אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קיג

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קיג

שו"ת עמודי אור - סימן קיב

וואלקאוויסק שאלה, גזל חמץ ועבר עליו הפסח שדינו שאומר הרי שלך לפניך, אם נשבע עליו מהו שיפטור עצמו באותו חמץ או דמי מעלי' בעי שלומי:

א תשובה, דין זה איבעיין הוא בב"ק (ק"ה.) אם הוא בכלל הדברים שדנין בהן כל דיני שבועה, ואיפשיטא דממונא הוא לענין שבועה, וסיים הרא"ש ע"ז ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעלי', וכבר תמהו ע"ז מהרש"ל ביש"ש והמל"מ פ"ג מה' גזילה דמנ"ל הא, ועוד שהוא נגד סוגיא ערוכה דב"ק (ק"י:) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנה הוו למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית, ואי אמרת מקבלי מתנות הוו מתנה קאמר רחמנא דניתב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא, ואי איתא דכיון דנשבע אף לנגזל גופי' מחוייב דמי חמץ מעלי', א"כ אפי' יורשין הוו, הוו ירתי דמי מעלי':

ב ונלפענ"ד ליישב דברי הרא"ש בשלשה פנים בס"ד, והנה התוס' שם הקשו (בד"ה מאי נ"מ) אמאי לא פשיט לי' מדידי' דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד לא יצא, אלמא מקבלי מתנות הוו דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשביק להון אבוהון יהיב להון וסיימו התוס' דבחד מינייהו גרסינן רבה, ולעיל שם ילפינן טעמא דמלתא דלא יצא בפחות מש"פ דכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן, ולכאורה יש לתמוה איך יליף מלשון השבה דבעינן ש"פ, והא בב"ק (צ"ח:) דרשינן והשיב את הגזילה כעין שגזל דמכאן דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, הרי בהדיא דבאיסורי הנאה קרינן השבה אף דלא שויא מידי:

והנלפענ"ד דלאו מלשון השבה דריש לה אלא בירורן של דברים כך הוא, דבפ' צו (ויקרא ה') כתיב והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה כו' והיינו בלא נשבע, שוב כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושילם אותו כו', לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו הרי דגבי שבועה נתינה כתיב, וקי"ל פסחים (ל"ב.) ובש"ד דאין נתינה פחות מש"פ, ולפ"ז גבי גזל הגר דכתיב בי' (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו ואם אין לאיש גואל האשם המושב כו' ואנתינה דלעיל קאי, וא"כ שפיר ילפינן בהאי השבה דבעינן ש"פ, אך באמת הא מילתא דבנתינה בעינן ש"פ לאו מילתא פסיקתא היא, וכבר האריכו בזה התוס' (בגיטין כ'. ובב"מ מ"ז. ובשבת כ"ה:) ושאר מקומות דאיכא דוכתי דלא אמרינן הכי, (ועי' בנוב"י מה"ת חיו"ד) ולפ"ז בהא פליגי רבה ורבא דמ"ס דהאי נתינה לית' בפחות מש"פ להכי באין בו ש"פ לכל כהן לא יצא, ומ"ס דהאי נתינה איתא בפחות מש"פ, ואף באיסורי הנאה יוצא אי יורשין הוו, כמו בגזל דעלמא, ולפ"ז עולים כהוגן דברי הרא"ש מאחר דע"כ הך איבעיא פליגא על ההיא, והרא"ש ס"ל דנתינה דהכא נתינה מעלי' בעינן, ולהכי לא מיפטר בהאי חמץ וממילא משלם לי' דמי מעליא ודוק היטיב:

ג עוד נלפענ"ד ביישוב דברי הרא"ש דבאמת הגירסא שלפנינו, בהך איבעיא דדף ק"י למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח (ובדקתי בכל הגמרות והנוסחא היא כן] ובפשוטו יש לפרש דהך איבעיא אזלא אליבא דר"ש, דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, ומיירי שהגר גזל החמץ, או קיבל פקדון באחריות אונסין, ועבר עליו הפסח דהשתא אי הוה גבי' הי' אומר הרשל"פ ובא אחר וגזלו מיד הגר, והוצרך הגר לשלם לנגזל דמי מעליא, והנה דבר פשוט הוא דלר"ש נמי אם החמץ עדיין ביד הגזלן השני הרי הוא מחזירו לגזלן ראשון, ואומר לו הרי שלך לפניך ואין לו עליו כלום, אך אם הגזלן השני נשבע עליו לגר ומת הגר שפיר מיבעי לי' לרבא, דבזה ודאי אי הוה הגר קיים הי' מחזיר אף אחר שבועה ולא שייך לחיובא כיון דלא שוה פרוטה, וכמו שהקשו התוס' באמת] כיון דאהדר לי' האי חמץ גופי' דגזל מיני', כמו שהי' באיסורו שפיר קרינן בי' השבה מעליא, אך מיבעי לי' לגבי כהנים דמתנה קרי' רחמנא, ומתפרשת בזה הסוגיא יפה ולא נצטרך להגיה רבה במקום רבא, והנה כל עיקרה של איבעיא זו [לפי הפי' שכתבנו] לא שייכא לדידן דלא ס"ל כר"ש, אך בגזל חמץ קודם הפסח ועבר עליו הפסח שפיר חייבי' הרא"ש דמי מעליא דהא השבה מעליא דהיינו נתינה בעינן בה וכמימרא קמייתא דרבא ודוק:

ד עוד ראיתי בעניי לחקור בזה, ולבאר דברי הרמב"ם הסותרים לכאורה שכתב (בפ"ג מה' גזילה ה"ה) בענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאם כפר בו אחר שנאסר בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש, ומשמעות לשונו שאינו מחזיר לו החמץ רק משלם לו קרן מעלי' וכדעת הרא"ש, וע"ז תמה המל"מ שם שהרי (בפ"ח שם ה' ח') כתב הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן, לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשין ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמי' כשעת הגזילה, שאם יתנה להם עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה, ואלו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרשל"פ כמו שביארנו עכ"ל, והא הכא ג"כ ע"כ בנשבע עליו מיירי דאלת"ה לית להו לכהנים זכי' בגווייהו, ומ"מ כתב שלגר עצמו הי' אומר הרשל"פ, וראיתי במל"מ שם שהביא דברי מהרש"ל ביש"ש דס"ל דאף בנשבע על החמץ קודם הפסח, מ"מ יכול לומר לו אחר הפסח הרשל"פ, והמל"מ דחה זה מהירושלמי פ' הגוזל אילפא אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה ע"כ, הרי זה דלא כדברי מהרש"ל ז"ל והיא הלכה מוסכמת לדעתו של המל"מ ז"ל, והמתבאר עוד מדברי הירושלמי הללו דדוקא נשבע לו קודם הפסח משלם לו אחר הפסח חמץ יפה, אבל נשבע לו אחר הפסח אומר לו הרשל"פ וזו היא ג"כ סתירה להרא"ש, ולפענ"ד יש לדון דבאמת לא נתבאר יפה מאיזה טעם נחלק בין נשבע קודם הפסח לנשבע לאחר הפסח, ונראה דאילפא לטעמי' דס"ל בב"ק (ק"ו.) דשבועה קונה אפי' אתו עדים אח"כ פטור דקני' בשבועה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור, שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אינו משלם כו' ע"ש, רק בהודה מעצמו גזה"כ הוא דמחייב בהשבה, ומ"מ י"ל בפשוטו דקנינו לא פקע, וזה מתבאר ממסקנא דסוגיא שם דמה שמשלם בהודה מעצמו, היינו דמאז מתחיל חיובא דידי', שכך גזרה תורה, אבל החיוב דקודם פקע ע"י השבועה, דאמרינן רב המנונא הכי קא קשיא לי' עלי' דרב אי אמרת בשלמא נשבע כי אתו עדים חייב אמטו להכי מחייבינן לי' קרבן אשבועה בתרייתא אם השביע עליו כמה פעמים הואיל ויכול לחזור ולהודות, וחיובא איכא גבי' ולא פקע כלל ע"י שבועה, דהא אי אתו עדים יתחייב אלא אי אמרת כי אתו עדים פטור, מי איכא מידי דאילו אתו סהדי ומסהדי בי' פטור ואנן ניקום ונחייבי' קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות, השתא מיהת לא אודי, פי' כיון דההודאה אינו מחייבתו למפרע דהא שבועה קונה, אלא גזה"כ הוא דאחר ההודאה חייב הוא ליתן, א"כ קודם שבועתו אין חיוב כלל, והוי כפירת דברים ודוק היטיב כי זה נכון לענ"ד בצורת השמועה:

ולפ"ז הדבר עולה כהוגן דבנשבע עליו קודם הפסח דהחמץ אז בר דמים ובר קני' הוא, שפיר קני' הגזלן אליבא דאילפא ולא מהדר לי' אחר שנאסר כיון שקנה אותו לגמרי, משא"כ בנשבע לאחר שנאסר לא שייך בי' קנין כלל, דלא שוי מידי להכי מהדר לי' החמץ ובקנין כהאי שהוא ממילא לא שייך לומר שבועה קונה בדבר דלא חזיא למידי ודוק היטיב, וכל זה אילפא לשיטתו ס"ל הכי, אבל אנן דס"ל שבועה אינה קונה שפיר נוכל לקיים דינו של המהרש"ל דאף בנשבע עליו קודם הפסח אומר לו אחה"פ הרשל"פ:

ה ולא עוד אלא שלפענ"ד בנשבע עליו אחר הפסח יש לדון ע"ז מטעם אחר דבב"ק (ס"ו.) פליגי רבה ור"י דרבה ס"ל יאוש קונה בגזילה, ור"י ס"ל אינו קונה מתיב ר"י לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרשל"פ והאי כיון דמטא עידן איסורי' ודאי מיאש, ואי ס"ד יאוש קני אמאי אומר לו הרשל"פ דמי מעלי' בעי שלומי לי', א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות עכ"ה, ודבר ברור הוא לפענ"ד דלא אמרינן הכי לרבה אלא בסתמא, אבל אי גלי דעתי' דניחא לי' בי' הא חזינן דרוצה לקנות ודאי קנה, ולפ"ז בתבעו אחר הפסח ונשבע עליו אין לנו גילוי דעת יותר מזה דניחא לי' בי' ודאי קני' לרבה ודמי מעליא בעי שלומי לי', באופן דלרבה הדבר הוא כך דבנשבע עליו אחר הפסח, דהשתא גלי דעתי' דניחא לי' בי' אחר שנתייאשו בעליו קני' ומיחייב בהשבה דמי מעליא, משא"כ בנשבע לו קודם הפסח דההיא שעתא אכתי לא נתייאשו בעליו ממנו ולא קנו לי' ומכי מטא זמן איסורא דמייאש מרא מיני', שוב אין לנו גילוי דעת בזה שהוא רוצה לקנותו וא"כ יכול לומר לו הרשל"פ, והנה הרא"ש בב"ק שם מספקא לי' אי הילכתא כרבה ע"ש, ובטור חו"מ (סי' שנ"ג) שכתב דלחומרא קי"ל כרבה שאם קדש הגזלן אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט מספק, ולכאורה בנ"ד לא הו"ל לחיובי' בדמי מעלי' מספק דהא לרב יוסף דס"ל יאוש כדי לא קנה, א"כ לא קני הנגזל אף ע"פ שרצה לקנותו, ושפיר מצי למימר לי' הרי שלך לפניך אפי' נשבע אחר שנאסר, וכיון דמספקא לי' להרא"ש אי הלכתא כרבה או כרב יוסף, אמאי פסק דמשלם דמי מעליא דהא ספק ממונא לקולא אזלינן בי', אך זה אינו דבנשבע דתשלומין דידי' כפרה הוא אזלינן בי' לחומרא ומדוקדק בזה יפה לשון הרא"ש ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא] וראי' לזה שהרי באיבעיא דשני שותפין כיצד משלמין את הכפר (בב"ק מ'.) פסק הרמב"ם ז"ל לחומרא כל אחד משלם כופר שלם, וכבר ביאר שם הה"מ ז"ל טעמו דכיון דכפרה אזלינן גבי' לחומרא והכא נמי דכותה ודוק, וכ"כ התוס' בפשיטות בכתובות (ל': ד"ה זר) דבתשלומי כפרה חייב בספק עש"ה, ומעתה אין שום סתירה מסוגיא דב"ק ק"י לדעת הרא"ש דיוכל לפרשה בשני פנים, או דס"ל לרבא דיאוש לא קני כלל [וכחד שנויא דב"ק ס"ז:] או דהתם מיירי בנשבע לו קודם הפסח וכמו שביארנו:

(הג"ה ע"ש שהקשו אהא דתנן (יבמות צ"ט:) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה דאם אכלו תרומה אין משלמין קרן וחומש, ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק, ותירצו דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן, ולפ"ז צריך לומר שהכפרה תלוי' בהפרשה, והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שאינו צריך להפריש כו', ודבריהם ז"ל צריכים תלמוד דבירושלמי (תרומות פ"ו) פליגי בזה רבי וראב"ש דכתיב בתשלומי תרומה ונתן לכהן את הקדש שהתשלומין נעשין תרומה, רבי סבר נתינתו מקדשתו, וראב"ש סבר הפרשתו מקדשתו, ושם לעיל מינה גרסינן בירושלמי אם רצה הכהן למחול איכו מוחל בשלא הפריש, הפריש ואחר כך אכל פלוגתא דר' וראב"ש ע"ש בכל הסוגיא, משמע דלר' דס"ל נתינתו מקדשתו לא מהני מחילה אחר הפרשה, ועי' ר"ש במס' תרומות שם ואיך יסתום רבי במתניתין היפך דעתו, וגם לדבריו הי' מקום לתקן בההיא דיבמות שיתנו התשלומין זה לזה, דהשתא וממ"נ יצאו י"ח אלא דבירושלמי שם משמע דבמקום דאין שם חיוב נתינה גם לרבי הפרשתו מקדשתו כגון באכל תרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן] ואולי נאמר גם בבכי התערובות, כיון דמספק פטורין [מצד חיוב תשלומין] בהא נמי הפרשתו מקדשתו ודוק אכמ"ל):

ו וביותר נלפענ"ד אף לדעת הפוסקי' דלא קי"ל כרבה ויאוש כדי לא קני, מ"מ בזה כ"ע מודו שהרי פשוט דיאוש כי האי הוי הפקר וכדקי"ל בשור הנסקל שהוזמו עדיו שכל הקודם בו זכה, [ועיי' בנה"מ סי' רס"ב שחידש לחלק בין יאוש להפקר דיאוש אינו יוצא מרשות בעליו עד שיבא לרשות זוכה, ולהכי לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתא לידי', או שנסתלק היאוש קודם שזכה בו אחר רק במה שנאסר לכל העולם הוא כהפקר ממש עש"ב, ותמוה לפענ"ד דא"כ מאי פריך ר"י בסוגיין לרבה מגזל חמץ דלדידי' נמי תיקשי דהא יאוש כי האי הוה הפקר גמור ודוק], והנה בגזילה לא מהני יאוש כיון דבאיסורא אתא לידי' והקנין אחר הגזל הוה חטא שני, כמבואר שם (ס"ז:) דגם לענין שינוי גבי גנב שקונה גוף הגניבה מיקרי שנה בחטא, וה"ה ביאוש עש"ה, ולפ"ז בהאי חמץ שנתייאשו בעליו ממנו, וזה נשבע עליו אחר הפסח וגילה דעתו שחפץ לקנותו כמ"ש, והקנין הוא לטובתו של נגזל שהרי אם נאמר שלא קנהו יאמר לו הרשל"פ משא"כ אם קנה ישלם לו דמי מעליא, למה נגרע כאן כחו של נגזל, ורב יוסף הוה פריך לרבה למאי דס"ל יאוש קני דינא הוא אף זולת רצון הגזלן וגילוי דעתו דבעי לקנותו, ושפיר פריך לי' מגזל חמץ ועבר עליו הפסח [ובלא נשבע דליכא גילוי דעת] ועלה משני רבה שפיר כי אמינא אנא יאוש קונה היכא דזה מתיאש וזה רוצה לקנות, הא גבי חמץ זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, משא"כ בנשבע למה שביארנו דהוה הפקר גמור, וגזלן גילה דעתו שרוצה לקנות אף ר"י מודה ודוק, ובזה יעלו כהוגן מאד פסקי הרמב"ם ז"ל דבפ"ג בנשבע לאחר שנאסר פסק שישלם קרן, והיינו דמי מעליא מהאי טעמא דזה נתייאש והאי גלי דעתי' בשבועתו דניחא לי' בי' וקני' [אע"ג דכתבנו לעיל לאילפא דלא שייך לקנות בשבועה דבר האסור בהנאה, היינו זכיי' דשבועה אבל לא מה שנעשה הפקר וזה מתכוין לקנותו, ודאי אשכחן בכ"ד זכי' באסורי הנאה], ובפ"ח פסק הדין דלכהנים משלם תמיד דמי מעליא משא"כ אלו הי' הגר קיים יש פנים שיאמר לו הרשל"פ, היינו בנשבע עליו קודם הפסח, וכמ"ש [והמדקדק יראה שבפ"ח יותר נוטה לפרש שהשבועה היתה קודם הפסח שכ' שאם יתנה להן עכשיו אינה מתנה משמע שהי' לו ליתן להם קודם הפסח, והיינו ע"כ בנשבע והודה קודם הפסח ודוק] והדברים נכונים בס"ד:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה