שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן קיב
וואלקאוויסק שאלה לבאר דין שינוי רשות ואחר כך יאוש אי מהני בגניבה וגזילה:
א תשובה, דין זה הוא מחלוקת בש"ס ונמשך מזה מחלוקת הפוסקים כמו שיבא לפנינו, גרסינן בב"ק (קט"ו.) גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר"י משמי' דרבי ינאי אמר הדין עם השני, ואיפלגו אמוראי בסוגיין במאי פליגי רב ור"י, ורב זביד מפרש דפליגי בשינוי רשות ואח"כ יאוש, דר' יוחנן סבר יאוש ואח"כ שינוי רשות קונה, ושינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, ורב סבר לא שנא, והנה הרי"ף לא הביא אוקימתא דרב זביד, והרמב"ם פ"ה מה' גניבה פסק כרב, ותמהו נ"כ עליו למה פסק כרב נגד הכלל דרב ור"י הלכה כר"י, ובש"ע חו"מ (סי' שנ"ג וסי' שנ"ו) פסק המחבר כהרמב"ם, והרמ"א הביא דעת הרא"ש, והש"ך בסי' שנ"ג הכריע כהרא"ש:
(הג"ה והנה רש"י מפרש ירדן שנטל היינו ששטף כהר כלים וש"ד, והתנא על יד הירדן הי' לכך נקטי', ואולם התשב"ץ (ח"ג סי' ק"צ) מפרש לה ע"פ הברייתא, הוא בירושלמי (חלה פ"ד ה' ה') אית תנא תני הירדן מח"ל אית תנא תני הירדן מא"י כו' עשה הירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ע"כ, ונראה שלזה כיוונה גם ברייתא דש"ס דילן, לענין מצות התלויות בארץ להלכות שבין עבר הירדן לא"י, וע"פ הירושלמי הזה מתבאר לענ"ד אגדה דש"ס דילן (כתובות קי"ב) א"ל בר אמוראה לבר ארעא דישראל האי תאלאתא דקיימא אגודא דירדנא כמה גדריתו מינה, א"ל שיתין כורי אמר ליה אכתי לא עייליתו בה אחריבתוה, אנן מאה ועשרים כורי הוה גדרינן מיני' א"ל אנא נמי מחד גיסא קאמינא, ולכאורה תמוה, כיון ששאל לו בסתם כמה גדריתו מינה, למה השיב לו באמת מה שגודרים מצד אחד וכי זו דרכה של תשובה סתומה, אבל הענין מבואר ע"פ הירושלמי כהאי דתנא דמשפת הירדן של צד א"י מתחיל השייך לעבר הירדן, וא"כ השפה ההיא, היא גבול שבין השבטים, וקי"ל (ב"מ ק"ז.) אילן העומד על המיצר חולקין בעלי השדות שמזה ומזה, ולפ"ז התאלאתא ההיא שהיתה עומדת אגודא דירדנא, שייכים פירותי' מחצה של צד א"י לבני א"י, וצד השני לבני עבר הירדן דהא השרשים של דקל זה מתפשטים בקרקע שתחת הירדן, והירדן וקרקעו שייך לבכי עבר הירדן, ולזה כששאלו כמה גדריתו מינה, ר"ל כמה הם מלקטין ממנה, השיבו כהוגן שהם מלקטים לחלקם שיתין כורי, וכמו שביאר לו דבריו מחד גיסא קאמינא הוא הצד השייך להם כמשנ"ת: ותחלה נשים לב לראי' שהמציא שם הש"ך לדעת הרא"ש מסוגיא דב"מ דפריך הש"ס לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, ת"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה, וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב מי קא חזי לי' דמיאש תרגמא רב פפא בלסטים מזויין כו', והוכיח הש"ך דמאי קשיא לי' להש"ס דילמא ס"ל לאביי דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני, ולהכי קני לה זה שנתן לו הגנב ביאוש הבעלים אחר שבאת לידו דעיקר דיוק הש"ס כאן דמיירי בלא יאוש ובכמה דוכתא תני דיני גניבה וגזילה ומתפרשין לאחר יאוש, היינו דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה משמע תיכף שנטל מזה נתן לזה, ולא הי' שהות בינתים כלל, מ"מ מה שנתן נתן, עלה פריך הש"ס הא לא חזי שיתייאשו הבעלים בנטילתו, וא"כ מצינן לאוקמה שאח"כ נתייאשו הבעלים, אע"כ ס"ל לסתמא דש"ס כר"י דלא מהני ש"ר ואח"כ יאוש, את"ד ז"ל [ועי' נתיבות המשפט בביאור דבריו] ובזה הוכיח דהרי"ף נמי ס"ל כר' יוחנן, והא דלא פירש ולא מייתי מילתי' דרב זביד כלל ואני בעניי איני רואה הכרע מזה בדעת הרי"ף, דהא מבואר בדבריו בכמה מקומות דיאוש ושנוי רשות קונה ומסתימת דבריו נראה באמת דל"ש אם קדם היאוש או הש"ר קנה בכל ענין, ולכך לא הביא כלל מחלוקת זו וכדמות ראיה לזה דלא שנא אליבי' אם קדם היאוש או קדם השנוי רשות, דהא אמרינן סנהדרין (מ"ט:) אמר רבא אמר ר"ה כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר [לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר את המאוחר כו' רש"י] בר ממקומות שנתפרשו שסידרן דוקא, וא"כ ביאוש ושינוי רשות כשלא נתפרש דסדרן דוקא, הרי כשאר מקומות שלא נתפרשו ואין מוקדם ומאוחר ודוק], היינו דסמך במאי דפסק כאביי בב"מ דלא מהני יאוש שלא מדעת משום דבאיסורא אתא לידי', ומה"ט נמי לא מהני ש"ר ואח"כ יאוש, כיון דבאיסורא אתא לידא דלוקח כ"ז מתבאר בדברי הש"ך ז"ל:
ב ואני בעניי תמה ע"ז, וכי נחלק אדם בדבר דיאוש לא מהני היכא דבאיסורא אתא לידי', ולמה תלה מרן הש"ך דבר זה בהכרעת הש"ס כאביי, והא מבואר בסוגיא דב"מ (שם כ"א:) בפלוגתא דאביי ורבא בענין יאוש דאמרינן בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דלא הוה יאוש, ואע"ג דשמעיני' דמיאש לסוף לא הוה יאוש דכי אתא לידי' באיסורא אתא לידי', הרי מבואר בסוגיא זו דהיכא דאתא לידו באמת מקמי יאוש לא מהני היאוש אח"כ, ועיקר סברת רבא דמהני יאוש שלא מדעת, היינו דאמרינן בדבר העומד ליאוש, אף ע"ג דאכתי לא ידע דנפל מיני' ולא אייאש, מ"מ אמרינן כיון דלכי מתידע לי' מתייאש חשבינן לי' כמיואש מהשתא, ונמצא שקדם הייאוש להגעת הדבר ליד המוצא, ובזה נחלק אביי וס"ל דבכה"ג נמי לא חשבינן לי' כמיואש רק משעת היאוש בתר דמתידע לי', וכיון דמקמי הכי מטא ליד המוצא הא נמי מקרי באיסורא אתא לידי', ואולם בגניבה וגזילה שאנו דנין אם מהני שינוי רשות ואח"כ יאוש הרי דינינו בדבר שהי' ידוע העדרו להבעלים, אלא שלא נתייאשו ממנו ונתייאשו אח"כ אחר שהגיע ליד הלוקח, ובזו אין אנו צריכין לדעת אביי כלל, דהא כ"ע מודו בה כפי דעתו של הש"ך ז"ל שדימה באיסורא אתא לידו דלוקח מגנב או גזלן קודם יאוש, לבאיסורא אתא לידי' דמוצא דבר לפני יאוש. ואני תמיה לפי דעת הש"ך ז"ל שדימה דין זה דש"ר ואח"כ יאוש להיכא דבאיסורא אתא לידי' דמוצא או גזלן, א"כ איך קאמר הש"ס בפשיטות דבדבר שיש בו סימן אע"ג דנתייאש לבסוף כ"ע לא פליגי, והרי רב משמי' דר' חייא דס"ל ש"ר ואח"כ ייאוש מהני חלוק בזה, וס"ל דמהני יאוש אף ע"ג דבאיסורא אתא ליד הלוקח, ומהיכא פסיקא לי' להש"ס דכ"ע לא פליגי, ואיך נאמר שיסבול לשון כ"ע ל"פ בדבר שאבות העולם חלוקין בו, ומאי דוחקי' דהש"ס בהכרעה זו אלו הי' בזה מחלוקת:
ג והנה בב"ק (ס"ו.) פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דגזילה נקנית לגזלן בייאוש, ור"י ס"ל דייאוש לא קני לגזלן גופי', ומפרש לה הש"ס דרבה מספקא לי' אי דאורייתא קני יאוש לגזלן או דרבנן, אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרא מינה קני לי' או דילמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידי' בהיתירא אתא לידי', אבל האי כיון דבאיסורא אתא לידי' מדרבנן הוא דאמור רבנן נקני, וכתבו שם התוס' אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתא לידי', כדאמר הש"ס בב"מ בהדיא [היא סוגיא שזכרנו] ואיך בעי רבה למילף מינה לגזילה שתקנה לגזלן בייאוש, ותירצו התוס' דהתם לענין הדמים הוא דמחוייב לשלם דמיו היכא דבאיסורא אתא לידי', אבל גוף האבידה הי' קונה ביאוש אף שנתייאש אחר שבאת לידו:
הנה נתבאר מדברי התוס' שסוגיא דב"מ אינה סותרת אף לדברי רבה דס"ל יאוש כדי קנה, ולחד צד מדאו' קונה גם בגזילה, ואיך הכריע הש"ך מזה סתירה לדעת הפוסקים כר' חייא דשינוי רשות ואח"כ יאוש קונה מנין לנו זה, הא הסוגיא מתפרשת יפה, ואין ענינה למחלוקת זה כלל, ובכל פלפולם של התוס' והפוסקים בגוף הדין אי יאוש כדי קונה או לא לא העלו להכריע מסוגיא זו דב"מ כלל דיאוש כדי לא קנה (דהא ודאי באיסורא אתא לידי'] ולפי שאינה ענין לדין זה כמ"ש התוס':
ד' וע"פ דברי התוס' ז"ל נתבאר לנו בירורן של דברים הללו דלא מסתבר לפרש דבריהם דבאבידה שבא לידו קודם יאוש כשנתייאשו הבעלים אח"כ קנה גוף האבידה, ואינו משלם רק דמיו, דזו לא שמענו, אבל ביאור דבריהם לענ"ד, דלמ"ד יאוש כדי לא קנה היינו טעמא, כיון דעכ"פ חיוב דמים לא פקע מיני' ממילא לא מהני היאוש גם לגוף החפץ, כיון דעכ"פ ממונא אית לי' גבי', וכ"ז שייך אצל הגזלן או המוצא אבידה שהממון של הבעלים בידם תמיד, ומינייהו דידהו אית לבעלים למיתבע אבל לוקח מהם, כיון שנתייאש שוב מוטל חיוב הדמים על הגזלן או המוצא, דהא דאמרינן לענין גזילה שנתייאשו הבעלים (ב"ב מ"ד.) נהי דמתייאש מגופה מדמי מי מייאש, היינו מהגזלן עצמו, אבל לוקח ממנו אם לא ידע שגזולה היא [כהכרעת מרן הש"ך בחו"מ סי' שנ"ג ס"ק ז', דבלא ידע שדבר זה גזול ולא לקח מגזלן מפורסם גם חיוב דמים אין על הלוקח וכשידע שגזולה היא או בלקח מגזלן מפורסם יש חיוב דמים על הלוקח ע"ש היטיב וכ"כ התוס' (בב"ק ס"ז:) תוך ד"ה אמר עולא, דאפי' לרבה דס"ל יאוש לבדו קונה מ"מ גזל ולא נתייאש ונתנו הגזלן בפני הבעלים לאחר ואח"כ נתייאשו הבעלים חייבים לשלם דמים לבעלים ע"ש היטיב ודוק] ממילא נקנית גם גוף הגזילה או האבידה ללוקח וזה דבר נכון ומסתבר, דבכה"ג מהני יאוש אף לר' יוסף, אלא דמ"מ ר' יוחנן בשם ר' ינאי פליג בהא וס"ל כיון דקודם יאוש הוו מצו בעלים למתבעינה ללוקח להחזיר להם גוף הגזילה שוב לא פקע זכותי' גם בתר דאייאש, אבל אין בידינו הכרעה לזה מסוגיא דב"מ כלל, דהתם ביד מי שבא לו ראשונ' מיד בעלים קיימינן וכמשנ"ת. (ה) ובעיקר ראייתו של הש"ך מדפריך הגמרא לאביי כמש"ל, אני בעניי תמי' מאוד, דלדבריו אכתי תיקשי מאי פריך לאביי מהך ברייתא דילמא אביי כרב משמי' דר' חייא ס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני, ולהכי קני' הנוטל מיד הגנב, ואין לומר דפשיטותא דהש"ס למפרך לאביי הוא משום דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [אף שבאמת זה אינו כמו שיתבאר לפנינו בעה"י] הא עיקרא דהאי דינא דפליגי בזה רב ור"י אי ש"ר ואח"כ יאוש מהני הוא אוקימתא דרב זביד בב"ק, אבל אביי גופי' הא מוקי התם פלוגתייהו לפני יאוש ובדר"ח קא מיפלגי, וא"כ לדידי' מצינן למימר דבש"ר ואח"כ יאוש לכ"ע מהני [כמו שהוא לרב ור' חייא אליבא דאוקימתא דרב זביד] ומנ"ל להש"ס להקשות לאביי דילמא מהני לדידי' ש"ר ואח"כ יאוש:
ובפשיטות יותר יש לתמוה, הא רבה דהוא רבי' דאביי ס"ל (בב"ק ס"ו.) דיאוש קני בגניבה וגזילה, ולדידי' ודאי מהני גם ש"ר ואח"כ יאוש, דלא גרע מיאוש גרידא, [ולענין הדמים נתבאר לפנינו בס"ד] והא אע"ג דבב"ק שם אותבי' אביי לרבא מ"מ הא פריק לי' רבא התם, ומאי דוחקי' דהש"ס דפליג אביי ארבה רבי', נימא דאיהו ג"כ כרבה ס"ל דיאוש גרידא מהני, כ"ש ש"ר ואח"כ יאוש, ומאי פריך לאביי:
אבל אני בעניי תמה הפלא ופלא על מאורינו הש"ך, דאטו מי הוזכר בברייתא זו שכבר נתייאשו הבעלים, ברם כך הן עיקרן של דברים דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנתן נתן וקניי' המקבל מהגנב, ומדלא מפליג בברייתא בין אם כבר נודע להבעלים או לא, פריך הש"ס הכי דבשלמא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש מחשבינן להגניבה כמיואשת משעת גניבה, וס"ל להך ברייתא דסתם גניבה הוה יאוש בעלים כמ"ש התוס' שם (ד"ה מה) ולהכי אמרינן כיון דאי הוה ידע בשעת גניבה הוה מיאש, מהשתא חשבינן לה יאוש, ואע"ג דהשתא אפשר דבאמת לא אתיא לכלל יאוש, כגון שלא יודע להבעלים שנגנבה קודם שיראה אותה ביד הלוקח, ואולי ע"פ ראייתו אותה ביד הלוקח, יודע לו שנגנב ממנו, וא"כ אין כאן יאוש מעולם, מ"מ לרבא הא מיחשב כמיואש מעיקרא, כיון דאי הוה ידע מעיקרא הוה מיאש, והא זהו עיקר דינו של רבא, אבל לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש פריך הש"ס שפיר איך קתני מה שנתן נתן, דילמא עדיין לא ידעו הבעלים מגניבה זו כלל והא לדידי' לא חשיב יאוש, אלא משעת היאוש בפועל, ואמאי שריא, וקניא לי' להקדישה ולשאר כל הדברים, דילמא אכתי קודם יאוש הוא, וכ"ש למה שביארנו לעיל דשיגרא דלישנא משמע דלא הוה כאן יאוש כלל, ודילמא באמת לא אתיא לידי יאוש, ע"ד שכתבנו, ופירוש זה פשוט וברור הוא בשמועה זו לענ"ד אין דרך לנטות ממנו, ואין כאן התחלה לראייתו של הש"ך לדין ש"ר ואח"כ יאוש:
ו ואולם נשאר לנו לבאר שני יסודות נאמנים אשר עליהם תמך הש"ך שמועה זו, והם מדברי הראשונים נ"נ עיין במאור ומלחמות פ' הגוזל בתרא, חדא דהלכה כר"י לגבי רב וא"כ לאוקימתא דרב זביד לא מהני ש"ר ואח"כ יאוש, ואיך נפסוק להיפך, דאי נימא לדחות אוקימתא דרב זביד, מ"מ הא שום אמורא לא פסק בהיפוך, ומנ"ל להרמב"ם להכריע בפשיטות דש"ר ואח"כ יאוש מהני, והה"מ (פ"ה מה' גניבה) תמה באמת בזה על הרמב"ם ע"ש:
ואני בעניי קצרה דעתי מהבין גם פשוטה של קושיא זו, אמת הדבר דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכן קי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"ל והרי התוס' בב"מ (מ"ח. ד"ה נתנה) ובש"מ הכריחו דהיינו היכא דפליגי משמא דנפשייהו אבל היכא דאתמרי שמועתייא משמייהו דגברי רברבי, ליתנהו להני כללי, וזה דבר מוכרח ומפורש בש"ס, ועיין חו"י (סימן צ"ד) שהכריח כן גם בדעת הרמב"ם, וכ"ה פשוט בפסקיו בכ"מ, ולפ"ז בשמעתין דפליגי רב משמי' דר' חייא ור' יוחנן משמי' דר' ינאי, הדבר פשוט שאין כאן פסק הכלל רב ור' יוחנן הלכה כר"י, דהא לאו משמא דנפשייהו פליגי, ואית לן למיזל בתר יסוד המחלוקת בכה"ג) ור' חייא ור' ינאי ודאי הלכה כר' חייא דהא ר' ינאי תלמיד דר' חייא הוה, כדאמרינן ביבמות (צ"ג.) רב הונא כרב ורב כר' ינאי, ור' ינאי כר' חייא, וע"ש פירש"י רב הונא כרב כלומר מרב שהוא רבו קבלה ורב מר' ינאי וכן כולם זה למעלה מדורו של זה עכ"ל, ופשיטא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, והרי הדבר פשוט דהלכה כר' חייא דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני:
ז ולא עוד אלא שלענ"ד לרב זביד גופי' מוכח דהלכתא כרב ואליבא דר' חייא, דהנה בב"ק אפלגו אמוראי טובי (שם ס"ו. ס"ז) אי יאוש לחודי' קני אי לא, ובכל הסוגיא שם ובש"מ לא אשכחנא ברייתא או פלוגתא דתנאי בהך מילתא וכל הני דאותיבו מינייהו לאמוראי לכל חד כדאית לי' איפרקו התם עש"ה ובשיטת התוס' וש"פ שם, ובב"ק (ס"ח.) פרכינן לרב דס"ל דגנב קונה ביאוש גרידא, ואז אינו מתחייב על טביחה ומכירה דשלו הוא טובח שלו הוא מוכר, מברייתא דתניא גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל, והשני אינו משלם אלא קרן בלבד, גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה', והשני משלם תשלומי כפל, וקשיא מינה לרב כדפריש התם, ושקלו וטרו אמוראי לתרץ מילתי' דרב דלא תיקשי לי' מהך ברייתא ורב זביד אמר לעולם כולה לפני יאוש [ומש"ה ברישא שני פטור מכפל רש"י] והב"ע שנתייאשו בעלים בלוקח ולא נתייאשו בגנב דה"ל ייאוש ושינוי רשות [כך הגירסא בש"מ ומהרנ"ש מוחק תי' ושינוי רשות, ואין צורך כמו שיתבאר] ולא תימא משום דבעינן יאוש ושינוי רשות אלא אפי' ביאוש לחודי' נמי קני גבי גנב [לרב] אלא דלא משכחת דמשלמי תרווייהו גנב ראשון [ד' וה'] וגנב שני [כפל[ אלא בהכי עכ"ה, ומעתה נחזי אנן דלרב דס"ל יאוש לחודי' קני מתפרשה ברייתא זו שפיר, אבל לדידן אליבא דהלכתא דקי"ל יאוש בלא שינוי רשות לא קני, תיקשי לן לאוקימתא דרב זביד במאי מיתוקמא ברייתא, דהא סיפא דברייתא קתני גנב וטבח ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ד' וה' ושני אינו משלם אלא קרן ופרכינן עלה שינוי מעשה מי איכא למ"ד דלא קני, ומשני רב פפא ורב זביד הא מני ב"ש היא דאמרי שינוי במקומו עומד, ונלענ"ד דע"כ מיתוקמא ברייתא בשינוי בלא יאוש, דאי בייאוש ושינוי מעשה מנ"ל דלא מהני לב"ש דהא לדידן קי"ל דשינוי החוזר לברייתו לא מהני מדאורייתא (ב"ק צ"ד:) ומ"מ פסק הרא"ש (בב"ק פ"ז) דייאוש כדי ושינוי החוזר לברייתו אע"ג דלדידן כל חד לחודי' לא מהני מדאורייתא מ"מ תרווייהו כי הדדי קנו, [וכ"פ הטוש"ע סי' שנ"ג] ויסודו מדברי התוס' בב"ק (ס"ו: ד"ה מי איכא) ודברי התוס' הללו עמקו ממני לא זכיתי להבינם (ועי' מהר"מ) דאביי פריך התם לרבה דס"ל יאוש כדי קנה ואיתבי' אביי מהא דתניא קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני, א"ל רבא ולטעמיך הא דתניא משכבו ולא הגזול היכי דמי אילימא דגזל עמרא ועבדי' משכב, מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחברי', הכא נמי דגזל קרבן דחברי', וכתבו התוס' ולא בעי לאוקמא [ברייתא זו דמשכב] בשינוי החוזר לברייתו דרב יוסף [דס"ל יאוש לא קני לחודי'] לא פליג עלי' דרבה אלא ביאוש לחודי', אבל עם שינוי מעשה אפי' חוזר לברייתו מודה, הבינו דרבא נמי דייק אהך ברייתא דמשכב היכי מיירי אי לפני יאוש או לאחר יאוש ואינו מובן, דלכאורה רבא בפשוטו דייק דלענין משכב לא קשיא לן אי לפני יאוש פשיטא, דדינא איצטריך לאשמעינן דבגזול לא שייך דין משכב, ובאמת דבר זה חדוש הוא דלא ליטמא במשכב דבר שאינו שלו, ודעת הרמב"ם דדין זה מיוחד רק בטומאת משכב, אבל שארי טומאות אדם מטמא גם דבר שאינו שלו (ועיי' מל"מ פ' כ"ד מה' כלים) ורבא הכי דייק דכמו דהתם ממעט גזול היינו היכא דגזל משכב גמור, ה"נ מיתפרשא הדרשא גבי קרבן דגזל קרבן דחברי', וליכא לאותבי' לרבה מברייתא דקרבנו ולא הגזול ודוק אכמ"ל] ולפ"ז לב"ש נמי נימא נהי דס"ל שינוי במקומו עומד מ"מ בהדי יאוש דילמא מודו, וע"כ מיירי ברייתא בלא יאוש, ואין להקשות דאם כן מאי טעמא לא פריך הש"ס לרב פפא דמוקים לה נמי כב"ש דס"ל שינוי לא קנה, ומוקים לה לברייתא לאחר יאוש, מנא לך דב"ש סברי הכי, דהש"ס עדיפא מינה פריך, דקשיא לרב מברייתא כו' ע"ש, אבל אוקימתא דרב זביד דסלקא במסקנא צריך לדקדק דע"כ קודם יאוש מיתוקמא, ולפ"ז דברי רב זביד מפורשין בברייתא זו, דכולהו תלתא בבי מיירי בחד גוונא דבגנב לא נתייאשו הבעלים, לכך רישא גנב שני שגנב מגנב ראשון פטור מכפל, ומציעתא מתפרשא כדקאמר רב זביד, וסיפא גנב וטבח אתיא כב"ש ובלא יאוש כמו שנתבאר, ונחזי אנן דלמאי דס"ל בעינן יאוש וש"ר, רישא וסיפא אתיין שפיר כדלעיל, אבל מציעתא דקתני גנב ומכר ובא אחר וגנבו ראשון משלם תשלומי ד' וה' ושני משלם כפל, והא לא מצינן לאוקמי' בייאוש בי גנב ראשון דא"כ סיפא לא א"ש כמו שנתבאר, וע"כ מוקמינן לה שנתייאשו הבעלים בלוקח כאוקימתא דרב זביד, ומדמחייב גנב שני כפל, ש"מ דקני' לוקח לגמרי, מוכח דש"ר ואח"כ יאוש מהני, וא"כ ש"מ דהלכתא כרב אליבא דר' חייא כמבואר, ורבי יוחנן אליבא דרבי ינאי ע"כ משבש להברייתא כאוקימתא דרבא, אבל לרב זביד גופי' דייקא מתניתא כוותי' דרב אליבא דר' חייא כמשנ"ת ודוק היטיב:
ח ומעתה צריכין אנו ליישב יסוד השני שהניחו הפוסקים ז"ל דלא מהני ש"ר ואח"כ יאוש כיון דבאיסורא אתא לידי', וכבר כתבנו לעיל שאין להם ראי' מסוגיא דב"מ כמו שביארנו, אך נעיין בזה בעה"י אם נמצא יסוד לדין זה בש"ס, גרסינן בב"מ (כ"ו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא יהיב לי', ודקדקו ע"ז הראשונים ז"ל דמשמעות דברי רבא שאינו מחוייב בהשבה כלל, וכן הוא דעת הרמב"ם (בפי"ד מה' אבידה) הובא בש"ך (סי' רנ"ט) עש"ה ופירשה הרמב"ן ז"ל בשם הגאונים (במלחמות שם) דטעמא דקני לי' היאוש, לפי שזה אינו דומה לשומר אבידה שנטלה תחלה ע"מ להשיבה, דידו כיד הבעלים ולכך לא מהני לי' יאוש דהוה כמונח ברשות הבעלים, אבל כשנטלה ע"מ לגוזלה, לא נעשה הוא שלוחו של הבעלים כלל, והרי היא כמונחת בקרקע ולאחר יאוש זוכה בה לגמרי כדין כל אבידה לאחר יאוש, ואינו חייב לשלם דמים, ואינו דומה לגזילה וגניבה דבאיסורא אתו לידי' לא מהני בהו יאוש, דהתם לא הי' לו רשות ליטול הדבר כלל, משא"כ באבידה דהי' לו ליטלה, אלא דאיחייב בהשבה, ואע"ג דעבר ע"ז איסורא דעבד עבד, והיאוש קונה לו אח"כ כיון שלא נעשה יד בעלים, את"ד ז"ל בתוספת ביאור, ועיין קצות החושן (סי' קס"ג ס"ק א'), והנה המרדכי פסק הובא בהגהת רמ"א (ח"מ סי' שמ"ח ס"ז) שמעון שגנב חפיצים מבית לוי בפני ראובן והגיעו החפיצים ליד ראובן והחזירם לשמעון חייב ראובן לשלם ללוי דכיון שידע שחפצים אלו של לוי הם והגיעו לידו נתחייב בהם בהשבה ללוי כדין שומר אבידה, מתבאר בזה דמה שביד גנב הרוצה ליטלם מתורת השבת אבידה לבעלים כך הוא דינו ככל שומר אבידה:
ומעתה הדבר מבואר שאין לדמות נוטל מגזלן קודם יאוש לגזלן עצמו, שהרי הפרש ביניהם כמו שביאר הרמב"ן בשם הגאונים חילוק שבין גזלן לנוטל אבידה ע"מ לגוזלה, דהתם הנטילה לידו היתה שלא כדין, משא"כ באבידה שהדין נותן שיטלוה כמש"ל, והכי נמי נוטל מגנב או מגזלן הרי ממש דין אבידה יש למה שבידם, והדין נותן ליטלה מידם ולקיים מצות השבה לבעלים כמ"ש מדברי המרדכי ואלו נטלה בדרך זה הי' לו דין שומר אבידה, ולא הי' מועיל לו היאוש כלל כמשנ"ת, אלא כיון שלקחה בקנין לעצמו, הרי זה דומה ממש לנוטל אבידה ע"מ לגוזלה שרוצה לזכות בה לעצמו, ולפיכך לא נעשה שומר של הבעלים וזוכה בה לאחר יאוש, ולא נדון בזה לומר דלא מהני יאוש דהא באיסורא אתא לידי', דלא מקרי באיסורא כלל כיון שהנטילה עצמה כדין היתה כמו שנתבאר בס"ד, וכבר בארנו לעיל דהכא מיירי שלא ידע שדבר זה גזול, והרי כה"ג כתב הש"ך גופי' דמקרי בהתירא אתא לידי' כמ"ש למעלה, ודוק היטיב:
באופן שנתבארו דברי הרמב"ם ז"ל ע"פ שיטת הש"ס דקני יאוש ללוקח גם אחר שבא לידו הדבר הגזול ומ"מ פשוט דכ"ז הוא בלוקח מגזלן, אבל הגוזל ממנו [לעצמו[ ודאי באיסורא ממש אתא לידי' ואין זה דומה כלל לנוטל מציאה ע"מ לגוזלה, שהרי כאן עכ"פ דין גזלן ממש יש לו לגבי גזלן ראשון ודוק:
ט ונבא עוד לבאר דברינו שכתבנו (באות ב') דבגזלן ה"ט דלא מהני לי' יאוש למקני כיון דחיוב תשלומין לא פקע מיני', גם גוף החפץ שלו הוא, וזה צריך ביאור רחב, דבאמת בהגוזל בתרא (קי"א:) מבואר בכל הסוגיא דאם בא אחר ואכלו אחר יאוש של הבעלים השני פטור מלשלם לבעלים ראשונים אבל הגזלן יכול לתובעו אם אכלו בלא רשותו עיין בהג"א וכ"כ התוס' בפשיטות בב"ק ס"ט. ד"ה כל שלקטו, דהגוזל מן הגזלן לאחר יאוש חייב לשלם לגזלן והוציאו כן מהסוגיא ע"ש] ושם (קי"ב.) ילפינן יה מקרא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל לחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, והיינו בהאכילה אחר ייאוש, והתוס' שם (קי"א: ד"ה גזל) תמהו ע"ז כיון דקי"ל יאוש כדי לא קני א"כ קודם יאוש ולאחר יאוש הכל אחד, ומנ"ל לאוקמי פטורא דקרא לאחר יאוש, ומנ"ל לחלק כלל, ונדחקו בזה, עוד תמהו דלרב וכן לרבה דס"ל יאוש קונה לגמרי, א"כ לא מדריש קרא הכי, דלאחר יאוש אפי' היא בעינה קני' הגזלן גופי', ע"ש שכתבו דלדידהו קרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ז אינו במשמע: ואולם לפי יסוד סברתינו יתבאר כ"ז נכון בס"ד, דודאי לכ"ע מהני יאוש גם בגזילה דבאמת מה הפרש יש בין מציאה לגזילה כיון דביאוש מסתלק רשות הבעלים, וא"כ אע"ג דבאיסורא אתא ליד גזלן מ"מ מה לנו לענין קנייתו מצידו, הא רשות הנגזל מסתלק ביאוש, והלא עיקר טעמו של הרמב"ן והגאונים דבמציאה היכא דאתא לידי' קודם יאוש, המוצא נעשה שומר של הבעלים, והרי זה כאילו היה מונח ברשותם דלא נפיק מרשותי' ביאוש, עיין בס' מחנה אפרים קנין חצר סי' ז' ודוק, וכ"ז לא שייך בגזלן, אבל הענין מיושב יפה לפי דרכינו, כיון דס"ס מדמי לא מיאש, וחיוב דמי' על הגזלן והלא אפי' נכסי עצמו של הגזלן משתעבדים לו, כ"ש שיש לנו לדון דהגזילה כל זמן שהיא קיימת גדר אפותיקי יש לה לגבותה לו קודם משאר נכסים [וגם לענין יוקרא וזולא קיימא ברשות נגזל, אבל השבח של הגזילה לאחר יאוש דגזלן הוי, ועי' רמב"ם פ"ה מה' גזילה והשגת הראב"ד כמבואר]:
ובזה מיושב יפה כיון דאחר יאוש אינה אלא משועבדת לנגזל כמ"ש, שפיר דרשינן עלה אשר גזל דאם אין גזילה קיימת פטור אחר האוכלה, שאין זה אלא דין מזיק שיעבודו של חבירו, מוקמינן פטורא דקרא בהכי, אפי' אכלו שלא מדעת הגזלן שאין כאן שינוי רשות, מ"מ לגבי נגזל אינו אלא מזיק שיעבודו, ושפיר מיתוקם קרא בהכי לפטורא, אבל קודם יאוש אין כאן סברא לפוטרו ודוק:
ובהכי ניחא הא דמהדר הש"ס לאוקמה פטורא דקרא בגוזל והניח לבניו, לפטור את האוכל לאחר יאוש, ולכאורה הא האי דינא איתי' נמי באחר שאוכל את הגזילה לאחר יאוש שהוא פטור [מצד הנגזל כמ"ש] וכל הפוסקים שוים בזה, אלא דבאמת בזה אין רבותא כלל, דאין זה מזיק שיעבודו של נגזל לגמרי דהא אכתי נגזל יגבה משאר נכסי הגזלן, [או כשיהי' לו נכסים] אבל בהניח לבניו [ולא הניח שאר נכסים] דהשתא הוי כאפותיקי מפורש, שהרי אין לו לנגזל מקום לגבות, מ"מ פטור האוכל אף ע"ג דהוי מזיק שיעבודו ממש:
י אלא שעדיין הדבר צריך יישוב אמאי פטור באמת האוכל לאחר יאוש כיון דקי"ל מזיק שיעבודו של חבירו חייב, הן אמת דדעת הש"ך בח"מ (סי' שפ"ו) דכל הני דמיחייבי משום דינא דגרמי [ומזיק שיעבודו של חבירו ס"ל להש"ך דגרע משאר דיני דגרמי, עי' שם ס"ק י"ב] מדרבנן בעלמא נינהו, וא"כ שפיר אתא פטורא דקרא, אבל לדעת רבים מהפוסקי' דינא דגרמי חיובן מדאורייתא, וא"כ תיקשי אמאי פטור האוכל לאחר יאוש ודבר זה באמת צריך הסבר אף זולת הצעת דברינו, אמאי גרע אוכל גזילה לאחר יאוש אצל יורשים, דלא גבי ממקום אחר, ממזיק שיעבודו של חבירו, דאטו גרע זכות הנגזל בחפצו, שהי' דינו לחזור לו אם הי' קיים, משאר בע"ח שיש לו רק שיעבוד לגבות מאפותיקי שלו, ואפ"ה חייב המזיק שיעבודו, ולמה לא יתחייב כמו כן לנגזל שאיבד ממונו שהי' ראוי לחזור אליו ודוק]:
יא ותחלה נבאר דעת הרמב"ם שהוא פוסק (פ"ז מה' חובל) דמזיק שיעבודו של חבירו חייב, ומ"מ בפ"ח מה' נזקי ממון פסק בשור תם ששחטו קודם שעמד בדין דאינו משלם פחת השחיטה, וכבר עמדו בדבריו ז"ל גדולי הראשונים דהא בש"ס דייק עלה (בב"ק ל"ג:) אר"ה ברי' דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור, וא"כ למאי דס"ל להרמב"ם דמזיק שיעבודו של חבירו בעלמא חייב, הכא נמי אית לי' לחיובי למזיק על פחת השחיטה, ולענ"ד הי' מזה הכרח לשיטת הש"ך דדינא דגרמי קנסא בעלמא הוא דרבנן קנסוהו, ומדאורייתא לא מיחייב כלל, ובזה היתה הסוגיא מתפרשת יפה, דלכאורה יש לדקדק מאי דדייק ר"ה ז"א, הא פליגי בה רשב"ג ורבנן (בגיטין מ"א.) [ודוחק לומר דלא ס"ל כאוקימתא דרב וסתמא דש"ס שם, אלא כעולא, ועי' תוס' בב"ק שם ד"ה זאת] אי מזיק שיעבודו של חבירו חייב או פטור, ומאי רבותא דברייתא דמסייע לחד תנא דמתניתין, הא לא מהני סתמא דברייתא לגבי מחלוקת דמתניתין (יבמות מ"ב:), וביותר תמוה הא דפריך הש"ס הא רבה אמרה, דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור, והא באמת מילתא דרבה בפלוגתא שייכא דמאן דדאין דינא דגרמי מחייב, וקי"ל כמאן דדאין כמבואר (בב"ק צ"ח:) ומאי פריך בפשיטות מרבה דלית הלכתא כוותי', [ויש לדחוק בזה קצת למ"ש התוס' בב"ק ק"י ד"ה מחיצת] דבאמת לא אשכחן מאן דפליג אר"מ [דר"מ דאין דינא דגרמי] אלא האי תנא דפוטר בשחטו קודם שנגמר דינו ע"ש, וע"כ עלה סמיך רבה לפטור בשורף שטרותיו של חבירו, וא"כ הכי פריך מאי חדית לן ר"ה ברי' דרב יהושע לדיוקא מהך ברייתא דמזיק שיעבודו של חבירו פטור הא רבה אמרה, דפטר שורף שטרותיו של חבירו, וע"כ אברייתא זו סמך לפסוק דלא כר"מ, אבל זה דחוק בלשון הש"ס, וגם הא אם באנו לומר דיסוד לפטור בדיני דגרמי תליא בפטורא דמזיק שיעבודו של חבירו, א"כ בפשיטות יש לכו יסוד לזה מדרבנן דגיטין דלעיל ואינו מוכרח ללמוד דבר זה מברייתא זו דוקא, ושפיר דייק עלה ר"ה ברי' דרב יהושע] וגם זולת זה יש לדקדק הרבה בסוגיא זו כמבואר למעיין, ואולם הש"ך בפלפולו בדיני דגרמי דקדק מהא דנקיט רבה למילתא פסיקתא דשורף שטר פטור, ואמימר לא פליג עליו בדרך הכרע אלא נקיט מילתא מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, משמע דלאו דין גמור הוא אלא מאן דדאין וקניס דאין, ודלא דאין לא דאין ע"ש, ונלענ"ד דסברא גדולה היא דאי דינא דגרמי קנסא הוא, דיינו לקנוס גרמי בממון ולא בקנס, דהא כה"ג אשכחן בכמה דברים שתקנו בד"מ משום תקון העולם לדון בהדיוטות ודלא בעינן דרישה וחקירה, ורבות כאלה, ובדיני קנסות אוקמוה אדאורייתא, וה"נ סברא הוא לומר דבקנס העמידו על דין תורה, ולא קנסו דינא דגרמי, אבל אי הוה דיני דגרמי דאורייתא, ודאי דאין לחלק כמבואר, ובזה הסוגיא עולה כהוגן דר"ה בריה דרב יהושע דייק מדסתמה ברייתא דשחטו קודם העמדה בדין פטור, ולא פליג רשב"ג עלה, ש"מ מזיק שיעבודו של חבירו פטור מן הדין, ולהכי בקנס אף רשב"ג דמחייב בעלמא מזיק שיעבוד של ממון הכא מודה דפטור, ור"ה ברי' דר"י לטעמי' דס"ל (ב"ק ט"ו.) פלגא נזקא קנסא, ופריך הש"ס הא רבה אמרה דפטור מן הדין מזיק כה"ג, ואף מאן דדאין דד"ג מדרבנן בעלמא הוא בתורת קנס, והכא עיקר דינא אשמעינן וליכא מאן דפליג עלי' בעיקר הדין, ומשני מד"ת התם ניירא בעלמא הוא כו', וא"כ יפה פסק הרמב"ם דבשור תם שחטו פטור, משום דבקנסא לא קנסו רבנן ודוק]:
יב והנלענ"ד ביישוב דעת הרמב"ם לשיטת הפוסקים דס"ל דינא דגרמי דאורייתא, ומשמע דה"ה מזיק שיעבוד, בהקדם דברי התוס' בב"ק (שם ל"ג.
ד"ה א"ב) דקאמר הש"ס לר"ע דס"ל הוחלט השור הקדישו ניזק קדוש, ואמאי הא קנס אין אדם מתחייב עד שעת העמדה בדין, כמו שהביאו מכמה סוגיו' [ובמ"א כתבנו יישוב נכון בעה"י לתמיהת התוס'] וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש (בב"ק פ"ז סי' ב') עש"ה ודוק, [וכן הוא בירושלמי (כתובות רפ"ד) ושם (פ"ג הלכה ז') קרי לי' הירוש' דבר שאינו בעולם או אינו ברשותו, ועי' תוס' כתובו' (כ"ט.) בסוף הדיבור ובר"ן שם] ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דשפיר קאמר הש"ס דלר"ע הקדישו ניזק קדוש, דר"ע לטעמי' דס"ל (יבמות צ"ג.) אדם מקנה דבר שלב"ל, אלא דמ"מ איצטרי' לן טעמ' דסוגיין דהוחלט השור, דאל"ה הוה חשיב לא עביד דאתא כיון דחוב בעלמא הוא, ומצי לסלוקי בזוזי, ועיין היטיב בב"ב (ע"ט: ותוס' שם) שכתבו לחלק גם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ בעי עבידא דאתא, וחילקו שם דהיכי דאיכא תלתא מי יימר גם לר"מ אינו נקנה, והיכא דאיכא חד מי יימר דבר כי האי נקנה לר"מ עש"ה, ובכה"ג אף ר"ע מודה, אבל כיון דס"ל דהוחלט השור, א"כ הוה כפירות דקל דעבידי דאתו, ומהני הקדישו לר"ע לטעמי' ודוק, ועי' ירושל' (פ"ד דב"ק ה"א) ודוק: (יג) והנה בקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק א') עמד בדברי התוס' במרובה (ע"א: ד"ה וסבר) שכתבו דאיכא נמי סברא למימר דע"כ לא מחייב ר"מ בדיני דגרמי אלא שורף שטר שהוא ראוי לכל העולם, אבל שור שנגמר דינו שאינו ראוי אלא לשומר לפטור נפשו בו לא חשיב ממון, ותמה ע"ז בקצה"ח מסוגיא זו דב"ק (ל"ג:) דמדמה הש"ס שור תם עד שלא עמד בדין לשורף שטר והא שור תם עד שלא עמד בדין אין הניזק יכול למוכרו [שאין אדם מוכר קנסיו ועי' ירושלמי (פ"ג דב"מ ה"א) דא"ר אלעזר המוכר קנסיו לאחר לא עשה כלום] וא"כ הוה רק ממון לאדם אחד ע"ש, ולפענ"ד זה אינו, דשאני שור תם שבעצמותי' ממון גמור הוא, וראוי הוא ליהנות לכל העולם, ומה בכך שהניזק אינו יכול למוכרו, ס"ס הוא גופי' הא ממונא הוא, משא"כ בשור שנגמר דינו להריגה דהוה עפרא בעלמא דהא לא שוה מידי בעצמותי' כי אם לשומר זה לפטור נפשו בו, שפיר כתבו התוס' דלאו ממון הוא ודוק היטיב כי זה פשוט לענ"ד:
ובאמת דבר זה מבואר יפה בסוגיא זו, דמשני הש"ס דר"ה ברי' דר"י איצטריך לאשמעינן טפי מרבה דפטר שורף שטר, משום דה"א התם ניירא בעלמא קלי מיני' משא"כ בשור תם ששחטו או שחפר בורות שיחין ומערות בשדה המשועבד כו', פי' דאע"ג דאי אזלינן בתר הניזק הכא והכא שיעבוד בעלמא אפסדי', דמה לי שורף שטרו והפסיד שיעבודו, או איבד לו דבר שהי' שיעבודו עליו, ס"ס אין כאן אלא הפקעת שיעבוד מ"מ יש סברא לחלק דשאני שורף שטר, שפועל ההיזק בדבר שאינו ממון כלל דניירא בעלמא קלי לי', משא"כ שוחט השור או מזיק השדה, שפועל בדבר שהוא ממון גמור ודוק:
ולפ"ז לפום קושטא נמי אע"ג דר"ה ברי' דר"י אשמעינן דאפי' מזיק שיעבוד כי האי דממון גמור הוא, מ"מ כיון דלגבי ניזק לא הוה אלא שיעבוד פטור מאן דאפסדי', מ"מ תשאר לנו מזה סברת קיימת לדינא לסברת התוס' דמה שאינו ממון אלא לאחד אינו חשוב ממון לחייב המזיקו, היינו בפועל הנזק בדבר שאינו ממון מצד עצמו כגון שור שנגמר דינו, שבעצמותו לאו בר מכיר' הוא ולא שוה מידי רק לשומר שהוא פוטר נפשו בו, אבל בדבר שהוא ממון מצד עצמו, אף שהניזק לא הי' לו כח למוכרו, מ"מ חיי' המזיקו, וזה ברור לענ"ד:
אך כ"ז הוא במה שהוא ממונו ממש, אבל מה שהוא רק משועבד לי', ואינו יכול למכור זכות שיעבודו, דהשתא איכא תרתי, שיעבוד גרידא [ולא ממונו הקנוי לו] וגם אינו יכול למוכרו, בזה ודאי פטור המזיק אף לדידן ודוק היטיב:
ומעתה יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות [דהא הרמב"ם מפרש כל הסוגי' זו לר"ע דס"ל הוחלט השור וס"ל דלר"ע נמי החלטה זו שיעבוד גמור הוא ולא קני' ממש, מדמהני הקדישו של מזיק ומכירתו עד שלא עמד בדין כמבואר, ועי' במ"מ ויתר מפרשי הרמב"ם ופשוט הוא] וס"ל להרמב"ם דלהכי מ"מ מהני סברא זו, דהא דמחייבינן כל מזיק שיעבוד היינו משום דגם אצל הניזק הי' ממון שהי' יכול למוכרו, אבל במה שאינו יכול למוכרו מזיק שיעבודו פטור כמש"ל:
ולפ"ז הא נתבאר בדברינו דהסוגיא כולה לר"ע אזלא דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל, וא"כ הניזק הי' יכול למכור זכותו אף קודם שעמד בדין, והרי זה ככל שיעבוד דעלמא דנמכר הוא, וכיון דפטר בי' ר"ע, דייק ר"ה ברי' דר"י מינה דבעלמא נמי ס"ל מזיק שיעבוד פטור, משא"כ לדידן דאינו בר מכירה, לא דמי לשאר שיעבוד, ולכך פסק הרמב"ם שהוא פטור אע"ג דאיהו מחייב בשאר שיעבוד ודוק:
יד ועדיין צריכין אנו ליישב סוף סוף אוכל גזיל' לאחר יאוש אמאי פטור לגמרי, מ"ש משאר מזיק שיעבודו של חבירו לדעת הסוברים דמדאורייתא הוא, וליכא למימר דגלי לן קרא אשר גזל כדדריש מינה הש"ס דאתיא לפוטרו את האוכל לאחר יאוש, דא"כ נגמור מינה דבכל מקום מזיק שיעבודו של חבירו פטור:
והנה התוס' שם בריש הגוזל בתרא העירו עוד דהא מהאי קרא איכא מאן דלא דריש אשר גזל אם כעין שגזל כו' ע"ש, מבואר מדבריהם דלמ"ד אשר גזל אתא לשינוי קונה היינו דקניא לגזלן בשינוי, דלא מיחייב אלא דמים] אתא שפיר, ולא סתרה דרשא דהכא, ולענ"ד ביאור הדברים כך הם דהא מילתא גופה דמיפטר אוכל לאחר יאוש מטעם שינוי הוא (דהא לא משכחת לה אכילה בלא שינוי ודוק] דכיון דשינוי קונה לגמרי פקע ממילא השיעבוד, על הדרך שביארנו בעה"י דאחר יאוש לא נשאר רק שיעבוד דרך אפותיקי, ולגזלן לא קניא עדיין, אבל בשינוי קונה לגמרי וממילא פקע האפותיקי, ולכך גלי לן קרא אשר גזל דשינוי קונה, וממילא מוקמינן בכל חד כדיני' דקמי יאוש אהני למקני גוף הגזילה ולא מיחייב רק הדמים, ואחר יאוש מהני השינוי לקנותו לגמרי [כאבידה ודוק] ופקע גם חיוב ממון לגבי הנגזל כמו שנתבאר לעיל באורך בעה"י [ובזה מיושב יפה בסוגיא דתמורה וא"ו. דפריך הש"ס לרבא דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, מגזילה שנקנית בשינוי [ובאמת השינוי מקרי חטא בפ"ע כמבואר בב"ק (ס"ח.) מדברי רבא דמפרש דטביחה הוה שנה בחטא] אמאי מהני, ומשני דאמר קרא אשר גזל, ולכאורה תיקשי דילמא אתא קרא לפטור האוכל אחר יאוש וכברייתא דב"ק, והא רבא גופי' ס"ל הכי, ומנ"ל לעקור הכלל שבידינו דאי עביד לא מהני, אך לפמ"ש אתא שפיר, דכולה חד טעמא הוא, דהאי פטורא נמי מטעם שינוי קונה הוא, וחטא מיהא איכא בכל גווני לשנויי בגזילה, אלא דגלי קרא דאהנו מעשיו ודוק]:
טו ונלענ"ד לבאר עוד שעיקר יסודינו דיאוש לא קני בגזילה [כמו באבידה] מהכא נפקא לן, כיון דמתוקם קרא בפטור התשלומין באוכל לאחר יאוש כמו שנתבאר, מהכא גופי' מוכח דיאוש לחוד לא קני דבעינן נמי שינוי אחר היאוש דהיינו דרשא אשר גזל:
ולפי הדברי' שביארנו נוסיף עוד לקח בעה"י, דלמאן דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו פטור גם בעלמ', ליכא למדרש קרא אליבי' לפטור אוכל גזילה לאחר יאוש, דלדידי' לא בעי קרא להכי דהא בלא"ה [אפי' נימא יאוש לא קני, הא לא הוה רק דרך אפותיקי כמו שכתבנו] מזיק שיעבודו של חבירו פטור, [וכ"ש אוכל עדיף טפי ממזיק, עי' בראב"ד פ"ז מה' חובל ה' ד' ובחו"מ סי' ס"ו סכ"ג סברת בעה"ת ובש"ך שם ס"ק פ"ב] כיון דלא דאין דינא דגרמי, ובלא שינוי דאכל נמי פטור, וע"כ לא מדריש לי' קרא אלא לשינוי לחוד קודם יאוש, וממילא אין לנו ג"כ הכרח מהאי קרא דיאוש לא קני כמש"ל, כיון דלדידי' לא מיירי קרא לאחר יאוש כלל ודוק היטיב: באופן שעלה בידינו דהא מילתא אי יאוש כדי קני תלי בהכי דלמאן דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו חייב א"כ מדריש לן קרא לאחר יאוש לפוטרו מטעם שינוי כמשנ"ת, ומוכח מינה דיאוש לחוד לא קני, אבל למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו פטור, וא"כ ליכא לפרושי קרא לאחר יאוש כמש"ל, וע"כ קרא קודם יאוש מדריש, ותו לית לן הוכחה דיאוש לא קני, ומצינן למימר דיאוש קני בגזילה כמו באבידה ודוק:
ולפמשנ"ת בעה"י א"כ שפיר אתא לן הא דרבה ס"ל יאוש קני לחודי' (ב"ק ס"ו.) וכן רב ס"ל הכי (שם ס"ז:) היינו דלטעמייהו אזלי דרבה ס"ל שורף שטר של חבירו, וכן מזיק שיעבודו של חבירו פטור, דלא דאין דיני דגרמי, וכן רב נמי ס"ל הכי בבכורות (כ"ה: עש"ה וברא"ש פ"ג דסנהדרין) דבעי לחיובא בדן את הדין דוקא נשא ונתן ביד ולא מחייב כר"מ מדד"ג, ולפ"ז לדידהו ליכא למדרש קרא לאוכל אחר יאוש, ושפיר מצינן למימר דיאוש לחודי' קני ולא תיקשי להו מברייתא דתניא בהדיא דרשא דקרא באוכל לאחר יאוש, דאינהו ע"כ מוקמי ברייתא כר"מ דדאין דד"ג, ולדידי' בעינן קרא לאוכל לאחר יאוש, ולדידי' באמת מוכח דיאוש כדי לא קנה ודוק היטיב:
טז ובזה נלענ"ד דבר נחמד בעה"י במימרא דרבה שם אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא דכתיב והשיב את הגזיל' אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה, יאוש אמרי רבנן דניקני ולא ידענא כו', ולכאורה תמוה למה איצטריך למנקט במילתי' דרך הקדמה הא דשינוי קונה כתיבא ותנינא, אטו מתניתין אתא לאשמעינן, אבל לפי היסודות שנתבארו הדברים נכונים, דבאמת הי' אפשר לצדד המקרא בדרך אחר לומר דקרא דוקא לאוכל לאחר יאוש אתא כדדרשינן לפי האמת לדידן, וטעמא דשינוי לחודי' לא קני כלל [כמו שהוא לב"ש וכמה תנאי] ולא מהני אלא עם יאוש כי היכי דמהני לדידן שינוי החוזר לברייתו עם יאוש אע"ג דכל חד לחודי' לא קני] וכמש"ל שצדדנו לעיל לסברת ב"ש, והשתא הוה קרא מדריש דוקא לאחר יאוש, דאז מהני השינוי, [ובאמת הוה מוכח מהכא דבכ"ד מזיק שיעבוד חייב מדבעינן שינוי לאחר יאוש, אע"ג דהוה רק שיעבוד כמש"ל, ודוק] אבל קודם יאוש לא מהני שינוי כלל, וא"כ עכ"פ הוה מוכח מהכא דיאוש לחודי' לא קני בלא שינוי, לכך הקדים רבה במילתי' דשינוי קונה לחודי' כתיבא ותנינא במתניתין בהדיא דמהני אף ביד הגזלן בלא יאוש, וא"כ שפיר מתפרש לן קרא דאשר גזל לשינוי קודם יאוש, וא"כ יאוש אמרו רבנן דניקני ולא ידענא אי דאורייתא דילפינן מאבידה, כיון דלית לן הוכחה מקרא דשאני דין גזילה מאבידה, או דשאני אביד' כו' עש"ה ודוק בכ"ז:
יז ודע דלפי הסוגיא דר"פ הגוזל בתרא דפליגי אמוראי אי רשות יורש כרשות לוקח דמי או לא, וקי"ל דהלכתא רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והרא"ש שם ביאר הדבר דכיון דהגזלן לא נתן ולא הקנה אלא ממילא הגיעה להיורש אין זה שינוי רשות, והי' נראה לכאורה לדקדק מזה דאם הגזלן אבד החפץ ונתייאש ממנו ומצאו אחר לא מקרי שינוי רשות לקנות גוף החפץ, כיון דהגזלן לא הקנה לו הדבר הוה ממש כיורש ודוק היטיב, שוב ראיתי שהתוס' (בב"ק ס"ט. ד"ה כל) כתבו בפשיטות שאם דבר הגזול מונח בשעת יאוש ברה"ר כל הקודם זכה אחר יאוש ע"ש, אלא דשם צריך לשלם להגזלן, עכ"פ ס"ל דלא דמי ליורש דכרעי' דאבו' הוא, והתורה זיכתה לו, וממילא אתיא לרשותי', עוד נלענ"ד לחדש, דודאי אם מכרוה היורשים לאחר קנאה השני, דלגבי' מקרי שינוי רשות גמור, ומכירת היורשים כמכירת הגזלן הוא, ולפי דברי התוס' בב"ק (ס"ז: ד"ה רבה) ביאור שינוי רשות דקני לאחר יאוש היינו משום דלענין זה קני יאוש שבידו למוכרו ע"ש, ודאי דזכות זה ירשו גם היורשים דכרעא דאבוה נינהו, ומכירתם מכירה [ולענ"ד בכה"ג חייבים לשלם הדמי' לנגזל דלפי המתבאר עיקר מאי דגלי קרא לפטור דוקא אוכל לאחר יאוש דאיכא שינוי ואין החפץ בעולם, אבל אם מכר היורש הדבר פשוט שחייב ליתן הדמים לנגזל, שהרי זה לא שמענו פטורא מקרא, וכמו דלא מהני מכירה קודם יאוש לקנות גוף החפץ, ולא ילפינן מדמהני שינוי [דדרשינן מאשר גזל אם כעין שגזל יחזיר כו'] מהני נמי מכירה משום דשינוי עדיף ממכירה, הכי נמי לענין אחר יאוש דפטר' תורה האוכל דאיכא שינוי, לא נלמוד מינה למכירה דתהני לפוטרו מדמי', והדין נותן כיון דלא קניא להו, איך יעשו סחורה במה שאינו שלהם, ונלענ"ד דאפי' להי"א בסי' ק"ז דבמזיק שיעבוד כה"ג שמכרו היורשים קרקע של מורישם המשועבד לבע"ח פטורי' והדמים שלהם, התם בדידהו קעבדו, שהקרקע שלהם הית' ולא הי' לבע"ח עליו כ"א שיעבוד, אבל הגזילה לאו דידהו, ומהיכי תיתי יהנו מדמיו, וזה ברור לענ"ד ומ"מ גוף המכיר' קיימת כמ"ש והוי שינוי רשות כו', והוי שינוי רשות גמור ביד הלוקח, ונלענ"ד דלפ"ז למאי דקי"ל (ב"ב ק"ז. וש"ד) דאחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, אם כן אם גזל דבר וחלקוהו בניו בירושתם אחרי מותו קנאוהו כשאר לוקח, דמאי שנא, ונקנה גוף החפץ למי שהגיע לידו ומ"מ הדמים ישלמו [בין שניהם לנגזל] כמו שכתבנו ביורש שמכר: (הג"ה וע"פ יסודי הדברים נלענ"ד לבאר מאמר' ז"ל (סנהדרין צ"ד:) ואוסף שללכ' אוסף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם אמרו לו לבזוז או לחלוק, אמר להם כאוסף החסיל מה אוסף החסיל כל אחת ואחת לעצמה אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו, אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים שוקק בו מה גבים הללו מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שכפל ביד סנחריב מיד טיהר ע"כ, וכבר נדחק רש"י בפירושו מה הי' ספיקם ומה השיבם [ודרך שכ' רש"א בזה לתלות הענין בביטול תורה קשה לשמוע ע"ש] אך לפי היסודות הללו, הי' ענינם ספק גדול בדבר הלכה, שהי' ביד חיל סנחריב נכסי ביזת עשרת השבטים וכאשר הכה אותם מלאך ה' נשאר שללם לישראל, ואף כי בלי ספק כבר נתיאשו ישראל מיו"ד השבטים ממה שביד סנחרב וחילו, מ"מ נסתפק להם מה יעשו עתה בשלל הנשאר לפניה', דהא בעינן בגזל יאוש ושינוי רשות, ונלענ"ד לחדש עוד דשלל מלחמה התורה זיכתה להמנצחים, והוא כעין ירושה, זכר לדבר דכ"מ כתיב וירש את ארצו, וכתיב אותו נירש ורבים דומיהם, ועיי':
וראיתי להט"ז בחו"מ (סי' ק"ג) שתמה שם על הרמ"א שפסק דאחין שחלקו לקוחות הן לענין שומא הדרא, והקש' בפשיטו' מהסוגיא דהגוזל בתרא דשקיל וטרי הש"ס בפטורא דהניח גזילה לאחר יאוש לבניו, ואמאי לא נקיט פטורא בפשיטות בחלקו דהוו כלקוחות, וכבר דחה התומים שם ראייתו בטוב טעם, ודברי הנתיבו' שם שכתב דאחין שחלקו לא חשיב שינוי רשות כיון דגם מקודם החלוקה היתה שלהם, אינם מוכרחי', דהא חזינן דגם לענין שיעבוד ב"ח חשבינן לי' לאחר חלוקה כלוקח גמור כמבואר בבכורות מ"ט:]
ולא אמרינן הלא היתה בידו מקוד', ה"נ לענין קניית גזילה, והדמיון שהביא משני גזלנין אינו ענין כלל ודוק] ולפי משנ"ת אין התחל' לראייתו, כיון שהוכחנו במישור דיורש שמכר חייב ליתן הדמי' לנגזל וה"ה בחלקו השני שקבל תמורת הגזיל' לידו, חייב לשלם לנגזל דהוי כמוכר, א"כ איך יתכן להעמיד המשנ' בחלקו, הא מ"מ חייבים בדמי הגזילה, ומתניתין וברייתא קתני פטורין לגמרי ודוק היטיב. רמב"ם בהלכות מלכים (פ"ד ה' ט') ויתקדש לפ"ז דאע"ג דכתבנו שיטת התוס' דאם מונחת הגזילה במקום הפקר אחר היאוש כל הקודם זכה, מ"מ בשלל הצבא שזיכתה התורה למנצחים לרשות חיל צבא שונאיהם, דינם ממש כיורשים דכרעא דמורישם הם, כיון שהוא זכות דממילא ע"פ התורה והרי היא כירושה שדינה שאין על היורש דין רשות אחר, משום דבעינן הקנאה וכאן שלא נתנו להם בהקנא' רק נשאר להם ממילא לא הוה שינוי רשות כמו שנתבאר, והכה שאלתם לבזוז או לחלק הוא מתבאר ממתניתין (רפ"ד דפאה) דיש מינים בפאה שניתנו לעניים לבוז, היינו כל אחד לעצמו, ויש שניתנו לחלק, שילקטו ויתנו הכל ביחד, ואח"כ יחלקו בניהם, וזו היתה שאלתם אם כדון דמה שנשאר לפניהם ממילא מחשב ג"כ שינוי רשות [כמ"ד רשות יורש דממילא נמי מהני כרשות לוקח] וא"כ רשאים לבזוז כל אחד לעצמו, ולא יחושו לממון עשרת השבטים, כיון שקנאוהו ביאוש וש"ר, או אפשר דקניתם זו דממילא שנשאר לפניהם [מבלי דעת אחרת מקנה להם] לא חשיב כשינוי רשות, וא"כ להתיר להם תשמיש חפצי וכלי עשרת השבטים אין להם היתר לבזוז, רק צריכים לקבץ הכל ביחד ולחלוק אח"כ, ובחלוקה זו יחשבו כלקוחות ויותרו להם דברים אלו, כשאר לוקח אחר יאוש וכמשנ"ת, [וכ"ז משום דלקנו' גוף החפצים אין חלוק בין גזלן ישראל לעכומ"ז כמ"ש התוס' בעירובין ס"ב, ד"ה בן נח] והשיבם הנביא, אוסף החסיל, שרשאים לבזוז כל אחד לעצמו, ואינן זקוקים לחלוקה כלל, ושאלו להם הלא העולה לפי ההלכה דרשות דממילא [דהיינו יורש וכדומה] לא מהני, א"כ איך יותר לכו לבוז, הלא ממון עשרת השבטים בשלל זה, והשיבם הנביא, שהענין הוא לא כמו שעלה על דעתכם, שהרי קי"ל (ב"מ כ"ד.) המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר כו' בדבר שחזקתו אבוד הרי אלו שלו, והכי נמי תניא בב"ק (קט"ז:) גבי גייס כמו שפי' הרא"ש שם דחזקתו אבוד מה ששללו, והותר לכל אדם, להציל מהן לעצמו ע"ש, וכתב הרא"ש שם דאפי' הבעלים כאן ועומד וצווח שלא נתייאש, לא מהני וזוכה המציל, וא"כ חיל שוטף של סנחריב כמי כהנך הוא, שכל שהגיע הממון לידם אין צריך יאוש וש"ר כלל, אלא הותר מיד לכל אדם שיוכל להשיג מהם דבר, וזהו שהשיב להם הנביא לא כמו שעלה על דעתכם שממון זה צריך יאוש ושינוי רשות, אלא כמשק גבים כו' אף ממון עשרת השבטים כיון שכפל ביד סנחריב מיד [בלי משך זמן להתיאש] טיהר, ולא נצטרך אף יאוש כלל כמו שנתבאר בעה"י, [ויש להמתיק עוד דבר נחמד בדרשתם ז"ל בתשובת הנביא שהמשיל היתר הממון כמשק גבים מה גבים הללו מעלים את האדם מטומאה לטהרה, למה המשילם דוקא לגבים, ולא למקוה או שאר דבר המטהר, אבל הענין מבואר יפה בעה"י דמבואר (בב"מ כ"א:) דאף לאביי דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אבל בנהר שוטף וארי ודומיהן אפילו לא היו הבעלים שם ולא ידעו דבר מאבידתם, מ"מ רחמנא שריא, והנה בחולין (ל':) אמרינן דטבילה לתרומה ולקדש בעי כוונה, ואי לא כיון לא נטהר הטובל בהם, אבל בחולין אפילו טבל או נטל ידיו בלא דעת כלל נטהר, ומשנה שלימה היא (מכשירין פ"ד מ"ז) פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ופירש הרע"ב דלא בעינן כוונה לחולין, אבל אם היו פירות מעשר וכל שכן תרומה ידיו טמאות כשהי' עד שכיון להטביל ידיו עכ"ל, ובפ"א דמקואות (מ"א ומ"ה) שנינו שמי גבים אינם כשרים אלא לחולין [כן גירסת הגר"א שם] וליטול מהם לידים, ומעתה הדברים מאירים, שדימה הדבר [היתר הממון של יו"ד השבטים שביד סנחריב וחילו] לגבים, שטהרתן איכה אלא לחולין, ומטהרים שלא בידיעת המיטהר, אף ממון של יו"ד השבטים דינו להיות ניתר כשבאו ליד השוללים הללו מיד, אף קודם שידעו בו הבעלים, [או ממון יתומים קטנים דלא מהני בהו יאוש כמבואר בב"מ שם] כיון שהיו אבודים כמו שנתבאר ודוק היטיב בכ"ז. ע"כ הג"ה:
יח עוד ראיתי לבאר מה שכתב הש"ך (בסי' ל"ז ס"ק כ"ט) דאם מכר אפי' באחריות שאם יטרפוה ממנו ישלם לו מ"מ חשיב שינוי רשו', ותמה על הפו' דכתבו בהיפוך, ודעתו ז"ל דמה בכך דחייב אחריותו עליו [ובאמת כל סתם מכירה באחריות היא] סוף סוף הרי מכר, וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב בתשו' שתמה עליו מדברי התוס' (ב"ק ס"ו: ד"ה ש"מ) דאם גנב והקדיש [לאחר יאוש] יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנו' דאין הגזלן חייב באחריותן ודבריה' שם ע"פ הסוגיא, הרי מפורש דבעינן שלא יהא הגזלן שהקדיש חייב באחריותן אז מיחשב שינוי רשות אבל אם הוא חייב באחריות לא מיחשב שינוי רשות:
ולענ"ד דברי הש"ך נכונים, ומ"ש התוס' איננו ענין לזה כלל, דחיוב אחריות בקדשים היינו בפשוט שאם יגנב או יאנס הקרבן בשום פנים בעולם אחריותו עליו להביא קרבן אחר, ובהדיא אמרינן (ב"ק ע"ו.) אהא דתנן התם (ע"ד:) גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ר"ש אומר קדשי' שחייב באחריות' פטור, ופריך הש"ס אמילתי' דר"ש אמרי נהי דסבר ר"ש [בגנב והקדיש, ובאופן דמועיל הקדישו] מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מבעי' לי' קדשים שחייב באחריותן פטו' [מד' וה' על הקדישו] דאכתי לא נפיק מרשותי' [הלכך לאו מכיר' היא רש"י] קדשי' שאינו חייב באחריותן דמפקי לי' מרשותי', מפורש כדברי התוס' דבקדשים שאינו חייב באחריותן חשוב ההקדש כמכיר', משא"כ בקדשי' שחייב באחריותן לא חשיב ההקדש כמכיר' דאכתי ברשותי' קאי, אבל זהו באחריות דקדשי' דכל הפסד שיארע עליו דידי' רמיא, פשיטא דכה"ג ברשותי' קאי, וגדולה מזו מצינו (בב"מ ס"ט:) בספינ' שאם קבל השוכ' כל מיני אחריות עליו חשוב' כקנוי' לשוכ' [רק דמסקינן התם דכיון דיוקרא וזולא לא קבל עליו לא חשיבא כמכורה לו, וזה לא שייך בהקדש דבקדשי מזבח מיירי כמ"ש התוס' בב"ק (ע"ט. ד"ה גנב) ע"ש היטיב ודוק] ועיי' היטיב (ב"מ מ"ג) אבל דינו של הש"ך באחריות דמוכר חפץ דלא קבל עליו אלא אחריות דאתו לי' מחמתי', מה שייך לומר דבכה"ג לאו מכירה היא, וכ"ז פשוט וברור לענ"ד:
(הג"ה ודע דמסקינן שם דר"ש אגונב הקדש מבית בעלים קאי, ומחייב לי' ר"ש אגניבה [משום דכיון דחייב באחריותו כדידי' דמי] כפל ואטביחה ד' וה', ופריך הש"ס קדשים לר"ש דמחייב ד' וה' אטביחה, שחיטה שאינה ראוי' היא, ומשני כי אתא רב דימי אר"י בשוחט תמימים בפני' לשם בעלים, ופריך הש"ס והרי חזרה קרן לבעלים, ומשני כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימי' בפני' שלא לשם בעלים, ולא ניחא לי' לאוקמי בנשפך הדם עיי' תוס' שם] ר"ל אמר בשוחט בע"מ בחוץ, ושם (ע"ז:) פריך הש"ס ור"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דהא ר"ל לא מצי לאוקמה חיובה דד"וה בשוחט קדשים בפנים שלא לשם בעלים, דהא ר"ל ס"ל (כתובות ל"ד:) חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומים וא"כ כמו דפטור לדידן טבח ביו"ט או ביום הכפורי' מתשלומים, היכא דאתרו בי' [רמב"ם פ"ג מה' גניב' ה"ב ע"ש ובכ"מ] ה"כ לר"ל יפטור מתשלומים בלא אתרו בי', והא בזבחים (כ"ט:) אמרינן דכל מחשבת שינוי קדש או שינוי בעלים בקדשים אית בי' לאו [וכ"פ הרמב"ם פ' י"ח מה' פסה"מ ע"ש] ופשיטא שבכל שינוי בקדשים ישנו לאיסור זה, ומ"ש הרמב"ם שם שהוא מפסיד הקדשי', אין ר"ל שלא יהא איסו' זה אלא דוקא בשינוי הפוסל, אבל בשינוי שהקרבן כשר ליתי' לאיסו' זה, דהא במנחו' (מ"ח.) אמרינן לענין שינוי קדש שיתכשר הקרבן וכי אומרים לאדם חטא ע"ש בפרש"י, דהיינו חטא זה דשינוי בקדשים ע"י מחשבה ולוקה ע"ז למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ור"ל הא ס"ל (מכות ט"ו:) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא"כ כששחט הקרבן בפנים שלא לשם בעלים עבר בלאו דלא יחשב ופטור מתשלומין לר"ל, ומאי פריך הש"ס עליו מ"ט לא אחר כר' יוחנן הא לדידי' ליכא חיובא דד"וה בשוחט קדשים בפנים שלא לשם בעלים, וסבור הייתי לומר דאכתי משכחת לה, בטובח ע"י אחר, דהשתא יתחייב הגנב דהא בטביחה גלי קרא דמחויב ע"י שלוחו, ומה שעבר השליח האיסור לא יפטור הגנב מתשלומים כמו דמחייב לדידן טובח ע"י אחר בשבת, ובאמת במתניתין דב"ק (ע'.) דתנן גנב וטבח ביוה"כ חייב בד' וה' מקשה הש"ס (שם ע"א.) הא אין אדם לוקה ומשלם ובעי הש"ס לשנויי דר"מ דסבירא לי' לוקה ומשלם, ופריך עלה הש"ס ומשני לה ריש לקיש גופי' בטובח ע"י אחר ע"ש ומ"מ שינויא קמא דש"ס לא שייך כאן לאוקמה משום דסבירא לי' לוקה ומשלם דהא לר"ש קיימינן ולדידי' לא שמעינן דאית לי' לוקה ומשלם אפי' בקנס עיי' תוס' שם ע"א. ד"ה והא] והיכי הוה פריך הש"ס לר"ל לוקמה בכה"ג, אלא שלפי מה שביאר המל"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה' גניבה דטובח בשבת לא מיחייב אלא אם עשאו שליח לשחוט סתם, והשליח שחטו בשבת, אבל אם עשאו שליח בפירוש לשחוט בשבת כיון דעירב איסור אחר בשליחות זו אמרינן אין שליח לדבר עבירה אף לחיוב ד"וה דטביחה, ויסודו מהפסק דרמב"ם (פ"ז מה' מעילה) דאם אמר לשלוחו ליטול בשר עולה לא מעל בעה"ב כיון דיש כאן [זולת לאו דמעילה דגלי בי' קרא דשלוחו כמותו] לאו דעולין, מתבאר מזה אף דהי' השליח שוגג ולא ידע גם בלאו דעולין, מ"מ מגזה"כ אין שליח לדבר עבירה בכל ענין [והדברים ארוכים בשיטות הפו' אכ"מ] וא"כ היכי מיירי אם אמר לשלוחו בפירוש שחוט קרבן זה לשם שמעון והוא גנבו מראובן הא עירב בשליחותו לאו דשינוי בעלים, ואין שליח לדבר עבירה אע"ג דהשליח לא ידע כמו שבארנו] ואם נאמר דאמר לו לשחוט סתם, והשליח מעצמו חשב בו לשם שמעון ונפסל בשנוי בעלים לענ"ד בכה"ג לא מיחייב המשלח דו"ה כלל דהא אלו שחטו סתם הי' הקרבן כשר ועולה לשם חיוב הבעלים כמבואר בזבחים (מ"ו:) והוה חזרה קרן לבעלים, ובמה ששחטו במחשבת שינוי בעלים הפקיעו מהבעלים פשיטא דבכה"ג לא יתחייב המשלח, דעד כאן לא שמענו לחייבו אלא בעשאו שליח סתם לשחוט ושחטו בשבת, דהשתא במה ששחט בשבת אין כאן שום נפקותא להבעלים, שפיר מתחייב המשלח, אבל בכה"ג שאלו עשה כמו שצוהו לשחוט סתם, הוה חזרה קרן לבעלים, והשתא הפקיעו איך יתחייב המשלח בזה, וצ"ע לענ"ד):