אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קח

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קח

שו"ת עמודי אור - סימן

הלוסק:

עובדא אתא לידי פה ק"ק הלוסק שראובן מכר חפץ לשמעון ולקח קצת מעות והמותר קבע לו זמן פירעון לכמה ימים, ולקח שמעון תיכף הסוס ואחר זמן פרעון תבע ראובן מעותיו, והשיב לו שמעון אוניתני ביותר משתות ויש לי עדים ע"ז, אמר לו ראובן למה לא תבעתני תוך כדי שיראה, השיב שמעון לא חששתי לדון עמך אז כיון שהיו מעותיך בידי, אלו טענותיהם:

והנה הש"ך (סי' רכ"ז ס"ק ד') הביא דברי הג"א דאם לא נתן המעות מגו דיכול לומר לו נתתי יכול ג"כ לומר לא נתרציתי, וסיים הש"ך וצ"ע, ואם באנו לפסוק כהג"א, נלפענ"ד דמ"מ שבועה בעי שלא נתרצה במכר, ואף דבזה אין התובע יכול להכחישו ואין משביעין אלא בטענת ברי, מ"מ כיון שעיקר נאמנותו במגו דפרעתי, ואי הוה טעין פרעתי הוה בעי אשתבועי, השתא נמי משתבע, וכ"כ להדיא הש"ך (בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו) ע"ש, וראיתי להקצ"ח שהשיג על הג"ה זו וכתב שכל הפוסקים לא חלקו בזה, משום דהוה חזקה שמחל לו, ולכאורה דבריו תמוהים, מה בכך דהוה חזקה הא אנן קי"ל דאמרינן מגו במקום חזקה, אבל באמת הדין עמו דהא הכא הוה מגו דהעזה לאינו מעיז, וכבר הכריע באו"ת (סימן ע"ח ס"ק ח' ובכ"מ אות ע"ז) דמגו דהעזה ודאי לא אמרינן במקום חזקה, ומ"מ נלפענ"ד לתקן דברי הג"א דוודאי אי הוה כאן חזקה גם הג"א מודה דלא אמרינן האי מגו, אלא דהג"א ס"ל דהאי מגו מרע לחזקה שאנו דנין דלכך לא חש לתובעו כיון שמעותיו הוו בידו סבור הי' הרי ביכולתי לטעון פרעתי, ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דגיטין (דף י"ד) והובא בש"ע (סי' קכ"ו) בהודה לחבירו במעמד שלשתן דנאמן לטעון (לקצת פוסקים בהודה בפ"ע, ולקצתם אף לפני עדים ועבר זמן פרעון] טעיתי במגו דפרעתי, אע"ג דהודאה גמורה היא לענין השטאה ושלא להשביע, וכתב הר"ן שם הטעם דמצינן למימר להכי לא דקדק בהודאתו דסבור אם אעיין שאיני חייב לו כלום אטעון פרעתי ע"ש, ומ"מ לטענה זו בעינן ג"כ המגו, שהרי לדעת הפוסקים שם דגם בהודאה בעדים יכול לטעון טעיתי מטעמא דהר"ן] מ"מ תוך זמנו לא מהימן לאורועי הודאתו כיון דלית לי' עתה מגו דפרעתי, ויצא לנו מזה בנ"ד שאם הי' תובע אותו תוך זמנו לא הי' הלה נאמן לתבוע אונאתו, אבל אחר זמן וודאי עולים דברי הג"א כהוגן דהא התם נמי הוה מגו דהעזה לגבי המקבל שאינו יודע אם נתחייב לנותן, ובפרעתי הי' מעיז לו, מ"מ מהימנינן ליה מטעמא דכתיבנא, ועדיין יש לי לעיין ממחלוקת הרמב"ן והרא"ש הובא בש"ע (סי' קמ"ו ס"ב) במחאה בפני המחזיק או בפני עד א'] שדעת הרמב"ן שהדין עם המחזיק, והרא"ש כתב כיון שהוא מודה במחאה הי' לו ליזהר בשטרו, וכתב הב"ח שטעמו של הרמב"ן שם ברור שלא חשש המחזיק לשמור שטרו, סבר אם יתבעני אכפור במחאה, כסברת הר"ן גבי הודאה כמש"ל, ולכאורה יש לעיין בדעת הרא"ש שפסק ג"כ לענין הודאה דמצי לטעון טעיתי מטעמא דהר"ן, וכי גרע מעשה הודאתו [שאנו דנין עליו שלא חשש לדקדק כיון שבידו לכפור] ממה שלא נזהר זה בשטרו, והי' נראה לפענ"ד דהרמב"ן והרא"ש לשיטתייהו אזלי, כי סברת הרא"ש דבשלמא גבי הודאה שפיר אמרינן שלא חשש לדקדק בהודאתו לפי שיוכל לטעון פרעתי, ואף ע"פ שישביעוהו ע"ז, מ"מ הא גם עתה אם יכפור לפלוני יצטרך לשבע, ואם יתברר החשבון ויודה פלוני אף אח"כ יפטור משבועה, משא"כ בזה שלא נזהר בשטרו הרי הפסיד לעצמו שצריך עתה לשבע, ולכך איתרע טענתו, דאנן סהדי שאם הי' לו שטר לא הוה מחית נפשי' לשבועה, וכ"ז לשיטת הרא"ש שבכ"מ המחזיק צריך לשבע נגד המערער, אבל הרמב"ן לשיטתי' [כמו שהביא הש"ך בשמו בסי' ק"מ ס"ק ד'] שאין מורידין המחזיק לשבועה, א"כ שפיר אנו דנין במה שלא חשש לשמור שטרו כמו בהודאה וכמו שנתבאר, ולפ"ז לכאורה נסתר דעת הג"א, דהא באונאה ודאי השתא שבועה בעי כמש"ל, וא"כ הי' לו לתובעו בתוך בכדי שיראה ליפטר משבועה, אך באמת נ"ל להוכיח דע"כ להרמב"ן אף היכא דמחית נפשי' לשבועה ישנה לסברא זו, דהנה הא ודאי השתא דפסקינן דאפי' הודה במחאה לאו כלום הוא, ממילא אי כופר [ואפי' איכא עד א'] אין כאן שבועה (עי' ש"ך סי' פ"א ס"ק כ"ג ודוק) אבל תחילת דינינו להאמינו הוא מכח זה כיון דיוכל לכפור סבור שיכפור, וא"כ ע"כ איהו אחית נפשיה לשבועה ודוק היטיב, באופן שלדעת הרמב"ן יש מקום לדברי הג"א [ומ"מ נ"ל שאין זה דומה ממש לנידון הרמב"ם. דהתם אנו אומרים האי גברא שטרא הוה לי' וקנה הקרקע, וסליק אדעתי' שלא יתבענו המוכר כלל דאטו המוכר ידע שיאבד השטר אצלו, ולהכי לא נזהר בשטרו, דמחית נפשי' לספיקא אף אם יתבענו המוכר יכפור במחאה, משא"כ בנידון דהג"א שהרי המוכר וודאי יתבע מעותיו הוה לי' לאפוקי נפשי' משבוע' ודאית ודוק], באופן שדין זה הוא מחלוקת הרמב"ן והרא"ש, והנה אף שבש"ע נראה שהכריע כהרמב"ן משום דהרשב"א קאי כוותי', מ"מ הא הרשב"א טעמא אחרינא קאמר שכיון שלא מיחה בפני שנים סבור שכיון להשטות בו נמצא שבסברא זו שכתבנו כטעמו של הב"ח הו"ל הרמב"ן יחיד במקום הרשב"א והרא"ש:

ובאמת בזמנינו שנמנעין מאוד משבועה במקום שלא יוכל להפכה הי' זה אומדנא גדולה לבטל טענת הלוקח, שנאמר שנתרצה לירד לשבועה שלא יוכל להפכה, אלא שקלקלותינו שאין בידינו לכוף את המתחייב, היא תקנתו, שבעו"ה אין חוששים כלל לפס"ד, וביותר בשבועת היסת דלא נחתינן לנכסיו, [ומטעם זה אין דרכי לכתוב בפס"ד בשבועת היסת ואם לא ישבע ישלם, דהא אם לא ישבע מנדינן לי', אבל אם כותב בפס"ד ישלם היינו אחותי לנכסיו ודוק, ולא נתחוורו לי דברי החו"י (בסי' פ"ט) שכתב בזה דברים דחוקים ע"ש ודוק] אלא מנדינן לי' ואין בכחינו זה מפקודת הממשלה, ונתבטלה אומדנא זו]:

ועוד הי' בנידון שלנו צד גדול לזכות המוכר דהנה הסמ"ע הקשה (בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט) לדעת בעה"ת דאף בהודה בפני עדים וקבע לו זמ"פ נאמן לאחר זמן פרעון לומר טעיתי במגו דפרעתי [מטעמא דהר"ן כמש"ל] והקשה הסמ"ע אמאי לא חשש בעת הודאה שיתבענו המקבל תוך זמנו ואז לא יהי' נאמן לטעון פרעתי, ותירץ דחשב מהיכי תיתי יתבענו קודם הזמן, וזה ניחא התם דהמקבל סבור שהודה בהודאה גמורה ולמה יתחכם לתובעו תוך זמנו, משא"כ בנ"ד שכמו שהלוקח יודע מהאונאה כן המוכר יודע שאינה ללוקח, הי' לו לחוש שיתחכם המוכר לתובעו תוך זמנו, ואז יאבד טענתו שלא יוכל לטעון פרעתי, ומדלא חשש לזה ע"כ חזקה שנתרצה במכר, ואין לנו לדון עתה אלא מטעם מגו במקום חזקה, וכבר ביררנו דמגו כי האי לית' במקום חזקה ודוק, מכל הני טעמי תריצי פסקתי לזכות המוכר, והשי"ת יאיר עינינו במאור תורת אמת:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה