אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קיד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קיד

שו"ת עמודי אור - סימן קיג

וואלקאוויסק דין שן ורגל שהתור' מיעטה בשמירתן, מה שיש לחדש בזה: (א) בר"פ הכונס (נ"ה:) הכונס צאן לדיר ונעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה פטור, וגרסינן עלה איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' זהו כראוי, היינו שמירה פחותה כמבואר בסוגיא שם, והיא השמיר' האמורה בש"ח כמבואר בב"ק (מ"ד.) דש"ח ששמר שמיר' פחותה כלתה שמירתו, וכבר האריכו בזה התוס' בכמה מקומות, ונלענ"ד דכ"ז בסתם בהמה, אבל אי אנקטה ניגרי ברייתא בעיא שמירה מעולה, ושמירה פחותה לגבי דידה לאו שמירה היא, ומנא אמינא לה מההיא דאיפלגו רבה ור"י (ב"ק נ"ו:) בשומר אבידה רבה אמר כשומר חנם, ור"י אמר כש"ש ושם (נ"ז:) מסיק רבה מודינ' בבעלי חיים דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואפילו שומר חנם בעי למיעבד להו שמירה מעולה, דשמירה פחותה בדידהו פשיעותא היא ע"ש ברש"י, ולענ"ד דה"ה לענין שן ורגל בכה"ג בעי נמי שמירה מעולה דמאי שנא ודוק ועיין ח"מ סי' שצ"ד ודוק:

ב תו תנן התם נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור, הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין, וגרסינן עלה (נ"ו:) הוציאוה ליסטים פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי, ל"צ דקמו לה באפה כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה א"ר המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, מעמיד פשיטא ל"צ דקם לה באפה, א"ל אביי לר' יוסף הכישה אמרת [במקל אמרת לן בההיא דמעמיד ומש"ה מיחייב רש"י] ולסטים נמי דהכישוה [במקל ואשמועינן מתניתין דהכישה במקל היינו משיכה רש"י] וכן פירשוהו התוס' והרא"ש דמיירי דהכישוה לגוזלה ע"ש:

והרואה יראה כמה יש לתמוה בפירוש זה, דלשיטת רש"י מאי שיאטי' דהאי תנא לאשמועינן הכא דין משיכה דהכישה במקל היינו משיכה, ושנוי' היא בקדושין (כ"ג:) בין דיני משיכה, ומאי שנא האי דנקיט, ועוד היכן רמיזא דבמשיכה ע"י הכשה במקל מיירי דלמא בשאר גווני דתני התם מיירי, עוד אני תמי' דמדמי אביי הכישה דמתני' להכיש' דגבי מעמיד, ומאי שיאטייהו אהדדי, הא התם מיירי בהכישה שלא לגוזלה כמו שפירשו בה הפוסקים ז"ל (עיין טוש"ע סי' שצ"ד) ומתניתין מיירי בהכישוהו לגוזלה, וביותר דהא ללישנא קמא דמפרש דקמו לה באפה, ע"כ לאו היינו משיכה לקנותה, ודמיא ממש לההיא דמעמיד, ואביי מוקי לה באנפין דלא שוין כלל, דהכישה דמעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו מוקים בהכישה שלא על דעת קנין, והכישה דליסטים מפרש מתורת קנין משיכה ודוק:

שוב קשה לי לשיטת ריצב"א בתוס' (כתובו' ל"א: ד"ה ובר"ה) דלאביי (בב"ב פ"ד:) לא קניא משיכה ברה"ר לענין גניבה וגזילה, ואיך נקטה מתניתין דהוציאוה סתמא קנו לה הא הוציאוה סתמא לא קניא ברה"ר לאביי, וע"כ דאביי לא מפרש לה בתורת קנין ודוק היטיב. (ג) מכל הלין, לולא דברי רבותינו בפירושם ז"ל, הי' נלענ"ד לפרש הסוגיא באופן אחר, דהש"ס קאי לפרושה למתניתין ממש כההיא דמעמיד דלא נתכוין לקנותה, אלא שמתחייב בה לפי שקירבה להזיק, וכבר ביארנו דבנקטה ניגרי ברייתא עלולה ורהוטה היא יותר להזיק, וגרסינן (בב"מ ל':) בההיא דזקן ואינו לפי כבודו דלא מיחייב בהשבת אבידה, אמר רבה הכישה [לבהמת אבידה] נתחייב בה, ומפרשינן לה (בב"ב פ"ח.) משום דנקטה ניגרי ברייתא ע"י שהכישה ע"ש, וכ"ה ברא"ש, והיינו פירושא דשמעתין דמוקי לההיא דמעמיד בהכישה דאנקטה בזה ניגרי ברייתא ולפיכך רצתה לקמת חבירו ולולא שהכיש' אפשר הית' חוזרת למקומה לבעלי', וזה אנקטה נגרי ברייתא ומתחייב מי שהכיש' בנזקה, והדברים מבוארים בפשוטם דכיון דהכישה שווי' אבידה ונתחייב בהשבתה לבעלים כההיא דהכישה נתחייב בה והמעיין בש"ס (בב"מ שם) באביי דהוי יתיב קמי דרבה חזא להנך עיזי דקיימו שקל קלא ושדא בהו א"ל איחייבת בהו קום אהדרינהו, נלענ"ד דלאו בעזים של אבידה הי' אלא עזים סתם, וכיון שהכישם אנקטינהו נגרי ברייתא ושוינהו אבידה, דהשתא יש לחוש שיאבדו וכיון דאיהו עביד איחייב לאהדורינהו ודוק] וכיון שהוא שומר עלי' מדין אבידה ממילא חייב בנזקי' כדין השומרים שנתחייבו בנזקי בהמה, ואולי יש לומר בביאור יותר דכיון דהכישה שוי' אבידה וזה שייך בכל בהמה כמו שביארנו, ונעשה שומר עלי' ככל שומר אבידה ואע"ג דכל שומר אבידה צריך משיכה או הגבהה שתיקום האבידה ברשותו [והכא לכ"ע הוא נעשה שומר עליו בגדר שומר שכר אפי' למ"ד שומר אבידה כשומר חנם, הא אמרינן דבבע"ח דנקטו נגרי ברייתא מודו דצריך שמירה יתירא כש"ש, וכמ"ש למעלה] וכאן הא אחר שנעשית אבידה אחר שהכישה, לא עשה בה שום קנין, אולי במאי דשויא הוא אבידה, וזולתו לא היתה אבידה אין צריך קנין כלל, תדע שהרי הרא"ש ועמו הרבה מהפו' ס"ל דבכל שומר כיון שהניחו הבעלים לפניהם ונסתלקו משמירת הפקדון ע"פ השומר שהבטיחם לשמור מאז מתחייב בשמירה אפילו לא עשה שום קנין, עיי' בח"מ סי' רצ"א, וכ"ש כאן שהוא בעצמו אנקטה נגרי ברייתא ממילא נסתלק מעליו שמירת הבעלים שהוא הי' די לו לשומרה שמיר' פחותה בגדר שומר חנם, וזה עשאה מועדת לרוץ שצריכה עתה שמירה מעולה בגדר שמירת ש"ש, וכיון שהוא עשה זה ודאי מתחייב בשמירתה, ואולי בכה"ג גם הרמב"ם דס"ל דבשאר שומר צריך משיכה, היינו דהבעלי' אין להם לסמוך על השומר ולסלק שמירתם כל זמן שלא משך ולא עשה קנין לצורך השמירה, אבל בנ"ד שנעשה הדבר [ר"ל סילוק שמירת הבעלים] על ידו של זה, ודאי דהוא מחויב בשמירתה, וביותר דיש לדון בפשוטו דהכא תרווייהו בהדי הדדי קאתו מה שאנקטה נגרי בריית' ע"י שהכישה, וממילא הוי נמי משיכה בההיא שעתא שיתחייב עלי' ככל שומר אבידה, דהא הכישה במקום קנין משיכה קאי, ואולי כך כוונת רש"י דהכישה הוי משיכה ודוק, ואין כוונתו משיכה ע"ד גזילה, אלא משיכה מתורת שמירה אלא דלא משמע כן שהי' לו לפרש כן בהכישה דמעמיד בהמת חבירו ודוק, ומתניתין נמי אע"ג דברישא בפרצוה ליסטים לכותל ויצאה הבהמה לאטה והזיקה פטורים, אבל הוציאוה ליסטים, ומפרש הש"ס דהיינו שהכישוה אע"ג דלא כיוונו כלל לגוזל', מ"מ ע"י שהכישוה נקטוה ניגרי בריית' וחייבין בנזקה ודוק היטיב:

והירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש שמפרש דבהוציאוה לקנותה מיירי משמע לי דהירושלמי לא מוקי לה בהכישה כלל והירושלמי מפרש כס"ד דש"ס דילן דמיירי דגזלוה ודוק:

ד שוב ראיתי בירושלמי (ב"ק פ"ד ה"ד) אהא דתנן התם שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אמר רבי אבא בר רב הונא הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקי', פי' דיליף דכמו בשור האיצטדין שמסבבין לו שיגח פטרתו התורה ממיתה, משום דעשה ע"י שהגיחוהו, ואע"ג דיש מקום לומר שגם זולת שהגיחוהו הי נוגח כשאר שורים הנוגחים, לא אמרינן כן אלא תלינן נגיחתו בסיבה איצטדין, הכי נמי המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה תלינן נזקי' במה שהכישה, וממילא מתחייב ע"ז המכיש, עכ"פ הרי מבואר בירושלמי ממש כפירושינו, דההכשה היא מסבבת נזקה ולכך מתחייב המכיש, ולמה לא נפרש כן גם בש"ס דילן ולסטים נמי שהכישוה על דרך זה, ולא לצורך משיכה לגוזלה, ומ"מ הדבר צריך ביאור קצת דבש"ס דילן (ב"ק כ"ד:) אמרינן דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל כלב [ומ"מ המשסה פטור דחשיב לי' הש"ס השסוי גרמא בעלמא, ופשוט לחלק בין השסוי להכישה ודוק] ולענין מיתה ג"כ פטרו הרמב"ם פי"ו מה' נזקי ממון כשור האיצטדין, ועי' במראה הפנים בירושל' שם (ועי' תוס' בב"ק שם ד"ה המשסה) ומ"ט בהכיש' פטור בעל הבהמה והמכיש לבדו מתחייב בכל הנזק, ונלענ"ד פשוט לחלק בין הנושאים, דבב"ק (י"ט:) אמרינן כשכשה בזנבה אם כדרכה פשיטא דפטורה בר"ה דכי יאחזנה בזנבה וילך, וכל שאין בה שינוי משאר בהמות הא התורה התירה לבעה"ב שתהא בהמתו מהלכת בר"ה, וכ"כ הרי"ף בב"ק דשן ורגל דפטורים בר"ה היינו משום דאורחי' הוא, וא"כ אין לחייב על מה דעבדה בהמה כי אורחה, כל שאין במעשי' שינוי מבשאר בהמות, הלא בפירוש התירה זה התורה, ולא חייבה בעליו בנזקי' כי אורחה, אבל אם היא רגילה בכשכוש יתירה שלא כדרך שאר בהמות, מבעי התם בש"ס, ועי' בירושלמי (ב"ק פ"ב ה' א') מבואר כן להדיא, דאם הבהמה הורגלה בדבר משונה מחברותי' שוב מוטל עליו ללכת אחרי' גם בר"ה לשמרה מנזק זה, דהא גופי' מקרי שינוי ותולדה דקרן, שהתורה פטרה שן ורגל בר"ה בסתם בהמות דהוי כאורחייהו, אבל על המשונה במעשי' לא פטרתו תורה, ולפ"ז במשסה כלבו של חבירו דמבואר בש"ס שם שאין כל הכלבים משתסים להזיק ע"י שיסוי כדאמרינן שם כיון דידעת בכלבך דמשסי לי' ומשתסי לא איבעי לך לאשהוי מבואר הדבר שדנו ז"ל כיון דכלב זה משונה הוא משאר כלבים, שהתירה התורה להניחו מהלך בר"ה שאין מוטל עליו יותר, דכי יאחזנו בידו תמיד וישמרנו, אבל זה שהוא משונ' דמשסי לי' ומשתסי, לא הי' לו לשהוי' בלי שמירה כלל אף בר"ה:

והנה כל זה שייך בשסוי דשייך רק בכלב מיוחד ומשונה משאר כלבים, משא"כ המכיש בהמת חבירו, שזה שייך בכל בהמה שע"י הכשה תרוץ ותזיק, אי אפשר לדון כיון דידעת בבהמתך דמכישו לה והיא רצה ומזקת לא הי' לך להוציאה בר"ה, שהרי התירה התורה להוציא בהמה לר"ה, ואורחה הוא לצאת לר"ה והכשה שייכא בכל הבהמו', וחזינן דפטרה תורה ע"ז, לכן המכיש חייב ודוק:

באופן שלענ"ד הדין דין אמת, והכישה דש"ס דילן היינו כהכיש' דירו', ואין כאן מחלוקת בין ש"ס דילן להירו', וכל מיעוט במחלוקת עדיף ועי' חדושי רשב"א בב"ק (ל"ט.) שהביא ג"כ הירושל', ש"מ ס"ל שדבריו הם אליבא דהלכתא:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה