנתבאר למעלה במה שראיתי להמל"מ (פי"ט מה' א"ב ה"ה) שכתב דכהן שבא על מצרית שני' לא עשאה זונה משום דלא חייל שם זונה אאיסור מצרית שאין כאן לא כולל ולא מוסיף עש"ה, ומתבאר מדבריו שם דשאני דין שו"י ממצרית, וכבר התבאר בדברינו לעיל דבאמת גם בשו"י לא לקי כהן עלה משום זונה [בעודה שו"י] אף בביאה שני' אך מ"מ הא מבואר דהולד מביאה שני חלל, שזה אינו תלוי במלקות כמש"נ כיון דאשכחן מלקות באיסור זה ופשוט שה"ה במצרית ודוק:
וראיתי להפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בזה דבר מתמי', שתמה על מ"ש המל"מ שכ' שהבא על המצרית לא עשאה זונה מהא דכתב הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב שכל הנבעלת לח"ל או ח"ע השוים בכל הויא זונה [וח"ע הם מצרי ואדומי] ובמחכ"ת אין התחלה לדברים אלו דהתם מיירי במצרי ואדומי שבאו על בת ישראל ותו לא מידי:
יב נשוב עתה ליסוד מחלוקת ר"י ור"ל במחלק נכסיו ע"פ ובב"ק (קכ"ט.) ס"ל לר' יוחנן דאפילו שתי שדות ושני בני אדם מהני, ור"ל ס"ל שאם שני המתנות תוך כדי דיבור מהני בין מתנה בתחלה בין מתנה בסוף, ולאחר כדי דיבור לא מהני חד דיבורא לחברי' עד שיאמר לשניהם לשון מתנה, (ועיין שם עוד בסוגיא קל"א. באורך בהא דיסבון תנן] ומסיים עלה הש"ס והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מע"ז וקדושין, ומפרש רשב"ם כל ב' דברי' שאדם מוציא מפיו זאח"ז בתוך כדי דבור כו' אם שניהם יכולים לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים (תמורה כ"ה) תמכר ויביא בדמי חציה עולה כו' ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוס האח' והא' כמאן דלית' דמי כגון ירושה ומתנה כו', נמצא בירורן של דברים עולה דעת ר"ל כר' יוסי ממש דתמורה דס"ל שכל המוציא שני דברים מפיו ולא הפסיק ביניהם כ"ד בשניהם הוא נתפס (עי' פסחים. ובש"ד) ולהכי גם במתנה שדי ר"ל בתוך כ"ד חד דיבורא דמתנה דמהני אתרווייהו, אבל לאחר כדי דיבור כל חד לחודי' קאי, ולפ"ז תיקשי לכאורה לר"י דהא ר' יוסי דתמורה מודה בלאחר כדי דיבור, ואמאי חשיב לי' ר' יוחנן הכא כחדא, ואומר אני דבאמת בהך פיסקא דר' יוסי וטעמא דמילתי' ר' יוחנן ור"ל לשיטתייהו אזלי כמו שיתבאר בארוכה בס"ד:
יג והנה הרמב"ם פט"ו מה' מעשה הקרבנות פסק דבהקדש לא מהני חזרה תוך כ"ד והש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) תמה עליו מש"ס ערוכה במרובה (ע"ג:)
דאמרי' שם להדיא דגם בתמורה [וה"ה להקדש] תוך כ"ד כדיבור דמי, והא דאמר ר' יוסי גבי תמורת עולה תמורת שלמים דאם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה, היינו שנמלך לאחר כ"ד דהכי ס"ל לר"י בכל דוכתא] והמל"מ תירץ שהרמב"ם דחה סוגי' דמרובה מהלכה מקמי סוגיא דזבחים (ל':) דמפרש ר' יוחנן בפלוגתא דר"מ ור' יוסי גבי תמורה דר"מ ס"ל מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת שלמים ש"מ מיהדר קא הדר בי' ופרש"י ולחזור אי אפשר, ור' יוסי סבר הא דקאמר הכי היינו דתהוי כולה תמורת עולה וכולה תמורת שלמים מבואר הוא דלכ"ע לחזור אי אפשר אפי' תוך כדי דבור, ע"ש עוד שהאריך והעלה דר"ל (בנזיר כ"ב:) דס"ל תוך כדי דבור כדי שאילת תלמיד לרב נמי ע"כ הכי מפרש לפלוגתא דר"מ ור"י ולא ס"ל כסוגיא דב"ק, ולכאורה יש לתמוה יותר דסוגיא דב"ק משני התם הכי אליבא דאביי ומדמי הש"ס אליבי' תוך כדי דבור דתמורה לשאר תוך כ"ד, ובזבחים שם אביי מייתי לה לאוקימתא דר"מ בפלוגת' דר"מ ור"י, המתבאר ממנה דלכ"ע אין חזרה בתמורה אפי' תוך כ"ד והוא פלא:
וראיתי לבאר הדברי' באורך בס"ד, וראיתי שינוי בסוגיא זו דתוך כ"ד דבב"ב שם מסיים הש"ס תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ג וקדושין, ובנדרים (פ"ז.) מסיים הש"ס לבר ממגדף ועובד ע"ג ומקדש ומגרש וכבר הרגישו בזה המפרשים נ"נ במאי דלא חשיב בב"ב מגדף ומגרש ותירצו דמגדף היינו בכלל ע"ג [והוא דחוק מאוד שהם שני איסורים ושני ענינים] ומגרש משתמע מקדושין [והוא רחוק מאוד דאטו לא אשכחן חלוקים רבים בין דיני גירושין לדיני קדושין, עיין קדושין מ"ד.], עוד יש שינוי בין הסוגיות דבנדרים יהיב הש"ס כללא על הפועל, מגדף ועובד ומקדש ומגרש, ובב"ב מזכיר הכלל על הפעולה עבודת גילולים, וקדושין, וראוי לתת טעם הגון בפני' מסבירות לכל זה להבין דקדוק לשון חכמים ז"ל כי אינו ע"צ המקרה והזדמן, ולבלתי ידח ביאור דבריהם אף קש"י ומלאכת שמים היא: (יד) והנה הר"ן בנדרים שם כתב דטעמא דמילתא דבכל הדברי' תוך כ"ד כדבור שכשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל הני דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה כו' עש"ה, והא דבכ"ד תוך כ"ד כדיבור הוא אפי' בדברי' שיש בהם מעשה, דהכי פסקינן בח"מ (סי' ק"צ) שבכל דרכי הקני' יכול לחזור תוך כ"ד. ונחזי אנן לפי עומק סברת הר"ן שהטעם הוא דאמרינן שתלה בדעתו שיוכל לחזו', אם הוא עולה לד"ה, והנה גרסינן בקדושין (נ"ח:) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, ושם (נ"ט.) לא בא אחר וקידשה וחזרה מהו ר"י אמר חוזרת אתא דיבור ומבטל דבור ר"ל אמר אינה חוזרת דכיון דאיכא נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי ולא אתא דבור ומבטל מעשה, ודעת הרא"ש בתשובה (הביאו הב"ש סי' מ' ס"ק ב') שהאומר הרי את מקודשת לאחר ל' יום הוה תנאי אם לא יחזור, ומעתה נחזי אנן, דלר"ל דלא מהני התם חזרה בדיבור בעלמא משום דלא אתא דיבור ומבטל מעשה, א"כ איך אפשר לומר דתוך כ"ד במקח יכול לחזור בדבור, נהי נמי שדעתו הי' שיכול לחזור כמ"ש הר"ן מ"מ הא לא עדיף מהתם דמתנה בפירוש לאחר ל' יום [והוא תנאי גם על חזרה כמ"ש בשם הרא"ש] ומ"מ סובר ר"ל דלא אתא דיבור ומבטל מעשה, וה"ה לדידי' במו"מ לא מצי הדר בי' תוך כ"ד בדיבור, ולא מהני ע"ז דעתו כלל ואע"ג דהרא"ש בקדושין שם כתב דבדידי' גם ר"ל מודה דיכול לחזור, ולא אמרינן לא אתא דיבור ומבטל מעשה, עי' בס' עצמות יוסף שם דאסברה דדוקא בדידה חשיבי הקדושין מעשה ולא בדידי', אבל בגירושין וכדומה חשיב מעשה גם בדידי' כמבואר בסוגיי' ודוק] ואנן דקי"ל התם כר' יוחנן דחוזרת בדיבור, להכי פסקינן נמי בשו"ע דבמו"מ חוזר תוך כד"ד בדיבור, הן אמת דגם לר"ל אשכחנא ביטול המקח תכד"ד ע"י מעשה, כגון שהקנה תכד"ד לאחר, דמעשה מוציא מיד מעשה, כמו דמודה התם ר"ל בקבלה קדושין מאחר, ושם בקדושין (נ"ט:) אמרינן בכה"ג בקדם בעה"ב ותרם את כריו עש"ה:
וגרסינן תו התם איתבי' ר"ל לר"י כל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשב' ואין עולים מטומאתם אלא בשינוי מעשה מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה בשלמא מיד מעשה דלא מפקה דלא אתא דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק כו', והקשו הרשב"א והריטב"א בחי' דמאי פריך ר"ל מינ' לר"י, לדידי' נמי תקשי דהא איהו נמי מודה דאתא דיבור ומבטל דיבור [ובקדושין שאני דאיכא נתינת מעות ליד אשה דהוי כמעשה] ותי' דשאני דיבור כי האי גבי טומאה שהוא נגמר לגמרי חשיב לר"ל כמעשה כל דהוא, ולא אתא דיבור ומבטל לי', ויש לדקדק כיון דהש"ס מדמה מחשבה דטומאה לקדושין לאחר ל' והוא ע"כ כדאסברו רבותינו בעלי התוס', דכיון דלא נטמא הכלי עדיין הוה ס"ד דמצי הדר כמו גבי מקדש לאחר ל' יום, וא"כ אמאי פסיקא לי' לר"ל למקרי האי דיבורא גמר גמור טפי מגבי קדושין, ונראה דהחילוק הוא, דהתם אכתי לא גמרו הקדושין בשום פנים עד הזמן, ואף אם לא יחזרו תוך הזמן, מ"מ עד הזמן אינה א"א, משא"כ בטומאה דמהשתא אם יארע טומאה להכלי, לא חסרנו דבר מתורת קבלת טומאה ודוק:
נקיש מזה לענין שאר דברים בתכד"ד לר"ל שענינם אחד, ובדברים הנעשים בדיבור, דהא התם אי לא הדר בי' קמה המעשה למפרע משעת דיבורו, וא"כ יש לנו לדון דבדבר שצריך עדיין איזה ענין לגמר הדבר, אתא דיבור ומבטל להדיבור תכד"ד, משא"כ היכא שהדיבור גמר דבר בפ"ע, הוה כמעשה כל דהוא לר"ל, ולא אתא דיבור לר"ל ומבטל לי' ודוק, ולפ"ז יתבאר דלר"ל בעדות תכד"ד כדיבור, שהרי העדות אינו גמר הענין רק הב"ד ידונו ע"פ עדותן, וכן בנדרים ושבועות דלהבא ענינם שאם יעבור על דבריו ילקה, בכ"ז תכד"ד כדיבור אף לר"ל משא"כ בשבועת שוא, שהדיבור הוא גמר הדבר ודאי דלא אתא דיבור ומבטל ליה לר"ל ודוק היטיב בכ"ז:
טו ובזה יתבארו הסוגיו' בשינוייהן כמין חומר, דפסקא דב"ב מסתיימא אליבא דר"ל כמבואר שם, והנה לדידי' במגדף ועובד ע"ג באומר אלי אתה, אין חדוש דלא מצי הדר תכד"ד, דהא בדידהו הוה הדיבור גמר המעש' ובכה"ג בכל מילי לר"ל לא אתא דיבור ומבטל דיבור [והש"ס נקיט דברים שנשתנה בהן הדין לענין תכד"ד מפני חומרן כמ"ש הר"ן] ולהכי נקיט לדידי' החדוש בעבודת גילולים, ופי' הרשב"ם כגון שהתפיס דבר לע"ז, לא מצי הדר בי', ואף למה שפרשו התוס' לדעת רשב"ם דמיירי שמכר דבר לכומרים, ולעיל הוכחנו דלר"ל בכל מכר לא מהני חזרה, מ"מ משכחת לה חזרה בשאר מכר, אם ימכרו לאחר תכד"ד כמש"ל, והכא משום חומרא דע"ג לא מהני, והנה במקדש ומגרש אף זולת חומר שלהן כמ"ש הר"ן לא משכחת בהו חזרה לר"ל, דהא לדידי' נתינת מעות ליד אשה, וכן נתינת הגט [כמבואר בסוגיא שם] חשוב מעשה ולא אתא דיבור ומבטל להו ובדידי' לא משכחת לה הפקעת הקדושין [בדידי'[ או הגירושין ע"י מעשה, [שאף אם חטף המעות מידה אין זה כלום, ואינו סתירה למעשה הקדושין דלא כק"נ ודוק] וא"כ בזה אין חדוש כלל דתכד"ד לאו כדיבור דמי [ואף שהרא"ש בקדושין שם כתב דלר"ל האיש חוזר במקדש לאחר ל' משמע דלא חשיב בו מעשה, כבר כתבו האחרונים שדבריו בתשובה חולקין ע"ז, ועוד דיש לומר דמקדש סתם לענין חזרה תוך כד"ד, דאם לא יחזור חלו הקדושין מרגע ראשונה שקידשה גם להרא"ש בפירושו בכה"ג חשיב מעשה גם בו גם גבי קדושין וליכא חזרה לר"ל דלא אתא דיבור ומבטל מעשה] אך מ"מ בקדושין יש חדוש באשה, דבה מצינו חזרה ע"י מעשה תכד"ד כגון שקבלה קדושין מאחר, ומ"מ משום חומרא דקדושין תכד"ד לאו כדיבו' דמי, היינו דקאמר הש"ס וקדושין, [ולא במקדש] ולא מדכר הש"ס גירושין דהתם בתרווייהו לא משכחת לה מעשה המבטלת, וכ"ז בב"ב אליבא דר"ל משא"כ בנדרים דאזלא הסוגיא אליבא דידן דקיי"ל כר"י שפיר אשמעינן רבותא בכל הנך דלא אתי דיבור [או מעשה] ומבטל להו אע"ג דבעלמא מהני כה"ג, ודוק היטיב:
טז ולא לחנם טרחנו בכ"ז, כי מעתה ע"פ יסודות אלו יעלו בידינו ישוב השמועות לאחדים, כי לפ"מ שעלה בידינו שדין חזרה תוך כ"ד תליא בחזרה דעושה דבר שיחול אחר זמן, ולפ"ז אי הוה פסיקא לן דמקדיש דבר לאחר ל' יום לא מצי הדר בי', ממילא הוה פשטינן דלית בה נמי דין חזרה תכד"ד ע"ד שנתבאר, והלא סוגיא ערוכ' לפנינו בנדרי' (כ"ט:) דאמרינן שם דאף ר"י מודה במקדיש דבר לאחר ל' יום דלא מצי הדר בי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ובירושלמי שם מבואר להדיא משמי' דר"י שאם אמר הרי זו עולה לאחר ל' יום אפי' מכרה תוך ל' [דאיכא מעשה] אינה מכורה, וממילא דה"ה דלא מצי הדר בי' תכד"ד, דחד טעמא הוא כמשנ"ת ודוק, ובזה יתפרשו לנכון דברי רבותינו בעלי התוס' במנחות (פ"א:) שכ' דבהקדש לא מהני חזרה תכד"ד, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ולכאורה הוא תמוה, דהא במסירה להדיוט קי"ל דמהני חזרה תכד"ד, ולפמ"ש ניחא שכתבו הטעם בעצמו שאמר הש"ס לענין חזרה במקדיש לאחר ל' יום, וכמו שפירשוה יפה כאן הר"ן ויתר המפרשים נ"נ:
והר"ן בסוף הסוגיא שם כתב דהא דאסקינן הכי דלא מהני חזרה במקדיש לאחר ל' היינו לב"פ, אבל לאביי בסוגיא שם [וכן לרבא] יש לומר דמהני חזרה במקדיש לאחר ל', ולפ"ז ה"ה דמהני חזרה תכד"ד כמשנ"ת, ומעתה הסוגי' דב"ק (ע"ג:) דאזלא לשנויי שיטתי' דאביי שפיר קאמר הש"ס אליבי' דמהני חזרה בהקדש תכד"ד, ור' יוחנן בזבחים (ל':) לטעמי' בירושלמי כמו שבארנו, ולדידי' לא מהני בהקדש חזרה תכד"ד:
יז ונשאר לנו עדיין לבאר בסתירת אביי גופי' דהא בזבחים מותיב איהו ממילתי' דר"י, ש"מ דכוותי' ס"ל בפלוגתא דר"מ ור' יוסי, ובב"ק קאמר הש"ס אליבי' [וכפי מה שביארנו שיטתי'] בפשיטות דתכד"ד מהני חזרה, ואומר אני שדברי הר"ן שכתב דלאביי מהני חזרה במקדיש לאחר ל' יום יש לו יסוד נאמן ומבואר בש"ס, ונקדי' ריש סוגיא דזבחים שם (ל'.) תנן התם הרי זו תמורת עולה כו' איבעיא להו הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו לחצות מהו ופירשו התוס' שם בשם ר"ח וביתר ביאור בפסחים (ס"ג.) שאמר תחול על בהמה זו תמורת עולה תמורת שלמים מחצות היום, לא מעתה, עש"ה] אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ רבא אמר עדיין הוא מחלוקת כו', ביאור הדברים, דהא דקאמר אביי דבאומר תמורת עולה ושלמים מודה ר"מ היינו כאוקימתא דר' יוחנן דטעמא דר"מ מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת שלמי' מיהדר קא הדר בי' אבל באומר ושלמים מודה ר"מ [דלשיטה זו לית לי' לר"מ תפוס לשון ראשון כפירש"י] אבל הא דקאמר אביי דלחצות מודה ר"מ וע"כ מיירי באומר לחצות תחול תמורת עולה תמורת שלמים, דאי באומר ושלמי' מהשתא נמי חיילא, לכאורה טעמא בעי, דנידון נמי מדקאמר תמורת שלמים ש"מ קא הדר בי', אך לפי דעת הר"ן שכתבנו דלאביי כל מקדיש לאחר זמן מצי הדר בי' מהשתא, הדבר עולה כהוגן, דודאי מיהדר קא הדר בי', אלא דאביי לטעמי' דבכה"ג דחייל' מחצות מצי הדר ודוק, אלא דלפ"ז הא השרשנו דמאן דס"ל דמצי הדר במקדיש לאחז"מ, ס"ל דמצי הדר תכד"ד, וא"כ מ"ט דר"מ באומר מהשתא תמורת עולה תמורת שלמים דלא מצי הדר, והוי תמורת עולה, ואומ' אני דגם זה ניחא ומתפרש יפה, דהא ע"כ לאביי מפרשינן דהך חזרה לר"מ לא הוה חזרה בכולה, דא"כ באומר לחצות הוה לן למימר דהוה כולה תמורת שלמים, כיון דמצי הדר, וע"כ לדידי' מפרשינן דלא הדר בי' אלא מפלגא, ואפלגא קאמר דתהוי תמורת שלמים, ולפ"ז למאי דקיי"ל (תמורה י"א.) דהאומר רגלה של זו עולה ולכ"ע בדבר שהנשמה תלוי' בו, פשטה קדושה בכולה, וכבר כתבו התוס' בתמורה (כ"ו.) דה"ה באומר חצי' תמור' פשטה קדושה בכולה, וא"כ ניחא דבמימר מהשתא ודאי אי הוה הדר ואמר תכד"ד כולה תהוי תמורת שלמים הוה מצי הדר, אבל אנן הא מפרשינן דמפלגא הוא דהדר בי' ואידך שייר, וא"כ פשטה קדושה הקודמת בכולה והוי כולה תמורת עולה, משא"כ במקדיש או מימר לאחר חצות, דבשעת חלות הקדוש הא חיילא תרווייהו שפיר מצי הדר אף מחצי' ודוק היטיב:
אלא דלפי דברינו אלה תיקשי בסוגיא דב"ק דקשיא ליה להש"ס אליבא דאביי לר' יוסי דאמ' אבל אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו עולה, וקשיא לי' להש"ס אמאי לא מצי הדר בי' תכד"ד, ולדברינו אמאי לא משני הש"ס הכי דכיון דהדר בי' מפלגא, פשטה קדושה הקודמת בכולה, ואומר אני שגם זה יתבאר יפה ויתאחדו השמועות דודאי אביי מפרש פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי כר' יוחנן דר"מ משוי לי' חזרה, ואולם טעמי' דר' יוסי אליבא דר' יוחנן מפרש הש"ס דבעי האי גברא דלהוי כולה תמורת עולה וכולה תמורת שלמים, ולפ"ז מ"ש לעיל דלישנא דתמורת שלמים קאי אפלגא היינו אליבא דר"מ, אבל לר' יוסי הא מפרשינן דתמורת שלמים קאי אכולה, ומינה נמי היכא דהדר בי' ואמר תמורת שלמים אכולה קאמר, ובכה"ג ודאי מהני חזר' לאביי ושפיר פריך הש"ס התם, ובזה נתיישב הכל בסדר נאות בס"ד:
יח ונשאר עלינו עוד ביאור בסוגיא זו דזבחים במה שתמהו בה רבותינו בעלי התוס' דפריך רבא לאביי בהא דאמר לחצות מודה ר"מ הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי [דס"ל לר' יהודה במתניתין דזבחים (שם כ"ט.) אם מחשבת הזמן קדמה הוה פיגול ואם מחשבת המקום קדמה הוה פסול ולרבנן ס"ל תרווייהו חיילי תמיד] א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף [והוה פיגול לר' יהודה בחצי מתיר רש"י] והקשו שם התוס' (ע"ב ד"ה אמר) הא אביי שם השיב לרב דימי דלא שייכא פלוגתא דר"מ ור' יוסי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ומאי איכפת לי' בקושיא דרבא דמדמי להו, עש"ב שהניחו בתימא, ולדעתינו הדברים מתפרשים יפה, דודאי ר' יוחנן ואביי דמוקמי פלוגת' דר"מ ור' יוסי בטעמא דחזרה, לית להו שוב פלוגתא דתנאי בתפוס לשון ראשון כמבואר, מדקאמרי בתמורת עולה ושלמים לד"ה תרווייהו חיילי, דאי הוה ס"ל דפליגי תנאי בהא בעלמא, מנ"ל למימר דר"מ פליג עליו ודוק:
והנה באמת בטעמא דר' יהודה גבי פיגול לית לן כ"א חד מתרי טעמי, או דנימא דס"ל תפוס לשון ראשון, או דס"ל מפגלין בחצי מתיר, והיינו דמותיב רבא לאביי בהא דקאמר בעולה ושלמים ולחצות מודה ר"מ [והיינו כאוקימתא דחזרה כר' יוחנן] למה לך לדחוקי ומנ"ל הא, דהא ע"כ אשכחן דפליגי תנאי בתפוס לשון ראשון [וממילא נוקי כן פלוגתא דר"מ ור' יוסי כמשנ"ת] דהא משנתינו דכי לחצות דמי ופליגי, ואיהו הוה ס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ע"כ טעמא דר' יהודה משום תפוס לשון ראשון, והשיב אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וטעמא דר' יהודה משום מפגלין בחצי מתיר, וטעמא דר"מ ור' יוסי מוקמינ' שפיר בחזר' ע"ד שנתבאר. וממוצא דברינו למדנו דר' יוחנן נמי דמוקים פלוגתייהו בחזר' לטעמי' דס"ל בחולין (כ"ט:) ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וא"כ מוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בחזרה וכמשנ"ת, ולפ"ז לריש לקיש דס"ל התם אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ טעמי' דר יהודה משום תפוס לשון ראשון, א"כ איהו מוקי פלוגת' דר"י ור' יוסי בתפוס לשון ראשון כרבא, ולא בחזרה כר' יוחנן דלדידי' מצינן למימר דמצי הדר בי' [ואע"ג דכתבנו לעיל דלר"ל בדיבור שנגמר ע"י לא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ זהו אי הוה הדר לשווי' חולין, אבל גבי תמורה דמפיק לה לקדושה אחריתא שפיר הוה כמעשה ומהני אף לדידי' ודוק כי ברור הוא] ואזדא לה הוכחת המל"מ שכ' להכריח דר"ל נמי ע"כ כהאי אוקימתא דר' יוחנן ס"ל דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י בטעמא דחזרה, ולפי מה שביארנו זה לא ניתן להאמר לר"ל, [ובעיקר קושייתו היא קושיית התוס' בב"ק דלר"ל דס"ל תכד"ד שאילת תלמיד לרב, איך יפרש הא דקאמ' ר' יוסי אבל אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו עולה, ומפרש לה הש"ס דהיינו ע"כ, תכד"ד דאל"ה פשיטא, ואמאי לא מצי הדר באמת לר"ל. נלפענ"ד דלדברינו עולה יפה דאיהו ע"כ מפרש פלוגתייהו בתפוס לשון ראשון כמש"כ, ולדידי' נאמר דאף לר' יוסי תמורת שלמים דגבי חזרה הוה חזרה בפלגא, ולהכי לא מצי הדר בי' דפשטה קדושה הקודמת בכולה כמו לאביי אליבא דר"מ כמ"ש ודוק היטיב כי קצרתי]:
יט ובזה נפתח לנו השער הסגור בפתח דברינו בפלוגתת דר"י ור"ל במחלק נכסיו דודאי ר"ל כר' יוסי כמש"ל דתכ"ד האדם נתפס בכל דבריו משא"כ לאחר כ"ד, אלא דבכ"ז ר"ל לטעמי' דמוקי טעמי' דר' יוסי בהכי. משא"כ לר' יוחנן אינם ענין זה לזה דהא לדידי' בטעמ' דחזרה פליגי וכמש"נ, ובהכי ניחא דרבא פסק בזה כר"ל, דהא איהו נמי בהכי מוקי פלוגתייהו כר"ל כמשנ"ת ודוק היטיב:
כ באופן שעלה בידינו שיסוד מחלוקת ר"י ור"ל בזה תליא במחלוקתם בחולין (כ"ט:) אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, ומצאתי ש"ל בזה עוד דברים נחמדים, והנה הש"ס שם מדכר נפקותא בינייהו לענין שחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים ולענין פסח ע"ש. ונלפענ"ד ברור דהא נמי איכא בינייהו בדברים שמתקדשים בשחיטת הזבח כגון שתי הלחם (מנחות מ"ז.) ולחמי תודה (שם ע"ח:) והנסכי' (שם ע"ט.) דבכולהו נפקא לן מקראי דקדשי בשחיטת הבא עמהן, דלמ"ד ישנה לשחיט' מתחלה ועד סוף קדשו כל הני בתחלת השחיט', ולמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא קדשו עד גמר השחיטה, עי' היטיב, וע"פ יסוד דברינו יעלה בידינו יישוב כמה סוגיו' על אפנם בשחיטת קדשים:
כא תנן התם (מנחות צ"ה:) אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ובגמרא הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבה כו' מאי קשיא דילמא עשרון [שנמדדו בו רש"י] לא מקדש תנור מקדש, ויש לתמוה מסוגיא דא תמי' רבתי בדעת הרמב"ם שפסק בפ"א מה' כלי המקדש, דמידת יבש נתקדשה, ופסקה למשנה זו כצורת', והרי הדברי' סותרי' זה את זה, וכבר עמדו בתמי' זו רבותינו נ"נ, וראיתי לרבותינו בעלי התוס' במנחות (נ"ז: ד"ה ושמעינן) שתמהו על כללות הסוגיא שם דאזלא אליבא דר' יוחנן ומשמע דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא הכי ע"ש באורך [ועיי' מ"ש בתשו' חא"ח סי' כ"ד לענין נוקשה]:
כב וביישוב כ"ז נציע תחלה סוגיא דמנחות (ע"ח:) איתמר תודה ששחטה על שמנים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמנים ור' יוחנן אמר לא קדשו ארבעי' מתוך שמני', ופסק הרמב"ם (פי"ב מה' פסולי המוקדשין) כר"י ותמה שם בכ"מ למה דהא חזקי' רבי' דר"י ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
ומשנלפענ"ד ביישובו דשם בגמרא שקלו וטרו אמוראי לפרושי פלוגתייהו, ומסקנא דכ"ע כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכי סלקא אליבא דהלכתא כי כן פסק הרמב"ם פ"ג מה' פסוה"מ ה' כ'] והכא בסכין קא מפלגי מ"ס סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית לי' תוך מקדשה [הזבח כשאר כל"ש שיש להם תוך ה"נ אלימא משאר כל"ש שמקדש שלא מדעת בעלים רש"י] ומ"ס סכין לא אלימא מכלי שרת עכ"ה, המתבאר מזה דכל עיקר טעמי' דחזקי' הוא מדאשכחן מילתא יתירתא בסכין מה דליתא בשאר כל"ש, שמקדש אע"ג דלית לי' תוך, ונלענ"ד דהא גופה לא סליק אליבא דהלכתא, שהרי שולחן של מקדש מקדש ג"כ הראוי לו (מנחות צ"ו. ובשאר דוכתי) הלחם הנסדר עליו, ואיכא למ"ד במנחות (צ"ז:) דלא הוי לי' תוך ומסגרתו למטה היתה, ובמנחות (פ"ז:) בעא מיני' רמב"ח מר"ח שולחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו [דשולחן לא הי' לו בית קבול כלל למעלה רש"י] מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש א"ד דחזי לי' מקדש דלא חזי' לי' לא מקדש ופשיט לי' דאינו קדוש ליקרב ע"ש, הרי מבואר דשולחן נמי מקדש אע"ג דלית לי' תוך, ומאי חדושא אשכחנא בסכין, וההכרח לומר דחזקי' ס"ל כמ"ד מסגרתו למעלה היתה, ושולחן נמי הוה לי' תוך, ולהכי עדיף לי' סכין שמקדש בלא תוך, משא"כ למאי דקיי"ל כסתמא דמתניתין (מנחות צ"ז.) שהיו סניפין ללחם, והוא דלא כמ"ד מסגרתו למעלה היתה כמבואר בסוגיא שם עש"ה, וא"כ לא אלים לן סכין כלל ולית' לטעמי' דחזקי' זהו מה שנלפענ"ד ביישוב פסק הרמב"ם ודוק:
כג ועדיין אני מתמי' לענ"ד דאכתי לר' יוחנן גופי' אשכחנא עדיפות בסכין [לענין מיקדש לחם גופי'] מבשאר כל"ש, דבפסחים (ס"ג:) פליגי ר' יוחנן ור"ל בשוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לעזרה ר"י אמר קדש הלחם ור"ל אמר לא קדש ומפרש שם הש"ס דאיצטריך ר"י לאשמעינן לענין מיקדש לחם דהא אי איתי' גואי קדיש ואי לא לא קדיש מידי דהוה אכלי שרת קמ"ל, ופירשו שם התוס' דה"א דדמיא לכל הכלי שרת שאין מקדשין אלא בעזר' כדשמואל בזבחים (פ"ח.) הרי נתבאר לכאורה דבהא מיהא לר' יוחנן עדיף סכין משאר כלי שרת שמקדש אפי' מה שחוץ לעזרה, וסבור הייתי לומר דהא דאמרינן אין כלי שרת מקדשין אלא בפנים, היינו למעוטי שלא יקדשו בחוץ לחוד, משא"כ התם דמגו דמהני הסכין לקדושי הזבח שהוא בפנים מהני נמי ללחמה שחוץ לעזרה וסברא טובה היא, וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתי, שוב ראיתי שזה הי' עולה יפה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף דהשתא הוו קדושת הזבח והלחם כהדדי אתו, משא"כ לר' יוחנן דקיימינן אליבי' דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכבר כתבנו דאליבי' מתקדש הלחם בתחל' השחיטה, ופשוט שעד שחיטת רוב הסימנין לא מתקדש הזבח אף לדידי' ודוק, וא"כ לכאורה לר' יוחנן גופי' אשכחנא עדיפות בסכין מבשאר כלי שרת [ועיי' סוטה י"ד: מדי דהו' אדם אע"ג דקדשתי' סכין כו']:
כד וע"פ כ"ז נלענ"ד לחדש בהקדם קצת הסוגיא דזבחי' (פ"ח.) דתנן התם וכולן [הכל"ש] אין מקדשין אלא בקדש, ושם בגמרא אמר שמואל כל"ש אין מקדשין אלא שלמין ומלאין ומבפנים, פירש"י בעזרה, והקשו התוס' דלמה שני מלישנא דמתניתין דקתני בקדש:
ולענ"ד דבר חדש חידש שמואל, דממתניתין לא שמעינן אלא דברים הצריכים קדושת כלי בעזרה, בהני לא מהני בחוץ, ושמואל אשמעינן דשום כלי כגון מדידת הסולת בעשרון אם מדדו מבפנים נתקדש, ואם מדדו בחוץ לא נתקדש, אע"ג דלא אשכחן דאצריך בהו רחמנא קדושת עזרה ודוק היטיב, ועיי' תוס' סוכה נ'. ודוק, ונלענ"ד דביסוד זה פליג ר' יוחנן וס"ל דבמה דלא בעי קדושת עזרה מקדשין כלי הקדש אף חוץ לעזרה, ובהכי ניחא הא דלא חשיב עדיפות בסכין דמקדש לחם חוץ לעזרה, דלדידי' באמת בכולהו כל"ש הכי הוא, ובזה נתיישב' תמיהת התוס' במנחות נ"ז: דמשמע כל הסוגיא לר' יוחנן דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחה"פ משנמדד בעשרון, ובכ"ד לא משמע הכי, דבאמת בכ"ד משכחת דלא קדשי במדידת העשרון כגון שנמדד בחוץ, ולר"י מיקדיש בכל ענין ודוק, ובזה נתישבה תמיהתינו על הרמב"ם מסוגיא (דף צ"ה:) במנחות, דהש"ס דייק התם למ"ד כלי הקדש מקדשין בכל מקום משא"כ הרמב"ם שפוסק דאין מקדשין אלא בפנים להכי לישתן ועריכתן בחוץ כל שלא הובאו אל הקדש פנימה במדידתן, ודוק הטיב בכ"ז:
כה ואחרי שעלה כ"ז בידינו נאמר דבאמת שמואל בזה לטעמי' מוכח לה מקרא, דיליף (שם ובמנחו' י"ט:) דמזרקות מקדשין מנחות מקרא דכתיב שניהם מלאים סולת ומבואר בסוגיא (שם י"ט:) דמדתנא בי' קרא יליף הכי לדורות והא מבואר הוא בסוגיא דמנחות (נ"ז:) דכיון דאמ' רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שוב לא סגי דלא כייל בי', וא"כ מאי נ"מ בקדושת המזרק דגלי לן קרא, הא כבר נתקדש הסולת בעשרון, אע"כ דמשכחת לה כגון שנמדד בחוץ ואז אין כלי הקדש מקדשין להכי גלי קרא דמזרקות מקדשין ודוק:
ונלענ"ד עוד דר' יוחנן נמי לא פליג אהך דרשא דשמה דוחרקוח מקדשין, ומ"מ לא מוכח מינה דאין כלי המדות מקדשים בחוץ, ומוקים לחדושא דקרא בקדושת מזרקות בטעמא אחרינא, דהא ר"מ ס"ל במנחות (פ"ז.) דשני עשרונות הי' אחד גדוש שבו הי' מודדין לכל המנחות ואחד מחוק לחביתי כה"ג, וקי"ל (שם צ'.) שמדות היבש בירוציהן חול וא"כ הגודש של כל המנחות לא נתקדש לר"מ, וראיתי להתוס' בפכתות י"ח ר"ה ולרבי חכינא, שכתבו להסתפק בזה דאפשר דדוקא גודש דלא צריך לא מקדש אבל גודש זה שהוא מדתו של כלי מקדש כו' ע"ש, ופשוטן של דברים פורה שאין חלוק דאל"כ מאי מדטה הש"ס קדוש קסצין בגודשו של שולחן לנוה שמקדש הלחם (במנחות פ"ז) ע"ש ע"כ דטטעם זה אין לחלק ודוק היטיב] ושפיר אשמעינן קרא דמ"מ מזרקות מקדשין את הכל, וא"כ י"ל דר"י בהא כר"מ ס"ל ולא מוכח מהתם מידי דאין כל"ש מקדשין אלא בפנים, ואדרבה לדידי' דס"ל ישנה לשחיטה מתחל' ועד סוף מוכח איפכא מדקדיש לחם הפנים חוץ לעזר וכמשנ"ת ודוק היטיב:
ודע דבמנחות (פ"ו:) מפרש הש"ס בטעמא דר"מ ורבנן דר"מ דריש ווי ומרבה חצי עשרון מועשרון, ומרבה מאידך עשרון עשרון גדוש ורבנן לא דרשי ווי ודרשי מאידך עשרון חצי עשרון ק איתרבי לדידהו עשרון גדוש כלל עש"ה בסוגיא זהו מה שרצינו לבאר בענינים אלו:
ובזה יש מקום לפרש המשך ההילכתא דרבא אשר הצגנו פתח דברינו דכיון דקי"ל כר"ל בחליצת מעוברת א"כ ע"כ לא תפסי קדושין ביבמה כמשנ"ת, ולפ"ז הוי שו"י ודאי זונה, וקשה אמאי ולדה כשר, ההכרח לומר משום דלית בה מלקות משום זונה, ונסתייע זה מהא דקי"ל בכל הנפסלות שאין בהם מלקו' כמשנ"ת, וממילא אין ולדן חלל כדעת הגר"א שכתבנו וממילא מוכרחת דרשא דר' ישמעאל בסוטה דלא איצטריך קרא לכהונה משום דומיא דבעל כמשנ"ת, וע"כ לא דרשינן ווי כר' ישמעל, וא"כ לית לן עשרון גדוש כרבנן דר"מ, וא"כ מוכח מדרשא דשמואל דאין כל"ש מקדשין אלא מבפני', וקשה אמאי קדשי לחמי תודה חוץ לעזרה ההכרח לומר דאיני לשחיטה אלא בסוף וקדשי בהדי הזבח, וכיון דקיי"ל אינה לשחיטה אלא בסוף ע"כ מיתוקמא פלוגתא דר"מ ור' יוסי דתמורה בתפוס לשון ראשון, וא"כ שפיר פסקינן כר"ל במחלק נכסיו דמחלק בין תכד"ד לאחר כד"ד ואתיא כר' יוסי ממש כמ"ש רשב"ם וכמשנ"ת ודוק:
כז נשים פנינו למימרא שלישית דר"ל דפסיק רבא כוותי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובגיטין (מ"ח.) א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירו' כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, והקשו שם התוס' דאנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דהא רבא פסק כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי ובאחין שחלקו קי"ל כר' יוחנן דלקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ע"ש ובמפרשים באורך, וזה כבר העליתי בזה ישוב נכון בס"ד דרבא לטעמי' דפסק (בב"ב ק"ל.) הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה שהאב יכול להנחיל את בניו מה שירצה ע"ש וא"כ ליכא קושיא כלל דהא כל מה שהאב מוריש לבניו נחלה גמור' היא ויש להם בה קנין הגוף ושפיר משכחת לה הבאת בכורי' ע"י צוואו' ודרך הוא לעשות כן ודו"ק:
ונלענ"ד עוד דהא גופה דפסק רבא כריב"ב נמי לטעמי' אזיל דכיון דפסק כר"ל בהא דירושה ומתנה ממילא אית לן למפסק כריב"ב, וזה יתבאר יפה ע"פ סוגיא דב"ב (קל"א.) דאמר לי' ר' נתן לרבי שניתם משנתכם כריב"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליך מנאי אינון ירתון כסף כתובתיך כו' ומדמהני לשון ירתון ש"מ קיי"ל כריב"ב, ושם דחי לה הש"ס דהא איכא נמי תקנתא אחריתא דבנן נוקבן כו' דהוי לשון מתנה וכל לזה בירושה ולזה במתנה אן רבנן מודו, ודחי לה הש"ס במסקנא דכיון דבתרי בי דיו אתקון [עי' ברא"ש מ"ש בשם ר"ח דהכי קי"ל במסקנא] והוה לזה בירושה ולזה במתנה לאחר כ"ד ול מהני, וא"כ שנינו משנת בנן דכרין דכתיב בה ירתון כריב"ב ע"ש זהו עיקרה של שמועה, והנה כ"ז למאי דקיי"ל כר"ל דדוקא תוך כ"ד מהני לזה בירושה ולזה במתנה אבל אחכד"ד לא מהני, שפיר מוכח לן דקי"ל כריב"ב, משא"כ לר' יוחנן דמהני לעולם לזה בירושה ולזה במתנה, לא מוכח מידי ודוק היטיב. הכלל העולה דכיון דפסק רבא כר"ל דלא מהני מתנה לאחר אחר כ"ד מוכח דהלכתא כריב"ב דמתניתין דבנין דכרין כוותי' אזלא, וכיון דקי"ל כריב"ב, שפיר מצינן למפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכמשנ"ת ודוק. החונן לברואיו דעת, יעיר לנו אזן שומעת, להגות בחוקי' בלי מגרעת, ויהל אפילתינו באור מופעת: