אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קיא

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קיא

שו"ת עמודי אור - סימן קי

מינסק רוב שלום וברכה לכבוד אחי חרב הגאון כו' מו"ה יחיאל נ"י האב"ד דק"ק סווואלק יע"א:

יהי נא חסד כ"א שי' לעיין במה שהעליתי ביישוב דעת הרמב"ם ויתר הפוסקים במס' ב"ב דף נ"א ע"א בסוגיא שם דהמוכר שדה לאשתו, והרמב"ם בפ"א מה' מכירה פסק כאוקימתא דרב המנונא ולא כאוקימתא דר"א, והכל עמדו בזה מדוע לא פסק כרב אשי דהוא בתראה, וליישב זה נקדים דהתוס' ד"ה למה כתב הקשו על הרשב"ם ז"ל וקשה דאמר בהמקבל מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מיצרא, ולכאורה יש לתמוה איך העלים עיניו בזה הרשב"ם ז"ל כיון דבהך סוגיא דב"מ דף ק"ח דמפורש שם דמתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא, שם גופי' מבואר דבאחריות אית בה משום דינא דבר מיצרא:

והנראה לדעתי בזה בישוב דברי הרשב"ם, דלכאורה לשון הרשב"ם אינו מדוקדק שכתב שכותבין בשטר מתנה לשון מכר לייפות כחו דמקבל מתנה שאם יעוררו עליו יבא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא ליהוי תרעומות עליו, דלשון יערערו ולפצותו ותרעומות אינו מדוקדק כלל, והו"ל לומר שאם יטרפו ממנו יחזור על המוכר. הנראה לפענ"ד דהא מרא דתלמודא דשמעתין הוא שמואל, דאליבא דשמואל מתרץ רב אשי, וחזינן במס' ב"מ דף י"ד דשמואל סובר דאחריות לאו ט"ס הוא במכירה [וגם רב אשי גופי סובר במס' ב"ב דף קס"ט ע"ב דאחריות לאו ט"ס הוא] וא"כ איך מתרץ רב אשי אליבי' דכתב לשון מכר לייפות את כחו, דמה בכך שכתב לשון מכר, הא לשמואל לא נימא כלל דאחריות ט"ס הוא, ואי איירי שכתב לו אחריות מפורש, א"כ לא הי' צריך למכתב לשון מכר, אלא הו"ל לכתוב לשון מתנה ולכתוב אחריות מפורש, דגם במתנה מהני, לכך סובר הרשב"ם ז"ל דודאי אף שכתב לשון מכירה מ"מ אם יטרפו ממנו לא יהי' יכול לתבוע את המוכר דלא אמרינן כלל אחריות ט"ס במכירה, אלא דעיקר מעליותא במה שכתב לשון מכר, הוא לענין הא דמבואר בש"ע ח"מ סימן רכ"ו סעיף א' דאם מכר שלא באחריות, ובא אחד להוציא מן הלוקח אם רוצה המוכר לעשות דין עם הרוצה לטרוף יעשה, משום דמצי למימר לא ניחא לי דלהוי להלוקח תרעומות עלי, ומבואר שם דאם נתן לו במתנה לא מצי למיטען עבורו משום דליכא כלל תרעומות יעו"ש:

ולדעתי שכן משמע ג"כ מתוס', דהתוס' במס' ב"ב בדף מ"ג ע"א ד"ה מפני שמעמידה בפני בע"ח הקשו וא"ת מאי איריא מפני שמעמידה תיפוק לי' משום דלא ניחא לי' דתיהוי תרעומות עליו כו', ולכאורה אמאי לא ציינו עצמם מקודם דפריך שם תלמודא וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בע"ח, הו"ל להקשות שם קושייתם שהקשו אח"כ על מילתא דשמואל, אבל לפי המבואר בח"מ סי' רכ"ו ס"א דמתנה לא שייך כלל האי טעמא דלא להוי תרעומות, א"כ לא הוי מצו להקשות תחילה, דהוי באפשר לפרש שם לענין מתנה, וא"כ ליכא כלל טעמא דתערומות, לכך הקשו על שמואל דאיירי במכר כמפורש בדבריו המוכר שדה כו' דתיפוק לי' משום תרעומות, וא"כ עולה שפיר פרשב"ם שכתב דיפוי כח הוא שאם יערערו עליו כו' היינו שאם יהיה איזה ערעור יבא לפצותו דלא להוי תרעומות עליו, והיינו כדין מוכר שלא באחריות דמ"מ רוצה ומתחייב עצמו לפצותו באיזה דבר שיהי' לסלק התרעומות, וא"כ יפה כתב אח"כ דמעליותא דמתנה הוא לענין דינא דבר מיצרא, דכיון דלפום קושטא הוא שלא באחריות ודאי לית בה דינא דבר מצרא:

ואמינא עוד דאולי זהו כוונת רשב"ם דלא גרס כגרסת הספרים דילן רב ביבי מסיים בה משמי' דר"נ, ולכאורה אמאי לא נימא דר"ב משמי' דר"נ וגם ר"א תירצו הך תירוצא דבמתנה ביקש ליתנו לו, לכך הנראה דהרשב"א הקשה במס' קדושין דף כ"ו דלמה כתב בלשון מכירה משום אחריות טפי הו"ל ליכתוב אחריות מפורש, אבל לפי מש"כ עולה שפיר, דודאי רב אשי לפום שיטתי' ושיטת שמואל דמתרץ אליבי', שפיר מתרץ דבמתנה ביקש ליתנו לו ולמה כתב בלשון מכר בכדי לייפות כחו, ולא תקשי דהו"ל לכתוב אחריות מפורש משום דאז אם טורפין ממנו הי' חוזר על המוכר, וזה אינו רוצה לייפות כחו כל כך, וגם דאז הי' שייך בי' דינא דבר מיצרא, לכך לא כתב לו אחריות מפורש, אלא כתב לשון מכירה דאהני לענין תרעומות, וכמש"כ, ואית בי' מעליותא מדמתנה לענין בר מיצרא, אבל ר"נ דסובר שם בדף קס"ט ע"ב דאחריות ט"ס הוא א"כ תו לא מצי לתרוצי כתירוצא דרב אשי משום דתיקשי קושיית הרשב"א דאמאי לא כתב אחריות מפורש, ולפ"ז מדוקדק היטיב דפריך שם ר"ה לר"נ ולאו מותיב רב המנונא כו' וכי הי' סובר ר"ה דמילתא דשמואל הוא נגד הברייתא, אבל לפי מש"כ הי' סברת ר"ה לתרץ כתירוצא דרב אשי:

וזה הכל לשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס, שפיר מתיישב דכתב לשון מכר לענין עירעור, ולא הו"מ למיכתב אחריות מפורש כמש"כ, אבל לר"נ גופי' דסובר אחריות ט"ס א"כ לא יתיישב תירוצא דרב אשי, דתקשי א"כ הו"ל למיכתב אחריות מפורש, והשיב ר"נ ולאו הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה דלא יתרץ כלל כתירוצא דרב אשי:

ולפ"ז מיושב היטיב פסק הרמב"ם שפסק בפ"א מה' מכירה הלכה ז' כאוקימתא דרב המנונא ועי"ש, וכבר עמד בזה המ"מ והכ"מ והלח"מ בישוב פסק הרמב"ם שלא פסק כאוקימתא דר"א אבל לפי מש"כ עולה שפיר פסק הרמב"ם דרב אשי לפום שיטתו ושיטת שמואל דסברי אחריות ט"ס הוא, שפיר מתרץ דבמתנה ביקש ליתנו לו ולמה כתב בלשון מכר לייפות כחו לענין אחריות, היינו לענין תרעומות וכפירש הרשב"ם וכמש"כ, ולכך לא הי' יכול לכתוב אחריות מפורש משום דאז אם יטרפו ממנו יחזור עליו, וגם דאז לא אהני לענין דינא דבר מיצרא, אבל לדידן דפסקינן אחריות ט"ס וכמו כן סובר ר"נ] תיקשי לפום תירוצא דרב אשי דל"ל למיכתב לשון מכירה טפי הו"ל למיכתב אחריות מפורש, וכקושיות הרשב"א, אלא ע"כ נתרץ כתירוצא דרב המנונא, לכך פסק הרמב"ם כאוקימתא דרב המנונא דהוא לפום דינא דפסקינן אחריות ט"ס הוא אף במכירה. ומה שנראה לפענ"ד עוד ביישוב דעת הרמב"ם והוא דלכאורה קשה לשיטת התוס' שמפרשים שכתב לשון מכר לאחריות ממש, הא שמואל ס"ל דאחריות לאו ט"ס הוא, והנראה בזה דהרשב"ם אזיל בשיטת רבו זקנו רש"י ז"ל והתוס' אזלי לשיטתם, דהריטב"א בחידושיו בב"מ דף י"ד מביא בשם רש"י ז"ל דלשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס הוא סובר הכי אף לענין נגזל דאף אם יבא נגזל לטרוף אפ"ה לא נימא אחריות ט"ס הוא וכן הוא שיטת הראב"ד יעו"ש באריכות, ואין כן דעת התוס' בד"ה שיעבוד וכמו כן בע"ב ד"ה ושמואל אמר שפירשו דלענין נגזל מודה שמואל דאחריות ט"ס דדמי למלוה, וכתבו הא דא"ש בב"ב דף מ"ג המוכר שדה שלא באחריות כו' איירי שפירש בפירוש שלא באחריות ע"ש, ומלשון הרשב"ם בב"ב דף מ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבנן בר שמואל שכתב וכנגד לוקח לא הו"ל רשע שהרי לא באחריות כו' משמע שמכר סתם ולא כפירוש התוס' שפירשו שמכר שלא באחריו', וא"כ הרשב"ם אזיל בשיטת רש"י ז"ל לכך מוכרח לפרש דיפוי כח דמכר הוא לענין עירעור וכמש"כ, משום דלשיטתי' אחריות לאו ט"ס הוא כל אף לענין נגזל, אבל התוס' לשיטתם אזלי, דסברי דאף לשמואל דסובר אחריות לא ט"ס הוא, אפ"ה סובר דלענין נגזל הוי ט"ס, א"כ שפיר יתפרש היפוי כח במכירה לענין אחריות דנגזל ולפ"ז אמינא אף אי נפרש כפשטי' פירש הרשב"ם דיפוי כח דמכירה הוא לענין אחריות ממש, אפ"ה לא תיקשי כ"כ קושיית התוס' שהקשו דהא מפורש בהמקבל מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מיצרא, דלפמש"כ נוכל לתרוצא דודאי כשפירש אחריות דמהני אף לענין בע"ח, אז שפיר אמרי' דיש בה משום דינא דבר מיצרא, אבל בנ"ד דלשון מכיר' אינו מועיל רק לענין נגזל שפיר נוכל לומר דלית בה משום דינא דבר מיצרא, (ועי' ב"מ דף ק"ח ע"ב בפרש"י ד"ה ואי כתב לו אחריות כו') דודאי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה עכ"ל, וזה דוקא כשפירש האחריות דמקני אף לענין בע"ח, אבל בנ"ד דלא מהני רק לענין נגזל אדרבא יותר מסתברא דלא הוי כאן מכיר', והתוס' סברי דאפ"ה כיון דאית בה קצת אחריות לענין נגזל שפיר שייך בה דינא דבר מיצרא] והנה הפ"י בב"מ כתב על דברי התוס' ד"ה שיעבוד דסברת התוס' דלענין נגזל נימא אחריו' ט"ס דדוקא לענין בע"ח דמהני המכירה לענין פירות שאכל אמרינן דזבין אינש ליומא אבל לא בנגזל דטריף אף הפירות שאכל ע"ש, והמ"מ בפ"ט מה' גזילה הלכה ח' כתב שאין כן דעת רש"י ז"ל דבנגזל לא טריף הפירות שכבר אכל, וע"ש במ"מ שהביא ראי' להרמב"ם מקרא דכתיב השב את כל אשר לה ואת כל תבואות השדה, והרשב"ם בדף ל"ח ע"ב ד"ה א"ל פשיטא הביא שם הירושלמי דר"נ מביא סייעתא לשמואל דיש חזקה לנכסי בורח מהאי קרא דהשב, וע"ש במהרש"א דמוכח דלאו מדינא הוי אלא שהמלך השיב ע"ש וא"כ תו ליכא ראי' לנ"ד לענין פירות כיון דעיקר ההשבה הי' שלא מדין, וא"כ רש"י והרשב"ם אזלי לשיטתם דסברי דנגזל לא מצי טריף הפירות שכבר אכל, לכך סברי דלשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס אף לענין נגזל הדין הכי דזה תלוי בזה וכמש"כ הפ"י, ועיין בלשון רש"י ב"מ י"ד ע"ב ד"ה מאי לאו בלוקח שדה מגזלן והשביחה כו' דשטרו של זה קודם שכתב בו אחריות כו' ועיין ברשב"ם ב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה נמצאת שאינה שלו, שם מצי איירי לענין פירות שישנן עדיין בעין וגם שם הוא לפי ס"ד ע"ש ודוק] והרמב"ם שפוסק דנגזל טריף אף הפירו' שכבר אכל, א"כ סובר כשיטת התוס' דאף לשמואל דסובר אחריות לאו ט"ס הוא לענין בע"ח אפ"ה לענין נגזל סובר דאחריות ט"ס דזה בזה תלי, ולפ"ז א"כ רב אשי שפיר מתרץ לפום שיטתו ושיטת שמואל דסברי אחריות לאו ט"ס הוא דבמתנ' ביקש ליתנו לו ולמה כתב לשון מכר לייפות כחו ולא תקשי קושיות הרשב"א דהו"ל לכתוב אחריות מפורש משום דאז אף אם הבע"ח יטרוף יחזור עליו הלוקח וזה לא רצה לייפות כחו כל כך, לכך כתב לו רק לשון דאהני לענין נגזל לחוד [ואולי ידע שלא גזל שדה זו] אבל לדידן דפסקי' אחריו' ט"ס הוא אף לענין בע"ח תו לא מצינן לתרוצי כתירוצ' דר"א דתקשי למה כתב לשון מכירה טפי הו"ל לכתוב אחריות מפורש וכקושיות הרשב"א ונצטרך בע"כ לתרץ כתירוצא דרב המנונא, וכמו דחזינן דגם ר"נ מתרץ שם כתירוצא דרב המנונא, והיינו לפום שיטתי' דסובר אחריות ט"ס וכמש"כ, לכך פסק הרמב"ם כתירוצא דרב המנונא דהוא לפום דינא דאחריות ט"ס הוא:

אמנם כן לכאורה נוכיח דהרשב"ם סובר דלענין נגזל אף שמואל מודה דאחריות ט"ס ומשום דמוכח דנגזל טריף אף הפירות שכבר אכל, דהרשב"ם בב"ב דף נ"ז ד"ה כלקוחות דמי כו' כתב וז"ל דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיי"ל אחריות ט"ס הוא אם לא פירש בשטר המכירה כו', ושמעתי להקשות בזה שלכאורה דבריו תמוהין דהא מרא דשמעתא שם הוא שמואל, ושמואל סבר דאחריות לאו ט"ס הוא, ולכאורה הי' נראה בזה דהתוס' שם בד"ה ובא בע"ח הקשו דהאיך טריף כל חלקו של אחד מהם הא כולן חייבין לפרוע חוב אביהם ויטול מכל אחד חלקו, ותירצו שם התוס' דאיירי באפותיקי והסמ"ע בח"מ סי' קע"ה ס"ק ה' כתב דמשכחת כגון שהשני נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הבע"ח מחוייב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים, וכמבואר בח"מ סימן קי"א סעיף י"א, ולכאורה למה מיאנו התוס' באופן שכתב הסמ"ע, והנה התוס' בב"מ י"ד ע"ב ד"ה תריץ נמי בבע"ח הקשו וז"ל, וא"ת אדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח, ולכאורה שפיר משכחת שאותן הנכסים הם במקום אחר רחוק דאין הבע"ח מחוייב לטרוח בזה וכמבואר בחו"מ סי' קי"א: אמנם לפי מש"כ האו"ת בסימן קי"א שם ליישב הא דב"ב, דעיקר הדין דהבע"ח יכול לטרוף מן משועבדים אם הבני חורין במקום רחוק, הוא דוקא למ"ד שיעבודא דאורייתא, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא ודאי לא מצי לגבו' מן משועבדי', לכך פריך שפיר תלמוד' שם בב"ב דף מ"ה לשמואל דאיהו סובר שיעבודא לאו דאוריית' ע"ש, א"כ עולה שפיר קושיות התוס' ב"מ יו"ד דשם קיימינן אליבא דשמואל דסובר שיעבודא לאו דאוריית' לכך הקשו שפיר דלוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשעבדי, וא"כ הסמ"ע כתב שפיר דמשכחת שפיר שיטרוף בע"ח מאחד בגוונא שאחד נטל חלק ירושתו במקום אחר ואין הבע"ח מחוייב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים, היינו לפום מה דקיימינן שיעבודא דאוריית', אבל התוס' בב"ב דף ק"ז לא מצינן לתרוצי באופן זה דשם קיימינן לרב ושמואל דסברי שיעבודא לאו דאורייתא והקשה לי בני השנון מו"ה אברהם מאיר נ"י בעת חתונתו במז"ט הא עיקר סברת או"ת משום דאי שיעבודא לאו דאורייתא איך מצי לגבות ממשעבדי אם יש בני חורין, אבל בד' ק"ז בנ"ד דכולהו דמי להדדי או דכולהו הוי משועבדי' או דכולהו הוי בני חורין, א"כ אף אי שיעבוד' לאו דאורייתא מצי למיטרף מאחד כל חובו, ותירצתי לו דהא דאמרינן דהוי כלוקח שלא באחריות אין הכונה שלקחו מאביהם, אלא כיון דאין ברירה אמרינן על כל חלק וחלק שהוא אינו שלו שנפל לו בירושתו אלא שהגיע לאחיו והוא לקח מאחיו שלא באחריות, וא"כ כל אחד ואחד מהאחים אפשר שכל נכסי' הם נקראים משועבדים או מקצת משועבדי' ולא ידעינן כמה, וכל אחד ואחד נגד חבירו אפשר שהם משועבדים וא"כ אי שיעבודא לאו דאורייתא ודאי דלא מצי למיטרף מאחד כל חובו דאפשר דהם משועבדים נגד חבירו ודוק היטיב]:

ומה שתירץ הסמ"ע עוד דמשכחת שאינו מגיע לחובו רק שדה אחת ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני הוה דחיקא להו להתוס' לתרוצי בהכי, והיינו דהמ"מ בפרק כ"ה מה' מלוה הלכ' יו"ד כתב וז"ל יש לדון ראי' ממה שאמרו בפ' בית כור דף ק"ז ג' אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן, ואע"ג דקיי"ל נכסוהי דבר אינש אינן ערבין בי' אלמא המלוה ע"י שני ערבים נפרע מאיזה מהן שירצה ויש שדחקו והעמידו זה בשאין לשאר האחין בינונית, א"נ שהי' חלקו של זה אפותיקי מפורש עכ"ל, ויש בזה מקום עיון במה שהשמיט המ"מ האוקימתא מש"כ הסמ"ע שמיירי שאינו מגיע לחובו רק שדה אחת, והסמ"ע השמיט האוקימתא שכתב המ"מ דמיירי שאין לשאר האחין בינונית:

והנה לכאור' דברי המ"מ אינם מובני' במש"כ דמיירי בשאין לשאר האחין בינונית, דהא קיי"ל אין נפרעין מנכסי יתומין אלא בזיבוריו' ואפי' הם גדולי', וא"כ איך יוכל לגבו' מאחד כל החוב דלימא לי' זיל גבי אינך וטול מחלקם ג"כ כיון דאין דינך בבינונית, ואע"ג שאינו יכול לדחות לגמרי שלא טול ממנו כלום דדוקא אם אצלו גופי' יש בינונית וזיבוריות שפיר מצי שלא ליתן לו בינונית אבל לא לדחותו שילך לגבות ממקום אחר, מ"מ בזה ודאי יוכל לדחותו שלא יגבה ממנו כל החוב, וכבר עמד בזה הקצה"ח בסי' ק"ז ע"ש. וליישב זה נלפענ"ד דהאו"ת בסי' קל"ב ס"ק ב' פלפל בחכמה דתלמודא לא מצי איירי שלא לקח שתי שדות דא"כ איך קאמר ר"א רביע בקרקע הא רביע אין בו שיעור קרקע ואין חולקין השדה עד שיהי' ט' קבין דהוא שיעור שדה ע"ש, ולכאורה דבריו אינם מובנים דשפיר משכחת שאחד לקח בינונית שיעור שדה א' והשני לקח זיבורית גרועים שיעור ד' שדות שלא היו שוים רק כשיעור שדה אחת בינונית ובא בע"ח ונטל חלקו של מי שלקח הבינונית, דאז כשנוטל אח"כ רביע קרקע יהי' בו שיעור שדה, ועוד בכמה גווני שא' לקח גינה וא' שדה דמשכחת שפיר דהרביע יהי בו כשיעור, וא"כ זהו כוונת המ"מ דמיירי באופן שכתב הסמ"ע שאינו מגיע לחבירו שיעור שדה אחת, אלא משום דתקשי קושיית דאו"ת דאיך קאמר ר"א רביע בקרקע הא לא יהי' שיעור שדה לכך כתב דאיירי שאין לשאר האחין בינונית דאז שפיר משכחת שיגבה בע"ח כן השדה ואפ"ה כשיטול אח"כ רביע קרקע יהי בו שיעור שדה, וזה דוקא בפירושא דשמעתא דב"ב מוכרח לאוקמי בהכי אבל הסמ"ע דאיירי לפום דינא דבטלה המחלוקת לא הוצרך לאוקמה כשאין לשאר האחין בינונית, ולכך לא כתבו התוס' האי תירוצא משום דדחוק קצת לאוקמה שאינו מגיע לחובו רק שיעור שדה אחת וגם איירי דשאר האחין לקחו זיבוריות שהרביע קרקע יהי' שיעור שדה, לכך הוכרחו לתרוצי דמיירי באפותיקי, והרא"ש בב"מ גם התוס' שם דף ט"ו ע"ב ד"ה הא סוברים דבאפותיקי גובה מהפירות, דהוה כיורד לשדה חבירו שלא ברשות ודמי לגזלן, וא"כ שפיר כתב הרשב"ם דאע"ג דאחריות ט"ס הוא, היינו דבאופן זה גם שמואל מודה דט"ס הוא דדמי לגזלן, וא"כ לכאורה מוכח דדעת הרשב"ם כשיטת התוס' דבגזלן מודה שמואל דאחריות ט"ס הוא:

אמנם אחר העיון קצת ליתא להאי תירוצ' בדברי הרשב"ם דלכאור' דברי התוס' והרא"ש תמוהי' דמאי פריך תלמודא שם בב"מ י"ד ע"ב ואי בבע"ח מי אית לי' פירי כו' דאמאי לא נוקי באפותיקי ובשלמא על הרא"ש מצינא לתרוצי דעיקר דעת הרא"ש דבאפותיקי גובה הפירו' היינו היכ' שמוכר אחר שהגיע הזמן דאז הוי כיורד שלא ברשות כיון שכבר הגיע הזמן, לכך פסק הרא"ש דגובה אף הפירות, וחוזר הלוקח על המוכר, דאנן פסקינן דאף בנמצאת שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח כרב, אבל אם מכר קודם שהגיע הזמן אינו גובה כלל הפירות, [ועי' בפלפולא חריפתא בביאורו על הרא"ש שהעתיק שם דברי התוס', ולענ"ד הרא"ש מצי איירי דוקא שהגיע זמן הפירעון קודם שמכר] וא"כ לא מצינן לאוקמא באפותיקי דלשמואל באופן זה אינו גובה כלל הפירו' דמחזי כריבית, אבל לשיטת התוס' שכתבו בד' ט"ו ע"ב בד"ה כגון דאפילו מכרה אח"כ לא מחזי כריבית דסבר הי' לפייס בע"ח בזוזי ע"ש, א"כ תיקשי דהו"ל לתלמודא לתרוצי דאיירי באפותיקי, ומה שנראה לדעתי לתרץ בזה דעיקר סברת התוס' והרא"ש דבעשאה אפותיקי גבי, היינו למאי דקיימינן דשיעבודא דאורייתא דאז הוי כיורד שלא ברשות, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא ודאי דלא מצי גבי הפירות ולכך לא הו"מ תלמודא לתרוצי דאיירי באפותיקי, משום דלשמואל קיימינן ולדידי' דסובר שיעבודא לאו דאורייתא ודאי דלא מצי גבי הפירות בזה כנ"ל, ובזה אמינא ליישב קצת מש"כ התוס' בד"ה סיפא נמי שכתבו מרישא עצמה הי' יכול להקשות כדמקשה בסמוך אלא כמה שיכול להקשות משבח גופי' פריך עכ"ל, ולכאורה תקשי לבתר דדחי מסיפא, הו"ל להקשות ממשנה גופי' מרישא, וכמו דפריך אח"כ מברייתא, אבל לפי מש"כ לא רצה אח"כ להקשות ממשנה גופי' משום דרצה למיפרך אף לדידן דסברינן שיעבודא דאורייתא, דאז לא היו מצי למיפרך ממשנה דהוי מצינן לאוקמה בבע"ח ובאפותיקי לכך פריך מברייתא, ולפ"ז א"כ אף אי נוקי הסוגיא דב"ב דף ק"ז באפותיקי אפ"ה אינו מיושב עדיין פירוש הרשב"א דשם קיימינן לרב ושמואל ואינהו סברי דשיעבודא לאו דאו', ועוד דהא התוס' כתבו שם דמיירי באפותיקי שיכול לסלוקי בזוזי, דאל"כ לרב אשי אמאי נוטל רביע במעות, דמשמע דהו"מ לסלוקי לבע"ח בזוזי ע"ש, והרשב"ם מפרש שם מילתא דרב אשי שאמר רביע בקרקע ורביע במעות היינו או רביע במעות, וא"כ בע"כ איירי באפותיקי דיכול לסלוקי בזוזי, ובזה ודאי לא גבי הפירות, ואף באפותיקי מפורש דאינו יכול לסלוקי בזוזי רבו החולקים בזה עיין בש"ך בח"מ סי' קט"ו ס"ק י"ט ועיין באו"ת שם שדעתו שגם הרא"ש איירי בהפירות שלא אכלם עדיין ע"ש, וא"כ איך שיהי' עדיין פירוש הרשב"ם אינו מיושב, דאף אי איירי באפותיקי ודאי לשמואל נימא בזה דאחריות לאו ט"ס הוא. ומה שנראה לפענ"ד ביישוב דברי הרשב"ם, דהרשב"ם בב"ב דף מ"א ע"ב ד"ה המוכר שדהו בפני עדים כתב וקיבלו עליו אחריות עכ"ל והוכיח מזה הש"ך בח"מ סימן קט"ז ס"ק ה' דבמוכר בעדים לא אמרינן אחריות ט"ס ע"ש] ושמעתי להקשות בזה דזה סותר לדברי הרשב"ם בדף ק"ז, דשם ליכא שטר ואפ"ה משמע מדבריו דאמרינן אחריות ט"ס כן שמעתי, ואף לפי מש"כ האו"ת שם דמפירוש רשב"ם אין ראי' דבמוכר בעדים לא אמרינן אחריות ט"ס משום דהרשב"ם שם קאי לרב דסובר דשיעבודא לאו דאורייתא, אבל לדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא שפיר באפשר דאף במוכר בעדים אמרינן ט"ס הוא, מ"מ הא הרשב"ם בדף ק"ז קאי שם לשמואל ואיהו סובר ג"כ דשיעבודא לאו דאורייתא, ואפ"ה משמע מדבריו דאחריות ט"ס הוא אף בלא שטר, לכך הנראה לפענ"ד דהרשב"ם לשיטתי' אזיל שהסכים דרב אסי סובר דרביע בקרקע או רביע במעו' והיינו דספוקי מספקא לי' אי כיורשי' דמי אי כלוקח שלא באחריות דמי והוי דחיקא לי' למימר דרב אסי יסבור שיעבודא לאו דאורייתא, וחזינן דר' יוחנן סובר בסוף מס' ב"ב דשיעבודא דאורייתא ומסתמא לא יפלוג רב אסי על רבי יוחנן רבו ובודאי סובר ג"כ דשיעבודא דאוריית', וגם אנן פסקינן הכי והוי קושיא לי' להרשב"ם דאיך תאמר דרב אשי מספקא לי' אי כיורשין דמי אי כלוקח שלא באחריו' דמי, הא אנן קיי"ל דאחריות ט"ס הוא ואע"ג דליכא שטר מ"מ ודאי למ"ד שיעבודא דאורייתא אף במוכר בעדים שלא בשטר נימא דאחריות ט"ס הוא, וכדעת האו"ת וכמש"כ, לכך מתרץ הרשב"ם דהכא ודאי לא נימא אחריות ט"ס הוא, וא"כ ממילא מיושב גם להא דנידון דידן דאע"ג דשמואל סובר דאחריות לאו ט"ס במכירה, אפ"ה תקשי אכתי איך מספקא לי' לרב אשי אי כיורשין דמי אי כלוקח שלא באחריות דמי הא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא, ודוחק לומר דגם רב אסי יסבור דאחריות לאו ט"ס הוא במכירה, לכך רצה הרשב"ם לתרוצי דאף דקיי"ל דאחריות ט"ס הוא אפ"ה בנ"ד ודאי אחריות לאו ט"ס הוא ושפיר מצינן למימר דספוקי מספקא לי' לרב אסי אי כיורשין דמי אי כלוקח שלא באחריות דמי אבל לשמואל בעצמו ודאי דסובר דאחריות לאו ט"ס הוא שפיר נוכל לומר דיסבור דאף בגזלן לא נימא דאחריות ט"ס הוא דאף בגזלן לא גבי הנגזל הפירות שכבר אכל הלוקח וכדעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי שכן דעת הרשב"ם ז"ל ודוק כ"ר אחיו רו"ש וש"ת ישראל העליר כמו' אהרן זללה"ה מקאיירנאוו:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה