אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קטז

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קטז

שו"ת עמודי אור - סימן קטו

יואלקאוויסק דרוש לשבת הגדול. פתיחה:

שבת זו קורין אותה שה"ג לטעם הנס שנעשה בו בפסח מצרים שהי' מקחו בעשור [שחל אז בשבת] ולקחו יראתם של מצרים, ועיניהם של מצרים כלות עליהם, וכבר נתעוררו המפרשים נ"נ, למה לא קבעו זכרון הנס לימי החודש כשאר ימים טובי' שהיו לישראל וקבעו השבת שקודם פסח לזכרון המאורע, כאלו הי' להשבת מבוא בענין הנס, והנה דקדקנו כיון שפסח בא מן הכבשים ומן העזים, למה הכניסו עצמם ישראל לתגר הזה, להביא הדבר לידי נס בלקחם לפסחי' כבשים שהם ע"ג של מצרים, הי' להם ליקח עזים, דכל כה"ג לקיים המצוה כתיקונה, ולמעט בסכנה ודאי עדיף, והנה בכריתות (כ"ה.) שנינו ומייתי לה בפסחים (נ"ז:) ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום, יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל אם כבש יביא קרבנו לחטאת [פירש"י כאן הקדים שעירה לכבשה דכתיב בפרשה עליונה והביא קרבנו שעירת עזים וגו' והדר אם כבש יביא עכ"ל] מלמד ששניהם שקולים כאחד, רבינא אמר דכתיב אם כבש אם עז אי בעי כבש לייתי, אי בעי עז לייתי, ופרש"י דהיינו קרא דגבי שלמים מדלא הראה לך הכתוב רמז מובחר בזה מבזה, ש"מ ששניה' שוין, והנה יש להפליא לכאורה הא טעמא דר"ש עדיף, מדחזינן הקדמה שעירה לכבשה גבי חטאת ומ"ט נאיד מיני' רבינא לאשכוחי טעמא דלא דייק כולי האי:

והנלענ"ד משום דלכאורה דרשא דר"ש פריכא, דהא בשלמים וש"ד מקדים קרא כבש לעז, ורק בחטאת לחודי' אקדים שעירה לכבשה, ונחזי אנן הא בזבחי' (צ'.) תניא דכבש [שלמים וכדומה] קודם בהקרבנות לעז, שכן נתרבה באלי', ובהוריות (י"ג.) תניא גבי חטאת שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד וכן פסק הרמב"ם כשתי הברייתו', וא"כ קראי שפיר דייקי דבשלמים ודכוותייהו כבשים קודמי', ובחטאת אקדים שעיר' כדינה, ונימא דקושטא כבשי' מובחרין במינם מדהקדימ' הכתוב בכ"מ, ומחטאת ליכא למידק איפכא כמ"ש:

הן אמת דבהוריות שם באידך ברייתא תניא גם גבי חטאת דכבשת חטאת קודמת לשעירה [ופליגא אברייתא דלעיל והכ"מ (בפ"ט מה' תמידין) כתב שהרמב"ם פסק כסתם ברייתא, ולא הבנתי הא תרווייהו סתמי נינהו עש"ה,] ונלענ"ד דהא מפרשינן טעמא דתרווייהו, דמ"ס כבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי', ומ"ס שעירה עדיפא שכן נתרבתה אצל ע"ג ביחיד, ונלענ"ד דהאי עדיפותא משום דע"ג חמירא מכל המצות כדאמרינן בעלמא פושט יד בעיקר עדיף, והיינו עדיפותא בשעירה, והנה המתבאר בסוגיא דסנהדרין (נ'.) ופרש"י שם ד"ה מדאפקה דר"ש ורבנן בהך סברא פליגי דרבנן ס"ל סקילה חמורה דפושט יד בעיקר עדיף, ור"ש לית לי' הך סברא ע"ש, ולפ"ז עולה כהוגן פסק הרמב"ם כהך בריית' דשעירה עדיפא משום האי טעמא שכן נתרבתה אצל ע"ג, כדקיי"ל דפושט יד בעיקר עדיף, ואידך ברייתא לית לה הך סברא דפושט יד בעיקר עדיף, ולהכי סברה דכבשה עדיפא שכן נתרבתה באלי', ולפ"ז סלקא הסוגיא כהוגן בס"ד, דר"ש לטעמי' דס"ל לא אמרינן פושט יד בעיקר עדיף, וא"כ לדידי' ודאי גם גבי חטאת כבשה קודמת לשעירה, וא"כ מדחזינן דאקדים קרא שעירה גבי חטאת, ע"כ הוא לאורויי לן דכבשי' אינן מובחרין במינן משעירים, וכ"ז לר"ש גופי' וכטעמי', אבל רבינא אייתי ילפותא לדידן דקיי"ל פושט יד בעיקר עדיף, וא"כ שעירת חטאת קודמת לכבשה, ובדין הוא דאקדמי' קרא ומנ"ל דכבשים לא חשיבי מובחרים במינן בכל דוכתא, להכי דריש ממשמעותא דקרא דשלמים ודוק היטיב:

והנה השתא קיי"ל דכבשי' ועזים לכל מילי שוין הן, מהנהו דרשות, אך בפסח מצרים שנאמר להם ראשונה מן הכבשי' ומן העזי' תקחו, ועדיין לא הוו להו אינך ילפותא דידן להשוות עזים לכבשים, הי' מקום לדון דכיון דאקדים להו כבשים ש"מ מובחרים הם, אך הגאון בעל טורי אבן בחי' פ"ב דחגיגה כתב בפשיטות, דמחד זימנא דאקדים קרא ליכא למידק הקדמה למובחר, דהא א"א להוציא שני שמות כאחת, וע"כ מוכרח להקדים אחד, ומ"מ לצדד בזה, דבכמה מקומו' חזינן דסידרא דקרא חשיב להקדמה, בברכות (מ"א:) כל המוקדם בפסוק קודם לברכה, [ואע"ג דהתם איכא הכרח דסידרא דקרא להקדים מדכתיב ארץ בתרא, וקיי"ל זה נמי סדר הקדמה הוא ע"ש בתוס' ובצל"ח, מ"מ הא רב חסדא שם לא אסיק אדעתי' האי סברא דארץ בתרא, ומ"מ הוה ס"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם ודוק] וביומא (ל"ב. ושם) בסדר המערכה נסיב הש"ס בפשיטות דסידרא דקרא חשיב להקדים המוקדם, והנה ישראל שבאותו הדור הי' להם הכרח להקדים המוקדם, ולא נימא הואיל וא"א להוציא כו' דמבוא' במדרשים שישראל במצרים בחרו להם שביתה בשבת, וכבר עמדו המפרשים ז"ל לדקדק האיך שמרו האבות ובניהם אחריה' שבת קודם שנצטוו עלי' הא קיי"ל בן נח ששבת חייב מיתה, והגאון בעל הפלאה תירץ [הביאו הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' בהשמטו'] דאזהרת יום ולילה לא ישבותו שנאמר לבני נח היינו שלא ישביתו יום ולילה אחריו, משא"כ בשמיר' שבת הי' עושים מלאכה בע"ש, ובמוצאי שבת, וא"כ לא שבתו יום וליל כא' ע"ש ודוק והנה כ"ז אם נימא דסידרא דקרא דוקא, אבל אם נימא דלאו דוקא הי לנו לאסו' להם בין שביתת לילה ויום בין שביתת יום וליל' [ועיי' היטיב חולין פ"ב. אותו ואת בנו בנו ואותו מנין כו' ודוק], ובזה עולה כהוגן שלולא מצות שבת הי' מקום לישראל לדון דכבשים ועזים שוין הן, וא"כ הי' בוחרים עזים שלא להתגרות במצרים, ולא הי' להם נס זה כלל, אבל ממה שהי' אז עשור בשבת, והם היו משמרים את השבת, והוכרחו לתת טעם לזה שלא הוזהרו רק על שביתת יום ולילה כדכתיב קרא, וא"כ ע"כ סידרא דוקא הוא [ולא אמרינן הואיל וא"א להוציא כו'] וא"כ כיון דאמרו להו מן הכבשים ומן העזים תקחו, ע"כ כבשים מובחרים לגבי עזים ולזה בחרו כולם לעשות מן המובחר לקחת כבשים לפסחים, למרות עיני מצרים והוא ית' הגין בעדם, נמצא שהשבת הי' סיבת הנס לכך קבעוהו בשבת ודוק היטיב:

דרשה, פסחים (נ"ו:) ת"ר ששה דברים עשה חזקי' המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו (משום כפרה שיתגנה על רשעו רש"י] כיתת נחש הנחושת והודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו ועל שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו, לבאר על אפנם סברתם חזקי' וסייעתו במה נחלקו ודברים הללו אחד באחד יגשו ולפי שהודו לו בראשונים לפיכך נחלקו עליו באחרונים:

א והנה אדונינו חזקי' לא נהג כבוד באביו לפי שהי' רשע כמבואר, והרמב"ם (בפ"י מה' ממרים) כתב אפילו הי' אביו רשע בכל עבירות מכבדו ומתירא ממנו, הן אמת שהטור יו"ד (סי' ר"מ) תמה עליו מההיא דב"מ (ס"ב.) הניח להם אביהם פרה כו' וכל דבר המסויים חייבין להחזי' מפני כבוד אביהם ופרכינן והני מפני כבוד אביהם מי מיחייבי והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור והאי לאו עושה מעשה עמך הוא ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, ש"מ בלא עשה תשובה אין חייב בכבודו וכבר טרחו רבותינו נ"נ ליישב דעת הרמב"ם, והנה באמת יש לתמוה לכאורה על סוגיא דב"מ דפשיטא לי' דאביו רשע אין מצווה בכבודו ומנ"ל הא, והרי מבואר בסנהדרין (פ"ה:) דלענין הכאה לא ילפינן לפטור באביו רשע אלא משום דמקשינן הכאה לקללה, ולמאן דלא מקיש מחייב באמת בהכאת אביו רשע, ולפ"ז כיבוד דלית בי' היקישא לקללה, מנ"ל למעוטי בי' אביו רשע, דהא קרא סתמא כתיב, וליכא למימר דסברא הוא כיון דהתיר' התור' קללתו, ממילא אין כאן כיבוד, הא ליתא, ושתי תשובו' בדבר חדא דבאמת האי בעמך דגבי קללה לא גבי אביו כתיב אלא בנשיא, אך כיון דאזהרת מקלל אביו ילפינן מיני' כמבואר בסוגיא דסנהדרין (ס"ו.) ממילא אינו חייב על קללת אביו רשע, דהא אין עונשין אלא מזהירין, אבל אין לדקדק מזה לפוטרו לענין כיבוד, דהא מיעוטא גבי אביו ממש ליכא ודוק, ועוד דבפשיטות יש לומר דהא לא אשכחן דשריי' רחמנא בהדיא ללטיי', אלא דמעטי' מלאו דלא תאור, וא"כ קשה דלמא מלאו הוא דמעטי' רחמנא, אבל עשה דכיבוד מיהא איכא, וכה"ג דייקינן בכמה דוכתי:

ב והנלפע"ד ביישובן של דברים בשנקדים סוגיא דסנהדרין (פ"ה:) משנה המכה או"א אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכ' לאחר מיתה פטור, גמרא ת"ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול כו' ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב בו לאחר מיתה [דממילא הוא דאין חבורה לאח"מ] מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך אינו דין שלא חייב בו לאח"מ, ופרש"י דהאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בנתים, ולכאורה הוא אך למותר לפרש טעם מאן דלא מקיש דכמה פעמים מצינו מחלוקת כזו בש"ס דמר מקיש ומר לא מקיש, ומאי בעי רש"י בזה:

והנלפענ"ד שרש"י תחת נעימות לשונו הבליע יישוב גדול בסוגיא דמסקינן שם תלמוד לומר אביו ואמו קלל לאחר מיתה, ופרכינן הניחא לרבי יונתן דמייתר לי' קרא אביו ואמו אלא לר' יאשי' מאי איכא למימר דתניא איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת כו' אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר"י, ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ"ע מנ"ל, ומשני נפקא לי' מומקלל אביו ואמו מות יומת, ואידך ההוא מיבעי לי' לרבות בת, ותיפוק לי' מאיש איש דברה תורה כלב"א עכ"ה, והוקשה לרש"י ז"ל דלפי האמת תיקשי לדידן דקיי"ל כר' יונתן [וכמו שהאריכו בזה האחרוני'] וא"כ אין צריך קרא לחלק, וקיי"ל נמי דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ונפקא לן לרבות בת מאיש איש, וע"כ אייתר לן אביו ואמו קלל לרבות לאחר מיתה, וא"כ ומקלל אביו ואמו מות יומת מיותר לדידן לגמרי, דלמאי אתא, לזה תירץ רש"י דע"כ האי היקישא דהכאה לקללה אינו כשאר היקישים דבלא שום יתורא מקשינן להו, דכאן אין לדרוש בהן היקש, מפני המקרא המפסיק בנתים, והיינו נמי טעמא דמאן דלא מקיש, ומאן דמקיש הוא משום יתורא דקרא, דס"ל כר' יונתן דלא בעי קרא לחלק, וכר' יאשי' דלא אמרינן דברה תורה כלב"א, וכמ"ש ומאן דלא מקיש סבר כחד מיניהו ודוק:

ג והמתבאר מסוגיא זו דאפי' למאן דס"ל דמקשינן הכאה לקללה, וא"כ לית לן ק"ו לפטור מקלל לאחר מיתה מ"מ בעינן קרא לרבות מקלל לאחר מיתה משמע דבסתמא אביו מחיים משמע וע' בב"י בחו"מ סי' כ"ז מ"ש בזה לענין מקלל חבירו לאח"מ ובאו"ת שם] ולפ"ז לכאור' גבי כיבוד נמי יש לנו לפרש קרא דכבד א"א מחיים, אך באמת אמרינן בקדושין (ל"א:) מכבדו בחייו מכבדו במותו משמע בפשיטות דאביו סתם דכתיב גבי כיבוד גם לאחר מיתה משמע, ויש לדקדק דא"כ גבי קללה מ"ט פסיקא לי' להש"ס להאי מ"ד דאביו סתם מחיים משמע ואיצטריך קרא לחייב מקלל לאחר מיתה, ומאי טעמא לא נפרש באמת אביו סתם דגבי קללה גם לאחר מיתה. ונלענ"ד דרך נכון דהא בב"ק (פ"ו:)

בעי הש"ס בייש ישן ומת מהו שלא הכיר המתבייש כלל בבושתו אלא מת מתוך שנתו מי אמרינן משום כיסופא הוא [חפיית פנים] והא מית לי' ולית לי' כיסופא או משום זילותא הוא שמזלזל בו בפני רבים ואע"פ שאינו שם על לבו רש"י] והא אוזלי', והנה כשני הצדדים אלו יש לדון במה שחייבה תורה מקלל אביו ואמו אי משום כיסופא הוא שסוף הדבר [אפי' קללם שלא בפניהם] יגיע לאזנם ואית להו צערא וכיסופא, או משום זילותא הוא שזלזל בם בפני עדים אהכי מיחייב, ונ"מ דלטעמא קמא לא מיחייב מקלל לאחר מיתה, דהא לא הוה להו לעולם צערא וכיסופא או נימא דמשום זילותא דידהו אפי' זולת הרגשתם, כמו בביישו ישן ומת חייבו רחמנא וזה שייך אפי' לאחר מיתה, ולהכי מצריך שפיר קרא לחייב מקלל לאחר מיתה, דאי לאו קרא ה"א דסברא דחיוב מקלל משום כיסופא וצערא דידהו הוא, לכך לא מיחייב לאחר מיתה, וככל שני הפנים הללו יש לדון גם בענין כיבוד אם חיובו מה"ת הוא לשמחת ונחת רוח האב והאם שנהנים מה שנעשה מאמרם ומתכבדים, וא"כ לאחר מיתה לא שייך זה, או דהתורה צותה בכבודם אף זולת רצונם וזה שייך אף לאחר מיתה, ובאמת הא מצינו בכתובות (קי"ג.) דכבוד אשת אב ואחיו הגדול דמדאורייתא הם בחיי אביו אבל לא לאחר מיתה, ואסברה הרמב"ן ז"ל דהטעם הוא לפי שגנאי להם שתתבזה אשתו או יתבזו תולדותיה', מפי צעיריהם, והם מצטערים בזה הרבה, לכך אין כבודם של אשת אב ואחיו הגדול נוהגים אלא בחייהם של אב ואם, אבל לאחר מיתה דלית להו גנאי ולא צערא אין חייבים בכבודם עש"ב, ולכך בכבוד האב והאם בעצמם נמי מבעי לן למילף בהדיא חיוב כבודם לאח' מיתה ועל דרך שהסברנו בעה"י, ולפ"ז אף אנו נאמר דפשטי' דקרא כבד את אביך סתמי' מחיים משמע כי היכי דבמקלל הוה אמרינן סתמא [אי לאו קרא] דמשום כסופא וצערא הוא ולא מיחייב לאחר מיתה, וכדאשכחן נמי בחיוב כיבוד אשת אב ובנו הגדול כמו שבארנו] [ועיי' תשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ס"ח באורך] אלא דכיון דגלי לן קרא גבי קללה לרבויי לאח"מ כמחיים שוב ילפינן מינה נמי לענין כבוד לאח"מ [ושייך טפי לדמויי כבוד לקללה מלהכאה, דהכאה לא שייכא כלל לאח"מ], ובהכי ארווח לן בס"ד סוגיא דב"מ דפריך התם בפשיטות בהניח להן אביהם כו' והני משו' כבוד אביהם מי מיחייבי אקרי כאן ונשיא בעמך לא כו' בעוש' מעשה עמך, דכיון דעיקר כיבוד לאח"מ מקללה ילפינן לי', א"כ לא חמיר מקללה דמיעט בי' רחמנא מי שאינו עושה מעשה עמך, והנה כ"ז בכיבוד דלאחר מיתה דמקללה נפיק לן אבל מחיי' דכתיב קרא סתמא ודאי לית לן למעוטי שאינו ועוש' מעש' עמך דמנ"ל, ובזה עולה כהוגן פסקו של הרמב"ם דבחייו אפי' אביו רשע ובעל עבירו' הרי זה מכבדו ומתירא ממנו ודוק:

ד ועדיין נשאר לנו לבאר ביסוד דברינו אלה דמדאיצטריך רבויא למקלל אביו לאח"מ ש"מ דאביו סתם מחיים משמע [וכמ"ש בזה הב"י שם] דלעולם י"ל דאביו סתם בין מחיים בין לאח"מ משמע וכדהסברנו דמשום זילותא הוא דשייכא בין בקללה ובין בכיבוד גם לאחר מיתה [ובמה שכתבנו יתיישב לנו הא דבאמת כבוד אשת אב ואחיו הגדול אינו נוהג אלא מחיים ולא לאחר מיתה, ולכאורה הא כי היכי דאמרי' מכבדו לאביו גם במותו ובפשוטו דזה נכלל בכלל מצות כיבוד שצותה תורה ונאמר דאביך סתם בין בחייו בין במותו משמע, א"כ את אביך נמי דדרשי מאת לרבות אשתו ובנו הגדול נמי נימא דבין מחיים בין לאחר מיתה, ומנין לכו לחלק, אבל לפי מ"ש ניחא, דאביך סתם מחיים לחודי' משמע משום גנאי וצערא, והכי נמי הני דאיתרבו מאת הכתוב בצידו מחיים לחוד מרבינן, אבל לאחר מותו לא, וכיבוד עצמו לאחר מיתה ילפינן ממקלל כמש"נ, ומהתם לא ילפינן אלא כבוד עצמו ולא כבוד אשתו ובנו ודוק היטיב כי נכון בעה"י] ונימא דהא דאיצטריך ריבויא למקלל לאח"מ היינו משום דמקשינן קללה להכאה, והוה ילפינן נמי מהאי היקישא לפטור מקלל לאח"מ כמו מכה דלית' לאח"מ, ולהכי איצטריך ריבויא, אך באמת זה אינו, דהא קיי"ל מנחות (פ"ב.) דאין דנין אפשר משאי אפשר וכמו שכתבו שם התוס' (ד"ה והשתא) דהיכא דאיצטרי' היקישא לשאר מילי לר"ע אין דנין אפשר משאי אפשר, ולפ"ז האי היקישא נמי הא איצטריך לאקושי הכאה לקללה לפטור במכה שאינו עושה מעשה עמך, וא"כ לא הוה ילפינן מהאי היקישא לפטור מקלל לאח"מ דאין דנין אפשר משא"א, ומש"ה לא איצטריך רבויא לאח"מ, וע"כ אביו סתם מחיים משמע, וממילא משתמע דבאביו רשע אינו מכבדו לאח"מ וכמ"ש. (ה) ושורש ענין זה אם דנין אפשר משא"א הוא במנחו' (שם) ר"א אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורו' מה פסח האמור במצרי' לא בא אלא מן החולין כו', אמר לו ר' עקיבא וכי דנין אפשר משא"א, ושם (פ"ג.) מסקי' דר"ע יליף לכל דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין מהיקישא דזאת התור' שהוקשו כל הקרבנו' לחטאת, וחטאת גופה נפקא לן מחטאת דאהרן דכתיב אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר, וראיתי להגאון בעל טורי אבן בחגיגה (ח'.) שכתב דהא דממעטינן מאשר לו מעשר, הוא ע"כ למ"ד דמ"ש ממון גבוה הוא, וממילא אימעוט מאשר לו דהא לאו דידי' הוא, ושוב הביא דברי רש"י בחולין (כ"ב.) דפי' משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתיב בפרשה ואפי' לר"י דאמר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו למעוטי, ותמה עליו דהא תלתא אשר לו כתיב בפרשה וכולהו דרשינן להו ביומא (נ"א:) וא"כ ליכא קרא יתירא למעט מע"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין דלדבריו ז"ל ע"כ ר"ע ס"ל מעשר ממון גבוה, ומה יענה רבינו ז"ל בההיא דס"ל לר"ע בפסחים (ל"ז:) דאדם יוצא י"ח במצה של מע"ש, והא לרבי אסי בפסחים (ל"ח) ובסוכ' (ל"ה.) אליב' דמאן דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא לא נפיק במע"ש כיון דאין בה דין ממון ע"ש ודוק, ואדרבה לאידך גיסא תמי' לי במאי דפשיטא לי' להטורי אבן דלמאן דס"ל מעשר ממון גבוה ממילא אימעיט מאשר לו דהא לא דידי' הוא, והלא לר' חייא בר אבין בסוכה שם מקרי מע"ש דידי' כיון דאית בי' היתר אכילה, וא"כ היכי ממעטינן ליה מאשר לו, והלא הרמב"ם פסק לענין מצה ואתרוג דנפיק ידי חובתו במע"ש אף דס"ל מע"ש ממון גבוה, אלא שבזו י"ל לכאורה דלא מהני היתר אכילה להיות נקרא שלו אלא במידי דבר אכילה, משא"כ בפרו של אהרן שהוא מחטאות הנשרפות:

אולם באמת זה אינו שהרי בחטאת דאהרן גופה ע"כ לא בעינן קרא כלל למעוטי מע"ש כיון שהיא נשרפת ומע"ש לא ניתן אלא לאכילה וע"כ מיעוטא לשאר חטאות אתא כמ"ש התוס' בחולין (כ"א. ד"ה כמשפט) ובשאר חטאות דאית בהו אכילה, אמאי לא נימא דמקרי אשר לו משום היתר אכילה, כי היכא דקרינן באתרוג של מע"ש שלכם משום היתר אכיל', באופן שדברי רבינו ז"ל במקום הזה עמקו ממני:

ו הן אמת שגם קושייתו על רש"י היא פליאה נשגבה לכאורה, אך נעתיק ברייתא דיומא שם (נ"א:) דתניא משלו הוא מביא ולא משל ציבור יכול לא יביא משל ציבור שאין הציבור מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו ת"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו לעכב ע"כ, והנה בריש יומא (ג':) פליגי תנאי קח לך ועשה לך דר' יאשי' ס"ל הכל משלך, ור"י ס"ל דהכל משל ציבור כגון קח לך סמים עשה לך שתי חצוצרות ע"ש, ועתה נחזי אנן דע"כ הך ברייתא אליבא דר' יונתן מיתניא דס"ל בכ"ד משל ציבור, אלא דאכתי לא דמי דבכ"ד הדבר הוא צורך הציבור כמו קטורת שהוא כפרתן של כל ישראל, משא"כ בפרו של אהרן שאינו מכפר על ישראל ממעטינן מיני' ציבור אבל אחיו הכהנים שמתכפרים בו לא אימעוט מאשר לו, כי היכי דלא ממעטין בכ"ד מקח לך את הציבור, ולהכי איצטריך אשר לו תנינא למעוטי משל אחיו הכהנים, משא"כ לר' יאשי' דלא נחית להכי וס"ל דכל היכי דכתיב לך הוי משלך אע"פ שהציבור מתכפרין בו, וא"כ הכא נמי מחד אשר לו ממילא אימעוט כהנים אף שמתכפרין בו כמו דאימעוט ציבור בכ"ד, ואתא תנינא לעכב, והשלישי באמת מיותר הוא ואתא למעוטי מעשר אף למ"ד ממון הדיוט הוא וכמ"ש רש"י ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד:

הכלל העולה מתוך מ"ש דמאן דס"ל דנין אפשר משא"א נפקא לי' דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מפסח, ומצי סבר דקח לך הוה משל ציבור אבל מאן דס"ל אין דנין אפשר משא"א, ע"כ ס"ל קח לך משלך ואייתר ליה חד אשר לו גבי פרו של אהרן למעוטי מעשר ודוק:

ז והנה בע"ג (מ"ג:) שנינו לענין ביעור ע"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל, ושם בגמרא (מ"ד.) אמר להן ר' יוסי והלא כבר נאמר וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתרי' עמד וכתתו, מבואר מזה דלרבנן אי הוה אמרינן דעשה לך משל ציבור לא הוה סגי לנחש בכתיתה והוי בעי שריפה, רק הא דכיתתו משום דס"ל עשה לך משלך:

ובזה יתכן לקשר הדברים דחזקי' גירר עצמות אביו על מטה של חבלים וזלזל בכבודו מפני רשעו, והיינו משום דאביו רשע לא מיחייב בכבודו לאח"מ, משום דאביו סתם מחיים משמע, ומנ"ל הא מדאיצטריך קרא למקלל לאח"מ, ואין לומר דילמא איצטרי' התם קרא משום היקישא דהכאה, דהא אין דנין אפשר משא"א, וכיון דס"ל אין דנין משא"א א"כ מנ"ל דכל דבר שבחוב' לא אתי ממעשר ע"כ ס עשה לך משלך וכמ"ש, וא"כ יפה עשה שכיתת נחש נחשת [ולא שרפו] והודו לו:

ח עוד זאת עשה יפה בעתו שגנז ספר רפואות, והנה יש לדקדק דהא דרשינן בב"ק (פ"ה) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואין לומר שהספר הזה הי' בדוק להם יותר מדאי והיו סומכין עליו ולא נשאו עיניהם לשמים, דא"כ אף אחר שגנזו וכי נעלמה החכמה הכתובה בו מכל אנשי דורו שלא ידעו ספר ההוא, והנראה דעיקר הדברים כך הוא דאדרבה ממקרא הזה דן חזקי' לגנזו כיון דלא נתנה התורה רשות אלא לרופא לרפאות והנה פשטן של דברים שהתורה התירה הרפואה ע"פ היקש הטבעי, משא"כ הרפואות ע"פ ס' רפואות שכתבו המפרשים שהי' ענין חוץ לטבע ולא דברה התורה בזה עי' ברמב"ם ותשובת הרשב"א באורך ע"ז. והנה יש לעיין במה שכתת נחש הנחושת ולא שרפו שבארנו ע"פ הש"ס דהוא משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וראיתי להתוס' חולין (ז'.) שדקדקו בהא דקאמר הש"ס שם שחזקי' כתת נחש הנחושת והרים מכשול מישראל, ולא עשו כן אבותי' הצדיקים אסא ויהושפט שכל ע"ג ביערו, אלא מקום הניחו לו להתגדר בו, והקשו התוס' אמאי לא משני הכי בשבת (נ"ו:) ואת הבמות אשר על פני ירושלים כו' ביער יאשי' אפשר בא אסא ולא ביערום כו', ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדשני הכא, ותירצו דבנחש הנחושת לפי שנעש' ע"פ הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שאסור לבערו אלא התם במה הי' טועין שלא לבער אותן הבמות, ולענ"ד אין צורך לדוחק זה לשווינהו לראשונים טועים חלילה, אבל הדברים כפשטן, דבנחש הנחשת לא היו מחוייבים לבערו כלל מתורת מצות ביעור ע"ג, דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כסוגיא דע"ג שהזכרנו, לכך לא ביערוהו משא"כ במזבחו' שהיו נאסרי' על ידי העובדים שפיר הקשו איך הניחו מלבערם, ונתרשלו במ"ע שהיתה מוטלת עליהם, ובאמת חזקי' בכתתו נחש הנחושת מילתא יתירתא עביד, להסיר התקל', והש"ס בחולין מדקדק על אסא ויהושפט שהשתדלו בביעור ע"ג, והשגיחו על כל תקלה ומכשול, למה לא עיינו גם ע"ז, להרים מכשול נחש הנחושת, אלא שמקום הניחו לו לחזקי' ודוק: והנה עדיין יש לעיין ביסוד זה שלא הי' חיוב מצות ביעור בנחש הנחושת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא הנחש נעשה בשביל רפואת והצלת ישראל כמבואר בכתוב והי' כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי, ובסוגיא דנדרים (ל"ט. ושם) מבואר דרפואת האדם הנאה היא אלא דמודר הנאה מותר לרפאותו משום דמחיותו לא אדרי', או משום דמצוה קעביד ועי' ביו"ד סי' רכ"א ובב"י שם, ובחולין (מ"א.) איכא למ"ד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודת כומ"ז בלי מעשה, מ"מ בחטאת כיון דקניא לי' לכפר' כדידי' דמיא, ואמאי לא נדון כן בנחש הנחושת אע"ג דעשאו משה משלו מ"מ כיון דקנוי להו לישראל הי' להתרפאות ובאגדה אמרו דאף לדורות הי' מרפא] כדידהו דמי, ונאסר בעבודתם, והי' חיוב לבערו מן הדין [וא"כ הי' צריך שריפ', ולא סגי לי' בכתית',] אלא דבאמת אין ענין רפואה שהתיר' תורה כלל בדרך זה, כמש"ל, ולפיכך אמרו (ר"ה כ"ט.) וכי נחש ממית או נחש מחי' אלא שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואין שייך לומר שהי' קנוי להם לרפואתם, כיון שאין זה גדר הרפואה, ולכך חשבוהו חזקי' כדבר שאינו שלהם ולא שרפו אלא כיתתו, ומיסוד זה עמד על דעת התורה שלא על דרכים נסתרים התירה להתרפאות, ועמד וגנז ספר רפואות כדי שיהא לבם נכנע ומשועבד לאביהם שבשמים כפרש"י שם, וכמו שדרשו גבי נחש והודו לו: (ט) נשוב לחקור עתה במה שקצץ חזקי' דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור ולא הודו לו, מה הוא שורש מחלוקתן, ונקדים מחלוקת רבותינו האחרוני' ביו"ד (סי' רנ"ב) שהב"י הביא שם בשם התוס' דמותר למכור ס"ת לצורך פדיון שבוים, והקשה ע"ז הדריש' דלא משמע הכי בא"ח (סי' קנ"ג) דמשמע התם דקדושת ס"ת חמורה מקדושת בהכ"נ ומבואר שם דאין מוכרין בהכ"נ לצורך פדיון שבוים, וא"כ כ"ש ס"ת, והש"ך תירץ דודאי היכא דא"א בענין אחר מותר למכור ס"ת או בהכ"נ אפילו לפדיון שבוים אחרים, והכי משמע שם שכתב לא ימכרו אותם אלא יגבו פדיונן מן הציבור משמע משום דאפשר לגבות פדיונן מן הציבור, והתוס' וסייעתם ודאי מיירי בא"א בענין אחר, אלו תורף דבריו ז"ל, ולא זכיתי להבין דאטו לזו הוצרכו ללמדינו, בא"א בענין אחר, וסתם שבי כולהו איתנהו בי' ונחשב לפקוח נפש כמבואר, פשיטא שאין לך דבר [חוץ מע"ג ג"ע וש"ד] שעומד בפניו, ואם יאמר הרב ז"ל דמיירי בשבי דלית בי' סכנה כלל ולא ספק סכנה, לא ידעתי מה גדר וגבול יתן לזה, להקרא שבי, ולהחשיבו א"א, וראיתי להש"ך שהביא שם ישוב אחר לקושיית הדרישה בשם אביו דודאי ס"ת מותר למכור לצורך פ"ש משום דכל היכא דאיתא בקדושתה קיימא, וה"נ בהכ"נ מותר למוכרה לאחרים שתעמוד בקדושתה, אבל שתצא לחולין אסור למוכרה ותירוץ זה קלסו הש"ך, אך יש להתיישב אי מיירי אף במקום סכנה וזה לא מסתבר כלל כמ"ש, והנלפענ"ד לבאר יסודי ענינים הללו וממילא רוחא שמעתא בס"ד: (י)

והנה בש"ע (סס"י שם) פסק רמ"א הפודה חבירו מן השבי חייב לשלם לו, וכ"כ הרא"ש בפ' בן סורר (סי' ב') בהא דתניא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר כו' שחייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ואפי' מטרח ואגורי נמי, וכתב שם הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוצי' דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממוני' היכא דאית לי' ממונא לניצל כדאמר לקמן נרדף ששיבר את הכלים של כל אדם חייב, ואם הי' מחוייב להציל את הנרדף בממוני' א"כ יפטר משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחוייב להצילו וברשות שברם כדי להנצל עכ"ל, והארכתי בזה בע"ה בתשו' ל"ח א"ח עש"ה:

(הג"ה ונפלאתי על הנתיבות סי' ע"ב ס"ק י"ח שכתב בפשיטות דהשואל כלי לצורך הצלת דליקה ונאנם דפטור מלשלם, והביא ראי' מהא דאחר ששבר את הכלים להציל את הנרדף פטו', ותמוה הא הרא"ש כתב מפורש דאין ממון חבירו מחוייב להצילו אפי' לפקוח נפשו, והמשבר כלים של אדם להציל את הנרדף בהא לחוד איתמר לפי שהוא דבר פתאומי, גם לא נחית אדעתא דאגרא והא גם בזה אמרו לא מן הדין [אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את הנרדף] והש"ס קאמר להדיא דמיחייב להצלת חבירו כשהוא טובע בנהר וכדומ' למטרח ואגורי, וכתב הרא"ש שהניצל חייב לשלם, וגם הצלת דליקה כיוצא בה לענ"ד וההיא דנרדף שאני כמבואר למבין שיש לחלק בתקנה זו ודוק:

הכלל העול' דלהפקיע ממון זולתו אסו' אף במקו' סכנה וכמו שנתבאר, ועי' במ"ש הגר"א ביו"ד (ס"ס של"ו) ומ"ש נלפענ"ד נכון בס"ד ודוק: ובזה יתבארו לנו פסקי הש"ע לנכון דבגבו מעות לצורך בהכ"נ דקיי"ל הזמנ' לאו מילת' היא ועדיין אינם ברשות גבוה מותר לשנותה לפדיון שבוים משא"כ כשבנוה ורוצי' להפקיעה מקדושתה ולהוציאה מרשות הגבוה, אינם רשאים, דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכמו שאסור להציל עצמו בממון חבירו [להפטר לגמרי] כן הוא בשל גבוה, וכיון שיתחייבו לשלם אח"כ לפיכך הנכון שיגבו מן הציבור [ופשיטא שאם מכח האיחור יש איזה גרעון להפדיון רשאים למוכרו לשעתו ולבנותו אח"כ ודוק] משא"כ בס"ת שאין כאן הפקעה מרשות הגבוה וכדברי אביו של הש"ך, ודוק היטיב: והנה כ"ז הוא למאי דקיי"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו [וכן בשל גבוה] אבל אי הוה אמרינן מותר להציל עצמו במ"ח, הי' מותר למכור בהכ"נ לצורך פ"ש משום הצלה, ולא לעשות אחר אח"כ, ולפ"ז נלפענ"ד שזה הי' טעמו של חזקי', במה שקיצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור, שהי' סובר דמותר להציל עצמו במ"ח או של גבוה מפני פ"נ, וכסברת דוד זקינו שנסתפק בזה, וסייעתו לא הודו לו דס"ל אסור להציל עצמו במ"ח וה"ה של גבוה כמשנ"ת:

יא אך יסודו של מחלוקת זה נלפענ"ד שיש לו מקור גדול כאשר יתבאר בס"ד, ונקדים מ"ש הרא"ש (בפ"ח דיומא סי' י"ד) בחולה שנצרך לבשר בשבת ויש לפנינו נבילה, אם יחללו שבת לשחוט עבורו דהא נבילה הוה איסור לאו ושבת הוא איסור סקילה, ורבינו מאיר השיב ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה אין בה אלא לאו כו', אלא דכיון דהתירה התורה לנו א"נ ביו"ט הוה לדידן כל א"נ בי"ט כמו בחול, והכי נמי כיון דהתורה התירה פ"נ הוה כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עשאה בחול כו', אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' רביע עלי' עכ"ל, ולכאורה דברים אלו הם קשי ההבנה דמאי דמיון הוא ליו"ט שאוכל נפש התירה התורה, ואיסור נבילה לא התירה, משא"כ בפ"נ שהותרו בו כל האסורין מקרא דוחי בהם, וא"כ כמו שהותר השבת לחלל עבורו, כן הותרה לו הנבילה, וס"ס הי' לנו לדקדק לעבור על הקל הקל, והנראה לפענ"ד דהחילוק בין שבת לנבילה כן הוא, דהשבת כשהותר בשביל חולה שיש בו סכנה, הותר לכל ישראל לחלל שבת בשבילו, ואין על מלאכה זו הנעשית בשבילו שם איסור כלל, משא"כ באכילת נבילה, שזהו דבר השייך רק להחולה לבדו, ושם האיסור לא פקע מינה לגבי דידן כלל, וארי' רביע עלה לכל ישראל בזה הוא חומר בנבילה מבשבת ודוק, ולפ"ז נחזי אנן דלהנצל מסכנה ע"י ממון חבירו דבר זה שייך לדידן כמו להניצול, שהרי הצלה זו תבא ע"י אחרים כמו ע"י עצמו, והרי הוא ממש כשבת לדעת הר"מ דס"ל דשבת הותרה בשבילו:

יב הן אמת שהרמב"ם והרשב"א והר"ן חולקים על סברת הר"מ הזו, וס"ל דשבת נמי דחוי' היא בשביל חולה שיש בו סכנה ולא הותרה, הביאם הב"י בא"ח (סי' שכ"ח) ומינה נמי לנ"ד לענין הצלה בממון חבירו, לדידהו ודאי דחוי' היא, ולפ"ז נאמר שזהו עיקרו של ספק זה, דהא קי"ל גזל הוה לאו הניתק לעשה, שאם עבר על לאו של גזל חייב לקיים העשה של והשיב, וכשקיים העשה ממילא מיתקן הלאו בזה, כמבואר בסוגיא דמכות (ט"ז.) באורך, ולפ"ז אם נאמר שאיסור גזל דחוי הוא במקום סכנה, וניתן לעבור עליו ע"צ הדחק והצורך, א"כ חייב לשלם אח"כ לתקן הלאו, דכל שאפשר למעט האיסור צריך למעטו, משא"כ אם נאמר שהותר, א"כ ליתי' ללאו כלל, וכיון שלא עבר על הלאו, ממילא אין כאן חיוב קיום העשה זה הי' ספיקו של דוד, ובזו נחלקו ג"כ חזקי' וסייעתו ודוק היטיב. ובזה יתפרש לנו יפה לשון הש"ס שם דשלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו, ולפי הענין כפירוש התוס' היינו שחייב לשלם אם הציל עצמו בממון חבירו [אלא שהמלך פורץ גדר כו', ופטור מתשלומין בכל הנעשה לצורך מלחמתו] ולכאורה היאך נכלל זה בלשון תשובתם, אסור להציל עצמו בממון חבירו דמשמע דכל עצמה של ההצלה אסורה, ואם הי' דעתם על התשלומין אבל ההצלה ודאי מותרת, הכי הוה להו להשיב, חיוב תשלומין יש למציל את עצמו בממון חבירו אלא שאתה מלך כו', אולם לפי מה שבארנו בעה"י נכון הוא דעיקר היסוד אם ההצלה לפ"נ בגדר היתר הוא, וא"כ אין צורך לשלם לקיים העשה, או שם איסור ע"ז להציל עצמו בממון חבירו, אלא שניתן לידחות מפני פקוח נפש, וא"כ חייב לשלם, לכן יפה השיבו אסור להציל עצמו בממון חבירו, ר"ל דגדר איסור הוא ומתורת דחיה ניתן לעבור עליו, ויש כאן חיוב לשלם לתקן האיסור אלא שאתה מלך וכו':

יג והנה הב"י שם הביא בשם הראשונים נ"נ שדבר זה אם שבת דחוי' או הותרה תליא בפלוגתא אם טומאה דחוי' היא בציבור או הותרה ע"ש, ודבר זה חלוקים בו כמה תנאים ואמוראים, ובזה עולה כהוגן דרב הונא דב"ק דדריש הכי שהשיבו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו על פי הדרך שביארנו, שהוא דרך דחייה לטעמי' בזה אזיל דס"ל (יומא מ"ו:) טומאה דחוי' בציבור, וממילא גם פקו"נ הוו איסורין לגבי' דחויים ולא בתורת היתר [והא דס"ל התם דשבת הותרה גבי קרבנות בארנו הדברים במ"א בס"ד בתשובה ונשים לב לבאר שיטותיהם בס"ד, והנה דעת הרמב"ם לפסוק כמ"ד דחוי' היא בציבור [ולפיכך לטעמי' אזיל דגם שבת בשביל חולה דחוי' היא] והגאון בעל שאגת אריה בסי' ל"ח האריך להכריח כן מסוגיית הש"ס וחדא מינייהו ההיא דפסחים (ע"ט.) דתניא שאפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה [פי' היחידין הטמאין טומאת הגוף] וא"ר חסדא לא שנו אלא שנטמא סכין בטמא מת דקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד, אבל נטמא סכין בטמא שרץ דבשר הוא דמטמא לי לגברא לא קא מטמא לי' טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף דכרת, אלמא קא סבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור, ורבא אמר אפי' טמאין נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דלא קרינן בי' הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [פי' כיון שניתן לאו זה לדחות עתה] לא קרינן בי' והבשר כל טהור יאכל בשר:

(הג"ה ויש לי ענין מסתפק מסוגיא זו דמבואר מהאי היקישא דכל היכי דניתן לדחות הלאו של טומאת בשר גזה"כ הוא שאין בו כרת בטוה"ג, ולפ"ז חולה שיש בו סכנה והוא טמא טוה"ג ויש לפניו בשר קודש טמא ותרומה טהורה, וקי"ל מאכילין אותו הקל הקל תחלה, מה יאכילוהו אם נאמר נאכילהו תרומה דהויא עון מיתה ולא קדשים בטוה"ג דאיסור כרת או אולי נדון דליכא הכא כרת כיון דהלאו של טומאת בשר ניתן לדחות אצלו, שוב ממילא אין כאן כרת כדהכא בסוגיא זו, והוי בשר קודש זה קיל גבי' מתרומה דבשר קדש טמא הוא בלאו ותרומה עון מיתה, ועיין בספר פר"ד דרך החיים מה שהאריך בענין דוד ואחימלך דטומאת הגוף חמירא ליה גבי קדשים, ואף דהתם קדש טהור הוה, מ"מ הא כיון שיגעו בו יטמאהו, (זבחים קי"ו ע"ש) ולטמא את הקדשים קי"ל כר"י (זבחים ל"ג:) דלית בי' לאו ע"ש ודוק היטיב כי קצרתי, ויש להאריך ולחלק בזה:):

ומבואר מזה דרבא נמי ס"ל טומאה דחוי' מדאיצטריך למישריי' מהיקישא, ולכאורה לפום דרשא דרבא יש לנו הכרח מה"ת דטומאה דחוי' היא בציבור מדאיצטריך היקישא, אלא דבאמת אשכחן דרבא גופי' מיצטריך לי' האי היקישא למילתא אחריתא, ומ"מ לא נמנע עצמינו מלהעמיק בזה בס"ד, דגרסינן בזבחים (ל"ד.) באוכל בשר קודש טמא לפני זריקה דאביי ס"ל דלוקה לכ"ע ואף לר"י דס"ל דאינו לוקה על טומאת הגוף קודם זריקה] דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא ס"ל דבטומאת בשר לפני זריקה לד"ה אינו לוקה מ"ט דנפיק לי' מהאי היקישא דכיון דלא קרינן בי' ונכרתה בטוה"ג, לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכ"ט לא יאכל, ופרכינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי, והנה דבר ברור הוא דהא דדרשינן האי היקישא היינו לאפוקי ממשמעותא דוהבשר דמרבינן בי' עצים ולבונה, אבל אי לא הוה דרשינן והבשר לרבות עצים ולבונה לא איצטריך לן היקישא דמהיכי תיתי לרבות קודם זריקה, תדע דהא אביי לית לי' היקישא דרבא, ולא נפיק לי' לחייב קודם זריקה אלא מקרא דוהבשר ודוק:

והנה רש"י בפסחים (י"ט.) ובשאר דוכתי כתב דטומאת עצים ולבונה דרבנן היא, וכן הוא גורס בגמ' בהדיא בחגיגה ע"ש באורך, והתוס' השיגו שם על פירש"י, והביאו ראי' מכמה סוגיות דטומאת עצים ולבונה דאורייתא ואחת מהן היא סוגיא זו, ואני בעניי ראיתי שבאמת רש"י ז"ל בעצמו הכריח דפלוגתא היא, איכא דס"ל דאורייתא ואיכא דס"ל דרבנן, ולא לבד דאמוראי איפלגו בהכי אלא תנאי נמי פליגי בה כמו שאבאר בזה שיטתו בס"ד בדברים מוכרחים:

ותחילה ראיתי לחקור מה דעתו של הרמב"ם בהאי ריבויא דעצים ולבונה, והנה מדבריו (פ"ו מהל' איסורי מזבח ה' ח') מבואר בעליל דס"ל כשיטת רש"י דמדרבנן הוא, וכ"כ בכ"מ שם [וכן הכריע שם המל"מ מכמה מקומות בדבריו ז"ל עיין עליהם] אלא שראיתי להלח"מ שם שהשיג על הכ"מ דע"כ הרמב"ם בשיטת התוס' אזיל, שהרי כתב בפירוש (בפ' י"ח מה' פה"מ ה' י"ב) שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אלא שאני בעניי תמי' ע"ז, שהרי אף התוס' הכריחו (בזבחים ל"ד. ובש"מ) דע"כ מלקות ליכא בטומאת עצים ולבונה, והיינו דקאמר הש"ס עלייהו מעלה, ובדוכתא אחרינא פסולא בעלמא קרי להו הש"ס, והיינו ע"כ לענין זה שאין לוקין עליהן וא"כ ס"ס דברי הרמב"ם שכתב ללקות עליהן מתמיהין, עוד קשה לענ"ד אמאי שייר הרמב"ם שם עצים דאתרבו כחדא בהדי לבונה, ובכל מקום הוזכרו שניהם, [ובזו יש ליישב קצת דאפשר עצים לאו אוכלא כלל נינהו ולא קרינן בהו לא יאכל, ועיין במל"מ בפה"מ שם ה' ז' ד"ה ויש להסתפק, ובתוס' זבחים מ"ג. ד"ה והלבונ' דפשוט להו להחשיב עצים לאוכלא לענין טומאה עש"ה ודוק] עוד קשה לפענ"ד במה שדקדק הרמב"ם בלשונו, שאם אכל מלבונת המנחה שנטמאת, ושלל בזה שאר לבונה, והלא בפשוטו נראה שהדין הוא כן גם בלבונה של לחה"פ לאחר שנתקדשה בבזיכין:

והנלפענ"ד שהרמב"ם ז"ל רוח אחרת עמו בזה, שמדמה לבונה בעצמותה לענין אוכלין כהנהו דתנן בעוקצין (פ"ג) ומייתי להו בפרק בא סימן (נ"א:) הקושט והחימית וראשי בשמי' וכו', ותבלין נמי כך דינן שאינן מקבלין טומאה בעצמן [עי' בתוס' בנדה שם נ'. ד"ה כל שחייב] ומ"מ כשבאין עם האוכלין להכשירן לענינן מצטרפין לקבל טומאה כדתנן בחולין ר"פ העור והרוטב והקיפה כו' ומפרש בגמרא מאי קיפה תבלין, אלמא דתבלין כך דינן דבפ"ע אינן מקבלין טומאה וכשבאים לתבל ולתקן שאר אוכלין הרי הן כאוכלין, ולפ"ז לבונה בעצמה ודאי לא אוכלא הוא, ומתרביא כעצים לקבל טומא' מדרבנן, אבל כשבאה עם המנחה ונטמאת עמה הרי היא כאוכל ולפיכך לוקין עלי' משום טומא' ודוק היטיב, באופן שדברי הכ"מ נכונים בדעת הרמב"ם שטומאת עו"ל בעצמן דרבנן נינהו:

יד ושנינו בזבחים (מ"ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול חייבים עליהם משו' נותר ומשום טמא חוץ מן הדם, ר"ש מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצי' והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה, ופרש"י ורבנן פליגי עלי' כדמרבי להו מוהבשר יתירה לרבות עצים ולבונה, והרי זה מבואר דס"ל דלרבנן דאורייתא הוא, דהא חייבין עליהן קתני, והנה הרמב"ם פסק שם כר"ש, ותמה עליו בכ"מ למה פסק כיחיד נגד רבים, ולפענ"ד טעמו פשוט דהא שם (מ"ו:) מפרש רבא דבין בטומאת בשר בין בטומאת הגוף פליגי ר"ש וחכמים, ומפרש טעמא כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופרכינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפוסלה בעלמא ופרש"י ומעלה דרבנן בעלמא הוא, ולפ"ז לפי מה שפסק הרמב"ם (בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ח) ובשאר מקומות וכמו שהכריח המל"מ שם כשיטת רש"י דטומאת עצים ולבונה דרבנן הוא ממילא קיי"ל כר"ש מהאי היקישא גופי' דכיון דלית בהו טומאת עצמן גם טוה"ג לית בהו, ות"ק ע"כ ס"ל דאוריית' הוא ודוק כי הוא ברור לענ"ד בס"ד:

ומעתה נתיישבו כל הסוגיות המוכיחות דטומאת עצים ולבונה דאורייתא דהא באמת פלוגתא הוא וכאשר נביא לפנינו יסוד הלימוד הזה ומבואר שם דבמחלוקת הוא שנוי] והנה מבואר מדברי רש"י כאן דרבא גופי' ס"ל טומאת עו"ל דרבנן, והא דאיצטריך [לעיל שם] לפטור מהיקשא טומאת בשר לפני זריקה היינו למאן דס"ל טומאת עו"ל דאו':

טו ורואה אני שרש"י ז"ל דקדק לפרש כן בהדי' במוצא הדין הזה של טומאת עו"ל, דבפסחי' (כ"א:) ילפי חזקי' ורבי אבהו מלא יאכל [או מלא תאכל] אחד איסו' אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ושם (כ"ג:) גרסי' יתיה ההוא מרבנן קמי' דרשב"נ כו' מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי דאסורין באכילה ה"נ אסורין בהנאה, ומאי נינהו חמץ בפסח ושוה"נ, ופרכינן ת"ל מלא יאכל, ומשני איסור אכילה משמע לי' איסור הנאה לא משמע לי' כו', ות"ל מלכלב תשליכון אותו קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [אסורין בהנאה ומפיק אותו להכי] ומסיק רב פפא (כ"ד.) מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין לגופי' כו', תניהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה, ופרכינן ואימא לעבור עליו בשני לאוין ומשני כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא דרישי' למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה, ופרש"י דפריך השתא דאמרת קרא לאו לגופי' אתא אלא לאם אינו ענין כו' והבשר ל"ל ומשני לרבות עצים ולבונה, הרי מבואר דדוקא להאי מ"ד דמפיק לי' לקרא לאם אינו ענין דרשינן מוהבשר יתירא לרבות עצים ולבונה, אבל למאן דלא מוקי לי' לכל איסורין לא מייתר והבשר כלל [והא דפריך התם הש"ס והבשר דסיפי' ל"ל היינו דכיון דכתיב בשר ברישא דקרא תו לא איצטריך בסיפא ודוק] ולפ"ז לחזקי' ור"א דנ"ל איסור הנאה מלא יאכל, א"כ ע"כ מוקמי והבשר לגופי' [דהא לא איצטריך להו לשאר איסורין שבתורה] וא"כ לא אייתר לן והבשר לעו"ל ושפיר פירש"י דלהלכה קי"ל כחזקי' ור"א נגד ההוא מרבנן והוה טומאת עו"ל דרבנן, וכבר נתבאר בדברינו דמאן דס"ל עו"ל דרבנן א"כ לא איצטריך היקישא לפטור לפני זריקה, ולא אתי היקישא אלא לכדרבא בפסחים, ומוכח מינה דטומאה דחוי' בציבור, אלא דהא מילתא תליא בפלוגתא דחזקי' וההוא מרבנן וכמשנ"ת ודוק היטיב. (טז) ועתה נשיב לחקור בס"ד בסברתו של ההוא מרבנן ומה שיש לישא וליתן בדבריו, ולכאורה יש לתמוה דשם (כ"ג.) פרכינן לחזקי' ור"א והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופו' ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן ושני שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא ופרכינן ולחזקי' ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם למשריי' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם, ומשני אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא וע"ש היטיב פרש"י, ולפ"ז מהאי קרא עכ"פ מוכח דלא יאכל איסור הנאה משמע דאל"ה לכם ל"ל, וא"כ לההוא מרבנן נמי תיפוק לי' מהכא, דהא לא אשכח עליו הש"ס דרשא אחריתא:

יז ובראש הסוגיא שם אמרינן דר"א אליבא דר"י נפקא לי' איסו' הנאה בכל לא תאכל מדכתיב גבי טריפה לכלב תשליכון אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ור"מ אותו אתה משליך לכלב [שנאסר משום חוץ למחיצ' דהא מהאי קרא ובשר בשדה טריפה נ"ל איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה רש"י] ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה [הנאסר משום מחיצה רש"י] ואידך חושב"ע לאו דאורייתא ופרש"י איסור הנאה דידהו, והתוס' שם תמהו ע"ז דלמאי איצטריך למימר הכי, וגם בנזיר (כ"ט.) מוכח להדיא דמאן דס"ל לאו דאורייתא הוה לגמרי אפי' איסור אכילה ועיי' רש"ל ורש"א, והנה בסוף הסוגיא מסקינן דאיכ' בין חזקי' לר"א דלר"א חולין שב"ע לאו דאו', דאותו אתי למעוטי הני:

והנלפענ"ד שרש"י כיון בזה לענין עמוק, והוא דבסוגי' שם פרכינן מכמה איסורים דכתיב בהו לא תאכל ושרי בהנאה, ומשכח בכולהו ר"א קרא להיתירא, ופרכינן ולחזקי' ל"ל קרא להיתירא ודריש לכולהו בגוונא אחרינא, (ועיי' בתוס' כ"ג. ד"ה נזרו ובגליון הש"ס שם) ולכאורה יקשה ל"ל לר"א למדרש אותו למעוטי הני ת"ל בלא"ה מדאיצטריך קרא למשרי כל הנהו מכלל דכל לא תאכל איסו' הנאה נמי משמע, ואין לומר דאי לאו אותו הוה דרשינן להו לכדחזקי', דא"כ השתא נמי, ועוד דבתר דמשני קרא דאתא לר"א להיתירא פריך ולחזקי' ל"ל, לפרוך לר"א נמי ל"ל אותו, דהא כמו דדריש חזקי' מלכם דגבי שרצים ש"מ דלא יאכל אה"נ משמע כן ידרוש ר"א בכל הני:

והנלפענ"ד דלפי האמת ודאי מכל הני היתירא הוה מוכח לן דלא תאכל איסור הנאה משמע, אלא דלפ"ז הוה דרשינן משמעותא דלא תאכל לאה"נ, וא"כ הוה איסור הנאה בלאו כמו אכיל', להכי אתי אותו, דהשתא אתו כל הני דגלי בהו קרא היתר הנאה בחדש ותרומ' ואינך לאפוקי מיני' דהאי אותו דגלי איסור הנאה בכל איסורין שלא נתפרש בהן היתר הנאה, וממילא היכא דליכא קרא להיתירא אסרינן הנאה מאותו, והוה רק לאו הבא מכלל עשה ודוק היטיב, באופן דהאי אותו לאקולי אתי אליבא דר"א והנה באמת כ"ז דוחק, ויקשה לכאורה ל"ל לר"א למימר הכי ומי הכריחו לזה נימא דאותו לחשב"ע אתא, ואיסור הנאה נפקא לן מכל הני היתירא:

יח אך במה שחידש רש"י בזה דס"ל לר"א איסור אכילה בחשב"ע דאורייתא, ורק איסור הנאה ס"ל דהוה מדרבנן, יתיישב זה, ונקדים סוגיא דקדושין (נ"ז:) חולין שנב"ע מנהנ"מ אמר אביי מהכא ושחטו כו' כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקו' קרוב יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מות' ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובה במקום קרוב עכ"ה, ולפ"ז למאי דדרשינן בפסחי' מאותו לחשב"ע לאוסרן בהנא', א"כ האי ואכלת מיותר הוא דהא מאותו נפקא לן אפילו הנאה, ואכילה לא נפקא מכלל הנאה, וליכא למימר דאתי לעשה יתירתא באכילה, דהא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, והנה באמת כ"ז הכריחו לר"א [וטעמא דחזקי' יתבאר לפנינו בס"ד] למדרש אותו לשאר איסורין שבתורה, ולא לאוקמי' לעשה יתירתא [היינו ואכלת] גבי חשב"ע, וזהו שביאר רש"י דודאי אי לא הוה לי' לר"א שום קרא לחשב"ע וכההוא מ"ד דנזיר טפי הוה עדיף לי' לאוקמא אותו לחשב"ע, משא"כ השתא דנפקא לי' בהו איסור אכילה מואכלת להכי מוקי לי' לשאר אסורין ודוק:

יט ומעתה תסתער עלינו לכאורה עוד קושיא גדולה על ההוא מרבנן דמפיק לי' אותו לחשב"ע, ואה"נ יליף מוהבשר, ולא ניחא לאוקמי' בלאו יתירא משום דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן, והא השתא נמי ע"כ ואכלת הוה עשה יתירתא גבי חשב"ע, וא"כ מה הרויח בזה, והנה באמת קושיא זו יש ליישבה על נכון שהרי עתה יש לפנינו שתי דרכים שאם נאמר דאותו אתי למעוטי שאר אסורין שבתורה, ממילא חשב"ע שרינן בהנאה מדאו', ואית לן לאו יתירא גבי והבשר, ואם נאמר להיפוך דוהבשר אתא לכל אסורין שבתורה, א"כ אותו אתא לחשב"ע, לאוסרן בהנאה מדאו' [והוי ואכלת עשה יתירתא גבי חשב ע] וכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא, לחומרא דרשינן לאסור חשב"ע בהנאה מדאו', ודו"ק:

ובזה תתיישב לנו גם הקושיא הראשונה, ת"ל אה"נ מלכם דגבי שרצים, אומר אני דאין הכי נמי, אלא דאי לא הוה כתיב והבשר יתירא לשאר איסורין לא הי' לנו הכרח לאוקמא אותו לחשב"ע דתהוי בהו עשה יתירתא, ואדרבה הוה דרשינן לי' כר"א מכח הכרח זה, משא"כ השתא דגלי לן קרא לאו יתירא והבשר דשפיר מוקמינן אותו לחשב"ע, ודוק היטיב כי הדברים עמוקים בס"ד:

כ ואחרי אשר יישבנו כ"ז צריכים אנו לפרש איך ניחא לי' לחזקי' לאוקמי' לאותו לחשב"ע, דהשתא הוי ואכלת עשה יתירתא, ואומר אני דבאמת יש לנו דרך אחרת בדרשא דואכלת, דבתמורה (ד':) פליגי אביי ורבא בכל מילתא דאמ' רחמנא לא תעביד דאביי אמר מהני ורבא אמר לא מהני, ומבואר שם בסוגיא דאף באיסור עשה אמרינן לרבא לא מהני, והגאון בעל נוב"י חידש דלרבא גם בשחיטה של איסור אמרינן לא מהני ולא הועילה שחיטתו וכמאן דקטלה דמי וממילא הויא נבילה, ובמ"ת (חיו"ד סי' ט') כתב דלפ"ז לכאורה לרבה הוי שחיטת חולין בעזרה למאן דס"ל דאו'] נבילה, ושוב תירץ דמדאיצטריך רחמנא ואכלת לאסרו באכילה ש"מ שאינה נבילה ע"ש היטיב, ולפ"ז אביי לטעמי' הוא דקאמר בקדושין יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ואתי קרא לאוסרו, אבל לרבא אדרבה ולאו קרא הוה אסרינן לה משום נבילה, וקרא לאקולי אתא ולפ"ז שפיר מצינן למדרש מאותו לאסור חשב"ע בהנאה, ומ"מ ואכלת לא מייתר כלל דאיצטריך לן להיתירא, והשתא שפיר יליף מלכם דגבי שרצים דלא יאכל איסור הנאה משמע, ולא איצטריך לן והבשר להכי, וכבר נתבאר בדברינו לעיל באורך דמאן דס"ל והבשר לגופי' לית לי' טומאת עצים ולבונה דאורייתא, וממילא לא איצטריך היקישא דרבא אלא לרבות טמאי' לפסח בשכל"ש טמאין בטומאת שרץ, ומוכח מהכא דטומאה דחוי בצבור וכשנ"ת ודו"ק:

והנה מבואר בסוגיא דתמורה (שם] דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י [אם משמע שניהם כאחד או אחד בפ"ע] דאביי כר' יאשי' ורבא כר' יונתן, וכבר נתבאר בדברינו לעיל דחזקי' דלא נהג כבוד לאח"מ ע"כ בהא כר' יונתן ס"ל [דאייתר לי' קרא להיקשא ומקשינן הכאה לקלל' וליכא ק"ו לפטו' לאח"מ ומדאיצטריך קרא לחייב מקלל לאח"מ, ש"מ דאביו סתם מחיי' משמע וכמש"ל] ומעת' לקישור הדברי' נאמר, דבל"ז הי' סברא לחזקי' על דלתות ההיכל דס"ל מות להציל עצמו במ"ח להפט' לגמרי, וס"ל טומאה הותר' בציבו', אבל כיון דמוכח מהא דגירר עצמות אביו דס"ל כר' יונתן, א"כ ס"ל אי עביד לא מהני, ואתי ואכלת להיתירא, וקרא והבשר לא איצטריך לאא"ע, דמלכם נפקא, וא"כ טומאת עו"ל דרבנן, וע"כ מוכח דטומאה דחוי' בצבור, וממילא גם הצלה בממון שאינו שלו אסור, ולפיכך ע"ז לא הודו לו ודוק:

כא ואולם במה שסתם מי גיחון העליון ראיתי לרש"א בברכות (דף י':) בח"א שהוקשה לו למה תפסו עליו ממעין זה לבדו, והא לעיל מיני' כתיב (בד"ה ל"ב) ויועץ עם שריו כו' ויסתמו את כל מי מעינות ואת הנחל כו' ותירץ דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה משא"כ במי גיחון שתלה בחזקי' לחוד, ואני תמה מאוד על מאור עינינו הרש"א שדבריו במקום הזה מתמיהים, שהרי רש"י בפסחים ביאר שהטעם שלא הודו לו סייעתו על סתימת מי גיחון שהי' לו לבטוח בהקב"ה שאמר (מלכים ב' י"ט) וגנותי על העיר הזאת להושיע', והרי סתימת שאר המעינות הי' קודם ביאת סנחריב על ירושלים כמבואר בד"ה שם שאחר סתימת המעינו' והכנת צורכי המלחמה כתיב אחר זה שלח סנחריב כו' ואז שלח אחרי כן הספרים ומבואר במלכים שם שאחר שילוח הספרי' נאמר' נבואת ישעי' וגנותי על העיר הזאת, ולמה יאשם על סתימת המעינות שקדמו לנבוא' זו, אבל סתימת מי גיחון הי' אחר כ"ז, כי כן סדרו הכתוב בד"ה שם וע"ז לא הודו לו:

כב אך הנראה לענ"ד בטעמו של חזקי' בזה כי חלילה לאותו צדיק שיהא מקטני אמנה בדברי נביא, אך דעתו ז"ל הי' אף שבא יעוד הבטחה מאת הנביא להושע בדרך נס ופלא מ"מ לא ימנע האדם עצמו מלעשות פעולות האנושיות ולהכין צרכי המלחמה כדרך הטבע דלא סמכינן אניסא ועיי' היטיב ברמב"ן עה"ת ריש פ' שלח שכתב ג"כ באורך כדברינו, [כמו שיבואר לפנינו דאיסורא נמי אית בה] ובפסחים (ס"ד:) נכנסה כת ראשונה אביי אמר ננעלו תנן רבא אמר נועלין תנן דאביי ס"ל כמה דעיילו מעיילו וסמכינן אניסא, ורבא ס"ל דלא סמכינן אניסא, ולא תימא דזהו דוקא בדבר שלא בא עליו יעוד הבטחה מאת השי"ת, שהרי בירו' (פ"א דיומא ה"ד) אמרינן במה שהיו מרבין זהירות לכה"ג שלא יבא לידי קרי והי' מונעין ממנו מאכל, ופריך עלה ולא מן הניסים שהיו נעשים בבהמ"ק הם, אמר ר' אבין על שם לא תנסו, והאי קרא מייתי לה הש"ס דילן בתענית (ט':)

לענין צדקה אף שמפורש בו יעוד הבטח' עשר בשביל שתתעשר מ"מ הי' אסור לנסויי משום דכתיב לא תנסו, אם לא דשריי' רחמנא דכתיב ובחנוני נא בזאת כו' [ודברי הש"ך סי' רמ"ז ס"ק ג') אינם מובנים שתלה הטעם שמותר לנסות לפי שודאי יבא כמשאחז"ל עשר בשביל שתתעשר ואין זה הטעם רק לפי שנאמר ובחנוני] והרי זה מבואר יפה שאף ביעוד הבטחה מפורשת לא סמכינן אניסא, ואסור לנסות להקב"ה לסמוך ע"ז, וא"כ אדונינו חזקי' יפה עשה לעשות תחבולות אנושיות לצורך המלחמה אף אחר הבטחת הנביא, אלא שכ"ז אדם רשאי בשלו. ויש לנו ענין אחד אבאריהו בקצרה כפי ענ"ד, הנה למעלה כתבנו במה שכתת את נחש הנחושת משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובאמת ביסוד זה אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו נחלקו תנאים במס' כלאים (פ"ז מ' ד' ה') דר' יוסי ור"ש ור"ע ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ות"ק פליג, וכבר הביא שם הר"ש דכל הני דומים בענינם דבע"ג קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו [אם לא במעש'] וכן בכלאים ועוד דברים כיוצא בהם ע"ש שהאריך בטעם הדבר [ומ"מ צריך ביאו' לדעתו ז"ל דהא רב הונא ס"ל (חולין מ':) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בעבודת כומ"ז, וביבמות (פ"ג:) פסק רב הונא דאין הלכה כר' יוסי דכלאי' דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו, וצ"ל דס"ל לרב הונא דגבי כלאים רבי קרא כמו שהביא הר"ש בשם הירושלמי] ויסוד הדין נלענ"ד עפ"מ שכתבנו במ"א למאי דאמרינן (עכומ"ז מ"ו:) דנעבד במחובר אסור לגבוה, ובמשנה (שם מ"ה) א"ר עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום שיש הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ג, ובירושלמי שם דקדק לר' עקיבא בית הבחירה האיך נבנה, כיון שההר נעבד ויש נעבד במחובר לגבוה, ותירץ הירושלמי על פי נביא נבנה, והתוס' בע"ג הביאו הירושלמי, וכתבנו במ"א דאין הפירוש בירושלמי דהי' הוראה בזה ע"פ נביא חוץ לדין, רק הכוונה שזה המקום הר המורי' כבר הקדישו אברהם לשמים, וגם ירושלי' כולה הא אמרו (יומא י"ב) ובש"מ שלא נתחלקה לשבטי', והנביא העיד שזהו המקום ששכן עליו הכבוד אצל אברהם, וכבר קדוש הוא, וא"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו [ואע"ג דפלחי ישראל לעגל וניח' להו בע"ג, כמבואר עכומ"ז (נ"ג:) ועכומ"ז שליחותייהו עבדו, מ"מ גם לישראל לא הי' כח לאסור דבר שאינו שלהם אף לגבוה כמ"ש התוס' בע"ג והארכנו שם] מעתה יש לומר דר"ע הוציא כן ליישב שיטתו דכל מקום שהוא הר גבוה נעבד, ואיך נבנה בהמ"ק, ע"כ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודוק:

אולם כ"ז אינו אלא למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אבל למ"ד (יומא שם) ירושלים נתחלקה לשבטים וכתבו התו"י ביומא שם דאפי' מקום המקדש נתחלק לשבטי' אלא שאח"כ נתנו לאותו השבט שהגיע מקום המקדש בחלקו דושנה של יריחו ע"ש, א"כ שפיר היו יכולים לאסרו כיון שהי' קנוי להם כשאר הארץ [והאשירות נאסרו מטעם זה] ולא יתיישב זה במה שנאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך אין לנו יסוד לומר כן, והיינו טעמא דת"ק דכלאים דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו [וכבר הבאנו דברי הר"ש דאף בע"ג שייך לדידי' כן] דס"ל ירושלים נתחלקה לשבטים, וא"כ לא מוכח מכאן [ובגוף הענין איך נבנה בהמ"ק בהר המורי' יתיישב אליבי' בפנים אחרים כמו שהארכנו בעה"י אכמ"ל:

ולפ"ז יתבאר יפה דדעת חזקי' הי' שסתם מי גיחון העליון, ואם נאמר דירושלים לא נתחלקה לשבטים לא הי' רשאי לקלקל בה דבר, כיון שעכ"פ הובטחו להגנון על פי מאמר הנביא אלא דאיהו בפעלו סבר דירושלים נחלת שבטו היא ורשאי לעשות בה כאדם העושה בשלו לכך סתם מי גיחון העליון גם אחר הבטחת הנביא, אכל זה סותר למה שכתת נחש הנחושת והודו לו חכמי דורו, משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ויסוד הדין מבנין בהמ"ק כמשנ"ת, ומוכח אם כן דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וקדושתה מאברהם אבינו לכך לא הודו לו על שסתם מי גיחון ודוק:

כג נבא לביאור הענין השלישי שלא הודו לו על מה שעיבר ניסן בניסן, ובסנהדרין (י"ב:) פרכינן ולית לי' לחזקי' החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן, ומשני טעה בדשמואל דא"ש אין מעברין את השנ' בל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן, והנה לכאורה יש לעיין בטעמא דשמואל, היכן מצינו ענין כזה ליתלות איסור בהואיל וראוי, והלא בסברא כזו יכול אדם לסתור הרבה דיני התורה לדון בהם הואיל וראוי, והנלפענ"ד דשמואל מייתורא דה' דהזה יליף לה דהוה מצי למכתב החדש זה לכם כו' ויש לנו כיוצא בזה דמרבה כה"ג מייתורא, בגיטין (מ"ח.) א"כ לימא קרא ואם כו' אשר לא שדה אחוזתו, מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראוי' להיו' שדה אחוזה יצתה זו שהיא ראוי' להיות שדה אחוזה עש"ה, והוא ממש כנ"ד דמיתורא דה' מרבינן שאפילו ביום שראוי לקובעו ניסן אין מעברין:

כד ובאמת גם דעת חזקי' בזה לא נפלאת היא דכמו תנאי איכא דלא דייקי כה"ג, ובסוט' (ל"ב:) פליגי רבי ורבנן לענין ק"ש ככתבה, ואמרינן שם ורבי שלא יקרא למפרע מנ"ל נפקא לי' מדברים הדברים, ורבנן דברי הדברים לא משמע להו, והרי זה מבואר בדרבנן כדעת חזקי לפי מה שביארנו [ואולי מ"מ מודו רבנן בדשמואל דאפשר דהך דרשא משמע להו לדרש' טפי וכה"ג נתבאר בכ"מ] והנה בזה רבי לטעמי' אזיל דבשבת (צ"ז:) רבי אומר דברי' הדברי אלו ל"ט מלאכות, הרי דדריש מזה חלוק מלאכות מיתורא דה' ושם (ע'.) חלוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל א"ק מחללי מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד, ופריך האי במזיד כתיב ומשני אם אינן ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תניהו ענין לשוגג, והקשו התוס' ל"ל קרא למזיד ת"ל דבלא"ה ליכא לאוקמא קרא במזיד דלא שייך מיתי' הרבה דאטו בתרי קטלא קטלית לי', ותירצו דאי לא הוה לן קרא אחרינא למזיד הוה אמינא מות יומת דתכלב"א, ושה בתוס' ד"ה יכול מבואר דמאן דדריש ממות יומת איצטריך נמי לדרשא דהדברי' עש"ה [וע' תוס' שבת ק"ו ד"ה מה לי ודוק]:

ובזה יתבאר בנקל קישור הדברים שלא הודו לחזקי' בזה לפי שסתר שיטתו, שהרי כבר ביארנו לעיל דאיהי ס"ל ע"כ דלא אמרינן דתכלב"א, וא"כ מות יומת ע"כ אתא לחילוק מלאכו', ואיצטריך עתה לדרשא הדברים, וע"פ דברי התוס' דלעיל, וכיון דדריש ה' א"כ אין מעברין ביום שלשים של אדר, והי"ת יטע אהבת תורתו בלבינו בהוד והדר, ועניני תראנה משרתיו באי היכל חדר בחדר:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה