שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן
קז:
וואלקאוויסק עובדא אתא לידי כאחר ששכר את חבירו לבנות לו בית בקבלנות, ושוב אחר ימים קודם גמר הבנין ראה הקבלן שנתאנה במקח השכירות, ורצה לחזור, וראיתי שענין עמוק הוא ראוי לישא וליתן בו בס"ד:
א הנה בש"ע ח"מ (סי' רכ"ז ס' ל"ו) דקבלן יש לו אונאה וחוזר לעולם [עיין בסמ"ע הטעם] ושם מיירי בקבלנות דתלוש, אולם בנ"ד דבקרקע וכן בבתים מבואר הוא בש"ע (שם סל"ב) דאין בהם אונאה יש לחקור מה דינו של קבלן זה:
והנה בב"מ (נ"ו:) גרסינן בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להן אונאה או אין להן אונאה כמאן דשדיין בכדא דמי ויש להם אונאה או דילמא בטלינהו על גב ארעא כו' עכ"ה, ופירשה מרן הכ"מ (פי"ג מה' מכירה ה' י"ז) דמיירי ששכרו בקבלנות, ואע"ג שכתב הרמב"ם שם דקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל קבלן דקרקע לא, ועיקר הבעיא מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל, עכת"ד, ולכאורה היינו ממש כנדון דידן שצריך להקים עצי הבנין ולחברם בקרקע, כמו החטין הנזרעים, ומאחר שבעיא זו עלתה בתיקו ממילא נ"ד נמי הוה ספיקא דדינא:
ואולם לענ"ד יש לדון בפירוש השמועה שלא כדברי מרן ז"ל, דהא התם בסוגיא בעי נמי רבא לענין עומר, ומסיק הש"ס התם בדאשרוש ודאי הוה כקרקע, ועיקר האיבעיא הוא קודם השרשה אי כמנח בכדא דמי אי בטלי אגב ארעא, נמצינו למדין שזהו עיקר הספק שמא כל זמן שלא השרישו חשיבי כמנח בכדא, ודבר ידוע הוא שהשרשה צריכה זמן (עיין שביעית פ"ב מ"ה) וא"א כלל שיקלוט לאלתר, ושפיר בעי רבא, אבל אי הוי פשיטא לי' דבטלינהו אגב ארעא, וחשיבי כקרקע בשעת זריעה, ודאי דהוה לי' דין קרקע לענין אונאה, ולא איכפת לן הא דהחיטין בעצמן מטלטלי נינהו, ולפ"ז בנ"ד שההלכה מנוי' וגמורה דבית חשוב מחובר לקרקע ומיד כשמחברו בקרקע הרי הוא כקרקע, א"כ יש לדון לכאורה דבכה"ג ודאי קבלן דקרקע הוא, ואין לו אונאה ודוק:
ב הן אמת דבגוף הבעיא [לפי פירוש זה] שהביאוה כל הפוסקים שהדבר עומד בספק לענין כל הני דבעי הש"ס יש לעיין, דכיון דאנן פשיטא לן דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר לענין ממון וכמו שהאריך הש"ך (בסי' צ"ה ס"ק ח') לכאורה גם בנ"ד אין כאן ספק, ואף בחיטין שזרען בקרקע הדבר מסתבר כיון שזרעם בקרקע על דעת להיות שם לעולם, מה נשתנה זה מכל שאר תלוש ולבסוף חיברו, דמחשבינן בכל דוכתא כמחובר לענין ממון, וביותר יש לדון דרבא בזה לטעמי', דבחולין (ט"ז:) בעי רבא הכי בתלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מהו, ופירש שם הרא"ש דבביטלו בעי לה רבא, [והרי"ף והרמב"ם דחו שם בעיא דרבא ופסקו כסתמא דש"ס דלענין שחיטה משוינן לה כתלוש ע"ש] והדברי' נראין דחד טעמא אית לי' לרבא בכולהו דמספקא לי' בתלוש ולבסוף חיברו לכל מילי אי הוה כתלוש או כמחובר, אפי' אם בטלו, והתם קאמר הש"ס להדיא דלרבא אף בית חשוב תלוש ולבסוף חיברו, ומספקא לי' בי' ומאחר דאנן קי"ל לענין ממון דבית חשוב כמחובר, הוי לן לפסוק נמי הכי בחטין וזרען בקרקע, אם לא שנאמר דדוקא התם לענין שחיטה משוי הש"ס לרבא בית לשאר תלוש ולבסוף חיברו שבטלו, אבל לענין ממון בית עדיף משאר תלוש ולבסוף חיברו וכדברי הש"ך שמחלק כן, אבל לא ידענו יסוד לחילוק זה, [ועי' מ"א סי' תרל"ז ס"ק ז']: (ג) ונציע תחילה סוגיא דב"ב (ס"ה:) ת"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, ופריך הש"ס מני לא ר"א ולא רבנן דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאים מני אי ר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי לעולם ר"א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן היא מכלל דשאיבה דאורייתא והא קי"ל דרבנן ועוד הא ריב"ח בדף של מתכות מחלוקת, לעולם רבנן היא ושאני שאיבה דרבנן א"ה אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי ש"ה דאיכא תורת כלי עליו בתלוש עכ"ה, ומסוגיא זו יש לתמוה על הרמ"א ביו"ד (סי' ר"א ס"ז) שפסק דמותר לעשות מקוה על הגג המחובר מאבנים הרבה ובלבד שלא יהא שם אבן אחד שהי' כלי בתלוש, מבואר דאם חקקו אח"כ כשר, והא אנן קי"ל דכולו שאוב פסול מה"ת, והא מהסוגיא מתבאר דדוקא בשאיבה דרבנן מטהרינן בקבעו ולבסוף חקקו, ועיין הגר"א ז"ל שתמה כן] והיינו ע"כ בג' לוגין שאובין שנפלו למקוה, אבל לא בכולו שאוב כגוונא דרמ"א שם, וביותר דאף להסוברים דגם כולו שאוב כשר מדאורייתא, מ"מ הא כתבו התוס' (בפסחים י"ז ד"ה אלא ובש"מ) דכ"ז בנשאבו בכלי ושפכום למקוה שבקרקע, אבל לטבול בכלי ודאי אסור מה"ת, וא"כ איך הכשיר רמ"א לעשות המקוה ע"ג הגג:
והנה התוס' שם הכריחו דבכלי אסור לטבול דאל"כ למה גזרו על שלשה לוגין מים שאובין, והי' נראה מזה דלדעת הר"ש (פ"ב דמקואות מ"ג) דכלי גללים וכלי אדמה דלא מקבלי טומאה לא פסלי בכולו שאוב מדאורייתא, אף לדעת הפוסקים דכולו שאוב מדאו' היינו בנשאבו ע"י כלים המקבלים טומאה, אבל אם נשאבו אפי' מקוה שלם ע"י כלי גללים וכדומ' כשרה המקוה מה"ת, וכ"פ הר"ן בפ"ב דשבועו', ויש לדון מזה דבכה"ג אף לטבול בכלי גללים עצמן לאו דאורייתא דמאי שנא, דבדאורייתא יש לדון בפשיטו' כי היכי דאהני כ"ג שלא לפסול המקוה שנעשית על ידם דלא חשיבא שאיבה דידהו, ה"נ שרי לטבול בתוכם, ובזה הי' עולה לנו לכאורה יישוב נכון בסוגיא זו שעמעמו עלי' אמאי פסיקא לי' להש"ס דשאיבה דרבנן היא [להנהו פוסקים דכולו שאוב דאו'] ובאמת לכאורה יש לתמוה בסוגיא זו, דמדמה הש"ס דין צינור למחלוקת ר"א וחכמים בדף של נחתומים, ועיין רשב"ם שם שפירש גם לענין דף שקבעו ולבסוף חקקו, והא ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בדף שהי' תחלה כלי בפ"ע, ולא נעשה על דעת לקובעו בכותל, אבל צינור שנעשה מתחלתו לקובעו בקרקע אף שהי' כלי בתלוש הוא טהור לכ"ע אפי' הי' של מתכות, ודין זה הוא משנה שלימה (כלים פי"א מ"ב) כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת כו' והצינור שנעשו לקרקע, וא"כ בצינור לכ"ע תיקשי אפילו חקקו ולבסוף קבעו לא לפסול, ואם נימא דשאני דין שאיבה מטומאה, א"כ מאי פריך הש"ס מר"א, והנראה לענ"ד דביאור הסוגיא כך הוא, דודאי לענין טומאה צינור זה כיון שנעשה לקרקע טהור הוא, אלא דמספקא לי' להש"ס בהא דמטהרינן כלים שנעשו לקרקע, אי אמרינן דלאו כלי נינהו כלל, ויחשבו כגומא שבקרקע שאע"פ שמקבלת אין עלי' תורת כלי כלל [עיין היטיב ר"ש (פ"ה דפרה מ"ז) מה שהביא התוספתא ודוק], וממילא גם לענין מקוה לא פסלי, או נאמר דמכיון שנעשו לקרקע לאו בני קבולי טומאה נינהו, והוו ככלי גללים וכ"א דלא מקבלי טומאה, אבל מ"מ שם כלי לא פקע מינייהו, והנה קי"ל (כלים פכ"ה מ"ט) כל הכלים אין עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה, ובזה נחלקו ר"א ורבנן בדף של נחתומין דר"א ס"ל דהחיבור לקרקע מבטלו מתורת כלי לגמרי, והוי כנשבר לדידי' ומחשיב לי' שינוי מעשה לטהר, ולדידי' ודאי גבי צינור אפילו חקקו ולבסוף קבעו נתבטל מתורת כלי לגמרי, וא"כ אף לענין מקוה לא חשיב כלי, ולרבנן דס"ל דחבור לקרקע לא חשיב שינוי מעשה למה שהי' כלי בתלוש, ולא מהני לי' החיבור לטהרו, א"כ אפי' נעשה לכתחילה על דעת לשמש לקרקע, אע"ג דלענין טומאה לא חשיב כלי, מ"מ הוה לדידהו ככלי גללים וכ"א דאע"ג דלענין טומאה לאו כלים נינהו מ"מ פוסלין את המקוה ודוק היטיב:
באופן שעלה בידינו דלכ"ע האי צינור לא עדיף מכ"ג וכ"א, ובהכי ניחא דפריך הש"ס בפשיטות שאיבה דרבנן דכבר נתבאר מהר"ש דשאיבה דכ"ג וכ"א לכ"ע דרבנן, וכבר נתבאר דיש לצדד לפ"ז דבכלים כהני אף לטבול בתוכו הוה דרבנן, ושפיר פסק רמ"א להכשיר מקוה שעל הגג ודוק:
וראיתי להנוב"י (מ"ת חיו"ד סי' קמ"ב) שעמד ג"כ בדברי רמ"א הנז', וניח' לי' דרמ"א מיירי לענין טביל' כלי סעוד' דהוי דרבנן, ודוחק דבר זה מבואר דהא הרמ"א שם בטבילת נדה מיירי ואיך יכתוב דבר כזה להקל בסתמא, והגאון הנ"ל קבע בה מסמורות להלכה דסלע שקבעו ולבסוף חקקו פסול לטבילת נדה, ובעניי אני תמה ע"ז שהרי ראיית הרשב"א (מקור דברי רמ"א) נכונה מבית טבילה של כה"ג שהי' על גג בית הפרוה, וע"כ אחת משתי אלה מוכרח או דכולו שאוב [ואף לענין טבילה בתוכו כמ"ש] הוי דרבנן, או דתלוש ולבסוף חברו לענין מקוה הוה כמחובר, אבל לפסול את המקוה זה לא ניתן להאמר ודוק:
ד ומ"מ מה שכתבנו ע"פ שיטת הר"ש דכ"ג וכ"א לא פסלי מה"ת, איננו נוח לי להשוות בזה דעת כל הפו', שלא חילקו בכך, והנלענ"ד בדין תלוש ולבסוף חברו דבאמת אין חלוק בין ממון לאיסור כלל [והוא הנכון דהא הש"ס בב"ב מדמי אלא לאיסור בזה ע"ש ס"ז ודוק] ובכל הדברים הדין שוה, אלא שהפוסקים ז"ל דחו סוגיא זו דב"ב מהלכה, ונקדים סוגיא דמעילה (כ'.) אמר רב המשתחוה לבית אסרו, לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל אמר ר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא מעל כו' עש"ה, המתבאר לנו מזה דאף אם נימא דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר ובמחובר קי"ל דאין מעילה מעילה י"ח: דיליף מהיקישא דתרומה דהויא בתלוש, והיינו ברייתא דמייתי הש"ס במנחות (ע'.) שאין תרומה במחובר לקרקע, והגאון מוהרי"ב בהגהותיו כתב שלא מצא זה בשום מקום מפורש, ע"ש ודוק דצ"ל דתניא] מ"מ בהקדישו מתחלה לא פקע דין מעילה ע"י מה שחיברו לקרקע, ואם הקדישו אחר שבנאו לית בי' מעילה, ושורש הדבר לענ"ד דכל תלוש ולבסוף חיברו לא אבד ע"י חבורו דינו שהי' בו בתלוש, אבל בדבר המתחדש אחר חיבורו, ולא הי' בו כלל בעודו בתלוש, בזה דינו כמחובר, ובזה יתיישבו בעה"י כל הענינים אל נכון, דלענין שחיטה פסקו הרי"ף והרמב"ם וש"פ דכשר תלוש ולבסוף חיברו, דהא בעודו בתלוש הי' כשר לשחיטה, והרי הוא גם עתה כמו שהי', [ודחו הפו' בזה בעיא דרבא בחולין שם דמבעי לי' לענין שחיטה, ופסקו כפשטא דסוגיא שם דמכשרה תלוש ולבסוף חיברו לשחיטה ולפמ"ש הוא ממש אוקימתא דר"ל ודוק] ולענין הכשר זרעים בעודו בתלוש הי' חשוב כלי, וה"נ אחר חיבורו ודוק, ובהכי אתיא ברייתא דצינור כפשטה כאוקימתא דר"ל, דקבעו ולבסוף חקקו שהחקיקה נעשית אחר החיבור, הוה כקרקע דהוה כבנה ואח"כ הקדיש, אבל חקקו ולבסוף קבעו דהי' עלי' שם כלי בעודו בתלוש, לא אבד דינו אף אחר החיבור, דהוה כהקדישו ואח"כ בנאו:
ה ומ"מ לענין עכומ"ז אף דר"ל דחי סייעתא דרב פסקו כרב דאף המשתחוה לבית בנוי אסרו, די"ל דהש"ס הוה סבר דמילתא דרב קיימא אכל מילי, ולהכי דחי ר"ל, ולקושטא איכא למימר דשאני ע"ג, דגלי רחמנא באשירה שיש בה תפיסת יד אדם דמתסרא אע"ג דמחוברת היא, אמרינן לענין ע"ג דכל שנתחבר ע"י אדם דינו כתלוש:
וביאור הדברים נלענ"ד ע"פ סוגיא (דעכומ"ז מ"ו.) דיליף הש"ס למשרי אבני הר שנדלדלו כהר מה הר שאין בו תפיסת יד אדם ומותר אף הני שאין בהם תפיסת יד אדם ומותרין, ופריך מה להר שכן מחובר בהמה תוכיח מה לבהמה שכן בעלי חיים הר יוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שכן לא נשתנו מברייתן, ומשני אתיא מבהמה בעלת מום ומהר ואי נמי מבהמה תמה ומאילן יבש עכ"ה, ולכאורה תמוה, דהא באמת היתירא דבע"ח לא כתיב בהדיא בקרא, אלא נפקא לן מדאיצטריך לאסור נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומנ"ל באמת דאישתרי בהמה בעלת מום להדיוט, דילמא באמת כיון דנשתנה אסור, וקרא דאסר נעבד לגבוה איצטריך לאסור לגבוה בהמה תמה דשריא להדיוט, וכן בהא דפסיקא לי' להש"ס דאילן יבש שרי מנ"ל, ורש"י לא ביאר בזה אלא דמשמע דלרבנן דר"י שרי ע"ש, אבל הוא גופי' תיקשי מנ"ל, דילמא כיון דאשתני לא דמי להר, ומיתסרא:
ואולם הענין מתבאר יפה ע"פ סוגיא דחולין (קט"ו:) דמסקינן דכל מה הצד פרכינן כל דהו אף שאין זה חומרא וקולא, אבל כי ילפינן דבר מדבר אחד הדומה לו לא פרכינן כל דהו, אלא דוקא מידי דהוה קולא וחומרא עי"ש, ומעתה הסוגיא עולה כהוגן בס"ד דכיון דגלי לן קרא עכ"פ דבהמה תמה שריא ילפינן מינה בב"א גם בהמה בעלת מום, ולא פרכינן שכן נשתנה, שזה אינו קולא וחומרא כלל רק הוא פירכא כל דהו [דהא לא גלי לן קרא שום חומרא במה שלא נשתנה דנפרוך לי' ודוק] ולא פרכינן לי' אבנין אב, וכן ילפינן אילן יבש בב"א מהר, וליכא למפרך נמי שכן נשתנה מהאי טעמא, דהוה פירכא כל דהו, אבל התם דיליף הש"ס אבני הר במה הצד מהר ובע"ח שפיר הוה פרכינן שכן לא נשתנו דאמה הצד פרכינן כל דהו ודוק: ומעתה אף אנו נאמר דבשלמא בכל מה שחילקה תורה בין מחובר לתלוש ילפינן שפיר בית ממחובר גמור, דהא אחרי חיבורו הוא דומה לו, ומאי פרכת מה למחובר שכן לא הי' בו תפיסת יד אדם, מנא לן דבר זה לקולא וחומרא, והוה רק פירכא כל דהו, ולא פרכינן לי' אבנין אב [וכ"ז הוא בדבר המתחדש אחר חיבורו, אבל במה שהי' דינו בהיותו בתלוש סברא גדולה היא לחלק בין זה למחובר מעיקרו, שנאמר שזה לא אבד דינו אחר חיבורו וכשנ"ת] אבל בע"ז דגלי לן בה קרא, דאשירה בשביל שיש בה תפיסת יד אדם אסורה, וכיון דגלי רחמנא שזה הוא חומרא אצל עכומ"ז שוב אין ללמוד בית מהר, דמה להר שכן לא הי' בו תפיסת יד אדם מעולם, דהוי קולא וחומרא דפרכינן אבנין אב ודוק היטיב:
ו וראיתי להירושלמי (שבת פ"ט ה' א') מסייע לכל מה שכתבנו, דגרסינן התם רב הונא בשם רב המשתחוה לבית בנוי אסרו, התיב רבי חגי קומי ר' יוסי מתניתא פליגא על רב השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואח"כ חיברה [הוי כלי] הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא דלא חשיבא כלי כתלוש אלא כמחוברת, וכגומא שבקרקע כמו שנתבאר] וההן בית לאו כמי שחקקה ואח"כ חיברה הוא, מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כו' עכ"ה, והשתא לפי הסוגיא דב"ב דקבעה ואח"כ חקקה לא מהני לאחשובה כמחובר אלא בדרבנן, [היינו שאיבה] אבל מדאורייתא חשיבה כתלוש, וא"כ להך סברא הא דפסלינן קבעה ואח"כ חקקה לקידוש נמי מדרבנן הוא, א"כ מאי פריך מינה לענין ע"ג, הא ליכא להקל מדרבנן, דכיון דמדאורייתא חשיבה כתלוש ודאי ניחא דהמשתחוה לו אסרו, ומאי קשיא לי' אלא ע"כ דהירושלמי מפרש לה לדינא דאורייתא, דקבעו ולבסוף חקקו הוה כמחובר, וכמו שביארנו מיסוד הסוגיא דמעילה, ושפיר פריך אמאי המשתחוה לבית אסרו, דס"ד דהבנין שנעשה מהאבנים חשיבה כחקיקה, ומשני טעמא אחרינא דהסיתות הוא גמר מלאכתן, והבנין אינו אלא חיבור האבנים לקרקע, ושפיר ניחא דלא אבדו דינם עתה ממה שהיו בתלוש, ולכך אסרו המשתחוה, וכיסוד דברינו:
ומעתה דברי רמ"א נכונים וברורים דמותר לעשות מקוה על הגג, דהתם אין איסור ממה שהיו האבנים מסותתים תחלה קודם שנקבעו על הגג, דמה בכך הא לא היו כלי תחלה, רק אבנים בעלמא, וכדרך זה היתה בית הטבילה של כה"ג על גג בית הפרוה, ואבן נמי שקבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל, וככל מה שבארנו בעה"י:
ז ובהכי ניחא מה שהכריח הש"ך מהא דקי"ל דבית נקנה בכסף ושטר וחזקה, ש"מ דבית חשוב קרקע [ומה שדחה בזה המ"א בסי' תרל"ז דנקנה בתורת אגב, או חצר, תמוה לענ"ד דא"כ בעכומ"ז שדעת כמה פוסקים דלית בי' קנין אגב, וחצר ג"כ אין לו לדעת כמה פוסקים דכיון דחצר משום שליחות אתרבאי כמו שאין שליחות לעכומ"ז כמו כן אין לו קנין חצר, א"כ במה יקנה בית, והדבר מבואר בכ"מ דקני לה מדאורייתא ודוק] וכן בשואל בית ונשרף פסק הרמ"א דהוה כקרקע כיון שהשאלה והמכירה נעשו עתה בהיותו מחובר כמשנ"ת בס"ד, ולהכי פסקו דבתים אין בהם אונאה, ולפ"ז לכאורה לא הוה לן לספוקי גם בחיטין וזרען בקרקע, כיון דבטלינהו מאי ספיקא הוא לדידן ורבא דמספקא לי' לטעמי' דגם לענין שחיטה מספקא לי' ולא קי"ל כוותי':
אולם למה שביארנו בעה"י הדברים נכונים דשפיר קם לן ספיקא דרבא אף לדידן, דהא כ"ז שכתבנו הוא בדבר שהי' בהיותו בתלוש או מתחדש בו אחר היותו מחובר, משא"כ בקבלנות, דתרווייהו בהדי הדדי קאתו, שהרי עד שיזרע לא גמר פעולתו שנדון בה אונאה, וכשגמר בטלינהו אגב ארעא, ובכה"ג דקאתו תרווייהו כחדא אין לנו הכרח משום מקום אם דינו כתלוש או כמחובר, ושפיר פסקו לבעיא דרבא:
ומינה נמי לנ"ד בקבלנות בית היינו ממש דינו דרבא וספיקא הוא כנלענ"ד, ואין להוציא מיד המוחזק:
ומ"מ נלענ"ד דיש לשום בזה שפיית העצים ותיקונן בפ"ע, דבזה ודאי יש אונאה, ומלאכת הבנין בחבורו לקרקע בפ"ע, וכמו שיגיע לפי ערך הספיקה לכל אחד יושם אונאתו, וכההיא דשוכר פועל עם סוס (ש"ע סי' רכ"ז סל"ג בהג"ה):
ח ראיתי להעיר בחתימת דברינו כי המתבאר בסוגיא זו דב"מ דספיקא דהש"ס אי בטלינהו אגב ארעא היינו שבטלו להקרקע והרי הוא כעפר שבטלו לקרקע, וכגון בנין וכדומה וכמו שכתבנו באורך, אבל אין זה נקרא מחובר לקרקע דרך גידול, שנאמר דבלקיטת החטין בשבת יתחייב משום קוצר, דאין איסור קוצר ותולש אלא בדבר שיש לו חיות וגידול, והוא מבדילו מחיותו וגידולו, וכלשון הירוש' (שבת פ"ז) כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב עליו משום קוצר, אבל כשלא השרישו אף ע"ג דבטלינהו אגב ארעא אינו אלא מבוטל להקרקע, וכשאר קרקע הוא, אבל הנוטלו אינו חייב משום קוצר, דאין כאן מבדיל דבר מחיותו, ועיי' מ"א (סי' שי"א ס"ק כ"ב) שכתב כן בפשיטות לדינא דבכה"ג ליכא משום תלוש, ועי' בק"נ (שבת פ"ד אות ט') ובספר נשמת אדם (כלל ס"ה סי' א') דקדק מסוגיא זו דב"מ דאמרינן בטלינהו אגב ארעא יתחייב משום תלוש וזה אינו, וכמו שנתבאר בעה"י [אך דקדקנו בסוגיא דשבת (מ"ה.) דבעי מיני' ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע ובצים שתחת תרנגולת מהו ליטלן בשבת משום מוקצה, דאיצטריך למיבעי תרווייהו, חטים וביצים, דבחטים איכא לפעמים משום תולדה דחורש, אם נוטלן מתוך הקרקע ועושה גומא דהיינו תולדה דחורש, אלא דקי"ל החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עלי', דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי בעי מר' יוחנן תרווייהו דלשמע מיניה דין מוקצה ודין מלאכה שאינה צריכה לגופה, אי גזרינן בה אפילו מונחים החטים למעלה לא עביד גומא בנטילתן ודוק):