שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן קו
סווואלק:
א הנה בסימן הקדום הארכנו בדין אם מעות קונות בשטר מה"ת, ומלבד הנ"מ שנתבארה בדברי הפוסקים לענין מש"פ דאי מעות קונות מה"ת מקבל החוזר מש"פ, ואי אין כאן קנין כסף מה"ת, לדידן דקי"ל כר' יוחנן, דבכל דוכתא בקנה במעות איכא מש"פ משום דמעות קונות מה"ת, ולכך בשטר אם אין מעות קונות מה"ת ליכא מש"פ, עוד נ"מ רבתי לדינא במה שהביא הסמ"ע (סי' ס"ו ס"ק ד') דכיון דמעות אינן קונות בשטרות, המוכר שטר וקבל הכסף ולא נתן עדיין כומ"ס אסור למוכר להשתמש במעות, ואינו עליהם אלא שומר שכר, וכתב זה משם מהרי"ו, והש"ך תמה דמהרי"ו מיירי שם שנתן לו שטרות בעד קניית השטר, וכיון שלא זכה בהם אינו אלא ש"ש, אבל במעות לא שמענו, ובקצה"ח הביא דברי התוס' בב"מ (מ"ג.) דס"ל בפשיטות דלר"ל דדבר תורה מעות אינן קונות מוכר אסור להשתמש במעות, ולר' יוחנן מותר להשתמש במעות כיון דמעות קונות מה"ת, ומינה נמי לדידן לענין שטרות שאין הכסף קונה דבר תורה אסור למוכר להשתמש במעות:
ואני בעניי יש לי מקום עיון גדול בדברי התוס' הללו, ויסוד דבריהם, דהתם בב"מ תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר, ואם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ופרש"י דהו"ל כנותן רשות והו"ל שלוחו, ודייק הש"ס דאי במפקיד מעות מותרין חייב השולחני אפי' באונסין, א"כ משעת שהפקידן בידו הוה לי' הוצאה גמורה מרשות הקדש, וקמו להו המעות ברשות השולחני, וא"כ מאי ארי' הוציא השולחני מעל הגזבר אפילו לא הוציא נמי למעול גיזבר על מה שהוציאן ליד שולחני, ומשני הש"ס הוא הדין אפילו לא הוציא כו', ודקדקו התוס' דא"כ בב"מ (מ"ח.) דאמרינן דלר"ל לא מעל בקנה דבר ששייך בו משיכה במעות הקדש, ולרבי יוחנן מעל ואמאי לא מעל לר"ל מטעם הוצאת המעות ליד המוכר, אי נימא דרשאי המוכר להשתמש בהן, ומזה הוציאו דלר"ל באמת מוכר אסור להשתמש, ולכך לא מעל כיון שלא קנה גוף החפץ, והמעות ג"כ לא הוציא לגמרי מרשות הקדש כיון דמוכר אסור להשתמש בהן אלו תורף דבריהם ז"ל:
ב ולכאורה לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל, דכל יסודם דמות מוציא דמי הקדש לצורך קנין חפץ הצריך לו לפקדון אצל שולחני שהיתר תשמיש מחשיבו להוצאה מרשות הגבוה, ובזה מעל, א"כ מה נעשה לברייתא דמעילה (י"ט.) בהא דיליף התם מעילה בגז"ש חטא חטא מתרומה, גרסינן התם אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקדש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו, והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיזרוק הדם מנין ת"ל תמעול מעל ריבה, ופרש"י דר"ש סבר דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה, וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל, ור' יהודה סבר לעולם חייב באחריותו עד שיזרק הדם, אף הכי נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל כו', ודברים אלו צריכים ביאור מ"ש דלר"ש כיון שהביא לעזרה חטאתו ואשמו נפטר מאחריות, וזה לא ניתן להאמר, דפשיטא שאם ימות או יפסל בהקרבתו מחוייב להביא אחר, וזה פשוט ומבואר, אבל כוונת הענין הוא דבר אחר, דיסוד הדין דבמעילה בעינן הנאה וכל שלא נהנה לא מעל, וממעטינן כי יאכל פרט למזיק, וקי"ל נמי דמצות לא ליהנות ניתנו (עיי' ר"ה כ"א אלא דמ"מ הנאת הכפרה חשיבה הנאה גמורה, ובזה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, ובזה מתבארים דברי הר"ן בפירושו לנדרים דבהא דתנן (שם ל"ה:) המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות, פירש הר"ן דמצות לאו ליהנות ניתנו, ובההיא דתנן (שם ל"ג.) המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו פי' (בגמרא שם) דהא לא מהני דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו', מאי אמרת הא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי' הוא ושרי עכ"ל, ולכאורה למה הוצרך לכך בשוקל שקלו מטעם דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, ואמאי לא פירשה נמי דלא איכפת לן במה שיהי' לו חלק בקרבנות ציבור, דהא מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דהוא הדבר שבארנו, דבכפרה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, והא כל מיני דמים לכפר נינהו כמבואר בפסחי' (ע"ז.) ובש"מ, לכך הוצרך הטעם דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור, [ומ"מ הדברים צריכים ביאור דהא בשקלים פ"ב שנינו השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, מפורש הדבר דגבי שקלים גופייהו חשיבא הנאת הכפרה של הקרבת הבהמה הנאה [ולהכי סיימה התוספתא וכ"ה ברמב"ם (פ"ו מה' מעילה ה' י"א) שאם הביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אף ע"פ שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו, וע"כ דמשום מה שיצא חובת המצוה לא קפדינן, מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולכאורה יקשה מזה בפשיטות להני אמוראי דס"ל בר"ה שם דמצות ליהנות ניתנו, ועי' ט"א שם בחי' ואולי נאמר דלדידהו כיון שיש כאן עבירה כמ"ש הרמב"ם אף ע"פ שעבר עבירה לא יצא חובת המצוה, וס"ל דמצוה הבאה בעבירה אף בדיעבד לא יצא, (ועי' מל"ט פ"ד מה' איסורי מזבח) והדברים צריכים תלמוד אכ"מ, וראיתי להריטב"א (שסביב הלכות הרמב"ן לנדרים) שכתב דמיירי שכבר שלח שקלו ואבד, אז מותר לשקול (עי' כתובות ק"ח.
ובתוס' ד"ה ועל) ומדברי הרמב"ם לא משמע כן שסתם הדברים, ואולי נאמר בזה דודאי אלו לא שקל זה בשבילו סופו הי' עתיד לשקול, וא"כ הי' התורם תורם בגינו שהרי תורמין על העתיד לגבות, ונמצא דאפי' זולת ששקל זה הי' לו חלק בקרבנות, ומה שפטרו זה ממה שהי' עתיד לשקול, הוא בגדר פורע חובו שאין זה הכאה לגבי מנדר, ומ"מ השוקל בעצמו ממעות הקדש הרי מידו היתה לו חלק בקרבנות, והנאת הכפרה באה לו ע"י הקדש ודוק היטיב] והנה בשקלים (פ"ד מ"ח) שנינו המקבל עליו לספק צורכי קרבנות מזבח אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, ובירושלמי תני בשם ר"ש מיד היו מקבלין את מעותיהן והכהנים זריזין הן, פי' דת"ק חייש דילמא יארע תקלה ופסול בדבר הקרב למזבח, ור"ש ס"ל דלא חיישינן לתקלה ומילתא דלא שכיחא היא לכך מיד הוא מקבל מעותיו, והכהנים זריזין הן שלא יבא הדבר לידי פסול, ומעתה הדברים מבוארים בש"ס דמעילה, דמה שהוא בטוח וסמוך בכפרתו חשיבא הנאה, אלא דלרבי יהודה וחכמים דשקלים דחיישי לתקלה, א"כ אינו בטוח בכפרתו עד שיזרק הדם, ולכך לא מעל עד שיזרק הדם, ולר"ש דס"ל דלא חיישינן לתקלה, ולכך המספק מיד הוא מקבל מעותיו, הכי נמי לענין מביא ממעות הקדש מיד שהביא לעזרה כבר נפטר בלבו מאחריות, כי בטוח הוא מנזק ופסול הקרבן בעזרה, שהכהנים זריזין הם וכמו שנתבאר, עכ"פ הרי מפורש כאן דעד שתגיע הנאה להמוציא מעות הקדש לא מעל, ולדברי התוס' יקשה אמאי לא מעל בהוצאות המעות ליד המוכר, והכא המוכר ודאי מותר להשתמש במעות, דהא כבר נגמר המקח בשלימות, שקבל הכסף ונתן הבהמה להלוקח, ומ"מ לא מעל הלוקח עד שתגיעיהו הנאה, ולא משום הוצאת המעות לחולין:
ג שוב ראיתי שהתוס' יש להם שיטה מחודשת ביסוד מעילה, דבמעילה (י"ח.) ילפינן משפטי מעילה מתלתא קראי מתרומה ומסוטה ומעכומ"ז דכתיב וימעלו בני ישראל בה' אלקי אבותם ויזנו אחרי הבעלים, וכתבו התוס' שם באורך דאיצטריך הלימוד מעכומ"ז למוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט בענין מכר או מתנה או שאלה בלי הנאה, ומסוטה ילפינן הנאה בלי הוצאה מרשות הגבוה כמו גזבר, שכל הנאות אסרה תורה מרשות גבוה, או שינוי והוצאה מרשותו אף ע"פ שאין בו הנאת הגוף ע"ש באורך, והשתא הדברים מבוארי' לדעתם ז"ל בדרך זה, דודאי במוציא מעות מרשות הקדש לרשו' הדיוט לא בעינן הנאה כלל, דכל שהוציאו מרשות הקדש, כגון מפקיד מעות מותרין אצל שולחני שמותר להשתמש בהן, אע"פ שאין כאן הנאה למוציא מעל, והוא מילפותא דעכומ"ז, אולם במוציא מעות הקדש לצורכו אבל לא לצורך חולין כ"א לצורך גבוה כגון שוקל שקלו, או מביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש, לא חשבינן זה שינוי והוצאה מרשות הגבוה, דהא עדיין המעות [בשוקל שקלו] או הבא מחמתן [החטאת והאשם וכדומה] ברשות הגבוה, אלא דמעל מצד הכפרה שהיא הנאה, בזה בעינן דוקא הנאה ואז מעל, לכך לא מעל עד שיזרוק הדם או עד שיביא לעזרה לר"ש על דרך שנתבאר בעה"י כן נלענ"ד ביישוב דבריהם:
א אולם בעניי לא זכיתי להבין, דכמו דחשיב הנאת הכפרה אע"פ שאינה הנאת הגוף ממש, כאכילה בתרומה, וכענין הסוטה, מ"מ מחשבינן זה הנאה לגבי מעילה, ומהני אף זולת הוצאה מרשות הגבוה, הכא נמי הא מבואר הוא דבכל איסורי הנאה אם מוכרן או נותנן במתנה או משאילן חשוב הנא' לנותן ולמשאיל, ופשיטא שזה אסור מה"ת וכלום למדנו תורת איסור הנאה באיסורין בסוגיא דפסחים פ"ב אלא מנבילה לרבי אבהו דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה, הרי מפורש דהנאת הנותן חשיבא מתנה, וזה פשוט, וה"ה לשאלה, וא"כ למה שדימו התוס' קונה חפץ במעות למפקיד מעות מותרין מצד תשמיש המקבל, אף אנו נאמר דאכתי תשמיש המקבל במעות ההקדש אף שלקח תמורתן דבר להקדש, יחשב זה הנאה למוציא המעות, מה שנתנן לחבירו, ויתחייב אף זולת השנוי [שהרי כאן לא שינה מרשות הגבוה, כיון שהכניס דבר אחר תחת המעות] ומה לי נהנה בכפרה, או נהנה בהוצאת המעות לחבירו, מאי אמרת דלא דמי דהתם נהנה השולחני בחנם, אבל כאן דמי בהמתו נטל המוכר, א"כ גם התוס' מנין להם לדמות היתר תשמיש במעות המקח דמוכר חפץ אפי' לצורך הדיוט להיתר תשמיש שולחני, הא התם באה לו הנאת חנם, וכאן אין הנאה, ואולי נאמר ביישוב דעתם ז"ל דשאני גבי קונה בהמה להקדש דלא שייך לדון בו הנאה מרשות הקדש כיון שהכניס דבר אחר חליפי המעות להקדש, אבל בקונה חפץ לצורכו במעות הקדש, שלא נכנס דבר אחר להקדש חליפי המעות, חשבינן ההוצאה גופה למעילה, וכ"ש כפי שנתבאר דעת התוס' דבאמת בהוצאה מרשות הקדש אף זולת הנאה מעל: (ה) ומ"מ ראיתי שרבינו הרמב"ם ז"ל חולק על שיטת התוס' דבהא דתנן (מעילה כ'.) נטל פרוטה של הקדש נתנה לחבירו מעל נתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוחה לפניך הכנס ורחוץ, והנה אריכות לשון המשנה צריך ביאור, והתוס' כתבו כלומר הבלן יאמר אין הדבר מעכב בי שהרי הכל מוכן ואם כן קנו המעות, וזה מובן רב הדוחק דמה ענין הכנה לקני', אם קנו מעות בזה קנו, ומה לנו לאמירתו של בלן, והמשנה דינא היא צריכה להשמיענו אבל לא דברי המשכיר, ואולם לשון הרמב"ם בפיה"מ הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתן לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו כו' ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו עכ"ל הרי שפתיו ז"ל ברור מללו דבעינן הנאה גם במוציא מרשות הקדש, שהרי בנותן מתנה לחבירו כתב מעילת הנותן משום טובת הנאה שנתן לחבירו, ובבלן ביאר הדבר כמו שהוצרכה משנתינו לטעם הענין, דודאי כל קונה דבר במעות הקדש זו היא הנאתו שהכניס החפץ לרשותו חליפי המעות, [וכן בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל, לפי שנשלם רצונו וקנה החפץ כמו שהי' רוצה, ודוק] אבל בנתנה לבלן דקדקה המשנה במה ימעול שהרי לא נכנס לרשותו שום דבר מה, וא"כ מה הנאתו, לכן ביארה המשנה שזו היא הנאתו אע"פ שלא רחץ מעל מיד שהוא אומר לו המרחץ פתוחה לפניך הכנס ורחוץ, כמו שפירשה הרמב"ם שזו היא הנאתו שיכנס כל זמן שירצה ולא ימנענו ולכך מעל מיד שכבר הגיעה לו הנאה, וכן מפורש הדבר בחבורו (פ"ו מה' מעילה ה' ט') נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהרי נהנ' בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, הרי ברור דאהנאה קפיד אף במוציא מרשות הקדש, ודעתו ז"ל מבוארת שלא כדעת התוס':
ו ולפי שיטתו הדברים יש להם פנים אחרים, דודאי במתנה שאין המוציא מצפה לדבר אחר תמורת מה שהוא נותן להמקבל, מעל מיד, ולכך בנתן מתנה פרוטה של הקדש מעל משום טוה"נ, ומינה נמי במפקיד מעות מותרין אצל שולחני שרשאי להשתמש בהם, ואין המפקיד מצפה לדבר אחר תמורת הנאה זו מעל מיד משום טוה"נ, והכי נמי אמרינן (ב"מ צ"ט:) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה ומה שפירש"י כאן דמעל משום דהשולחני הוה שלוחו היינו לס"ד דלא מיחייב באונסין על המעות וכל זמן שלא הוציא לא חשיבא הנאה, וכשהוציא אין אנו צריכין לטוה"נ אלא מעל דהוה שלוחו, ונ"מ בזה אם הפקיד אצלו דבר מועט שאין הטוה"נ שוה פרוטה, אלא דמלשון המשנה והרמב"ם משמע דאפי' על נתינת מתנה פרוטה של הקדש איכא מעילה להנותן, אע"ג דהטוה"נ של פרוטה ודאי אינה שוה פרוטה ודוק] אבל בלוקח חפץ אז חשבינן ההנאה מצד הכנסת החפץ לרשותו, ולא מצד הוצאת המעות שהותר למוכר להשתמש בהם, שהרי לא ע"ז הי' דעתו, וגם אין כאן טוה"נ ולא שום החזקת טובה מהמוכר, דשכר חפצו הוא נוטל, ולכך בבלן בעינן הנאה אחרת, וג"כ לא מיחשב הנאה מה שהותר לבלן להשתמש בשכרו, וכמו שנתבאר בעה"י:
ז ולפ"ז השמוע' בב"מ דשקיל וטרי הש"ס אם מעל בקנה חפץ במעות לבד מתפרשת יפה בפשוטה, דודאי בין לר' יוחנן בין לר"ל הותר למוכר להשתמש במעות כי אדעתא דהכי נתנם לו, ולא גרע ממעות פקדון מותרים אצל שולחני, כיון שדרכו להשתמש אמרינן אדעתא דהכי מסר לו, כ"ש זה שמוכר חפצו וצריך למעות וזה נותן לו על דעת מכירה, הדעת נותן שמותר לו להשתמש במעות, וכ"כ הפו' והסוגי' בב"מ כך ענינה ע"פ מה שנתבאר דלר' יוחנן דמעות קונות איכא מעילה דנהנה במה שקנה החפץ, ובא לרשותו, ולר"ל אע"ג דהוציא המעות מרשות הקדש, מ"מ כיון שלא קנה החפץ הרי לא הגיעה לו שום הנאה, ואין כאן מעילה, וזה פשוט וברור לפי שיטת הרמב"ם:
וכיון שכל יסוד דברי התוס' לדון דלר"ל אסור להשתמש במעות הוא ע"פ סוגיא זו, ובאמת הרואה יראה כמה מהדוחק יש בזה שחידשו התוס' פלוגתא אחרת בין ר"י לר"ל שלא נזכר' בש"ס כלל, לומר דלר"י מותר המוכר להשתמש במעות ולר"ל אסור, וכבר התבאר דעת הרמב"ם ברורה שאין מכאן הכרע, א"כ לדידן נמי לענין קניית שטר בכסף לדעת הרמב"ם ג"כ מוכר מותר להשתמש במעות, וכ"ש למה שצידדנו בתשו' הקודמת דאולי בשטר לכ"ע מעות קונות דבר תורה:
ה ונדבר בסוגיא דמעילה שהבאתי למעלה, וכמו שנתבאר יסוד מחלוקת ר' יהודה ור"ש, דהכל הולך על מה שבטוח האדם בהפקת רצונו, זה מיחשב הנאה, ולכך לר"ש דלא חייש לפסול והפסד הקרבן משעה שהביאו לעזרה, א"כ מאז הוא בטוח בכפרתו ומעל, ולר' יהודה דחייש להפסד ותקלה בהקרבן א"כ עדיין אין כפרתו ברורה ובטוחה אצלו, לכך לא מעל עד שיזרוק הדם וא"כ למה שנתבאר דבקונה חפץ במעות הקדש הנאתו היא הכנסת. החפץ לרשותו ולאו דוקא בואו לרשותו ממש, אלא משקנינו ברור ובלתי מסופק אצלו, מאז הוי הנאתו ומעל, וזה פשוט לפי העיקר שנתבאר בס"ד, וע"פ הדברים הללו נאמר נא ליישב בטוב טעם שיטת הרמב"ם, דע"פ סוגיא דב"מ (מ"ח.) מבואר דלר' יוחנן דס"ל דבר תורה מעות קונות מעל בקנה חפץ בכסף מדמי הקדש אפילו לא משך, ומאחר שהרמב"ם פוסק כר"י דדבר תורה מעות קונות א"כ תמוה מה שפסק בפ"ז מה' מעילה דבקונה בכסף חפץ [מדמי הקדש] לא מעל עד שימשוך, והוא היפוך סוגיא דב"מ ועי' בכ"מ שתמה כן:
וראיתי בנה"מ (סי' של"ג) שכתב ליישב דעת הרמב"ם דכיון דהפקיעו רבנן קנין מעו', והצריכו משיכה, לכך לענין מעילה נמי לא מעל, הרואה יראה שהשמועה אינה עולה כלל דבהדיא מבואר שם דלר"י מעל בקנה בכסף לחוד, והנה באמת מצינו כיוצא בזה (גיטין נ"ג:) כרת שע"י דבריהם באת לו אוקמי' רבנן ברשותי' אע"ג דמדאורייתא לא קני' לי'] כי היכי דליחייב עליו, הרי מפורש דמהני קנין דרבנן לאתויי עליו חיוב כרת, אלא ששמועתינו צריכה יישוב נכון:
ט ואומר אני דבאמת הדבר צריך ביאור, כיון דמוכר מצי הדר בי' [רק שמקבל מש"פ] בקנה בכסף לחוד, א"כ אין הלוקח בטוח בקנייתו דילמא הדר בי', ומה בכך דמדאורייתא קני כסף, סוף סוף כיון דתיקון רבנן דמצי הדר בי', הרי לבבו של הקונה מסופק שמא יחזור בו מוכר, וכבר התבאר בסוגיא דמעילה, דכשהקונה מסופק בהנאתו לא הנאה היא, ולא מעל, הכא נמי הלא מסופק הוא בקניית החפץ דילמא הדר בי' מוכר ולא יהיב לי': וליישב כ"ז נקדים סוגי' דפסחי' (צ"א.) האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים שוחטין עליהן הפסח, וכשיצא אוכל מפסחו, ונפיק ידי חובתו, ועל כולן אין שוחטין עליהן בפ"ע, אלא עם אחרים, אבל בפ"ע לא, דספק הוא בכולן, ובהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין, הספק שמא לא תתקיי' ההבטחה, ואמר ר' יוחנן עלה לא שנו [דאין שוחטין עליו בפ"ע] אלא בית האסורים דכותים, חיישינן שמא יחזרו מהבטחתם, אבל בית האסורין דישראל שוחטין עליו בפ"ע, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, והרי זה דבר ברור שתתקיים ההבטח' וגם מדינא זה נחשב כמתנה מועטת דיש בה משום מחוסר אמנה ודוק] וסומכין ע"ז לשחוט עליו אף בפ"ע, ורב חסדא נמי מפרש כר' יוחנן (שם ע"ש] דמתניתין בבית האסורים של כותים שוחטין עליו עם אחרים ע"פ הבטחתן, וממילא בישראל שוחטין עליו בפ"ע, והתוס' שם הביאו הירושלמי דמפרש מתניתין בבית האסורין של ישראל שהבטיחוהו להוציאו שוחטין עליו עם אחרים, אבל בבית האסורין של כותים שהבטיחוהו להוציאו, לא משוינן הדבר גם לספק [כיתר השנוין שם דמשום ספיקא שוחטין עליהם עם אחרים] ואפי' עם אחרים אין שוחטים עליו, דכתיב אשר פיהם דבר שוא, ומעמידין חבישתו על חזקתה, שיהא חבוש גם בלילה, והרמב"ם פ"ד מה' קרבן פסח נראה שפוסק כהירושלמי עי' מל"מ שם שתמה למה פסק כהירושלמי נגד ש"ס דילן ועי' צל"ח בחי' שם שכתב ג"כ שדעת הרמב"ם כהירושלמי ע"ש שכתב טעם הדבר ודבריו ז"ל אינם מבוררין דיסודו איך שוחטין עליו בפ"ע הא בלא"ה אין שוחטין הפסח על היחיד לא ידענא הא משכחת לה שישחטו על כמה אנשים שהבטיחום להוציאם מבית האסורין, ועיקר דינינו אם סומכין על ההבטחה כודאי, להחשיבם בני מיעבד פסחא כשאר אנשים ודוק] והדבר צריך ביאור למה סמך הרמב"ם על המימרא דירושלמי האחרת בשם ר' יוחנן יותר ממאי דקאמר ש"ס דילן בשם ר' יוחנן, וביותר דהא רב חסדא נמי הכי סבירא לי':
י והנראה שהרמב"ם ראתה עינו שדבר זה אם לסמוך על יסוד שארית ישראל לא יעשו עולה [לעשות כודאי לענין הדין] במחלוקת הוא שנוי דבב"מ (ק"ו:) תנן המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים שהחטים מכחישות את הקרקע יותר] רשב"ג אוסר כו' ופריש רב חסדא טעמא דרשב"ג דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב [ואביי מוקים לה בטעמא אחרינא ע"ש] והנה מודעת מימרא דר' יוחנן בכ"מ בש"ס דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, ומעתה כיון דביסוד זה אם מה שאין האדם מחוייב ע"פ דין סמכינן דמ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה, הא פליגי בזה ת"ק ורשב"ג לאוקימתא דרב חסדא, א"כ בפשיטות לר' יוחנן הלכה כרשב"ג, ולכך סמיך עלה גם לענין פסח, להחשיב הדבר כודאי, משום האי טעמא דשארית ישראל לא יעשו עולה, וכי היכי דלא לסתור כללי' דר' יוחנן בכ"מ דהלכה כסתם משנה, להכי מוקים סתמא דמתני' דתנינן ששוחטין עם אחרי' על מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים ולא בפ"ע, בבית האסורים של כותים, אבל בבית האסורים דישראל אם הבטיחוהו להוציאו סמכי' דשארי' ישראל לא יעשו עולה ושוחטין עליו אף בפ"ע, ורב חסדא נמי התם בתר טעמי' אזיל דמוקי הכא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בזה, ומוקים סתמא דמתניתין כרשב"ג, אבל הרמב"ם לטעמי' דלית לי' הלכה כרשב"ג במשנתינו בכ"מ, כמ"ש הפו' בדעת הרי"ף והרמב"ם בכ"מ דלית להו האי כללא, וכיון דלא קי"ל כרשב"ג אליבא דאוקימתא דרב חסדא] ממילא עדיף לן לאוקמא מתני' כהירושלמי [וכ"ש לאוקימתא דאביי בפירוש משנה זו דב"מ דלכ"ע לא סמכינן על שארית ישראל לא יעשו עולה] ולא סמכינן ע"ז לעשות הדבר כודאי לענין הדין, כיון דמדינא מצו הדרי בהו, חיישינן דילמא הדרי, ולכך אין שוחטין עליו בפ"ע, וממיל' מיתוקמא מתניתין בבית האסורין דישראל ובבית האסורין של כותים אפי' ספק אינו וכשיטת הירושלמי דכתיב אשר פיהם כו' ודוק:
יא ומעתה מיושבים יפה דברי הרמב"ם לענין מעילה, דהש"ס קאמר שפיר אליב' דר' יוחנן דמעל בקנה בכסף הקדש אע"פ שלא משך, דלדידי' סמוך ובטוח הוא במקחו כיון דאסור לחזור [ומקבל מש"פ משום דמים שקבל] נכון לבו ובטוח דשארית ישראל לא יעשו עולה, דלר' יוחנן סומכין ע"ז וכודאי הוא לכל מילי לכך מעל, ומ"מ כ"ז לר' יוחנן אבל לר"ל אע"ג דג"כ אסור המוכר לחזור ומקבל החוזר מש"פ, הא מבואר בש"ס שם דלר"ל המש"פ הוא משום דברים [אי איכא בהדייהו מעות, ומ"מ עיקר המש"פ משום דברים הוא כמבואר בש"ס שם עיין היטיב בסוגיא] וא"כ למה ימעול על המעות, כיון שהם טפלים לדברים, ולא בגינה בא בטחונו במקחו, נמצא שהנאתו אינו בגין הדמים לבד, לכך לא מעל לר"ל, אבל לר' יוחנן המש"פ משום המעות שקנו דבר תורה, ועל ידן הוא בטוח במקחו לכך מעל ודוק: ולפ"ז שפיר עולים דברי הרמב"ם כיון דאיהו ס"ל כמו שנתבאר בפשיטות, דלא סמכינן בבירור על שארית ישראל לא יעשו עולה, לכך בקנין מעות איננו סמוך ובטוח במקחו, ולא שייך מעילה כל זמן שדעתו מסופקת, והש"ס לר' יוחנן גופי' לשיטתי' אתא ודוק:
[ודע כי בזה יש ליישב שיטות הפוסקי' כר' יוחנן דמעות קונות והא הכא קאמר רבא דקרא ומתניתא מסייע לר"ל, וביותר הקשו הפוסקים והמפרשים הא רבא פסק ביבמות (ל"ה:) הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת מילי, והכא קאמר קרא ומתניתא מסייעו לר"ל, ונדחקו בזה ולפמ"ש ניחא, דרבא קאמר דרק לר"י גופי' ומתניתא מסייע לר"ל דאיהו סמיך על שארית ישראל, והדין נותן אליבי' למעול בקנין כסף לחוד וקשיא מתניתא, אבל לדידן דלא סמכינן עלה ליכא סייעתא לר"ל [והראי' מקרא כבר יישבו בטוב טעם עיי' במפרשים] ובאמת הא רבא גופי' בקדושין (מ"ה:) לא סמיך עלה דשארית ישראל כו' לענין הדין ע"ש ודוק היטיב]: